תסריט ובימוי: שבי גביזון
שחקנים: אביב אלקבץ, איילת
זורר, דב נבון, ענת וקסמן,
יורם חטב, אלון אבוטבול
בעוד ימים ספורים, יערך ברוב
הדר טקס המוישה (או, בשמו
הרשמי, "האוסקר הישראלי"). על פי מרבית התחזיות, סרט ושמו 'האסונות של נינה' יזכה במרבית הפרסים. אם כך הוא, יוצרי הסרט יכולים להודות על שני דברים: ראשית, השנה לא היתה שנה מלהיבה בקולנוע הישראלי. נכון, מספר נכבד של סרטים עלה למסכים, אך הכמות לבדה אינה מספקת בכדי לחגוג. מבין הסרטים שראיתי, 'האסונות של נינה' הוא בהחלט הסרט הטוב ביותר, ועל פי הדעות ששמעתי על סרטים אחרים, מרביתם לא היו ראויים ביותר לצפייה. שנית, אנשי השיווק של הסרט ביצעו מלאכתם נאמנה, וכולם יודעים ש'האסונות של נינה' הוא הסרט הטוב ביותר. כולם גם יודעים שהוא יזכה במרבית הפרסים. עוד לפני שנערך הטקס. הייפ במיטבו.
וזה לא שלא מגיע לו.
'האסונות של נינה' הוא סרט מהנה ביותר, ועשוי היטב. הוא לא "מעולה", או "מפואר", אלא סרט קטן וחביב המצליח לרוב לשלוח יד אל קורקבני הנפש, ובאמת לגעת. ולפיכך, קשה לי להאמין שהסרט יצליח להעפיל אל דובדבניות הקצפת של כל יוצר מקומי, ולייצג את ישראל בטקס האוסקר האמריקאי (או בשמו הרשמי, "פרס האקדמיה לקולנוע"). אבל זה בסדר. האוסקר אינו מהווה ערובה לאיכות של סרטים, ומותר לצפות וליהנות גם בסרטים קטנים ומינוריים.
'האסונות של נינה' הוא בראש ובראשונה סיפורם של שניים, נינה ונדב.
נדב (אביב אלקבץ) הוא ילד לבנבן ובלתי מקובל בחברה (או במינוח הרשמי, "חנון"). הוא גם מספר הסיפור, בקריינות הנמשכת על פני כל הסרט, ומצליחה לעתים להטריד. לא פעם פיללתי לכך שישתוק כבר, ופשוט ייתן לראות את הסרט. אבל זה בסדר, אני מניח. אין לו חברים כמעט, אז הוא נאלץ לדבר אלינו, ולכתוב את סיפור חייו וחיי הסובבים אותו ביומן ענק שהוא נושא ממקום למקום. גם בבית לא טוב לו. הוריו נפרדו לאחר שאביו (שמיל בן ארי) חזר בתשובה, ואימו (ענת וקסמן) מנהלת רומנים ארוכים יותר או פחות עם גברים מזדמנים יותר ופחות. ועם אבא הוא לא מדבר.
נקודת האור היחידה בחייו של נדב היא דודתו נינה, שאותה הוא אוהב מאוד. לא אהבת אחיין לדודתו, אלא אהבה בלתי מתפשרת של ילד מתבגר לאיילת זורר. קשה לא להבין אותו. נינה, אישה מבוגרת, לא שמה לב כלל לרומן הנרקם ביניהם, בעיניו של נדב בלבד, כמובן. ולנינה לא טוב. בעלה אינו איתה כבר, אבל היא ממשיכה לראות אותו – מסתובב ערום ברחוב, למשל.
עוד צרות ועוד צרות ניחתות על נינה, וגם הרומנון שלה עם אבינועם (אלון אבוטבול), אינו עולה בטוב. גם בגלל שהיא ממשיכה לראות את פניו של בעלה המת, וגם מאחר והוא בעצם די קשור לחברתו האומנית הבוהמית, אבל ממשיך להיות בטוח שהוא טיפוס רומנטי ורגיש (או במינוח הרשמי, "גזר"). אבל באמצע, יש המון רגעים הומוריסטיים עד סאטיריים, מהשימוש במבוכה של טקס ניחום האבלים המוכר טוב מדי במחוזותינו, עם המוסכמות הרגילות והמקובלות שלו, ועד לזוגות הנעליים המתחלפים ליד חדר מיטתה של האם בכל פעם שהיא מחליפה בן זוג. הסרט מצליח לנוע בין האסונות הצובטים בלב (ונינה באמת כל כך יפה, שזה צובט בלב שלך לראות אותה בוכה. אבל כשהיא בוכה היא גם יפה). לבין הגיחוך וההומור. נקודת המבט שהסרט מציג על אירועים שונים מוכרים כביכול מאירה אותם באור חדש, ולרוב משעשע ביותר. סצינת מריבה קלאסית בין בני זוג למשל, אחרי שאמרו את הכל, ולא רוצים וכן רוצים להישאר לבד, וכן רוצים ולא רוצים להיפרד.
אבל כוחו האמיתי של הסרט הוא דווקא בדמויות הזעירות, המפציעות לרגעים בודדים. מפקד היחידה של אבינועם, הכותב ספרי שירה, או הערס-צעצוע שלא מפסיק לשדר את האירועים מסביבו דרך מכשיר הטלפון הסלולרי שלו, תוך שהוא מספק עצות בדבר טיפוח אישי, ועוד רבים אחרים. לעומת זאת, דווקא הדמויות הראשיות סובלות מהיעדר פיתוח, ומובילה אותן דמותו של דב נבון, המגלם את חברו היחיד (והמבוגר) של נדב. דב נבון נראה ומתנהג בדיוק כמו כל תפקיד אחר בו ראיתי אותו קודם לכן. פעם זה היה מצחיק, אבל פעם היה מזמן. גם אביב אלקבץ אנמי לרוב, אבל שאר השחקנים הראשיים עושים מלאכתם נאמנה, למרות הפלקטיות שדמויותיהם מאופיינות בה.
סך הכל, למרות אי השלמות, 'האסונות של נינה' הוא סרט מענג למדי, ומצליח לשלב היטב בין רגעים טרגיים, ורגעים קומיים (או במינוח הרשמי, "בעסות וצחוקיה"). בדיוק כפי שטוענת כרזת הסרט – קומדיה עצובה מאוד.
ב-Ynet השוו את הסרט לאלמודובר
מה שהעלה והוריד לי את הציפיות בבת אחת. אבל אני אראה את הסרט הזה. אני מוצא שמאז שראיתי בקולנוע את "כנפיים שבורות", הרעיון של ללכת לסרט ישראלי בקולנוע לא נראה לי בכלל מוזר/בזבוז זמן/בזבוז כסף.
נשאר רק לקוות שנינה לא תתגלה בסוף כחפרפרת.
לקרוא את ההודעה שמעלי בזהירות.
בבקשה.
בדיוק
הסרט מצויין בעיני אבל מה שמפריע לי הוא התחושה שלגביזון הייתה רשימת בדיחות שהוא הלביש על הסרט כמעט באופן שיטתי, בין אם היה להן ובין אם לא היה להן קשר לסיפור.
אבל חוץ מזה אהבתי מאוד את הסרט, ובמיוחד את מערכת היחסים בין אלונה לנינה, את המשחק של ענת וקסמן ושל איילת זורר, (ספויילרים) את הקטע הסוריאליסטי עם הנחמנים המאומנים, את השיחות המעוותות וההזויות של נינה ואבינועם, ואת ה"פיתרון" של אלכס – כמה מופרך ככה חביב.
ועל אף מעבר החודשים,
המודעות על לוח המודעות (ליד לשכת דובר צה"ל) אינן משתנות.
והביקורת שלי (אם כבר התפרסמו שתיים)
נור: העסק כבר מתחיל להיות ממש מעצבן, אני מגיע לקולנוע, ומגלה שראיתי את כל מה ששווה צפייה. (וגם מה שלא). ולצערי קומדיות רומנטיות בכיכובן של ילדות אמריקאיות לא עושות לי את זה. בלית ברירה אני עושה משהו שמעולם לא חשבתי שאעשה, סרט ישראלי. כן, כן, סרט מאותו בית ייצור שהביא לנו "יצירות מופת" בסרטי הבורקס. אותו בית יוצר שנותן ביטוי תמידי להתנשאות גזענית, ולטמטום. אוף, אני הולך לסבול.
טון: אבל, הסלידה הטבעית שלי מסרטים ישראלים היא בעצם גם התנשאות גזענית. וחוץ מזה אפשר לספור את כל הסרטים הישראליים שראיתי עד היום על עשר אצבעות. חוץ מזה קולנוע זר יכול להיות מרתק לפעמים, וגם הביקורות טובות. לא ראיתי את הסרטים הקודמים של גביזון, ואולי הוא באמת טוב כמו שאומרים. הולך להיות מעניין.
נור: טוב, חושך. והסרט מתחיל. כל ההתנהלות של הסצינה הראשונה, מזכירה לי פתיחים של קומדיות שחורות במיוחד (אחרי הכל, הסרט מוגדר כקומדיה עצובה במיוחד). ואיך שהוא, אני בטוח שהגלגל הרופף בעגלת הלוויות שלוקחת את אביו של נדב בדרכו האחרונה, הולך ליפול. ואיתה הסרט כולו. הסצינה פשוט דורשת צחוקים ליגה ג' על חשבון אנשים מתים. אבל…
טון: כלום לא קורה, הלוויה ממשיכה, הסרט לא נופל לתהומות של גועל, נשימה ארוכה, וציפייה להסבר, להמשך. אז יש פה ילד – נדב, שהוא הבן של האבא ממקודם, והוא גם הנאראטור. אחלה, כי אם יש משהו שאני אוהב בקולנוע, על כל המוניפלציה לכאורה שבדבר, זוהי הקריינות, וויס אובר עושה לי את זה, ומשמש מבחינתי יחד עם מוזיקה טובה ונכונה כמקדם הטוב ביותר לסרט (בדרך כלל). וגם המוזיקה טובה, רגועה, משתלבת נכון, לא כופה כלום. פשוט נמצאת ברקע ועושה אותך עצוב.
נור: נדב, ילד שעדיין לא מתגלח. מגלה לנו את אהבתו לנינה, הדודה היפה שלו. כן, כן, זאת היא מהאסונות. אז מה בדיוק הולך להיות האסון? אני רק יכול לתאר לעצמי התרחשויות ביזאריות כאלה או אחרות. גילויי אהבה מביכים של הילד, המון מציצנות פולשנית. אה, וכמובן הקטליטזור הרשמי של סרטים ישראליים כפי שאני מכיר אותם. סקס.
טון: אבל לא. הסרט ממשיך להיות מאופק, ועדין, אנחנו חוזרים אחורה בזמן. למסע אל הבנת טיב מרקם היחסים בין נדב לנינה. אנחנו מגלים את נינה כבחורה יפה, המאוהבת בחיימון, שמצטייר בסרט כדרעק לא קטן, ואז אנחנו מתוודעים, נדבך אחר נדבך, לאסונות שלה, למלנכוליה הבסיסית שבקיום שלה. למשפחה שלה, לאבא של נדב, לאמא של נדב. ולסיפור שמתחיל עצוב, אך עם הבטחה רומנטית בדמותו של הצלם הצבאי, שנבחר להודיע לנינה את ההודעה הקשה בחייה. את מה שיתחיל עבורה את מסע הייסורים. את הידיעה על מותו של חיימון.
נור: אוף, הסרט מבלבל. אני יושב וחושב, ואני לא מצליח להבין דבר אחד בסיסי. על מה הסרט לעזאזל מדבר. או מי היא בעצם הדמות המובילה כאן. אז לפי השם של הסרט, אני די בטוח שזאת נינה, איילת זורר הנהדרת שגם מקבלת יותר זמן מסך מכל אחד אחר כאן. אבל מצד שני נדב, נדב הוא הקריין, והאם הסרט לא אמור לשמש עבורו כסיפור התבגרות, האם נדב לא אמור להיות הדמות המרכזית כאן. אבל, נדב לא דינמי. כמעט ואין סביבו התרחשויות. הכל קורה סביב נינה. אז למה להתחיל בסיפור הלוויה של אביו של נדב? מה הקשר שלו לסיפור? הסיפור הרי הוא של נינה, לא של נדב. ב"חמש ילדות יפות" השתמשו בטריק דומה של קריין שמספר סיפור על דמויות נשיות מלנכוליות. אבל שם הבנתי על מי הסרט, והבנתי את תפקידו של הקריין כסיפור צדדי של התבגרות. שם זה היה ברור. ניצחון לקולנוע אמריקאי?
טון: או שלא. כי אז המחשבה נודדת לכיוונים אחרים, לפסיפס ההוליוודי, לאלטמן, לפול תומאס אנדרסון. ובעיקר לאיש שמגדיר את שניהם (בסרטים הרלוונטיים) – פול אוסטר. יש משהו בעשרים השנים האחרונות, שגורם לאנשים לחדור ולחקור את המקריות שבחיים. המודרניזציה גרמה לעולם להשתנות, לא לקבל דברים כמובנים מאליהם, כאל סיפור ידוע מראש. להבין מה באמת עומד מאחורי הסיפורים הקטנים של החיים, מתוך מבט ציני אך מפוכח. עצוב, אך אופטימי. האם הסרט הזה משמש כנדבך נוסף בשרשרת של קארבר ואוסטר. או של אנדרסון ואלטמן. ניצחון לפוסטמודרניזם?
נור: אז הסרט ממשיך לבלבל ולבלבל, ללא מוטיב מרכזי. ללא דמות מרכזית. ועם כל מיני דמויות שצצות פתאום, ומפריעות לשטף של הסיפור. ולפעמים, לפעמים הסרט גם גולש מפסים של אירוניה דקיקה. לכאלו של גרוטסקיות מכוונת. הדברים מכוונים במיוחד לסצינה אחת, דווקא די מבריקה כשלעצמה שבה נדב חולם על צלצול טלפון בדרך לא שגרתית. שחור מדי בשבילי, ומפריע לזרימה הנכונה של הסיפור, לעדינות. והסרט ממשיך לבלבל ולהטריד, להטריד ולבלבל. מאלונה האמא, לאבינועם הצלם, לנינה, לנדב. ולחסידי ברסלב. אז מה הסרט מנסה להגיד.
טון: נכנעתי, הסרט לא מאורגן נכון, הוא לא מדויק לחלוטין. המעבר בין עתיד לעבר לא תמיד מדויק, לא תמיד מחודד. ומה עושים הפצעונים האלו על פרצופה של היועצת? במה הגועל נפש הזה תורם לסיפור…. אבל. האופן שבו גביזון בונה סצינות מסוימות, הוא כמעט ללא תקדים. הבן אדם פשוט יודע לקרוע אותך מבפנים. גביזון פשוט גורם לצופה לדמם מעצב בסצינות כל כך רבות. להזדעזע. התחושה אולי סובייקטיבית, אבל היא נדירה (לפחות עבורי). בסרט, לפעמים מבט אחד מספיק בשביל להכניס את הצופה למצב של שוק טוטאלי, זעזוע פתאומי, ועצב בלתי מוסבר. אמנות נדירה והרבה סצינות גדולות.
נור: מבלבל
טון: מטלטל
סכיזופרניה זה כבר ממש פאסה באתר הזה.
ריבוי אישיויות.
טעות קריטית
ההלוויה של חיימון הייתה צבאית – עם ארון. לא ראו אותה בסרט.
(לא שאני יודע את זה, אבל אם אלו הטיעונים שלך, הם מופרכים).
אחרי צפייה בטקס האוסקר
מגיע לאסונות של נינה פרס על יחסי ציבור.
בטקס המוישה קוראים לו ''פרס הסרט הטוב ביותר''.
ביקורת מדוייקת. ונדמה לי שכבר אמרתי פעם, ביקורות מדוייקות אני אוהבת.
לסרט הגעתי, כמו בכל כך הרבה מקרים אחרים, לגמרי במקרה. מישהו מילמל, אני הצטרפתי, שלישי הגיע, ומפה לשם מצאתי את עצמי קונה כרטיס (ואפילו ללא הנחת חיילים!) ל"קומדיה עצובה מאד". עוד הגדרה מדוייקת.
נכון, הגעתי לסרט במצב-רוח מלנכולי-מדוכדך-מבולבל מראש. יכול להיות שזו הייתה הסיבה שכשכל הקהל צחק, אני הסתכלתי מבועתת על המסך, והדמעות התחילו לזרום.
ואת איילת זורר אני תמיד אוהבת.
ויורם חטב שהרגיז אותי בחמש הדקות הראשונות של הסרט ביורם-חטביות שלו, הפך לדמות מרתקת ומופלאה.
והנגיעות הקטנות האלו, גם בדמויות שמופיעות לרגע קטן והולכות, זה מה שהפך מבחינתי את הסרט מ"סרט טוב" ל"סרט שנוגע".
משהו קורה לקולנוע הישראלי, והוא מצליח לנפק סרטים קטנים ונוגעים. אוהבת, אוהבת, אוהבת.
שום מטריקס שבעולם, אף אדפטיישן או מועדון קרב לא ישתוו לזה מבחינתי. וזה המון.
_________
העלמה עפרונית, מחכה שמישהו יחליט בשבילה.
בוכה צוחקת
גם לי זה קרה – בדיוק כשעמדתי על סף דמעות, הקהל באולם התחיל לצחוק. מוזר.
והערה – איך נכנס "אדפטיישן" לרשימה עם "מטריקס" ו"מועדון קרב"?
אדפטיישן, מועדון קרב ומטריקס הם שלושה סרטים שנהניתי לראות. כל אחד בצורה שונה. שלושתם סרטים "גדולים" ו"מוצלחים" ו"גורמים לחשוב" (אולי לא הייתי צריכה לשים את המרכאות? בעצם, מטריקס. הממ.) אבל אף אחד מהם לא נגע בי כמו שלושת הישראלים שראיתי השנה בקולנוע – כנפיים שבורות, הכוכבים של שלומי והאסונות.
וואו, ראיתי שלושה סרטים ישראלים השנה בקולנוע.
מגניב.
___________
העלמה עפרונית, והודעה שנכתבת בפעם השנייה.
גאוני
את בכוונה בוחרת סרטים אמריקאים קרים ופילוסופיים כדי להשוות אותם לדרמות אנושיות? למה שלא תכניסי לרשימה גם את "שודדי הקאריביים" ו"הג'וב האיטלקי", גם הם סרטים מאוד מהנים ולא הכי מרגשים.
אמאש'ך.
לא "בחרתי" סרטים. אלו שמות הסרטים שקפצו לי לראש בצורה הכי אינטואטיבית שיש.
שלושתם סרטים שהתרשמתי מהם, כל אחד מסיבה אחרת לגמרי, ושלושתם לא השפיעו עליי כמו הסרט הזה.
ואתה יודע מה עוד? אני לא ממש מצליחה לזכור איזה מבין הסרטים האחרונים שראיתי היה דרמה-אנושית-לא-ישראלית.
>מפשפשת בזכרונה, ולא מצליחה לחשוב. אבל אולי כי הרגע קמה משינת החג<
שנה רגועה יותר שתהיה לך. ולנו.
_________
העלמה עפרונית, ויום נפלא בחוץ
דרמות אנושיות לא ישראליות
נסי את:
"מישהו לסמוך עליו"
"בחורה טובה"
"בחדר המיטות"
"דבר אליה"
דרמות אנושיות לא ישראליות
וגם "ממש מושלמות".
דרמות אנושיות לא ישראליות
וגם:
"המוזיאון של מרגרט" (לא יכול להיות שאני היחיד בארץ שראה אותו)
"לנשק את ג'סיקה שטיין" (למרות האופי הקומי)
"דינר רש"
"האחיות מגדלנה"
"בכל מקום אחר"
דרמות אנושיות לא ישראליות
דינר ראש מדהים ולו רק בגלל בצורה שבה הוא עשוי, סרט מבריק
דרמות אנושיות לא ישראליות
סרט שזכור לי מאוד לטובה, אבל לא הייתי מגדירה אותו 'דרמה אנושית'.
צוחה בוחקת
עוד מהטריילר התלהבתי. אמרתי לעצמי ש"האסונות" נראה סרט טוב. שהופעתו של "כנפיים שבורות" לא היתה הבלחה חד פעמית. בקיצור המליצו, אז הלכתי.
וממש השתעממתי ב"אסונות של נינה". בחלקו הראשון של הסרט לא קרה כלום. שום התרחשות, שום קונפליקט, כלום. נדב יושב ומספר את קורותיו, בונה אווירה בסרט שכולו אווירה – והכל בצורה מונוטונית וממש לא מושכת. אוקיי, לנינה רע. והכל קודר ועצוב ואנשים מתים, אבל… כאן זה נגמר. בנוסף לכך, אלון אבוטבול הזכיר לי את אדוארד נורטון ב"הג'וב האיטלקי" – בעההההה טהור. מדובר בשחקן שאני די מעריך, שלרוב משחק בצורה טובה, ושאני אוהב את הסרטים שלו – ופתאום דופק הופעה שכולה דקלום אחד ארוך, הופעה שמסתדרת יפה עם אווירת "טקס יום הזכרון" שאופפת את כל הסרט.
החלק השני הרבה יותר טוב, אבל עדיין, לא מספיק להציל את הסרט. ישנן כמה הברקות, כמה קטעים חביבים, במיוחד כל החלק עם אלכס (זה לא ספויילר, נכון?), שהיה מבריק.
אבל עדיין. עדיין הכל קודר, עצוב, וחסר מעש, אבוטבול עדיין מדבר כילד לקוי, והסרט לא מתרומם – לא רק לגובה שאליו ציפיתי שיגיע, אלא בכלל לגובה אפסילון.
אוף.
אני רציתי עוד "כנפיים שבורות".
סרט מצוין
ומבלבל. כי איך בדיוק אני אמור לנסח מול המחשב הודעה הגיונית שתסביר איך יצאתי כרגע מאחד הסרטים הישראליים הכי טובים שראיתי בכלל, כנראה הכי טוב בשנים האחרונות, ובכל זאת יצאתי בתחושה של אכזבה.
זה כנראה העניין הזה של הציפיותומט, ולא רק בגלל הביקורות ההיסטריות. כי שניים מהסרטים האהובים עלי בכלל (אם כי אחד מהם הוא חווית ילדות רחוקה, כך שאני לא חותם על זה) שייכים לשבי גביזון, ללא ספק הבמאי הכי גדול שיש לנו כאן כרגע, ולמרות שהסרט החדש שלו נפלא, הוא אל תפס אותי בביצים כמו "חולה אהבה משיכון ג"'.
הבעיה היחידה של "נינה" היא הבחירה ללכת על סיפור מובנה, ואפילו להתחכם מבחינת סדר העלילה הלינארי. הסיבה שזה בעייתי היא כי גדולתו של גביזון נמצאת באפיזודות, גם בסרט הזה. בלי לספיילר, הדמויות של יונתן צ'רצ'י או יצחק חזקיה – שתי הדוגמאות הראשונות שעלו לי, אבל יש עוד הרבה – הן דוגמה ליכולת המופלאה של גביזון ללטש רגעים מופלאים כאילו משומקום. לכן, הנסיון לבנות הפעם סיפור ברור, עם דמויות מרכזיות (שאגב, משוחקות מצוין ע"י כולם: אילת זורר, הילד {מה שמו}, אלון אבוטבול, ענת וקסמן וכמובן-כמובן, יורם חטב) הוא איכשהו בעוכריו של הסרט. "חולה אהבה" ו"שורו" היו שניהם סרטים שמתקיימים בסביבה מסוימת בלי לספר סיפור עגול, ונדמה שהשיטה הזאת מאפשרת לגביזון להיחשף במלוא גאוניותו.
אשר ל"אסונות של נינה", עם אכזבתי המסוימת ממנו – הוא עדיין סרט טוב פי כמה ובעל חזון פי כמה מ"כנפיים שבורות" הלא רע בפני עצמו או "חתונה מאוחרת" הבינוני, ועל כל פנים ועניין, סרט חובה.
במילה אחת?
אין רגש. שתי מילים בעצם. לא נורא.
האסונות של נינה הוא סרט מעניין, הזוי לפרקים, משעשע לעתים די קרובות, אבל לא לגמרי מחזיק בתור סיפור, ולו בגלל שאני לא מזדהה עם הילד המספר, או יותר נכון – לא סובל אותו, ואני גם לא לגמרי מאמין לגיבורת הסרט כשהיא עוברת את האסונות האלו שלה. אין התרגשות, אין הזדהות, אין אהדה. אני לא בטוח שהייתי מרגיש שבכל זאת היה שווה ללכת לסרט הזה, אם לא היו בסרט נקודות אור ענקיות כמו כמה סצנות נהדרות (כשמנחם פגש את גלינה, למשל), רעיונות מקסימים ועוד דמויות משנה נורא מוצלחות (אלונה, גלינה, אלכס בלאט).
השימוש בסקס בסרט טבעי וזורם, ובשביל סרט ישראלי זה הישג לא מבוטל, אנחנו בכל זאת עדיין חיים במדינה שבה מילים מסויימות אסורות בטלוויזיה עד שעה די מאוחרת, שלא לדבר על שדיים (ולחובבי הדדיים אגב, מובטחת הופעת אורח חוזרת של עופריה של איילת זורר, מבסיס ועד פיטמה). סצנת הנשיקה בין אבינועם ונינה עדינה ומינימליסטית וחוקרנית במידה – וזאת למרות העובדה שזו נשיקה שמאוד מודעת למצלמה שמולה.
יורם חטב גונב מבחינתי את ההצגה בחלק השני של הסרט, וזה שיפור מבחינת יכולת המשחק לעומת הבכי העצור מדי וההתפרצויות חסרות המניע הרגשי של איילת זורר, שהתפקיד הזה טיפה'לה גדול על מידותיה, אבל עדיין מספקת לרוב את הסחורה. הנפילה הליהוקית הגדולה באמת של הסרט היא ללא הספק הילד נדב, אסף, איך שלא קוראים לו, שהוא כנראה היצור הסתמי, חסר הכריזמה והמיותר ביותר שהפציע על מסכינו מזה זמן רב. קטעי ההקראה שלו מציינים לפעמים את המובן מאליו, אבל גם כשהם חיוניים לסיפור הם מרגיזים, חסרי ייחוד ומונוטוניים. הוא היה אמור לעורר אמפתיה ועורר רק אנטיפתיה, לפחות אצלי ואצל צופים הדומים לי (והחבר שראה איתי הסכים בפה מלא). אסף, נדב, איך שלא קוראים לך – הבוז לך. זה תפקיד שלו לוהק נכון, או לפחות אחרת, היה יכול להעלות את הסרט לפחות במדרגה.
פוטושופ, גם לדעתי
ועיבוד ממש לא רע, למרות שפוזת הדמי מור הזאת נדושה למדי.
''הסדר העולמי החדש''?
אנשים כל הזמן משתמשים כאן בתוכנות מחשב שאיני מכיר.
סבלנות, יום אחד לכולכם יהיה עותק משל עצמכם
ואפילו לא תצטרכו מחשב.
מואהאהאהאהאה…
זאת לא אמורה להיות תמונת דוגמנות.
נו, זאת בדיוק הסיבה שהייתי מצפה לתמונת פחות דוגמנית-ית
''אנחנו עדיין חיים במדינה שבה
מילים מסוימות אסורות בטלוויזיה עד שעה די מאוחרת"???
מה, אנחנו חיים בארצות הברית ואף אחד לא סיפר לי על זה?
בחיאת. יחסית לצנזורה שנהוגה על הטלוויזיה בארה"ב, בישראל בקושי יש צנזורה. מילים גסות, חופשי. שדיים, חופשי. תחת, חופשי. עירום חזיתי מלא – הרבה יותר בקלות מאשר אצל אחינו הגדול. על מה בדיוק אתה מסתמך?
איפה היית כשקם כל הרעש בגלל העיסוק בסקס ב-''המורדים''?
איפה היית כשהורידו פוסטרים של הסרט ההוא של דמי מור בגלל שהכתפיים שלה היו חשופות מדי (והפוסטר עלה שוב, אגב, בגרסת פוטושופ: שרוול ארוך). בדיוק לפני כמה ימים קראתי ידיעה בנענע על קטלוג אופנה שלם של אחד המותגים שנפסל ע"י העיתונים הגדולים בגלל שהיה נועז מדי. תרגום? היה בו ציצי. זוג אחד. ואמנם לא מדובר בקולנוע/TV, אלא בהלך רוח ישראלי כללי, אבל הקמפיין של הזרוע למאבק באיידס נפסל על-ידי חברת "דן" בגלל שהיה בו קונדום והוא העז לפנות ישירות לקהל יעד הומואי. אירוני? מטומטם? צנזורה.
בקיצור, לא חסרה כאן צנזורה, ואם תראי לי שדיים ותחת בערוץ 2 לפני שעה עשר+, נגיד, אני אהיה די מופתע, בעיקר אם יהיה מדובר בעירום ישראלי.
כמובן שהמצב לא משתווה למה שהולך בארה"ב, אבל גם כאן עוד לא הולנד או גרמניה, ועירום חזיתי של שחקנית ישראלית, ועוד אחת די מוכרת כמו איילת זורר, זה לא כזה דבר נפוץ. ועירום שנעשה בטוב טעם ואופן טבעי (בניגוד, נגיד, לסרטי "אסקימו לימון" הבורלסקיים) זה אפילו פחות נפוץ.
יש צנזורה על פרסום חוצות בארץ
יש מעט מאוד צנזורה על טלויזיה. ציצים/תחת בטלויזיה לפני 10? שום בעיה. שאני ארים אליך טלפון בפעם הבאה שאני אתקל במקרה כזה? הסרט החינוכי 'אסקימו לימון', למשל, שודר בשעה 21:00, אם אני לא טועה. צינוביץ' ביצע ביחד עם מיכל ינאי את 'שקר החן, הבל היופי' ב'בראבו', שהיא בעיקרון תכנית לילדים, ולא שכח את ה"כוס אמק" באמצע השיר. התכנית לא משודרת בשידור חי, לא היתה שום בעיה לצנזר את הקטע הזה לפני השידור, אילו זה היה מפריע למישהו. 'הקומדי סטור' (שגם היא, תסלחו לי, תכנית לילדים בעיקר) קיללו בלי הפסקה בשעה 20:30. בקיצור, צנזורה על מילים אין בטלויזיה הישראלית בכלל. צנזורה על עירום – מעט מאוד.
יש צנזורה על פרסום חוצות בארץ?
עד כמה שאני יודע אין צנזורה על שלטי חוצות בארץ, אלא הסכם לא כתוב בין הדתיים לבעלי השלטים – אלה לא יעלו פרסומות בוטות מדי ואלו לא יהרסו, ישרפו, ישברו ויקשקשו את ועל השלטים.
אגב, פרס הפוטושופ של השנה שייך לדעתי לפוסטר החוצות של "הים" שבו הופרד זוג מתנשק והשניים כוסו עד לאפם במי ים לטשטש את סימני ההפרדה.
בארה"ב באמת מצנזרים כל רמז למילה גסה. כשהייתי במפגש קהל עם אחד ממנהלי פיקסאר הוקרנו שם אודישנים לדמויות שלהם, בהם מלבישים קטע מסרט קיים על הדמות ומנסים לראות אם הקול אכן עובד.
ובכן כשאנשי פיקסאר חיפשו את הקול להופר, החרגול הרשע מבגס לייף, הם קצת התחרפנו והשתמשו בהמון סרטים כולל כאלה שאין סיכוי שיצא מזה משהו (למשל "חופי הכרך"). בין השאר היה גם אודישן לדניס הופר על פי "קטיפה כחולה" ומן הסתם הקטע היה מלא בקללות. ובכן כל הקללות היו מצונזרות, וזה בכלל קטע פנימי של פיקסאר, שלא מיועד להפצה.
רק מה, בטעות התפלק להם פאק אחד שלא עבר את מכתש הביפים. ובכן הייתם צריכים לראות איך מנהל פיקסאר עומד מול כל הקהל (המבוגר) ומודיע חפוי ראש, שאם יש ילדים באולם הוא מתנצל בפניהם שהם נאלצו לראות את המחזה המחריד הזה של חרגול רשע ומצוייר שאומר את הF וורד.
''צנזורה'' זו לא רק צנזורה רשמית.
גם צנזורה עצמית זו צנזורה. אז כן, יש בארץ צנזורה על שלטי חוצות.
והכי מגוחכת, כמובן, הצנזורה בתוכנית של ג'רי ספרינגר. מצד שני, כל התוכנית של ג'רי ספרינגר מגוחכת.
השמועה ברחוב אומרת
שבג'רי ספרינגר יש מכסת ביפים שחייבים להגיע אליה, ובמידה ואין מספיק אז מצנזרים גם מילים "תקינות", וזה נותן את אותו אפקט בדיוק…
36 ביפים על כל זריקת כסא?
רגעים נבחרים בעולם פרסום החוצות
במה שנוגע לשלטי חוצות, בין השאר (אבל לא רק) כאלה שמפרסמים סרטי קולנוע, יש המון דוגמאות לצנזורה משעשעת עד מטופשת. אבל רגע השיא של כל הזמנים שייך, לדעתי, לפוסטרים של 'היפהפיה והיחפן' של דיסני. בפוסטר המקורי מופיעים שני הכלבים בתמונה מתוך הסצינה הידועה עם המקרוני, שבה שניהם אוכלים את אותה איטריה משני צידיה. בגירסה הישראלית הוסרה האיטריה מהתמונה. האיטריה. המצוירת. מהפה של שני הכלבים. המצוירים. כנראה שמראה האיטריה ההיא היה מדרדר באופן בלתי הפיך את רמת המוסריות של בני ובנות ישראל, אלמלא נמחקה בזמן. זה מתחיל בכלבים מצוירים אוכלים מקרוני ונגמר באורגיות המוניות עד אור הבוקר וכריכי בייקון עם גבינה בוילה של טומי לפיד! ונאמר אמן.
אולי זה היה בפסח. חמץ. פויה.
רגעים נבחרים בעולם פרסום החוצות
גם אני לא מצליח להבין מדוע הסירו תמונה בה כלבה מוצצת לאיזה כלב את האיטריה.
רגעים נבחרים בעולם פרסום החוצות
תחשוב מה היה קורה אם זה היה כלב וכלב…
לי דווקא נראה יותר מעניין
אם אלה היו כלבה וכלבה.
בוג'י, הכל בסדר?
נהיית גבר לרגע, אני לא בטוח שהאתר יכול לעמוד בעוד פיצול אישיות של גולש/ת קבוע/ה.
לפני כמה ימים זכינו, אני והאיש
לצפות בשני סרטי מופת משובחים, בזכותו של קיפוד שטרח לקנות אותם ולהביאם אלינו – פלאש גורדון ופלש גורדון. לא, זו אינה טעות. הראשון הוא Flash Gordon הקלאסי, השני הוא Flesh Gordon, פרודיה משעשעת קלות ומחרידה למדי שבה מנסים להציל את כדור הארץ מקרן סקס מאיימת שגורמת לכל תושביו לפרוץ באורגיות פרועות בכל מקום שהיא צונחת (לא, זה לא פורנו. תירגעו.)
בכל אופן, כשראינו את פלאש גורדון, הייתה סצינה שבה דייל (הבחורה האמריקאית החביבה והבתולית למדי) הולכת מכות על גבי מיטה אדירת מימדים ומצופת סאטן עם בתו (השרמוטית למדי) של הקיסר מינג. מיד פרצנו בצעקות "סצינה לסבית! סצינה לסבית!" (אני והאיש. קיפוד מחונך מכדי לצעוק דברים כאלה.) אך אויה, קאט אכזרי עבר לסצינה הבאה.
לעומת זאת, בפלש גורדון כבר לא הייתה בעייה כזאת. כשחטפו את הבחורה אמזונות מרושעות, הייתה סצינה לסבית. וכשפלש רצה להודות ל-prince Precious על שירותיו הנאצלים, הייתה גם סצינה הומוסקסואלית. וזה בנוסף לשלל סצינות אחרות מזוויות שונות ומשונות. (לא, אני חוזרת שוב – זה לא פורנו. תירגעו.)
כמעט הסרט המושלם, אם הוא לא היה כל כך רע, ואם לא היה בו מחסור כה מצער בקלוז-אפים על בחורים חסונים ועירומים (על בחורים לא כל כך חסונים ובכל זאת עירומים דווקא היו כמה קלוז-אפים. פעה).
מה רציתי לומר בכל זה? שאו שתשנה את ההגדרות שלך לגבי מי אני, או שתשנה את ההגדרות שלך לגבי מה זה גבר ומה זאת אישה. בהצלחה.
מה שרד אמר.
פרסום חוצות הוא בעייה נושנה וכאובה – ויש בזה הגיון, כי לפרסום חוצות נחשפים *כולם*, ואילו למה שיש בטלוויזיה נחשפים רק אלה שמעוניינים בכך. מצד שני, הטלוויזיה שלנו היא מהפחות מצונזרות, מילים גסות וקללות נאמרות בה בלי חשבון, עירום מוצג בה בחופשיות הרבה יותר גדולה מהטלוויזיה האמריקאית, שבה מילים כמו "פאק" מכוסות בפיפסים והתייחסות של ממש לסקס אפשר למצוא כמעט אך ורק בהפקות כבלים.
המקום האחד שבו באמת יש בעייתיות גבוהה, יחסית, בטלוויזיה הישראלית (יחסית לעצמה, לא יחסית לארה"ב) זה בתכנים הומוסקסואליים (אסור נשיקות בין גברים בפרסומות, אסור אסור אסור. זה עוד ישחית את נפש הנוער). אבל במה שנוגע להטרו? שום בעייה.
אוקיי, אולי אני באמת לא צופה מספיק בטלוויזיה.
ומן העבר השני -
הפרסומת של קסטרו, שעשו ממנה הו-הא בגלל העירום, הפרסומת של אסקייפ שבה החליפו מטאטא בתחת במגרפה במצח. יש עוד הרבה.
בקיצור, הגישה היא "עירום? כן, בבקשה, רק לא בפרסומות".
זה לא רק העירום...
כל פרסומת בארץ חייבת לעבור אישור ע"י הזכיניות של הרשות השנייה – גם אישור של תוכן, מה שאומר שהרבה פעמים צריך לשנות או למתן תכנים של פרסומות, וגם אישור לשוני – ממש ממש חשוב להם שישתמשו במילים עבריות כשרות מהאקדמיה ושיהגו אותן בדיוק באופן הנכון. במקרה של שימוש בסלנג או בשפה זרה חייבים לתקוע איזו כתובית למטה עם הפירוש בעברית – זה לא משהו שהמפרסמים (בד"כ) עושים מרצונם – הם חייבים. נדמה לי שבזמן האחרון הם התמתנו קצת אבל הניגוד בין הפיקוח על תוכן הפרסומות לחוסר הפיקוח על תוכן השידורים עצמם הוא עדיין מדהים!
פרסומות לעתים קרובות הולכות
רחוק מדי, ובמכוון, מתוך נסיון ליצור באז סביב הפרסומת. דווקא בסדר בעיניי שיש מידה מסוימת של ביקורת על מה שיש בפרסומות. גם ככה לרוב אני לא אוהבת אותן.
כמו הפרסומת למתאים לי?
לא כל ביקורת שיש על פרסומות
אני אוהבת. אבל תמיד, כשתהיה ביקורת כלשהי על פרסומות, יהיו כאלה שיסכימו איתה וכאלה שלא.
במילה אחת?
לאחרונה נחשפתי לאינטרנט, ומתוך ניסיון להבין את הנפשות הפועלות בו אנ קוראת בעניין רב תגובות של אנשים לארועים, אישים מרכזיים, סרטים וכו'.
בדרך כלל אני לא מוצאת טעם להגיב, גם אם מדובר בנושאים הרי גורל, שהרי התגובה כשלעצמה אינה מעלה או מורידה בדינמיקה הקשורה בהתרחשות המדוברת.
אך במקרה שלך הצלחת להוציא אותי מהכלים! ואני מבקשת להאיר ולהעיר:
א. שמו של השחקן הצעיר הוא אביב אלקבץ ולא אסף משהו.
ב. אדם שמסתתר מאחורי מחשב אלמוני ושולח קריאות בוז לנער צעיר, ראוי לו שיפנה את קריאות הבוז לעצמו משום שהוא אכן ראוי להם.
אני לא מצליחה להבין את האלימות המילולית הקשה שבה אתה משתמש. נראה כאילו אתה נושא מטענים אישיים כלפי השחקן, שכל פשעו שמשחקו בסרט לא השפיע עליך את השפעתו.והעובדה שחברך ישב לצידך אינה מחזקת את עמדתך אלא מעידה על חוסר הביטחון שלך בטיעונך.
ג. בניגוד גמור לדעתך, ובלי קשר לנאמר קודם אני חושבת שהסרט נפלא, ומרגש. השחקנים כולם עשו עבודה נפלאה ובכללם אביב אלקבץ הצעיר.
באופן אישי אני מקווה שתגובתך לא תקרא ע"י האומנים, ובמידה שכן אני מצטרפת לדעתם של גדולים ומבינים ומחזקת את ידי היוצרים.
בכמה מילים.
א. אם ראית את הסרט ודאי שמת לב לכך שחברה של אלונה (איזי, כמדומני) מכנה את הילד בשם "אסף", והאחרון מתקן אותו. כשכתבתי "אסף, נדב", כיוונתי כמובן לשם הדמות ולא לשם השחקן, וקרצתי לאותו אירוע בסרט (לא סתם חזרתי על זה פעמיים). כמו כן זה נועד כדי להדגיש את השוליות של הילד המסכן על כישורי המשחק הבלתי-קיימים שלו, בעיניי האובייקטיביות לחלוטין, כמובן.
ב. אני לא מסתתר מאחורי כלום, היות ואני גם כותב באתר חיפוש קצר בדף הכותב שלי יעלה המון קישורים לתוצאות ועובדות מעניינות, אם יש מי שזה מספיק מסקרן אותו כדי לבדוק. אני לא "שולח בוז לנער צעיר" כדברייך, אבל אני בהחלט שולח בוז להופעה המדשדשת שלו שפוגמת בסרט שבסה"כ נהניתי ממנו. הייתי מגיב אותו דבר לשחקן בוגר שאכזב אותי, ואני לא חושב שצריך לעשות לו הנחה רק בגלל שהוא בן טיפש-עשרה. הבוז לי? האמנם? בניגוד אליי את בהחלט אלמונית. הבוז לך, לדעתי.
ג. כנראה שקראת את ההודעה שלי באותה מידה של קשב בה צפית בסרט, כי דעתך היא בהחלט לא ניגוד גמור לדעתי, אותה לא אטרח להסביר שנית. נותר לי רק להניח שאת או מקורבת להפקה, או דודה של הנער האומלל, ובמידה ואת באמת אחד מהשניים, אני מפציר בך כי תנווטי את הנער בכיוונים מקצועיים אחרים, לטובתו ולטובת חובבי הקולנוע גם יחד.
אז אני לא מסתתר באלמוניות
יש לי פרסונה ותיקה באתר הזה ואני מצטרף בכיף: הבוז לך.
אני תמיד נוטה להתרגז קשות כשמדברים על ילדים מעצבנים (אפילו היה כאן בעבר סקר מכעיס ממש, אם כי אז עוד הייתי בשלבי התאקלמות ולא העזתי להתרגז).
נכון, אפשר לומר שכל אדם שמופיע באיזשהו אמצעי תקשורת חושף את עצמו מיידית לביקורת, אבל בעיני, בתור מי שהיה במקומות האלה (ולמרבה המזל דווקא לא חטף מהביקורות מכה ניצחת), חייבים לנקוט במשנה זהירות עם ילדים. הם בסך הכל אנשים בתחילת דרכם, בלי כלים משחקיים מתוחכמים, שנתונים רבות לגישתו של הבמאי (למשל, במקרה הנדון ידוע לי שגביזון כיוון ישירות למשחק יבשושי ולדקלום). גם הגעתם לעמדה שבה הם בכלל נתונים כמושא לביקורת, היא לאו דווקא תמיד שיקול שלהם. לפעמים ההורים לוחצים עליהם, לפעמים אנשים אחרים לוחצים על ההורים שלהם, לפעמים הם סתם מסנוורים מהרעיון של "להיות כוכב" שהתרבות שלנו מכרה להם, ואחרי שהם עושים בדיוק מה שמבוגרים אומרים להם, אנחנו נכנסים בהם עם הבון טון הזה של "ילדים מעצבנים". אז כן, במקרה הזה, קח קצת אחריות על המילים שלך. זאת חוכמה מאוד קטנה להסתתר מאחורי אמירות כמו "את אלמונית בעצמך" או "את בטח דודה שלו"; אדרבא, אם היא באמת דודה שלו, אתה צריך לא לישון הלילה, שואל את עצמך אם הילד עצמו (שאגב, היה מוצלח בעיני) הגיע לביקורת שלך והרסת לא את השבוע. תתבייש. תתבאס. תחשוב על מה שעשית ותבין את הכוח שיש לך לפגוע כשמושא הביקורת הוא בהישג יד, ונמצא בנקודת התחלה יותר חלשה משלך (אני יודע שזה חריף, אבל קשה לי להיות עדין בנושא שכל כך נוגע לי).
תגיד לי, אתה שפוי?
כתבתי את דעתי על סרט קולנוע, והיא כללה את המחשבה שהילד סרח במשחקו. אני לגמרי עומד מאחורי זה. אני אמור לצנזר את עצמי רק כי אין לו עדיין תעודת זהות? או שזה הנחות לישראלים בלבד? כי הדברים שקראתי כאן על כוכבים ילדים אמריקאים מסויימים היו הרבה יותר מחודדים. ואם באמת הדמות נדרשה להיות מונוטנית, יבשושית וחסרת כריזמה, הרי שלא הייתי אמור לאהוב אותו מלכתחילה, ואז התפקיד שלו הוא "הצלחה" מסחררת.
הכוח שיש לי הוא הכוח שיש לכל אדם עם דיעה ומקלדת, ואם יש אנשים כמוך וכמו הגברת האלמונית ההיא שנורא אהבו את המשחק של הילד, זכותכם לאזן את דעתי. לא קראתי לרצח של השחקן, לא הסתתי לקריעת פוסטרים של הסרט, בסך הכול אמרתי שהוא בלט בסתמיותו, שאני חושב שהסרט היה יוצא נשכר מליהוק שונה, ואני שומר לעצמי את הזכות לדיעה לא חיובית. במאה אחוז. אפילו על נערים. אפילו על נערים ישראלים. כל דבר אחר יהיה צביעות מבחינתי.
אני ישן מצויין, תודה. ואני, בניגוד לדמויות על מסך הקולנוע, בנאדם אמיתי, לא תפקיד, שלא אולי אלא בטוח קורא את מה שכתבת כאן. אז תתבייש ותתבאס בעצמך, כי הוצאת את הדברים מכל פרופורציה, לחלוטין.
כן, ההודעה המקורית
באמת לא היתה נוראה כל כך. אבל בהודעת התגובה שלך לאלמונית, כשהצעת לה לשכנע את הילד לבחור בכיוונים אחרים, לטובת כולנו (הו, מסכנים שכמותנו, שחקנים שאנחנו לא אוהבים כופים את עצמם עלינו ואין לנו כל זכות בחירה) – – – המחשבה שאולי זאת באמת אחותו הגדולה ואולי גם הוא מציץ במחשב… מה אני אגיד לך, זה פשוט הגעיל אותי. זה ממש היה מקביל להיטפלות לילד קטן באמצע הרחוב.
אם אתה ישן טוב, סחה. או שיש לך עור ברזל, או שנקודת ההתייחסות האינטרנטית כבר לגמרי מחקה ממך את הרעיון שלפעמים מושא הביקורת גם שומע את מה שיש לך לומר.
לטעמי, וזה ברור לי כשמש, כשאתה מתייחס לילד ישראלי, ועושה את זה באינטרנט, אתה צריך לנהוג במשנה זהירות. תבין, אתה אשכרה עלול לפגוע בבנאדם, לפגוע בצורה לא פרופורציונלית (כי יש מולך אדם שהדברים שהוא שומע כרגע ממש מעצבים את התפיסות שלו לגבי עצמו), כשאתה מתבדר לך מאחורי מסך המחשב מהמילים השנונות שאתה מאלתר. לא רק שלא עשית את זה, אלא גם שבתגובה למי שהעיר לך (בהגזמה מסוימת, נכון) היית עוד פחות זהיר. בתור מי שלא מכיר את הילד הספציפי הזה, אבל היה עד למפגשים מסוימים בין ילדים וביקורות אינטרנט אכזריות, האטימות הזאת מאוד הרגיזה אותי.
ולשאלתך, כן, אני שפוי. האינסטינקט הראשוני שלי היה לגרום לך להרגיש בדיוק מה שהילד עשוי להרגיש. הגזמתי? אולי. יודע מה? בטוח. אבל גם הילד, וזאת אולי נקודה שחומקת ממך, הוא בנאדם אמיתי, לא דמות בקולנוע, ועד כמה שהחיים שלנו דרך הקופסאות השונות עוזרים לטשטש את העובדה הזאת, היא לא פחות נכונה.
תשמע, אני לא יודע מה הטראומה שלך
אבל תעשה טובה ואל תשליך אותה כאן עליי. מי שלא פגע בציפור נפשך בביקורת אכזרית באינטרנט, זה לא הייתי אני, וזה לא מה שקרה כאן.
אם התגובה המקורית שלי, שהייתה יחסית מעודנת וכיוונה יותר לדמות מאשר לשחקן, היא מה שיפגע בציפור הנפש וקריירת המשחק של ילד הפלא הזה, אז שחס וחלילה לא יקרא באף אחד מהפורטלים הגדולים את הטוקבקים שנכתבו בתגובה לביקורות על כל סרט בו הוא משתתף, אחרת הוא עשוי להתאבד או משהו. ולי אולי יש מצפון, קטנטן אבל מצפון, אבל לטוקבקיסטים אין מצפון, אבא, אמא או אלוהים. יש אפילו, כמה נורא, מבקרים – שמעזים לבקר ולא להיות נחמדים לילדים ישראלים. אז שישמור על העולם הילד, יש דברים שאסור לקרוא. וכו.
התגובה שהאלמונית קיבלה הייתה מוצדקת לחלוטין, וכל מי שיכתוב לי תגובה פוגענית שמפגינה אי-הבנת-הנקרא ברמות פושעות יזכה לתגובה בנימה שכזאת. מצידי שיהיה תינוק, ילד, מבוגר, ישראלי או פורטוגזי, שחקן, מורה לריקוד או מוזיקאי כושל.
בקיצור, הקטע הטיפשי הזה יצא מפרופורציה, וכאן מבחינתי זה מסתיים.
טוב. נגמר אז נגמר.
מי שיצא מפרופורציה זה אתה
ולפי התגובות הנחרצות וההעלבויות חסרות הפשר, כנראה שבן הטיפש עשרה היחיד פה זה אתה.
עכשיו זה הסתיים.
רק לידע כללי,
אילו העלבות חסרות פשר יש בהודעה של בן?משחק הוא, מה לעשות, עבודה שדורשת בגרות. אי אפשר, לא צריך ואסור להתעלם מיכולות המשחק של נער רק בגלל שהוא עלול לקרא את הדברים ולהפגע. לפרגן לשחקן רק בגלל שהוא עלול להפגע מביקורת רעה נחשבת בעיני צביעות. או בקיצור,אם המטרה הייתה להגיד את המילה האחרונה חוששתני שתאלץ להגיב שוב.
האם לא קיימות עוד כמה אפשרויות על הסקאלה שבין לפרגן לבין לקטול?
וכן, אני מסכימה עם גונקל – אכן יש הבדל בין שחקן-ילד לשחקן-מבוגר, ובטח ובטח שראוי והולם שההתיחסות לשחקן ישראלי באתר ישראלי תהיה שונה מלשחקן זר. כלומר, עם כל הכבוד לאתר הזה, קשה לי להאמין שג'וליה רוברטס או דניאל רדקליף מגיחים מדי פעם כדי לקרוא את הביקורות כאן.
__________
העלמה עפרונית, והרבה אבק מסביב.
סתם לשם התהיה -
האם זה אומר שההתייחסות לילד-שחקן אמריקאי (או צרפתי. או ווטאבר) דובר עברית גם צריכה להיות שונה, כי יש סיכוי שהוא יגיח לאתר ויקרא את הביקורת?
ואם המבקר אינו יודע שהשחקן הצעיר (האמריקאי. או צרפתי, או ווטאבר) יודע עברית?
ומעבר לים – האם מבקרים אנגליים/אמריקאיים צריכים להתייחס במשנה זהירות לילד-שחקן דובר אנגלית, שסביר שיקרא את הביקורת עליו (מקרה ג'ק לויד קופץ לי לראש)?
אוי, באמת.
אי אפשר לדון כבר בשקט ובאופן חופשי במה שרוצים לדון, בלי לחשוש מההשפעות האפשריות על נפשו הרכה של מושא הדיון? בחיאת.
יש לנו פה קהילה לדיונים על סרטים, וחלק מדיונים על סרטים זה לפעמים קטילות של שחקנים. אני ממש לא הייתי רוצה לראות פה אנשים מצנזרים את עצמם מתוך חשש שאולי מושא הביקורת יעבור כאן, ואז צריך להיות מנומסים ולשמור על הצביעות הפולנית המקובלת.
וכשמישהו קוטל את רם אורן בפורום ספרים וספרות, הוא צריך לעצור ולחשוב שאולי רם אורן יעבור שם ויקרא את הקטילה וירגיש נורא לא טוב? בחיאת.
קטילות זה חלק מהמטען הפוטנציאלי שהולך עם מקצוע השחקן. מי שלא יכול לעמוד בחום – שייצא מהמטבח. כן, אני יודעת שגונקל אמר שזה טיעון שלא מקובל עליו, אבל אני לא מחויבת למה שמקובל או לא מקובל על גונקל. מי שיוצא לחפש את התהילה, להציג את עצמו לראווה בפני אנשים, שיקח בחשבון שלחיפוש הזה אחר התהילה יכול להיות גם הצד השני, וילמד להתמודד עם זה בבגרות. כן, גם אם הוא ילד.
בעיה.
עליתם פה על סוגיה שהיא באמת בעייתית, לפחות בשביל אנשים הומניים (באופן יוצא דופן, יש לציין).
אני, כאחד שגם נמצא בגיל העשרה וגם נוטה לעיסוק במשחק, יכול רק להגיד שלהכנס לאתר אינטרנט, לפתוח עיתון או להדליק טלוויזיה ולקרוא ביקורת איומה שעיקרה- אתה, זה אחת החוויות במשפילות, הנוראיות והמסרסות ביותר בעולם.
מצד שני, אם נתחיל להתחשב בכל הילדים השחקנים ולעדן את עצמנו למה שזה לא יגלוש גם לשחקנים מתחילים (ולא משנה גילם), וגם לשחקנים מנוסים וגם לשחקנים שהם בד"כ טובים אבל התפלק להם וכו' וכו'.
קשה לי להסכים עם הדעות המיליטנטיות של שני הצדדים, אבל רק לשם הפרוטוקול אני מציע בכלל לא להגרר לקטילות משום סוג*, בלי קשר לגיל/מין/גזע/קפה מועדף- הרי האתר הזה אמור להוות אלטרנטיבה לכל ביקורות הקולנוע המטופשות והלא מנומקות.
(אגב, גם לדעתי הילד היה בעייתי- הדיקציה הלא ברורה והאנמיות המוגזמת היו בעיתיים)
*- למעט מקרים מיוחדים, כגון אלייז'ה ווד, עליו מותר לרדת תמיד.
צודק ב238%
אבל התגובה המקורית של בן לא הכילה קטילה על השחקן. אלא מקסימום ביקורת צינית שקשורה באופן ישיר ליכולות המשחק שלו. אני לא רואה סיבה למה צריך למנוע תגובות כאלה. דרך אגב, איך לדעתך מרגיש אליז'יה ווד כשהוא קם בבוקר וקורא איך קטלו אותו אמש בעין הדג?
שום בעיה.
זה עשוי להשמע רע, אבל לא אכפת לי.
הביקורות והדיונים אינם כאן בעבור יוצרי הסרט, כביקורת בונה, אלא בעבור הקהל. בעבורי.
קונצנזוס לא יהיה על שום דבר, כמעט. עלכל דבר, כל אספקט בסרט, תמצא אנשים שאהבו, ואנשים שתעבו.
מי שחושש לקרוא ביקורת שלילית על עבודתו, שלא יקרא עיתונים. שלא יכנס לאתר העוסק בקולנוע.
יש לזכור שדיעות שאינן חיוביות לא מגיעות מ"רוע לב". אלו הן דעותיהם של אנשים.
לבן
חזרתי לאתר, ושמחתי לגלות דיון מעמיק כל כך בתפקידה וכוחה של הביקורת בחייהם של שחקנים צעירים.
כמה הבהרות חשובות:
1. האלמונית למרבה הצער, ואולי האכזבה אינה דודתו של השחקן.
2. הפקת הסרט עדיין לא פנתה אלי בהצעה אטרקטיבית מספיק.(וכנראה שגם לא תפנה) ועל כן אינני קשורה גם אליה.
ולמרות כל אלא,אני חושבת שיש לנהוג במשנה זהירות כשמדובר בילדים שחקנים, ויש רבים כאלה.
האלימות המילולית אינה מוסיפה לרמת הביקורת ו/או למידת חשיבותה ושנינותה, אלא מעידה על אופיו האלים של הכותב. וכעת נראה לי שהדיון הגיע למיצוי. סילחו לי על כך שאשאר פסיבית.
אשמח אם בכל זאת תעני לי
למשהו ששאלתי קצת יותר מוקדם בדיון:
אם כך, את גם טוענת שביקורות בחו"ל צריכות גם הן לנהוג משנה זהירות כשהן קוטלות ילדים-שחקנים כג'ק לויד ('אימת הפאנטום'), היילי ג'ואל אוסמנט (מבחר סרטים. לא כולם הרי אוהבים אותו או חושבים שהוא מוכשר), דניאל רדקליף ('הארי פוטר', ותודו שהוא sucks), ושאר צעירים?
בכל זאת עונה
אני חושבת שילד, כל ילד, ואפילו המוכשר ביותר או המחונן ביותר בכל תחום שהוא, זכאי להתייחסות יותר מרוככת, משום שאין לו עדין את היכולת לראות דברים בצורה פרופוציונלית, ובמיוחד בגיל בעייתי כזה שבו הכל שחור או לבן.
הילדים האלה מביאים לעבודה שלהם רק את הכשרון שעדין לא עובד, ולכן אני רואה אותם כאוצר טבע בעל פוטנציאל ונהנית מהתום, ההתלהבות וכמובן מניצוצות הכשרון שבאים לידי ביטוי בעבודתם. זה נכון שבעתיים כשמדובר בצעירים ישראלים שכמו שכבר נכתב כאן עלולים לקרוא את הביקורות ולהסיק מהן מסקנות שישפיעו עליהם.
ובזאת באמת תמו טיעוני.
סליחה? ומישהו חשב על תושבי רמת גן,
שכבר חודש הוא תלוי להם על כל מרפסת ועל כל עץ? העירייה תממן את הפסיכולוג שלי? לא נראה לי.
סליחה? ומישהו חשב עלי
שהשבוע הלכתי בחוף הים וראיתי אותו עם כל הכרס בחוץ?
אוי, לא.
הקרניות במקום? אתה צריך חדשות?
לא, רק אחד מהמקלות האלה מגברים בשחור
אני מחכה לגרסת מיטת הבמאי
מיטה?
לא הבנתי…
פשוט נכון.
הסכמתי עם כל מילה..
ולכן, לא אבזבז מילים מיותרות.
האמת, אתם מאכזבים אותי.
כולכם. מה זה צריך להיות להסכים איתי?
כמה זמן עבר מאז הביקורת עלתה, ולא קם שום אידיוט וקפץ בתואנה ש-"כולכם אידיוטים ולא מבינים כלום ורק אני מבין בקולנוע וזה הסרט הכי שולת (!!!1) בעולם!"?
ככה לא בונים מדינה.
אני מאוכזב.
תסתפק ב''כולכם אידיוטים''?
הברכה הבין-גלקטית?
מסכים איתך חלקית
לדעתי *חלק* מה"גימיקים" האלה נועדו לבנות את הדמויות – כתבה מספר 1764 (תשומת לב לכך שהתגובה אליה אני מפנה היא ספוילר)
הא?
מצד אחד אתה אומר שכל המידע שיש בסרט על מערכת היחסים בין נינה וחיימון הוא הריב בהתחלה, ומצד שני אתה מסכים שמערכות היחסים האחרות בסרט משקפות אחת את השניה. אני לא מבין איך האמירות האלה מתיישבות אחת עם השניה.
כאמור, גם אני חשתי שחלק ממערכות היחסים בסרט לא היו מפותחות מספיק, אבל הדוגמא של נינה וחיימון לחלוטין לא אחת מהן.
הא?
קראתי שוב את בקורתך "יופי של סרט" ואני חושב שהרחקת ללכת במשמעויוית שאתה רואה במשולשים שבסרט. להשלים את החסר במערכת יחסים מסוימת על פי המסופר באחרת נראה לי "נדיב" מדי.
ואפילו הייתי מקבל זאת, אני סבור עדיין שיש דגש רב מדי על הגימיקים במקום להקדיש את תשומת הלב הראויה לפתוח הדמויות ומערכות היחסים ביניהן.
הא?
א. נראה לי מאוד לא סביר שהעובדה שאותו שחקן משחק שתי דמויות בסרט ושלשתיהן יש מערכת יחסים בעייתית עם אישה שהבעייתיות שלה מוצגת בשיאה בריב זהה מבחינת הדינמיקה שלו, היא צירוף מקרים. ואגב, מה נדיב באנלוגיה פשוטה?
ב. לגבי הערתך בסוף, שים לב שאני טענתי דבר דומה.
גימיקים IN, בסוס דרמתי OUT
ודווקא אלו הדברים שמושכים אותי לסרטים. קרא לזה "גימיקיות", אבל בזבזתי קצת זמן בלחשוב על הסרטים האהובים עליי, והמידעים הלא-הכרחיים הללו הם מה שתורמים הרבה לסרט לדעתי.
במהלך בזבוז הזמן, תהיתי ביני לבין עצמי אם החיבה שלי לאנקדוטות בקולנוע נובעת מחיבתי העזה לקורט וונגוט. נדמה לי שמה שעושה את הספרים של וונגוט היא בדיוק ההיטפלות הזו לפרטים הלא-הכרחיים אצל דמויות-המשנה ואצל דמויות המבליחות לרגע או שניים, ואליהן מצטרף הרבה מידע מיותר – אך כל-כך מקסים ומצחיק ונוגע ללב, שהופך אותן ליותר אמיתיות.
וזו הנקודה אליה רציתי להגיע: הגלגל החורק, מחלת היועצת, ספר השירה וכו' הופכים את כל הדמויות והמצבים ליותר אמיתיים ואנושיים, כי החיים הם כאלו. בניגוד לתמונה ההוליוודית המושלמת בה לאף-אחד אף-פעם אין פצעים וגלגלים לא חורקים ולאנשים אין איפיונים אידיוסינקרטים קטנים ומוזרים, אצל נינה הדמויות הן אמיתיות ומשכנעות בדיוק בגלל שלכל אחת מהן מתווספת המוזרות הקטנה הזו.
ארוחת תבלינים
התבלינים יכולים לשפר אוכל שגרתי ולהפכו להרבה יותר מעניין, אבל אי אפשר להרכיב ארוחה מתבלינים בלבד.
ארוחת תבלינים
ואחרי הקלישאות: האם באמת התרשמת שהסרט ריק מתוכן וכולו גימיקים מבדחים?
דווקא די נהנתי מהסרט
הסרט לא היה משעמם לרגע, רוב הגימיקים היו חינניים וחלקם אף מבריקים. היו גם רגעים מרגשים. גביזון הוא בהחלט מוכשר מאד ואני מצפה ממנו ליותר ("לא מממש את הפוטנציאל"). הנאתי נפגמה בגלל החסרון המשמעותי שפרטתי.
במקום יצירת מופת קבלנו סרט טוב אבל לא יותר.
כנראה שלכל אחד מתאימים מינון גימיקים אחר
אני מניחה שהתגובה שלך כוונה ליוני אנטון?
איך קוראים ל...
מי שהוא יודע/ת איך קוראים לשחקנית שמגלמת את הילה (החברה של אבוטבול) ומאיפה היא מוכרת לי?
איך קוראים ל...
אסנת פישמן.
(בסוף הכתבה מופיע קישור לאתר של הסרט.)
איך קוראים ל...
ומאיפה היא מוכרת לי? האם היא שיחקה בסרטים נוספים?
איזה סרט משעמם!
כשהופיעה השקופית "הפסקה", פשוט לא עניין אותי מה יקרה לדמויות, לא נוצרה לי שום הזדהות עם אף אחת מהן. גם לא מצאתי כ"כ את ההומור ששוייך לסרט, חוץ מבדיחה או שתיים. מה שכן, הסרט השתפר בחציו השני.
שתי הערות:
* למה במדינה שבה רוב האנשים שירתו בצבא, ורבים מכירים את המערכת הצבאית, לא מקפידים יותר על פרטים? זה כ"כ קל וכ"כ מוסיף לאמינות. (סתם דוגמא: "…הבוקר בגיזרה הצפונית" – לא ידעתי שיש לנו דבר כזה).
* לא לראות את הסרט בערב, אם בבוקר אתם הולכים לבקר חולה עם סרטן בגרון. לא מומלץ בכלל במקרה כזה.
אגב אי דיוקים צבאיים
יצא לי במקרה לבקר כאזרח כמעט בכל יחידות ההסרטה, ובשום מקרה לא קרה שפשוט נתנו לי לעבור בדלת ולהיכנס למשרד. מדובר במתקן צבאי לכל דבר, עם שמירה, ומאחר ויש שם גם ציוד יקר ערך, לא פעם יש גם דלתות מוגנות בצופן.
מה גם שביחידות ההסרטה יותר בולטים החבר'ה הצעירים מאשר המילואימניקים.
אה, ומפקדי יחידות הסרטה הם לא אנשים כל כך פיוטיים.
ובכלל, מילואים כל שלושה חודשים?!
אגב, זה שמפקד יחידת ההסרטה של אישתי בסדיר, מונה לאחרונה להיות מג"ד המילואים שלי, זה פיוטי?
למה אין לנו גיזרה צפונית?
________
העלמה עפרונית, תוהה אם הראו לה מפות שגויות.
סתם עניין של שמות:
כשהיינו בלבנון, היו "הגזרה המזרחית" ו"הגזרה המערבית". יש "גזרת שכם", יש "איזור הבקעה" וכו'. סתם שמות שהתקשורת והצבא נותנים למקומות בארץ כשצריך לדבר דיבורים בטחוניים (כמו שיש "שדרות הרצל" לצרכי תחבורה, ו"ציר הרצל" לצרכי בטחון). לא זכור לי שום דבר אקטואלי על ה"גזרה הצפונית".
סתם עניין של רצועת עזה
_____________
העלמה עפרונית, לא זוכרת איפה היה צה"ל בתקופה של הסרט, אבל יודעת איפה הוא היום.
את כנראה צודקת
אני אבדוק את זה עוד כמה שבועות מקרוב…
שמח
שאנו נמצאים בעידן בו סרטים לא טובים מן הסוג הזה פסים מן עולם הקולנוע הישראלי.
קחו למשל את 'בוקר טוב אדון פידלמן'. זה סרט קטן, רגיש וטוב מאוד, בעוד התסריט
של נינה מחופף, טרחני ומציק. וזה רק מעט מהפגמים שיש פה.
מה נהיה עם גילוי עריות בקולנוע הישראלי?
וספציפית, גילוי עריות לדודה של הדמות הראשית, כאשר השם של אחת הדמויות מופיעה בכותרת.
בין אם זה כאן, "אני אוהב אותך רוזה" או "אלכס חולה אהבה" נראה שבקולנוע הישראלי הייתה איזה הסכמה לא ברורה שאחיין שמאוהב בדודה שלו זה סבבה לחלוטין. זה איזה קטע ישראלי שאף אחד לא סיפר לי עליו? משהו שעובר מבן לאב בלחישה ורק עליי דילג?
כמו כן, אם בקרוב בתוך הקמפיין של חשיפת מטרידנים השם של שבי גביזון יעלה אני כל כך לא יהיה מופתע. שלושה סרטים של דמויות מציציניות וסטוקריות זה לא בדיוק צירוף מקרים.
אני מאשים את יעקב אבינו
למה להסתפק בדודה כשאפשר שתי בנות דודות?
בת דודה זה אלכס חולה אהבה (מתקן את עצמי)
(ל"ת)