 |
||
| ג'יימס בונד חזר לעשן, החליף שעון ומכונית, טס בבריטיש איירווייס ושותה שוקו קוקו. אבל היה שווה: הפרסום ה"סמוי" הכניס ל'למות ביום אחר' 70 מיליון דולר, עוד לפני שנמכר כרטיס אחד. |
21.11.2002
|
|
יומית
ג'יימס בונד חזר לעשן, החליף שעון
ומכונית, טס בבריטיש איירווייס
ושותה שוקו קוקו. אבל היה שווה:
הפרסום ה"סמוי" הכניס ל'למות
ביום אחר' 70 מיליון דולר, עוד
לפני שנמכר כרטיס אחד.
ג'יימס בונד חזר לעשן, החליף שעוןומכונית, טס בבריטיש איירווייס
ושותה שוקו קוקו. אבל היה שווה:
הפרסום ה"סמוי" הכניס ל'למות
ביום אחר' 70 מיליון דולר, עוד
לפני שנמכר כרטיס אחד.
כמה? 70 מיליון!
מצטער, לא התאפקתי.
הכי מגוחכת, הפרסומת של חברת אומגה
(ראיתי בניוזוויק, או משהו: "הבחירה של ג'יימס בונד", ומשהו בסגנון "גאים להיות החברה שמייצרת את השעון שבחר סוכן 007 כבר שלושים שנה". וואלה. כאילו שאחרי מבחנים מתישים שירות הביון הבריטי בחר את השעון לסוכניו. הללוי-ה.
הידד! בונד חזר לאסטון מרטין!
לא שאני מבינה מאיפה לסוכן כמוהו כסף לקנות אסטון מרטין, אבל שיהיה. יותר שווה מבמוו.
אבל בשום מקום לא צוין סוג הוודקה שהוא החליף אליו. למה?
צוין, בטח שצוין
אבל לא איפה שקראת, אלא במקומות אחרים, כמו זה:
http://www.ianfleming.org/007news/articles3/finlandia.shtml
הוא לא שותה מרטיני?
רק כשהוא לא בתפקיד.
וודקה מרטיני
http://www.webtender.com/db/drink/1805
פינלנדיה זה בושם, לא אלכוהול - לפחות לא לגברים...
להפך, בושם זה מאד לגברים
האלכוהול הוא אותו אלכוהול, אבל כל השמנים האתריים שמוסיפים באמת הורגים את הלשון.
לקנות?
את המכוניות שלו הוא מקבל מקיו, כמובן.
ובעניין הוודקה: פינלנדיה.
יש שוקולדים פנטסטיים במילוי פינלנדיה...
אין כמו פירס
אומרים שהוא הג'יימס בונד הכי טוב שהיה עד היום. לא ראיתי אף אחד מסרטי בונד, ג'יימס בונד, אבל מה שבטוח – פירס הוא החתיך מכולם!
אין כמו פירס
אני ממש לא מסכים, לדעתי פירס הוא אחד מהבונדים הכי פחות טובים.איפה בדיוק נאמר שהוא הכי טוב?! לדעת רבים זה שון קונרי, בונד המקורי, אבל אם תשאלו אותי זה רוג'ר מור…
אבל על טעם ועל ריח…
אגב, זה טוב שבונד חוזר למקור כי הסרטים היותר מאוחרים (גולדן איי ומחר לנצח) ממש אכזבו.
''חוזר למקור'' מאיזו בחינה?
''חוזר למקור'' מאיזו בחינה?
המכונית… זה משהו קטן אבל זו התחלה…
טרוי?
וואלה, 'הרוג את הבכי הרוג את הכאב' יכול להיות בןזונה של שם לסרט בונדי.
לעניות דעתי האישית
(שמושפעת, יש לציין, מדיונים עם מומחה בונד המקומי שלי, אך כמובן גם משגשגת בפני עצמה), הבונד הדומה ביותר למקור של איאן פלמינג היה דווקא טימותי דלטון. אין פלא שהוא לא החזיק מעמד. בונד "האמיתי" פשוט לא היה עובר מסך. הוא היה דמות בעייתית מדי.
פרט לו, נדמה לי שפירס ברוסנן הוא הבונד הקרוב ביותר לבונד של פלמינג.
רוג'ר מור הוא בעיניי הבונד המקסים ביותר, אבל בינו לבין ג'ימס בונד הטראגי משהו, המחוספס משהו, המופנם מאד של איאן פלמינג אין כל קשר. הוא פשוט מקסים מדי.
וקונרי? קונרי הוא משהו אחר. יש בו גסות וחיספוס, אבל הוא הרבה יותר מדי מתאים לקטעי ה"זבנג וגמרנו" מאשר לקטעי התחכום שכל כך אפיינו את בונד של פלמינג, ובמיוחד, הוא ממש לא הצליח להעביר את רגעי הקונפליקט שלו (ובספרים, היו לו הרבה כאלה).
על ג'ורג' לזנבי ("בשירות הוד מלכותה")כמעט לא מדברים, למרות שלטעמי הוא עשה בונד מצוין, בסרט שהעביר יותר מכל את הטראגיות של בונד (הסרט שבו בונד מתחתן בפעם האחת בחייו, ומאבד את אשתו האהובה כמעט מייד).
ואחרון חביב הוא דיוויד ניבן, שבקושי נחשב, בגירסה הקומית של "קזינו רויאל". דיוויד ניבן מאז ומעולם היה שחקן שחביב עלי, יותר בבגרותו (האשמאית משהו) מאשר בצעירותו שוברת הלבבות.
בקיצור, מי הוא הבונד האולטימטיבי? אם משקללים דמיון לדמות הספרותית המקורית עם הצלחה קולנועית, אני אאלץ לתמוך בפירס ברוסנן. הדמות שהוא עושה היא המשכנעת מכולן, הסרטים בכיכובו היו מהבונדים הטובים ביותר, עם עלילות בונדיות קלאסיות, עם הגרנדיוזיות הבונדית הקולנועית הבלתי מתפשרת, עם הנבלים הבונדיים הנפלאים, עם הכל. אפילו ההתאמה לימינו – ימים שאחרי התפרקות ברית המועצות, ימים של פמיניזם ופי-סי, ימים של התנגדות נחרצת לעישון (אוי!) – לא עשתה לו רע.
אני מעדיף את ברוסנן ואת ה-BMW.
שניהם פשוט נראים הרבה יותר טוב מהאחרים (לא רק חזותית אלא גם פעלולית וקולית).
אני מעדיף את החומר החדש יותר.
אנחנו דורשים סקר!
מיהו הבונד האולטימטיבי?
1. רוג'ר מור
2. שון קונרי
3. ג'ורג' לזנבי
4. טימותי דלטון
5. פירס ברוסנן
6. דיוויד ניבן
7. מייק מאיירס
8. רד פיש
דן ברזל לא נשמע
כמו איזה bad guy מסרט של ג'יימס בונד?
(זה בכלל השם האמיתי שלו?)
ולונג תהיה הקולבית?
נשמעת לי יותר כמו מתלה מעילים..
לעניות דעתי האישית
כל הקשר בין בונד של הקולנוע לבונד הספרותי הוא בכלל לא הדוק,זה לא כמו הארי פוטר, לכן לא צריכה להיות בעיה עם כך שהבונד של הסרטים לא תואם את הספר. אגב, גם אני קראתי במקום כלשהו שדלתון היה הבונד הכי קרוב לספרים, אני לא זוכר איפה, אבל לפחות את לא לבד.
נעשה קצת רופס, הייתי אומרת.
חוץ מזה הוא נורא שעיר.
ועדיין, הוא הכי יפה.
כמה זה עלוב?…
הוא נורא יפה.
כשהוא לבוש.
או כשהוא עושה שעווה. תבחרי.
הפרסום בקולנוע עובד
ולמרבה ההפתעה (not) אני כנראה היחיד שרואה כאן בעייה.
זוכרים את הפרסומת של מרצדס?
כתבה מספר 1030
אז הפעם אני אנסה לרסן את טיילר ולא להתלהם.
מה הבעייה? אתם שואלים. למי אכפת באיזו מכונית הוא נוסע, הרי במילא הוא ייסע במשהו, וככה יש יותר תקציב לאפקטים המ-ג-נ-י-ב-י-ם.
אז הנה, אכפת. ידיעות באינטרנט, פרסומות ענק בעיתונים, דיונים נלהבים בפורומים. הפרסומת ה"סמוייה" גלויה בעצם לגמרי, היא חלק מה"הייפ" שלקראת הסרט (ועל מה עוד יוכלו לדבר? על העלילה המרתקת והחדשנית?). כן, כולנו כמובן אנשים מודעים שלא נותנים להיכרות עם המותג להשפיע על שיקול הדעת שלנו. כמובן. אם זה היה נכון, כל ענף הפרסום היה קורס ברגע.
באיזשהו מקום, סרטי ג'יימס בונד הפכו לפרסומות באורך מלא, עם קולב מרכזי (פירס ברוסנן אכן לא רע, האמת) וקולביות-משנה (קולבניות?). הכל מעוצב למשעי, כמו בעולם הפרסומות. הכל ממותג. יוקרתי. מזוייף. ועל הכל שולט ביד רמה גבר לבן בשליחות האריסטוקרטיה המנוונת. (טוב, נו, רק קצת התלהמות.)
זה לא אומר שאלה לא סרטים משעשעים. הצפייה בהם ברצף טלוויזיוני היתה כמו מסע במנהרת-הזמן דרך המחצית השנייה של המאה העשרים, על שינויי הסגנון, העיצוב, אורח-החיים, והתפיסות החברתיות (מה-blaxpoitation של שנות ה-70 לPC של שנות ה-90, בלי להניד עפעף). הצפייה בסרט האחרון (היה לו שם של שיר של הביטלס או שנדמה לי?) בקולנוע, מצד שני, לוותה בתחושה קשה של more of the same
והשאלה הרגילה - למי אכפת ?
מה מטריד אותך שהסרט הוא "פרסומת אחת גדולה"?
האם זה מפחית מההנאה שלך מהסרט? האם זה הופך את הפעלולים לפחות טובים? האם זה הופך את הבדיחות למצחיקות פחות ממה שהן כרגע? האם זה הופך את הנערות לנאוות פחות ממה שהן כרגע?
ולקיצוניות השניה – האם על פי הסרט הזה -אתה- תחליט איזה אוטו לקנות? אתה, שמודע להיותו של הסרט "פרסומת אחת גדולה"?
אם לא, מה זה מפריע לך?
(ואם כן, בחר מראש אם אתה באמת רוצה לראות את הסרט. לא לכולנו יש תקציב למרצדס או לבנטלי.)
האמת, לי זה מפריע.
אני לא רוצה לחשוב על העובדה שמה שאני עושה הוא לא החלטה שלי, שבאה משיקולים כלשהם שהם חלק מהאופי שלי אלא ממשהו שראיתי בסרט. אני נגד טרנדים ונגד דהירה אל הלא נודע רק בשביל להיות עם כל העדר, ואני רוצה לדעת שכשאני רואה סרט, אני משלמת על ההנאה שזה מסב לי ולא על פרסומת כלשהיא שרק תגרום לי לבזבז עוד כסף על משהו שהוא חסר ערך ממשי עבורי.
האמת, לי זה מפריע.
אז תפסיקי לראות סרטים, לקרוא עיתונים, להכנס לאתרי אינטרנט כעין הדג ותעצמי את העיניים כשאת בנסיעות.
לי אכפת
ולא בגלל שטיפת-המוח של מכונית זו או אחרת. אני דבק באופניים שלי
(מקהלה: self-righteous pretentous bastard!)
למען האמת, ככל שאני חושב על זה, זה מפריע לי ביותר רבדים.
זה מפריע לי ברמת הקישור של מצליחנות נוסח בונד לצרכנות ומותגים נוצצים.
זה מפריע לי עוד יותר בנוגע לחירות האמנותית של היוצרים (כן. אני מודע לחלוטין לכך שאין מה לחפש יצירתיות או חתרנות בג'יימס בונד. אין לי גם תוכניות ללכת לראות אותו). אם נמשיך הקבלה שאתה עשית ביומית הטריילר של בניסיו דל טורו (המלונקקת לעיל)- כמו שאמן ימי-ביניימי שיוצר בחסות פטרון לא יתקוף את הפטרון שלו, ואף יטרח לשבח ולהלל אותו (בדרך כלל. רוב היוצאים מן הכלל נבעטים במורד המדרגות), כך גם קולנוען בחסות התאגידים לא יתקוף אותם, וגם לא את השיטה שעליה הם מבוססים. לי זה מפריע. אני לא אוהב שהאמנות שאני צורך מיישרת קו ומלקקת לתאגידים, וגם לא הבידור שאני צורך.
העלילה, במובנים מסוימים, כן חדשנית.
אבל גם אם היא היתה המשעממת ביותר בעולם, על מה רצית שאנשים ידברו לפני צאת הסרט – על כמה הסרט חדשני-או-שלא? הם עוד לא יודעים את זה. אז הם מדברים על המסביב, והיחצ"נים עוזרים להם. זה לא רק עניין של פרסום סמוי. לטעמי זה גם עניין של "תנו לנו מידע! העם צמא למידע!". כוכבים (סלבס. לא כוכבים בשמיים) מסעירים את דמיונם של אנשים – מה הם אוכלים לארוחת הבוקר, איזה מיץ הם שותים, איך הם שומרים על הגזרה הנאה שלהם, וכו'. כך שאם בונד לא היה מספק את הסחורה הזו, אנשים היו מפסיקים ללכת לסרטים שלו. צריך שניים לטנגו, ואם הסלב יפסיק לשתף פעולה, באיזשהו שלב אנשים יאבדו בו עניין ("בטח סתם טרחן משעמם") או שדעת הקהל כלפיו תהפוך שלילית ("סנוב! לא נאה לו לפזר פכים קטנים מחייו הפרטיים").
רק שתדעי שפירס אוהב את הפרטיות שלו.
או לפחות, כך זה נראה מתוכנית ב-Star World בה נראה פירס כשהוא מבקש בנימוס משני אנשים להפסיק לצלם אותו וכשהם לא מוכנים הוא, ברמיזה עדינה, מפיל להם את המצלמה. בעיקרון פירס נראה כאדם מאוד נחמד ורגוע.
אני אדם מאוד נחמד ורגוע
ואני במקומו הייתי עושה אותו הדבר.
תלוי איזה מידע
ונפתח במשל: לפני כמה שנים קראתי שמעצב אפנה כלשהו יצר ליין בגדים עם הסימן המסחרי של קוקה קולה. אלה, במקום להודות לו על הפרסום-חינם… תבעו אותו כמובן על הפרת זכויות יוצרים. בסוף הוא שילם לקוקה קולה תמורת הזכות לפרסם אותם.
כשחובבי קולנוע עוסקים בדיון מאיזה מותג לאיזה מותג בדיוק עבר ג'יימס בונד, הם תורמים מרצונם החופשי למסעות הפרסום של המותגים האלה, ואחר כך עוד משלמים כדי לצפות בפרסומת עצמה… פראיירים לא מתים.
<<<מפזם חרישית את השיר השלישי מתוך "נגיעות" של ברי>>>
זהירות! ההודעה הקודמת מכילה פרסומת סמויה
לדיסק מוסיקלי של אמן ישראלי ידוע!
נהיית פרנואיד, אני חושש. כן, יש יותר מדי פרסומות ולמותגים יש כח גדול מדי. זה אומר שאסור להזכיר אותם בכלל, לדבר עליהם או להשוות בינהם? זה בסדר, אנשים חושבים ובוגרים יכולים לשמוע שמות של מותגים הרבה מאוד פעמים בלי שמוחם יישטף והם ירוצו לקנות אותם. הרדיו גם מפמפם לי את הקטשופ סונג כל היום, ובכל זאת לא קניתי את הדיסק.
לא ראיתי שבונד התפשר על חרותו האמנותית כדי להכניס לסרט את כל המוצרים האלה. נכון שסרט לא יכול להרוויח 70 מיליון מהשמת מוצרים של 20 חברות שונות בלי להעשות קצת מגוחך. אי אפשר לקחת ברצינות סרט כזה. למזלו של בונד, הוא מעולם לא ציפה שאני אקח אותו ברצינות, והוא מאז ומתמיד היה קצת מגוחך. לכן הוא יכול לנסוע באיזו מכונית שבא לו. לא מפריע לי.
אני מניח שעדיין לא קנית את האלבום של הקטשופ
מאותה סיבה שלא תרוץ לקנות את המשקה החדש "פסולת גרעינית בבקבוק" אם יפרסמו אותו בלי הפסקה.
אני מראה לך שיטפון
ואתה מתעקש להסתכל על טיפה אחת, ולטעון שהיא לא מסוכנת. (זה שאני פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריי.)
טוב, אני אנסה להסביר את העמדה שלי במלים הכי בוטות וברורות, ואחר כך תוכלו לקרוא לי ניאו-ז'דאנוביסט, ניאו-מרקסיסט, פוסט-מודרניסט, ושאר כינויי חיבה ככל העולה על רוחכם*
ווקשה:
פולחן הצריכה, שניזון מדת החומרנות המודרניסטית ובתורו מזין אותה, ממיט הרס בריאותי ונפשי על החברה האנושית, וחורבן סביבתי בלתי-הפיך על העולם שאנחנו חיים בו. ההוכחות נראות בכל מקום, למי שפוקח את עיניו – מהילדות האנורקטיות שרוצות להיות בארבי, עד עודף-המשקל שהופך למחלה החמורה ביותר בעולם המערבי (לצד מחלות-נפש, והתקפי-הלב הוותיקים והמוכרים). מהילדים שמקבלים ריטאלין כי הם לא יכולים להתרכז בכיתה ב', עד האמהות שלהם שלוקחות פרוזאק וחולמות שהילד יהיה עורך-דין, או לפחות סוחר מכוניות. מההמונים באפריקה שמהגרים מהכפר לעיר בשביל האשליות שראו בטלוויזיה, עד בני החמישים שקונים מכונית ספורט אדומה באשליה שבכך הם רוכשים שוב את עלומיהם, שאבדו בצבירת ממון. מיערות-הגשם בברזיל עד כתמי-הנפט מול חופי ספרד. ובדרך, כל מירוץ העכברושים ('מיליונר מי שגומר ראשון'?) המנוון ומטריף-הדעת, פשוטו כמשמעו – ולראייה הפריחה האדירה בביקוש לפסיכולוגים, למרפאים למיניהם, לסמי בריחה חוקיים ולא חוקיים.
הבידור המיינסטרימי שמיוצר בעולם כזה, בתנאים כאלה, משול בעיניי למלחמות הגלדיאטורים – לחם ושעשועים, הרואין להמונים, ואז מה אם מדי פעם נהרג איזה גלדיאטור ('כפיל') בתאונה מיותרת. שיתוף הפעולה ההדוק בין *תעשיית* הקולנוע (וה'בידור הקל' בכלל), העולם התאגידי, תקשורת-ההמונים (שנשלטת אף היא, הפלא וופלה, בידי אותם תאגידים בערך) והפוליטיקה (אתם יודעים כמה מיליונים עולה להריץ מועמד לסנאט, שלא לדבר על הנשיאות?), שניזונים כולם מאותו בולמוס צריכה עיוור שאותו הם מעודדים, מפיק *מוצרים* קולנועיים (ולא סתם אורי קואן משתמש במילה הזאת, שרבים ממכם כל כך שונאים) סתמיים, עם סאבטקסט בולט בהמון רבדים שונים:
"אני קונה משמע אני קיים"
וזאת הכתובת על הקיר, כלומר בלבן-על-אדום-ענקי מול בית הדר בת"א, בקיץ 1995, לרגל השקת ערוץ הקניות החדש.
* הערה אחרונה ובקשה לפליימרים: כן, אני כאן בשביל לשחוט פרות קדושות. תגובותיכם חשובות לי לאיכון ומיקום הפרות האמורות. כדי לאפשר לי לקרוא ולהחכים מפניניכם לפני המחיקה על ידי הנראטיב השלט ('המחק'), אנא הקפידו להמתין עד שעות התעריף המוזל. בבוקר אני במילא ישן. חבל.
אפשר לקרוא לך טיילר?
האמת, אני מסכים איתך בעיקרון (אם כי בצורה הרבה פחות מפורטת), אבל שכחתי כבר על מה הדיון.
הקדמתי אותך
(זה גשם זה? המדבר מגיע גבירותיי ורבותיי).
כתבה מספר 1030
מקווה שהקישור יעבוד.
והדיון הוא על זה שאנחנו לא רוצים שאף אחד יכתיב לנו את רצונותינו. חזור אחריי: כולנו אינדיבידואלים! חופש – טוב! רפובליקנים – רע! תודה על השלום! סחתיין על הבטחון!
זהו. לא מסובך, נכון?
אני אקרא לך ישמעל.
לתדהמתך אולי, אני מסכים איתך. קקי שם בחוץ.
אבל מה, אני לא מכיר שום חלופה עדיפה. אתה כן, או שתעדיף להחריב את הציוויליזציה המערבית, ללא חלופה מוכנה מראש?
נרשמה תדהמה
נשמח לגייס אותך לשורות המחתרת הדיסקורדיאנית. נציג מטעמנו ייצור עמך קשר באמצעות קרן ורודה.
ועכשיו ברצינות: אני לא מציע להחריב את הציביליזציה המערבית. היא עושה את זה יופי בכוחות עצמה, למרבה הצער. גלי ההריסות נערמים סביבנו (אני גר על גבול יפו-בת-ים, היית צריך לראות את מדורות-הזבל בזמן קריסת-המערכות האחרונה). את החלופה שלי, עד כמה שהיא מגובשת וניתנת לניסוח, הצעתי באי-אילו מקומות (וזכיתי לקיתונות של בוז, אבל מי סופר), וניתן לנסח אותה במלה האחת *מרד*.
(הכניסו בדיחה צרפתית כאן. באנגלית זה נשמע יותר טוב – rebellion בניגוד לrevolution)
בקצת יותר מלים – לא תנועות המוניות, כוחניות, שמשחקות לידי הדינמיקה הדורסנית, אלא תהליך אישי. לא להשתתף במירוץ, או ליתר דיוק לצמצמם את המעורבות בו למינימום ההכרחי. להיות מודע למה שאני צורך, למה שאני פולט, למה שאני יוצר, למה שאני עושה לפרנסתי ולדרך שבה אני מוציא את הכסף שלי. להיות מודע להשלכות של הדברים שאני עושה כלאחר-יד.
(זה שלב לא כל-כך אסתטי, ובו באמת נשברים רוב המנסים, ונסים על נפשם לססמאות ניו-אייג'יות ולפסטיבלי "חזרה-לטבע" עתירי חסויות למיניהם.)
אחר כך צריך "רק" להמשיך בזה כל הזמן. להיות ישר עם עצמי, לשאוף לשלמות עם עצמי. להיות מודע לכל הפעמים שבהן אותו "עד" (הwitness של יוגה) נכבה, והאגו מתעורר עם כל התשוקות והרעב שלו. כש"מתרגלים" לחיות ככה (מתרגלים מלשון תרגול אולי), אחרי שנרגעים מהחרדה לאובדן השפיות*, מגלים שאכן, ההמציאות היא זו שמשובשת. מגלים גם שאני לא היחיד שרואה את זה ככה, כמו רשת של יהלומים שכל אחד מהם משקף את אורם של האחרים…
בשנות השישים היו שניסו לפקוח את עיני העולם "במכה". המכה הזאת שלחה הרבה אנשים למערבולות לא פרודוקטיביות. אי אפשר להוציא את האווז מהבקבוק בכוח. הוא צריך לרצות לצאת. כל מה שנשאר זה להתוות דוגמה בלי לעשות זה בכוונה, על ידי פילוס נתיב עצמאי, לזכור שכל איש ואישה הם כוכב, ובעיקר לאהוב, לאהוב הרבה.
(לשאלתכם איך זה רלוונטי – אחד מתוצרי-הלוואי הברוכים הוא הגילוי שהחיים האמיתיים הרבה יותר מעניינים מהפרסומות הגלויות והסמויות).
המשך, אולי, בביקורת על "סמסרה", אם יהיה ביקוש (ולכשאזכה לראות אותו).
ואני עדיין לא בדיוק חולק עליך.
אבל לא שאלתי על התהליך. שאלתי על היעד.
אחרי המרד. מה אז?
לשחק בעד
קודם כל, הערה מתודית: יש שיטענו שהתהליך הוא היעד, ושהוא לא נגמר עד המוות. יכול להיות שהם צודקים.
וברמה יותר מעשית, שלא לומר פוליטית – אין לי תסריט להציע לך, אם כי אני יכול להמליץ על טרילוגיית מאדים (המשעממת! הארכנית! הטרחנית!) של סטנלי רובינסון כתיאור של תסריט (אפשרי? לא לי לקבוע) לפיתוח בר-קיימא שמבוסס על נוסחת SMIILE שטבע פרופ' לירי:
(ספוילרונצ'יקים לספר בפסקה הבאה:)
שים לב לתאגיד החריג, שמתחיל לצבור תאוצה כשהשאר מתמוטטים – זאת דוגמה ל"לשחק בעד", מה שנקרא win-win situation. שים לב גם לכלכלה המאדימאית, שמבוססת על העדפה לסחר-חליפין בתוספת ריבית שלילית על הכסף, כך שאין מוטיבציה לאגור עושר אלא להפרות את הכלכלה. ושוב, כמראה-מקום לשלל אוטופיות, אני ממליץ על Cosmic Trigger של ר. א. וילסון, ועל כל כתבי האדמו"ר טים לירי.
אני גם לא בהכרח מחכה ל"אמא של כל האפוקליפסות", הרגע החד-משמעי שבו העולם הישן ייחרב ונוכל להתחיל למחזר את חורבותיו. זה כבר קורה, מסביבנו, כל הזמן. גם ההרס וגם המיחזור. וכל מעשה שכל אחד עושה הוא נטילת צד בתהליך.
יש מספיק אנשים שעוסקים בחדווה במלאכת ההרס. אני בעסקי הבנייה מחדש.
מצטער. לא שרדתי את הכרך הראשון.
אבל אם אתה מחפש מודלים חליפיים בספרות, אחד כזה מוצג בסיפור הקצר והחביב "מנקי נקו" של ברוס סטרלינג, שהופיע לאחרונה באוסף סיפורים קצרים בהוצאת אופוס.
(להמליץ על האוסף אני לא יכול. אחד הספרים הפחות מושקעים שאופוס הוציאו לאחרונה. מחריד. אבל הסיפור באמת מתוק.)
כלכלת חליפין המבוססת על נחמדות. עם כזה דבר הייתי יכול לחיות, מרגע שזה כבר עובד. אני ספקן מכדי לקבל דברים כאלו בעודם מיוסדים.
נ.ב.
אני לא מקבל את הטענה שלתהליך ללא יעד יש משמעות. כאשר היעד ידוע, לתהליך יש חשיבות מרובה. מבלעדי היעד, לא יהיה תהליך. לא בכיוון הנכון, בכל אופן.
כשהיעד הוא שיפור עצמי
(ושיפור העולם, שהרי
בהחלט הגיוני לשאוף אליו בלי לשאוף להגשים אותו.
שהרי, כמו שאבא שלי אומר, האויב של הטוב הוא היותר-טוב.
זה מזכיר לי קטע נפלא מהחמישיה הקאמרית.
רמי הויברגר הכהס למתקן טלוויזיות.
רמי: יש לי בעיה עם הטלוויזיה.
מתקן: מה הבעיה? לא רואים טוב?
רמי: רואים מצוין.
מתקן: אז מה הבעיה?
רמי: יש חרא תוכניות.
התכוונת דב נבון
שבמקרה שודר ביום ששי הזה.
איפה?
ערוץ 2
רשת משדרים בשידור חוזר מבורך את החמישייה הקאמרית, רק שהם עורכים את זה לפי נושאים (למשל ביום ששי שעבר הנושא היה טלוויזיה). ימי ששי ב22:30, אם אני לא טועה.
נו, אז אתה צודק.
אבל העובדה שאנחנו יודעים את הרעות של תרבות הצריכה לא אומרת שאנחנו לא חיים בה. לא אומרת שאנחנו לא רוצים לחיות בה. לא אומרת שאנחנו לא *אוהבים* לחיות בה. אז נכון, יכול להיות יותר טוב. אבל אני לא סובל במיוחד. אז לקחתי את הגלולה הכחולה, ועכשיו אני רוצה להתחבר מחדש.
או במילים אחרות: אתה רוצה להיות דון קיחוטה? בבקשה. אותי זה קצת מתחיל לעצבן.
נו, אז אני צודק.
קודם כל, דבר בשם עצמך. *אתה* אוהב את תרבות הצריכה? תנחומיי. אתה גאה בבחירתך באידיוטומט? יבושם לך.
מצד שני, אם אתה מסכים שאני צודק, אתה בעצם מודה שאתה נהנה לחיות על חשבון מיליוני עבדים, שעובדים בסדנאות-יזע כדי לספק את תאוות הצריכה שלך. במובן מסויים, אתה מודה שאתה נהנה להיות עבד בעצמך, משועבד לאינטרסים של המאיון העליון.
יתר על כן, אתה מודה שאורח-החיים שלך אינו בר-קיימא, כך שאתה משתתף בהרס של העולם שאתה חי בו. הרס בלתי-הפיך, להזכירך, כך שבעצם אתה חי על חשבון בניך ובני-בניך. וואו, צריכה להיות חזקה לאללה הגלולה הכחולה הזאת, אם היא מאפשרת לך לחיות "ברצון ובאהבה" בתוך דיסוננס קוגניטיבי כזה. המלים "סיר הבשר" ו"עגל הזהב" מצלצלות באזניי משום מה.
ולגבי המלים האחרות: המממ, הרשה לי לגחך קלות, לשמוע דברים כאלה ממך?
(פשט: נו, רוב מה שאתה כותב מעצבן אותי, ולא שמעת אותי מתלונן.)
דיברתי בשם עצמנו
וכן, הגלולה הכחולה כל כך חזקה.
אני נהנה לחיות על אותם חשבונות שהזכרת, תמיד שמח שבי זה לא פוגע. הכל נובע מתפיסת עולם חולנית-מה אבל קיימת של "דווקא". אם הייתי קורא דו"ח על ניצול מחפיר של אלפי ילדים במזרח, הייתי מתרעם (כמובן, אחרי שהייתי אומר שזה מאד דומה למה שקרה במהפכה התעשייתית, ולכן פשוט הגיע למזרח בפאזה מאוחרת מעט). כשאני שומע את חבורת יפי הנפש צועקים את זה מראש כל חוצות, אני מתכנס ואומר "טוב, אם זה מטריד אותם, שהם יטפלו בזה, אני לא צריך להתעסק עם כל זה".
ואתה אל תלכלך על הדיסוננס הקוגנטיבי שלי. הוא דווקא כן יעלב.
(וחוץ מזה- לא התלוננתי עליך. התלוננתי על כל מתנגדי-הגלובליזציה-ירוקים-פמיניסטיות שכל הזמן מתלוננים, ושאותי זה מעצבן. אתה כמובן מוזמן להתלונן כאשר אני מעצבן אותך. רק זכור שאין הרבה סיכוי שזה יעזור)
רק אותי מטריד שהוא חזר לעשן?
לא ראיתי כאן תגובות בנושא… איכשהו כולם התיחסו למכונית/וודקה/שעון.
ממסחורים ופרסומות סמויות ממש לא אכפת לי, בפרט שהם עושים את זה באופן מאד אלגנטי לדעתי. עדיפות 3 פרסומות סמויות אלגנטיות בטוב טעם, על פרסומת אמיתית אחת שמעצבנת את הנשמה (אפילו אם היא תקועה לפני הסרט ולא משולבת בו).
אבל עישון זה עניין אחר. נכון שסיגר זה לא סיגריה – כיוון שיש לו דימוי אחר, והוא לא ממש בהישג ידם של בני נוער ממוצעים, הוא הרבה פחות מטריד אותי, ועדיין. בני נוער מתחילים לעשן בגלל התדמית והתחושה שהסיגריה נותנת להם – אם זה בטחון עצמי, תחושת בגרות מזויפת, "קוליות" או סתם מתוך לחץ חברתי. ברגע שדמויות מפתח ומודלים לחיקוי והערצה כמו שחקנים פופולריים (או הדמויות שהם מגלמים) מעשנים, המסר שנקלט (גם אם בתת מודע) הוא חיובי, פרו-עישון, וזה בעיני נורא ואיום.
לא, הבנת את זה לא נכון.
הוא חזר לעשן כי האקדח שקיו סיפק לו היה פגום. ג'ון קליז בתור קיו, ציפיתם למשהו אחר?
הא?
ניחוש פרוע
ג'יימס בונד תמיד (או כמעט תמיד) מופיע על הפוסטר עם אקדח שלוף ביד. הפעם הוא מופיע עם סיגר.
הוא לא.
לפחות לא בפוסטרים שראיתי.
מאיפה אני יודע?
לא ראיתי אף פוסטר של הסרט החדש, אבל קראתי שיש פוסטר כזה.
גם אותי זה מטריד (מה לעשות, אני מאלה שזה מפריע להם)
אבל מטרידה אותי גם השאלה מה הביא להופעת הסיגר. האם זה באמת חד פעמי כי הסרט מתרחש בחלקו בקובה? או שיותר גרוע, המפיקים והמפיצים הגיעו למסכנה שכבר אין טעם להימנע מעישון בסרט כי זה לא מטריד כמו לפני כמה שנים. כשג'ימס בונד עישן בסרטים הישנים, זה היה בעיקר בזמן שלא יחסו חשיבות רבה לנזקי העישון (בעיקר בשנות השישים והשבעים בהן היה נהוג לעשן כל דבר שיש לו עלים). בשנות התשעים גברה המודעות וגם המאבק נגד עישון בקרב צעירים. האם יש רמז לכך שכבר באמת לא אכפת לחברה מהמסר שמועבר דרך הסרט, או שסיגר הוא רק סיגר?
לדעתי סיגר הוא רק סיגר.
כלומר, גם היום חשוב מאוד למפיקים להיות פוליטיקלי קורקט, וסיגריות הם אאוט מוחלט. לא נראה לי שבונד (או דמויות אחרות מסוגו) ימשיך לעשן גם בסרטים הבאים. זה היה רק סיגר אחד, פעם ב-13 שנה מותר לו.
לדעתי סיגר הוא רק סיגר.
מעניין מה יש לקלינטון לומר בעניין !סקסופון!
-הכנס כאן בדיחת 'פיתוי'-
''פיתוי''
(הקרדיט לפמבלטון)
(הקרדיט לקפטן ריינולדס)
העדפתי את המקור:
מכל הפתילים המצחיקים שקראתי
זה עדיין באיבו.
אמרו כבר הרבה שטויות בעין הדג.
וכנראה שהשצף עדיין לא נגמר.
והנה בא רד להרוג אותו.