במקור: A History of Violence
במאי: דיוויד קרוננברג
תסריט: ג'וש אולסון
מבוסס על קומיקס מאת וינס לוק וג'ון ווגנר
שחקנים: ויגו מורטנסן, מריה בלו, אשטון הולמס, אד האריס
בוקר. חם. חזית של מוטל אמריקאי טיפוסי, ישן ומכוער. המצלמה זזה בעדינות, בתנועה חלקה, עד שהיא נעצרת מול דלת אחת. הדלת נפתחת, יוצאים ממנה שני גברים. האחד מחויט, גרום, משועשע. השני עצבני, עייף, מרושל. הגרום ניגש לטפל בחשבון, העייף נכנס למכונית חדישה ונוסע לחכות לו ליד הקבלה. האור חסר רחמים, המצלמה עוקבת אחריהם לאט, בלי יומרה, כשהם זזים. המחויט יוצא מהקבלה, נכנס למכונית, אבל המרושל שכח למלא מים, ונשלח כלאחר כבוד לקבלה, שם יש קולר. לראשונה המצלמה עוזבת את חזית המוטל ועוקבת אחריו פנימה, לקבלה, שם יושב בעל המוטל, גרונו משוסף מצד לצד. על הרצפה, ליד גופת המנקה, שלולית של דם. המרושל מעיין באדישות בגלויות שבסטנד, ניגש לקולר, מתחיל למלא את המיכל, כשלפתע נפתחת דלת – ילדה קטנה, מבוהלת עד עמקי נשמתה, מתבוננת בו באימה. "שששש", הוא אומר לה, "ששששש", עיניו כנות. ואז שולף אקדח ויורה ישר בנו, למצלמה, בה.
ברוכים הבאים ל'היסטוריה של אלימות'.
טום סטאל (ויגו מורטנסן) הוא איש בר מזל, או כמו שאשתו אידי (מריה בלו) טוענת, סתם איש טוב שקיבל את המגיע לו: חיים בעיירה שלווה ונעימה, אשה אוהבת שגם נראית כמו דוגמנית והיא גם עורכת דין, ילדה בלונדינית חמודה, ואפילו בן הטיפשעשרה ג'ק (אשטון הולמס) שלו נסבל, יחסית. חוץ מזה, הדיינר המקומי בבעלותו, והוא אוהב ללכת לעבודה כל בוקר דרך השדות המוריקים. אלא שהערב, ממש כשהוא מתכוון לסגור, נכנסים שני לקוחות: האחד מרושל, השני מחויט. בעודם מבהירים לטום שלא יעזבו למרות שהגיעה שעת הסגירה, ושהם מתכוונים להרוג כל אחד ואחד מהנוכחים, טום מבהיר להם שהם נכנסו לדיינר הלא נכון, והורג את שניהם בנחישות מפתיעה.
טום הופך לגיבור מקומי, ואף מופיע ב-CNN, מה שגורר שתי תוצאות לא צפויות – ראשית, בריון מקומי נטפל לג'ק בבית-הספר, ושנית, פתאום מגיעים לדיינר מאפיונר מצולק מפילדלפיה, ושני שומרי הראש שלו. המאפיונר, קארל פוגרטי (אד האריס בתפקיד מושלם), מתעקש לקרוא לטום ג'ואי קיוזאק, ומתעקש שלא רק שהוא מכיר אותו, אלא שמדובר בהיכרות אינטימית שעלתה לו, למאפיונר, בעינו השמאלית. טום לא מבין מה פוגרטי רוצה ממנו, אבל פוגרטי לא ממהר להסתלק, והעימות בלתי נמנע. המתח מתחיל לפרק את משפחת סטאל האידילית – אידי כבר לא בטוחה כל-כך מיהו טום, ועם מה היא צריכה להתמודד; ג'ק, שגם ביום טוב הוא פקעת של רגשות סותרים ואלימים של גיל ההתבגרות, מתחיל בסדרה של פיצוצים מבוקרים יותר או פחות; וטום חושש מהכוחות שקורעים את המשפחה מבפנים, ומאלו שמאיימים להרוס אותה מבחוץ.
'היסטוריה של אלימות' הוא סרט של דיוויד קרוננברג ('הזבוב', 'אקזיסטנז', 'ארוחה עירומה' ועוד), אבל לא תמצאו כאן יצורים מעוותים, הזיות נוטפות ריר או התנהגות פסיכוטית מוקצנת. הסרט הוא ריאליסטי, אפילו היפר-ריאליסטי: המצלמה נמנעת מתנועות מיותרות, ואין שימוש בטכניקות עריכה אגרסיביות כמו האטת ההתרחשות או שינוי זוויות לנוחת הצופה. אין פלאש-בקים, כלום. הסרט עוקב אחרי הדמויות ומה שהן עושות, לא מספר לנו מה עובר להן בראש, לא מתעכב על פרטים כדי שנוכל להבין אותם לאט, בנוחיות. אם זה נראה לכם סטנדרטי, תנסו לחשוב על הסרט האחרון שראיתם שהציג אלימות או סקס בלי לטשטש, לייפות או להאריך אותם. בסרט יש שתי סצינות סקס וארבע סצינות אלימות, לא יותר, וכולן חולפות מהר ומשתלבות היטב בסיפור הכללי – כמו בחיים. אבל כולן ישירות, בוטות, מלוכלכות – כמו בחיים. אין כאן הרבה דם ואיברים מרוסקים, אבל מה שיש כל-כך אמין, שזה מזעזע עד לעמקי הנשמה.
בסרט אין ולו פרט אחד מיותר או מחופף. הפסקול של הווארד שור נמצא ברקע במידה, ולא יותר. הסטים מעבירים בדיוק את התחושה הנכונה, ובעיקר, לכל דבר בסרט יש סיבה. למשל, שני הרוצחים מההתחלה אמנם נעלמים תוך רבע שעה, אבל הסצינה הפותחת שלהם קובעת את הטון של הסרט. מה שתורם עוד יותר היא העובדה שכל השחקנים נותנים הופעות נהדרות ואמינות. ויגו מורטנסן (ליהוק מושלם) מפגין משחק מצוין, מריה בלו נותנת הופעה טעונה בסקס וכאב, ואד האריס מצליח לאפיין דמות בעזרת מגוון הבעות מוגבל, שפת גוף וחמישה משפטים.
יש לי רק בעיה אחת עם הסרט: אין לי מושג מה הוא מנסה לומר. 'היסטוריה של אלימות' מכיל גם טקסט, וגם סאב-טקסט. במלים אחרות – הוא לא רק מספר סיפור באופן ישיר, אלא הסיפור הוא גם אלגוריה, משל. זה ברור מבחירת הסצינות, ממוטיבים חוזרים (כמו מכונית שלא מתניעה, עד שברגע ספציפי היא דווקא מתניעה בלי שום בעיה), משם הסרט ובעיקר מהיחסים בין הדמויות. אבל מה הנמשל? במה עוסק הסאבטקסט? אין לי שמץ של מושג, ולמרות שאני אוהב סרטים שברור שמי שעשה אותם חכם ומוכשר, אני לא אוהב להרגיש כמו טיפש.
מצד שני, גם ברמת הסיפור הפשוט, בעיקר בגלל הביצוע המופלא של כל המעורבים, הסרט מאוד מעניין ומאוד שונה – יש בו יותר מדי יחסים ורגעים מהורהרים בשביל סרט מתח, פחות מדי אלימות מסוגננת בשביל סרט פעולה, ויותר מדי סקס בשביל דרמה משפחתית. קרוננברג לא עושה לנו הנחות, בשום צורה, ומשום כך לראות את 'היסטוריה של אלימות' זה כמו לחטוף מכה מדויקת בזמן קליע. הדברים בסרט נראים איטיים – לכאורה יש זמן לחשוב – אבל למעשה הם לחלוטין בלתי ניתנים לעצירה, עד שכהרף עין מצאתי את עצמי על הרצפה. תוהה ומבולבל, הרצתי את הסרט שוב ושוב בראש, מנסה להבין מה קרה.
- אתר רשמי
- אתר ישראלי
- דיוויד קרוננברג
- ויגו מורטנסן – מטה מעריצים
- מריה בלו
- *ה*היסטוריה של האלימות באמריקה
- אלימות
מריה בלו.
קשר כלשהו לסול בלו, או שרק הנטיה הנואשת שלי לקשרים וקונספירציות?
הסרט נשמע מצוין.
אולי יש קשר לדוב בלו.
ראיתי ביום ראשון
סרט מעניין, בעיקר בקלות בה הוא מציג "זוועות" שרוב הסרטים היו מטשטשים, כמאמר הביקורת. סצנת הפתיחה מבטלת את כל האיסורים שאולי חשבנו שיהיו ומודיעה שאף אחד, אפילו לא ילדה קטנה, אינו חסין מגל האלימות ששני עבריינים אקראיים עומדים להתחיל ללא ידיעתם. הסרט קצת הזכיר לי את פלזנטוויל, גם בו עיירה המתנהלת לפי קלישאות ידועות מראש, מתקשה להתמודד עם התערבות חיצונית שפוגעת באידיליה (הבריון מבית ספר הוא דוגמה לקלישאה שלא מצליחה להגשים את עצמה בגלל אותה התערבות). הופתעתי לגלות שיש בסרט רק ארבע סצנות אלימות (חמש, אם מחשיבים את סצנת הסקס השניה), מכיוון שכל אחת מהן כל כך חזקה ומשמעותית לעלילה שנדמה כאילו הן תופסות חלק גדול בהרבה מהסרט. והן קשות לצפיה, דווקא מפני שלא נחסכו מאיתנו החלקים המזעזעים. אמנם מדובר לעיתים באלימות מוקצנת סטייל "עיר החטאים", אלא שהפעם לא מדובר בקריקטורה, אלא בהגדרה מחדש של טאבו בכל הנוגע למה מותר להראות ומה לא. מבחינתי, אין במאי יותר מתאים לכך מקרוננברג שידוע בצפצופו המתמשך על כללי הצנזורה ואהבתו למה שלא אמורים להראות. יש סרטים בהם זה פגע בעלילה ובערך המוסף (אם קיים) של הסרט, אבל הפעם הוא התאים בול. הצופה נכנס לאולם כבן עיירה תמים ומגדל עגבניות שדבר לא מפריע לשלוות יומו ויוצא ללא קרום הבתולין (מטפורה שניצרית?) שהגן על נפשו העדינה ומנע ממנו להחשף לצד האפל של העולם. יש אנשים רעים והם יכולים להיות בכל מקום.
, רבים כבר הוציאו את קרוננברג מתחזיותיהם בטענה שהסרט לא יחזיק מול הבאזז של סרטים חדשים יותר. "שוטים!" אני אומר להם. במאי "אקזוטי" עם ותק ועדת מעריצים שיוצר סרט אלים בעיירה שלוה, אבל עם ערך מוסף כלשהו, זה בדיוק החומר ממנו עשויים מועמדים. עם התחרות הלא מרשימה שיש לה, גם מריה בלו יכולה לצאת עם כמה פרסים בחודשיים-שלושה הקרובים, אפילו שלא התלהבתי ממנה עד כדי כך. ויגו מורטנסן הוא ליהוק מתאים מבחינת מוניטין גיבור האפוסים שלו, אבל איפשהו פספס אותי. מי שכן הרשימו אותי במיוחד הם שחקני המשנה, אד האריס במבטא אמין והמון עומק לדמות מסתורית כל כך וזה שאינו מוזכר בביקורת ועצם פירוט תפקידו יהיה 
. עוד מילה טובה להאוורד שור על פסקול מצוין ומוסיקה מורטת עצבים שתואמת את האוירה בסרט.
מבחינת
בשורה התחתונה, סרט שלקח לי קצת זמן לאהוב. בהתחלה הרגשתי שהוא מנסה יותר מדי בכח לזעזע ("נו, זה קרוננברג." חשבתי לעצמי) ולא משקיע מספיק בדיאלוגים או במתן הסברים. במרחק של כמה ימים, אני מרגיש שזה החלק היפה בו, העדר הצורך להסביר ולמשוך את העלילה מעבר לקוים הדי פשוטים שלה. כי הרי, אם מישהו יאיים עלי פתאום, או יפוצץ עצמו באמצע הרחוב, לא אעצור לבקש ממנו הסברים. אני אהיה עסוק בלקלל את חוסר מזלי ולקוות שהעסק יסתיים על הצד הטוב ביותר.
מכאן
.
שתי הסצנות האחרונות הן המפתח לדמותו של טום סטאל וליחסים עם משפחתו והקהילה. הסצנה בה הוא נמלט מהאחוזה, תוך שהוא טובח בנוכחים, כולל אחיו, מזכירה את זוג הרוצחים מסצנת הפתיחה. גם הם חיסלו את כל העומד בדרכם, אפילו אם מדובר במקרה חריג (פעם ילדה, פעם בן משפחה מדרגה ראשונה). בשני המקרים, הדבר לא נעשה מתוך פסיכוזה ואימפולסיביות, אלא מתוך צורך השרדותי שמבכר את חיי האדם הבודד על חשבון הזולת. ההבדל הוא המניע. טום/ג'ואי נאבק על חייו בידיעה שאם לא יהרוג, יהרגו אותו. הרוצחים מהפתיחה הורגים כדי לשרוד, אך לא בכדי להתמודד עם איום מיידי, אלא כדרך חיים. מי יודע כמה גופות כבר השאירו מאחוריהם וזאת מבלי שנודע לנו על מרדף משטרתי כלשהו בעקבותיהם.
הסצנה האחרונה, בארוחת הערב, היא היפה בסרט בעיני. הסוד הגדול כבר נחשף, כל בני המשפחה יודעים שחייהם לא יהיו אותו הדבר מעכשיו. טום אפילו מהסס לרגע לפני שהוא נכנס הביתה. למרות שבדיוק חזר ממסע הרג ספונטני, הוא עדיין חושש להביט למשפחתו בעיניים. האח הוא כבר לא משפחה, הוא העבר המנוכר שטום ניתק בכח כל קשר איתו. אידי והילדים הם העתיד והם אלה שטום חייב להתמודד איתם. כאשר הילדה הקטנה עורכת לו מקום בשולחן, הוא כאילו זוכה להלנת דין ממשפחתו הנוכחית. אף אחד לא שואל איפה היה ומה עשה, הם יכולים להבין לבד, חוץ מהקטנה שפשוט מקבלת את אבא בחזרה הביתה.
מחאה כללית
וחוץ מזה, הילדה לא חמודה! היא מעצבנת וקריפית אפילו יותר מדקוטה פאנינג, אם זה בכלל אפשרי.
היא מעצבנת הרבה פחות
מרוב הילדות בסרטים, לרבות דקוטה פאנגיג.
מה היה מוזר במראה של הילדים שלו?
ואיזה גנים חייתים מצאת בילדה?
מה *חשבת* שקרה למפלצות שהיו מתחת למיטה?
אוה, ורק למען הסר ספק,
כשאני אומרת "דיברתי עם מישהו שאמר שידידה שלו" וכו', זה לא במובן של "זה קרה לחברה שלי. חברה קרובה מאד, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת". ממש לא. אבל עד היום אני מכה על חטא שהייתי טיפשה ותמימה ולא צעקתי עליו למה אסור לו בשום פנים ואופן לעשות את זה.
אינדיד.
גם אני לא יכול שלא להתמרמר
קרוננברג מסתת רגע קולנועי בוירטואוזיות מדהימה, ודווקא את ממצמצת ומפספסת אותו?
לונג, אני מניח שלא נצליח לשכנע אותך להעניק לסרט צפיה חוזרת בקרוב. אבל אין לי ספק שכפית את עצמך על הדמות במקרה הזה. לא סתם סצינת המין הראשונה מציגה משחק תפקידים. סצינת המין השניה היא יוזמה שלה באופן בוטה. טום לא בקטע, ואף נראה מעט מזועזע. אם כבר, הייתי אומר שהיא אונסת אותו.
אם מניחים את הסרט בקונטקסט של הפילמוגרפיה של קרוננברג, אז על אחת כמה וכמה שאין שום ספק – הדגש בסצינה הוא על המשיכה המודחקת לאלימות.
ובקיצור, מה שגונקל אמר.
היר היר!
"מסתת רגע קולנועי בוירטואוזיות מדהימה"
אכן, ויותר מזה. אולי הדקה הטובה ביותר שראיתי בקולנוע השנה.
דרך אגב, היה פעם סקר "סצינת הסקס הטובה ביותר"?
עם כל מעלותיו הרבות של הסרט, אין ספק שסצינת המדרגות היא הרגע המובהק שהוא שולח אל הנצח. דווקא שמוליק דובדבני, שבדרך כלל כותב הרבה שטויות, השכיל לכנות אותה "עוד מעט קלאסית", והשנים, מן הסתם, יוכיחו את צדקתו.
לגבי
למריה בלו (שאותי מאוד הרשימה) יש כמובן סיכויים מצוינים, הקטגוריה של שחקנית משנה נראית ריקה למדי השנה (בניגוד לשנה שעברה). חוץ מזה לקרוננברג יש סיכוי, אבל לדעתי לא גדול במיוחד. לשאר השחקנים אין סיכוי. יש מצב למועמדות על הפסקול.
נראה לי שהתפקיד קטן מדי
ג'וני דפ לא נראה כמו פיראט?!?
הוא קריקטורה של פיראט! קריקטורה מצוינת עם כמה טוויסטים משעשעים, אבל הלבוש, הדיקציה, הזקן, המטפחת… בחייך.
אה, רגע, זה בעצם
.
ובדיוק עלתה יומית
שבה זה כן יהיה טופיק: כתבה מספר 3027
לגבי
מריה בלו פשוט שחקנית נפלאה. שווה לראות אותה ב"קולר". היא דומה פיזית לנעמי ווטס אבל יש לה ים של כאב אמיתי בעיניים, גם ובמיוחד כאשר היא מחייכת.
איזה חיוך
ראיתי את הסרט היום (אתמול בעצם). אני עדיין מעכל ומקווה לעבור על כל הדיון לעומק ולהגיב כשיהיה לי קצת יותר זמן.
אבל האזכור שלך את החיוך של מריה בלו הצליח להקפיץ אותי. כשאני רואה אותה בסרטים (גם בזה) אני תמיד מחכה לקטע שבו היא תחייך.
יש לה משהו במבנה הלחיים ובשילוב של העיניים עם הפה והכל שגורם לחיוך שלה, ובייחוד לדרך בה הוא מתפתח, להיות אחד הדברים שובי הלב ביותר על מסכי הקולנוע.
זו תגובה קצת מוזרה, אבל זו לא השעה. באמת שלא.
לא הבנתי, אנחנו מסכימים או לא?
לחלוטין.
לא כל פעם אני מחפש ויכוח.
אם כבר הזכרת את ''קולר''
אחרי שראיתי את "קולר" ניגשתי לימד"ב לקרוא את הטריוויה על הסרט. הפריט הראשון מספר שכאשר הסרט הוקרן באירופה הצופים דיברו לאחריו בעיקר על העלילה והדמויות. כאשר הסרט הוקרן בארצות הברית, לעומת זאת, הצופים דיברו לאחריו בעיקר על עד כמה מריה בלו נראית טוב בערום.
קראתי וחשבתי לעצמי עד כמה האירופאים הללו מוזרים – היופי בהתגלמותו מפעים על המסך מול עיניהם, והם עוסקים בשטויות שמסביב.
אני ראיתי את ''הקולר'' באירופה
והשיחה שאחרי הסרט נסבה בעיקר סביב כמה רע וויליאם ה. מייסי נראה בערום.
כך שהאירופאים אולי עיוורים ליופי, אבל כיעור הם מזהים על השניה.
ראיתי ביום ראשון
קרוננברג חובב קלוז-אפים על זוואות. זה לא אומץ, סתם איזה קוע מוזר שלו. כמו כן אחרי סרטים כמו סין סיטי ולהרוג את ביל לא הייתי אומר שלהראות זוואות זה משהו ראוי לציון חיובי, במיוחד שפה זה עשה הרגשה של סתם.
-האשף הדגול
ראיתי ביום ראשון
*זוועות
או שאני סתם לא מבין את הקטע.
נ.ב.
סרט מעולה, ומקורי למדי, כבר אמרו את המעט שיש לי להגיד.
קודם כל, אתה בהחלט לא טיפש
שהרי טיפש לא הי'ה כותב ביקורת מצוינת כזו.
פעמים קורה שהסרט עשוי מבחינה עלילתית בצורה כל כך מרשימה עד ששוכחים או לא שמים לב לסאבטקסט. אם לקחת דוגמא הפוכה מכתבה אחרונה, לדעת מספר מגיבים פילנדרום הוא סרט עם המון תוכחות ואמירות, אבל מבחינה עלילתית הוא לא ממש מוצלח.
ההתרשמות שלך מהעלילה ניכרת בביקורת, כך שהגיוני להניח שמההיסחפות לתוך העלילה נדחקה ההתעסקות בסאבטקסט.
קורה הרבה.
אני יכולה לתת את השקל תשעים שלי בנוגע לסאבטקסט ממה ששמעתי בכולופן. [
אפשרי לסרט]
מבקרים אחרים טוענים שיש כאן ביקורת כלפיי אמריקה, כאומה שמטיפה לשלום, חיי משפחה ובית עם גדר לבנה אבל מתעלמת מההיסטורי'ה האלימה שלה ומתפוצצת בהתאם ברגעי לחץ.
אין לי מושג לאן ממשיכה עלילת הסרט מהנקודה בה הפסקת לתאר אותה, אבל שם הסרט עצמו מן הסתם מעיד על ההידרדרות הצפוי'ה של הגיבור ועל כך שלא נקבל כאן סוף טוב.
ושוב, אם לוקחים את זה מהזווית של הסאבטקסט, היוצר רואה שחורות בנוגע למצב האלימות באמריקה, וכאן מן הסתם עולות אסוציאציות לאחוז הגדול שמחזיק בביתו נשק וארועים מצערים שקרו בהקשר הזה…
מעניין כמה הסרט הזה התקבל יפה שם עם כל הביקורת הנוקבת משו הזו.
אני חושבת שלסרט הולכים כדי להנות, ככה שלא מפתיע אותי אם פחות התמקדת בסאבטקסט, ואם להוסיף, זכורה לי ביקורת שטענה שהסאבטקסט בסרט נבלע קצת בהשוואה לסיפור עצמו.
אז אם מחשבים את כל זה אפשר להניח שזו לא אשמתך.
מצד שני, אולי אתה טיפש. אני לא מכירה אותך אתה יודע, וזה האינטרנט, אף פעם אי אפשר לדעת…
ריאליזם / היפר ריאליזם / פרוטוטיפים
משהו שרד הפנה את תשומת ליבי אליו:
אני מתאר את הסרט כריאליסטי מאוד, ומבחינת הצילום, הבימוי וההופעות של השחקנים זה נכון. אבל, מצד שני, כמעט כל דמות בסרט היא גם קריקטוריה, או ארכיטיפ – הכל-אמריקאי המחוספס אך העדין וטוב הלב (טום); המאפיונר המצולק והמרושע (פוגרטי); שוטר העיריה הדואג לאנשיו (אררר, השוטר); הילדה הבלונדה התמימה; הטינאייג'ר המבולבל (ג'ק) וכו' וכו'.
זה שילוב מעניין, כי מדובר על אנשים שהם Larger than life, אבל שחיים חיים רגילים לחלוטין – בעצם, אם חושבים על זה, מעין סרט על סופר-אנשים (בכל זאת מבוסס על קומיקס) אבל מז'אנר האיך-זה-היה-נראה-באמת.
ריאליזם
הסרט הוא בהחלט מצליח לשלב בין סימוליות רבה (לא רק הדמויות, גן הדיינר, הסצנת מין הראשונה, התיכון האמריקאי וקניון מלאים בסמלי) לריאליזם, דבר קשה מאוד.
דבר נוסף, לדעתי רוב הסצנות האלימות (למעט הסצנות המתרחשות במשפחה) נראות כמו סצנות אלימות מקומיקס- טום פשוט הופך לסופרמן, לא בדיוק דבר ריאליסטי במיוחד.
ריאליזם סימבולי
ואני לא סתם מחבר מלים משתי התגובות האלו – *היתה* תנועה אמנותית כזו, בראשית המאה העשרים, ולסרט יש את כל המאפיינים שלה אחד לאחד.
תוכל לפרט?
כי זה נראה לי לא פחות ממרתק, כמו גם המאפיין של הרבה מהסיפורים / מיתולוגיות שהכי אהבתי (למרות שאני לא בטוח שאפשר להשתמש בביטוי למיתולוגיה).
באיזה תחומים פעלה התנועה? מי הנציגים הבולטים שלה?
הפלתי את עצמי קצת בפח.
על התנועה שמעתי מאשתי, שלמדה עליה בקורס באמנות המאה ה-20. אני לא זוכר הרבה, והיא כרגע לא בבית… אברר ואחזור אליך.
החיים לא מפסיקים להפתיע
חיפוש קצר בגוגל מעלה שהשימוש הנפוץ ביותר במושג הוא דווקא בתחום הסוציולוגיה של הדת (הייתי אמור להכיר אותו, אני מודה) –
http://hirr.hartsem.edu/ency/Symbolic.htm
למה מורטנסן הוא ליהוק מוצלח כל-כך (כה''ב)
שלא לדבר על זה שרוב הצופים מכירים אותו כאראגורן האמיץ והעשוי ללא חת.
(ולכן זו פעולת מנע ולא הגנה עצמית)
הכותרת השמידה את עצמה כשלחצתי Back כדי לתקן את ההודעה.
לא בקרב דוברי אנגלית זה לא.
יש הבדל גדול בין A של STALL לבין ה-O של STOLE. רק כשמבטאים את זה בשטיחות של ההגייה העברית (שניהם "או" חלול) זה נשמע דומה.
זה כמו להגיד ש"IVY" זה "EVE" בגלל שבעברית זה מאויית מאותן אותיות.
ואני מניחה שב"זמין" הוא לא מתכוון בהכרח שהוא הרג מישהו, אלא שהמישהו הזה מת בנסיבות נוחות מספיק, כמו בסרטים אחרים בהם אנשים מקבלים זהות שאולה (משהו "קלטיס טאוט" עם כריסטיאן סלייטר, כמדומני, תהיה דוגמה נפלאה).
הצע הסבר חליפי.
הסברים חליפים
זו ההתמחות של לונג ג'ון
הסברים חליפים
אז עד שתחשוב על אחד, אני אמשיך להתייחס למובן מאליו כאל נכון, תודה.
אהא. כמובן.
באשר לתרגום, נורא פשוט:
*סנל"ל ל'חזרה לעתיד 3'! מוסתר בלבן*
הם בטח מצאו את הדלוריאן המוסתרת.
בקשר לזבובים
הומאז' ל"תמונות קצרות" של אלטמן?
אצל אלטמן מתחיל הסרט בריסוס נגד הזבוב הפירות הים תיכוני.
גם שם וגם פה – משהו אכן רקוב,
בממלכת דנמרק.
כמו כוסות רוח למת.
אם כבר עד כבר. קח את זה עוד כמה צעדים קדימה. הרי ריסוס נגד מזיקים לאחר הרקבה של הפרי אולי תהרוג את המזיקים, אבל הפרי ישאר רקוב.
עד=אז, כמובן.
אכן.
יש המון משמעויות אפשריות לזבובים. המון. מדובר בטונות של משמעות. שהבנתי בפעם הראשונה, עוד הערכתי בפעם השניה, והרגשתי כאילו דוחפים לי לגרון מהפעם השלישית ואילך. זה שזה הומאז', או סימלי, או מרמז על סאבטקסט, זה פשוט לא תירוץ.
בי דוקא
כן עלו התחושות של דן. השניים מאד דומים. למרות שלא הייתי בטוח בכך לגמרי, כך שלא היה חשד מלא אלא חלקי. ועדיין – חשד.
עזבתי
איך שאישרתי את ההודעה הבנתי שדן התכוון ל'בלתי נסלח'. הבעיה היא שאני לא זוכר את הסרט ההוא מספיק בשביל להשוות בין הבימוי (באופן כללי) של איסטווד לזה של קרוננברג. ננסה לראות אותו שוב.
למען האמת התכוונתי לאיסטווד בכלליות
ל"בלתי נסלח" יש קווי דמיון ספציפיים, אבל אני התייחסתי לאווירה הכללית ששורה על "היסטוריה של אלימות", שמאוד הזכירה לי את האווירה בכל מה שראיתי מבית היוצר של איסטווד מאז "בלתי נסלח". וזה כולל גם את "כוח להשחית", "חצות בגן הטוב והרע", "מיסטיק ריבר" ו"מיליון דולר בייבי".
(הסרט Blood Work מעולם לא התקיים, שיהיה ברור).
כל הסרטים האלו הם דרמות איטיות, המתמקדות בדמות גברית "של פעם" ובשתיים-שלוש דמויות שמקיפות את עולמה הקטן, בדילמות המוסריות היומיומיות שלהן, במיקום האלימות בחיים שלהן, ובהתמודדות שלהם עם מי שהם היו פעם אל מול מי שהם היום. בכולם ניתן למצוא מסר פוליטי עמום, וכולם מתמקדים בדרמה ובדמויות, ומשאירים את הפרשנות הסימלית של העלילה כערך מוסף, אם בכלל.
סרט מוקדם יותר של איסטווד עם אותם מאפיינים
"פורע החוק ג'וסי וולס" משנת 1976. מזכיר את היסטוריה של אלימות גם בגלל יכולתו של הגיבור להתגבר בקלות ובמהירות על כל אויב בדרך. בכלל, הסרטים של איסטווד כבמאי (להוציא את המשוכני הארי המזוהם) מתאפיינים בדגש על בניית דומיות רבות גוונים יותר מהמקובל בסרטי אקשן.
בקרוב הקרוס-אובר
"פורע החוק ג'וסי וולס והפוסיקטס"
שכחת באמצע
את פשע אמיתי (שהוא סרט לא רע בכלל, ככל שזכור לי).
ציינתי את אלו שראיתי
היה גם את "הגשרים של מחוז מדיסון", למשל.
ה''גשרים של מחוז מדיסון''
עוסק בנושאים שונים לגמרי.
חוץ מזה, היה גם את "עולם מושלם".
וגם את ''נגני לי שנית מיסטי''
הסרט הראשון שלו כבמאי. סרט מצויין שעשה מה ש"להב משונן" ו"אינסטינקט בסיסי" עשו, רק הרבה יותר מעניין ומותח.
הוא עשה הרבה מאוד סרטים טובים
אני ציינתי את "עולם מושלם" כהמשך להודעה על סרטים שנעשו מאז "בלתי נסלח" שמזכרים את "היסטוריה של אלימות" באופי.
אולי זאת שעת הבוקר
או האוכל של השבת, אבל – תוכל לפרט? כי לא בדיוק הבנתי.
מבלי לחלוק על דעתך
בנוגע לעמדת הסרט כלפי אלימות, איך הסצינה הראשונה תומכת בטענה שלך?
טוב, נו, התבלבלתי
התכוונתי כמובן לסצינה שבה טום מביס את שני הבריונים מההתחלה. לא יודע למה כתבתי שזו הסצינה הראשונה.
מצד שני
ג'ואי כן התעלל בו והשחית את פניו.
אני לא חושבת שיש ביקורת על ג'ק.
אפילו לא כשהבריון מגיע לבית חולים. לי זה הזכיר בעיקר את המשחק של אנדר – האלימות היא מוגזמת *בגלל* שהוא בעמדת נחיתות, בגלל שאם הוא לא ייצור את הפחד הזה עכשיו, בהזדמנות האחת שיש לו, הוא זה שיפגע.
באיזה עולם זה עובד ככה, בדיוק?
באיזה עולם זה עובד ככה, בדיוק?
במציאות של הסרט התגובה של ג'ק נראתה לי מפתיעה ומוגזמת ביותר. לא צריך להגיע מייד להסלמה כזאת. מדוע לא מספיק להביס אותו? עצם העובדה שג'ק, שבתחילה נראה חנון שיודע רק להתחכם, מוכיח שהוא יודע להלחם ולנצח צריכה להספיק.
אתם חושבים שלהכניס את הבריון לבית חולים מהווה הרתעה מספקת? אולי להיפך, זה יגרום לו לתאוות נקם עזה יותר שתהיה חזקה מהפחד שלו?
ואיך הוא היה אמור להביס אותו?
הוא פחות חזק ופחות מנוסה. הסיבה היחידה שהוא ניצח בקרב הזה היא השילוב של אלמנט ההפתעה ושל הפעולות הקיצוניות והמנטרלות שהוא נוקט בהן. אז אוקי, הבעיטות לבטן של הבריון אחרי שהוא כבר על הרצפה הן כבר באמת מיותרות ומוגזמות – הוא כבר על הרצפה. מצד שני, בעולם האמיתי, בריונים לא נוטים להיות פוליטיקלי קורקט ומאמינים בקרב הוגן. אלה שאני מכירה לא ירביצו לך רק אם הם מפחדים ממך באמת, ותדמית של פסיכופט היא *ה*דרך לעשות את זה…
ואיך הוא היה אמור להביס אותו?
לא נראה לי שהוא המשיך לבעוט בו בכוונה בכדי ליצור לעצמו תדמית של פסיכופט. הוא היה יכול לעצור אחרי שהפיל אותו אבל הוא היה אחוז זעם ואיבד שליטה.
לא יודעת.
הסיבה שהזכרתי את המשחק של אנדר היא הקטע בהתחלה שבו אורסון סקוט קארד מתעסק בדיוק בנושא הזה, בחישוב הזה של להיות אלים עכשיו או לסבול אחר כך… אולי הוא טועה, אבל זו נקודת מבט מעניינת.
לגבי ג'ק, טוב, אני יודעת על אנשים שעשו דברים בסגנון (אולי לא עד כדי כך) בדיוק בשביל ליצור לעצמם תדמית של מישהו שלא כדאי לתקוף – לפעמים אין ברירה. אולי הדמות של ג'ק היא לא כזו, ואולי כן. מה שיפה זה שהיא פתוחה לפרשנות.
בדיוק אחת מהסיבות בגינן לא סבלתי את אנדר
רטרוספקטיבה לקרוננברג בסינמטק
שלושת הסינמטקים עורכים החודש רטרוספקטיבה מקיפה לקרוננברג, לרבות סרטיו המוקדמים ביותר. היחידי שלא ראיתי ברשימה הוא The Dead Zone.
באופן אישי אני ממליץ על:
(התאריכים והשעות מתייחסים לסינמטק ת"א)
15/12, 00:00 – קראש
סרטו השנוי ביותר במחלוקת של קרוננברג, על אנשים המגיעים לסיפוק מיני דרך תאונות דרכים, ומה שבין מין לאלימות, אדם ומכונה.
24/12, 19:15 – ארוחה עירומה
סרט הזוי עפ"י הקלאסיקה ההזויה לא פחות (אם לא יותר) של וויליאם ס. בורוז, שמערבב בין כתיבה, סמים והרבה ג'וקים.
26/12, 22:30 – וידאודרום
סרט שהקדים את זמנו על הקשר שבין מין, אלימות, מדיה, אסתטיקה ומוסר.
מצחיק, הסרט היחיד של קרוננברג שראיתי הוא Dead Zone
(למעשה, ראיתי גם את "אקזיטנז" ומצאתי אותו איום ונורא). בכל מקרה, "האזור המת" שנחשב לסרט הכי מיינסטרימי של קרוננברג הוא עיבוד לא-רע בכלל לספר של סטיפן קינג, אחד מהעיבודים היותר טובים שלו לקולנוע, לטעמי. לא סרט מהפכני אבל בהחלט אינטליגנטי והשחקנים מצוינים.
לפרטים (על הסרט, בין היתר):
http://www.sf-f.org.il/story?id=562&NewOnly=2
אני חושב שדן התכוון שזה הסרט היחיד שלא מוקרן
והוא צודק, כפי שמעידה הכתבה (הדי מעניינת) הבאה:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3177751,00.html
האמת שבלי כוונה התפלקה לי דו משמעות
הוא גם לא מוקרן, וגם לא ראיתי אותו. אלא שהוא לא היחידי – גם את Shivers, The Brood, Fast Company, Spider ואת שני סרטיו המוקדמים וה"לא-נחשבים-אלא-אם-אתה-פנאט" לא ראיתי.
רטרוספקטיבה לקרוננברג בסינמטק
אתה מוכן להסביר לי מה כל כך טוב בדבר ההזוי ומוזר הזה שנקרא ארוחה עירומה. קראתי אחרי הסרט מספר דברים של ועל בורוזאבל לא הבנתי שום דבר מה סרטחוץ מהקשר החזק של סמים ויצירה.
האדון מורטנסן נראה
בשר"ה כבחור חזק, בריא וצעיר, אולי בן 25, נניח 30.
פה, לא נראה שהתאמצו במיוחד כדי לשוות לו את מראה האב-שתכף-יגיע-לחמישים. השיער הלבן שרואים פה ושם, הפנים המקומטות טיפה. איך? למה? כמה? בחיים לא הייתי מזהה שמדובר באותו בחור.
אאל''ט זה אכן הגיל האמיתי שלו.
אם כבר מקרה מזעזע של הזקנה – ויויאן לי ב"חשמלית ושמה תשוקה". כל קלוז אפ עליה עשה לי לבכות.
מורטנסן בפירוש לא נראה בשר''ה בן 25-30
יש לו יותר מדי קמטים ושערות לבנות גם שם. זה הגיוני, בהתחשב בזה שכבר בזמן צילומי שר"ה הוא היה בן יותר מ-40:
http://www.imdb.com/name/nm0001557/
וזה מתאים לדמות בשר"ה – גם בספר "אחוות הטבעת", כשפוגשים את אראגורן, או יותר נכון "Strider", הוא מתואר לא כאדם צעיר, אלא כמי שזרקה בו שיבה. מישהו שהוא לא נסיך צעיר, אלא אדם מבוגר ומנוסה שכבר עבר הרבה.
למעשה, אם רוצים לנטפק באמת – בעולם של טולקין, אראגורן כבר בן 87 (!) בזמן של ההתרחשויות ב"שר הטבעות". רק שהוא נצר לגזע של בני אדם שחיים מאות שנים, הנומנורים, ולכן הוא עדיין בכושר להתרוצץ עם חרב ולהילחם.
מה זה ''קיצ'י''?
מה זה ''קיצ'י''?
שאלה קשה מאד! קטיש נבחר לאחת מעשר המילים הכי קשות להסברה.
לא יודע לגבי ''קיצ'י'' ו''קטיש'',
אבל "קיטש" נדון בעבר כאן:
כתבה מספר 836
זאת היתה שאלה רטורית
שנועדה להביע תמיה מדוע "קיצ'י" ולא "קיטשי".
אבל אם כבר:
http://www.nerdrum.com/
עד עכשיו סרט השנה
חשבתי לאחרונה יותר ויותר למה הוא כל כך טוב, והגעתי למסקנה שאחת הסיבות להצלחתו היא זה שהוא לא מבזה את האלימות. הוא לא דוחה אותה. הוא מתאהב ונמשך אליה אבל גם מראה כמה היא מאיימת. הוא מאלץ אותנו ואת הדמויות להתמודד עם האלימות שבתוכנו, בחברה ובחיים הפרטיים. לא אמירה חדה משמעית ולא דחייה או קבלה. התמודדות.
מומלץ במיוחד לקרוא את ספר השיחות עם קרוננברג (Cronenberg on Cronenberg), בו הוא מתגלה לטעמי כאחד הקולנוענים הרהוטים, האנליטיים והפילוסופיים ביותר הפועלים כיום.
http://www.amazon.com/gp/product/0571191371/qid=1135955816/sr=8-1/ref=pd_bbs_1/103-4095387-9784609?n=507846&s=books&v=glance
הגישה שהצגת בולטת לכל אורך השיחות איתו – והסרטים שלו, כמובן. הוא תמיד מעדיף את העמדה החוקרת על הביקורתית, את המתמודדת על המגנה, את האמביוולנטית על החד משמעית. הגישה שלו טוענת שמרגע שתופעה מסויימת באה לידי ביטוי בחברה האנושית, שיפוט שלה לטובה או לרעה הוא אוננות אינטלקטואלית ותו לא: אלימות, במקרה שלפנינו, היא תופעה הרסנית ומסוכנת. אך כיצד ניתן למגר אותה? והאם צריך בכלל למגר אותה? הרי יש בה גם דואליות (ולראייה – ההשפעה האמביוולנטית של האלימות על משפחת סטול). וכיצד ניתן לבקר אותה מבלי לעשות לה גלוריפיקציה? והאם צריך לבקר אותה?
הנקודה מבחינת קרוננברג לא נעוצה בשיפוט של האלימות לכאן או לכאן, אלא בעצם ההודאה שהתופעה קיימת, ומהווה חלק מאיתנו. ללא ההודאה הזו, לא תהיה התמודדות אמיתית עם התופעה, אלא רק נסיונות שווא לדכא אותה שלמעשה עשויים דווקא להגביר את כוחה.
צל של ספק
אתמול ראיתי את הסרט הנ"ל של היצ'קוק. סרט שיצא בשנת 1943, וראו זה פלא.
הסרט מדבר על בדיוק, אבל בדיוק אותם נושאים עליהם מדבר היסטוריה של אלימות. בלי הייפוי הגזעני של "מות הזמיר" ואחרים, ובלי תירוצים. רק אלימות שנובעת מתוך הפרבר הכל-אמריקאי.
האמת היא שצל של ספק אינו סרט טוב במיוחד, הדיאלוגים בו נשמעים מיושנים ולא אמינים, והוא סובל ממשחק נוראי של השחקנית הראשית (תרזה רייט), אבל לפחות הנושא מרתק וחדשני, בטח ובטח לימים האלו.
ובכל זאת, מהם ההבדלים?
בעוד היסטוריה של אלימות מייצג אמביוולנטיות בתוך הפרבר האמריקאי שבה הטוב הוא רע, ואולי הם גם בלתי נפרדים במידה כזאת או אחרת. ולו משום שהטוב והרע קיימים שניהם בכפיפה אחת ובאותו גוף. הרי שבצל של ספק, ישנה הפרדה. הטוב והרע הן שתי ישויות שונות. כאשר כל אחת מהן קיצונית בהגדרתה. הרע הוא רע מאד (אפרופו, צריך להזכיר גם את ליל הצייד, שגם הוא עוסק בתמות די דומות, אבל גם הוא סרט שהתיישבן מזמן, והוא עוד פחות טוב מצל של ספק לדעתי), ואילו הטוב הוא טוב מאד, גם אם קצת מטומטם.
ועדיין, גם היצ'קוק הכיר בכך שהדיכוטומיה הזאת היא בלתי אפשרית, ולכן יצר בדמויות של האב של הבחורה, והחבר שלו, שדנים כל הזמן, ובאופן הומוריסטי בצורות רצח אידאליות כאלה ואחרות, סוג של אמביוולנטיות הכרחי. ובכך אולי נמצאת ההברקה הגדולה של הסרט הבינוני הזה.
מדובר כאמור, בשני אנשים טובים לגמרי, שגם מצוירים בסרט כטובים ונורמטיבים, ובכל זאת עיקר עיסוקם בחיים הוא להמציא שיטות לרצוח אנשים (ולא לעשות עם זה כלום). כאן היצ'קוק יצר את האמביוולנטיות שקרוננברג ישתמש בה 62 שנה מאוחר יותר, וכאן הוא הניח את היסודות לגרעין הרוע, אם כהפגה משיעמום או מסיבות אחרות, הנוצר מתוך הפרבר האמריקאי הטוב.
האמת היא שהאלמנט הזה כשלעצמו מבריק יותר מכל מה שקרוננברג עשה בסרט שלו. ובכל זאת דוקא קרוננברג יצר את הסרט הטוב יותר, הוא אולי מבריק פחות, אבל הוא אמין יותר, ובמידה מסוימת גם פשוט יותר. ולבטח שזורם יותר (מה לעשות, דם וסקס עובדים יותר טוב מחבורה של אנשים מנומסים הרבה יותר מדי).
ובכל זאת שאלה.
אני מוכן לקבל שהמאפיונרים אכן לא מסווגים בהכרח כרעים, אבל מה עם שני הרוצחים מההתחלה? אני לא חושב שיכול להיות להם סיווג אחר.
נכון.
אלו באמת 2 דמויות לא מורכבות במידה יוצאת דופן.
אבל אסור לשכוח שהם נמצאים שם בעיקר על תקן מקדמי עלילה, די מחוץ לליבה התימטית של הסרט.
לא משכנע במיוחד, אני יודע.
* - אין.
אני מסכים
זאת ללא ספק זווית בולטת בסרט, ואין לי שום יסוד לוויכוח איתה. אני רק חושב שקיימות זוויות נוספות כפי שהצגתי.
לא מסכים
http://dvd.walla.co.il/?w=/217/883504
אני היחיד שקיבלת מהסרט דווקא סרט חתרני , שמה שמיוח בו הוא זה שהוא ל מגנה אלימות ולא מהלל אותה, הוא פשו מציג אותה כמשהו בסיסי אצל האדם שצריך להתמודד ית, יש לו צדדים רעים, וצדדים טובים, אך הפואנטה, שוברת נהדר בסצינת סיום,היא שציך להתודד עם האלימות ובדיוק ההפך מה שנאמר בכתבה, לא לגנות אותה, אלא להתמודד איתה.
שני הסנט שלי:
כאן:
http://stinkeysoul.livejournal.com/12431.html
ג'וש אולסון, התסריטאי של ''היסטוריה של אלימות''
כותב עכשיו את התסריט לסרט הוליוודי על פי סדרת מאנגה גאונית בשם "Monster". לפרטים:
http://www.isf.co.il/article.asp?ref=1174
ובכן,
בתור אחת שלא יכולה להגיד שהיא מזהה את קרוננברג כיוצר (ומכאן שהיא בטח לא מכנה אותו גאון) ולא היה לה מושג מי יצר את "היסטוריה של אלימות", או מה קורה בסרט (מלבד, ככל הנראה, שיש בו הרבה אלימות) – מצאתי את עצמי מרותקת לכיסא, ונהנית מכל שניה.
מצאתי בסרט גם הרבה סאבטקסט אחר כך, ומקום לדיונים, וזו בעיני מהותה של כל יצירה אמנותית, וההגדרה של יצירה- משהו שמשנה אותך ו/או גורם לך להרהר ולפקפק ולבחון מחדש ערכים ותאוריות.
צר לי לאכזב אותך.
לאכזבה אין קשר לעניין
את לא מאכזבת אותי כפי שהדעה השונה שלי לא אמורה לגרום לך לתחושת אכזבה. סך הכל הבעתי את דעתי ורציתי לראות אם עוד אוחזים בדעה זו
אם זה מעודד אותך,
שני האנשים איתם ראיתי את הסרט לא נהנו כלל, אולי כי הם הגיעו בציפיה ל"ארוחה עירומה" או משהו בסגנון. בכל מקרה, הם השתעממו למדי. אני? אני הגעתי בציפיה ל"ספיידר", והתאכזבתי קלות, כן, אבל עדיין נהניתי מהסרט, בעיקר מקטעים מסוימים בו. את דעתי המלאה אני מאמינה שאפשר למצוא למעלה, איפושהו, וטוב שכך, כי אני לא באמת זוכרת מהי, בדיוק…
רגע, ''ספיידר'' הוא כבר לא הסרט הכי גרוע בתולדות הקולנוע?
מבחינת מי?
כי לטעמי, ספיידר הוא נפלא, מהולל, מדכא עד אימה, מחניק ומעיק, באופן הטוב ביותר האפשרי, וכמובן מכיל תצוגת משחק שלא תיאמן מצד אחת השחקניות האהובות עלי (מירנדה ריצ'רדסון).
זכור לי
שכשהוא יצא לקולנוע הוא הפך מיד לאחד הסרטים השנואים בתולדות האתר. לפחות בקרב כל מי שראה אותו, אבל סביר להניח שגם בקרב אנשים שרק שמעו עליו. אני אישית מאוד אוהב אותו.
ספיידר
הוא בהחלט אחד הסרטים הכי משמימים ומשעממים שאי פעם ראיתי.
זכור לך לא נכון
תעשה חיפוש על "ספיידר" במנוע החיפוש של האתר, ותראה שמגוון הדעות על הסרט שהובע באתר מתמצה בזה שמופיע בפתיל כאן: מר לינקס וקיפוד שונאים, אני, אתה ו-MR אוהבים.
אין חדש תחת הניאון.
למה אני אמור להאמין?
למציאות האובייקטיבית או לעצמי? אני זוכר שהיו יותר תגובות באופן כללי ורובן שליליות. מן הסתם רובן נמחקו מאז.
אם לא היית קיים, הייתי צריך להמציא אותך.
ואז לקחת תרופות פסיכיאטריות.
ואז לדמיין שהוא אמא שלך? לא יודעת, זה נראה לי מדרון חלקלק.
לילי, (מותר לי לקרוא לך לילי בפניות אישיות שכאלה?) – אני לגמרי מסמפטת אותך.
לגמרי.
זה שמי ואני עונה לו.
לא יודע לגבי האתר בכלליות,
אבל אני, למשל, השתעממתי קשות בסרט. הטוויסט אכן הפתיע אותי, אבל הייתי כל כך עייף בסופו שזה לא שינה לי כלום.
כשראיתי אותו לראשונה חשבתי שהוא טרחני לגמרי, אבל היום הדעה שלי כלפיו קצת יותר אמביוולנטית: יכול להיות שהסרט פשוט תפס אותי במצב-רוח לא טוב לצפייה. אולי אני צריך לראות אותו שאהיה מצונן או משהו, ואז אוכל להעריך את יצירת המופת הזו כפי שהיא, ולא כסרט נורמלי.
מסכים עם כל מילה.
אחלה סרט. ובכלל דייוויד קרוננברג משתבח עם השנים.
היא משחקת כל כך טוב שהיא הופכת סרט בינוני לסרט גרוע ומשעמם
אם הייתי מבין מה הסרט מנסה להגיד לי אולי הייתי נהנה יותר
אותי היא שבתה כבר באגדות עמים.
וכמובן שתפקידה בפתן השחור אף הוא מוצלח. אבל כן, בספיידר היא מדהימה (ואי"ה, אני אכתוב על ההופעה הזו שלה עבודה סמינריונית. אני רק צריכה למצוא שיטה טובה מספיק לשטיפת מוח על מנת לשכנע מרצה שזה נושא מוצלח).
להראות לו את הסרט?
אם זה לא עובד, תראי לו את "רקוויאם לחלום" ותנצלי את מצבו הנפשי המעורער בסוף הסרט. אם גם זה לא עובד, אין ברירה: http://www.hypnotictapes.com/images/Spiral-Spin-revised.swf
תודה!
אני מבטיחה לא להפיץ בקרב הסגל שההמלצות האלו הגיעו ממך…
כן! כן! תודה!
סוף סוף מישהו שפוי.
סרט רע, מבויים באופן טרחני, מעתיקני, פאטתי, בנאלי ומתחכם בו זמנית. אחד הסרטים הגרועים שראיתי בשנים האחרונות ובוודאי הגרוע ביותר של קרוננברג.