הפסנתרן

במקור: The Pianist
במאי: רומן פולנסקי
תסריט: רונלד הרווד
על פי ספרו של ולדיסלב שפילמן
שחקנים: אדריאן ברודי, מורין
ליפמן, פרנק פינליי, ג'סיקה

מאיירס

זה סרט על יהודי בשואה. יהודי אחד בתוך שואה אחת.

בדרך-כלל, סרטים העוסקים בשואה מתחלקים לשני סוגים:
הסוג הראשון הוא סרטים על השואה. הגיבורים האמיתיים בהם הם ששת המיליונים שנרצחו, והגיבור הראשי המוצהר, אם יש כזה, הוא רק תירוץ כדי להראות את הזוועות שמסביבו. סרט כזה, למשל, הוא 'המרד בסוביבור', שבמוסד בו ביליתי את שנותי התיכוניות הקרינוהו שבע פעמים בקירוב, ולמרות זאת אני לא מסוגל לזכור אף אחת מהדמויות בו, למעט מחנה ההשמדה. בזהירות אטען שגם 'רשימת שינדלר' הוא סרט מהסוג הזה: הגיבורה החשובה בו היא קהילת פלאשוב שגורשה, לא אוסקר שינדלר.

הסוג השני מספר סיפור אישי, והשואה היא רק רקע. יוצרי הסרט מניחים שהצופים יודעים שהיא קיימת, ומראים דוגמאות מייצגות, או בכלל לא; בסוג הסרט הזה ייתכן שבתחילת הסרט תופיע הכיתובית "העיירה טרבלינקה, 1943", ובמהלכו מישהו יזכיר "גדר", וכל שאר הסרט יעסוק בסיפור אהבה פסטורלי בין פולניה יפה לקצין אס.אס. קשוח אך רגיש. הצופים יצטרכו להבין, כמובן, שמדובר בביקורת חריפה על התנהגות הפולנים בשואה והתעלמותם מהנעשה ליד בתיהם.

ואפשר לשלב.

'הפסנתרן', מבוסס על ספרו של ולדיסלב שפילמן, שהוא (איך ניחשתם) פסנתרן, ומספר על קורותיו של שפילמן בוורשה בתקופת מלחמת העולם השניה. הסרט מתחיל במלחמה על וורשה, ממשיך בימי הגטו, בתקופת המרד הפולני, ומסתיים מעט אחרי תום המלחמה. כיוון שהסרט מבוסס במוצהר על סיפור אוטוביוגרפי, ניתן להניח שהעובדה שהגיבור שורד בסוף אינה מהווה הפתעה גדולה לאף אחד. המתח בחלק מהסצינות מבוסס על השאלה "איך הוא שורד", ולא על "האם הוא ישרוד".

הסרט מחולק לשניים: החלק הראשון – לפני בריחתו של שפילמן (אדריאן ברודי) מהגטו – הומה אדם. כמעט כולם יהודים מסביב. פולנסקי מראה את השלבים: את חוסר האמון של היהודים בכוונות הגרמנים, את הכניסה לגטו, התעללויות גרמניות, האקציות וההרג, העבודה והגירושים – המון סצינות קטנות. וכשהנאצים מתנהגים כמו נאצים מתהפכים הקרביים גם אם הטבח המוצג הוא בממדים קטנים באופן יחסי. הבעיה בחלק הזה היא שלפעמים ברור מדי שהבמאי רוצה להעביר שיעור היסטוריה, ולא סצינה אחת הופכת לדיאלוגים מלאכותיים למדי, המשמשים להצגת דילמות קיומיות כגון השאלה האם להתקומם, האם ללכת כצאן לטבח ומה חשבו היהודים על כוונותיהם של הנאצים. אני מבין את הצורך שלו, בהתחשב בכך שרוב צופיו לא יודעים כמעט שום דבר על השואה ("וואלה? כולם שם אשכנזים!" ציטוט, ערב יום השואה 1998 בבה"ד 1), אבל חלקים מהסצינות האלו נראים מודבקים בתפרים גסים. הסצינות הדידקטיות פוגמות, אבל לא הורסות; אמנם היו כמה דקות בהן חששתי שהסרט כולו יהיה מאכזב, אבל הן עברו די מהר, ופינו את מקומן לסצינות רבות עוצמה ביותר, מזעזעות ומחרידות.

החלק הראשון משמש בעצם כרקע, כדי להציג את השואה, כדי שהצופים יקלטו מה מתרחש. הסרט לא מסתפק בלומר "היתה שואה", וגם לא מנסה להציג את מלוא ההיקף שלה, הבלתי נתפס. במקום זה הוא המקביל הקולנועי של ספרי ק. צטניק: סיפורים קטנים של זוועה, מתוך מחשבה שבאמצעות זוועה מקומית ורוע נורא בקנה מידה קטן יהיה אפשר להבין כמה גדול היה הרוע.
וזה עובד.

אחרי ששפילמן עובר מן הגטו לחלק הארי של וורשה, מבנה הסרט מתהפך: רוב הסצינות מתרחשות בחדרים מבודדים, וכמעט אי אפשר לראות בהן אנשים; אחרי שפולנסקי סיים עם הרקע, הוא יכול לספר את הסיפור של האיש הבודד, שרידתו והינצלותו בתוך התופת.

לא שרואים משהו שלא ראיתם קודם. בכל סרט פעולה ממוצע יש יותר דם, אם כי פחות הרס. כל הסרט לא חורג מתחומי וורשה, והמילה "גזים" אינה מוזכרת בו אפילו פעם אחת. אבל פולנסקי מצליח להעביר את תחושת האסון, ההרג וההרס בצורה מפחידה ממש. גטו ורשה שלו הוא הגטו הריאליסטי ביותר שראיתי מחוץ לסרטים תיעודיים, וזה כולל את הגופות ברחוב לצד בתי הקפה, את המשטרה היהודית, את הברחות המזון, ואת האקציות, כיכר הגירושים והתנהגות הנאצים. וורשה של סוף המרד הפולני נראית הרוסה ומושמדת בצורה מדהימה.

כבר בהתחלה הצילום מרשים מאוד, אבל בחלקו השני של הסרט הוא יצירת מופת. הבידוד, גודלם של המאורעות המתרחשים מסביב וחוסר השליטה של הגיבור מודגשים מאוד על ידי הצילום. כרזת הסרט, בה נראית דמות קטנה בתוך רחוב הרוס לחלוטין, היא דוגמה טובה לכך. גם הרגשות של הגיבור באים לידי ביטוי במידה רבה באמצעות הצילום – יש דקות שלמות בהן הוא כמעט ולא אומר מילה.

גם כאן לא הכל מושלם. יש כמה סצינות קרב (מרד יהודי ופולני, בכל זאת), והלחימה בהן היא מהפחות מרשימות (או משכנעות) שראיתי בשנים האחרונות. גם הפריע לי קצת שאפילו קללות רוסיות מתורגמות לאנגלית. אבל זה לא עיקר הסרט. את העיקר, שהוא לספר סיפור של ניצול שואה אחד, עם הבנה של המתרחש מסביב, השואה והמלחמה, הסרט עושה היטב; כל-כך היטב, עד שנשארתי עד לסיומן המוחלט של הכתוביות, ולמדתי על כל מיני מקצועות קולנועיים משונים במיוחד. נשארתי גם בגלל שהמוזיקה הייתה מצוינת, אבל גם בגלל שלא רציתי לקום מהכיסא ולו שניה לפני הסיום.

וזה הישג גדול; קשה לעשות סרטים בנושא כזה בלי להיגרר לאחת משתי הדרכים האופייניות. אבל פולנסקי הצליח לעשות בדיוק את זה: לספר סיפור אישי, על השמדת-עם לא אישית. על יהודי אחד בתוך שואה אחת.