 |
||
| כשאנשים שבאופן יומיומי מציתים את עצמם, קופצים מבניינים או מרסקים מכוניות, יוצאים לרחובות במחאה, זה עשוי להיות מעניין. איגודי הפעלולנים מוחים מול האקדמיה: גם אנחנו רוצים אוסקר! |
20.06.2005
|
|
יומית
כשאנשים שבאופן יומיומי מציתים את עצמם, קופצים מבניינים או מרסקים מכוניות, יוצאים לרחובות במחאה, זה עשוי להיות מעניין. איגודי הפעלולנים מוחים מול האקדמיה: גם אנחנו רוצים אוסקר!
כשאנשים שבאופן יומיומי מציתים את עצמם, קופצים מבניינים או מרסקים מכוניות, יוצאים לרחובות במחאה, זה עשוי להיות מעניין. איגודי הפעלולנים מוחים מול האקדמיה: גם אנחנו רוצים אוסקר!
מגיע להם. עושים עבודת קודש
מצד אחד, אני מסכים איתם
פעלולנות זו עבודה קשה ומסוכנת ומגיע פרס לפחות למי שמפקח על ביצועה כהלכה. מצד שני, הפגנות ברחוב לא הולכות לשנות את דעת האקדמיה (ולראיה, ההפגנות נגד הענקת פרס על מפעל חיים לאיליה קאזאן). אם רוצים להשיג תמיכה ציבורית, צריכים לנהל קמפיין שקול ורציני שישכנע גם את הקהל וגם את האולפנים להפעיל לחץ על האקדמיה.
אני בעד לתת אוסקר גם לכפילות התחת.
ביום שהן תחלטנה לשבות – או, אז תראו כמה הוליווד חסרת אונים.
אני מתנגדת
לא צריך שום כישרון כדי להיות פעלולן. זו עבודה שנועדה להרפתקנים, טיפשים או אנשים שרוצים להרוויח כסף. לא כמו צילום, בימוי או משחק, זה לא משהו שניתן ללמוד או להשתפר בו ממש עם השנים. אדם בא, נשרף וצורח קצת לשעה שעתיים והולך לעבודה הבאה שלו.
חוץ מזה? לפי אילו קריטריונים יחליטו מי הפעלולן הכי טוב? מי שסיכן את עצמו הכי הרבה? מה שקובע זה הפעלול עצמו (ועל כך כן מקבלים אוסקר), ולא מי שעושה אותו.
אה, וגם יש להם טקס מיוחד משלהם וזה די והותר.
הכוונה היא לא להעניק אוסקר לפעלולנים עצמם
אלא למתאמי הפעלולים, האנשים שתפקידם לתרגם את דרישות הבמאי לסצנות פעולה משכנעות. אם צריך לצלם סצנה בה משאית בוערת נוסעת דרך בניין משרדים, מתאם הפעלולים אחראי שהנהג מאומן כהלכה, שהמשאית בוערת בצורה משכנעת (אבל לא תתפוצץ באמצע הצילומים), שהאנשים שחומקים ממנה ברגע האחרון יודעים לתזמן את הקפיצה מהחלון וינחתו כמו שצריך וכו'.
וחוץ מזה, זה לגמרי לא נכון
שפעלולנים הם סתם אנשים שעושים דברים טיפשיים.
אם אני אקפוץ מקומה רביעית על מזרון, אני אמות. פעלולן יכול לעשות את זה, עם או בלי סלטה בדרך (לפי דרישות הבמאי), ולצאת מזה שלם. איך? הוא התאמן. הוא למד איך ליפול נכון ולמה. וזה כנראה לקח לו הרבה מאוד זמן. זה מקצוע שצריך להשקיע בו, כמו בכל מקצוע אחר.
בגלל זה אמרתי
שאין אחד יותר טוב מהשני. כולם מסכנים את חייהם במידה זו או אחרת ואי אפשר לתת פרס לא על משחק ולא על טכניקה (כי יש רק דרך אחת לקפוץ בצורה בטוחה מבניין). אם כבר, אפשר לתת פרס מפעל חיים על התמדה במקצוע לפעלולן בן 78.
ופינגווין: אוקיי, חשבתי שהכוונה הייתה לפעלולנים עצמם. אם זה למתאמי הפעלולים אני מסכימה לגמרי עם המחאה.
דווקא יש פעלולנים טובים יותר.
מספיק היה לראות את הפרק של 'המתחזים' בו ניסו להפוך איזה גיק לפעלולן, ואז שיסו אותו בפעלולנים אחרים, כדי להבחין שיש הבדלי רמות בין הביצועים שלהם (טוב, אם לא עבור הצופה הממוצע, בעלי המקצוע היו מסוגלים להבחין ונתנו הערות בהתאם).
מה גם שזה קצת כמו משחק. תארי לעצמך פעלולן שעולה באש, אבל סתם עומד במקום ובוהה במצלמה. זה לא יראה משכנע. לכן, הם גם לומדים לשחק ולנופף בידיהם כדי שהתגובה שלהם תיראה אמיתית. כנ"ל לגבי פעלולנים בסצינות קרב – צריך לתזמן במדויק את האגרוף ואת התגובה למכה.
כמובן
ואם כבר פרסים, אז לפחות שיגיעו לקבל את הפרס מהתקרה, תלויים על חוט דנטלי בוער.
מצחיק שדווקא עכשיו
כשהאוסקר מוענק ל"תפקידים הפחות חשובים" בהפסקות ובהעמדה בשורה. אני חושב שזה כבר אמור להציג להם איזה כבוד רוכשים מארגני האוסקר למקצועות הפחות נוצצים של הקולנוע.
-האשף הדגול
ומה עם סתם מקרינים?
איפהשהו בשיטוטיי בחיפושים אחרי כריסטופר סטריט עברתי ליד קולנוע קטנטן (IFC הוא נקרא אני חושב) שמקרין שני סרטים דוקומנטריים זניחים, ומחוץ לו על הכביש, באמצע הלילה, עומדים כ10 מקרינים ממורמרים שמלינים על זה שהאולם מעסיק מקרינים לא מורשים או משהו כזה.
הרבה פחות מרגש/מרשים אבל גם כן סוג של מחאה.
הלוואי וגם בארץ
ילינו מקרינים על דברים כאלה. כשזה יקרה, בוודאי בד בבד נקבל הקרנות נורמליות.
הרי רק כאשר מבקרים דברים, כנראה שיש אנשים שרואים חשיבות בהם, ומתייחסים אליהם בהתאם.
ומה עם סתם מקרינים?
שווה לך לבדוק את הקטנטן הזה, אשר דרך אגב, אם אני לא טועה – זו תוספת חדשה (או מחודשת) וכשמו כן הוא, IFC מ-Indieומקרין סרטים מעניינים אשר נותנים קצת נחת מזוועות ה-clearview למיניהם.
תגובת האקדמיה
http://www.reflector.com/featr/content/shared-gen/ap/Movies/Film_Stunt_Oscar.html
רוח הדברים:
"נראה לכם? אנחנו מנסים כל דרך אפשרית לקצר את הטקס, אנחנו מעניקים פרסים בקהל כדי לחסוך את העלייה לבמה, אנחנו מגבילים את מספר המועמדים בכל קטגוריה רק כדי לחסוך בזמן בהקראת השמות, ובקרוב גם נאסור על מועמדות של אנשים עם שמות ארוכים במיוחד – ואתם מצפים מאיתנו להוסיף קטגוריה *חדשה*?! נפלתם על השכל?!"
ועוד חדשות מהירח
האקדמיה מנסה ליעל את תהליכי ההצבעה ע"י הגדלת מספר החברים בה. עד כה, הוצעה חברות ("כדאי לכם, יש קרמבו") ל-112 אנשי תעשיה. אחד השמות הבולטים הוא פול ג'יאמטי שהאקדמיה ספגה לא מעט ביקורת על כך שלא היה מועמד בשנתיים האחרונות. הרעיון הכללי, לפי מה שהבנתי, הוא להעלות את הסטנדרטים בכך שסרט/שחקן יאלץ להרשים עוד יותר אנשים.
לא נראה לי
באקדמיה חברים כבר 6000 איש וקצת. איזה הבדל יעשו עוד 112? ואיך זה אמור בדיוק לייעל את תהליך ההצבעה?
זו לא הכמות, זו האיכות
מדובר בחבר אנשים נבחרים שנועדו להגביר את היצוג לגישות יותר מודרניות ולהחליף חברי אקדמיה ותיקים יותר שנוטים לפרוש בשנים הקרובות. זה ניסוח נחמד, עד שמסתכלים על כמה שמות מרשימת המוזמנים להצטרף. הרעיון המרכזי הוא כנראה להגביר את הסיכויים של קולנוע "זר" וקומדיות להתחרות בסרטי האוסקר הרגילים.
שחקנים:
גאל גרסיה ברנל, תומס היידן צ'רץ', וויל פרל, ג'ניפר "אמא של סטיפלר" קולידג', ג'יימי פוקס, פול ג'יאמטי, קטלינה סנדינו מורנו, סופי אוקונדו, קלייב אוון, שרלוט רמפלינג, ז'ן רנו, סטלן סקארסגארד, אימלדה סטונטון, מיקלטי "באבה" וויליאמסון, ז'יי ז'אנג.
במאים:
אלחנדרו אמנבר (האחרים, הים שבפנים), מרק פורסטר (מונסטר בול, למצוא את ארץ לעולם לא), אוליבר הירשביגל (הנפילה), אנדי טנאנט (פרקר לואיס, גולשים בזמן, היץ'), ג'ואל זוויק (החתונה היוונית שלי, מספר עונות בשורה של סיטקומים: Happy Days, מורק ומינדי, אריזה משפחתית, אבא חורג אמא חורגת, צער גידול בנות).
תסריטאים:
פול האגיס (מיליון דולר בייבי, קראש), דיוויד מאגי (למצוא את ארץ לעולם לא), קייר פירסון (מלון רואנדה), חוזה ריוורה (דרום אמריקה באופנוע), דיוויד אן. וייס (גן עדן לכלבים, ראגרטס, שרק 2), מייק ווייט (מחוז אורנג', בחורה טובה, רוק בבית הספר).
מפיקים:
אבי ארד (מי שאחראי לסרטי הקומיקס של מארוול בעשור האחרון), אליזבת אוולין (המפיקה הקבועה של רוברט רודריגז), רוס כץ (פרויקט לאראמי, בחדר המיטות, אבודים בטוקיו), מייקל לונדון (שלוש עשרה, בית של חול וערפל, דרכים צדדיות), סקוט מוזייר (סיפורו של וויל האנטינג וכל סרטי קווין סמית'), דניז רוברט (ממבו איטליאנו, שיחות נפש).
מגוחך לחשוב
שאנשים כמו אבי ארד לא היו חברים באקדמיה עד עכשיו. הוא כולה מפיק שוברי-קופות-ענקיים סדרתי, לא מישהו חשוב.
בכל מקרה, כשסופרים את הקולות מה שחשוב זה הכמות, לא האיכות.
אם הם רוצים להרשים יותר אנשים,
לא כדאי שהם יגביהו את רף האחוזים שסרט צריך לעבור על פי חוקי האקדמיה כדי להיות מועמד?
אנחנו מדברים על האקדמיה, לא על ועדת פרס נובל
אם זה נראה טוב בעיתון, זה נראה טוב לאקדמיה.