קוד מסוכן

מאת
נונו
– פורסם ב 27 במאי 2001Posted in: ביקורות

במקור: Antitrust
במאי: פיטר יואיט
תסריט: הווארד פרנקלין
שחקנים: ראיין פיליפה,
רייצ'ל לי קוק, קלייר
פורלני, טים רובינס

לפני שלושה שבועות הלכתי לראות את הסרט 'קוד מסוכן', או 'קוד קטלני', משהו כזה, ולא בגלל שרציתי נורא לראות אותו, אלא משום שדג וג'ירף פיתו אותי באמצעים לא כשרים, ועל כך הם ישלמו ביום הדין-דין. הסיבה שלא כתבתי עליו עד היום, מראה לכם עד כמה הביקורת הזו היתה חשובה לי, והסיבה שאני כן כותב אותה היא שדג וג'ירף עדיין ממשיכים לפתות אותי באמצעים לא כשרים. ועל כך, כאמור – יום הדין-דין.

ובכן לעבודה, ונגמור עם זה: 'קוד מסוכן' מספר את עלילת הסרט 'הפירמה' פחות או יותר. זוכרים את 'הפירמה'? הסרט הארוך והטרחני ההוא ש-50% מצופיו לא יודעים עד היום מה קרה בסופו, בגלל שנרדמו? תזכורת: טום קרוז משחק שוס בעריכת דין, והוא מתברג בפירמה שבה כל עו"ד שלא הסכים לעקם את החוקים כמו שההנהלה הכתיבה, מצא את עצמו קרבן לתאונת צלילה מצערת. הוא מסרב למכור את נשמתו, הרעים מנסים לחלץ אותה מגופו, ובסוף הוא מזיין את כולם בטוסיק. ובכן, העשור חלף, וב-2001 להיות עו"ד זה כבר לא כזה שוס – לא כמו להיות גאון מחשבים, ולהתברג בקונצרן הייטק, שיוצרי הסרט 'קוד רצחני' הדביקו לו תווים זהים למיקרוסופט.

הגיבור, אף אחד לא ממש זוכר איך קוראים לו (טום? ניק? בילי?) הוא גאון חנון אך מצודד בדרכו הדיקאפריו-נית, בעל אלרגיה קטלנית לסומסום, וחברה כוסונית שקיבלה טוב מאוד בקטגוריות "הנקבה הצייתנית" ("טעימה לך הלימונדה הטרייה שהכנתי לך, ניק? אמרתי ניק? התכוונתי לבילי. לא משנה, טעים, נכון? חכה, חכה שתראה מה הכנתי לארוחת ארבע, חמוד שלי").

בילי-ניקי וחברו רוצים לפתוח סטארט-אפ עצמאי, אבל ראש הקונצרן – מולטימיליונר בהווה, חנון מחשבים בעבר – מנסה לפתות אותם לעבוד בשבילו. החבר של בילי-ניקי מסרב לתרום את מוחו ולהתגייס אל החברה הקפיטליסטית המרשעת, שזוממת למכור מערכות עם באגים שדורשות שדרוג מתמיד. הוא מעדיף לתרום לאנושות בדרכים סוציאליסטיות, מאמין בקוד פתוח ותומך בלינוקס.

אבל טימי-בילי-ניקי מחליט משום מה ללכת על הכסף הגדול, ומתקבל ככוכב שביט בחממת המתכנתים של קונצרן הרשע, שעובדים על הפעלת רשת תקשורת לוויינית, שתקשר כל מכשיר בעולם אחד לשני, כמובן בתשלום פר קילובייט. הוא פוגש שם חברים חנונים כמוהו, ואת הבוס הגדול, טים רובינס התמוה (כלומר, מה הוא עושה בסרט הזה? אני חושב שסחטו אותו, ולכן לא אנטור לו), שתופס תוך שתי שניות את דמות האב שמעולם לא היה לו (בילי המסכן יתום. אוו…). גם בחורה ברונטית מערערת על נאמנותו של ניק-בילי לחברתו הצייתנית, אבל שלא תחשבו לרגע שהיא מתכנתת גאונה כמו בילי-בוי: שובניזם, שלום! היא גרפיקאית, שאחראית על הממשק, או המנשק, או מה שהיה כתוב שם בתרגום (יעוץ לשוני טכני: גבירעם בן יהוד, שהחיה מחדש את השפה העברית בסרט זה, בראוו, בראוו וכו').

מובן שצריך גם מפנה עלילתי. אז החבר הקומונסטי של גיבורנו נרצח, וניקי-בילי מתחיל לחשוד בקונצרן לו מכר את נשמתו, ובכלל מתחיל לחשוד בכל מה שזז.

עכשיו ברצינות: הסרט הזה הוא לא נוראי כמו שאני מציג אותו, אבל הוא כל כך סתמי ולא משמעותי, שאני חושב שאם לבמאי שלו ייצא לראות, למשל, את 'רקוויאם לחלום' הוא יבין עד כמה הוא חסר כשרון, ולכן עליו לחפש מקום יותר גבוה משישה מטר, משם יוכל להשליך את עצמו למטה, ולקוות כי לא ישרוד את הנפילה.

התסריט כל כך מתאים לנושא עליו הוא מדבר – תעשיית ההייטק, והטירוף של ממלאי התפקידים בה – כי הוא חלול, ריקני, ונראה כאילו הוא תוצר של תוכנה לכתיבת תסריטים: הבה ניקח גיבור, זכר, לבן, צעיר; ניתן לו חולשות, שנוכל לנצל אותם בהמשך כדי להגדיל את מצוקתו, ניתן לו דמויות משנה קריקטוריסטיות שיקיפו אותו, נרדוף אחריו קצת, וניתן לו להימלט כל הזמן.
אחד הדברים המביכים בסרט הוא הטריק הזה, שכל הזמן הרעים כמעט-תופסים את ניקי, ורק במזל הוא ניצל (השומר עם הפנס לא הגיע עד לעמוד מאחוריו בילי הסתתר, לדוגמא). אחרי הפעם החמישית שזה קורה, זה כבר אפילו לא מקומם. עם כזה מזל, בילי היה יכול להיות ביליונר מהגרלת הלוטו, ולא היה צריך לעבוד כל כך קשה בשביל טים רובינס.

לאף דמות אין בעצם נשמה, ולעיתים רחוקות מישהו עושה משהו מפתיע. אחרי שאתה מבין שהכל הפוך על הפוך, בעצם הכל מתיישר שוב.

יכול היות שהסרט אומר משהו על הנשמה של האדם בעידן ההי-טכנולוגי, אבל זו כבר כתבה לאתר פלצני יותר, אני חושש, וגם אם יש כאן מקום, אני מתבייש לכתוב את זה. זה שמישהו עשה על זה סרט, זה לא אומר שצריך לחזור על זה בקול רם.

ותזכורת: דג, גי'רף – יום הדין-דין בשעה שמונה, כן?

תגיות: