שטח הפקר

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 1 במאי 2002Posted in: ביקורות

במקור: No Man's Land
בימוי ותסריט: דניס טנוביץ'
שחקנים: ברנקו דיוריץ', רנה
ביטורז'ץ', פיליפ סובגוביק

חוזר לו אדם ממילואים, ומחליט
לראות סרט. קולנוע, כידוע, הוא
בין השאר שעה וחצי בממוצע של בריחה מן המציאות. ואיזה סרט טוב יותר לבריחה מהמציאות הישראלית הנפיצה מסרט על מלחמת האזרחים ביוגוסלביה לשעבר?

התשובה היא, כמובן, כל סרט חוץ מ'שטח הפקר'. כבר ביציאה מהקולנוע שמעתי שתי ברנשיות מתווכחות האם ניתן להשוות את המציאות ביוגוסלביה-לשעבר למציאות בפלשתינה-א"י-לשעבר (מה פתאום. לנו יש כל-כך הרבה עצים ירוקים?), ורק בואו של האוטובוס גאל אותי מהויכוח המייגע, ומהשאלה הגורלית: האו"ם – יותר טיפש או יותר כחול?

'שטח הפקר' הוא סרט רב-לאומי (בוסניה-הרצוגובינה, בלגיה, צרפת, איטליה, סלובניה, בריטניה וכורדיסטאן-עילית), המתאר את המלחמה האבסורדית הניטשת בין שני לאומים שכנים ולא-מגולחים, הנלחמים מסיבות שאינן ברורות לצופה מבחוץ, בצורה חובבנית ושלומיאלית להחריד, ועסוקים היטב בשנאה הדדית עיקשת, מעשי זוועה ותלונות לאו"ם. מזכיר לכם משהו? נכון, את המלחמה בין ארמניה לאזרביג'אן. שתי נקודות.

לפיכך, כל מי שסובל ממחלת הקשרת הארץ-ישראלית המצויה, הלא היא הנטיה לקשר כל דבר לישראל ואף לפרוץ במחיאות כפים סוערות כשנטלי פורטמן/עודד פהר/ששון גבאי/חומוס בפיתה מופיעים על המסך, מוטב לו להתרחק מן הסרט. המצב בארצנו מספיק מסובך גם בלי שחקנים שעצם הנסיון להגות את שמם יותיר אותי עם מספר אלטרנטיבי של שיניים טוחנות. אפשר גם לנקוט בשיטה הפוכה – לדמיין בתחילת הסרט שיקופית בסגנון "בהשתתפות משה איבגי", כדי לשכנע את עצמך סופית שהסרט בעצם מתרחש ממש פה.

נוותר לפיכך על הקישורים לאזורי מריבה שונים במזרח התיכון, ונתמקד בסיפור המזרח-אירופי, שבו לאחר ניווט-לילה גרוע במיוחד מוצאת את עצמה קבוצת חיילים-מחליפים בוסנים למול עמדות סרביות, ונקטלת כמעט עד האחד. זה ששורד במצב סביר, צ'יקי שמו (לא שהוא יודה בזה. אם תשאלו אותו לשמו, או לאיזה מקום הוא הגיע באירוויזיון, הוא יירה בכם) נקלע לחפירה עמוקה ונטושה. בעקבות החלטה טקטית נואלת של הצד הסרבי מצטרף אליו שם בעל-כרחו נינו, חייל סרבי לא יוצלח במיוחד. בנוסף נמצא בשוחה צֶרה, ידידו ורעו הפצוע של צ'יקי הנ"ל, השוכב על מוקש דרוך, ולפיכך אסור להזיז אותו – אם יזוז יתרחש פיצוץ, וכולם ימותו.

במצב הזה תקועים שניים וחצי הצדדים בתוך השוחה, מופגזים בטעות או שלא, ומגלים את עובדות החיים הבסיסיות: חיילים בכל מקום הם בני אדם בעלי הרבה מן המשותף. כולם לובשים מדים מגוחכים, עסוקים בויכוחים טפשיים (אתה התחלת! לא, אתה התחלת! לא, אתה התחלת!)
ורוצים רק לחיות, לאהוב, ולהרוג את היריב. העובדה האחרונה הזו מצילה את הסרט משבלוניות, וזה לא קל.

יש להודות, 'שטח הפקר' הוא סרט צפוי מאוד. כקומדיה שחורה על המלחמה ביוגו'-לשעבר, כמעט כל הדמויות הצפויות יופיעו בו: הטירון השלומיאל, אנשי האו"ם המתלבטים בין אי-עשיה כצו מפקדיהם לעשיה כצו מצפונם, קשיי התקשורת של או"מניקים מארצות שונות הדוברים יותר שפות מאנשי שכונת מגדל-בבל (אבל לא את השפה המקומית, לאמור: "לא הבנתי אף מילה, אבל תגידו להם 'יס' ושיהיו מרוצים"), ו-כן – גם אנשי התקשורת: הכתבת הרודפת אחרי סקופים ומאלצת את האו"ם לפעול להצלת שלושת הלכודים, אלפי אנשי העיתונות העטים על כל סיפור וסיפור – כל אלה מופיעים בדיוק כצפוי, וכך הופך עניינם של שלושת גיבורנו לפרשה בין-לאומית, כשהצדדים היריבים מעוניינים שלא להסתבך עם האו"ם, האו"ם מעוניין שלא להסתבך עם התקשורת, והתקשורת מעונינת שלא להסתבך עם העובדות.

כל זה לכאורה שבלוני עד מאוד, אלא שכאן בחר הסרט שלא ללכת במסלול השחוק של שני-הגיבורים-המבינים-שמלחמה-היא-גיהינום- וצועדים-יד-ביד-לעבר-השקיעה. שני הגיבורים ממשיכים כל הזמן לחשוד אחד בשני ולשנוא זה את זה במידת האפשר, כל עוד זה לא יגרום לפצוע לזוז. השנאה ממשיכה לשרור בכיפה, ואחת לכמה זמן הסרבי מנסה להפיל באיזשהו פח את הבוסני, ולהפך. אמנם שני הגיבורים מצליחים למצוא נושאי שיחה משותפים, ולהתאפק ולא לרצוח זה את זה כל חצי שעה, אבל הם לא ייעשו חברים טובים במיוחד.

הבחירה הזו מצילה את הסרט ממלוקקות, והופכת אותו לקומדיה שחורה מוצלחת. צוות השחקנים עושה ברובו את מלאכתו נאמנה (למעט הקולונל האנגלי התמהוני, שטרם הצלחתי להחליט אם הוא משחק ממש ממש טוב או ממש רע), הסיטואציות אבסורדיות כדין, וגם אם אפשר לנחש לאן יתפתחו רוב הסצנות, הביצוע מוצלח וסוחט צחוקים כנדרש. ברמת האלגוריה הפוליטית הסרט פחות מוצלח – אין פה אלגוריה. המסרים ישירים, ולא נדרש תחכום מיוחד כדי להבין אותם: מלחמה זה רע, האו"ם אידיוט וחסר-תועלת, מי שלא נוקט עמדה מול רצח נוקט למעשה עמדה המקבלת אותו, וכו'. שום דבר חדש או לא צפוי, למעט אולי לפרופ' שלמה בן עמי, חסיד הכח הרב לאומי.

אתם יכולים להגדיר את 'שטח הפקר' כסרט צפוי, אבל טוב (ובמקרה כזה כדאי ללכת) או כסרט טוב, אבל צפוי (ובמקרה כזה חבל על הכסף, חכו לוידאו). הבחירה בידכם, ואל תזוזו לפני שאני מתרחק. בכל מקרה, נראה שכוח רב לאומי עושה רק טוב לתעשית הקולנוע, גם אם לא לתושבי הארץ אליה הוא נשלח. מה דעתכם על התערבות או"ם כשיטה להציל את תעשיית הקולנוע הישראלית? אם מאמצים את הרעיון, אני רוצה תמלוגים.

תגיות: