גן עדן עכשיו

מאת
דן ברזל
– פורסם ב 14 בדצמבר 2005Posted in: ביקורות

במאי: האני אבו אסאד
תסריט: האני אבו אסאד, בירו באייר
שחקנים: קאיס נאשף, עלי סולימאן, לובנה אזאבל, היאם עבאס

כשהייתי ילד חלמתי להיות כבאי. הצלת חיים נראתה לי דבר חשוב ומופלא. גם סעיד וחאלד תמיד חלמו להציל חיים, אבל נראה לי שלו היינו נפגשים כילדים, היינו מתקשים למצוא שפה משותפת: אני רציתי להציל חיים באמצעות כיבוי שריפות. סעיד וחאלד העדיפו ליצור אותן. גם עכשיו, כשהם מבוגרים ועובדים במוסך בשכם, תחת הכיבוש הישראלי, הם עדיין מחכים לרגע בו ייקראו לדגל ויוכלו להציל חיים על ידי שריפה. בשטחי ישראל. בתוך אוטובוס, אם אפשר. ולא לשכוח מסמרים.

'גן עדן עכשיו' עוקב אחר סעיד וחאלד במשך 48 שעות, בהן הם מגויסים לביצוע פיגוע התאבדות בתל אביב. סעיד מקווה לגאול בכך גם את העם היושב בפלסטין, וגם את כבוד משפחתו, שחטא גדול מכתים את עברה – אבי המשפחה היה משת"פ, עד שאירעה לו תאונה מצערת עם חבל בכיכר העיר. מצד שני, קצת לפני שהגיעה אל סעיד הבשורה המשמחת על זכייתו ב"שאהיד נולד", הוא פגש את סוהא. היא באה אליו למוסך עם בעיה במכונית, והוא מאידך נראה די מעוניין להרים לה את מכסה המנוע. וזה לא פשוט, בהתחשב בכך שהיא ביתו של שאהיד מפורסם, הדבר הקרוב ביותר לכוכב קולנוע שיש לשכם להציע מאז שבית הקולנוע שלה עלה בלהבות השמימה (פירומנים לא קטנים, הפלסטינים האלה). חאלד, חברו של סעיד עוד מהימים בהם היו משחקים 5 אבנים עם חיילי צה"ל באינתיפאדה הראשונה, הוא המורעל מבין השניים, ולא רק בגלל החומרים שישראל מחדירה או לא למי השתייה של פלסטין. יחד עם עזרתו של ג'מאל, עסקן-טרוריסט שמלווה אותם בהכנות, סעיד וחאלד יוצאים להרוג ישראלים כדי להציל פלסטינים, עד שהדברים מסתבכים. יותר.

כילד עם ראיית עולם דיכוטומית, הייתי מן הסתם מתקשה להתמודד עם דמויות שחושבות שאפשר להציל חיים של אחד באמצעות הרג של האחר. אם כי גם הייתי מתקשה באותה המידה להתמודד עם מישהו שמעדיף את 'פרפר נחמד' על פני 'רחוב סומסום'. שלא כמו פוליטיקאים מסוימים, הייתי רוצה להאמין שהתבגרתי מאז, ושכיום יש בי הרבה יותר עניין להיחשף לנקודת המבט של השונה, שלא לומר של האויב, גם אם לא אוכל לקבל אותה בשום אופן, מאחר ואני רואה באמפתיה ההדדית הזו שלב הכרחי בדרך להידברות.

ולכן, הייתי רוצה לכתוב ש'גן עדן עכשיו', קו פרודוקציה צרפתית-גרמנית-הולנדית-ישראלית, הוא סרט שכל ישראלי חייב לראות. הייתי מעוניין להרחיב על החשיבות שבהצצה אל הקונפליקט הישראלי-פלסטיני דרך עיניו של השאהיד. ובעיקר, הייתי שמח להשתמש במשחק המילים "סרט פיצוץ!". אבל אני לא יכול, מאחר ו'גן עדן עכשיו' הוא לא סרט פיצוץ. לצערי הרב, הוא סרט גרוע.

ישנה בעיה מהותית בסרט, והיא התסריט. אותו תסריט שפותח בארה"ב במסגרת סדנת הכתיבה של פסטיבל סאנדאנס, וזכה לאחרונה בפרס התסריט הטוב של האיחוד האירופי (ללא שום אינטרס פוליטי, כמובן). לא רק שהוא סובל מבעיות אמינות קשות ודיאלוגים מלאכותיים ומגמתיים, הוא גם פשוט משעמם בשלב מסוים. וחבל, כי אין ספק שיש בו הרבה פוטנציאל: נקודת המוצא של מחבלים מתאבדים בתור דמויות ראשיות היא חומר נפץ (סטגדיש!). הסרט גם מתחיל מצוין, בהצגת חיי השגרה בפלסטין הכבושה, וכולל סצינה נפלאה ממש בה השאהידים המתחילים מצטלמים בוידאו בנאום פרידה ומשלבים בין הפאתוס של השאהיד ובין האנושיות שבבחור בן 20 שבוחר במוות. אלא שמשם הסרט קורס כתהליך שלום מזרח תיכוני מצוי, ומשאיר את הצופה עם תסכול לא ממוקד.

הבעיה של הסרט פשוטה, והיא גם ככל הנראה סוד הצלחתו בחו"ל: קהל היעד של הסרט הזה הם העמים הסקנדינבים. אין בכך ספק. לא סתם השוודים מוזכרים בו באחד הדיאלוגים. אחרת אין דרך להסביר מדוע לכל אורכו, פלסטיני אחד מתעקש להסביר לפלסטיני שני על עוולות הכיבוש הישראלי, כאילו הפלסטיני השני מבלה את זמנו החופשי בטיול בפיורדים. אין הסבר אחר לכך שהדמויות פורצות פעם בשתי סצינות במונולוגים חוצבי להבות שבאים להסביר מה זה משת"פ, איך נראים החיים במחנה פליטים, על הצורך בהתנגדות מזוינת לכיבוש המזוין, או לחילופין ולשם האיזון, על חוסר התוחלת שבפיגועים, התקווה הגלומה בהתנגדות לא אלימה ועל העדפת אושרו של הפרט על פני טובת הכלל.

כל הנקודות וההשקפות שהסרט מעלה חשובות, אך האופן הגס והמגויס בו הסרט מתנהל אולי מוסיף לכוחו ככלי פוליטי, אך גורע ממנו כסרט. כל התקשורת בין הדמויות מתנהלת במניפסטים שכאילו נלקחו מהחומר היחצ"ני שנשלח למפיצים הזרים, וכל סצינה משאירה אחריה שובל של סאבטקסטים על פני השטח, כפלסטינים פצועים אחרי פיזור הפגנה. אז יופי, זה יעבוד על שוודיה, אני בטוח. אך מה לזה ולפלסטינים, ולצערי, מה לזה ולישראלים?

הדוגמה המרגיזה ביותר לקריצה של הסרט אל קהל שלא נגע בחומוס מימיו, נמצאת בדמותה של סוהא: אומנם מוסבר לנו שהיא גדלה בחו"ל, עם מציאות שונה וחינוך שונה, אך עדיין, בחורה שמזמינה בחורים זרים לביתה בארבע לפנות בוקר, מניחה יד על כתפיהם ולא מפספסת שום הזדמנות לפלרטט איתם, אולי מתקבלת באופן טבעי בסרטים אמריקאיים, אך לא בהכרח היתה נתפסת בעין יפה בשכם. אם כי היא ללא ספק היתה נתפסת. ואחר כך – רק אללה יודע מה היו עושים לה.

כאילו זה לא מספיק, מגיע הצד הטכני ותוקע את המסמר האחרון בחגורה. אני מתעלם מכך שהסרט מצולם רע, עם עדשות לא נכונות ובעיות תאורה – אני משער שזה מה שניתן היה לעשות במגבלות התקציב, הזמן והכיבוש. אבל גם חלק מהשחקנים פשוט גרועים (יש מספיק דמיון בין עברית לערבית כדי שהאוזן הערלה שלי תזהה אינטונציות מלאכותיות, או לפחות כך נדמה לי). בנוסף, יש כמה ליהוקים הזויים של ערבים מובהקים בתור חיילים במחסום. ממש יכולתי לדמיין אותם אומרים "לך מכאן!" במבטא ערבי, במקום "רוח מן הון!" במבטא ישראלי.

הצרה הכי גדולה עם 'גן עדן עכשיו' היא שהסיכויים שיתייחסו אליו ללא אפליה מתקנת אפסיים. ביטול הסרט, בעיקר בישראל, כמוהו כביטול האג'נדה (מילה פופולרית לאחרונה) הפלסטינית. והרי אנחנו לא רוצים להצטייר כחשוכים ואטומים לנקודת המבט של הפלסטינים, חלילה. לכבוש זה בסדר, אבל לכתוב ביקורת רעה על סרט גרוע שמגנה את הכיבוש ועוד קורא לשלום – זה כבר מוגזם. אלא ש'גן עדן עכשיו' הוא סרט לא טוב. רוצים למרק את המצפון שלכם ולהיפתח לנקודת מבט מעט שונה? קראו את תום שגב, גדעון לוי ועמירה הס. צפו ב'מחסומים'. יותר טוב, הצטרפו ל"תעאיוש", לכו להפגנה. רק תעשו לעצמכם טובה ותוותרו על הסרט הזה.

תגיות: