 |
||
| אחרי ש'חינוך רע' יצא מטקס האוסקר הספרדי בידיים ריקות, אלמודובר שיחק אותה נפגע סטייל אבי נשר, ופרש מהאקדמיה הספרדית. בינתיים הוא מכריז על הסרט הבא שלו: קומדיה (בערך) עם פנלופה קרוז, הכוללת רוחות רפאים וטנגו. |
12.02.2005
|
|
יומית
אחרי ש'חינוך רע' יצא מטקס האוסקר הספרדי בידיים ריקות, אלמודובר שיחק אותה נפגע סטייל אבי נשר, ופרש מהאקדמיה הספרדית. בינתיים הוא מכריז על הסרט הבא שלו: קומדיה (בערך) עם פנלופה קרוז, הכוללת רוחות רפאים וטנגו.
אחרי ש'חינוך רע' יצא מטקס האוסקר הספרדי בידיים ריקות, אלמודובר שיחק אותה נפגע סטייל אבי נשר, ופרש מהאקדמיה הספרדית. בינתיים הוא מכריז על הסרט הבא שלו: קומדיה (בערך) עם פנלופה קרוז, הכוללת רוחות רפאים וטנגו.
אהרו''כ?
ובכן, מסתבר שאני לא היחידה שלא מתעלפת בהנאה נוכח יצירותיו ההזויות של מיסטר אלמודובר. האמת, את רוב הסרטים שלו אני אפילו לא מבינה. והאמת העוד יותר עצובה- אני לנצח אסבול מרגשי נחיתות ליד אלה שכן אוהבים אותו. תגידו, טונה זה עוף? (רגע של
עצמית)
אהרו''כ?
אני לא מומחה לאלמודובר
זאת אומרת – אני לא נונין. מצד שני צפיתי לאחרונה בעוד כמה סרטים שלו, ואני פשוט לא מבין את ההייפ. בניגוד לפון טרייר למשל, שבסרטיו אכן ניכרת גאוניות, גם כאשר היא לא לטובת הסרט. הרי שאלמודבר פשוט עושה טלנובלות עם טוויסט גרוטסקי. מישהו באמת מוכן להסביר לי מה לעזאזל קרה באלמודובר ואיך זה היה ראוי למאכל אדם (שלא לדבר על ההגיון שעומד מאחורי אנטוניו בנדראס בכלל). ו"עקבים גבוהים" שסומן כמומלץ, הוא סרט ללא הגיון באינטראקציה האנושית הבסיסית שבו, ושניתן לראותו רק בשל כמה שירים נחמדים.
חוץ מב"אהבת בשר ודם" הוא פשוט לא עשה לי את זה.
אני לא מומחה לאלמודובר
אז למה אני לעולם לא יצאתי עם דמעה
או חיוך מהסרטים שלו.
וכשחושבים על זה, הגיבורים שלו אפילו לא עניינו אותי מספיק כדי שדמעה או חיוך יצאו.
אז למה אני לעולם לא יצאתי עם דמעה
המלצה:
נסה לראות את Matador. אחד מהסרטים המוקדמים שלו. הוא עוסק שם בסופו של דבר באותם נושאים בהם הוא עוסק בכל סרטיו (הקשר בין מין ומוות, פאטאליזם) אבל בצורה יותר גלויה. העלילה היא כלי, במקרה של הסרט הזה פשטני למדי, להעברת המסר. אבל הדימויים הויזואליים שווים הכל.
גם אני לא הייתי ממעריצי אלמודובר עד שראיתי את הסרט הזה, שהוא מצויין על אף תצוגת משחק בינונית של אנטוניו בנדראס. אחרי זה קל יותר להבין את אלמודובר ולהתרשם ממנו, לפי דעתי.
עכשיו כשאני חושבת על זה
כשצפיתי ב"דבר אליה" בפעם הראשונה חשבתי שזה סרט מדהים, ואז, בצפיות חוזרות ביס, לא הבנתי מה גרם לי לחשוב כך- אולי כי ידעתי מה יקרה בסוף, אז אלמנט המתח נגזל ממני. יכולתי להסתפק בצילום, משחק וכו', אבל זה לא הספיק. (לא דיבר אלי. גיחי). "הכל אודות אמא"- קרה לי אותו דבר. "אהבה בשר ודם" אהבתי, כנראה כי הסרט מבוסס על ספר. סרטים מוקדמים יותר של אלמדובר, מהתקופה ה"מופרעת" שלו, לא דיברו אלי בכלל. ב"מטאדור" אני פשוט זוכרת שהיה המון צבע אדום- כנראה כי הוא דיבר על אנשים שרצח, בעיקר של שוורים, זה מה שעושה להם את זה. לא לי.
תראי
ראשית כל, כדאי להדגיש שאני לא ממעריציו של אלמודובר. באופן כללי, אני חושב שהוא בימאי שחקנים די גרוע. מעולם לא הצלחתי להתחבר לדמויות בסרטיו – וזהו תנאי בסיסי למדי מבחינתי בהערכת סרט.
עם זאת, אני חושב שאלמודובר עוסק באותם נושאים (כפי שאמרתי – מין, מוות, פאטאליזם) בצורה אינטליגנטית. לצערי, פעמים רבות הוא משעבד את העלילה בצורה מאולצת מדי לעיסוק הזה – "הכל אודות אמא" הוא דוגמה טובה. הדיאלוגים והתקדמות העלילה נראים שמטרתם לשרת את הדיון בסוגיות הללו, במקום שיהיה להם קיום משל עצמם.
לאחר שאמרתי את כל זאת, אני חושב שהעיסוק של אלמודובר בסוגיות הללו הוא אינטליגנטי מאוד ויוצא דופן בנוף הקולנועי היום.
מטאדור, מבחינתי, הוא כמו "יוביק" של פיליפ ק. דיק. בתור יצירה מוקדמת הוא עוסק ברעיונות הפילוסופיים שמדריכים את היוצר בצורה גלויה ואף "גסה". למזלי, קראתי את "יוביק" ראשון מבין הספרים של דיק, אבל אני מתאר לעצמי ש-"The man in the high castle" היה נראה לי מוזר וסתום אם לא הייתי קורא את יוביק לפני כן. החשיפה הזו בצורה גסה לפילוסופיה מאפשרת למצוא ביצירות מורכבות יותר של אותו יוצר את הרבדים העמוקים. ראיתי את "הכל אודות אמא" פעמיים – פעם לפני "מטאדור" ופעם לאחר מכן. ההבדל מבחינתי היה משמעותי. בפעם הראשונה הסרט נראה לי כמו מתיחת פרק בטלנובלה לא מוצלחת במיוחד. בפעם השניה הבנתי חלק מהרעיונות שאלמודובר ביקש להעביר.
אישית אני חושב שמטאדור הוא סרט מבריק, אם כי בוסרי ולא מורכב. אין לי דרך לשכנע אותך בזה, כנראה.
(כאמור – תגובה זו נכתבת תחת השפעת לא מעט אלכוהול. כך שאני שומר לעצמי את הזכות להתנער ממנה לחלוטין…)
אני רואה...
ב"מטאדור" הבנתי שיש עיסוק בארוס וטנטוס (כך מאייתים את זה?) יצר המין והמוות, או במילים אחרות- למה למות זה כל כך סקסי (מצטערת, ניסיתי לא להיות צינית…). רק מה התפקיד של אנטוניו בנדרס? והדוגמנית שהוא אונס? וסבתא שלה? ושאר הדמויות?
ב"הכל אודות אמא" הרגשתי שיש אמירה כלשהי על חיים, מוות, מיניות, גורל וסתם פוליטיקלי קורקט (אומרים שהסרט שינה להרבה אנשים את ההסתכלות על זונות וטרנסווסטורים), אבל לא הצלחתי ממש to get to the bottom of it. אולי את תוכלי לעזור לי לפענח את הסרט הזה…
אגב לגבי האלכוהול-
ממש לא מרגישים. נדמה לי שאתה אפילו במצב לנהוג.
דווקא מרגישים ועוד איך:
כשסולוצו שתוי – הוא מדבר על קולנוע.
כשהוא פיכח – הוא מצטרף רק לפתילי אוף טופיק.
אאוץ'
טוב, כנראה שזה הגיע לי.
בכל מקרה, אני מוכן להסכם עם רשויות האתר – אתם תדאגו לאספקה שוטפת של אלכוהול, ואני אכתוב רק הודעות הנוגעות לקולנוע…
(תתפלאי כמה הודעות און-טופיקיות אני מוכן להתחייב לכתוב עבור בקבוק בודד של סינגל-מאלט איכותי)
תשובה לך וגם לנורטון
ספוילרים קטנים למטאדור ולהכל אודות אמא, וקצת
ב-"מטאדור" לא רק שאלמודובר טוען שלמות זה סקסי, כפי שאמרת, אלא שבכל אקט של קיום יחסי מין יש אלמנט של מוות ושל הרג, ובפרט ברגע של האורגזמה. לא מדובר ברעיון פילוסופי חדש או מסעיר, אבל הייצוג הקולנועי שלו בסרט הזה היה מאוד מרשים בעיני. הדים של הרעיון, המובאים בצורה קומית מעט, ניתן למצוא אצל גנרל ג'ק ריפר וה-PBF שלו (ד"ר סטריינג'לאב).
בנדראס, כזכור, לא מצליח לאנוס את הדוגמנית – הוא לא מצליח לחדור אליה וגומר בחוץ. זוהי אנלוגיה לחוסר היכולת שלו בתור מטאדור. בסרט הזה חוסר יכולת להרוג פרושו חוסר תפקוד מיני.
הסוף, עליו נורטון התרעם (ובצדק) הוא מאולץ ביותר. בנדראס, בלי שום סיבה עליה הצלחתי לחשוב, מקבל יכולות נבואיות. מלבד העובדה שהדבר תורם לאווירת הפטאליזם, אין פה שום הקשר עלילתי.
אלמנט פטאליסטי נוסף בסרט הוא במפגש הבלתי נמנע בין המטאדור הגדול ומעריצתו הרוצחת (שהיא מטאדורית של גברים). מפגש, שכצפוי, מסתיים בהרג הדדי.
כפי שכבר כתבתי – מדובר בסרט מאוד "בוסרי" לפי דעתי. העלילה מופרכת ומספר תפניות, כמו זו בה בנדראס מקבל כוחות נבואיים, יגרמו לכל צופה שמחפש בה היגיון לתלוש את שערותיו.
לגבי "הכל אודות אמא" – גם אני לא הצלחתי לחבר הכל יחד. אבל בהחלט קיימים אותם אלמנטים, אם כי חבויים פחות – המפגש הבלתי נמנע בין האם לבין השחקנית שהובילה למות בנה. הנזירה שבפעם היחידה שקיימה יחסי מין נידונה למוות (בגלל האיידס), ומשחק גרוע – ביחוד של פנלופה קרוז.
כאמור, אינני מעריץ גדול של אלמודובר, ונראה לי שיש מתאימים ממני לספק פרשנות מלאה ל-"הכל אודות אמא".
לא אמרתי שלא קיימת אנלוגיה בסרט.
אבל זאת אנלוגיה שלפחות במבט ראשון, נראית פרוורטית ותו לא.
הקשר בין הסקס למוות, גם אם קיים (אחרי הכל, סקס בצורתו הטבעית מוליך דוקא לחיים, והסתכלות על החיים בתור נספח למוות שבסופן, היא הסתכלות קצת פסימית).
לא היתה לי בעיה אם הסרט היה מנמק את אותו קשר שבין סקס למוות, ולא רק מציג אנלוגיות ומטאפורות, אבל הסרט לא עשה את זה. הוא הציג רעיון לא חדשני באופן הכי פרוורטי, דוחה וגס שאפשר, ולא העניק מילה אחת לפירושו.
אני לא ממש מצליח להבין
הקשר בין מין למוות הוא קשר תרבותי עתיק יומין (הידעת לדוגמה, כי בצרפתית רגע האורגזמה הגברית מכונה "המוות הקטן"?), שנותח ונקצץ עד בלי די.
אבל *בכל מקרה* אני לא חושב שאלמודובר היה צריך לנמק ולהסביר את הרעיון הפילוסופי הזה. מספיק שהוא מעניק לו צורה, תוכן ויצוג מעניינים ויפים. אני בהחלט חושב שהוא הצליח לעשות זאת. כלומר, אני לא מסכים עם קביעתך שההצגה היתה "באופן הכי פרוורטי, דוחה וגס שאפשר".
נזכרת?
כמו שבטח כתבתי איפה שהוא בפתיל הזה, סצינת הפתיחה של "מטאדור" (המורה מאונן בפני תמונות של מוות ועינויים) היא מגעילה באופן קיצוני.
בעיקרון ,אני די בטוח שהיו שם עוד כמה סצינות ממש מגעילות, אבל אני כבר לא זוכר את כולם.
קצת סובטליות לא תזיק, ומעולם לא הזיקה, חבל שאלמודובר לא למד את זה (אגב סובטליות, ראיתי אתמול את "תותי בר" – הנה סרט עדין).
אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה
(לא נזכרתי עכשיו. כל הזמן ישב לי בראש שאני צריך לכתוב לך תגובה מתישהו. לצערי, עיתותי עדיין לא לחלוטין בידי, כך שלא אוכל לחזור לכל הדיונים אותם "סימנתי". מלבד זאת – יש כמה דיונים שעדיף שלא להעיר, כנראה, אחרת יהיו עוד כמה פתילי אוף טופיק ביני לבין דן שהעורכים לא יאהבו).
אני מניח שאי אפשר יהיה לשכנע אותך שסצינת הפתיחה היא לא מגעילה, אבל כן הייתי רוצה לשאול אותך איך היית אתה מתאר את העובדה שהמורה מגורה ממוות, ושזה הדבר היחיד שמעורר אותו. אחרי הכל – זהו אלמנט מאוד חשוב בסרט – איך היית מראה זאת בצורה שאינה "מגעילה באופן קיצוני"?[1]
את "תותי בר" לא ראיתי, אבל קצת מוזרה לי ההשוואה הזו – "תותי בר" עוסק בפרופסור שוודי זקן שמגלה, בזמן מסע, את חוסר התוחלת של חייו (או משהו כזה, ממה ששמעתי עליו). איך בדיוק אתה מצפה שהסרט *לא* יהיה עדין? איך אפשר להשוות אותו לסרט שעוסק בקשר בין מין ומוות?
[1] לי עצמי יש כמה רעיונות בראש, אבל, כפי שכבר כתבתי בפתיל, אני חושב שאלמודובר ביקש להציג את הרעיון הזה בצורה מאוד ברורה ובוטה, ולכן הוא לא בחר בדרכים עדינות יותר. כאמור, כבר הרחבתי על כך באיזו תגובה אחרת בפתיל.
משום מה נזכרתי ב''אינסטינקט בסיסי''
שדוקא נעשה אחרי מטדור ונושא רעיונות דומים לפעמים, אבל ביותר עדינות.
וזה לא אומר שאינסטינקט בסיסי הוא לא סרט כחלחל, הוא בהחלט כן – אבל המוות לא מודגש וצבעוני כמו במטדור. הסקס יותר נקי מאשר במטדור. וכמובן, גם הסוף ונקודות אחרות בסרט עדיפות על הטימטום שהדיף מטדור.
אז הנה.. סרט לא עדין במיוחד, ועם זאת עדין הרבה יותר מאשר מטדור.
יכול להיות שההשוואה ל"תותי בר" אכן לא היתה הוגנת. השוואה הוגנת יותר תהיה בין "תותי בר" לבין "דרכים צדדיות", שנושא תימות רבות דומות. וגם בהשוואה כזאת יצא שתותי בר הוא סרט עדין במיוחד. בכל מקרה, זה לא ממש קשור לדיון.
''אינסטינקט בסיסי''
דווקא דוגמה טובה – "אינסטינקט בסיסי" הוא סרט מחורבן. בלי כחל ושרק. במקום לעסוק בנושא (*איזשהו* נושא) הוא מרקד סביבו, ומתעסק בלהראות לנו מה יש בין הרגליים של שרון סטון. כמעט נרדמתי מול הסרט המזעזע הזה כשראיתי אותו בפעם הראשונה (והיחידה, למותר לציין).
אולי זה מה שקורה לסרטים שעוסקים בנושא כזה ומתעקשים להיות "עדינים" מדי? אני לא באמת חושב ככה. אבל זו בבירור סכנה. אני עדיין חושב שניתן היה להראות שהמורה מגורה ממוות בצורה עדינה יותר (אני נזכר בעמנואל ביאר ב-"ירח מר", מלקקת בתאווה את הדם של פיטר קויוט אחרי שהיא פצעה אותו בגילוח).
ארררג....
עמנואל סיגנר, לא ביאר.
אם כבר אנחנו בשוונג של תיקונים
אז עמנואל סינייה, לא סיגנר.
תודה רבה!
''ירח מר''
נמצא אצלי ב must see list.
לגבי אינסטינקט בסיסי, יש לא מעט אמת בטענה, אך היא לא קשורה לעדינות אלא לכך שהוא אכן מרקד בין כמה חתונות. אך לפחות לגבי דימוי המוות והסקס עצמו, הסרט עשה עבודה טובה יותר מאשר מטדור. זה שהסרט בינוני, זה נושא אחר לגמרי ולא קשור לסצינות הבודדות ההן.
לא יכולתי להתאפק, פשוט בדיוק סיימתי לקרוא את "האיש בטירה הרמה" ומעניין אותי לדעת מה חשבת על המסר של הספר (יש לי כמה השגות משלי בעניין…) ומה הפואנטה שלו?
שאלתי על זה לפני כמה חודשים בפורום מד"ב באורט:
http://forums.ort.org.il/scripts/showsm.asp?which_forum=190&mess=2069421
(אחסוך לך את קריאת הפתיל: אין פואנטה, ופק"ד חתיכת נודניק.)
טוב, אני דווקא חושב קצת אחרת ממה שכתוב בפתיל, אבל תודה על ההפניה
נ.ב. שימי לב להבדלים בין העולם שלנו למתואר בספר של האורקל.
זה פאנץ' ליין שאין, פואנטה דווקא יש
אם לצטט (באופן חופשי – בכל זאת מהזכרון) את רונית כרמלי…
אשמח אם תאירו את עיניי.
אפשר גם במייל אם מתחנו יותר מדי את גבולות האוף-טופיק.
בוא נדחה את זה לפעם אחרת
ולו רק כי אני מותש אחרי יום רע בצורה בלתי סבירה.
אני ראיתי רק את
"הכל אודות אמא" וממש אהבתי את הסרט. מאוד התחברתי עם הדמויות, וכן כמעט זלגה לי דמעה פה ושם.
אבל אני עדיין לא מבינה מה עושה אותו כל כך מיוחד. הטקסט ממש נשמע (סליחה – נקרא. עד שאני אחליט ללמוד ספרדית) כמו שהוא יצא מטלנובלה, ועל אף שהסיפור באמת כובש – לא כל כך הבנתי מה כל ההתרגשות סביב פדרו אלמודובר.
היו גם דיבורים על הציניות והעוקצנות שבסרטים שלו. אני הבחנתי רק בהמון קטעים מאוד מרגשים ללא טיפה של שיפוט או ביקורת מצד הבמאי. יש משהו שפיספסתי?
ראיתי את מאטאדור שבוע שעבר
וכמו שאמרתי, הסרט הזה לא ראוי למאכל אדם.
ספוילרים.
כבר כשהתיישבתי מול הטלויזיה ידעתי שמשהו לא נכון, בעיקר בגלל שהתיישבתי עם שניצל. והתמונה הראשונה (המורה מאונן בפני תמונות שלא אנשים מתים וסובלים בטלויזיה) גרמה לי כמעט להקיא אותו.
הסרט הזה גרוטסקי, חולני, לא מרגש וגם לא מתיימר לרגש (בניגוד לרוב סרטיו של אלמודובר) ובעיקר נטול הגיון בסיסי (הפיתרון בסיום, שדרכו בנדראס מרגיש את כל חליי העולם וקשייו ומסוגל להיות סוג של נביא, הוא במקרה הטוב דאוס אקס מכינה, ובמקרה הפחות טוב – קשקוש מוחלט).
המשחק גם הוא בעייתי בסרט (מלבד זה של עורכת הדין, שמצוינת בתפקיד, והחברה של המורה שאמנם לא מצוינת, אבל יפהפיה).
יתכן ועם סיום אחר, היתה לי בעיה פחות גדולה, אבל כפי שהסרט הזה הסתיים… זה פשוט לא היה זה.
אישית,
אני מודה שלא ראיתי אף סרט שלו במלואו.
אבל כן ראיתי חלק-רבע-חצי לקראת הסוף של הכל אודות אמא,
ולא הבנתי איך ערוץ "ויוה" הגיע למספר 4 בטלוויזיה שלנו.
ואז הסתכלתי בעיתון, והבנתי שזה הסרט שכולם מתלהבים ממנו.
המשכתי לראות, חיכיתי, חיכיתי, חיכיתי למשהו מעניין, באמת! חיכיתי, והופס קרדיטים.
גיחכתי והמשכחתי בחיי. אם מישהו שמצליח לדחוס טלנובלה לשעה וחצי נחשב גאון, שיבושם.
היופי בסרטים של אלמודבר הוא שכל פריים בו מושלם. ויזואלית הסצנות מאוד צבעוניות ואסתטיות, וזה מה שהופך את הצפייה בסרטים שלו ללא סתם עוד סרט.
וגם לי באופן אישי הספרדית נשמעת מאוד מוזיקלית, כך שגם זה מאוד מהנה.. אבל זה כנראה נכון לעוד סרטים ספרדיים (שפשוט לא יצא לי לראות).
ושום מלה על פרסי BAFTA?
אני חייב לזרוק מלה טובה על סטיבן פריי שהנחה בסגנונו הכל כך בריטי וכל כך מצחיק.