בוגימן

מאת
קיפוד
– פורסם ב 11 ביוני 2005Posted in: ביקורות

במקור: Boogeyman
במאי: סטיבן טי. קיי
תסריט: אריק קריפקה, ג'ולייט סנודן, סטיילס ווייט
שחקנים: בארי ווטסון, אמילי דשנל, סקיי מקקול ברטוסיאק, טורי מאסט

היה זה לילה קודר וסוער.

טים ג'נסן הקטן שכב במיטתו, וניסה להרדם, אך דמיונו הפעיל מדי הפריע לו. הוא היה בטוח שיש מפלצת בארון. או מתחת למיטה. או מחוץ לחלון, מחכה על אדנו. היכן שלא יהיה, ה"בוגימן" שם, מחכה לו.

והבוגי-מן, כך עלינו לדעת, אינו איש הרוקד בוגי. הבוגימן, כך האמין טים הקטן, הוא מפלצת אימתנית, שכל תכליתה בחיים היא להיות מאיימת. ולהיות מפחידה. ולחכות לו. ואם היא רק תצא מהארון… עצם העובדה שאנחנו איננו רואים דברים מסויימים, לא אומרת שהם אינם רואים אותנו. וגם אם לא נאמין בהם, זה לא יעזור אם הם יאמינו בנו. אבל טים מאמין, המסכן.

זמן רב עבר מאז אותו לילה. טים הוא כבר מבוגר, ודימיונו פחות פעיל. הוא יודע כעת, כפי שכולם אמרו לו במשך השנים שחלפו, שאביו לא באמת נלקח על ידי מפלצת. הרי אין מפלצות בעולם. זה הכל בדמיון המפותח שלו. הוא יודע שאבא בסך הכל נטש אותו ואת אמא, וברח מהבית. אבל הוא עדיין מפחד מארונות. זה בסדר, לכל אחד הפחדים שלו. אני למשל מפחד מכלבים, ושמעתי אפילו על אנשים שמפחדים מסוכני נדל"ן. אז טים, הכבר-לא-כל-כך-קטן, מפחד מארונות. קורה. הוא אפילו דאג למקרר בעל דלת שקופה בביתו. בחירה מוזרה לרווק, כפי שכל מי שאי פעם חי לבד יודע: אתה לא תמיד רוצה לראות את הדברים שמתרבים להם במקרר, בקוטג' שהתחלת לאכול לפני שלושה שבועות ולא סיימת. אבל לפעמים מה שאינך רואה מפחיד יותר. וטים, חרף שנים של טיפולים פסיכולוגיים, עדיין חושש מפני אותו דבר שעשוי לארוב בארונות סגורים. מראה מה שווים הטיפולים האלה, בעצם.

אחת העצות שטים מקבל מהפסיכיאטרית שלו, הגיונית לחלוטין – “למה לא תבלה לילה בבית שבו היצור הדמיוני ניסה כביכול לאכול אותך? זה יכול לעשות לך רק טוב.”

אהה. או שהפסיכיאטרית הזאת לא ראתה מעודה סרטי אימה, או שהיא קיבלה צ'ק שמן מהתסריטאי כדי להציע את הרעיון המבריק הזה. כך או אחרת, חוזר טים לביתו הישן, ומכאן העלילה מתקדמת כמו כל אימתון. בדיוק לפי הנוסחה המוכרת. כל מי שראה יותר מסרט או שניים בחייו, לא יופתע לרגע מאף התפתחות בעלילה, מלבד הפתעה אחת, משמעותית למדי – הסרט לא כל כך רע.

בעצם, יחסית למרבית סרטי האימה מהזמן האחרון, הוא אפילו די טוב. ”במגבלות הז'אנר", כמו שאומרים. הוא מצליח לצמרר כמעט לכל אורכו, תוך שימוש בכלים הבסיסיים ביותר: דלתות חורקות, מוזיקה הולמת, אפקטים קוליים במקומות הנכונים, ושחקן ראשי שעושה את עבודתו היטב: הוא נראה מבוהל לאורך כל הסרט (בכל זאת, מקרה קליני פתולוגי), וזה מצליח לדבק.

מי שבאמת ראוי לציון לשבח על משחקו האיכותי הוא בית המשפחה הישן. הוא ממוקם בלב ביצות ושממה, ונראה כמו בית הקיץ של משפחת אדאמס; אל נא תתפלאו אם אנשים באולם ישרקו בעדינות ויצרדו פעמיים באצבעותיהם כשהוא מופיע לראשונה. ממש לא המקום לשלוח אליו צעיר הסובל מפחדים כרוניים, ומחברה מחומצנת-כרונית. עם כל הדלתות החורקות, החלונות החורקים, המדרגות החורקות, והארונות שלא בטוח שנרצה לדעת מה יש בתוכם, הבית הוא פשוט הברקת ליהוק מצד הבמאי. אין בכך כדי לרמוז, חלילה, ששאר השחקנים גרועים. בהתחשב בכך שכולם (פרט ללוסי לולס בתפקיד זעיר) בלתי ידועים, הם בסדר גמור, באמת.

וכך, מבלי "להדרדר" לזוועות כמו איברים כרותים, דם משפריץ, או אכילת מוחות, הסרט פשוט מותח כמעט לכל אורכו. פה ושם הוא גם מצליח להקפיץ. עריכה נכונה של הצילום ושל פס הקול מסוגלת, כך הסרט מוכיח, להתגבר על סיפור נדוש ביותר, ולספק את הסחורה.

והסיפור, למרות היותו נדוש, הוא עקבי ולכיד למדי. עוד הפתעה קטנה כשמדובר באימתונים. נכון, לא הכול מוסבר: ה"בוגימן", או מה שלא יהיה, נשאר יצור מסתורי למדי. אבל זאת הרי מסורת ארוכה במעשיות אימה, מלאבקראפט ועד סטיפ\\בן קינג – הזר והלא מובן הוא מפחיד יותר מכל דבר שאתה מכיר ומבין (חוץ מקוטג' שנשאר שלושה שבועות במקרר).

'בוגימן' איננו סרט מבריק, בוודאי לא יצירת מופת, וסביר שהוא לא יגרום לכם להסתכל על דלת הארון שלכם אחרת. אבל הוא בהחלט חביב, ולפעמים אפילו מפחיד.

תגיות: