לילה אחד במקול'ס

מאת
נונו
– פורסם ב 5 באוגוסט 2001Posted in: ביקורות

במקור: One Night at
l'sסMcCo
במאי: הראלד זווארט
תסריט: סטאן סיידל
שחקנים: ליב טיילר, מאט
דילון, פול רייזר, ג'ון
גודמן, מייקל דגלאס

כל גולשי האינטרנט בעולם מכירים את האי-מיילים בפורוורד שמכילים בדיחות על גברים ונשים. בעולם הפורוורד, הגברים אוהבים כדורגל וזיונים, והנשים אוהבות קניות, לעשות תאונות ולא לתת לגברים. בואו נודה: הבדיחות האלה ברובן לא מצחיקות, כי הפואנטה ידועה מראש. יש לי הרגשה שגם 'לילה אחד במקול'ס' שייך בהחלט לז'אנר של בדיחות האינטרנט הללו.

עו"ד גמד, בלש שמן, וברמן חתיך מתאהבים בכוסית ששמה ג'ול (Jewel), בעלת שיער אדמוני בצבע גזוז תותית, חזה ענק, מחשוף שמתחרה בשבר הסורי-אפריקאי, שמלה אדומה, וטוטא שאומרת "אני רעבה" (טוטא: המקבילה לקיצור של המילה כוסברה). כל זה קורה בלילה אחד בבאר מכוער ששמו מק'קולס, שם הלקוחות אוהבים לשתות מפומפה.

השלושה, המגולמים על ידי פול רייזר, ג'ון גודמן ומאט דילון בהתאמה, מרגישים צורך עז לעבר את ג'ול – מספר פעמים, אם אפשר – אבל מאמינים שהם מאוהבים. המחיר שעליהם לשלם הוא הגשמת השאיפה היחידה של ג'ול, שאיפה שתעביר צמרמורת חרדה אף גם בגוום של הבורגנים הקפיטליסטיים המחמירים ביותר שיש: היא רוצה בית ענק, מרוהט לפי קטלוג, כשבסלון מזרקה בצורה של נערה החופפת את שערה, ובריקאדה של מכשירים חשמליים יפנים, עם דגש מיוחד על DVD, ששום מערכת בידורית סוג א' אינה שלמה בלעדיו.

מובן שאין דרכים קלות להשיג את החלום היקר הזה, ולכן מתחילה ג'ול להפעיל את המנוע שבין רגליה, על מנת להניע את הגברים האומללים שטעמו אותו, או לפחות שואפים לעשות עליו סיבוב, כדי שיגשימו את חלומה.

כל אחד מהשלושה מספר את הסיפור שלו ושל ג'ול למוודה שונה. העו"ד רייזר, בתפקידו המדליק "זיקפה סאדו מזוכיסטית מהלכת" משוחח עם פסיכולוגית עצבנית ומעצבנת. הבלש השמן גודמן – בתפקיד משעמם ופתטי, בעיקר בהשוואה לתפקידי האחים כהן שעשה לאחרונה – מתוודה אצל כומר אלכוהוליסט, והברמן, שאותו משחק מאט דילון (שתמיד היה שחקן חביב וחתיך שחבל על הזמן, וכך גם פה) מספר את הסיפור בערב בינגו לערס אמריקאי, שתפקידו בסיפור מתברר לאיטיים שבצופים רק בסוף. הערס הוא מייקל דאגלס, שמצליח להראות זוועה: פניו חרושות קמטים, ידיו עמוסות גורמטים, ושיערו מנופח להפליא. הברקה, אין ספק.

שלושתם, כאמור, התאהבו מעל הראש בג'ול, והיא, בתמורה, עושה הכל כדי להשאיר את המצב כך. הבעיה מתחילה כשג'ול (ליב טיילר) מתבררת כבחורה מפוקפקת ביותר. מלבד שלושת הגברים שעל פוסטר הסרט, שנופלים קורבן לג'ול, נופלים גברים נוספים ברשתה, והפעם לתמיד: מתים. המשטרה חוקרת, הבחורים נלחצים ומלחיצים, וכך נוצרות שפע סיטואציות מעניינות למדי, שכל בסיסן הוא תאוות סקס ו/או כסף.

בואו נדבר קצת על ליב טיילר. ג'ול משתמשת בכל רמ"ח אבריה כדי להפעיל את כל ז' אבריהם של הגברים שכנגדה. אני חייב לציין שהיא אכן פצצה עם חזה גדול, והיא אכן שופכת סקס, אבל היא נראתה הרבה יותר טוב בסרטים אחרים, בהם הסקס אפיל שלה הושפרץ בטבעיות חיננית, כמין בונוס לדמויות החביבות שלה. בתפקידה כג'ול, הסקס הוא עמוד השדרה של הדמות, והתרכיז הגבוה של מחשוף-מיני-שיער ג'ינגי'-נימפומניות לא מתאים לכל אחד, ומבליט דווקא את הפגמים של הכוסית (יש לה שיניים בולטות, והרבה). היות ואני יפה נפש, מצאתי את ג'ול אישה דוחה. זונה מהמין הנחות ביותר. אז מה אם היא יפה? אז מה אם היא כוסית? הנביבות של הדמות, והמוסריות המבחילה שלה, הרבה יותר בולטות מהפטמות שלה. אז מה שוות הפטמות, אם כך? לדעתי, לא הרבה.

המבנה של הסרט, שלושה סיפורים מקבילים, מביא – כצפוי וכראוי – את אותה הסצינה מכמה נקודות מבט, עם משחק שונה של הדמויות, שמשעשע את הצופה כפי ששעשועוני 'מצא את ההבדלים' בידרו אותנו כילדים. הבמאי ההולנדי הראלד זווארט (מקום שני באליפות צפון אירופה לשמות משפחה טפשיים במיוחד תשנ"ז-תשנ"ח) החליט להראות לנו את ההבדלים בתפיסת המציאות של הדמויות בנקודות מעטות וסתמיות, שמוכיחות רק שהדמויות הן בעיקר מפגרות וחרמניות. פעם מאט דילון נחמד, ופעם הוא גבר מכה; פעם רייזר סוטה מין, ופעם הוא גבר שנשים מלקקות לו את האוזניים בהתנדבות. ליב טיילר עצמה נראית תמיד אותו הדבר, אולי כי היא בעצם לא דמות אלא אובייקט מיני, ולא משנה איך תסתכלו עליה, תמיד תראו משהו אדום שמכניס משהו לפה כאילו זה הבאגט של בראד פיט.

לסרט יש יציאות קומיות רבות וטובות, כמו למשל השוט האחרון, המונטי פייתוני, שהשאיר אותי פעור פה (קצת). הקהל שראה איתי את הסרט נהנה מאוד, צחק הרבה, ואפילו קצת מחא כפיים בסוף. לדעתי הסרט בינוני, ואפשר לחכות איתו ל-DVD, ששום מערכת בידורית סוג א' אינה שלמה בלעדיו.

תגיות: