כל הפחדים כולם

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 12 בספטמבר 2002Posted in: ביקורות

במקור: The Sum of All Fears
במאי: פיל אלדן רובינסון
תסריט: פול אטנסיו, דניאל פיין
על פי ספרו של טום קלנסי
שחקנים: בן אפלק, מורגן פרימן,
ג'יימס קרומוול, לייב שרייבר

לפני שנה וכמה שעות התמוטטו בנייני התאומים בניו יורק, והמשפט הנאמר ביותר בעולם באותו זמן (חוץ מ"!Holy shit") היה: "זה ממש כמו סרט". השבוע, בעיתוי מפתיע וחשוד, הגיע לארץ הסרט 'כל הפחדים כולם', והמשפט הנפוץ ביותר שיישמע באולם הקולנוע (אחרי "איזה מאמי בן אפלק!") הוא: "וואי, זה בדיוק כמו התאומים".

וזה נכון. זה באמת בדיוק כמו התאומים. או לפחות ממש דומה. אחרי הפיגוע, היה קשה מאוד להזכיר בציבור טרור, התרסקויות מטוסים, או תאומים: הטריילר של 'ספיידרמן' שבו הופיעו מגדלי התאומים נגנז; שם הסרט השני בסדרת 'שר הטבעות', 'שני הצריחים', נחשב ללא-פוליטיקלי קורקט באופן קיצוני; מודעת פרסומת ל'סטארבאקס' צונזרה משום ששתי כוסות משקה שהופיעו בה עשו חיקוי של המגדלים ברגעיהם האחרונים; התאומות אולסן נעצרו באשמת פגיעה ברגשות הציבור. לכן מדהים בעיני שסרט כמו 'כל הפחדים כולם' – סרט שעוסק בשיא הרצינות ובלי להתנצל באפשרות של פיגוע טרור ענק במרכז עירוני בארה"ב – בכלל יצא לאקרנים. לפחות מתכנני הפיגוע המרושעים שונו ממוסלמים בספר לנאו-נאצים בסרט, כדי שלא יהיה חלילה יותר מדי דומה למציאות.

בן אפלק משחק בסרט את איש ה-CIA ג'ק ריאן, עובדה שהיא כשלעצמה תמוהה מאוד, ומחסלת את הסיכוי לעשות אי פעם סדר בקורותיו הקולנועיות של ריאן: הוא התחיל כאלק בולדווין צעיר ונמרץ ב'המרדף אחרי אוקטובר האדום', הפך להאריסון פורד קשיש ב'משחקים פטריוטיים' ו'סכנה ברורה ומיידית', ועכשיו פתאום חזר להיות ילדון חסר ניסיון. כל הסרטים מבוססים על ספריו של טום קלנסי, איש חסר אחריות שאוהב להפחיד את הציבור במיני תרחישים פראיים ומופרכים בעליל: מלבד האיום המוזכר בפיגוע טרור ענק בארה"ב (טרור? בארה"ב? הצחקתם אותי. מה הם, בית ג'אלה?), עלילת ספר אחר בסדרה מכילה טרוריסט שחוטף מטוס בואינג ומרסק אותו לתוך בנין הקפיטול. אמרתי כבר: מופרך.

על רקע משבר פוליטי בין ארה"ב לרוסיה, מגיעה פצצת אטום מתוצרת כחול-לבן, יד שניה במצב טוב אחרי שיפוץ (לא בשבת), לידיים הלא נכונות. הידיים האלו מעוניינות להביא את הפצצה לחופי ארה"ב ולפוצץ אותה שם, ובכך ליצור תגובת שרשרת שעשויה להגיע לידי מלחמת עולם שלישית. זה, כמובן, לא האיום הטרוריסטי הראשון על שלום ארה"ב של אמריקה. פצצות אטומיות נגנבות על בסיס קבוע ומוחבאות אי שם בערים הגדולות (שלא לדבר על האסטרואידים, המפלצות וטים ברטון המשמידים מבנים מפורסמים בארה"ב בכל שני וחמישי), אבל כל התרחישים האלה נגמרים בדיוק באותה צורה – גיבור אמריקני טהור (או שניים, אחד שחור ואחד לבן) תמיד ימצא את הפצצה אחרי כמה מרדפים ויריות, וינטרל אותה 0.4 שניות לפני הפיצוץ. אבל, למרות שבתחילת הסרט אפלק מצתוות למורגן פרימן כדי להרכיב צוות שחור-לבן קלאסי, שום דבר אחר לא הולך לפי התכנון המקובל – והכל בגלל הפצצה הזאת. הפצצה הישראלית הגאה שמאיימת על שלום אמריקה ב'כל הפחדים כולם' היא שונה מכל פצצה קולנועית שראיתי עד היום. קודם כל, מחדל תכנוני גרם לכך שלא מחובר אליה מסך שמראה בספרות גדולות וירוקות את הזמן שנותר עד הפיצוץ, דבר שהיה עשוי לבלבל אפילו את ברוס וויליס. איך אפשר לנטרל פצצה בלי ספרות ירוקות? זה בכלל אפשרי לנטרל פצצה בלי שהשעון יראה 0:00:04? גרוע מזה: ההתלבטות הנצחית "איזה כבל לחתוך, האדום או הכחול?" לא קיימת כאן, כיוון ששני הכבלים, האדום והכחול, שקטיעת אחד מהם תביא להשתקת הפצצה והשני ל-(פופופופום!) מוות ודאי, חסרים. מה ששמעתם. הם פשוט לא שם. אינם. וזה עוד לא הכל. הפצצה הזאת מסרבת להכנע לדפוסי ההתנהגות המצופים מפצצה קולנועית, ובכך היא לבדה אחראית להעלאת הסרט בכמה דרגות מעל לסרט האקשן הממוצע. זוהי בלי ספק הפצצה החכמה ביותר מאז ג'וליה סטיילס.

'כל הפחדים כולם' הוא לא בדיוק סרט אקשן. ג'ק ראיין, לפני שנהיה האריסון פורד, הוא לא כוכב אקשן ואין לו שאיפות ג'יימס בונדיות: הוא לא מתפרץ לדלתות פתוחות באקדח שלוף, צונח לתוך צוללות או חוצה את האוקיינוס כשהוא נאחז בזנבו של טיל גרעיני (אמנם יש לו נטייה להיות מעורב בכל המאורעות החשובים בעולם, אבל כאן זאת לא המציאות אלא קולנוע. אז תתמודדו עם זה). אין בסרט בעצם שום סצינות אקשן כמו אלה שאנחנו רגילים לראות: יש כמה פיצוצים נפלאים, אבל הפיצוצים הם תוצר של העלילה ומחוייבים ממנה, ולא להיפך. הסרט ריאליסטי במידה רבה (אוקיי, אז התסריטאי לא מאוד חזק בגיאוגרפיה של המזרח התיכון, תתבעו אותו) וכיבוי המוח בכניסה מאוד לא מומלץ.

אז מה זה כן? זה מותחן פוליטי, במלוא מובן המילה: רובו עוסק בפוליטיקה ובפוליטיקאים. פוליטיקה, כל תינוק יודע, זה דבר משעמם. הסרט מנסה להפריך את האמת האוניברסלית הזו, אבל לא לגמרי מצליח: לא קל לעקוב אחרי כל הדמויות והיחסים בינהן, בעיקר בחצי הראשון, הקצת משעמם, של הסרט. רק קטעים בודדים, חלקם מצחיקים מאוד, שפוזרו בו לשם הבידור מסייעים לשמור על ערנות לקראת החצי השני – שהוא כבר מצוין ומספק ביותר.

כל כך הרבה פעמים ראיתי מבנים מפורסמים בארה"ב מתרסקים ומתפוצצים באופן פוטוגני, שגם אני, כמו כולם, התרגלתי. 'כל הפחדים כולם' הוא יוצא דופן, כיוון שהוא לא מפוצץ דברים רק בשביל הערך הבידורי. במיוחד עכשיו, בין כל טקסי הזכרון והספיישלים של ה-11 בספטמבר, הוא נראה כמו תרחיש אפשרי, ומאוד מאוד מפחיד. הסרט מצליח לשכנע שדבר כזה באמת יכול לקרות, שפיגועי ענק הם דבר שקשה מאוד עד בלתי אפשרי למנוע, ששום מקום בארה"ב לא באמת בטוח, ושמלחמת עולם שלישית באמת עשויה לפרוץ. אם הייתי אמריקאי, לא הייתי ישן בלילה. אבל מה אכפת לי? אני בישראל. אני מרגיש בטוח לגמרי.

תגיות: