משחק ריגול

מאת
סרין
– פורסם ב 28 בדצמבר 2001Posted in: ביקורות

במקור: Spy Game
במאי: טוני סקוט
תסריט: מייקל פרוסט בקנר
שחקנים: בראד פיט, רוברט
רדפורד, קתרין מק'קורמק

הו, כמה ציפיתי, כמה קיוויתי.
ימים כלילות שיננתי טקסטים באנגלית שייקספירית רהוטה. שעות הסתובבתי במכוניתי בעיר התחתית, בוחנת את הבניין המיועד. לקחתי בוידאו כל סרט מרגלים שיכולתי, אפילו את 'מרגלים עם סגנון', רק כדי ללמוד עוד משפט-שניים מהז'רגון המקצועי. ובסוף? קדחת. כלום. לא רק שלא הגיעו, גם דפקו אותה בייבוש כזה שטובי החלוצים מביצת החולה לא ראו עדיין. לרגע קט היה נדמה ש-15 דקות התהילה של עירי הים תיכונית הגיעו. לרגע קט נרעד ראש העיר לקראת המחשבה שמלבד שלושת התיירים שמגיעים לחיפה (הם בדרך כלל מגיעים כי הם לוקחים פניה לא נכונה בכביש החוף), יגיעו לעיר גם בראד פיט ורוברט רדפורד, כחלק מסט שלם של סרט הוליוודי מתוקצב. אך חלומות הזוהר מצד אחד והמציאות המרירה מאידך. בשניה אחת של פחד ממפלצת "המצב" חרצו אי אלו מקבלי החלטות הוליוודיים את גורל קריירת המשחק המבטיחה שלי. בסרט הבליחה לשניה מרוקאית צעירה שתפסה וודאי את מקומי שלי כניצבת-השלישית-משמאל בסצינה השניה-שלפני-הסוף. הו, כיצד חולפת לה תהילת עולם.

מתוך מירמור ועצבות גמלה בליבי החלטה. לכשיגיע הסרט אל מסכי עירי המסוכנת (והמסכנה), נקום אנקום את נקמת התושבים: אכתוב ביקורת קטלנית באתר אינטרנט ישראלי! הא! זה יראה להם מה זה להעדיף ערים נידחות במרוקו על פני חיפה עירי היפה!

כשסיימתי לצפות בסרט מצאתי את עצמי בבעיה: ביקורת אכזרית כבר לא אצליח לכתוב.

בראד פיט מגלם את סוכן הסי.איי.איי המוכשר טום בישופ. כל כך מוכשר, שהוא מצליח ליפול בשבי הסיני שתיים ורבע דקות מתחילת הסרט. משום שבישופ יוצא להורג תוך 24 שעות, מתכנסת בעניינו ישיבה דחופה במפקדת הסי.איי.איי ואליה נקרא הסוכן נתן מיואר (רוברט רדפורד) לשם מתן עדות אישית על בישופ. מיואר, יש לציין, הוא סוכן למוד ניסיון ביומו האחרון לפני פרישה מן השירות (עוד V מסומן על סעיף "קלישאות קולנועיות ידועות"). הישיבה המיוחדת היא תירוץ טוב מספיק בשביל מיואר להעלאת זכרונות נוסטלגית על איך הוא ובישופ אכלו יחד מאותו המסטינג, עשו קניות בצוותא בשישי בבוקר בשוק ושתלו פקעות נרקיסים באדניות כשהאביב הגיע. בין לבין אנחנו זוכים לשמוע על סיפור היכרותם בויטנאם, וכיצד מיואר החל לאמן ולהפעיל את בישופ הצעיר. דווקא מהבחינה הזו עלילת הסרט מתנהלת באופן פחות שגרתי לסרטי מתח: מיואר בארצות הברית מנסה להשפיע לחיוב על החלטת הועדה לטובת הצלתו של בישופ, ומנגד נפרשים תעלולי העבר בויטנאם, בברלין ובביירות (התפקיד המכובד אליו לוהקה חיפה).

הבעיה העיקרית בעלילה נעוצה בכך שהיא מחוררת בחורים כגבינה שוויצרית בשלה ומעשי הריגול נראים קלילים ומענגים כמשחק קלאס בפארק ולא כמו משימה מורכבת ומסוכנת. השם 'משחק ריגול' אכן הולם את הסרט – קנו את קופסת המשחק ותוכלו עוד היום לרגל במלחמה הקרה ולהשתעשע להנאתכם במסך הברזל! ההתפתחויות לא הטילו עלי רושם עז או יצרו מתח יוצא דופן. בשלב מסוים גם לא כל כך היה לי איכפת אם בישופ ימות או לא (אבל אז נזכרתי שבכל זאת מדובר בבראד פיט). הסרט זז בקצב טוב, מה שלצערי לא אפשר לי לחפש כהרגלי גרגרי פופקורן שדומים לאנשים מפורסמים. למעשה, אני סבורה שבהחלט אפשר להנות מהעלילה – אם משאירים, כנהוג בסרטים שכאלו, את המוח בבית.

בסרט יש גם כמה דברים טובים, למשל: בראד פיט במדי א', בראד פיט במדי ב', בראד פיט במדי רופא, בראד פיט על אזרחי. אפילו המשחק יעיל – פיט מוכיח שוב שהוא לא רק יפיוף ברמה עולמית, ורוברט רדפורד משחק מצוין, אם כי צילומי תקריב מרובים על פניו החושבות מגלים את האמת: לא מזמן רדפורד השתתף בקרב פנים מול פנים עם מחרשה – והמחרשה ניצחה. שאר השחקנים הם הגלריה הרגילה של אנשי מוסדות מודיעין קולנועיים: פה ושם צצים שחקנים עם פרצופים מוכרים, שגם אם יאיימו עלי באקדח לא אזכור איפה ראיתי אותם (בתור בסופרמרקט?). כמורגלת היטב בסרטי מתח, חיכיתי במשך שעה לכוסית התורנית שתופיע. כשהופיעה לבסוף קת'רין מק'קורמק (עוד אחת מאלו עם הפרצוף הממש-מוכר-מאיפשהו) הופתעתי לטובה: בניגוד לשחקניות נשיות רבות בסרטי מתח, היא לא חשה צורך להסתובב בפרהסיה בפיסות בד מינימליות בצבעים עזים. כהפתעה נוספת, סיפור האהבה בסרט לא נדחף בכוח למסך תוך ניסיון למשוך את תשומת הלב, אלא היה מינורי ונעים.

מהבחינה הויזואלית הסרט לא נופל מתוצרים מוצלחים אחרים בשוק סרטי המתח העדכניים: פילטרים צבעוניים, זוויות צילום מעניינות, חיתוכים, שחזור תקופתי מוצלח ועריכה מהירה מככבים (כרגיל) גם בסרט הזה. בקיצור, הסרט נעים מאוד לעין, נעים מאוד לאוזן, קולח וזורם, ורק הגוש האפור הזה שם מאחור התעקש להציק לי והרס את הכיף. זה לא אומר שלא נהנתי – לראות את בראד פיט חמוש במשקפי טייסים מנסה לחקות את תסרוקת שנות השמונים הנהדרת של אלי אוחנה זה לא דבר שאני מורגלת בו. אם מישהו רק היה משקיע יותר בשיעורי מלאכת-יד ותופר את חלקי העלילה בקצת יותר תשומת לב הסרט יכול היה להתעלות מעל להגדרה "סרט מתח פושר לאחר צהריים מת" ולהיות מוצלח ממש. אבל האמת? אחרי ההברזה הכואבת, לא מגיע לו יותר מזה.

תגיות: