ניל גיימן וזהב הפיות

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 13 באוקטובר 2006Posted in: הגיגים

אפילו הזעקות שמשמיעות חבורת ילדות שזיהו זה עתה את הראל סקעת הן שום דבר לעומת הקול שעושה אולם מלא וגדוש גיקים למשמע שמו של ניל גיימן. גיימן, שהגיע כאורח כבוד לפסטיבל אייקון 2006 למדע בדיוני ופנטזיה, הוא אחד האנשים הנערצים ביותר בעולם הפנטזיה והקומיקס: הוא אחד מיוצרי הקומיקס הגדולים בעולם (בעיקר בזכות סדרת 'סנדמן'), וכתב גם מספר ספרים לא-גרפיים רבי מכר ('בני אנאנסי' הוא האחרון שבהם) וספרי ילדים ('הזאבים בקירות'). מלבד כל אלה גיימן גם עוסק בקולנוע – או, אולי יהיה יותר נכון לומר, מנסה לעסוק בקולנוע. לפני מספר שנים 'הוליווד ריפורטר' הקדיש לו כתבת שער (גיימן: "זה בוודאי היה שבוע דל בחדשות"), בתור האדם שהכי הרבה יצירות שלו נרכשו להסרטה על ידי הוליווד, מבלי שאף אחת מהן הופקה. מאז המצב השתנה: 'מסכת המראה', סרט שגיימן השתתף בכתיבתו, יצא לאקרנים, ומספר סרטים נוספים המבוססים על יצירותיו כבר נמצאים בהפקה וייצאו בשנים הקרובות.

במסגרת אייקון, גיימן הגיש הרצאה שנושאה הרשמי היה מעבר ממדיום אחד לאחר. בפועל, ההרצאה עסקה כמעט אך ורק בניסיון העשיר והמוזר של גיימן בהוליווד. אין כאן מקום להכיל את כל הסיפורים שסיפר: לפניכם תקציר של המיטב מתוך ההרצאה.

בשורות טובות: בשורות רעות

"הניסיון הראשון שלי בהעברה ממדיום אחד לאחר היה עם 'בשורות טובות', ספר שכתבתי עם טרי פראצ'ט. ב-1990 בערך, אולפן הוליוודי קטן קנה את הזכויות לסרט. טרי פראצ'ט ואני עלינו על מטוס להוליווד, והתחלנו לעשות פגישות. פגישות יומיות.

"בכל בוקר היינו כותבים תקציר לסרט, ומפקססים אותו לאולפן, ובכל אחר הצהריים היינו מגיעים לאולפן, ומגלים שהם לא קראו את התקציר ששלחנו להם באותו בוקר. אז שאלנו אם אנחנו יכולים ללכת הביתה ולכתוב את התסריט. והם אמרו בסדר. חזרנו לאנגליה, כתבנו תסריט על פי 'בשורות טובות'. שלחנו אותו לאולפן, והם התקשרו אלינו ואמרו, 'זה יותר מדי דומה לספר'.

"בנקודה זו טרי פראצ'ט פרש.

"כנראה גם אני הייתי צריך לפרוש, אבל רציתי לדעת מה יקרה הלאה. הם הטיסו אותי לפגישה עם מפיק ועם בכיר באולפן, וסיפרו לי על הסרט שרצו שאכתוב. זה היה סרט הרבה יותר קטן ממה שתכננו, מין גרסה של עולם אלטרנטיבי ל'בשורות טובות'. אז כתבתי אותה, ונתתי להם אותה, והם התקשרו אלי ואמרו 'זה לא מספיק דומה לספר'.

"יום לאחר מכן קיבלתי עוד שיחת טלפון, שאמרה שהאולפן זה עתה פשט את הרגל, ואני לא אקבל תשלום על העבודה. וזה היה הסוף של 'בשורות טובות'. טוב, לא ממש הסוף: בימים אלה טרי גיליאם, שכתב תסריט מצוין על פי הספר, מסתובב בהוליווד עם שלט שאומר 'תנו לי 65 מיליון דולר ואני אביים עבורכם את 'בשורות טובות'."

בייוולף: עד שספילברג הרים טלפון

"הרבה אנשים ניסו לעבד את 'סנדמן' לסרט. רוב התסריטים היו איומים. מהתסריט הגרוע ביותר הצלחתי לקרוא 15 עמודים לפני שהתחלתי להרגיש בחילה של ממש. רוג'ר אייברי היה אחד האנשים שנכשלו בעשיית סרט על פי 'סנדמן'. הוא היה אמור לביים את הסרט, ופוטר, אבל חיבבנו זה את זה, והעיבוד שלו לא היה אחד מהנוראיים. רוג'ר סיפר לי יום אחד שהוא תמיד רצה לביים סרט על פי הפואמה האנגלית העתיקה 'בייוולף', אבל לא ידע איך לעבד אותה לתסריט. אז אמרתי לו איך, כי נורא קל לייעץ לאנשים אחרים כשאתה לא חייב לעשות את זה בעצמך. והוא שאל, 'מתי אתה פנוי?'. אמרתי, 'מאי'. והוא אמר 'יופי. אנחנו נוסעים למקסיקו'.

"נסענו למקסיקו, עם עשרות תרגומים של 'בייוולף', וגיליתי שלשתף פעולה בכתיבה זה כיף, כי כשאתה נתקע אתה פשוט הולך לשתות בירה, והשותף שלך יושב וכותב במקומך. הבעיה היחידה היתה שרוג'ר השתמש מדי פעם בקלף הבמאי: כשאתה מתווכח עם במאי, יש לו את הזכות לומר 'אני בטוח שאתה צודק, אבל נעשה את זה בדרך שלי, כי אני הבמאי'.

"'בייוולף' התקדם בקצב מדהים: כתבנו את התסריט, ושבועיים אחר כך מכרנו אותו תמורת סכום מגונה של כסף. רוברט זמקיס היה אמור להפיק אותו, דרימוורקס נתנו אור ירוק להפקה, ורוג'ר כבר היה אמור לטוס לקנדה לחיפוש לוקיישנים. ואז מישהו מאד מאד בכיר בדרימוורקס, שלא אציין את שמו אבל למעשה זה היה סטיבן ספילברג, התקשר לבוב זמקיס ואמר שדרימוורקס מפיקים את 'הלוחם ה-13', וזה די בייוולף-י, ואי אפשר לעשות שניים כאלה אחד אחרי השני. וזה היה הסוף של 'בייוולף'. מה שבא בקלות הולך בקלות.

"אלה מכם שקראו אגדות יודעים שאם אתה עובד עבור תושבי ממלכת הפיות, הם מכריחים אותך לעבוד קשה, ואז משלמים לך בזהב. ובבוקר הבא אתה מתעורר ומגלה שהזהב הפך לכמה עלים צהובים חסרי ערך, שמתעופפים ברוח. בהוליווד זה ככה, רק הפוך: אתה עובד מאוד קשה, הם משלמים לך בזהב, ובבוקר הבא אתה מגלה שהעבודה שלך הפכה לעלים והתעופפה, וכל מה שנשאר לך זה שק זהב".

מסכת המראה: העלויות הגבוהות של בתי ספר

"המוזר הוא שכשדברים בכל זאת קורים, הם אף פעם לא קורים בדרך שציפית. 'מסכת המראה' לא התחיל עם סיפור, עם קונספט או עם עיצוב – הוא התחיל מתקציב. הטלפון שלי צלצל יום אחד, ועל הקו היתה ליסה הנסון, הבת של ג'ים הנסון. היא סיפרה לי שסוני מסכימה לתת לחברת הנסון 4 מיליון דולר כדי ליצור סרט בסגנון 'לבירינט'. אמרתי לה שבלתי אפשרי ליצור סרט פנטזיה גדול ב-4 מיליון דולר בלבד. והיא אמרה, 'כן, אני יודעת'. ואני אמרתי, 'אז מה את רוצה ממני?', והיא אמרה, 'אני צריכה את מספר הטלפון של דייב מק'קין'.

"ליסה ראתה סרטים קצרים שדייב מק'קין עשה, מילולית, באסם של אמא שלו, בלי שום תקציב, רק עם מחשב אחד. אז דיברתי עם דייב על הרעיון לביים סרט פנטזיה בתקציב של 4 מיליון דולר, והוא אמר, 'כן, אני יכול לעשות את זה'. הוא היה מטורף.

"אז דייב ואני ישבנו ובהינו זה בזה בכעס במשך כמה ימים, כי בכל פעם שהעליתי רעיון לסרט, דייב הסביר למה אין לנו תקציב לזה. אני אומר, 'אז אנחנו עושים סצינה בבית-ספר…' ודייב אומר 'אין לנו תקציב לזה'. ואני אומר 'מה זאת אומרת?! זה רק בית ספר!'. והוא אומר: 'לבית-ספר צריך לפחות שבעה שחקנים ילדים, מורה, לוקיישן חוץ בשביל האסטבלישינג שוט, פנים בשביל הכיתה, צריך תאורה…', ואז הוא היה רואה את ההבעה על פני, והיה אומר 'אבל אם אתה רוצה שהעולם כולו יתקמט כמו פיסת נייר ואז יהפוך לפרח, אני יכול לעשות את זה בחינם'.

"'מסכת המראה' הפך לאתגר במגבלות תקציב. דייב שכר 15סטודנטים לאנימציה שזה עתה סיימו את הלימודים. היו להם ארבעה מחשבים ראשיים, להם הם קראו ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו. הם קנו מחשב נוסף, קראו לו יוקו, וארבעת הראשונים הפסיקו לדבר זה עם זה. היו שבועיים של צילומים, ואחריהם 18 חודשים של אנימציה, כשמספר האנימטורים הולך ופוחת, עד שנשאר רק דייב לבדו.".

שובו של בייוולף: פגישה עם השפתיים של אנג'לינה ג'ולי

"רוג'ר אייברי מעולם לא ויתר על 'בייוולף', והודיע לי יום אחד שהוא הצליח למצוא מפיק צרפתי לסרט, ושהוא עומד לביים אותו. שבוע לאחר מכן רוברט זמקיס צלצל אליו ואמר, 'זוכר את 'רכבת לקוטב', הסרט שעשיתי בטכנולוגית 'לכידת ההופעה'? אז הטכנולוגיה התקדמה מאז, פתרנו את הבעיה שהיתה עם העיניים, ואני חושב שהגיע הזמן לעשות עוד סרט כזה. אני רוצה לעשות את 'בייוולף'. מה אתה אומר?'
ורוג'ר אמר: 'בשום אופן לא. זה הסרט שלי, ואני עומד לביים אותו'.
רוברט אמר: 'מה אם ניתן לך מריצה מלאה בכסף?'
רוג'ר: 'לא. בהחלט לא. זה הסרט שלי, אני אביים אותו'.
רוברט: 'שתי מריצות מלאות בכסף'.
רוג'ר: 'אה… לא… הסרט שלי… אני אביים…'
רוברט: 'אתה תקבל מריצה, ניל יקבל מריצה, ונוסיף לך מריצה נוספת רק בשביל לוותר על הבימוי'.

"אז רוג'ר ואני התחלנו לשכתב את 'בייוולף', הפעם עם רוברט זמקיס. זאת היתה חוויה מאוד לא הוליוודית. כשאתה עובד עם הוליווד אתה לומד מהר מאוד שהדבר שבשבילו אתה מקבל כסף הוא לא לכתוב את התסריט. אתה מקבל את כל הכסף הזה בשביל לשבת מסביב לשולחן עם חבורה של אנשים ממש טיפשים, שאף אחד מהם מעולם לא כתב או יצר שום דבר. והם יישבו מסביב לשולחן, ויסבירו לך למה התסריט שלך צריך להיות יותר טיפשי. בשביל זה משלמים לך: בשביל לא להרוג אותם.

"אבל ב'בייוולף' לא היה שום אולפן. היו אני, רוברט זמקיס, ורוג'ר. ישבנו בחדר. התווכחנו. קראנו את התסריט בקול רם. ברוב המקרים היה חוק שאם שניים מאיתנו הסכמנו על משהו, והשלישי לא, דעת הרוב קבעה. לרוע המזל, רוברט היה הבמאי, ומדי פעם הוא היה אומר, 'שניכם כנראה צודקים, אבל אני בכל זאת אעשה את זה בדרך שלי, כי אני הבמאי'. ואז אני הייתי מסתכל על רוג'ר אייברי, ואומר לו 'אני לא מרחם עליך בכלל. אני כבר מכיר את הסיפור הזה'.

"בשנה שעברה ביקרתי בצילומים של 'בייוולף'. זה היה מאוד מוזר. הפנים של השחקנים מכוסות ב-260 נקודות זעירות, שכל אחת מהן מחוברת למחשב שקולט את התנועה של כל שריר. אפשר לראות רק טיפה מהפנים שלהם, מציצות מתחת לכל הנקודות האלה. כשחזרתי הביתה, הבת שלי, מאדי, שאלה אותי 'ראית את אנג'לינה ג'ולי?' ואני אמרתי, 'כן'; ג'ולי משחקת את אמא של גרנדל. היא שאלה, 'היא יפה?' ואני אמרתי, 'אין לי צל של מושג. אבל יש לה שפתיים גדולות'.

"ראיתי גם חלק מהסרט בשלב הגולמי שלו: כרגע, כל השחקנים נראים כמו דמויות ממשחק פלייסטיישן. בקרוב אני אחזור לשם ואצפה בסרט כולו בגרסת הפלייסטיישן. אז נחליט אם צריך לשנות או להוסיף דברים, שורות דיאלוג נוספות יוקלטו אם צריך, ואז המחשבים יתחילו לעבוד, ויהפכו את 'בייוולף' לסרט, שייצא לאקרנים ב-22 בנובמבר 2007. זה הסרט המונפש הגדול הראשון שמכוון למבוגרים בלבד. כרגע מדברים על אפשרות לשחרר אותו בשתי גרסאות שונות: גרסה אחת מדורגת PG-13, וגרסה אחת בלתי מצונזרת, בשלושה מימדים, עם יותר סקס, יותר אלימות ואולי אפילו גם יותר קללות. ומה שממש מגניב, מנקודת המבט שלי, היא שאין לי שום מושג אם זה יהיה טוב או לא.

אבק כוכבים: טריילר ראלי

"מתיו ווהן הוא איש מאוד נחמד, שהפיק את 'סנאץ"' ו'לוק, סטוק ושני קנים מעשנים', ביים את 'לייר קייק' והיה אמור לביים גם את 'אקס-מן 3', עד שפרש. מתיו אוהב סיפורי פיות, והוא הציע לי פעם לתת לי תקציב לסרט קצר שאוכל לביים בעצמי, בתמורה לזכויות ההסרטה לאחד הסיפורים שלי. הסכמתי, וביימתי את הסרט הקצר 'סרט קצר על ג'ון בולטון', ומאז אנשים תמיד שואלים 'כן, אבל איך קוראים לסרט?'.

"בינתיים, מתיו קרא את הספר 'אבק כוכבים', והחליט שהוא רוצה לביים אותו. הסכמתי. ובאופן מוזר, שום דבר נורא לא קרה. עדיין. הסרט יוצא רק במרץ הקרוב, יש עוד הרבה דברים שעוד יכולים להתקלקל. כל הצילומים שראיתי בינתיים נראים מצוין. אבל עם הניסיון שלי, למדתי לא להיות בטוח בשום דבר עד שלא אראה את הסרט ערוך ומוכן, כולל פסקול.

"בפעם האחרונה שקפצתי לביקור בחדר העריכה, ראיתי כמה טריילרים. שלוש חברות שונות עשו טריילרים לסרט: הטריילר הראשון היה לחלוטין בלתי מובן, חוץ מזה שנדמה שהוא עוסק במכשפות. הם החליטו כנראה שמישל פייפר, שמשחקת את המכשפה, היא הכוכבת הכי גדולה בסרט, והתרכזו רק בה. הטריילר השני היה ממש טוב. הוא העביר היטב את הסיפור של הסרט והראה הרבה מהדברים המגניבים והמוזרים שיהיו בו. הטריילר השלישי היה מוזר, כי הוא היה טריילר מצוין, אבל לסרט שונה לגמרי. הם הוציאו סצינות מהקשרן וכנראה ניסו לגרום לו להיראות 'שר הטבעות'-י".

קורליין: האיש שאוהב לשחק בבובות

"הצורה שבה 'קורליין' התגלגל לסרט הייתה כמעט הגיונית. כשסיימתי את הספר, נתתי אותו לסוכן הקולנוע שלי, שאמר 'המ, זה יכול להיות סרט של טים ברטון, וזה יכול להיות סרט של הנרי סליק'. הנרי סליק ביים את 'הסיוט שלפני חג המולד', שהוא סרט שהרבה אנשים חושבים בטעות שטים ברטון ביים. למעשה, השם של טים ברטון הוצמד לסרט רק עשרה ימים לפני שהסרט יצא, אחרי שחברת ההפקה התקשרה אליו בהיסטריה וביקשה ממנו רשות להשתמש בשמו כמקדם מכירות לסרט שהם חששו שאף אחד לא יבוא לראות. הנרי ביים גם את 'ג'יימס והאפרסק הענק', וגם סרט איום ונורא בשם 'מאנקיבון'. אחרי 'מאנקיבון', הנרי החליט שהוא לא רוצה יותר שום קשר עם אולפנים גדולים, והוא רוצה לחזור לעשות את מה שהוא אוהב – כלומר, לבלות שנתיים כשהוא מזיז בובות קטנות מספר מילימטרים בכל פעם. אז זה מה שהם עושים עם 'קורליין'. הסרט אמור לצאת מתישהו בשנת 2008".

תגיות: