במקור: Secret Window
בימוי ותסריט: דייויד קופ
על פי סיפורו של סטיבן קינג
שחקנים: ג'וני דפ, ג'ון טורטורו, מריה בלו, טימותי האטון
סטיבן קינג, כמו עוד קומץ של סופרים הכולל את ג'ון גרישם וזהו, הוא בעצם יוצר סרטים. כי כשרואים סרט שמבוסס על סיפור או רומן של קינג, לא משווים אותו לסרטים האחרים של אותו הבמאי, אלא לסרטים האחרים שמבוססים על סיפורים של קינג. היו לנו כבר מספיק סרטים כאלו כדי לדעת שהטובים שבהם מנצלים את יכולתו המרשימה של קינג ליצור דמויות מלאות ומעניינות, ולתאר היטב את היחסים ביניהן: 'חומות של תקווה', 'תלמיד מצטיין מדי', 'הניצוץ' וכמובן 'אני והחבר'ה'. אבל עזבו שטויות, הרי קינג לא מיליונר בגלל כל השמאלץ הזה, אלא משום שספריו שטופים בנהרות של דם, רוחות אכזריות, עכבישים מעולם אחר וכו' וכד' וגו'. אלא שמשום מה, רוב הסרטים שמבוססים על האימה של קינג יצאו מוצלחים הרבה פחות מאלו שהתבססו על סיפוריו העוסקים בבני אדם, ובמה שקורה ביניהם ובתוך הראש שלהם, ואינם מכילים אפילו חתול מת-לשעבר אחד קטן לרפואה.
נו, אז איך 'חלון סודי'? רגשות ופסיכולוגיה או רוחות ודם? ואיך הוא בהשוואה לסרטים הקודמים של קינג? שאלות טובות, והתשובה לראשונה דווקא מבטיחה: גם וגם. לגבי השאלה השניה, אם מישהו כאן נזכר ב'הניצוץ' ויורד לו ריר מהפה, לצערנו המשותף התשובה אליה לא מקיימת את ההבטחה של הראשונה: לא טוב.
ג'וני דפ, סליחה, מורט רייני, הוא סופר מצליח שחייו מתפרקים סביבו כשהוא מגלה שאשתו בוגדת בו. חצי שנה לאחר מכן הוא חי בבית מבודד באמצע היער (דביל, לא רואה סרטי אימה), כי את הבית בעיר לקחו אישתו והבחור הקשוח שאיתו עזבה. מורט לא מתמודד עם השינוי בצורה שפסיכולוגים היו מכנים "בריאה": הוא שותה, מסרב לחתום על מסמכי הגירושין, לא מצליח לכתוב ובעיקר ישן המון. יום אחד הוא מתעורר לקול נקישות רועמות בדלת, ופותח, מנומנם, כדי לגלות שג'ון טורטורו ברח מהסט של 'אחי, איפה אתה?', התלבש יפה, קורא לעצמו ג'ון שו?טר ושכח איך למצמץ. אפילו יותר גרוע: שוטר טוען בתוקף שרייני גנב ממנו סיפור שהוא – שוטר – כתב, ולא רק שהוא לא נתן לו קרדיט, הוא גם שינה את הסוף. לרייני אין שמץ של מושג מה הדרומי האימבציל רוצה ממנו, והוא זורק אותו לכל הרוחות. אבל שוטר לא מרפה, ומתגלה כנחוש ואכזרי הרבה יותר ממה שרייני חשב. מכאן העלילה מתקדמת לפי כללי סרטי האימה הידועים (יהיה מאוד רע לפני שיהיה הרבה יותר גרוע) עד הסוף המפתיע.
נפתח בחדשות הטובות: בתור סרט מתח/אימה, הסרט – לפחות בחלקו הראשון – לא רע. אתה כל הזמן יודע שמשהו רע הולך לקרות, אבל לא ברור לך איך ולמה, והסרט נמנע (לרוב) מאפקט ה"בום!". אחרי שעה של סרט לא הייתי בטוח שעצבי המרוטים יעמדו בעוד 50 דקות, אבל אומרים לי שיש אנשים שנהנים מזה.
דייויד קופ, שזה סרטו הרביעי כבמאי, ידוע בעיקר בתור תסריטאי של שוברי קופות ('ספיידרמן', 'החדר', 'משימה בלתי אפשרית', 'פארק היורה'), וכאן רואים שהוא כשרון מבוזבז, או יותר נכון, נמצא בדרך כלל בתפקיד הלא נכון. הסרט מצולם מצוין ומכיל תנועת מצלמה יוצאת מהכלל. למשל, תנועה זורמת וחלקה של המצלמה ממסע מעל אגם, אל הבית, למעלה לחלון (הסודי, כמובן), פנימה דרכו ועד לסיבוב אלגנטי אל מול מסך מחשב – שוט שעושה שימוש בטכנולוגיה והאפקטים המוכרים, אבל באופן מקורי ומרשים, ובלי לתת הרגשה שמתאמצים להוציא לכם את העיניים. בנוסף, קופ מבצע בחירה מעניינת של אתרים (כמה סרטי אימה ראיתם שמתרחשים ברובם הגדול ביום?), ממקם בתוכם את הדמויות בצורה נכונה, ויודע, בדרך כלל, לא להסביר כשאפשר לרמוז. אז נכון, הוא לא יודע להדריך שחקנים וגם בתור תסריטאי יש לו עוד הרבה מה ללמוד (אלא אם כן מה שאתם מחפשים זה עוד 'ספיידרמן'), אבל אולי עוד יצא ממנו משהו.
אפשר למצוא בסרט גם כמה סוכריות תסריטאיות – פירורים, אולי, ששרדו מהסיפור המקורי של קינג: התיאור המדויק של הפרטים הקטנים, מחודדים עד כדי צרימה, שרואים ושומעים לפני שמתעלפים, ושכל מי שהתעלף פעם יודע עד כמה הוא מדויק; או מחול היחסים הלא-נעים שרייני ואשתו לכודים בו, כמו חיטוט בלתי נשלט בשן כואבת – לא משהו דרמטי במיוחד, אבל מתואר היטב.
כל זה לא מספיק כדי להפוך את הסרט לטוב באמת, ולרוע המזל, בעיות לא חסרות. המשחק של מרבית הדמויות שטוח ביותר. טורטורו הוא שחקן נהדר שמבוזבז לגמרי בתפקיד ממוחזר לחלוטין, וגרוע ממנו – ג'וני דפ, שחקן שמיצה (וסליחה מכל המעריצים) את כל המניירות שיש לו לפני חמישה סרטים בערך. דפ מקבל בסרט פי שמונה זמן מסך מכל אחד אחר, ופשוט לא עומד בעומס: הוא נראה או אטום או מבולבל, ולפעמים מצליח להתעלות ל"נחוש" לכמה דקות. חוץ מזה, כמו שהיה ניתן, אולי, לצפות, מרבית הדיאלוגים מלאכותיים למדי.
אבל, ואוי לנו על אותו האבל, לסרט יש בעיה אחת קשה הרבה יותר. אי אפשר להסביר מה באמת רע ב'חלון סודי' בלי להרוס אותו, אבל בואו נגיד רק שהסוף, איך לומר בעדינות, איום ונורא, וביותר מבחינה אחת. למשל, הסרט בונה בצורה לא רעה את היחסים בין הדמויות, אבל בסופו של דבר כל זה לגמרי, אבל לגמרי, לא משנה: לא רק שכל הקצוות נקשרים בצורה מעצבנת ביותר, אלא שקופ שוכח את המינוריות שאפיינה את הסרט עד כאן, ומאכיל אותנו את הכל בכף של בולדוזר. לא הבנתם? נגיד לכם שוב. מעצבן אתכם? נדחף לכם בפנים. סרט האימה טורף פתאום מבפנים את סרט הרגשות ומשאיר לנו זומבי מגוחך שלא מזכיר בשום דבר את מה שהיה קודם.
הדרך הטובה ביותר, לדעתי, היא ללכת ל'חלון סודי' ואז לחטוף הרעלת פופקורן קלה באמצע ולצאת, תוך אשליה נעימה שהסרט ימשיך להיות טוב. לעולם לא תדעו איך נפתר המסתורין, אבל תאמינו לי, ככה עדיף.
קשה לי להסכים עם הביקורת.
וליתר דיוק, קשה לי להסכים עם הפסקא האחרונה. סוף הסרט, "הטוויסט הגדול", נחשד כבר מהרגעים הראשונים, וברור למדי כבר מאמצע הסרט. זאת הבעיה עם סרטים שמנסים להפתיע – לעתים נדירות ביותר הם מצליחים. כשכולם כבר שיחקו בטוויסטים, קשה מאוד לספק משהו חדש ומפתיע.
וגם אלמלא הסוף המשומש, הרי שמרבית הסרט שטוחה למדי, ללא עליות, וללא מורדות.הוא לא מצליח לסקרן, לא למתוח, וממש לא לענין במה שיקרה הלאה. פרט ללדמיין שאני זורק פופקורנים קטנים על זה שישב לצידי, לא היו נקודות אור בסרט. נו טוב, האספקטים הטכניים לא רעים. שיהיה.
וג'וני?
הוא באמת לא טוב?
עדיין לא ראיתי את "חלון", אבל אם ג'וני נותן הופעה חלשה אני כנראה אוותר.
וג'וני?
ג'וני'לה דווקא נותן הופעה מצוינת, בסטנדרטים שלו – הוא זכה להרבה תשבוחות על הסרט הזה.
הבעיה היא שכל מניירה שיש לו בסרט ישר מזכירה סרט אחר. הוא נראה תמים? הופה, "סליפי הולו". הוא נראה אקצנטרי? היי, "שודדי הקאריבים". אם אתם מחובבי דפ, תאהבו אותו בסרט הזה. לי, אישית, נשבר ממנו לגמרי.
קשה לי להסכים עם הביקורת.
הטעם שלי בסרטי אימה הוא קצת יוצא דופן, אני חושב: המינוריים מפחידים אותי הרבה, הרבה יותר מאלו שכל הזמן זורקים לך דם בפנים וגופות בבגאז'. דווקא האיטיות של החצי הראשון, איטיות אפלה מאוד (באור שמש בהיר מאוד), ממש כיווצה אותי לתוך הכיסא.
קשה לי להסכים עם הביקורת.
אף אחד לא התייחס לסנאי,
איך לא התייחסתם לסנאי?
זה בהחלט אחד הסרטים הגרועים שראיתי מאז גודספורד פארק השם ייקום דמו…
אבל אני מודה לבימאי על הצחוקים שהעברנו במשך ימים אח"כ כל פעם שהזכרנו את הסנאי הרשע…
קשה לי להסכים עם הביקורת.
גוספורד פארק? דווקא סרט מצוין.
אגב, התייחסתי לסנאי, אבל בעקיפין. הוא אמנם קצת דבילי, אבל זה כל הרעיון: הפרטים הדביליים שרואים בפוקוס מטורף לפני שמתעלפים.
אני מסכים עם
הביקורת. הסרט בהחלט לא סרט,שלדעתי,צרכים לראות בקולנוע. יש בו קטעים מתישים ומשעממים. כשאתה בא לראות סרט מתח אתה מצפה לאקשן ובסרט הזה האקשן הזה מגיע רק בסוף!
תעשו לעצמכם טובה ואל תלכו לסרט בקולנוע, חכו שהוא יצא בדי,וי,די ואם אתם ממש מתעקשים לראות אותו אז קחו אותו.
תסלח לי שאני מתערב
אבל אתה לא מסכים עם הביקורת.
צודק...
תיקון טעות : אני מסכים עם הקטע האחרון של הביקורת.
גם טום קלנסי יוצר סרטים
גם טום קלנסי יוצר סרטים
טום קלנסי ייצר סרטים – בשנים האחרונות הוא כבר לא עושה את זה.
אבל התיקון במקומו.
למעשה, טום קלנסי יותר יוצר משחקי מחשב...
איכשהו יש בהם גם מספיק עלילה בשביל ספר, וזו לא אשמתו שגם מתסרטים אותם :-)
עכבישים מעולם אחר, כלומר "זה" ?
אם לא אראה את הסרט, לפחות אוכל לומר שנהניתי מהביקורת… אחלה כתיבה.
לא אכפת לי מהמניירות של ג'וני, אז את המכשול הזה עברנו.
אבל מה בנוגע לסוף? האם הוא יגרום לי לרצות להשליך את הפופקורן בזעם, לצאת החוצה ולהתנזר מקולנוע בשנים הבאות?
האם הוא מזכיר סרטים מסוג "צעקה", "אני יודע שדחפת ארמדיל בקיץ האחרון ולא אכפת לי" ודומיהם? אם כן, אני נמנעת.
אמא'לה!
לא
הסרט לא מזכיר את הסגנון של הצעקה, הוא הולך יותר לכיוון הפסיכודאלי.
לא צריך להיסחף
קודם כל, תודה.
לגבי השאלה – הסוף באמת מעצבן. באמת באמת. אבל לא הסרט, ולא הסוף (טוב, לא ממש) לא בסגנון סרטי אימה נחותים כמו "צעקה" או "ראיתי את הציצים של ג'ניפר לאב-היואט בסרט האחרון". הסרט, כאמור, דווקא לא רע – ולעתים אפילו טוב מאוד – בחלקים גדולים ממנו. שווה צפיה, אבל עם הדחקה מאסיבית של הסוף.
צעקה? נחות? איפה אתם חיים?
מילא 'אני יודע שכוסיות מתות על המסך בזמן האחרון' אבל צעקה?
''צעקה'' הוא לא סרט אימה נחות
הוא פארודיה על סרטי אימה נחותים.
''צעקה'' הוא לא סרט אימה נחות
אני לא מסכים עם ההנחה הרווחת הזו. "גברים בחלל" הוא פארודיה על סרטי מלחמה פאשיסטיים, אבל פארודיה גסה כל-כך, שהוא סרט מלחמה פאשיסטי בעצמו. נכון, "צעקה" מתכתב עם הרבה סרטי אימה שקדמו לו, אבל המשיכה הגדולה שלו היא לא בהיותו פארודיה, אלא בהיותו סרט אימה (דהינו, רוצח לא ידוע והמון גופות ודם). בתור סרט אימה הוא גרוע (אגב, "גברים בחלל" הוא דווקא סרט מלחמה פאשיסטי לא רע, למרות שהוא פארודיה איומה – אבל כאן אני ידוע שכמעט אף אחד לא מסכים איתי).
מסכים.
על מנת שפרודיה תהיה מוצלחת, שני מדדים אמור להתקיים.
א. הסרט צריך להיות בן מוצלח לז'אנר עליו הוא צוחק.
ב. הסרט צריך להיות מצליח.
הצעקה כושל בשני המדדים. הוא לא מפחיד, ולא מצחיק.
לטעמי הוא כן מפחיד, כן מצחיק,
ואונה לכם.
לא היינו כבר בדיון הזה?
אתה יודע כלום.
אולי זה רק אני
אבל אני לא מסוגל לקרוא את הביטויים "ג'וני דפ" ו"סרט אימה" באותו עמוד בלי לחשוב על זה:
נראהכ לי שאני בכל זאת אלך לראות את הסרט.....
זה שסיפלרו לי את הסרט לא מונע ממני ללכת אליו
והטוויסט בהחלט נשמע מעניין כך ששיניתי את דעתי ואני רוצה לראות את הסרט.
סליחה, אני כתבתי את ההודעה הזאת.
פשוט קפץ לי השם של חברה שלי שהשתמשה פעם במחשב שלי.
זהו, אני מודיע רשמית שנשברתי
זה כבר זמן מה שאני שם לב שבעין הדג החליטו שרק דברים רעים הגיעו מארה"ב, ושם התואר "אמריקאי" מוצמד לכל דבר שאנחנו רוצים לתארו כשלילי. "זה היה ממש מסר/סרט אמריקאי" הוא כמובן, בהקשר זה, ביטוי גנאי שנועד להראות עד כמה אנחנו מתוחכמים ונהנים לעשן "גולואז" בעודנו מלגלגים על האומה השמנה-מטומטמת-צדקנית-מגוחכת-הכנס-שם-תואר-מתנשא-נוסף-כאן הזו.
אני מניח שאין באמת צורך להביא כאן רשימה של סרטים אמריקאיים מתוחכמים ואיכותיים, עם מסרים מורכבים ואינטליגנטיים.
אני מניח גם שאין צורך לציין שהאומה והתרבות האמריקאיות מכילות הרבה יותר רבדים ממה שלארס פון טרייר מוכר לנו.
יש הרבה דברים שדווקא כן כדאי לציין – כמו העובדה שהביקורתיות שיש בקולנוע האמריקאי כלפי החברה האמריקאית הרבה יותר גדולה ממה שיש בקולנוע הישראלי כלפי החברה הישראלית, ולמיטב ידיעתי בקולנוע האיטלקי, או הצרפתי, או הבריטי כלפי החברה האירופאית.
וכמו כן כדאי לציין שסרטי הפעולה הטפשיים בצרפתית לא הרבה יותר טובים (שלא לומר הרבה-הרבה יותר מזעזעים ובאופן מפתיע פחות אינטילגנטיים) מסרטי הפעולה הטפשיים האמריקאיים.
וכן, אני ממש עצבני (מתגובה זו הוצאו בשלוש פעולות עריכה שונות הקטעים הבוטים ביותר).
זה לא שאני לא אוהב קולנוע אמריקאי.
מדובר בקולנוע האהוב עלי, (אם כי אני רק רואה משהו כמו סרט זר פעם בחודש).
ועם זאת "אמריקאי" נכנס ללקסיקון לאו דוקא כמילה שקשורה למקורה, אלא כסלנג שבא לבטא בנאליות יתר בקולנוע. שני סרטים שעולים לי לראש הם למשל "רוקי" שהוא סרט "אמריקאי" קלאסי (אם כי לא רע) עם גיבור קטן שהוא אנדרדוג שלוקח את הדרך האמריקאית והולך איתה עד הסוף. סרט אחר כזה הוא למשל "אומץ תחת אש" שמהווה פרופגנדה זולה לצבא האמריקאי ולמטרות שלו (ועושה את זה ביעילות סבירה בהחלט).
ומצד שני, קובריק ואלטמן ושפילברג וקופולה (הוספה במיוחד בשבילך, סולוצו) ורבים וטובים אחרים, עשו סרטים במימון אמריקאי, שהיו נפלאים וחדשניים ואוואנגרדיים ובעיקר לא בנאליים.
המסקנה שיוצאת היא שגם אם לא בצדק, וגם אם רובו של הקולנוע האמריקאי הוא אכן מעניין, מרתק ומיוחד. הרי שיש צדק מסוים בהגדרת ה"אמריקאי" לסרטים עם ניחוח מסוים. כזה עם מוטיבים שחוזרים דוקא בסרטים אמריקאים (רוקי, כאמור). זו לא הכללה, ולמעשה זה אפילו לא הרוב, אלא מיעוט קטן. אבל כזה שמייצג.
ואם זה מיעוט, אז למה משתמשים בו? כי זה נוח, ויש בו הגיון מסוים (בכל זאת, מדובר במיעוט לא קטן). ואנחנו מושפעים מהסביבה וממבקרי קולנוע שעושים את זה. מוצדק? לא בטוח, אבל עם מספיק גרעין אמיתי כדי שהנוחות תהווה כאן פאקטור משמעותי.
אני לא מקבל את התזה
ראשית כל – תהיה קטנה: בסוף הפסקה השלישית אתה מציין שהסרטים עליהם יוצא קצפם של גולשי האתר הם "מיעוט קטן", ובשורה הראשונה של הפסקה הבאה אתה מציין בסוגריים ש-"זאת, מדובר במיעוט לא קטן". הכיצד?
וכעת, לעיקר: תאר לך אתר כלשהו באירופה בו יצמידו את שם התואר "יהודי" לכל מה שריח של רדיפת בצע נודף ממנו. אחד הגולשים יסביר, שברור לו שרק מיעוט קטן (או לא קטן) מהיהודים הם באמת רודפי בצע, אבל זה נוח. או אתר ישראלי בו יצמידו את שם התואר "נשי" לכל מה שריח של רדידות מחשבה, רכלנות וצווחנות נודף ממנו.
אני לא טוען שאי אפשר להשתמש בשם התואר "אמריקאי". רוקי, לדוגמה, בהחלט מכיל אלמנטים אמריקאיים מאוד, במובן זה שהם טבועים בתרבות האמריקאית הרחבה, שהם ניזונים מאתוסים קולנועיים אמריקאיים וכיוצא בזאת. מחזותיהם של טנסי ויליאמס ושל ארתור מילר מבקרים לרוב תופעות בחברה האמריקאית.
הבעיה היא כשמדובר בהתנשאות חסרת נימוק, כמו זו שנפוצה בזמן האחרון באתר, בין היתר בקרב כותבים שאני מעריך מאוד. כאשר כותבים שמשהו הוא "אמריקאי", או "יהודי", או "נשי", כדאי מאוד לכתוב למה מתכוונים וכדאי גם שיהיה לכך ערך מוסף. להתנשאות יש פעמים מעטות בלבד ערך מוסף.
התכוונתי לכך
שאכן מדובר במיעוט לא קטן, וכזה שיכול לייצג במידת מה את הקולנוע האמריקאי.
ועכשיו לנושא. יש הבדל ברור בין הדוגמאות שהבאת לבין זו. בעוד שאכן יש יהודים שריח של רדיפת בצע נודף מהם (מישהו אמר דודי אפל?) יש גם לא יהודים עם ריחות דומים (מישהו אמר אנרון? מישהו אמר ג'יי אדגר הובר?)
בעוד שיש נשים רדודות מחשבה, רכלניות וצוונחיות. הרי שאפילו אני מכיר כמה גברים עם תכונות דומות.
אבל, בדרך כלל (גם אם תמצא לי אחד או שתיים כאלה), אין סרטים לא אמריקאיים שהם אמריקאיים. ויוצא שהז'אנר שהתפתח פה, קבע לעצמו שם מוצדק.
אבל יש כאן קצת יותר מזה. אמריקאי הוא לאו דוקא (לפחות אצלי) שם גנאי (אגב, אני אמריקאי בעצמי). הנה, אתמול ראיתי את "האיש שירה בליברטי וואלאנס", (יתכנו ספויילרים) שהוא לכל דבר ועניין מערבון מבריק ועשיר, עמוס בדמויות מורכבות, אמירות, ויזואליה נפלאה ואפילו טוויסט אחד, חצי צפוי, אבל עדיין נהדר.
ועם זאת, מדובר, ללא ספק בסרט אמריקאי מאד, כזה שמאדיר את החלום הקפטליסטי אך שוויוני. אמריקאי, כזה שבו הרע בהחלט יכול לייצג משטרים פרימיטיביים וחשוכים יותר (כשהאירוניה הנפלאה היא, שבתקופה שלנו, לכל הפחות, הוא בהחלט יכול לייצג גם את הקפטליזם עצמו). כזה עם גיבורים גדולים מהחיים, אידיאלים של שוויון, אחווה וויתור, ובכלל נודף ממנו ריח של אמריקאיות.
ועם זאת, מדובר כאמור בסרט נהדר. זאת מבחינתי ההגדרה האמיתית לאמריקאיות בסרטים.
ולסיכום קצר, יוצא שיש שני הבדלים בין דוגמת היהודים שהבאת, לבין האמריקאיות בקולנוע. הראשון הוא בכל שהיהודים והנשים אינם היחידים בעלי תכונות טיפיות קלאסיות. השני הוא בכך שרודף בצע, או צווחן ורכלן הינם תכונות שליליות (אם כי, אני לא בטוח לגבי הראשון). בעוד אמריקאיות, אינה בהכרח תכונה שלילית, ותלויה בעיקר בביצוע ובאמינות.
לא הבנת אותי
הסכמתי איתך שיש דברים שניתן לאפיינם כ-"אמריקאיים", רק שאמרתי שכדאי לנמק. הדבר המרכזי שהרגיז אותי היה תחושת ההתנשאות שספוגה בחלק גדול מההתבטאויות הללו.
"האיש שירה בליברטי וולאנס" (ים בפסקה זו. אם ברצונעם להמנע – נא לעבור לפסקה הבאה) הוא סרט מבריק, שלא רק מבטא ומתרפק על הרבה תפיסות תרבותיות אמריקאיות אלא גם מבקר חלק גדול מהן. העובדה שאיש החוק האינטלקטואל, שבא בעצם למגר את המערב "הישן" (כלומר זה שזכה להקרא "המערב הפרוע"), נאלץ לנקוט בשיטותיו של המערבון כדי לנצח את וואלאנס היא אמירה שסופגת הרבה מהאתוס של החלוציות האמריקאיות, וחלק מהאנטי-אינטלקטואליזם (שמעדיף עשיה על דיבורים) שגם הוא טבוע במידה מסוימת בתרבות האמריקאית. עם זאת, הסרט ללא ספק מדבר על מות המערב הישן (המגולם בג'ון ווין), אשר בעצם מימש את יכולתו של הסדר העירוני להתגבר על פורעי החוק וליישב את המערב. בכלל, המשפט המצוטט ביותר מהסרט – "במערב, כאשר יש לך את המציאות ויש לך את האגדה, אתה מדפיס את האגדה", הוא בה בעת התרפקות וביקורת על החברה האמריקאית.
אני משוכנע שיש הרבה סרטים צרפתיים ואיטלקיים וגרמנים שהם דביליים לחלוטין. העובדה שהם לא מגיעים לארץ היא כי פשוט לא יהיה להם קהל פה. אם נדבר על ישראל, "מרס תורכי" ו-"בסמה מוצ'ו", לדוגמה, היו בקלות יכולים להכנס לקטגוריה אותה אתה מכנה "אמריקאיים" אם הם רק היו דוברים אנגלית.
ברור שההשוואה שערכתי היא לא מלאה. השוואות כאלו אף פעם לא מדויקות לחלוטין. בעוד היהודים והנשים הם שני מגזרים שבאופן היסטורי ואף כיום מופלים לרעה, ולכן יש הצדקה לרגישות יתר בנוגע לדעות קדומות כלפיהם, הרי שהאמריקאים הם כנראה הכח החזק ביותר בעולם, וסביר להניח שהנזקים של דעות מוטות כלפיהם יהיו הרבה יותר קטנים. עדיין אין שום הצדקה לכך, ובכל מקרה, עיקר קצפי יצא על ההתנשאות.
אם כך
אין בינינו מחלוקת, גם אני לא אוהב התנשאות כלפי אמריקאיות. אם כי כאמור, אמריקאיות לא מנומקת מעוררת אצלי בוז וסלידה (או במילים אחרות, כמעט כל סרט שיצא עם רוברט דה נירו בשנים האחרונות).
לגבי ליברטי וואלאנס (ספוילרים), אכן משחקי המשמעויות בין ההרג ההיפותטי של סטויארט, לבין זה האמיתי של ווין, לא נעלמו מעיני. וזה אכן סרט מרתק לדיון, אך מחשש לגלישה למחוזות עוף טופיקיים מדי לא אעשה כן.
את מרס תורכי, ובסמה מוצ'ו לא ראיתי. ועל כן קשה לי לחוות דעה.
הקצף יוצא על סרטים הוליוודיים
ולא על כל הסרטים האמריקאים באשר הם. סרטי אינדי אמריקאיים הם אלה שמותחים ביקורת על ארה"ב ומצליחים לא ליפול לאותו שטאנץ בנאלי ומשעמם כל פעם מחדש. ואותם לא חסרים אנשים שמעריכים.
גם זו טענה לא מקובלת (שלא לומר מוזרה)
מבין הסרטים הבאים – מהם סרטי אינדי ומהם סרטי הוליווד:
המחפשים, ג'ון פורד וג'ון וויין (1956).
בלתי נסלח, איסטווד (1992).
אפוקליפסה עכשיו, קופולה (1979).
ד"ר סטריינג'לב, קובריק (1964).
צייד הצבאים, צ'ימינו (1978).
חתולה על גג פח לוהט, על פי טנסי וויליאמס (1958).
ורטיגו, היצ'קוק (1958).
בקיצור, הקשר הוא הפוך – סרט שהוא סרט פעולה "טפשי" (במובן זה שאין בו גם ניסיון לתחכום) יבוא כמעט תמיד מתוך התעשייה, מכיוון שהוא דורש הרבה כסף לפעלולים. אבל העובדה שסרט בא מתוך התעשייה לא מכתיבה שהוא יהיה בנאלי ומשעמם, או שלא ימתח ביקורת על ארה"ב. כל החלוקה של סרטי אינדי/סרטי הוליווד היא לפי דעתי מלאכותית מאוד כיום, שכן מרבית הסרטים שנקראים כיום "אינדי" זוכים לחסות של האולפנים הגדולים.
בוא נעבור על הרשימה שנתת:
יש בה סרט אחד מ-92' (לפני למעלה מ-10 שנים, אבל לצורך הדיון זה עדיין מספיק חדש), וכל שאר הסרטים שהבאת הם ממש ממש ישנים, ועל כן לא מייצגים את תעשיית הסרטים האמריקאית *כיום*. וכיום, אין הרבה סרטים גדולי תקציב שמעזים למתוח ביקורת על החברה, וגם אם יש בהם ביקורת כלשהי ('הסמוראי האחרון', לדוגמה) היא מוזכרת כבדרך אגב, לא מפותחת לכדי אמירה של ממש, ומה שיותר חשוב – אין לה השפעה על הציבור.
אין בעיה לתת כמה סרטים מהשנים האחרונות
הבעיה, היא, שכמו שאמרתי, קצת קשה לי להבין בשנים האחרונות מהם סרטי "אינדי" ומה לא (מלבד כמה מקרים ברורים מאוד, כמובן). לכן, היה לי קשה להתחייב שהסרטים שאתן לא יהיו "אינדי".
אם את רוצה דוגמה מהשנים האחרונות – "אמריקן ביוטי" (99'), "השעה ה-25" (2002. אולי לא כזה סרט טוב אבל מאוד ביקורתי כלפי החברה האמריקאית).
למה הסרטים הביקורתיים צריכים להיות "גדולי תקציב". כמה מהסרטים שהבאתי היו "גדולי תקציב" (נדמה לי שרק "אפוקליפסה עכשיו"). תקציב הוא על פעלולים. פעלולים **בדרך כלל** לא יבואו עם אמירה ביקורתית, כי השאלה היא איפה הדגש על הסרט.
הטיעון בנוגע להשפעה הוא מוזר בעיני – ממתי ניתן למדוד את מידת הביקורתיות של יצירת אמנות בהשפעה הממשית שהיתה לה על המציאות?
הערת אגב אחרונה – הסיבה לכך שהסרטים ברשימה ישנים יחסית משקפת בחלקה טעם אישי.
הו, גילי המתקדם.
עקב רקבון מתמשך של תאי מוח, הגורם לסקלרוזה קרובה למוחלטת, אני לא מצליח להזכר בביקורת ממשית ש"השעה ה-25" מתח על החבר'ה האמריקאים.
מוכן לעשות חסד עם איש זקן, ו… מה רציתי להגיד? אה, כן, להזכיר לי?
(אם כי, תמיד יתכן, ככל שזה נוגע להשעה ה-25, שפשוט פיהקתי ברגע הקריטי.)
ספוילרים ל-השעה ה-25
לא שאומר שהדברים הללו לא נמצאים בסרט, אבל הם לא ממש נמצאים בסרט, אלא אם תטרח לנתח יתר על המידה.
השעה ה-25 הוא סרט על טראומה, וההתמודדות איתה. לא על פשע, לא על עונש. לא זכור לי שלרגע אחד הגיבור חשב שהוא עשה משהו פסול מוסרית.
ועוד, סרט שמרעיף כל כך הרבה אהבה על החברה האמריקאית, לא סביר שניתן להגדיר אותו כסרט שעיקרו הוא הביקורת. כן, פה ושם יש חיצים קטנים של ביקורת (למשל, זכור לי במיוחד משום מה צבע עורם של ילדיו ההיפוטטיםם של הגיבור מסוף הסרט), אבל זה הכל, חיצים קטנים.
אז כן, הסרט הוא בהחלט על ה-9\11, אבל כל מה שמצאת בו מעבר לכך לא ברור מאין בא.
מה?!
כנראה שכאן תורי לתמוה – סרט שמרעיף אהבה על החברה האמריקאית? איפה ראית דבר **כזה** בסרט?!
בוודאי שביקורת צריכה שתהיה לה השפעה על הציבור,
או לפחות – הציבור צריך להכיר בה.
כפי שקיפוד אמר – אפשר למצוא ביקורת בכל סרט, אם רק מנתחים אותו מספיק. השאלה היא אם הציבור מסוגל להבין שהסרט ביקורתי, ואם הציבור לא מסוגל להבין זאת – הערך הביקורתי של הסרט יורד. בהקשר הזה, 'אמריקן ביוטי' הוא דוגמה טובה: להרגשתי האישית, מרבית אלו שצפו בו התייחסו בעיקר לאסתטיקה שלו ולא למסר הביקורתי. ואם מתייחסים לציבור האמריקאי, הרי שפה המצב (שוב, להרגשתי בלבד) בעייתי יותר. בהסתמך על אתרי חדשות למיניהם וכמה אמריקאים שהכרתי, הציבור האמריקאי מצטייר בעיני כמי שמתקבע על דעות מסוימות, וכל ניסיון לשכנע אותו שהוא טועה, יסתיים בחיזוק הדעות שלו. כך שמהבחינה הזו, ה"ציבור" שאני תופסת כאמריקאי, יצפה בסרט, ובמקום לראות בו ביקורת, הוא ייראה בו חיזוק לדרך החיים בה בחר. זה שיש שם כמה דברים לא נעימים? נו, זה בגלל שמדובר בסרט, והוא מציג משהו שקורה ל"אחרים", שגורלם שפר עליהם קצת פחות.
אני לא אומרת שסרטים ביקורתיים צריכים להיות גדולי תקציב, אבל אם תשים לב, מרבית הסרטים שזוכים להפצה רחבה הם סרטים גדולי תקציב, מי יותר, מי פחות.
כלומר בוודאי תסכימי עם הקביעות הבאות
סרטו של מייקל מור, "באולינג לקולומביין", לא השפיע על המדיניות האמריקאית בנוגע לרישוי נשק. לכן, סרטו של מייקל מור, "באולינג לקולומביין" אינו ביקורתי על ארצות הברית.
סרטו של יואב שמיר, "מחסומים", לא עצר את המשך הכיבוש הישראלי בשטחים, ומכאן, סרטו של יואב שמיר אינו ביקורת על הכיבוש.
היי, היי, היי,
הדוגמאות שהבאת עכשיו הן של סרטים שמטרתם המוצהרת היא העברת ביקורת ישירה, וזה האופן בו הם משווקים. אבל הלא תסכים איתי שאין דין סרט כזה כדין סרט שמעביר ביקורת בצורת משל, עד שיש לנתח אותו כדי לגלות שהיתה בו ביקורת.
בוודאי שאין גזירה שווה בין שני המקרים
אבל אז נשאלת השאלה איפה עובר הגבול. לי נראה, שאם מבחן ההשפעה אינו רלוונטי עבור סרטים שהם ביקורתיים במוצהר, בוודאי ובוודאי שאין הוא רלוונטי עבור סרטים שמעבירים את הביקורת בצורה יותר מעודנת. אם אנחנו מוכנים לקבל כביקורתיים סרטים שאינם מצליחים להשפיע על החברה על אף שהם מנסים לעשות זאת במוצהר, למה שלא נקבל כביקורתיים סרטים שצריך לנתח אותם כדי לראות את הביקורתיות, שגם הם לא מצליחים להשפיע על החברה?
אני פשוט לא הבנתי למה מידת ההשפעה שיש לביקורת היא מדד לעצם קיומה. ניתן להתווכח אם "השעה ה-25" הוא ביקורתי או לא על החברה האמריקאית, אבל אי אפשר בתור נימוק להגיד ש-"האנשים שדיברתי איתם אמרו שהם לא חשבו שזו ביקורת, אז הסרט לא ביקורתי".
אוקיי, תן לי לנסח מחדש.
כדי שסרט ייחשב כביקורתי, הציבור צריך להכיר בכך שהסרט מעביר ביקורת כלשהי ולזהות אותה.
יפה,
אז עכשיו רק נותרה לנו השאלה הפעוטה – מהו "הציבור" וכיצד אנו יודעים מה "הציבור" חושב?
מכיוון שאני מקווה שתסכימי איתי שאין, ולא יהיה, כלי מוסכם כדי לקבוע מה "הציבור" חושב על סרט מסוים, הרי שנותרנו עם הכלים המסורתיים בהם כל אחד צריך לשכנע את האחר לגבי המסרים שהסרט מעביר על סמך מה שהוא רואה בסרט.
לא יפה.
הדיון הזה מדגים בדיוק למה צורת המחשבה שלך לא יכולה לעבוד. אתה רואה משהו ב"השעה ה-25". רק אתה רואה אותו. עשרות ומאות התגובותבביקורת עליו לא ראו אותו. אבל הן כן ראו דברים אחרים, שאת חלקם ציינתי קודם, ואתה לא ראית כלל.
אז לא, לא "כל מה שאתה רואה, באמת נמצא בסרט".
הבנת הנקרא 101
מצחיק, התגובה שלך הזכירה לי תגובה אחרת, שכתב מישהו שאני בדרך כלל נוטה להסכים עם דעותיו: כתבה מספר 1018
לרגע לא טענתי ש-"כל מה שאתה רואה, באמת נמצא בסרט", ואין לי מושג למה שמת מרכאות סביב הציטוט כביכול הזה. מי אמר אותו?
טענתי, ואני עדיין טוען, שמכיוון שכל דיון על מה "הציבור" הבין מסרט כלשהוא (ומי זה בכלל הציבור), יהיה מגוחך במקרה הטוב, הרי שהכלים שנותרו לנו בויכוח על המסר של הסרט הם הדברים שנמצאים בו.
במסגרת זו, אני מוכן להגן על התפיסה שלי לגבי המסרים של "השעה ה-25". סביר להניח שחלק (או אולי כל) מהאנשים לא ישתכנעו, אבל זו מהות הויכוח.
ועוד משהו
מכיוון שאמרת שעשרות ומאות התגובות בביקורת עליו לא ראו את הדברים שאני ראיתי, קראתי את הביקורת ואת התגובות עליה. מוזר, אני דווקא ראיתי לא מעט תגובות שאומרות פחות או יותר את מה שאני אמרתי.
הבנת הנקרא 101
האם אתה מוכן לא רק לשכנע, אלא אולי גם להשתכנע?
ואם אתה כן מוכן להשתכנע, איך בכלל אני יכול לשכנע אותך שלסרט אין אחות? יש לך הצעות לדרכי פעולה אפשריות עבורי?
נתחיל במשהו אחר. קרא את התגובות בביקורת על הסרט. נראה אם לפחות תבין את מה שכן מצאתי בסרט (מעבר לערימות של שעמום, זאת אומרת. זה בסדר, עניין ותכנים הם נושאים נפרדים למדי.)
כך לדוגמא,
רוב הביקורות החיוביות שאני קראתי ממגיבים אמריקאיים על "רקוויאם לחלום" עוסקות בערכו ההסברתי למניעת עבירות סמים.
(ובהקשר זה – כולכם מוזמנים לפיקניק!
http://www.alternative.org.il
זהו, אני מודיע רשמית שהרגזת אותי
המממ. סטריאוטיפ הוא מצב בו אתה מכליל על קבוצה שלמה של אנשים תכונות מסוימות, הנכונות (אם בכלל) רק לחברים מסוימים באותה הקבוצה.
להגיד ש"עין הדג" הוא אתר ביקורות סרטים המתאב סרטים אמריקאים זה, איך לומר בעדינות, סטריאוטיפ. באתר הזה, למקרה שלא שמת לב, מתים (רק לדוגמא) על סרטי פעולה דביליים – כל עוד הם עשויים היטב, כמובן.
לגבי הטענה הספציפית שאתה מעלה, ישנם מאפיינים הנפוצים יותר בסרטים אמריקאים מאשר בסרטים אירופאיים – למשל הנטייה לא לסמוך על הצופים להבין רמזים. האירופאים, לעתים, לוקחים את זה לכיוון ההפוך – "בריכת שחיה" הוא סרט לא מובן לגמרי, כי יש לך תחושה שניסו להגיד לך משהו, אבל אין לך מושג מה.
כנגד הנטיה, האמריקאית, הזו אני מלין בביקורת כאן. לא טענתי שיש משהו אינהרנטי באופי האמריקאי או בתעשיית הסרטים האמריקאים שמחייב מצב כזה – אבל זה המצב בפועל, ולהגיד "זאת גזענות להגיד שזה המצב" זאת התעלמות מהמציאות במסורת הגרועה ביותר של התקינות הפוליטית.
גם אם תלחץ אותי עם הגב לקיר אני אסרב בכל תוקף להגיד שהאמריקאים לא מנפקים סרטים מתוחכמים ומינוריים חדשות לבקרים. הם מנפקים גם מנפקים, אבל אלו אינם מייצגים את המגמה השלטת בהוליווד כיום, וככה זה בחיים, אם אתה אוהב את זה ואם לא.
ואגב, ההודעה שלך מעצבנת ביותר, ראשית כי היא טוענת שאני מעשן, ושנית כי היא מניחה שאני מתנשא, ושלישית כי היא יוצאת כנגד משהו שבכלל לא קיים בביקורת שלי – דהינו, כנגד הטענה שרוב הסרטים האמריקאים גרועים (בניגוד לחסרי עדינות ומעודנות, שזו טענתי), שמעולם לא טענתי. אני מבין למה אתה עושה את זה – כי הטיעון שאתה מנסה להציג אותי כטוען הרבה פחות ניתן להגנה מהטיעון שאני מעלה בפועל (והאמת, אפילו לא בצורה מפורשת: "אמריקאי" לא מופיע בביקורת).
אגב אגב, זה לא הכשל הלוגי היחיד בטיעון שלך – תקרא, לדוגמא, את הביקורות שלי על סרטים ישראלים, ותראה שלדעתי הם לוקים בגסות לא פחותה, אם לא יתרה, מאלו האמריקאים.
ראשון ראשון ואחרון אחרון
כשהכללתי על "עין הדג" הכוונה היתה לרוח הנושבת באתר לאחרונה לגבי השימוש בשם התואר "אמריקאי". אני עדיין עומד מאחוריו. חיפוש שערכתי ממש עכשיו על המילה "אמריקאי" בתגובות משתמשים, לא שכנע אותי שטעיתי.
כמו שאמרתי לנורטון, הסרטים האירופאיים **שמגיעים אלינו** אולי חסרים את המאפיינים "הנפוצים יותר בסרטים אמריקאיים". יכול להיות שאני טועה ואתה צופה קבוע גם בסרטים צרפתיים/איטלקיים/יפנים וכיוצא בזאת שלא מגיעים אלינו כי התווית "סרט איכותי" לא מודבקת עליהם, ואז לקביעתך יש ערך אחר בעיני. אבל אם לא, הרי שאני נוטה לדבוק בדעתי שגם במקומות מחוץ לארצות הברית עושים סרטים הכוללים את אותם הבעיות שיש נטיה להדביק לסרטים אמריקאיים, רק שהם לא מגיעים אלינו. מעט סרטי הפעולה הצרפתיים והקומדיות האיטלקיות שראיתי לא היו טובים בהרבה מכל סרט אמריקאי מקביל.
לא טענתי שאתה, או כל אחד אחר שתוקף בהנאה את "האמריקאיות" טוענים שלא נעשים שם סרטים טובים, ולכן גם אין צורך "ללחוץ אותך לקיר". ההפך הוא הנכון – כתבתי שאני לא מרגיש שיש צורך לציין את רשימת הסרטים האמריקאיים הטובים שנעשו, ולכן התפלאתי על הגישה שננקטה.
"המגמה השלטת בהוליווד כיום" היא אותה מגמה ששלטת בעולם הבידור מאז הטרגדיות היווניות. רוב הבידור נועד לשעשע את הציבור הרחב, ולכן עליו להיות חף ממסרים עמוקים, מרדניים וכיוצא בזאת. להציג את זה כאילו זה משהו ששייך בלעדית לאמריקאים זו התנשאות במקרה הרע, ובורות במקרה הטוב. לאורך כל ההיסטוריה מרבית מוצרי הבידור שנוצרו היו בדיוק המקבילה לסרטים אותם אתה מכנה "אמריקאיים" – אפשר לאהוב את זה או לא, אבל זו המציאות וכנראה כך היא תשאר.
תקרא את התגובה שלך עליה הגבתי (ולא על הביקורת) –
"דוגמא קלאסית לאמונה של הקולנוע האמריקאי שהצופים מטומטמים", "אחת הבעיות המרכזיות בסרט, כמו כמעט בכל סרט אמריקאי שעוסק בסכיזופרניה…". ההתנשאות, שבה אכן האשמתי אותך, נמצאת גם נמצאת במשפטים הללו. אין כל צורך ששם התואר "אמריקאי" יופיע במשפטים הללו, מלבד להעביר את המסר המתנשא. יש תגובות אחרות כאלו בזמן האחרון באתר – זו: כתבה מספר 2130 לדוגמה.
זה שביקרת בחריפות סרטים ישראליים, עדיין לא גרם לך להדביק את שם התואר "ישראלי" לכל תופעה גסות שמופיעה בסרט. כאן בדיוק טמון ההבדל.
ראשון ראשון ואחרון אחרון
אהה. אז כותבי וקוראי עין הדג אמורים לראות סרטים שלא מגיעים לארץ. מעניין.
הוסף, במטותא, לכל תגובה שכתבתי אי-פעם באתר את המשפט הבא: "לפי הסרטים שראיתי בעצמי", והופה.
אבל, אתה יודע מה, אני לא אשחרר אותך מהטיעון הבעייתי שלך בכזאת קלות: הסיבה שראית מעט סרטי פעולה וקומדיות רדודות צרפתיות/איטלקיות היא שיש פחות כאלו. אני לא טוען שתפקידו של הקולנוע הוא לחנך (למרות שאני גם לא טוען שבידור חייב להיות מטומטם), אבל אני כן טוען שהמגמה באמריקה היא לעשות סרטי בידור נטולי כל ערך מוסף (שזה עוד ניחא, אבל גם גרועים) מאשר באירופה.
אתה באמת מערער על ההנחה הזו, או שאתה סתם מתווכח?
לגבי שני המשפטים שלי שציטטת – אחד הוצא, כמובן, מהקשרו (יש לי עתיד גדול בפוליטיקה), והשני (יותר נכון, הראשון), אכן היה לוקה בהתנשאות אלמלא כמה בעיות קלות: ראשית, הוא נכון, או לפחות פרשנות לגיטימית (אם יש לך אחרת, תחלוק) לנטייה של סרטים אמריקאים (כן, הרבה יותר מאשר אירופאיים) לא לסמוך על הצופים להבין אמירה שאניה מפורשת לחלוטין; שנית, בשביל להתנשא אני צריך להניח שאני יותר טוב. אני יותר טוב במה? בסרטים שאני עושה? בסרטים שישראלים עושים? אני לא מניח שום דבר כזה.
במלים אחרות, אתה בעצם אומר שאני חושב שהתרבות הישראלית – או לפחות התרבות שאני רואה עצמי כחלק ממנה – היא עליונה על התרבות האמריקאית. לא בסרטים, לא בספרים, אלא בהכל. אתה רוצה להניח הנחות כאלו? תרגיש חופשי. אבל אל תניח שאני מניח אותן רק בגלל שאני חושב שהסרטים האמריקאים חושבים שהצופים מטומטמים. מדובר בדעתי על סרטים אמריקאים וביחס שלהם לצופים (אמריקאים), לא בדעתי על התרבות האמריקאית בכלל או על אמריקה בכלל.
ואגב, לגבי המשפט השני, אנא הבא דוגמא מסרט שנעשה בעשור האחרון שהתייחס במידה של אמינות רפואית לסכיזופרניה, או ליתר דיוק, להפרעת אישיות מרובה. אם הצלחת, אנא נסה לחשב מה היחס המספרי בינו לבין סרטים שמציגים את המחלה בצורה שאין בינה לבין המציאות דבר. אם היחס המספרי נמוך מאחד למאתיים, זכית בעותק ממוסגר של "הציור השבועי לילד".
לסיום, למקרה שלא הייתי ברור מספיק, האיכות העלובה של רוב מוצרי הבידור הקולנועיים האמריקאיים לא נראית לי כהכרחית לרוב מוצרי הבידור לאורך ההיסטוריה – הצורך לשעשע אינו גורר זלזול באלו שאתה משעשע ואינו תירוץ לאמנות גרועה. אם זו באמת דעתך, שבכדי לשעשע יש להיות נטול איכות, הרי אתה זה שמתנשא, או ליתר דיוק, מזלזל במרבית צרכני הבידור.
ראשון ראשון ואחרון אחרון
לא, קוראי עין הדג לא אמורים לראות סרטים שלא מגיעים לארץ. אבל אם הם רוצים לציין שיש מאפיינים שנפוצים יותר בסרטים אמריקאיים מאשר בסרטים אחרים, כדאי שיכירו טוב את הסרטים ממדינות אחרות. תאר לך שהייתי קובע "בקרב הטמילים השקרנים הם נפוצים יותר מאשר בקרב עמים אחרים" בלי שהייתי מכיר אף טמילי, מדבר טמילית (יש בכלל שפה כזו?) או הייתי אי פעם שם.
לא נראה לי שהיחס בין סרטי פעולה וקומדיות רדודות מחוץ לארצות הברית ובה הוא כל כך שונה. יש לך נתונים אחרים, או שהנימוק שלך לכך הוא זה שהמצב שונה כי האמריקאים שונים? בקיצור – כן, אני מערער על ההנחה הזו.
הקצף שלי לא יצא רק כלפי ההודעה הזו, אלא כלפי הודעות אחרות (בין היתר שלך בדיון שנערך לאחרונה על סרטי דיסני).
אמינות רפואית לסכיזופרניה – כמו שאני לא מבקר סרט על כך שמערכת היחסים שמוצגת בו לא אמינה, ככה אני לא מבקר סרט, בטח לא בז'אנר הזה, בו סכיזופרניה מוצגת לא בצורה רפואית מהימנה. על פי כל קנה מידה סביר, גיבור "ממנטו" לא היה מסוגל להעביר יום אחד בחיים שלו שלא בהשגחה רפואית מלאה, האם זה הופך את הסרט לבעייתי?
אבל אותי הרגיז שמבחינתך הכשל הזה נמצא רק בסרטים אמריקאיים – אנא הבא אתה סרטים אירופאים בהם מוצגת הסכיזופרניות בצורה אמינה.
לא דיברתי על איכות עלובה של מוצרי בידור, אלא על הנושאים בהם הם עוסקים ומידת העומק שלהם. יש להבחין בין זה לבין איכות. העובדה היא, שלאורך כל ההיסטוריה הבידור לא נועד לגרות את האינטלקט יתר על המידה, והמינון של מוצרי בידור חתרניים לא השתנה באופן קיצוני, לפי דעתי. כמו שאמרתי, אפשר לאהוב את זה או לא – זו עובדה.
ראשון ראשון ואחרון אחרון
אתה מדהים. אחד לאחד, הטיעונים שלי לא מוצאים חן בעיניך, אז במקום לענות עליהם, אתה ממציא טיעונים אחרים ועונה עליהם.
רשימת לאוים קצרה:
קוראי עין הדג יכולים לקבוע דעה רק על סרטים שהם חשופים אליהם. בסרטים אמריקאים *שמגיעים לארץ* יש נטיה ל(כל מה שטענתי) יותר מבסרטים אירופאים *שמגיעים לארץ*.
דוגמת הטמילים שהבאת היא, כמובן, מגוחכת ולא רלוונטית, כי מרבית האנשים לא יודעים בכלל מי הם הטמילים.
ב*סרטים המובאים לארץ* היחס בין קומדיות רדודות וסרטי פעולה לסרטים שאינם כאלו הוא הרבה יותר דרסטי בסרטים אמריקאים. אתה רוצה לספור את הסרטים שמציגים כרגע בקולנוע לשם דוגמא?
לא אמרתי מעולם שהכשל לגבי הפרעת אישיות מרובה קיים רק בסרטים אמריקאים, רוב הסרטים שאני מכיר שעסקו במחלות נפש עסקו בהם בצורה שהיא, מאוד בברור, לא אמינה. לגיבור "ממנטו", אגב, אין מחלת נפש אלא הפרעה ניורולוגית. לגבי סרטים אירופאים, למה בדיוק אני צריך להוכיח משהו שמעולם לא טענתי? סרטים אמריקאים מתייחסים לנושא בטימטום מוחלט, וגם נוטים להעלות אותו הרבה יותר מסרטים אירופאים (שראיתי, שמגיעים לארץ, וגו'.
ואני *כן* דיברתי על האיכות העלובה של מוצרי בידור, ו*לא* על התכנים שלהם. אכן, מוצרי בידור נוטים להיות רדודים, אני מסכים עם הטיעון שאתה טענת ושגם טענת שאני מתנגד לו. הבעיה היא שמעולם לא התנגדתי לו.
כולי תקווה שיהיו לך ימים מאושרים בוויכוחים עם עצמך, כי אתה לא ממש מתווכח עם אף אחד אחר.
ונקודה אחרת.
איכויותיהם של סרטים אירופאים (או טמילים, לצורך הענין), לא משפעיות על האיכות של סרטי מיינסטרים אמריקאים.
אם גם לקולנוע "זר" יש נציגים ירודים, זה לא הופך את המיינסטרים האמריקאי ל"בסדר".
ונקודה אחרת.
נכון, אבל הטענה שלי הייתה שבקרב מספר כותבים באתר קיימת התנשאות על הקולנוע האמריקאי דווקא, בעוד שהתופעות הללו קיימות במידה זו או אחרת גם בתעשיות הקולנוע באירופה.
לא תמצא פה כמעט "זהו מסר צרפתי בנאלי וצפוי" אבל כן ניתן למצוא פה "זהו מסר אמריקאי בנאלי וצפוי" (אל תתפוס אותי במילה, זה לא ציטוט מדויק). למה? כי אנחנו אנחנו נותנים למספר מכתיבי דעת קהל (לדוגמה – לארס פון טרייר. ואל תסביר לי שהוא לא מעצב דעת קהל, אני בהחלט מכיר קבוצות שבהן הוא כן, ועל הקבוצות הללו אני מדבר פה) למכור לנו תמונה מאוד לא שטחית של אמריקה, וזה נותן לנו להרגיש "מרדנים".
ונקודה אחרת.
בשורה האחרונה צ"ל "שטחית" כמובן, ולא – "לא שטחית"
ראשון ראשון ואחרון אחרון
שים לב –
*אתה* טענת ש-"ישנם מאפיינים הנפוצים יותר בסרטים אמריקאים מאשר בסרטים אירופאיים – למשל הנטייה לא לסמוך על הצופים להבין רמזים." (כתבה מספר 2133 הצירוף "בסרטים שמגיעים לארץ" לא מופיע פה. אני הסברתי שכדי לטעון טענה כזו צריך להכיר יותר את הקולנוע האירופי, ושנקודת המבט שלנו מוטית בגלל הסרטים שמגיעים לארץ (סרטי "איכות" מאירופה לעומת מגוון כולל של סרטים מארה"ב). משום מה, אתה מסייג רק עכשיו אבל מציג כאילו סייגת את זה מההתחלה. על כך בדיוק התווכחנו – אתה משייך דברים מסוימים לקולנוע האמריקאי דווקא, בעוד שאני טוען שהם דברים אינהרנטים בכל קולנוע בעולם.
יותר מזה, לאחר שהעליתי את הנקודה על הסרטים המגיעים לארץ הסברת ש-"אבל, אתה יודע מה, אני לא אשחרר אותך מהטיעון הבעייתי שלך בכזאת קלות: הסיבה שראית מעט סרטי פעולה וקומדיות רדודות צרפתיות/איטלקיות היא שיש פחות כאלו …. אבל אני כן טוען שהמגמה באמריקה היא לעשות סרטי בידור נטולי כל ערך מוסף (שזה עוד ניחא, אבל גם גרועים) מאשר באירופה" (כתבה מספר 2133 עכשיו אתה נסוג ממנה (אם אני מבין נכון), אבל למה לטעון שמעולם לא אמרת את זה?
"לא אמרתי מעולם שהכשל לגבי הפרעת אישיות מרובה קיים רק בסרטים אמריקאים" אתה מסביר עכשיו. יפה, אך אני בדיוק הסברתי שמה שמפריע לי במשפט שמתחיל ב-"אגב, אחת מהבעיות המרכזיות בסרט, כמו כמעט בכל סרט אמריקאי שעוסק בסכיזופרניה…" (כתבה מספר 2133 אתה באמת חושב שאם לא היית משייך את התכונות הללו לקולנוע האמריקאי דווקא הדיון הזה היה מתחיל?
ראשון ראשון ואחרון אחרון
ראשית, הרשה לי להתנצל: בתגובות האחרונות שלי אליך תקפתי באגריסיביות ובנימה אישית. אני עדיין לא מסכים עם הטיעונים שלך, ובעיקר דמי רותח מסגנון הוויכוח בו אתה נוקט, אבל זה לא תירוץ להתנהגות לא מנומסת ובוטה. אתה, למשל, מעולם לא נקטת בכזו כלפי.
אז סליחה.
שנית, אני טוען בפעם האחרונה: הטענה שלי אינה שכל הסרטים האמריקאים גרועים, או מתייחסים לצופים כאל עדר של טיפשים, או מציגים תופעות מורכבות בצורה פשטנית ולא מדויקת.
הטענה שלי היא שהמגמות האלו נפוצות יותר בקולנוע האמריקאי מאשר באירופאי – יתרה מזאת, הן נפוצות כל-כך שהן מזוהות כ"אמריקאיות" גם כשהן מופיעות בסרטים לא-אמריקאיים. אני לא משייך את הדברים האלו לסרטים אמריקאים בלבד, אבל אני *כן* רואה אותם כנפוצים הרבה יותר בסרטים אמריקאים. הרבה הרבה יותר.
לדוגמא, הבעיה היא לא רק שמציגים הפרעת אישיות מרובה (אני לא סתם מתעקש: סכיזופרניה היא קטגוריה רחבה בהרבה של מחלות נפש) בצורה מאוד לא מדויקת בסרטים אמריקאים, אלא שהטריק התסריטי הזה נפוץ מאוד בסרטים אמריקאים. קשה לי לחשוב על סרט אירופאי אחד שעשה את זה, וסרטים אמריקאים יש כמו זבל. *לכן* המילה "אמריקאי" נחוצה כאן.
אגב, בציטוט שלי לגבי כמויות חסרה מילה: "יותר" אחרי הסוגריים (התחביר לוקה בחסר). טעות שלי. עם המילה החסרה אכן לא טענתי את הטענה.
לגבי הסרטים שמגיעים לארץ, אכן לא כתבתי כך בהתחלה. הסיבה היא שזה נראה לי כמובן מאליו – החשיפה שלי ושל כל הקוראים כאן לסרטים שלא מגיעים לארץ היא, מה לעשות, מוגבלת.
ולסיום, יש לי תחושה שהדיון בינינו מיצה את עצמו: אנחנו עסוקים בסמנטיקה. הבנתי את עמדותייך, אני לא מסכים איתן, כל אחד מהקוראים כאן מוזמן לקבוע את עמדתו.
מכיון שהזמנת אותי להביע את עמדתי.
אני מבין את הטיעון שלך, אבל קשה לי להבין מה עומד מאחוריו. מדוע סרט מתח יכול להיות מנותק מהמציאות לחלוטין? האם זה לא הופך אותו לסרט פנטסיה, או לפחות לסרט מתח גרוע?
דבר שני, אל תשכח שהשימוש המומצא בהפרעת אישיות מרובה בסרטי מתח איננו משתנה לפי דרישות העלילה (אני לא בטוח שהמילה "נרטיב" מתאימה כאן: אתה יכול להסביר למה בדיוק אתה מתכוון?), אלא הוא תמיד בדיוק אותו השימוש. במלים אחרות, יוצרי הסרטים אינם מרשים לעצמם לשנות את המציאות איך שבא להם כל פעם מחדש, אלא רק לפי כללים ידועים מראש – ומאוד, מאוד בנאליים.
דבר שלישי, נכון שסרטי מתח – וודאי מהזן הגרוע – אינם מתיימרים לייצג את המציאות, אבל אני בכל זאת רואה סכנה מסוימת בכך שהצגה אחידה וחוזרת על עצמה של המציאות בצורה מעוותת תגרום לאנשים לראות אותה כפי שהיא מופיעה בסרטים ולא כפי שהיא באמת. אנחנו נכנסים כאן לשאלה העתיקה של תפקידו של בידור, ואני לא טוען שבכל תחום תפקידו לשקף או לפרש את המציאות (באמת שלא) – אבל כאן נראה לי שקצת הגזימו.
דבר רביעי, מה המתח בסרט מתח אם הבמאי משנה את הכללים איך שבא לו? במקרה כזה, הצופה לא יכול לדעת למה לצפות, ובמקרה הטוב הוא מבוהל – הוא אף פעם לא יכול להיות מתוח.
נאראטיב
אני חושב שמה שאדם מנסה להגיד הוא,
אני מציין מראש.
ספוילרים, לזהות, מועדון קרב, ופחד ראשוני.
אומר מראש, שאיני מתיימר לדעת משהו על סכיזופרניה. והדברים נכתבים מתוך בורות רפואית מוחלטת.
1. אתה אומר שזה הופך אותו לסרט מתח גרוע, אבל סרט מתח נמדד בעיקר בתחושה הסובייקטיבית של הצופה – אם הצופה נמתח, הסרט עשה את העבודה שלו. הבאתי שלושה דוגמאות שכאמור, אני לא בטוח אם הם מייצגים נכונה את הסכיזופרניה האמיתית. שלושתם נחשבים בעיני לסרטים טובים מאד, ולבטח מותחים.
2. יתכן שאתה צודק. אך אם נשים לב להבדלים בשלושת הסרטים האלה. (ואם זכור לי נכון). הרי שבעוד שנורטון בפחד ראשוני, מכיר (גם לפני הטוויסט הגדול), את עובדת היותו סכיזופרן. (כמובן, זה משתנה עם הטוויסט, אני מדבר על המצב הפרה טוויסטי). לעומת זאת במועדון קרב הוא מגלה אותו במהלך הסרט. בזהות, אני אפילו לא בטוח שהוא מודע בו עד הסוף, והגיבור נראה לי כאחד שלא מודע לחלוטין למה שקורה איתו. שלושה סרטים – שלוש סיטואציות.
3. שוב, יתכן שאתה צודק. אך זה מאד תלוי בגישה בה אתה רואה את הסרט. קשה לי להאמין שמישהו שראה את שלוש הסרטים האלה מחשיב את עצמו למומחה לסכיזופרניה, או אפילו אחד שיכול להביע דעה בנוגע אליה.
לרד פיש.
1. a story or account of events, experiences or the likes, whether true or false. בקיצור – סיפור, עלילה.
2. the art, technique, or process of narrating – בקיצור, אופן העברת העלילה.
5. representing stories or events pictorially or sculpturally. ובקיצור, אופן העברת העלילה, ברמה האומנותית.
(נלקח ממילון רנדום האוס, אם אתה מכיר תרגום אחר למילה, אנא שתף אותי. ואומר מראש, שאיני סטודנט לקולנוע.)
פיצול אישיות אינו סכיזופרניה
לפיצול אישיות קראו עד לא מזמן הפרעת אישיות מרובה (multiple personality disorder, MPD), ובימינו קוראים לה Dissociative Identity Disorder(הפרעת זהות דיסוציאטיבית?) או בקיצור DID. אם אני לא טועה, הדעה הרווחת כיום היא שהפרעה כזו לא באמת קיימת, ואם כן היא נדירה ביותר.
בכל מקרה, אכן אין קשר בין המחלה הזו לבין סכיזופרניה.
סבבה, החכמת אותי.
עיין ערך אדפטיישן, שמשחק על כל העניין עם התאומים.
סבבה, החכמת אותי.
אני חושב ששימוש מושכל במחלה הזאת חייב לפחות לרמוז לטבעה הבדיוני (למשל בפארודיה), אחרת הוא לא לגמרי מושכל, או לפחות לא לגמרי הוגן. אבל אני יודע שזו דעה קיצונית, ואני לא עומד מאחוריה במאת האחוזים.
חוץ מזה, אני חותם על כל מילה שלך.
חבל על ג'ון טורטורו
הוא שחקן גאון וחבל מאוד שהוא בחר למחזר תפקיד טחון כמעט קומי בשביל הסרט הזה. ציפיתי לרגע שהוא יגיד "that don't make no sense!" במבטא רדנק כבד.
לדעתי הוא היה קצת לא משכנע בגלל הקומיות שנוזלת ממנו.
אבל אני מוכרח לציין לטובה את ארבע שניות הסיום הגאוניות.
חבל על ג'ון טורטורו
אכן גאוניות ביותר – חבל שלא כל הסרט ככה (ובכלל, חבל שלא כל הסוף).
אגב, טרטורו כן מצליח להיראות יותר מאיים מאשר ב"אחי איפה אתה", למרות שכבר שם הוא היה הבריון. אבל אני מסכים לגמרי – מאז "ברטון פינק" אני מעריץ שלו, וכאן הוא מבוזבז לחלוטין.
ועוד סרט מעולה שלו -
"חידון האשליות" של רוברט רדפורד, עם רוב מורו (הרופא מ"חשיפה לצפון") ורייף פיינס.
טורטורו משחק יהודי נעבעך המשתתף בחידון טלוויזיוני, בו רייף פיינס הוואספי מנצח בעזרת קצת עזרה ממנהלי הטלוויזיה, שלא רוצים שהיהודי ינצח.
http://www.imdb.com/title/tt0110932/
לסיום….
אתם חושבים שהסרט הזה הוא בזבוז זמן או שבכול זאות אפשר להסתדר אם הדבר???
כן.
סכיזופרניה=שסעת
פיצול אישיות – משהו אחר. כפי שאדם כתב.
לסכיופרן יש אישיות אחת בלבד וגם היא לא מתפקדת מי יודע מה. למפוצל אישיות יש יותר מאישיות אחת כשהאישיות המקורית בד"כ לא יודעת על האחרות.
סכיזופרניה נפוצה עד אימה. פיצול אישיות נדיר ביותר.
אהבתי את הסרט מאוד, אם כי הסוף שלו שונה מהסיפור המקורי של קינג.
את הסרט ראיתי לפני עשור ומשהו, נדמה לי, וזכור לי שרק בצפייה השנייה באמת התלהבתי ממנו. את הסיפור של קינג סיימתי לקרוא השבוע, וקצת הופתעתי לגלות שהסוף לא היה זהה לזה של הסרט, למרות ששינויים בעיבודים מהדף למסך הם דבר נפוץ, בייחוד אצל קינג (ע"ע הניצוץ וד"ר סליפ).
אי אפשר לדבר על הסוף מבלי להיכנס לספוילרים, כמובן, אז אציין שלטעמי הסוף שבסרט מעולה כי הוא נרמז כבר בהתחלה – הסיפור הגנוב-לכאורה ששוטר טוען לחזקה עליו הוא על אדם שרוצח את אשתו, וזה מקרה ברור, אמנם קצת משומש אבל עדיין טוב של "האמנות מחקה את החיים", בהתחשב בעובדה שמורט רוצח את אשתו בסופו של דבר. בסיפור מורט (השם שלו בכלל לא מרומז, מה פתאום) נורה למוות בידי חוקר השריפות פרד אוונס שהגיע ברגע האחרון, ממש לפני שמורט עמד להרוג את גרושתו. זה אמנם סוף טוב לאישה החפה מפשע, אמנם, אבל מבחינה אמנותית, הסרט התעלה על המקור.
ועוד שינוי בין היצירה הקולנועית והיצירה הספרותית, הוא שינוי הפוקוס. בניצוץ, למשל, ג'ק טורנס מוצג כאדם מעורער בנפשו למן ההתחלה, ולא כאדם טוב שהאלכוהול ומחסום הכתיבה דרדרו אותו לטירוף; וגיבור הסרט הוא בכלל דני הילד. ג'ק הוא הנבל, ופחות קרבן טרגי של הנסיבות ושל חולשותיו. בסיפור חלון סודי של קינג מורט יצר את ג'ון שוטר כדי להעניש את עצמו על הגניבה הספרותית שביצע בעודו סטודנט במכללה, גניבה שעזרה בהמשך למוניטין ולקריירה שלו, פרט שלמיטב זכרוני הושמט מהסרט (גם שמו הפרטי של שוטר הוא כשמו של אותו סטודנט שמורט גנב ממנו את הסיפור). בסרט ג'ון שוטר קיים כדי, בסופו של דבר, לנקום באיימי שבגדה בו – והוא עושה את זה בצורה ברוטלית ומצמררת (מעדר).
וזה הסרט השני של קינג שבו יש תירס (אחרי ילדי התירס). פלא שאני לא אוכל אותו?