ים של אש

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 3 באפריל 2004Posted in: ביקורות

במקור: Hidalgo
במאי: ג'ו ג'ונסטון
תסריט: ג'ון פאסקו
שחקנים: ויגו מורטנסן,
עומר שריף, זולייחה רובינסון,
לואיז לומבארד, סעיד תמואי

'ים של אש' (או 'הידאלגו', בלעז) הוא מסוג הסרטים שנהוג לומר עליהם שהם לחובבי הז'אנר בלבד. הביטוי השימושי הזה מוצמד בדרך כלל לסרטים טובים, שאיתרע מזלם להשתייך לז'אנר שנחשב משום מה לנחות, כמו סרטי אימה, למשל. לעומת זאת, לפעמים מדובר פשוט בסרט שמשתמש בכל קלישאות הז'אנר לדורותיו – צריך ממש לאהוב את הז'אנר ואת הקלישאות כדי לא לגחך לפעמים.

'ים של אש' משתייך לסוג הזה. אם למשל, בסרטים מז'אנר ה"קאובוי עשוי ללא חת רוכב לעבר השקיעה" נהוג להכניס לפחות תצלום אחד של צללית הרוכב על רקע השקיעה, בא 'ים של אש' ומכניס, אם ספרתי נכון, שלוש-מאות חמישים ואחת אלף שקיעות. חישוב זה אינו כולל, אגב, את צללית הרוכב על רקע זריחות, צללית הרוכב על רקע שמש צהריים, וצללית הרוכב על רקע ירח. חי זקני שלצלמת יש כנראה איזה תסביך עם צלליות.

פרט לצלליות למיניהן יש המון המון סוסים, דו קרב או שניים, כמה אינדיאנים, וגיבור אחד עשוי ללא חת וללא דיאודורנט, בעל זיפים וכובע בוקרים. הכל בהתאם לקלישאות הצפויות.

ב'ים של אש', המבוסס על סיפור לא-אמיתי, מסופרות קורותיו של פרנק הופקינס (ויגו מורטנסן, אראגורן ב'שר הטבעות'), הרוכב המהיר במערב, איש לא לגמרי לבן, קצין פרשים ושליח מהיר. הופקינס סוחב עימו טראומה – הוא היה עד לטבח באינדיאנים, את שפתם הוא דובר. זיכרון העבר מאמלל אותו וגורם לו להפוך לשתיין, ולהנמיך את עצמו לדרגת אטרקציה בקרקס נודד, שם הוא מלווה בכל מיני פיגורות ידועות כדוגמת אנני אוקלי הצלפית המהוללה, ראש שבט אינדיאני בשם 'קרן הנשר', ועוד כהנה.

אלא שיום אחד מגיע בדואי עשיר למאהל, ומזמין את הופקינס וסוסו, 'הידאלגו', להתחרות במירוץ הסוסים המסורתי (שלא היה ולא נברא, אבל באנו פה לסרט, לא לשיעור היסטוריה), 'אוקיינוס האש', המתרחש על פני שלושת אלפים מייל, מסעודיה ועד לחוף הים אשר בדמשק (זה גם לא שיעור גיאוגרפיה). במרוץ משתתפים הרבה מאוד סוסים ורוכביהם, כולם מוסלמים טובים פחות או יותר, ואף אחד מהם אינו מבסוט מהרעיון שכופר יתחרה מולם במרוץ. את התחרות העיקרית מספקים אל חטאל, גאוות אורוותיו של השייח עומר שריף, וכן סוסתה של ליידי אנגליה שאפתנית. ביציע הצופים מתלווים למרוץ השייח האמור, שברור לכל כי הוא קשוח-אך-הגון ובעל המון מנהגים מסורתיים משלו, שאיש מערבי לא יבינם, וכן בתו המרדנית ג'זירה (זולייחה רובינסון).
כדי לקצר, נאמר רק שכל זה, ועוד הרבה יותר, מסתכם בכך שבמשך שעתיים לערך, אראגורן טהור הלבב רוכב על סוסו האהוב והחכם, בעוד אחרים מנסים להפריע לו.

באופן כללי ניתן לקבל את הרושם שמדובר בסרט משנות החמישים. אלא שהפעלולים ממוחשבים, האינדיאנים הם הטובים (בכל זאת פוליטקלי קורקט), וחלק ניכר מהערבים הם קריקטורה (בכל זאת, אמריקה).

לא רק הערבים מוצגים כקריקטורה. מדי פעם מתקבלת ההרגשה שהסרט כולו הוא קריקטורה על ז'אנר המערבון, ובעיני זו היתה קריקטורה נחמדה מאוד. צריך לקחת בחשבון שהסרט משתמש בקלישאות ברצינות גמורה (כן, היה שם "זה לא מה שזה נראה", ואפילו "אל תמות לי!"), אבל מזמן כבר לא נעשה מערבון 'סטנדרטי' בהוליווד, רק מערבונים מתחכמים ופוסט מודרניים, כך ש-'הידאלגו' הוא יופי של תזכורת למערבונים ה"רגילים", גם אם הוא בכלל מתרחש במזרח.

למרות כל השוטים בהם רואים את צלליתו של הרוכב, קטעי הרכיבה מצולמים באופן מרהיב עין, ונהניתי מהם (גם אם ברור לי שיש כאלה שישתעממו נוראות מהסצינות האלו). ההתנשאות האמריקאית האופיינית לסרטי האמריקני-הנאור-נגד-שאר-העולם קיימת גם פה, אבל במינון סביר – בסרט ממוצע הערבים יוצאים גרוע יותר, ומעבר לזה, פה ושם גילו הבמאים רגישות מפתיעה. ראוי לציון העובדה שבדרך כלל הדמויות מדברות בשפתן (ניבים אינדיאניים, ערבית, אנגלית), גם אם באופן נוח להחשיד, כל מי שצריך לדבר עם גיבורנו יודע אנגלית, כולל רועה הצאן של השייח'. אבל למה להתקטנן – זה הרי עדיף על סרט שלם באנגלית במבטא ערבי, או על אקי אבני בתפקיד טרוריסט.

ויגו מורטנסטן מראה שהוא יכול להחזיק סרט שלם על כתפיו בקלות, וזה ממש על כתפיו לבדן – לא מעט מהדיאלוגים בסרט מתבצעים מול הסוס שלו, שהוא אמנם בעל עיניים פקחיות להפליא, אבל רחוק מלגנוב את ההצגה. ויגו עושה מצוין את הקאובוי האדיש מבחוץ אך רגיש מבפנים, ואפילו בכמה קטעים עם פוטנציאל גיחוך גבוה (למשל, סצינה בה הוא הוזה ורואה אינדיאנים שקופים מרקדים מולו), והוא שכנע מספיק כדי שלא אגחך.

לא, זה לא סרט מופלא או יוצא דופן. הוא מלא קלישאות, והוא צפוי מאוד. אבל הוא כיפי, זורם, מרהיב עין והאקשן בו מספיק יפה כדי שהשעתיים ורבע שלו יעברו עלי בנעימים, במיוחד בתור הצופה היחיד בקולנוע.

אבל אני מחובבי הז'אנר.

תגיות: