במקור: Thank You for Smoking
תסריט ובימוי: ג'ייסון רייטמן
על פי ספרו של כריסטופר באקלי
שחקנים: אהרון אקהארט, וויליאם ה. מייסי, קייטי הולמס, מריה בלו, קמרון ברייט, רוב לאו
1,200 איש מתים בארה"ב בכל יום מנזקי עישון. אין ספק, מדובר בעובדה מטרידה ומזעזעת, וזה עוד לפני שמתחשבים בעשרות אלפי האנשים שלא מעשנים, אבל עדיין עוצרים אותם ברחוב בשביל לשאול אותם אם יש להם אש, ובמיליוני האנשים שסתם סובלים מהריח. הציבור הרחב שונא את חברות הטבק. בקולנוע, הסיגריה-אחרי-הסקס של הגיבורים הגדולים עברה סירוס והפכה, לכל היותר, למקטרת של גנדלף. ימיהן של חברות הטבק, כך נראה, ספורים. רק ניק ניילר יכול להציל את המצב.
ניק ניילר (אהרן אקהרט, 'ארין ברוקוביץ") הוא לוביסט: אדם שתפקידו לדבר, וקו ההגנה החשוב ביותר של יצרניות הסיגריות נגד פעילים למען בריאות הציבור. יותר מזה: ניק ממש מוצלח בג'וב שלו. למשל, כשהוא מתייצב בתוכנית טוק-שואו מול נער חולה סרטן ומספר פעילים פילנתרופים-לכאורה של ארגוני בריאות, ניק מסביר בטבעיות שלחברות הטבק אין מה להרוויח ממותו של לקוח, לעומת ארגוני הבריאות למיניהם, שנהנים מתקציבים מוגדלים בכל פעם שאחד כזה מת. וחוץ מזה, חברות הטבק גם משקיעות הרבה כסף בקמפיינים למניעת עישון בקרב בני נוער. מה מר ארגון בריאות עשה לאחרונה כדי למנוע עישון בקרב ילדים? באמת, הוא צריך להתבייש בעצמו. חצוף.
לפי ניק, צריך רק דבר אחד בשביל לעבוד בג'וב שלו: גמישות מוסרית. ובערב, לאחר יום ארוך של הגנה על הארגון רוצח-ההמונים שמשלם את המשכורת שלו, הוא מתיישב ביחד עם חבריו הגמישים-מוסרית המייצגים את תעשיות הנשק החם והאלכוהול, והם דנים על טקטיקות לטיפול במטרדים כאלה ואחרים. כמו עיתונאים.
'תודה שעישנתם' עוקב אחרי ניק בשעה שעוברים עליו כמה אירועים שגרתיים קצת פחות מאלה שהוא רגיל אליהם. האירועים האלה כוללים ראיון עם עיתונאית יפהפיה (קייטי הולמס) שמנסה להשיג את הסקופ על ניק ניילר האמיתי, ונסיעה עסקית לקליפורניה עם בנו, בה הוא מתכוון ללמד אותו את רזי המקצוע. העלילה של הסרט, לכאורה, לא ממוקדת: היא מדלגת מנושא לנושא בקלילות. משיחות עם מפיקי על הוליוודיים עוברים במהירות לקצת הגות בין ניילר לניילר ג'וניור, או למפגשים עם זקנים ממורמרים חולי סרטן.
והסיגריות? נו, לפעמים הסיגריות הן רק תירוץ.
'תודה שעישנתם' הוא לא סרט על עישון. באותה המידה, הסרט היה יכול לעסוק בכל נקודת מחלוקת אחרת. הסרט עוסק באנשים כמו ניק ניילר, האנשים הגדולים שכפופים למנהלים הקטנים, אנשים שמסוגלים לקבוע מדיניות במהלך נאום יחצ"נות אחד, או לסובב את כל התקשורת בכוח הספין האחרון שהצליחו לייצר. הסרט לא מנסה לקחת צד במלחמה על הסיגריות, והביקורת שהוא בכל זאת מכיל היא כל כך מרומזת, עד שאפשר להשתמש באירועים מתוכו כדי לתמוך בכל צד בויכוח בצורה שווה. הסרט לא דוחף את מעט הביקורת הזו לפרצוף, רק דוחק מרפק לצלעות מדי פעם. הוא בעיקר מנסה להציג את המצב, ולהצחיק. והוא מצליח.
ההומור של 'תודה שעישנתם' הוא לא צעקני מדי. הרבה ממנו מגיע במסגרת הנאומים של ניק, על ההגיון המפותל אך והגמיש מוסרית שלהם, אבל משקל קטן לא פחות ניתן לשחקני המשנה. המפיק ההוליוודי ג'ף מגאל (רוב לאו, בתפקיד מצוין) נותן גיחה קצרה אבל משעשעת במיוחד, במהלכה הוא מכוון את עצמו באופן תמידי לשעון במדינות אחרות על פני כדור הארץ. אדם ברודי, בתפקיד העוזר העליז של ג'ף, נחרט בזיכרון אפילו אחרי הופעה של חמש שניות, וג'יי. קיי. סימונס ('אוז') מציג ראייה שיווקית נפלאה בתור הבוס של ניילר ("אנחנו לא מוכרים טיק-טאק, אנחנו מוכרים סיגריות! הן מגניבות, זמינות וממכרות! חצי מהעבודה כבר נעשתה עבורנו!").
וזו רק רשימה חלקית. שחקני המשנה, כל אחד בתורו, נותנים הופעה מעולה. אפילו קמרון ברייט ('אקס-מן 3', 'כרוניקה של אקדח') בתפקיד ג'ואי, הבן של ניק ניילר, מצליח להתחמק מהמלכודת אליה נופלים יותר מדי ילדים הוליוודיים, ולא עולה לאף אחד על העצבים גם אחרי הופעה של יותר משלוש דקות.
להופעות המוצלחות הללו אחראית גם עריכה כיפית, ותסריט שלא נותן לעצמו לקרוס לקלישאות קולנועיות מפורסמות. אף על פי שניק הוא אבא גרוש עם מקצוע מפוקפק, יחסי האב ובנו מתרחקים בעדינות מכל הרגעים הדביקים שלהם הייתם מצפים. הסרט מסתפק במנות קצובות של רגעים כאלה, שנמדדו מראש וצומצמו למינימום ההכרחי בשביל להבהיר איפה עומדים היחסים בין ניק לג'ואי.
לאנשים שהם לא אני, הגישה הזו עלולה להיות גם הנקודה החלשה של 'תודה שעישנתם'. מדובר בסרט מאוד ציני. הוא נקי ממטענים רגשיים ורגעים שעלולים לעודד אפילו "אוווו" חרישי מצד הצופה. אבל אם אתם לא מחפשים את זה, באמת שלא תרגישו בחסרונה של הזווית הזו – לא כשהסרט מספק די והותר חילופי דברים שנונים בין אשף הספינים לבין כל אחד אחר בעולם. הוא איננו מעביר מסרים צעקניים (אף על פי שכל אחד יוכל לקחת איתו משהו מהסרט, אם הוא רק ינסה). הוא פשוט מציג את הראיה המפוכחת שלו על העולם שנשלט בידי אנשים כדוגמת ניק ניילר. ובדרך, הוא גם מאוד מצחיק.
- האתר הרשמי
- הספר – ב'אמאזון'
- קמרון ברייט
- קייטי הולמס
- מריה בלו
- האגודה למלחמה בסרטן נגד עישון
- עישון פאסיבי – יש דבר כזה?
- הפסקת סיגריה ב'האייל הקורא'
- מדבקות אזהרה לקופסאות סיגריות
- 25 דרכים להיגמל מעישון
- ספינינג
כמה הערות
1. אחלה סרט.
2. לא רבים יודעים זאת, אבל את הכינוי 'BS' עידן קיבל בוייטנאם. כל האנשים מלבדו שזוכרים מה המשמעות של ראשי התיבות נהרגו.
3. קמרון ברייט הוא הדקוטה פנינג החדש. הוא בן 13, והשנה הוא הופיע ב'כרוניקה של אקדח', 'אקס-מן 3', 'אולטרה ויולט' ו'תודה שעישנתם'. בעברו יש גם תפקידים ראשיים ב'לידה' ו'אפקט הפרפר'. אדם עסוק. שלא כמו דקוטה, שיכולה להיות סתם ילדה מאמי כשהיא רוצה, הוא אף פעם לא משחק סתם ילד תמים. תמיד יש בו משהו קצת חריג, מסתורי או קריפי (התפקיד ב'תודה שעישנתם' הוא הנורמלי ביותר שעשה עד היום). ודווקא לו ממש לא חסרה עבודה. יש הרבה ביקוש לקריפיות היום.
מסכים לגבי ההערה הראשונה
באמת מדובר בסרט מצוין, שנהניתי ממנו מאד ונראה שזה היה נכון גם לגבי שאר האנשים באולם – ודווקא בגלל זה ממש מוזר לי שהוא מציג על כ"כ מעט מסכים בארץ (חמישה נכון לעכשיו, ועד כמה שזכור לי זה היה המצב גם בשבוע הראשון שלו).
יכול להיות שהוא לא ממש מיינסטרימי או קולע לטעם של הצופה הממוצע, אבל אני עדיין חושב שהרבה מאד אנשים שבהחלט היו עשויים ליהנות ממנו יפספסו אותו בגלל התפוצה המוגבלת הזו.
בנוגע להערה השלישית – האם יש הרבה שחקנים מבוגרים שהתחילו לשחק בתפקידים בולטים יחסית כבר בתור ילדים, או ש"ילדי פלא" כאלו שמצליחים להמשיך להחזיק בקריירה מוצלחת גם אחרי שהתבגרו (בניגוד, למשל, להיילי ג'ואל אוסמונט) הם מצרך נדיר?
מסכים לגבי ההערה הראשונה
נראה לי דרו בארימור עונה על ההגדרה הזאת. וסקרלט גו'הנסון.
קירסטן דאנסט, ג'ודי פוסטר, כריסטינה ריצ'י
נראה שיש די הרבה שחקניות כאלה, אבל בנים? לא יודע.
קריסטיאן בייל קופץ לי לראש (''אימפריית השמש'')
אבל זה עדיין לא עונה להגדרה של "הרבה"
פרודו
אלייז'ה וווד, מאוד בולט וידוע
קריסטיאן בייל קופץ לי לראש (''אימפריית השמש'')
ללא שום קשר, אבל ידעתם שכריסטיאן בייל הופיע פעם בסרט על השואה בשם "סווינג בויז" [או משהו כזה], סרט מצוין.
ג'ודי גרלנד, אליזבט טיילור וג'ודי פוסטר
ואם אני לא טועה גם מיקי רוני, כרסטיאן בייל (טוב, אולי הוא לא שחקן כ"כ מוצלח, אבל הוא מצליח למצוא עבודה), ריקי שרודר (נו, בקושי)
בקשר להערה השניה
כשאתה אומר שעידן קיבל את כינויו בוויטנאם, אתה מתכוון למשחק המחשב, נכון?
אם כבר עלה הנושא, מה באמת המשמעות של BS?
זו שאלה עתיקת יומין
BS – בארט סימפסון? באפי סאמרס? בוב ספוג? בולשיט? מה זה לעזאזל?
אמרתי את זה אינספור פעמים בעבר...
פעם, אי-שם, בשלהי כיתה ד' העליזה, היתה ל- BS משמעות. מאז התבגרתי קצת, מצאתי את הכינוי שהייתי משתמש בו בפורומים באותה תקופה דבילי-משהו, וקיצרתי אותו ל- BS. המשמעות האמיתית של BS היא כל כך משעממת (אפילו לא מצחיקה – פשוט משעממת) עד שבאמת עדיף כבר להשתעשע בספקולציות של "מה זה יכול להיות".
ודנונה – הקטע עם ויטנאם הוא פשוט בדיחה מהסרט. יש לי מעט מאוד קשר עם משחקי מחשב מבוססי מלחמת-ויטנאם, ובהתחשב באיכות של רובם – טוב שכך.
זו שאלה עתיקת יומין
בריטני ספירס?
אם כבר משווים לדקוטה פאנינג
כתבה מספר 2197
אף מילה
על איך קייטי בסרט?
ההופעה שלה מסתכמת ב-2 שניות פה, 2 שניות שם.
הרבה פחות טובה מהשאר,
אבל לא מפריעה יותר מדי.
למי אכפת מקייטי?
אבל איך שילינגר באמת?
נהדר
בתור הבוס הכוחני שיודע שהכפופים אליו טובים ממנו בהרבה.
וכאמור, כל השחקנים עושים עבודה מצויינת, למעט קייטי הולמס, ששיבוצה מעט תמוה בעיניי.
לא ציפיתי
לראות אותה אחרי איך שתיארו את הכתבת הכוסית. התאכזבתי
סרט בינוני
כמו הגיבור, מדבר הרבה בלי להגיד כמעט כלום.
אתה יודע,
תגובה כזאת מדגדגת את הפקאצה שבפנים, שרוצה לומר "פחחח, אם כללל מה שאתה רוצה זה סרט שיומר לך משו, לך תראה איזה סרט איראני, יא פלצ"ן מתנש"א!!!1"
אתה יודע, פקאצות לא כותבות ככה.
הייתי מדגים, אבל ימחקו אותי.
לא צריך לכתוב בדיוק כמו פקאצה,
כדי להעביר את רוח הדברים. חלקנו עדיין מעדיפים את ההודעות שלנו קריאות.
תגובה בינונית
כמו הכותב, אומרת מעט ואין לה שום משמעות
אבל באמת אין לי שום משמעות
יש מרחק בין "פתי שסומך על כל אחד" ובין גבר שחושף סודות במיטה.
אל תניח שאדם רציונלי יפעל תמיד על פי שיקולים רציונליים.
ואיך מה שאמרת שונה מהסטריאוטיפ הנשי שגברים חושבים עם הזין?
בהרבה בחינות.
ראשית, לא אמרתי את זה.
שנית, אמרתי "בני אדם". אנחנו הנשים עונות להגדרה של "בני אדם", פעם אחרונה שבדקתי.
לבסוף, הדוגמה שנתתי (ארטיק, מחיר מופקע).
אבל אתה יכול לפרש את מה שכתבתי איך שאתה רוצה, בכיף (אני אמנע מלהגיד על ראש הגנב בוער הכובע, כי באמת שלא לשם כיוונתי).
על ראש הגנב בוער הכובע? מה באמת זה אומר עליי?
בואי ננסה זווית אחרת. למה הפאשלה של ניק לא מוצגת בזמן אמת? למה הסרט מספר עליה רק רטרואקטיבית, בהפתעה?
לא ברור.
כי זה חלק מהעלילה, חלק מאיפיון הדמויות, חלק מהבנת הקשר ביניהם. כמו שמיכל כתבה, "ניתן להניח שבשלב הזה הם פיתחו מערכת יחסים ואמון הדדי". אבל אפשר להבין את זה רק אחרי שמתגלה פרצופה האמיתי של הכתבת. אנחנו לא יודעים בזמן אמת שהם פיתחו מערכת יחסים, רק את זה שהם מקיימים יחסים. בשלב ההפתעה אנחנו לא רק מגלים שהכתבת הונתה את ניק, אלא אנחנו מגלים שהייתה להם מערכת יחסים שלמה ולא רק סטוץ, לא רק שהיא בגדה באמון שלו אלא גם שהיה בכלל אמון.
אבל באמת אין לי שום משמעות
אתה רואה, אתה יכול גם לכתוב ביקורות יותר מפורטות ועכשיו יש להן משמעות.
נדמה לי
שהסרט הוא בכלל לא סאטירה, שכן כמו ש-BS אמר הוא לא מעורר שום תגובה רגשית. הסרט הוא סיפור קטן שמתרחש בעולם של אגדות שבו שום דבר רע לא יכול לקרות לגיבור ולבנו ושום דבר טוב לא יכול לקרות ליריביו. ועם כמה בדיחות כדי להמתיק את המסר.
נדמה לי
הסרט הוא לא סטירה כי הוא לא מעורר תגובה רגשית? איזה מין טיעון הפוך זה?
למה הפוך?
ואם אני אדרוש מקומדיה שתהיה מצחיקה ולא סתם תכיל בדיחות, גם זה יהיה הפוך?
נדמה לי
הדמות הנלעגת המרכזית הוא הסנטור פיניסטר (ויליאם ה. מייסי). אם זאת סאטירה – זאת סאטירה נגד המתנגדים לעישון.
לא ראיתי את הסרט, אבל יש לי הערה קטנה בנוגע לאחד מהמשפטים
שמופיעים בביקורת – "ימיהן של חברות הטבק, כך נראה, ספורים."
לא ברור לי אם ככה זה מוצג בסרט או שזה משפט שמשקף את הרושם של הכותב. בכל מקרה (ולמרבה הצער) זה פשוט לא נכון. חברות הסיגריות האמריקאיות, אחרי כל התביעות שהתנהלו נגדן, אחרי כל ההגבלות שהוטלו עליהן, אחרי מסעי היחצ"נות האדירים נגדן (וכל הדברים האלה, אגב, התחילו בשלב מאוחר מאוד – לפני 1989, כל העסק היה לא רציני) – עדיין עושות עסקים מצויינים.
באזורים העניים יותר של ארה"ב, עישון הוא עדיין תופעה נפוצה מאוד. זה לא שהמערכה נגדו לא הגיעה לשם, היא הגיעה – לאנשים פשוט לא אכפת. בשמורות האינדיאניות עישון הוא ממש מגיפה (והמחוקקים מעדיפים להעלים עין).
חוץ מזה, ישנו שוק היצוא שהוא שוק ענק ואף מחוקק לא ירים עליו יד. בארה"ב מנסים לצמצם את הרעל שצורכים תושבי המדינה, אבל ברגע שהרעל ההוא יוצא מגבולות המדינה – זו כבר לא הבעיה שלהם.
האמת העצובה היא שאף אחד לא רוצה לראות את תעשיית הסיגריות קורסת, גם לא המתנגדים הגדולים לעישון. המשמעות המעשית של זה היא אבדן פרנסה לאלפי (ואולי מיליוני?) אנשים וזה מחיר גבוה מדי. חברות הסיגריות לא באמת צריכות פעילים מהסוג שמתואר בביקורת, כי המציאות אולי הפכה לפחות נוחה עבורן – אבל בשום אופן לא בלתי-נסבלת.
נכון. יש איזושהי הרגשה רווחת
שסיגריות הן בבירור בדרך החוצה – שהחקיקה מתקדמת לכיוון שיפרק לגמרי את תעשיית הטבק – אבל זה לא בדיוק עובד ככה בתכל'ס. יש הרבה צעדים קדימה ואחורה וקשה לחזות מה יקרה עם זה. לאחרונה, למשל, היתה תביעה ייצוגית בארה"ב נגד חברות טבק על נזקים בריאותיים, והוטל על החברות קנס של 145 מיליון דולרים… ואז הן ערערו והוא בוטל. נראה מתי מישהו ינסה את אותו הדבר שוב.
זה מוצג ככה בסרט.
כן, אני מודע לעובדה שימיהן של חברות הטבק אינם ספורים כלל וכלל. ובתור לא-מעשן-כפייתי, צר לי על כך.
משהו אחד לא הבנתי מהסרט
ניק ניילר הוא אדם אמיתי או בדיוני?
ז"א, הם ביססו את הדמות הראשית על לוביסט אמיתי בשם זה (או אחר) ועל חייו האמיתיים או שהם כתבו דמות בדיונית לצורך התסריט שיש לה תפקיד כזה כמו שיש לאנשים אחרים?
סליחה - לא הבנתי מהביקורת כמובן
אין תשובה לכך בסרט
כלומר, לא מצויין האם הגיבור מבוסס על דמות אמיתית כלשהי. סביר להניח שנעשה מחקר לגבי לוביסטים כלשהם לצורך הכנת הסרט, אבל אני מהמר שלא יותר מזה.
אין תשובה לכך בסרט
כדאי לזכור שהסרט מבוסס על ספר (שכנראה לא מבוסס על סיפור אישי ספציפי, אבל לא קראתי).
אני אחזור על עצמי:
אחלה סרט. עשוי ממש טוב, ועוסק בצורה אינטליגנטית ומצחיקה להפתיע בנושאים שבהם הוא עוסק, גם אם הוא לא מחדש הרבה.
אני לא מסכימה שזה לא סרט על תעשיית הטבק, דרך אגב. כן, היה אפשר להדגים את הציניות של לוביסטים ואנשי תעשיה גם באמצעות סרט על כל תעשיה "מרושעת" אחרת, אבל לתעשיית הטבק יש מאפיינים מאוד ספציפיים, והיא ניצבת עכשיו באיזושהי נקודת מפנה, וכל זה מתבטא בסרט בצורה מעניינת. סרט על תעשיה אחרת היה נראה אחרת.
אבל כן, זה גם (וכנראה בעיקר) סרט על ציניות, וזה מה ששבה את לבי. סרטים אמריקאיים נוטים להגחיך ציניות ולשטח אותה לכדי רוע מוחלט, וזה גם צר-אופקים וגם מזיק. ציניות היא פילוסופיה של ממש, הרבה פעמים עקבית ומבוססת, וכזאת שהרבה אנשים (חשובים ומשפיעים) מחזיקים בה – כך שגם אם לא מאמינים בה, כדאי לפחות לנסות להבין אותה, כמו שהסרט הזה עושה. שוב, גם בתחום הזה לא קיבלתי מהסרט שום תובנה פורצת-דרך וגאונית, אבל היה ממש מעניין.
אמנם לא ראיתי את הסרט
אבל ראיתי את "משחק המושבעים" של גרישם וגם קראתי את הספר – אפשר לראות שם בקלילות כמה כל להפוך את הנושא מחברות הטבק (בספר) לחברות הנשק (בסרט). אני מאמין שגם את הסרט הזה היה אפשר להסב בקלות לתעשיית הנשק
זה כל כך נכון
לא ראיתי באף סרט אחר תיאור טוב יותר של ציניות.
ורק עכשיו הבנתי מה 'תודה שעישנתם' באמת הזכיר לי. את זה:
http://en.wikipedia.org/wiki/Somebody_Else's_Problem_field
(הלינק אמנם נשבר, אבל אני מניח שהכוונה ברורה)
אני שונא את קמרון ברייט
וזה נראה כאילו הוא נמצא בכל סרט שאני הולך לראות!
זה נראה כאילו בכל הסרטים הוא משחק את אותה הדמות – דמות שלוקה במוות קליני. איך שהוא מסתכל על המצלמה עם הפרצוף חסר ההבעה שלו בא לי להכניס לו כפה שיתעורר קצת.
יכול להיות שאני טועה אבל
עכשיו שאני מסתכל לאחור, יכול להיות שבמהלך כל הסרט לא הראו אף אדם מדליק סיגריה?
במהלך כל הסרט לא ראו אף *סיגריה*.
מלבד בתמונות.
ואיך באמת...
…שעוד לא העלו לדיון את השאלה "למה זה, ומה זה אומר?"
זה אומר שאף חברת טבק לא הייתה מוכנה לפרסום סמוי.
לאו דווקא.
אם ממש היה מתחשק להם, הם היו יכולים להמציא מותג או סתם לא להראות איזו סיגריה מעשנים.
באמת מוזר.
למה זה, ומה זה אומר?
שרומזים על המשמעות האמיתית של הסיגריות.
הכל דיבורים.
ורוב האנשים שניסו לעשן אומרים שזה אחד הדברים הכי מגעילים שהם טעמו.
והסטטיסטיקה קובעת (לא זוכר מספרים מדויקים, וזה גם לא התחום שלי ממש) שרוב האנשים מתחילים לעשן בילדות.
והרבה עושים את זה בכלל מלחץ חברתי, ואחרי שהניקוטין תופס מקום נכבד במוח שלהם הם כבר רגילים.
לדעתי התשובה עולה מהביקורת: הסרט רוצה להימנע מדיון על עישון.
אפשר לפרש את זה בכמה דרכים:
האחת, והיא נראית לי סבירה: הסרט הוא לא על סיגריות אלא על ספין, ובאותה מידה היה יכול לעסוק בתעשית הנשק, האנרגיה, המזון המהיר, וכו'. לכן בכוונה לא הראו סיגריות – זה היה עלול להסיט את תשומת הלב מהספין, לדיון על "סיגריות – טוב או רע", דיון שהסרט רצה לברוח ממנו.
השניה – האמת, היא נשמעת לי לא סבירה – היא שיש בסרט ניסיון, מודע או לא, לקדם את העמדה שהמלחמה בעישון היא מוגזמת, ושרודפים את המעשנים ואת חברות הטבק. במקרה כזה, הגיוני שהסרט לא ירצה להראות סיגריות, אלא להתמקד בכך שחברות הסיגריות בסה"כ מתנהגות כמו כל ענף תעשייה אחר, בשיטת הספין, וכך לומר, במשתמע, "אז מה אם אנחנו לא בסדר; אף אחד לא בסדר, זו דרכו של עולם".
במילים אחרות, בראייה הזו, הסרט הזה, שהוא סרט על ספינים, הוא *בעצמו* ספין: ניסיון להסיט את תשומת הלב מהנזק שסיגריות גורמות, לכך שכל דבר מתנהל היום עם ספינים. אבל כאמור, האפשרות הזו לא ממש מתקבלת על הדעת. זה קונספירטיבי מדי.
זה לא מתקבל על הדעת
אבל הדבר היחיד איתו רוב המגיבים כאן יצאו מהסרט זה שעה וחצי של הנאה וצחוקים. הסרט לא מעלה יותר מדי חומר למחשבה אלא מקפיד לענות על כל השאלות, מדכא מחשבה. כמו ספין, אפשר להגיד.
באמת הייתי צריך לציין בתגובה שלי שלא ראיתי את הסרט,
ולכן ההשערות שלי היפותטיות לחלוטין, ומסתמכות רק על הביקורת והתגובות.
אני מצאתי את הסרט הזה מאוד מעניין
ומעורר מחשבה. יש פה עניין של טעם, אז קשה לי להתווכח איתך ויכוח ממש, אבל אני, לפחות, לא ראיתי ריחוק וחוסר עניין. ראיתי, אולי, חוסר יומרנות.
אני אצטט את ההודעה שלי שנמצאת פה שני סנטימטרים למעלה – זה סרט על ציניות. ציניות זה אלמנט כל כך חשוב בחיים שלנו, ובפוליטיקה שלנו, ששווה להתחיל להתייחס אליה ברצינות ולחקור אותה ואת מה שהיא עושה ובאיזו מידה היא לגיטימית וכו'.
מה ה"מחויבות" הזאת שאתה מדבר אליה? תחשוב על כל סרט שהגיבור הוא רוצח או מאפיונר; באמת הכל מסתכם בעיניך בלהחליט אם הגיבור טוב או רע? ברור שזה חלק מאוד מרכזי ומאתגר בכל יצירה שמתמקדת באנשים לא מוסריים, אבל אם היצירה טובה, היא לוקחת אותך הלאה. היא מציעה אפשרות ללמוד על איך שבן אדם כזה חי ואיך שהוא חושב. ואם היצירה ממש טובה, היא גם מסבירה לך תוך כדי למה זה *חשוב* ללמוד על הבן אדם הזה.
לא חייבים שהגיבור ילמד משהו בסרט, כדי ש*אנחנו* נלמד משהו מהסרט.
להפך – אם הגיבור לא לומד שום דבר, זה יכול למד אותנו משהו על אנשים מסוגו, וזה יכול להיות משמעותי.
אני אומר את זה ברמה העקרונית ולא בהקשר הספציפי של "תודה שעישנתם", שאותו עוד לא ראיתי.
תאר לך שהסרט מלא באנשים אינטליגנטיים שלא לומדים שומדבר?
כי זה המצב ב"תודה שעישנתם". אף אחד לא משתנה בו, ורוב הדמויות המשניות דקות כול-כך שאין להם מספיק בשר כדי לעבור שינוי. עם הנתונים הללו, "תודה שעישנתם" לא יכול, ולא ממש מנסה, ללמד מוסר. הוא משרטט מודוס ויוונדי.
תראה,
הגבתי מלכתחילה רק כי התרשמתי (אולי בטעות) שאתה טוען טענה כללית, שאני לא מסכים איתה, והיא: שאם הגיבור לא לומד שום דבר בסרט – כל סרט – גם אנחנו לא לומדים.
בכל מקרה, אני חושב שעדיף לי לא לומר שום דבר נוסף, לפני שאני אראה בעצמי את "תודה שעישנתם".
ואחרי שראיתי את הסרט,
אני חושב שהסרט כן מלמד מוסר, על דרך השלילה: הוא מלמד שמוסר הוא מותרות שאנשים לא יכולים להרשות לעצמם בחיים האמיתיים (כי כל אחד צריך לשלם משכנתא).
והסרט לא רק מציג את הכניעה לצדדים המכוערים של החיים כמעשית, בלתי נמנעת ומוחלטת; הוא גורם לה להיראות בסדר. ממש בסדר.
ומה אנחנו לומדים על ציניות מהסרט?
אבל...
הילד הוא דמות שטוחה. אנחנו בסך הכל מגלים מעט מאוד על החניכה שלו. מה גם שהצופה מודע לכל ההתרחשויות בסרט, הילד לא.
נקודת מבט שונה
האמנם "הוא מחליף את הדיון הענייני בסדרה של העלבות אישיות"? מבחינתי, הטיעונים שלו בועדה דומים מאוד לטיעונים שאני משתמש בהם בויכוחים דומים (בין היתר כאן באתר) ומבחינתי הם כוללים כמה מאבני הפינה של תפיסת העולם הליברלית.
האמת היא שלאורך כל הסרט הרגשתי שניק הוא הדמות הטובה בסיפור הזה. מבחינתי, הסרט הזה הכיל, בין היתר, כתב ביקורת מעניין למדי על הגישה האוטוריטריאנית לחיים.
האין זה אירוני שניק, המצדד בבחירה חופשית,
מתפרנס ממכירת חומרים ממכרים?
האמת היא שהסרט השכיח את עצמו ממני ביעילות רבה.
אבל אם הבנתי אותך נכון, הרי במסווה של עמדה ביקורתית או צינית (כפי שהציעו מגיבים אחדים), רייטמן – באמצעות ניק – מקדם עמדה ניאו-ליברלית מובהקת. למעשה, ואני יודע שזה עלול להמם אותך, אנחנו די מסכימים.
ניאו זה לא מהמטריקס?
מאיפה הגיע ה-"ניאו" לפני ה-"ליברלית"?
ניאו זה לא מהמטריקס?
http://en.wikipedia.org/wiki/Neoliberalism
אני מכיר את זה
אני יודע טוב מאוד מה פירוש "ניאו-ליברליזם". אני רק לא מבין למה נמרוד בחר לייחס את זה ל-"תודה שעישנתם". הסרט מקדם עמדות ליברליות קלאסיות. אני לא ראיתי שום ניאו-ליברליזם.
באמת התפלאתי.
ובינתיים, עד שיגיע נמרוד להתכתש איתך בצחות לשונו,
אני סקרן לדעת – מה לדעתך המרכיב שהופך את הסרט לליברלי, אך לא לניאו-ליברלי?
למיטב ידיעתי – המוגבלת, אמנם – ההבדל בין שתי התורות הוא במידה רבה היסטורי, וקשור למענה של הניאו-ליברליזם לתפיסות סוציאליסטיות שדחו את הליברליזם הקלאסי. דומני שמאז שנות ה-30 של המאה הקודמת, קשה למצוא ליברליסטים "קלאסיים".
זה נראה לי מספיק און-טופיק לסרט, אז אשמח אם תסביר.
ניאו-ליברליזם על שום מה?
לפחות בקונטקסט הפוליטי הנוכחי בארה"ב, החלוקה היא בין הליברלים השמאלנים, ובין הליברלים השמרנים, שתפיסת האינדיבידואל החופשי לבחור שלהם הולכת נפלא אם חופש הפעולה של התאגידים הגדולים. רוצה לומר, הליברל השמרן – או הניאו-ליברל – מדמיין את הפרט כיצור רציונאלי לחלוטין ונקי ממשקעים חברתיים. לכן, בכל צומת בחייו, כולל מול דוכן הסיגריות, הבחירה של הצרכן היא בחירה שקולה, מודעת, ותבונית לחלוטין. ההגדרה הזו של הפרט מסירה מעל התאגיד את האחריות החברתית שלו. אמנם גם הליברל השמאלן שותף לחלק מן ההנחות הללו, אולם הניאו-ליברל מוסיף וטוען כי אף התאגיד הוא פרט – לפחות מבחינה משפטית – ולכן הוא זכאי לזכויות המשפטיות המגיעות לפרטים אנושיים. כתוצאה מכך, התאגיד קרוב לקבל מעמד אונטולוגי כמו-אנושי. אין צורך להסביר שכאשר חברה המורכבת ממאות עובדים, ולרשותה מאות מליוני דולרים, מוצבת באותה דרגה כמו בני האדם, לפרט האנושי היחיד אין הרבה סיכוי מולה. זה, לדעתי, ההבדל העיקרי בין הליברל הקלאסי, או הליברל השמאלי, והניאו-ליברל.
על שום שהיו אבותינו ניאו-מרקסיסטים (תשובה גם למרווין)
הניאו-ליברליזם, לטעמי, יותר משהיא תפיסה חברתית-פוליטית קונקרטית, היא תפיסה כלכלית. "אוהו" מיד יקפוץ המרקסיסט "ואתה חושב שאפשר להפריד בין גישה כלכלית לגישה חברתית?". בוודאי שאפשר – ניאו-ליברלים רואים את החירות הכלכלית כחשובה באותה מידה, או אף יותר, מהחירות האישית והפוליטית. כך מילטון פרידמן, נביא הכלכלה החופשית, שמח לסייע ולייעץ לרודן הצ'ילאני פינוצ'ט. לחירויות הכלכליות שהנהיג פינוצ'ט היה משקל גדול יותר בעיני הניאו-ליברלים מאשר לחירויות הפוליטיות שהוא שלל.
) בה נראה הסנאטור מגן על השינויים שנעשים בדיעבד בסרטים, היא בדיוק ההגחכה הכה נחוצה של העמדה האוטוריטנית הקלאסית – תפקיד המדינה הוא להגן על האזרח מפני עצמו, ויש לשים את תועלת החברה לפני הפרט (סוף 
).
ליברלים קלאסיים, לעומת זאת, שקיימים גם קיימים כיום, רואים את החירויות הכלכליות כחשובות, אך פחות חשובות מהחירויות האישיות. הפרטה, למשל, היא לא משאת נפשו של כל ליברל קלאסי (בניגוד לניאו-ליברל). אני חושד שהפרטה של בתי-כלא, לדוגמה, תהיה לצנינים בעיני ליברלים רבים.
במסגרת הזו, "תודה שעישנתם" הוא בחלקו הגדול, ובמיוחד בנאום בפני ועדת הסנאט, מניפסט ליברלי קלאסי. הסרט אינו מתכחש לתפקיד המדינה בחינוך כנגד עישון (דרך מערכת החינוך, למשל) אבל אכן מפריעה לו הצנזורה וההתערבות הבוטה של הממשלה בחיי היום-יום הפרטיים של האזרחים. אני חושב שסצינת הסיום (
כן – הסרט מקדם את העמדה על פיה הפרט אחראי למעשיו, ויש לתת לו את החופש המלא לעשות אותם. אני, לפחות, בכלל לא "מדמיין את הפרט כיצור רציונאלי לחלוטין ונקי ממשקעים חברתיים. לכן, בכל צומת בחייו, כולל מול דוכן הסיגריות, הבחירה של הצרכן היא בחירה שקולה, מודעת, ותבונית לחלוטין". אני חושב שרק אידיוט יכול לדמיין זאת. אבל כדאי אולי להכיר שלא משנה מה נעשה, הפרט יהיה לא רציונלי, ותמיד יהיו לא משקעים חברתיים. אבל עדיין הוא הפרט, והוא תוצר אותם משקעים חברתיים בדיוק כמונו. הטעויות שהוא זכאי לעשות הן בדיוק אותן טעויות שאנחנו נשמח לעשות. כפי שאני לא ארצה שמישהו יסביר לי שהדיון שאני נכנס אליו עכשיו הוא טפשי, ושום דבר טוב לא יצא ממנו, ועדיף לי ללמוד למבחן הקרוב, כך אני אשמח אם יתנו לי לעשות טעויות אחרות הנוגעות לחיי האישיים. רק שהליברל יתן לפרט לעשות את כל הטעויות שהוא רוצה, בעוד שהאוטוריטריסט יתן לפרט לעשות רק את אותן טעויות שהממשלה רוצה שהוא יעשה (כמו לצאת למלחמה מיותרת) – הרי הממשלה תמיד יודעת מה הכי טוב, והיא תמיד גוף רציונלי חף ממשקעים חברתיים. וכשהיא לוקחת את האחריות, ברור שאף הורה לא אשם בכך שהילד שלו התחיל לעשן – הרי תפקיד הממשלה היה למנוע את זה!
כנגד העמדה הזו יוצא "תודה שעישנתם".
אבא שלי דווקא טרוצקיסט עם חיבה קלה למאואיזם.
לגבי הגדרת הניאו-ליברליזם, אני מזכיר לך שהוא הולך היטב – ולו בגלל נסיבות היסטוריות ספציפיות – עם שמרנות תרבותית, ככה שלא מדובר רק בהעדפת הפן הכלכלי.
אבל השאלה המעניינת, בכלל ובהקשר של "תודה שעישנתם" היא איך מגדירים בחירה חופשית. הרי אם אתה מכיר בכך שהאדם לא תמיד רציונאלי, ושהתרבות כופפת אותו לכאן ולכאן, הרי יש גבולות לחופשיותה של הבחירה ובין איש תחת גפנו לבין סטאליניזם משתרע ספקטרום רחב. או במילים אחרות, אם אני מעשן, למרות שעל הקופסא כתוב "עלול לגרום למוות בייסורים", מי צריך לשלם את החשבונות האונקולוגיים שלי?
מאואיזם מאוחר או מוקדם?
נקודה נכונה – והנה עוד הבדל מהותי בין ניאו-ליברליזם לבין ליברליזם קלאסי.
ולשאלה שלך בסוף – אותו אחד שישלם את החשבונות לקרדיולוג שיטפל באדם שאכל אוכל שמן כל חייו ולא עשה כושר, או יממן את השתלת הכבד של זה ששתה לשוכרה. אתה לא באמת מצפה שנתחיל כאן דיון לגבי המימון הראוי לביטוח רפואי, נכון?
לא, אני מקווה שנתחיל דיון על גבולות הבחירה האנושית.
גבול בחירה אנושי מימין - מזהה חבית עם נצנץ?
אין בחירה חופשית – לא רק במובן הפילוסופי (למרות שאני מאמין גם בזה) – אלא במובן החברתי. אף אדם אינו דף ריק. כל אחד מאיתנו גדל במשפחה, בחברה, בתרבות. כל אחד מאיתנו מושפע ממזג האוויר, מהתקשורת ומהאוכל שהוא אוכל.
אבל כשיש שתי דרכים, אחת מהן כוללת כפיה בכח מצד הגוף היחיד לו יש מונופול על שימוש באלימות, והדרך השניה מסתמכת יותר על מידע חופשי, אני אבחר תמיד בדרך השניה. נכון – היא לא מושלמת. לתאגיד תמיד יהיה יותר כח לפרסם מודעות ולשכור את הדוגמניות היפות. מצד שני, החברה בינתיים מחנכת אותי יפה מאוד לחשוד בו, ומניעיו, למזלי ברורים – הוא רק רוצה לעשות כסף. קל לי יותר להתמודד איתו מאשר עם אחד, אהוד אולמרט, לדוגמה, שלא ברור לי לחלוטין מה הוא רוצה מחיי ולמה יש לו כל כך הרבה כח. כך שיש כאן איזון כלשהו. נכון – הוא לא מושלם – אבל הוא מוצלח יותר מכל מה שעשו בעבר. במסגרת האיזון הזה אני, ורוב האנשים שאני מכיר, נוטים לשמוע יותר לרופא שלהם שמסביר להם שעישון זה מזיק, מאשר לדוגמנית שמחזיקה סיגריה בעמוד האחורי של העיתון. זה לא ימנע מכולם לעשן, אבל גם כשאסרו בארצות הברית לשתות משקאות חריפים בשנות ה-20 זה לא עבד מי-יודע-מה. ואדם שמחליט לעשן כיום, עושה את זה כשהוא יודע טוב מאוד שזה מזיק לו. *הוא* מחליט עבור עצמו, נכון – עם כל המטענים התרבותיים שלו – שהוא רוצה לעשן. זה עדיף בעיני מאשר המצב בו הממשלה תגיד לי שאסור לי יותר לטגן את רוטב הפסטה שלי בחמאה ושמן זית.
שמן זית זה בריא!
ומה אם שאלת העישון היא שאלה של מעמד – אתה גבר ממעמד הפועלים וככזה, מצופה ממך לגדל שפם ולעשן. עכשיו, בו נניח שלמערך השיווק של מרלבורו יש חלק מסוים בניסוח האידיאל הגברי בתרבות הפועלית שלך, בתוספת מנה הגונה של בוז לסמכות, רפואית או אחרת. אתה אומנם בחור עם ראש על הכתפיים, אבל קודם כל אתה צריך לשרוד בחברה שבה אתה חי, ועישון הוא חלק מן העניין. האם זאת עדיין הבחירה שלך? והאם אני צריך להזכיר לך שבין לסה-פר מוסרי ופיקוח ממשלתי, יש עוד אופציות כמו accountability של תאגידים?
כפי שכתבתי כבר, זו הבחירה של אותו פועל בדיוק כמו שהבחירה לשבת עכשיו מול המחשב ולכתוב את ההודעה הזו היא הבחירה שלי.
גם זו וגם זו מושפעות ממגוון חוויות תרבותיות שעובר הפרט, ומעוצבות בידי המון גורמים חברתיים. הבחירה שהוא בוחר לעשות מתוך המעמד החברתי שלו היא זכותו בדיוק כמו שהבחירה שלי היא זכותי.
ומי דיבר על לסה-פר מוסרי? אני בהחלט לא חש חיבה לחברות הטבק, ובהחלט חושב שהן חברות לא-מוסריות. אבל לצערי, כשמולן עומדת הממשלה המבקשת לפגוע בחירויות *שלי*, אני נוטה לתמוך בהן. בדיוק כפי שכשהממשלה תרצה לעצור מעצר מנהלי מישהו כמו נועם פדרמן אני אתמוך בו – ביד רועדת ובזרוע מלאת קבס.
אז אתה בעצם אומר, אנחנו יצורים חברתיים,
אבל אין לזה השפעה על הבחירות שלנו.
הוא אומר
אם יורשה לי, ואם אני צודק. שזכות הבחירה היא ספקטרום רחב של גוונים, ולא שני צבעים דיכוטומיים בלבד.
אבל זה מה שאני צועק פה כבר שעה,
ואני רוצה לשמוע, במחילה ממכם, מה קובע את הגוונים הללו, ואיך הם מרגישים.
אבל זאת שאלה שהיא פסיכולוגית ואינדבדואלית במהותה
נראה אותך אומר את זה כשאדם בסביבה.
מה?
אולי אני מאוד לא בהיר בחצות הלילה, אבל מה שאני אומר זה בדיוק מה שאני כותב – אנחנו יצורים חברתיים, ויש לזה השפעה עצומה על הבחירות שלנו.
ההשפעה הזו לא ניתנת לביטול או להפרדה ממי שאנחנו, ואני מאוד לא שמח כשמישהו מנסה להתערב בכח בהשפעה הזו.
הרקע החברתי שלנו בוודאי
משפיע על תוכן הבחירות שלנו – סביר להניח שמליונר לא ייבחר לאכול מתוך פח זבל. השאלה היא האם המצב החברתי שלנו משפיע על חופשיות הבחירה שלנו – כלומר, האם בפני אנשים שונים יש ספקטרום רחב יותר, או שונה, של בחירה?
מובן
כן. על מנת לדייק – עבור כל אדם בחירות שונות תשאנה משמעויות שונות ותבחנה בעיניים שונות. וכמובן – חלק מהבחירות העומדות בפני הומוסקסואל, לדוגמה, אינן רלוונטיות לגבי (ולהיפך). כך גם לגבי אדם עשיר ואדם עני. ואפילו, לעתים, עבור אדם שהעריץ בילדותו את אריך קסטנר ואדם שהעריץ את חסמב"ה.
האם הבחירה של העני מוגבלת יותר מזו של העשיר?
כן (אין לי כח לעדן את התשובה, למרות שהיא דורשת עידון)
אנחנו נמצאים בדיאלוג סוקרטי?
הלוואי, סוקרטס השיג את כל הנערים השווים.
אני, בכל מקרה, את התשובה שלי קיבלתי, ומבחינתי אפשר ללכת לישון.
אני מבין שאתה לא יכול אלא לכתוב ככה,
משום המעמד החברתי אליו אתה משתייך?
כי אם לא תתבל את דבריך בפילוסוף אחד או שניים, קורט ניאו-מרקסיזם ובוז לתאגידים, לא תוכל לשרוד בתוך המעמד החברתי שלך?
אלא אם כן אני קשוח במיוחד, כן.
איך אפשר לחיות כך? זה ממש נורא.
הייתי מעדיף למות.
לא להאמין שיש אצלנו ציבור שלם במצב כה ירוד, והמדינה אינה נוקפת אצבע.
זה בגלל שלמדינה אין בחירה.
היא מוכרחה לנהוג כפי שהיא נוהגת.
טוב.
אבל בעצמך זיהית טוב מאוד, באיזה סוג של 'אמונה ברוח האדם' מדובר.
האמונה של ניק ושל חבריו יחצ"ני המוות לגבי רוח האדם היא, 1. שרוח האדם תביא את האדם, אם תתמרן אותו בצורה נכונה, לעשות כל דבר שאתה רוצה ממנו, בלתי מוסרי או מושחת ככל שיהיה; 2. שהעובדה שהאדם בחר בעצמו, מסירה ממך את כל האחריות לבחירה.
לי זה נשמע דומה מאוד לתפישה הנפוצה של תפקידו של השטן בפולקלור המערבי. השטן לא אחראי לקיום הרוע האנושי, והוא לא מכריח אנשים לקבל את ההחלטות הלא נכונות. הוא רק עורך את הבמה כך שאנשים יתפתו, או יידחפו, לקבל את ההחלטות האלה; והוא שמח כשהם מקבלים את ההחלטות שדנות אותם לגיהנום מרצונם החופשי.
לפי זה, השטן הוא המאמין מספר אחד ברוח האדם.
הו, זו תובנה נהדרת על הסרט.
ניק הוא לגמרי טיפוס השטן הסימפטי — אתה מתאהב בו בגלל הכריזמה והביצים שלו, למרות שאתה יודע שהטיעונים שלו מופרכים (ולא לכל הפרכות הוא מודע), ולמרות שאתה רואה אותו גם במפלתו.
לא יודעת אם יוצרי הסרט חשבו על זה ככה, אבל אם במקרה הם ניסו להגיד שהשטן המודרני הוא ציניות עסקית/פוליטית, הם בנו טיעון די משכנע.
תודה
. ולגבי השאלה על מה חשבו יוצרי הסרט -
לדעתי אי אפשר לדעת, לפחות לא מהסרט עצמו, וזה חלק ממה שהופך את 'תודה שעישנתם' לטוב במיוחד.
הצורה שבה הסרט מתאר מצב בלי לנקוט עמדה, גורמת לזה שכל צופה יכול לראות בו דברים אחרים, ולצאת ממנו עם מסקנות שונות לגמרי, הכול בהתאם לדעות האישיות שלו. מההיבט הזה, למרות שזה סרט בדיוני לגמרי, הוא מזכיר סרט תיעודי טוב.
אבל בעצמך זיהית טוב מאוד, באיזה סוג של 'אמונה ברוח האדם' מדובר.
כפי שגם נאמר באחד הסרטים הטובים יותר שנעשו בנוגע להתערבותו של השטן בחברה האנושית בכלל ובפרטים ספציפיים בפרט, ואשר בשמו לא אנקוב על מנת שלא לסנל"ל.
חופש בחירה מוגבל
אמנם ראיתי את הסרט די מזמן, אבל נדמה לי שניק היה עונה לך שזו בדיוק הנקודה: חופש בחירה כמה שפחות מוגבל. להרוג את עצמך? אולי לא. להרוג מישהו אחר? בוודאי שלא. אבל לעשן? למנוע מאנשים לעשן? כאן, אומר ניק, קצת נסחפנו.
זה רק אני או שהסרט הוא טוטאלי האחים כהן....
אגב, באמת סרט נהדר, שנון משהו אבל טיפה משמעם לפרקים..
אחרי השלמת פערים
(ותודה ליום כיפור)
אני חייבת לצין שהרבה זמן רציתי לראות את הסרט, פשוט שמעתי הרבה פעמים שהוא אחלה וכד'.
ובהחלט נהנהתי.
היה מצחיק במקומות הנכונים, וגם דיבר על כמה נקודות רגישות, שאפשר לקחת לעצמך ואפשר להתעלם מהם באותה קלות.
בנוסף, אני אישית נורא נהנתי, מהופעות האורח, במיוחד של אדם ברודי ורוב לאו.
וקייטי הולמס?
אח, כ"כ מעצבנת.
מזל שהתפקיד שלה היה כזה קטן =\
סרט... מוזר. מוזר מאוד.
כן, הוא מהנה. כן, הוא מבדר לפרקים (אם כי לא היסטרי). כן, הוא עשוי היטב ואף מעורר מחשבה. העניין הוא שלא לגמרי ברור איזה מחשבה הוא מעורר, ויותר מזה, לא ממש ברור איזה מחשבה הולידה אותו.
אני נתקף בלבול איום כשאני בא בכלל להתחיל לנסח את מה שחשבתי על הסרט, ועל האג'נדה הספק-קיימת שלו, כי באמת שאין לי מושג איך להתחיל להתיר את הסבך המשונה הזה. במבט ראשון, זו סאטירה – בסגנון, ברוח, בעיצוב הערמומי של הדמות הראשית. אבל אז כמובן נשאלת השאלה על מה הסאטירה, ואז אנחנו נשארים עם הבלאגן שעלה בתגובות לפני – סרט שעוסק באימת חברות הטבק לא היה נמנע מהצגת סיגריות, סרט שתומך בהן לא היה חושף פן כל כך ציני בהתנהלותן; סרט שתוקף את תרבות הספין לא היה מציב פרוטגוניסט משכנע ומעורר (סוג של) אמפתיה לנאום בשבחה במרכז, וסרט שדוגל בליברליזם ובחוסר פיקוח מוחלט חברות מסחריות לא היה מציג את ההמון כנבער וחשוף כל כך בקלות למניפולציות זדוניות. אבל סרט עם אג'נדה פוסטמודרנית, או כזה שבא לתקוף באופן מורכב את הסוגיות הנ"ל, היה אמור, כך נדמה, לפרק בצורה הרבה יותר רהוטה ונהירה את המטען שהוא מחזיק. ב"תודה שעישנתם" התחושה העיקרית שלי רוב הזמן היתה תחושה של עדר ללא רועה – שאני מוזן כל הזמן אינפורמציה ע"י היוצר, ואין לי שום מושג איזה מין תהליך מחשבתי הוביל אותו לייצר אותה. במילים אחרות, למה לעזאזל רייטמן עשה את הסרט הזה? הוא מסגנן סיטואציה מורכבת מוסרית לקצב הסאטירה, אבל הסאטירה הזאת לא מיועדת לאף נמען ספציפי. כמובן שטיעונים מאותה משפחה אפשר לשטוח גם נגד "מ"ק" או "זודיאק" של פינצ'ר, אבל אצל פינצ'ר אני מרגיש כמו עכבר במבוך, כלומר, כמו מי שמדען מאוד מאוד חכם עומד מעליו ונהנה לראות אותו מתבלבל. ב"תודה שעישנתם" המדען יצא להפסקת קפה, ואנחנו, הצופים, מתרוצצים באין מטרה על רצפת המעבדה.
ויכול להיות שסתם פספסתי משהו.
הרגשתי כמוך, ובסוף הגעתי לשלוש מסקנות:
1. זה לא מקרי שלסרט אין "מטרה" ברורה- הוא נעשה במכוון כך שהסאטירה מופנית במידה שווה כלפי כל מי שמופיע בו. זה מוביל לכך שכל צופה בוחר לתפוש באופן שונה, לפי הנטיות המוקדמות שלו את מושא הביקורת העיקרי בסרט.
2. מצד אחד, זה מעורר הערכה, כי זה הופך את הסרט למציאותי באופן מוזר עבור סאטירה מהסוג הזה. מצד שני, בגישה הזו של הסרט, כשלעצמה, אפשר לראות שיקוף (מודע, לא מודע?) של הרלטיביזם המוסרי שניק מפגין. רייטמן לא נוקט עמדה, הוא רק עושה סרט.
3. בהמשך ל-1, התחושה האישית הסופית שלי לגבי הסרט, כמו שכתבתי בתגובה קודמת: ניק הוא השטן.
הרגשתי כמוך, ובסוף הגעתי לשלוש מסקנות:
לא ברור לי למה עמדה שמצביעה על הצדדים הרעים של הגישות השונות היא לא עמדה. לדעתי הסרט דווקא אומר את המסרים שלו במובהק (אצטרך לראות שוב כדי לפרט, אבל בלי ספק קלטתי בו מסרים של "אל תאמינו לספינים ולמניפולציות של חברות הטבק" ו"אל תקנו את הטיעונים הדמגוגיים א'/ב' של מתנגדי הטבק").
מהבחינה הזו, הסרט הוא מין קלווינג'ר מסכן שכזה – מגן על חבריו מן השמאל בפני חבריו מן הימין וההפך, ובסופו של דבר כולם חושבים שהוא מטומטם – אבל האמירות שלו ברורות למדי, פשוט בלתי אפשריות לסיווג באחת מהעמדות הקיימות.
כי רק להציג בצורה ברורה את כל העמדות -
זו לא נקיטת עמדה, זו מצגת.
כי רק להציג בצורה ברורה את כל העמדות -
אבל כאמור, זה לא רק "מציג את כל העמדות" – הסרט *פוסל* חלקים נכבדים משתי העמדות. אני חושב שהוא נוקט עמדה ברורה, אם כי לאו דווקא פשטנית כמו "עישון זה טוב/עישון זה רע".
הגישה של הסרט היא ''כולם לא בסדר''.
חברות הטבק והתאגידים בכלל, היחצ"נים שמשרתים אותם, המפורסמים שמיחצ"נים אותם למרות שהם יודעים איזה נזקים הם גורמים, כלי התקשורת, הציבור שבולע את הכול – כולם לא בסדר. ולומר "כולם לא בסדר", בלי לקבוע מי *באמת* לא בסדר – זה חוסר עמדה.
איזו עמדה ברורה אתה ראית בסרט?
הגישה של הסרט היא ''כולם לא בסדר''.
זה לא רק לומר "כולם לא בסדר". זה לומר *למה* הם לא בסדר, ומה צריך לשנות כדי שיתקיים דיון אמיתי בסוגיית העישון.
לי נראה די ברור שהסרט תומך בגישה שלפיה עישון הוא לגיטימי עבור מי שבוחר בו מרצונו (ולא כופה אותו על אחרים), ולכן הדבר החשוב ביותר למעשן/אנטי מעשן הוא לבחון בצורה אובייקטיבית את העובדות ולא לתת למניפולציות התקשורתיות לעבוד עליו (במידה רבה, הסרט עוסק במניפולציות תקשורתיות ולא בעישון).
בדיוק - וזו אכן גישה, זו לא עמדה. הסרט מתאר מצב; לא לוקח צד.
גם בין חברות הטבק למתנגדיהן אין ויכוח בנוגע לכך שעישון הוא לגיטימי עבור מי שבוחר בו מרצונו; הויכוח הוא על השאלה עד כמה מישהו בוחר באמת לעשן מרצונו, ועד כמה הוא הושפע ומושפע מפרסומות של חברות הטבק בעבר ובהווה (במיוחד בעשורים הארוכים שבהם חברות הטבק חסמו בהצלחה מידע על נקי העישון).
גם האמירה "צריך לבחון בצורה אובייקטיבית את העובדות ולא לתת למניפולציות לעבוד עליך" היא לא נקיטת עמדה, בדיוק כמו שהאמירה "צריך להיזהר בכביש" היא לא אמירה שנוקטת עמדה לגבי השאלה מי האשם העיקרי בתאונות דרכים קטלניות – התשתיות, הנהגים, הולכי הרגל, או הזנחת התחבורה הציבורית.
בדיוק - וזו אכן גישה, זו לא עמדה. הסרט מתאר מצב; לא לוקח צד.
אני לא חושב שדוגמת הכביש שלך מתאימה. מבחינתי, מכיוון שהייתי עד לכמה דיוני עישון אינטרנטיים, אין לי שמץ של ספק שאנשים רבים נוקטים באחת משתי הגישות שהושמצו בסרט, וייתכן שצפייה בסרט גרמה להם לפקפק בהן. לדעתי זו עמדה ברורה נגד הגישות הללו. אם לדעתך זו לא עמדה – לא נורא. זה ויכוח סמנטי על משמעות המילה "עמדה". הנקודה היא שהסרט אומר דברים ברורים נגד משהו אחד (שבהחלט *אינו* נחלתו של מיעוט), ובעד משהו אחר.
אוקיי, בוא נתמקד ברגע אחד קטן
ונראה מה נצליח לחלץ ממנו – כשאקהרט נשאל בשימוע בסנאט אם הוא ירצה שהילד שלו ייעשן בגיל 18 – לאיזה "יחס" זוכה התשובה שלו, מבחינה קולנועית? כלומר, מה העמדה שהסרט נוקט לגבי העמדה שלו?
אוקיי, בוא נתמקד ברגע אחד קטן
אני לא זוכר במדוייק את פרטי הסצינה הזו; ממה שאני זוכר, התחושה שקיבלתי מהסרט הוא שבאותו רגע הסרט מצדד במה שאקהרט עונה. כמובן שאולי אני זוכר לא נכון.
כתבתי על זה למעלה: מבחינתי, זה לב הסרט.
זו הנקודה היחידה בסרט בה הבמאי רומז לנו, בכל אמצעי לא-מפורש העומד לרשותו, שעכשיו הולכת להגיע האמת.
גם אני הרגשתי את זה
אלא שהתשובה שהגיעה היתה א. די אנטי קליימטית. עם כל הבנייה הדרמטית ציפיתי לפאנץ' הרבה יותר חד וקולע שיעמיד את הדברים על דיוקם. 2. מזמינה מאוד פרשנות פסיכולוגית – כלומר, אתה יכול לטעון שהמתח שנבנה הוא סביב "האם הפעם ניק יגלה חוש מוסרי או שוב ילך עם הספין" (אגב, אני היחיד שהרגיש ברפרור ל"הסנדק 2" לאורך כל הסיקוונס הזה?), מה שכמובן מעלה מיד את השאלה האם התשובה שלו היתה כנה, או ספין. גם על זה הסרט לא *לגמרי* עונה. 3. מעט בסתירה עם הרבה ממה שהלך בסרט. אם הסרט נושא את דגל ה"תנו לאנשים את חופש הביטוי/בחירה/צריכה המלא שלהם, הם יודעים מה הם עושים", אז למה הוא מתעסק לאורך רוב השעה וחצי שלפני זה בתרבות הספין וכמה שזה קל להונות קבוצות גדולות של בני אדם בכוח תקשורתי וטיעונים אבסורדיים? לא קצת יורה לעצמו ברגל כזה?
אני שותף ללבטייך.
(באמת, כתבתי את חלקם למעלה)
אם ניק מאמין ביכולת של אנשים להחליט בעצמם, למה הסרט מדגים (למשל במקרה של איש המרלבורו) שניתן לשנות, מהקצה אל הקצה, החלטות של אנשים? ואם מדובר כאן רק על *הזכות* או *החובה* שלהם להחליט בעצמם, למה הוא לא מציין את זה בנאום שלו?
אני חושב שהסרט באמת ובתמים נמנע מלתת תשובות או להביע דעה חד-משמעית. בניגוד לעכרור, אני לא בטוח שזה דבר שלילי.
אני חושב שהייתי מרגיש יותר בנוח
אם הסרט היה מציג מורכבות מוסרית מנקודת מבט סטרילית, ונותן לצופה את החופש לשוטט בתוכה. אבל לאורך רוב "תודה שעישנתם" יש תחושה חזקה שהסרט תוקף את עצמו – הוא מתחיל, כנראה, מנקודת מבט סאטירית מאוד חזקה, לאט לאט נותן למושאי החיצים שלו יותר ויותר קרדיט, ובסוף, אולי, נותן להם להשתלט לו על המסר לחלוטין. כאמור, קל להשליך טיעונים דומים על חוסר עמוד שידרה רעיוני ב"מ"ק", אבל כאן אנחנו מגיעים להבדלים הדקים בביצוע שמפרידים בין וירטואוזיות של סרט שמושך אותך באף אחרי תזות ואנטי תזות, ובלבול של סרט שהדינמיקה בין הדובר והיוצר בו נותרת לא החלטית ובלתי מפוענחת לחלוטין לכל האורך.
אפשרות שעלתה בדעתי הרגע:
אולי הסרט מציג את כל האנשים האלה בתור אזהרה. המסר של ניק בתשובה הזו הוא המסר של הסרט, האמירה: תחליט בעצמך, אבל תבסס את ההחלטה הזו על משהו, אל תעקוב בעיוורון אחרי הספינים, כי תראו את כל האנשים האלה שמוכנים לעשות עליכם מניפולציות בכל פינה, ותראו את העדר שאליו אתם משתייכים ברגע שאתם נותנים להם.
ואני חושבת שזה מתבטא גם ביחסים של ניק עם הבן שלו – מעין סיפור חניכה, שבו ניק משחרר אותו מהקונספציות שבית הספר מנסה להחדיר בו: אל תענה על השאלה אוטומטית. תחשוב רגע כמה היא דבילית. תחשוב על האנשים ששואלים אותה ועונים עליה, בעיוורון ובלי לשאול את עצמם שום דבר לגביה, ותראה כמה קל, ברגע שאתה מודע, לתמרן אותם. או שאתה חלק מהעדר, או שאתה לא – ואז כל התפיסות ה"אוטומטיות", כל הפרות הקדושות, נתונות לוויכוח, והסרט עושה את זה בעצמו: מביא דמות מאוד מאוד שלילית ומציג אותה באור חיובי, גורם לנו לחשוב שוב על ערכי המוסר שאנחנו רגילים אליהם.
מש''א
אני שותף ללבטייך.
היכולת של אנשים להחליט בעצמם היא לא נתון בלתי ניתן לערעור; ולכן, דווקא בגלל שהסרט כל כך מצדד בה, נראה לי שחשוב לו להראות עד כמה היא שבירה, כדי שהצופה יוכל להעריך אותה ולשמור עליה יותר.
אני ספרתי שמונה.
בשם כל מי שאולי יקרא את התגובה הזו, הרשה לי לשאול
מה-הא?
הכותרת היתה ''כמה מילים על הסרט''.
"נוטה להקצין, זה האמצעי האמנותי שהוא משתמש בו" – אלה הן המילים היחידות בהודעה שעוסקות בסרט. כל השאר פוליטיקה.
אה, זה ההסבר.
אני פשוט חשבתי (כרגיל) שגם הסרט עוסק בפוליטיקה, אז זה לא לגמרי לא-לעניין שגם תגובות עליו יהיו כאלה.
אני מרגישה די בורה,
אבל למה תעשיות הנפט הורגות אמריקאים?
המלחמה בעיראק?
ויותר ברצינות
הנפט אחראי לרוב זיהום האוויר בעולם, שיוצר מחלות כגון סרטן, אסטמה ואימפוזמה, שאחראים לכמה וכמה מיתות של אנשים בעולמנו.
ואתה כמובן נמנע מנסיעות, טיסות,
וכיוצא בזה.
נכון?
שלא לדבר על שימוש בחשמל.
מה הקשר?
בדיוק כמו שאתה מאשים את חברות הטבק ולא את המעשנים באחריות למוצרים הלא-בריאים שלהם, כך אתה צריך להאשים את חברות הנפט באחריות לזיהום של המוצר שלהם ולא את המשתמשים. האם האנלוגיה שלי ברורה?
אני חושב שטווידלדי דווקא מאשים את המעשנים ולא את חברות הטבק,
אם כי אני קצת יותר בכיוון שלך – אני חושב שהאחריות מתחלקת ביניהם.
בניגוד לעישון, החיים המודרניים *בנויים* על צריכת אנרגיה.
אתה חושב שזה עד-כדי-כך שלילי? תואיל בטובך להפסיק לזהם את האויר. ובניגוד לסיגריות, אין לזה הבטי גמילה פיזיולוגיים. *אתה* מזהם את האויר, כל יום, כל היום.
אבל אתה בוחר להעביר את האחריות ממך אל עבר 'החברות'. וזו דמגוגיה מוחלטת: לעישון ברור מה האלטרנטיבה – היעדר עישון. לצריכת נפט ומוצריו ברור גם מה האלטרנטיבה כיום (עד שמתישהו יצליחו לפתח הליך טוב יותר):
ניתוק מהאינטרנט, מרשת החשמל. הפסקת צריכת מזון שלא גידלת בעצמך. הפסקת עבודה בעולם מודרני.
הנפט, בניגוד לסיגריות, איננו רק מייצר מחלות וזיהומים. הוא מייצר את החברה המודרנית. אם צריך להאשים את חברות הנפט, אתה צריך קודם לעשות את הצעד ההגיוני – להפסיק ליהנות מנפט ותוצריו. מה שאתה עושה עכשיו הוא אחרת לגמרי: אתה מתנהג כמו מעשן שיתבע את חברות הטבק וידרוש שהפיצויים ישולמו לו בסיגריות. ולא רק לו – למשפחה, ולחברים, ולילדים.
יפה שאתה מנסה להפוך את זה לויכוח אישי
אבל זה לא העניין פה. כן, אני מזהם, ונוסע באוטו, ואפילו מעשן לפעמים. וואלה, תפסת אותי. אני כנראה אדם רע. וגם צבוע, כי אני נגד זיהום. איך זה יכול להיות?
כן! אני עצמי אשם שמנוע הבעירה של המכונית הפרטית לא התקדם טכנולוגית כלל ב-100 השנה האחרונות, כי פשוט לאף אחד לא איכפת (כל עוד מחיר הנפט סביר. בשנים האחרונות סוף סוף חברות המכוניות חושבות בכיוון של אנרגיה חלופית בגלל מחירי הדלק). וכן, אני אשם שרוב החשמל בעולם מיוצר בתחנות פחמיות במקום באנרגיה ירוקה. למה אני אשם? כי אני מדליק את האור כמובן! הרי אני צריך לחיות במערה לאור נרות בשביל בכלל להעלות טענות נגד זיהום! איך אני לא מתבייש? צבוע שכמוני!
טכנולוגיה לא באה על חשבון סביבה. מי שמציג משוואה כזאת הוא דמגוג עם אינטרס מאוד ברור. צר לי שאתה נגרר לכיוון הזה.
אכן צר.
כי המשפט האחרון שלך ממוטט לחלוטין הודעה ראויה בגנות האד הומינום, בהיותו אד הומינום בעצמו.
לא כל מי שלא מסכים איתך, אפילו אם הוא טועה, ואפילו אם הוא מתווכח בצורה לא ראויה (באופן חד או רב פעמי), הוא בהכרח דמגוג בעל אינטרס ברור מאוד.
לא אמרתי שכל מי שלא מסכים איתי הוא דמגוג
כוונתי היתה שלהציג משוואה שאומרת "או טכנולוגיה או סביבה" זאת ראיה מאוד שחור-לבן להצגת נושא שהוא מאוד מורכב.
אתה מלכתחילה הצגת משוואה דמגוגית.
לבוא ולתקוף *אותי* בתור דמגוג, לא הופך את המשוואה שלך לפחות דמגוגית. כנ"ל להמשיך בתיאוריות קונספירציה שונות ומשונות, ובעיקר – לא לענות על *אף* טיעון ענייני שהעליתי.
מצטער, לא גיליתי אף טיעון ענייני אצלך
רק תקיפה על בסיס אישי והצגת דברים בצורה מגוחכת, שעניתי לה בצורה המתאימה.
אז כדאי שתשפר את יכולת גילוי הטיעונים שלך.
זה לא *כזה* קשה.
לחילופין, אפשר תמיד להאשים תאגיד זה או אחר.
בברכת "לא עכברא גנב אלא חורא גנב".
נו, די כבר להיות ילדים קטנים.
המייסד יותר טוב בזה
המייסד מראה את תהליכי החשיבה, מטרות החיים וההתנהגות של אדם כמו ניק. תודה שעישנתם מספק כמה נאומים מבדרים. סרט טוב בסה"כ אבל לא יותר ממתפקד