מי, או מה, הוא ''איש העש''? זה
כמו מין סופר-גיבור, רק הפוך?
ועד כמה ברצינות צריך להתייחס
לכתובת ''מבוסס על סיפור אמיתי''?
לשיפוטכם: טריילר (מומלץ) ואתר.
20.11.2001
יומית
מי, או מה, הוא ''איש העש''? זה
כמו מין סופר-גיבור, רק הפוך?
ועד כמה ברצינות צריך להתייחס
לכתובת ''מבוסס על סיפור אמיתי''?
לשיפוטכם: טריילר (מומלץ) ואתר.
מי, או מה, הוא "איש העש"? זה
כמו מין סופר-גיבור, רק הפוך?
ועד כמה ברצינות צריך להתייחס
לכתובת "מבוסס על סיפור אמיתי"?
לשיפוטכם: טריילר (מומלץ) ואתר.
20.11.2001
יומית
מי, או מה, הוא "איש העש"? זה
כמו מין סופר-גיבור, רק הפוך?
ועד כמה ברצינות צריך להתייחס
לכתובת "מבוסס על סיפור אמיתי"?
לשיפוטכם: טריילר (מומלץ) ואתר.
הנקודה ברורשאך היא לקבל תמונה מלעשות הכללה של מכנים משותפים בין כל התשובות. בד"כ זה בא ביחד עם מבחן השלכתי אחר של סיפור סיפורים, שבו מציגים לנבחן תמונות שונות חסרות קשר, כשעל הנבחן לספר את הסיפור מאחורי התמונה.
מה שרואים בכתם זה לא כל הסיפור. במבחן רורשאך יש בין 10 ל – 20 כרטיסים, חלקם בשחור לבן וחלקם בצבעים, וה"ציון" ניתן על פי כמה קריטריונים, לדוגמה: תנועה (האם אתה רואה תנועה בכתם (כמובן, אין תנועה בכתם ולכן זה מעיד על דמיון וכו')), תוכן (חיות/אנשים/דומם), יצירתיות (שגרתי או לא) ועוד. לכל כרטיס יש תשובה שהיא הרגילה (שהרבה אנשים שלא אובחנו כסובלים ממחלות נפש כלשהן ענו אותה), אבל אין תשובה "נכונה". והמבחן ההשלכתי עם הסיפורים שתיארת הוא מבחן אחר, שגם אותו עושים, וכרגע אני לא מצליחה להיזכר איך קוראים לו. הבעיה איתו היא, שהוא תלוי-תרבות בצורה מאוד מובהקת (התמונות מציגות אנשים מהחברה המערבית בד"כ, ולכן קל יותר לאדם מהחברה המערבית המודרנית להתחבר אליהן).
אלה היו 60 שניות על מבחני השלכה.
בבאטמן לנצח היה כתם רושאך שהזכיר באופן מפתיע את הכתם הזה.
כך שיותר נכון לומר שהכתם הזה (עש, איפה??) מזכיר לי את באטמן, ודווקא מה שאני רואה זה פרוצוף מביט בי.
איש העש זה יכול להיות הרבה דברים
יש בעולם תופעות שאנשים רגילים לא מבינים. איש העש זה אולי מן שד או משהוא
כמו בפרוייקט המכשפה מבלייר -אלו סיפורים אמיתיים לחלוטין ואין לנו להתעשק בהם.
לדעתי יש דברים שאסור לגוע בהם!
ויוצרי הסרטים הללו מרווחים כסף על חשבוננו
ביקורת בהשראת הסרט
אדם קלין אורוןב-20/11/2006 20:00
ביקורת בהשראת הסרט
אדם קלין אורון
פורסם נובמבר 20, 2006 ב 20:00
לפני קצת יותר מארבע שנים (!) כתבתי ביקורת לסרט 'נבואות איש העש'. בצדק עשו העורכים כשהחליטו לא לפרסם אותה, אבל לטובת שני האנשים שהיומית הזו מופיעה להם במתמשכים ולטובתי האישית, הנה היא כאן:
אני ממצמץ בעיני ומשפשף את הרקות – התחלתי לקבל עיניים אדומות מרוב בהייה במסך – מתמתח קצת, מרגיע את החתולה שהתעוררה על ירכי ומסתכלת בי בשאלה, וחוזר למקלדת:
אינטרנט, מאוחר.
אני קורא ב"עין הדג" שיש סרט חדש בשם 'נבואות איש העש', שמספר על אדם רגיל מאוד שמתחילים לקרות לו ומסביבו דברים מאוד לא-רגילים, אפילו על-טבעיים, והוא מנסה להתמודד עם המצב כמיטב יכולתו אבל הכל מתחיל להתערער. הכותב ממליץ בחום על הסרט, אומר שפשוט הכל – הפסקול, התסריט, המשחק, הבימוי, הצילום, האווירה – עובד בו להפליא ובמיומנות, וממליץ לכולם ללכת מהר כי זה בטח ירד בקרוב מהמסכים. אני מתחיל לכתוב לו תגובה שמבקשת פרטים, ובאמצע משפט מצלצל הטלפון.
שני דברים קורים במקביל: חצי מהמוח שלי בוהה בתדהמה מטופשת בשעון הקטן בצד ימין למטה שמראה 2:30, בוהה ולא מבין מי מתקשר באמצע הלילה, בעוד שהחצי השני, זה עם השליטה המוטורית, שולח את היד לטלפון לפני שיהיה צלצול שני והאשה תתעורר.
בצד השני של הקו אין כלום – שקט. שקט, שקט… רגע… כשההדים של "ההלו?" הנלחש-נמרץ שלי נחלשים, אני שם לב לרחש האלקטרוני שהם נמוגים לתוכו: צרצור עדין ולא ברור, חוזר על עצמו אבל לא אחיד, מעין קרקוש של אלפי-אלפים של חרקים קטנים ומאוד רחוקים שמתגבר מדי פעם לקרשנדו מיניאטורי של צפצופים רכים. הרעש מזכיר לי קצת את חיקוי המודם שחבר שלי נהג לבצע בימי ה-1,200, אבל יש בו משהו הרבה יותר מרתק והרבה פחות נעים.
אין לי זמן לשטויות האלה, ואני סוגר את הטלפון ומחליט ללכת לישון.
צחצוח שיניים, שטיפת פנים, כניסה שקטה שלי למיטה, קריאה קצרה ואני מתכופף ומכבה את האור. שניה אחר-כך אני מתיישב במיטה, מדליק את האור, מגשש אחרי המשקפיים – הספרות המטושטשות שמאחורי שערה השחור של האשה מתגבשות ל-4:15 כתום ומאיים.
ארבע. נקודותיים. ורבע. לפני רבע שעה סגרתי את הטלפון. זה לא יכול להיות.
שתי הנקודות מהבהבות בצחוק כבוש ואני יושב במיטה ומחזיק את הברכיים.
אני מוציא מסטיק מנטה מהתיק לנקות את הראש, נאנח ומחזיר את המשקפיים. המאמר על השולחן מתמצק חזרה מגוש מטושטש של שחור ולבן לגוש ממוקד של לבן ושחור, הנקודות הצבעוניות העמומות הופכות לראשים של האנשים האחרים מסביבי:
ספריה, לקראת ערב.
באמצע משפט שאני קורא כבר בפעם השלישית גוון של אור חם המרצד על הנייר גורם לי להרים את ראשי ולהסתכל למעלה, ואני קולט פיסה מהשמים. אני מרוצה מעצמי שבחרתי לעבוד בקומה החמישית ליד החלונות, ומחליט לעשות הפסקה קצרה ולהסתכל בשקיעה.
אני קם, מתמתח, ניגש לחלון, מסתכל וקופא במהלך הרמת היד לכסות על העיניים.
משהו לא בסדר בשמיים.
מעל העיר נשאר פס של כחול כהה המסוכך על הגגות, ובאופק שורות של עננים קטנים מתכנסים לכיוון מזרח ומתחלפים מצבעי לבן וקרם לצבעי אפרסק וסלמון, אבל השקיעה היפה נראית גרוטסקית ולא במקום, כיוון שקרוב יותר אלי, מהעיר ולכיווני, הפס הכחול לא נפתח ליריעה שהופכת כהה יותר ויותר אל תוך הסגול, אלא נקטע בפתאומיות ב… משהו… כהה, רטוב, נושם ופועם, אמבה שחורה בעלת קווי-מתאר בצבע צהוב חולני של חבורה טרייה, גוש עצום שמגיע ממזרח ומאיים לכסות על העיר ולשתות את השמש ונמצא בדיוק. מעל. לראש ש ל י…!
"היי."
אני מצליח לקרוע את עצמי מהזוועה ומסתכל אחורה בלב רועם, מצפה לראות את כולם צורחים באימה, דוחפים אחד את השני בבהלה, בנים מעיפים בנות הצידה באלימות בדרך החוצה, בניסיון פתטי וחסר-תוחלת לברוח מהבלתי-נמנע.
"היי."
אין ספרים על הרצפה. אין דפים קרועים באוויר. המדפים עומדים על מכונם, השולחנות מכוסי קלסרים. שתי בנות מנהלות שיחת-לחישות שלושה שולחנות ממני, מישהי שלמדה איתי בקורס מבוא למקרא עושה בלונים עם המסטיק, הספרנית…
"היי!"
אני מסתכל למטה, רואה שיער שחור ומבין שנרתעתי אחורה כמה צעדים בלי לשים לב ונתקלתי בבחורה שמסתכלת עלי עכשיו בעצבים ומחכה שאתנצל ואזוז. היא מאוד דומה לאשתי.
ההבעה הזועמת שלה מתחלפת פתאום במשהו לא מובן, ובתנועה פתאומית היא שולחת יד לכיוון פניי ונוגעת לי בלחי. האצבעות שלה מרגישות רטובות, וכשהיא מחזירה אותן למטה ומסתכלת עליהן בסלידה אני רואה שהן גם אדומות. רגע, זה לא היה שם קודם.
הפעם היא לא אומרת כלום כאשר אני נתקל לה בכתף בדרכי לשירותים, ואני יכול להרגיש את מבטה ננעץ בגבי מאחורי דלת הזכוכית ביציאה מאולם הקריאה.
הלחיים שלי מכוסות בדם שנוזל לי מהעיניים.
אשתי מודאגת. היא אומרת שאני לא מדבר איתה יותר. האמת היא שאני מדבר, אבל היא לא רוצה להקשיב, כי היא לא מאמינה שהשמים מדברים אלי ושאתמול ראיתי אשה, שהייתי יכול להישבע שהיא אשתי, עפה מעל האוניברסיטה. אשתי מודאגת, אז היא לוקחת אותי לראות סרט:
בית קולנוע, הצגת חצות.
אנחנו רואים סרט. הכותרות מפחידות ומזכירות לי את "שבעה חטאים". אני לא רוצה לחשוב על הסוף של "שבעה חטאים". אבל זה בסדר, ריצ'רד גיר הוא עיתונאי מצליח, ויש לו אשה יפה שהוא מאוד אוהב. אני לא מבין למה כולם קוראים לריצ'רד גיר מר קליין, ומתי אשתו, גרייס, הספיקה לעזוב את השותף שלה ויל, שהיא מאוהבת בו למרות שהוא הומו. אבל גם זה בסדר, כי סטיב, החבר של מירנדה, עזב את "סקס והעיר הגדולה" והפך להיות עיתונאי שעובד עם ריצ'רד גיר. רגע, זה לא טוב: גיר ואשתו עושים סקס והם ממש ממש אוהבים אחד את השני. אני לא אוהב את הסרט הזה. זה יגמר רע. למה הוא לא רואה? למה הוא לא רואה את מה שהיא ואני רואים?
אשתו של גיר מתה. ידעתי שהיא תמות. לא רק היא תמות.
אני לא מבין איך, אבל עברו שנתיים. אני מציץ באשתי והיא לא נראית רעבה או צמאה במיוחד, ואנחנו עדיין באותו קולנוע, אבל בסרט עברו שנתיים. גיר לא מצליח להתאושש ממות אשתו, אז הוא נוסע באוטו למקום אחד אבל מגיע למקום אחר. הוא לא היה צריך להגיע למקום האחר. דברים מוזרים קורים במקום האחר. אנשים לא מבינים מה קורה במקום האחר, אבל אשתו של גיר מבינה. גם אשתו של טרומן פה, אבל זה בסדר, היא רק שחקנית, לא באמת שוטרת, וקוראים לה לורה לייני. המון אנשים רואים או שומעים דמות מוזרה שנראית כמו עש ענק. העש מדבר לאנשים מסוימים, ובמיוחד לאיש אחד ואלי. אנחנו מבינים אותו אבל לא רוצים לשמוע, וכל השאר רוצים אבל לא מצליחים להבין.
הפסקה. אשתי מחזיקה לי את היד, מנגבת לי את העיניים עם טישו ואומרת שזה סרט מצוין, שעבודת המצלמה ממש מוצלחת, שהפסקול מוסיף למתח, שכולם משחקים מעולה, אפילו ריצ'רד גיר, שהבמאי מצליח להסתיר דברים מסוימים ולגלות אחרים בצורה נהדרת ושזה בסדר, גם היא לא פחדה ככה מאז "פרויקט המכשפה מבלייר". אני לא מבין על מה היא מדברת: אני כבר לא פוחד, הרי לא בוכים על דם שנשפך.
שוב בקולנוע, והעניינים מתחילים לזוז מהר. גיר פוגש פרופסור שמסביר לו מה קורה סביבו. הוא יודע שזה הולך להיגמר רע. הוא יודע מה הולך לקרות: אנשים הולכים למות. הוא טועה: הרבה אנשים הולכים למות. לייני לא מאמינה לו. כולם לא מאמינים לי. אשתו של גיר מאמינה לו, אבל היא מתה. משהו הולך לקרות. משהו קורה. וקורה. וקורה – סצינה שלא נגמרת והייתה קורעת לי את הלב אלמלא הוא כבר היה בקוע. אשתי שוב מושיטה לי את הטישו, ואני שומע את הרשרוש של הנייר בדרך מהתיק ליד שלה ויודע בדיוק מה הוא אומר.
אני קם וכולם צועקים לי שאני מסתיר. אני צועק להם שהם לא מבינים. אשתי אומרת לי להיות בשקט. השומר אומר לי להיות בשקט. אני אומר לו שהוא לא מבין, לאיש בשורה השניה יש משהו בתיק, הוא חייב לפנות את כולם מהאולם. אני רואה את ההשתקפות מהמסך בעיניו מתרחבת באימה, אבל אז אשתי לוחשת לו משהו באוזן והיא מצטמצמת שוב, בחשד. הוא מבקש ממני לא לעשות עניין ולבוא איתו בשקט. אני צועק. השומר צועק. אשתי בוכה. האיש בשורה השניה קם וצועק. היד שלו בתיק.
נגמר הסרט.
איש העש זה השותף של The Tick!
אבל לא נראה לי שאיש עש זה הוא אותו אחד.
כשיהיה לי קצת זמן גם אבדוק הטריילר
ואולי בכלל זה רורשאך,
מ-Watchman?
פרטט הדגם ונקמק בליווי הסברים מאויירים, אם אפשר.
תודה.
הו, סתם הפסיכופאת השכונתי החביב,
שרק אלן מור מצליח לגרום לו להיות "גיבור".
הסברים מאויירים?
http://www.stripteasecomic.com/specials/watchmen3.htm
http://www.sensei.co.uk/haven/rorschach.html
פרויקט העש מבלייר
רק עם תקציב (אולי)
נכון גם אני חשבתי ככה!
לפני שעלתה התמונה קיויתי שזה ארתור, אבל זה נראה כמו כתם דיו
לפחות יש להם משהו במשותף
שניהם מצויירים
דג, אתה רואה עשים בשינתך?
אתה מודע לזה שמה שיש בתמונה זה מבחן רורשאך, וכל אחד רואה בו מה בראש שלו.
אני ראיתי שני זקנים עניים ופגועים, אבל מה אני יודע?
מודע, מודע.
אבל מה לעשות שלסרט קוראים The Mothman Prophecies,
ולא The Two Poor Damaged Old Men Prophecies?
כתם דיו, עם זוג עיניים מאוד
ברורות בו (אני ראיתי באטמן, אז?).
ואני ראיתי סמוראי
מה זה אומר עלי? (רמז: למי אכפת)
אני רואה שני כרישים.
האם יש פסיכולוג באולם?
ממבחן אחד אי אפשר להסיק כלום
הנקודה ברורשאך היא לקבל תמונה מלעשות הכללה של מכנים משותפים בין כל התשובות. בד"כ זה בא ביחד עם מבחן השלכתי אחר של סיפור סיפורים, שבו מציגים לנבחן תמונות שונות חסרות קשר, כשעל הנבחן לספר את הסיפור מאחורי התמונה.
פרפר שחור
נו, זה של בילבו.
שני סוסים
נוסעים לכיוונים שונים
אההה! גם אני ראיתי סוסים!
אני רואה רק זוג עיניים בוהה בי
מתוך החשיכה.
מה זה אומר עליי?
ואני רואה אנשים מתים
לא חשבתם שניתן להתעלם מהזדמנות פז שכזו כדי להשתמש בבדיחה שחוקה, נכון?
רקדנית קאן קאן
אני רואה מעין מפלצת
בסגנון החייזרים הענקיים עם הראש הקטן מ"סטארגייט" (הסרט). לקח לי זמן לגבש תיאור של הדבר הזה.
לי זה נראה כמו צללית של שד מכונף
ציירתי משהו דומה פעם בשביל לעשות תאטרון צלליות.
למעשה,
מה שרואים בכתם זה לא כל הסיפור. במבחן רורשאך יש בין 10 ל – 20 כרטיסים, חלקם בשחור לבן וחלקם בצבעים, וה"ציון" ניתן על פי כמה קריטריונים, לדוגמה: תנועה (האם אתה רואה תנועה בכתם (כמובן, אין תנועה בכתם ולכן זה מעיד על דמיון וכו')), תוכן (חיות/אנשים/דומם), יצירתיות (שגרתי או לא) ועוד. לכל כרטיס יש תשובה שהיא הרגילה (שהרבה אנשים שלא אובחנו כסובלים ממחלות נפש כלשהן ענו אותה), אבל אין תשובה "נכונה". והמבחן ההשלכתי עם הסיפורים שתיארת הוא מבחן אחר, שגם אותו עושים, וכרגע אני לא מצליחה להיזכר איך קוראים לו. הבעיה איתו היא, שהוא תלוי-תרבות בצורה מאוד מובהקת (התמונות מציגות אנשים מהחברה המערבית בד"כ, ולכן קל יותר לאדם מהחברה המערבית המודרנית להתחבר אליהן).
אלה היו 60 שניות על מבחני השלכה.
נזכרתי איך קוראים למבחן ההשלכתי עם התמונות.
אני רואה...
פלוגה של שמרי אופה רוקדת וואלס בשעה שתאי אפיתל של כנף עטלף עומדים בצד ונותנת להם להתקין חלונות XP על המחשב.
אתה רוצה ניתוח פסיכולוגי על זה??
היי, רק שניה, לי יש תירוץ!
בבאטמן לנצח היה כתם רושאך שהזכיר באופן מפתיע את הכתם הזה.
כך שיותר נכון לומר שהכתם הזה (עש, איפה??) מזכיר לי את באטמן, ודווקא מה שאני רואה זה פרוצוף מביט בי.
שמעתי שמועה על שריון אולם
לשר הטבעות.
מה בדיוק קורה?
שריון האולם
היה אמור להיות ל'הארי פוטר' אבל בסוף לא ייצא אל הפועל עקב מיעוט נרשמים.
לגבי 'שרה"ט' – הסרט יוצא רק מתישהו בדצמבר. יש מלא זמן. כשנגיע לגשר – נדבר.
אגב שיריון כרטיסים -
ל'הארי פוטר' אפשר להזמין כרטיסים מראש אונליין, ואפילו לבחור את הכסא באולם, באתר של 'עכבר העיר' – אבל רק ברחובות, הרצליה, בת-ים או כרמיאל.
http://www.ticketmouse.co.il/Shows.asp?Category=1&shCode=552
ממש ערים מרכזיות
שברור מראש שכל הלחץ יהיה עליהם. אני זוכר את הבכורה של סטאר וורס בכרמיאל, אלפים עמדו בתור וניסו להשיג כרטיס…
ראיתי את הטריילר
והוא אכן עשוי טוב, מזכיר קצת את הטריילר של "בלתי שביר" רק שהסיפור שונה. באופן כללי נראה שהולך להיות סרט מפחיד למדי.
על ריצ'ארד גיר אני לא ממש מת, אבל נראה שהוא משתלב לא רע עם הסרט.
עוף שמוף
לפי פרסום בcnn.com אורכו של שרה הוא 2:58 . מי שיסבול, יסבול המון, מי שיאהב…
כמעט כמו 'אפוקליפסה עכשיו'
אני רק מקווה שיוותרו על 'I love the smell of Gandalf in the morning'
שתי שאלות
1. למה את בצבע קינמון?
2. האם זה נובע מזה שאת מסתובבת ומריחה קוסמים?
להסביר מה זה Mothman
לאור חלק מהתגובות פה חשבתי לשלוח לכם שני לינקים שיסבירו מה זה ה-Mothman הזה:
http://www.prairieghosts.com/moth.html
http://www.forteantimes.com/exclusive/lcreplies.shtml
אני חושב שתיאור הסיפור הזה
עלול להיות ספוילר לסרט.
מממ... טוב, אין לי מושג
אני לא בטוח במאה אחוז מה הסיפור בסרט, יש יותר מסיפור התקלות אחד ביצור הזה… אם זה ספוילר אז עמכם הסליחה…
אבל מה שלא יהיה, הרעיון היה הוא להעביר מה זה Mothman, כי ההשארות פה היו קצת באוויר :)
גם אני לא -
אני רק מזהיר מפני האפשרות.
לי זה נראה כמו איש צלוב
ואם כבר נבואות – אני מעדיף את אגנס נאטר.
תגובה לאיש העש
איש העש זה יכול להיות הרבה דברים
יש בעולם תופעות שאנשים רגילים לא מבינים. איש העש זה אולי מן שד או משהוא
כמו בפרוייקט המכשפה מבלייר -אלו סיפורים אמיתיים לחלוטין ואין לנו להתעשק בהם.
לדעתי יש דברים שאסור לגוע בהם!
ויוצרי הסרטים הללו מרווחים כסף על חשבוננו
גם יצרני הבגדים,
וגם יצרני נייר הטואלט מרוויחים כסף על חשבונך.
אז מה? אתה מחפש חלופות טבעיות? או בוחר לוותר על שירותיהם?
(אגב, אין שדים. סמוך עלי בקטע הזה. חוץ ממרפי. ארור ארור ארור המרפי.)
ההא! תגובה עם טוויסט בסוף.
מותר לבקש פרשנות להודעה הזאת?
יש לי הרגשה שפספסתי משהו קריטי בהגיון שלה.
למה?
התגובה מתמצתת היטב את הסרט. חסר כל הגיון ומבנה.
אה, ומן הסתם גם הסרט נעשה רק כדי להרוויח עוד כמה פזות.
ביקורת בהשראת הסרט
לפני קצת יותר מארבע שנים (!) כתבתי ביקורת לסרט 'נבואות איש העש'. בצדק עשו העורכים כשהחליטו לא לפרסם אותה, אבל לטובת שני האנשים שהיומית הזו מופיעה להם במתמשכים ולטובתי האישית, הנה היא כאן:
אני ממצמץ בעיני ומשפשף את הרקות – התחלתי לקבל עיניים אדומות מרוב בהייה במסך – מתמתח קצת, מרגיע את החתולה שהתעוררה על ירכי ומסתכלת בי בשאלה, וחוזר למקלדת:
אינטרנט, מאוחר.
אני קורא ב"עין הדג" שיש סרט חדש בשם 'נבואות איש העש', שמספר על אדם רגיל מאוד שמתחילים לקרות לו ומסביבו דברים מאוד לא-רגילים, אפילו על-טבעיים, והוא מנסה להתמודד עם המצב כמיטב יכולתו אבל הכל מתחיל להתערער. הכותב ממליץ בחום על הסרט, אומר שפשוט הכל – הפסקול, התסריט, המשחק, הבימוי, הצילום, האווירה – עובד בו להפליא ובמיומנות, וממליץ לכולם ללכת מהר כי זה בטח ירד בקרוב מהמסכים. אני מתחיל לכתוב לו תגובה שמבקשת פרטים, ובאמצע משפט מצלצל הטלפון.
שני דברים קורים במקביל: חצי מהמוח שלי בוהה בתדהמה מטופשת בשעון הקטן בצד ימין למטה שמראה 2:30, בוהה ולא מבין מי מתקשר באמצע הלילה, בעוד שהחצי השני, זה עם השליטה המוטורית, שולח את היד לטלפון לפני שיהיה צלצול שני והאשה תתעורר.
בצד השני של הקו אין כלום – שקט. שקט, שקט… רגע… כשההדים של "ההלו?" הנלחש-נמרץ שלי נחלשים, אני שם לב לרחש האלקטרוני שהם נמוגים לתוכו: צרצור עדין ולא ברור, חוזר על עצמו אבל לא אחיד, מעין קרקוש של אלפי-אלפים של חרקים קטנים ומאוד רחוקים שמתגבר מדי פעם לקרשנדו מיניאטורי של צפצופים רכים. הרעש מזכיר לי קצת את חיקוי המודם שחבר שלי נהג לבצע בימי ה-1,200, אבל יש בו משהו הרבה יותר מרתק והרבה פחות נעים.
אין לי זמן לשטויות האלה, ואני סוגר את הטלפון ומחליט ללכת לישון.
צחצוח שיניים, שטיפת פנים, כניסה שקטה שלי למיטה, קריאה קצרה ואני מתכופף ומכבה את האור. שניה אחר-כך אני מתיישב במיטה, מדליק את האור, מגשש אחרי המשקפיים – הספרות המטושטשות שמאחורי שערה השחור של האשה מתגבשות ל-4:15 כתום ומאיים.
ארבע. נקודותיים. ורבע. לפני רבע שעה סגרתי את הטלפון. זה לא יכול להיות.
שתי הנקודות מהבהבות בצחוק כבוש ואני יושב במיטה ומחזיק את הברכיים.
אני מוציא מסטיק מנטה מהתיק לנקות את הראש, נאנח ומחזיר את המשקפיים. המאמר על השולחן מתמצק חזרה מגוש מטושטש של שחור ולבן לגוש ממוקד של לבן ושחור, הנקודות הצבעוניות העמומות הופכות לראשים של האנשים האחרים מסביבי:
ספריה, לקראת ערב.
באמצע משפט שאני קורא כבר בפעם השלישית גוון של אור חם המרצד על הנייר גורם לי להרים את ראשי ולהסתכל למעלה, ואני קולט פיסה מהשמים. אני מרוצה מעצמי שבחרתי לעבוד בקומה החמישית ליד החלונות, ומחליט לעשות הפסקה קצרה ולהסתכל בשקיעה.
אני קם, מתמתח, ניגש לחלון, מסתכל וקופא במהלך הרמת היד לכסות על העיניים.
משהו לא בסדר בשמיים.
מעל העיר נשאר פס של כחול כהה המסוכך על הגגות, ובאופק שורות של עננים קטנים מתכנסים לכיוון מזרח ומתחלפים מצבעי לבן וקרם לצבעי אפרסק וסלמון, אבל השקיעה היפה נראית גרוטסקית ולא במקום, כיוון שקרוב יותר אלי, מהעיר ולכיווני, הפס הכחול לא נפתח ליריעה שהופכת כהה יותר ויותר אל תוך הסגול, אלא נקטע בפתאומיות ב… משהו… כהה, רטוב, נושם ופועם, אמבה שחורה בעלת קווי-מתאר בצבע צהוב חולני של חבורה טרייה, גוש עצום שמגיע ממזרח ומאיים לכסות על העיר ולשתות את השמש ונמצא בדיוק. מעל. לראש ש ל י…!
"היי."
אני מצליח לקרוע את עצמי מהזוועה ומסתכל אחורה בלב רועם, מצפה לראות את כולם צורחים באימה, דוחפים אחד את השני בבהלה, בנים מעיפים בנות הצידה באלימות בדרך החוצה, בניסיון פתטי וחסר-תוחלת לברוח מהבלתי-נמנע.
"היי."
אין ספרים על הרצפה. אין דפים קרועים באוויר. המדפים עומדים על מכונם, השולחנות מכוסי קלסרים. שתי בנות מנהלות שיחת-לחישות שלושה שולחנות ממני, מישהי שלמדה איתי בקורס מבוא למקרא עושה בלונים עם המסטיק, הספרנית…
"היי!"
אני מסתכל למטה, רואה שיער שחור ומבין שנרתעתי אחורה כמה צעדים בלי לשים לב ונתקלתי בבחורה שמסתכלת עלי עכשיו בעצבים ומחכה שאתנצל ואזוז. היא מאוד דומה לאשתי.
ההבעה הזועמת שלה מתחלפת פתאום במשהו לא מובן, ובתנועה פתאומית היא שולחת יד לכיוון פניי ונוגעת לי בלחי. האצבעות שלה מרגישות רטובות, וכשהיא מחזירה אותן למטה ומסתכלת עליהן בסלידה אני רואה שהן גם אדומות. רגע, זה לא היה שם קודם.
הפעם היא לא אומרת כלום כאשר אני נתקל לה בכתף בדרכי לשירותים, ואני יכול להרגיש את מבטה ננעץ בגבי מאחורי דלת הזכוכית ביציאה מאולם הקריאה.
הלחיים שלי מכוסות בדם שנוזל לי מהעיניים.
אשתי מודאגת. היא אומרת שאני לא מדבר איתה יותר. האמת היא שאני מדבר, אבל היא לא רוצה להקשיב, כי היא לא מאמינה שהשמים מדברים אלי ושאתמול ראיתי אשה, שהייתי יכול להישבע שהיא אשתי, עפה מעל האוניברסיטה. אשתי מודאגת, אז היא לוקחת אותי לראות סרט:
בית קולנוע, הצגת חצות.
אנחנו רואים סרט. הכותרות מפחידות ומזכירות לי את "שבעה חטאים". אני לא רוצה לחשוב על הסוף של "שבעה חטאים". אבל זה בסדר, ריצ'רד גיר הוא עיתונאי מצליח, ויש לו אשה יפה שהוא מאוד אוהב. אני לא מבין למה כולם קוראים לריצ'רד גיר מר קליין, ומתי אשתו, גרייס, הספיקה לעזוב את השותף שלה ויל, שהיא מאוהבת בו למרות שהוא הומו. אבל גם זה בסדר, כי סטיב, החבר של מירנדה, עזב את "סקס והעיר הגדולה" והפך להיות עיתונאי שעובד עם ריצ'רד גיר. רגע, זה לא טוב: גיר ואשתו עושים סקס והם ממש ממש אוהבים אחד את השני. אני לא אוהב את הסרט הזה. זה יגמר רע. למה הוא לא רואה? למה הוא לא רואה את מה שהיא ואני רואים?
אשתו של גיר מתה. ידעתי שהיא תמות. לא רק היא תמות.
אני לא מבין איך, אבל עברו שנתיים. אני מציץ באשתי והיא לא נראית רעבה או צמאה במיוחד, ואנחנו עדיין באותו קולנוע, אבל בסרט עברו שנתיים. גיר לא מצליח להתאושש ממות אשתו, אז הוא נוסע באוטו למקום אחד אבל מגיע למקום אחר. הוא לא היה צריך להגיע למקום האחר. דברים מוזרים קורים במקום האחר. אנשים לא מבינים מה קורה במקום האחר, אבל אשתו של גיר מבינה. גם אשתו של טרומן פה, אבל זה בסדר, היא רק שחקנית, לא באמת שוטרת, וקוראים לה לורה לייני. המון אנשים רואים או שומעים דמות מוזרה שנראית כמו עש ענק. העש מדבר לאנשים מסוימים, ובמיוחד לאיש אחד ואלי. אנחנו מבינים אותו אבל לא רוצים לשמוע, וכל השאר רוצים אבל לא מצליחים להבין.
הפסקה. אשתי מחזיקה לי את היד, מנגבת לי את העיניים עם טישו ואומרת שזה סרט מצוין, שעבודת המצלמה ממש מוצלחת, שהפסקול מוסיף למתח, שכולם משחקים מעולה, אפילו ריצ'רד גיר, שהבמאי מצליח להסתיר דברים מסוימים ולגלות אחרים בצורה נהדרת ושזה בסדר, גם היא לא פחדה ככה מאז "פרויקט המכשפה מבלייר". אני לא מבין על מה היא מדברת: אני כבר לא פוחד, הרי לא בוכים על דם שנשפך.
שוב בקולנוע, והעניינים מתחילים לזוז מהר. גיר פוגש פרופסור שמסביר לו מה קורה סביבו. הוא יודע שזה הולך להיגמר רע. הוא יודע מה הולך לקרות: אנשים הולכים למות. הוא טועה: הרבה אנשים הולכים למות. לייני לא מאמינה לו. כולם לא מאמינים לי. אשתו של גיר מאמינה לו, אבל היא מתה. משהו הולך לקרות. משהו קורה. וקורה. וקורה – סצינה שלא נגמרת והייתה קורעת לי את הלב אלמלא הוא כבר היה בקוע. אשתי שוב מושיטה לי את הטישו, ואני שומע את הרשרוש של הנייר בדרך מהתיק ליד שלה ויודע בדיוק מה הוא אומר.
אני קם וכולם צועקים לי שאני מסתיר. אני צועק להם שהם לא מבינים. אשתי אומרת לי להיות בשקט. השומר אומר לי להיות בשקט. אני אומר לו שהוא לא מבין, לאיש בשורה השניה יש משהו בתיק, הוא חייב לפנות את כולם מהאולם. אני רואה את ההשתקפות מהמסך בעיניו מתרחבת באימה, אבל אז אשתי לוחשת לו משהו באוזן והיא מצטמצמת שוב, בחשד. הוא מבקש ממני לא לעשות עניין ולבוא איתו בשקט. אני צועק. השומר צועק. אשתי בוכה. האיש בשורה השניה קם וצועק. היד שלו בתיק.
נגמר הסרט.
שאלה...
יש את הספר נבואות איש העש בעיברית?
ואיפה אני יכולה להשיג…
תודה.