ממלכת גן עדן

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 20 ביוני 2005Posted in: ביקורות

במקור: Kingdom of Heaven
במאי: רידלי סקוט
תסריט: וויליאם מונהאן
שחקנים: אורלנדו בלום, אוה גרין, ג'רמי איירונס, דייויד תוליס, ליאם ניסן, אדוארד נורטון

עבור סוג מסוים של אנשים, אפוסים היסטוריים הם כל מה שסיפור טוב צריך. הם מתרחשים בתקופה שבה הגברים היו גברים אמיתיים, הנשים היו נשים אמיתיות והסנדלים היו נוחים, ולכולם היה זמן למבצעי גבורה, הקרבה ואהבה גדולה מהחיים. עבור אחרים, מדובר בסך הכל בסרטים ארוכים מדי על אנשים שמרביצים אחד לשני עם חרבות. בשנים האחרונות נוצר סוג שלישי, יציר כלאיים: אנשים שדווקא די נהנים מסרטים כאלה, אבל מציק להם שאורלנדו בלום משתתף ברובם.

אורלנדו בלום הוא כמו שיר פופ שברדיו מתעקשים להשמיע פעם בחצי שעה: היה חמוד בהתחלה, אבל נמאס מהר. הוא היה ליהוק נהדר לתפקיד לגולאס ב'שר הטבעות', והראה פוטנציאל של כוכב אמיתי. אבל בסרטיו הבאים – ו'ממלכת גן עדן' הוא דוגמה מצוינת – הוא הראה שהגישה שלו למשחק דומה לזו של קיאנו ריבס או של תפוח אדמה: הוא תמיד נראה אותו הדבר (כולל להט החרב שבידו), ממלמל את הטקסטים כמלאך מנומנם, וסומך על המעריצים בקהל שיבינו לבד אם הוא אמור להיראות עצוב, נחוש, או… זהו, בעצם. התפקיד לא דורש ממנו יותר מלהיות עצוב או נחוש.

מרבית סרטי האפוסים האחרונים, התרחשו בתקופה שטופת השמש המוכרת כ"לפני הספירה". בניגוד גמור אליהם, 'ממלכת גן עדן' מתרחש בתקופה המעוננת של ימי הביניים, ומתאפיין במראה כללי ערפילי וקודר. הנפח הפשוט בייליאן (אורלי) פותח את הסרט ברצף שינויים במצבו המשפחתי: רק איבד את בנו ואת אשתו, וכבר מגיע האביר ליאם ניסן ואומר: בייליאן, אני אביך. כן, במילים האלה.

ליאם ניסן מספר לבייליאן על ארץ מופלאה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, בה אביון יכול להפוך לשליט, וכל אחד יכול לזכות להזדמנות נוספת – ישראל. ירושלים של השלטון הצלבני מצויה במצב של שלום קר עם הערבים המקיפים אותה, ובראשם צלאח א-דין. אם יגיע לשם, בייליאן יוכל להמשיך בדרכו של אביו, להפוך לאביר, ואולי אפילו לגאול את נשמתו ונשמת אשתו.

אחרי שהוא עוזב את ביתו, בייליאן מדלג בין כמה מהסצינות שאף אפוס היסטורי אינו שלם בלעדיהן: קרב חרבות ייצוגי, מסע בלב ים ממוחשב, היסחפות אל החוף. נדמה שאת הדרך מפשוט-עם חסר כל ועד לחבר מן המניין במסדר הצלבני הוא עושה בלי להזיע (וזו ארץ הקודש, למען השם. זיעה היא עניין הכרחי). עוד דבר ששום אפוס אינו שלם בלעדיו הוא סיפור אהבה. לשם כך סופקה האצילה סיבילה, אחותו של מלך ירושלים, אותה מגלמת השחקנית אווה גרין. ב'החולמים' היא העבירה כמעט את כל הסרט כשהיא עירומה כביום היוולדה או קצת יותר. כאן, לא רק שהיא דמות משעממת לגמרי, היא אפילו לא מתפשטת. יש לה תפקיד זעיר בעלילה, אבל תפקיד נשי אחר אין, לכן הוענק לה סיפור האהבה המתחייב. אפשר היה גם בלעדיו, ואף אחד לא היה מרגיש שמשהו חסר.

לא יהיה נכון לומר שאין בסרט אף דמות מעניינת. יש. אחת. זהו בולדווין, מלך ירושלים, בסך הכל בן 24, וכבר יודע שלא יזכה לראות את גיל 30. הוא חולה בצרעת, מחלה נוראית הגורמת לאיברי גוף שונים לנשור כעלים בשלכת, ולחולה בה – להיראות בלתי מלכותי בעליל. אי לכך מנהל בולדווין את ענייניו כשהוא חובש מסכה. רק אחרי הסרט גיליתי שמאחורי המסכה הסתתר אדוארד נורטון. הייתי רוצה לומר שנורטון שחקן כל כך מדהים עד שאפשר להבחין בכשרון שלו אפילו מבעד למסכה, ומבלי שפניו ייראו בסרט כלל, אבל אני לא אגיד את זה, כי אלה שטויות. ובכל זאת, למלך בולדווין יש ריח של סיפור פנטזיה טוב.

הסיבה העיקרית לקיומו של 'ממלכת גן עדן', כך נראה, היא שרידלי סקוט רצה לעשות אפוס היסטורי עם מסר פוליטי מורכב. רבים מהסרטים האלה – 'שר הטבעות' קופץ לראש – ספגו ביקורת על היותם פשיסטיים: אנחנו הטובים, הם הרעים, צריך להשמיד אותם או למות בניסיון. אם, נגיד, בן גונדור כלשהו היה מציע להסגיר את מינאס טירית לידי סאורון תמורת הסכם שלום, הוא היה מוצא את עצמו מוטל בקטפולטה לכוון הכללי של מינאס טיזינאבי. בחיים האמיתיים זה לא ככה, ו'ממלכת גן עדן' מנסה לשקף את זה. יותר מבכל אפוס אחר, כולל 'טרויה', אין פה קבוצה אחת שמוגדרת כ"הרעים". הערבים לא רעים, והנוצרים כוללים את בייליאן הנקי מרבב, כמו גם כמה חלאות לא קטנות. הערך העליון שאליו שואף הגיבור הוא לא להדביר את הרשע ולהגן על הטוב, אלא להימנע ממלחמות מיותרות ולהשאיר כמה שיותר אנשים בחיים. זאת השקפת חיים שאני בהחלט יכול לעמוד מאחוריה, אבל מה לעשות שהיא לא מצטלמת טוב. מלחמה היא דבר נורא, אבל היא פוטוגנית. ועידת שלום – לא כל כך.

רידלי סקוט ידע טוב מאוד שבימים אלה, כל אפוס היסטורי מושווה להתרחשויות במזרח התיכון בכלל, ולמלחמת האימפריה המערבית נגד האימפריה הערבית בפרט. הוא ידע שהוא יזכה להערכתם של כל מי שחושבים שהצד האמריקאי של העניין לא תמיד כל כך צודק כמו שהוא חושב שהוא. סחתיין על הכוונות, אבל אם יש דרך להפוך אפוס מלחמתי לנושא מסר של שלום ולהשאיר אותו מבדר, רידלי סקוט לא מצא אותה.

מכיוון שבכל זאת במלחמה מדובר, הסרט כולל קרב עצום ורב פעלולים אחד. חבל רק שמכל תצורות הקרב האפשריות, רידלי בחר להציג עיר מוקפת חומה וסביבה צבא ענק המיידה עליה אבני בליסטראות ביום, וחומרי בעירה בלילה. הקרב הזה אמנם עשוי היטב, ונראה ריאליסטי יותר מסצינות מקבילות בסרטים אחרים, אבל אלוהים אדירים, לא ראינו את זה כבר פעמיים או שלוש? שלא להזכיר שסצינה זו חושפת את הנקודה שהכי צורמת בסרט לעיניים מקומיות: ירושלים – הרים סביב לה, לא? אז זהו, שלא.

יש אפוסים היסטוריים גרועים יותר מ'ממלכת גן עדן', אבל אין אפוסים יותר סטנדרטיים. עם גיבור משעמם, סיפור לא מלהיב ושום דבר חדש בתחום הפעלולים או הקרבות, הדבר הטוב ביותר ב'ממלכת גן עדן' הוא שהוא קצר יותר מ'אלכסנדר' – אלא אם כן אתם מחפשים נקודת פתיחה לדיון על פוליטיקה.

תגיות: