לא יכול בלי

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 14 באפריל 2002Posted in: ביקורות

במקור: 40 Days and 40 Nights
במאי:מייקל לימן
תסריט: רוב פרז
שחקנים: ג'וש הארטנט,
שנין סוסאמון, פאולו
קוסטאנזו

בכלל לא רציתי לראות את זה.

אני לא פוסל שום סוג של סרט, בין אם זו דרמה איראנית נוקבת או אקשן יפני ביזארי, אבל פשוט לא בא לי, בזמן ובמקום הנתונים, לצפות בקומדיה רומנטית. בעיקר לא אחרי הטעם הרע שהשאיר הסרט 'הפנטסיה של הל'. "חוץ מזה", הבעתי את מחשבותי בקול רם, "זה עם ג'וש הארטנט, אז בטח הסרט יעסוק בעיקר בפרצופו המדהים וגופו החטוב, כדי לאפשר לבנות בקהל להיאנח בערגה". לא שאני מסווג סרטים לפי מגדר, אבל קומדיות רומנטיות זה בשביל בנות.

"אבל אם זו קומדיה רומנטית", שידלה אותי לונג ג'ון, "אז הוא צריך גם להתאהב במישהי. והיא צריכה להיות יפה".

"כן", אמרתי, "אבל היא לא תתפשט".

"איך אתה יודע?".

"בחורות בקומדיות רומנטיות," אמרתי כשאני משתדל להשמע כמו מומחה לקולנוע, "לא מתפשטות".

אני שמח להודיע שיצאתי אהבל. זה לא סתם עוד סרט – זה מבשר הגל החדש! פורץ דרך!
שלא תהיה כאן טעות – זאת קומדיה רומנטית טפשית כמקובל, אבל בין אושר לתוגה ובין המסת לב לג'וש הארטנט, יש גם סקס. והרבה. 'לא יכול בלי' עלה פה על נוסחה חדשה שעוד עלולה לכבוש את העולם בסערה: קומדיה רומנטית לבנים. וכן, במקרה ששאלתם את עצמכם, הבחורה באמת מתפשטת. ולא רק היא – כמעט כל בחורה מן הרבות בסרט חושפת טפח-שניים בשלב כלשהו, או לפחות מלטפת את עצמה בחושניות, מאגן מתנועע ועד חזה. כמה רומנטי.

מאט (ג'וש) חי בסן פרנסיסקו, הידועה גם בכינויה 'גן עדן עלי אדמות': המקום שבו החיבור לאינטרנט הוא חינם אין כסף, מזג האויר בהיר וחמים תמיד, אולמות הקולנוע משובחים, ומה שהכי חשוב: התנפצות הבועה והתרסקות חברות ההיי-טק לא קרתה שם מעולם. צעירים מגניבים עדיין עובדים בכיף ובאוירה רגועה בחברות אינטרנט השוכנות בתוך משרדים ענקיים, מרווחים ומעוצבים היטב, המשקיפים אל המפרץ, ולא בבנייני בטון דחוקים בעמק הסיליקון. בחברות אלו כל העובדות, מהנהלת החשבונות ועד מעצבות הממשק הגרפי, בחרו בקריירת היי-טק למרות שבקלות היו יכולות להיות גם דוגמניות על. אידיליה. הבעיה הקשה ביותר בחייו של מאט היא – תקשיבו טוב – עודף סקס.

אם המצב בסן פרנסיסקו באמת היה כפי שהוא מוצג בסרט, הייתי קונה כרטיסים לשם כבר בשבוע שעבר. הדרך היחידה לעבור את הסרט בלי לקבל שטף דם במוח מרוב קנאה היא לחזור שוב ושוב על המנטרה (השימושית בדרך כלל בסרטי אימה דוקא): "זה רק סרט. אין דבר כזה באמת. זה רק סרט". אף אחד, אפילו אם הוא נראה כמו ג'וש הארטנט, לא מקבל בכל יום עבודה במשרד שש הצעות מגונות מפורשות מעובדות יפהפיות. בעצם, איזה יפהפיות – במשרדים של חברות אינטרנט הרי כולן מכוערות. בעצם, איזה משרד – הרי אם זו היתה המציאות, מאט היה יושב היום בבית מובטל, לאחר שהחברה שבה עבד פשטה את הרגל בשנת 2000. בעצם, איזה בית – אתם יודעים כמה עולה שכר דירה במרכז סן פרנסיסקו?

כדי לפתור את בעיית המין שלו (איזה תסביך לגמרי לא אמין בקשר לאקסית שלו), מאט נשבע להתנזר ממין במשך ארבעים ימי Lent, שזה, בניגוד לסברתי הראשונה, לא שכר דירה ביפנית אלא איזו מסורת נוצרית שמעולם לא שמעתי עליה, והומצאה, לדעתי, במיוחד לצרכי הסרט. בשלב הזה הדם כבר התחיל לעלות לי לראש: אם הארטנט עומד לעשות פרצוף של קדוש מעונה בגלל שהוא נאלץ – הו, האימה! הסבל! הקורבן!! – לא לשכב עם בחורות במשך 40 ימים תמימים, אני אישית עומד להבהיר לו באופן שלא משתמע לשני מסורים חשמליים שעדיין קיימים בקרבנו – כן, כן – בני אדם שעבורם המנעות ממין היא מציאות יומיומית, במשך 40 יום ואפילו יותר(!). לא אני, כן? אבל יש אנשים כאלה. למרבה הקלתי, מאט נמלך בדעתו מיד והחליט להמנע, מלבד מין, גם מכל סוג שהוא של אינטימיות רומנטית או אפילו סיפוק עצמי, מה שהופך את האתגר לרציני הרבה יותר (וגם יעניק למאט את גביע סיינפלד, אם יצליח לעמוד במשימה).

מכיוון שזאת קומדיה רומנטית, מיד עם תחילת המבצע מאט פוגש את אהבת חייו הפוטנציאלית, אריקה, שאותה מגלמת שנין סוסאמון ('סיפורו של אביר'), שחקנית מתחילה עם שם של נסיכה אלפית ופוטנציאל ענק. התפקיד הבלתי-תובעני שלה כאן לא מאפשר לשפוט עד כמה היא מוכשרת כשחקנית, אבל אני יכול להגיד לבטח שהיא נראית טוב, חמודה, יש לה קסם אישי למכביר, והיא יכולה להיות הג'וליה רוברטס הבאה, אם תרצה. למרות כל הזנזונות (מצטער, אבל זאת המילה) שמקיפות את מאט, שנין סוסאמון היתה גם הבחירה שלי.

מכיוון שזאת קומדיה רומנטית, העלילה נעה בכיוונים הצפויים, שדורשים מהדמויות להתנהג בטפשות, לשקר זה לזו בלי סיבה טובה (מלבד לספק אפשרות להיתפס בשקר, לכעוס זו על זה ולסלוח זה לזו), עד לסוף המטומטם לחלוטין. רק מה, בניגוד לציפיות, זה גם מצחיק. רוב ההומור המוצלח בסרט הוא הנוסח הגברי לבדיחות 'סקס והעיר הגדולה', שלרבות מהן אחראי ראיין, השותף לדירה של ג'וש (שהוא, אגב, הרבה יותר חתיך מבראיין). "השותף המצחיק" הפך כבר לדמות קבועה בסרטים מסוג זה – לכל גיבור מתלבט יש שותף מצחיק, או חרמן, או מטורף, או גם וגם. כנראה שככה זה בסן פרנסיסקו.

כל זה לא הופך את הסרט לחשוב, או טוב במיוחד, או כזה שתזכרו גם בעוד 40 יום ו-40 לילה. אבל בתור סטוץ ללילה אחד – כזה שנהנים ממנו כל עוד הוא נמשך, ושוכחים אותו מיד לאחר מכן – הוא מספק מכל הבחינות. לתשומת לבכם, בנים סטראוטיפים: אם התכוונתם לראות את החדש של שוורצנגר, אבל הדייט הסטראוטיפית שלכם מנסה לגרור אתכם לראות איזה סרט רומנטי וחמוד, תנסו למשוך לכיוון 'לא יכול בלי'. גם לכם מגיע ליהנות קצת.

תגיות: