במקור: TimeCode
במוי ותסריט: מייק פיגיס
שחקנים: הולי האנטר, סלמה
הייק, זאנדר ברקלי, ריצ'ארד
אדסון, קייל מק'לחלן
'טיים קוד' – ארבעה סרטים בני תשעים דקות, המוקרנים בו זמנית בארבע פינות המסך – הוא מין קומדיה שחורה וטרגית על עולם הסרטים ההוליוודי: שחקנית לסבית (סלמה הייק) בוגדת בחברה שלה (ג'יין טריפלהורן במשחק מעולה) עם מפיק סרטים הוליוודי. החברה הנבגדת מחביאה מיקרופון בתיק של השחקנית, ויכולה לשמוע כל מה שמתרחש. כל זה – בזמן שאשתו של המפיק מודיעה לו שהיא עוזבת אותו.
בינתיים מסתובבים במקום מעסה נורדי שמתעקש לעשות לכולם מסאז', ואיש ביטחון שמוכר סמים לכול מי שעובר באזור. הכל מתבלגן והולך לעזאזל בזמן שאת העיר תוקפת סידרה של רעידות אדמה. וכולם, אבל באמת כ-ו-ל-ם, מסניפים קוקאין. לכאורה, סיפור הסרט הוא לא מדהים מה גם שיש המון הפסקות בעלילה. אבל…
…אבל 'טיים קוד' (בבימויו של מייק פיגיס) הוא הסרט הכי חשוב שאתם יכולים לראות השנה. וזאת כמובן בתנאי שיש לכם DVD.
כל אחד מארבעת הסרטים הוא וואן-שוט (כלומר: צילום רציף, ללא עריכה וללא קאטים), והסרטים מוקרנים בו זמנית, כאשר הדמויות עוברות לפעמים ממצלמה למצלמה, או מצולמות על ידי מספר מצלמות במקביל. אתם, הצופים, בוחרים באיזה רבע מסך לצפות בכל רגע נתון.
"יופי" אתם בטח אומרים, "רעיון מגניב, אבל למה זה הופך את הסרט לחשוב?".
כדי שאני אוכל לענות על זה, אני אצטרך לתת סקירה קצרה של התהפוכות בתחום הקולנוע במאה הקודמת. לא להיבהל. רק תחזיקו חזק לרגע ומיד נעבור את זה.
בחלוקה גסה, ניתן לחלק את הסרטים שנוצרו בעולם לאורך השנים לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה היא הסרטים הקלאסיים ("הוליוודיים", "מיינסטרימיים" ושמות גנאי נוספים בסגנון זה). בקבוצה השניה נמצאים כמובן כל שאר הסרטים.
בעוד שבהוליווד עושים ויעשו תמיד סרטים על פי מבנה קבוע מסוים, עם טכניקות צילום ועריכה שמרניות, הרי שבקבוצה השניה נעשים ניסויים מניסויים שונים. קחו למשל את אפקט ה"ג'אמפ קאט": הבמאי המהולל גודאר, שרק עצם הזכרת שמו גורמת למורי קולנוע ולמבקרים לאורגזמה, היה הראשון שהשתמש באפקט בכוונה, בסרטו 'עד כלות הנשימה' שנוצר כחלק מהגל החדש הצרפתי (מומלץ לזכור את המשפט האחרון בעל פה, ולהשתמש בו במפגשים חברתיים, וכך לזכות בתהילה ובהערצת ההמונים. מילות מפתח: "גודאר", 'עד כלות הנשימה', "הגל החדש הצרפתי"). היום כולם משתמשים בג'אמפ-קאט, גם אלה שאין להם מושג מה זה.
וזהו בעצם הרעיון הכללי. סרטים שנוצרים מחוץ למסגרת מביאים איזשהו רעיון חדשני או שימוש חדש בשפה הקולנועית, ואחרי כמה זמן הרעיונות האלו מחלחלים להוליווד ומוצאים את עצמם בסרטי המיינסטרים (במאי: "אין לנו עלילה לסרט החדש, אבל יהיה באמצע הילוך איטי וצעירים אוהבים את זה". מפיק: "קחו כסף").
עכשיו, ברור שכל יוצר רוצה להיות זה שימציא את הקונספט הרעיוני החדש, וזה מביא להיווצרותם של כל מיני סרטים מוזרים, שהם בד"כ גם מעניינים מאוד. ב'ספרות זולה' למשל, טרנטינו ערבב את סדר ההתרחשויות; ג'ון וו משתמש בהילוך איטי כדאי לבטא עוצמה, וגאי ריצ'י סתם לוקח רעיונות מכולם ומערבב.
האפשרות לצלם בוידיאו פתחה אפשרויות חדשות עבור יוצרים. לארנס פון טרייר לדוגמה, יחד עם חבורת דוגמה-95 שלו, משתמשים בוידיאו כדי להעביר עליבות של המציאות, לעומת השלמות המזויפת של סרטי המיינסטריים. ב'טיים קוד' השימוש בוידיאו הוא טכני דווקא – מחירו הזול של חומר הגלם, וחוסר התלות בזמן: תרצה לצלם שוט של ארבע שעות? בבקשה.
ב'טיים קוד' הצליח פיגיס לא רק להראות ארבעה התרחשויות במקביל, אלא לתת לצופים הרגשה שהכל אכן קורה, וקורה בזמן אמת. אבל יותר מזה – פיגיס גם נותן לצופים בחירה, וזה בהחלט דבר חדש. הדבר דומה לזיפזופ בין ערוצים בטלוויזיה, כשכל בחירה שהצופה עושה יוצרת בעצם סרט שונה. תחשבו על זה לרגע: אתם יושבים ביחד כמה חבר'ה, כל אחד מכם צופה בזמן כלשהו ברבע-סרט מסוים ומתרכז בו – כל אחד רואה למעשה סרט אחר! מורים לקולנוע היו מכנים את זה "עריכת סרט בזמן אמת תוך שימוש בעיניים בלבד" (לעזאזל, איך לא חשבתי על זה קודם?).
צריך להודות – לסרט יש עריכה מסוימת: של הסאונד. פיגיס עשה מיקס לסאונד של הסרט, כך שבכל רגע הסאונד של אחד מארבעת רבעי המסך משתלט על הסרט, ובכך הוא מתמרן את הצופים להביט ברבע המסך שמעניין אותו כרגע. היו גם כמה הקרנות בהן עשה פיגיס מיקס חי בזמן ההקרנה. לטענתו, אף אחת מההקרנות לא הייתה דומה לשניה.
פה, אגב, טמון אחד היתרונות של ה-DVD, כי בו ניתנת האפשרות לצופה לבחור לבד לא רק באיזה רבע של המסך הוא רוצה לצפות, אלא גם איזה מהם לשמוע.
ב-DVD תוכלו למצוא עוד משהו מעניין: את הגרסה הראשונה של הסרט. את 'טיים קוד' צילמו חמש עשרה פעמים, כשכל פעם נוצרו שינויים במשחק ובעלילה. זאת משום שפיגיס נתן לשחקנים לביים את עצמם תוך עבודה קבוצתית (טכניקה ששייכת יותר לתיאטרון). הגרסה הרשמית של 'טיים קוד' היא הניסיון החמש עשרה, ומעניין להשוות ב-DVD בין שתי הגרסאות השונות.
אנקדוטה משעשעת: באחת מן הגרסאות, מישהו אמר בתחילת הסרט למסאז'יסט שלא יפריע כרגע. אז המסאז'יסט התיישב בצד, ובמשך שעה וחצי לא עשה כלום.
הסרט הזה, חברים יקרים, הוא כנראה הסמן ראשון בהתפתחות העכשווית בקולנוע: סרטים אינטראקטיביים שאינם כפופים לחוקים של זמן ומקום. עכשיו, שיהיה ברור, אני לא טוען שתוך עשר שנים על כל מסך קולנוע נראה סרטים מחולקים לארבעה חלקים או יותר, אבל אין ספק שרעיונות מהסרט הזה יחלחלו לתוך התעשייה ההוליוודית (כן, בדיוק כמו מצלמות הוידיאו של 'המכשפה מבלייר').
החיים שאחרי הצפייה ב'טיים קוד' הם לא מה שלפני. פיגיס אמר שיהיה לו מאוד קשה לחזור ולעשות סרטים קונבנציונליים. בתור צופה אני יכול להגיד שגם לי יהיה קשה לחזור ולצפות בסרטים כאלה.
- האתר הרשמי
- קליפים מתוך הסרט
- גודאר בקוראנית
- דוגמה 95
- מילון מונחי קולנוע
- וידאו דיגיטלי
הידד הידד אני ראשון.
טוב בסדר אז נכון שאני זה שכתב את הכתבה אבל זה היה כל כך מזמן. חוץ מזה אני חייב לציין את עריכתו של הדג, ששוב גורמת לשטויות שלי להשמע טוב. הידד לדג.
ואני גם רוצה לעשות ניצול ציני של הבמה הזאת לצרכי הפרטיים.
בית הספר לקולנוע בו אני לומד נמצא על סף סגירה (בעיות תקציב וכאלו) וכחלק מהמאבק אנחנו עורכים הקרנות של סרטי סטודנטים בימים א' עד ה'. בין השעות עשר בבוקר לעשר בלילה. בבית הספר "מעלה" בירושלים (שבטי ישראל 20). כולכם מוזמנים.
הידד הידד אני... שני?
אין שום דבר שאני יכול לעשות למען הבית ספר שלך כי בשבילי ללכת לדברים האלה זה טיול מאורגן למרכז הארץ.
אבל אחלה כתבה וזה נשמע אחלה סרט.
איך לדעתך הוא יעבוד על DVD משותף אצלי בקיבוץ כשאפשר לבחור לאיזה קטע להקשיב?
למה אני מתכוון?
אצלנו בקיבוץ יש DVD ויש לנו עסקה עם האוזן השלישית, אני חושב, שאומרת שאנחנו משלמים יותר כסף ומקבלים את הסרט להקרנה ציבורית.
מכיר
אני מכיר את הפטנט הקיבוצי הנודע הזה. מאחר והייתי גם אני בן גרעין נח"ל בעברי.
אני אפילו מכיר את הפטנט של לעשות מינוי אחד לאיזה ערוץ לווין ואז לשדר אותו בכל הקיבוץ.
אבל תכלס הDVD הזה מוגש עם מיקס סאונד מוכן. וזו למעשה רק אופציה נוספת לבחור את הערוץ אליו אתה מאזין.
אבל הנה לך רעיון: למה שלא תשב לך אתה בחדר ממנו מקרינים לכל הקיבוץ. אחוז בחוזקה בשלט ותחליט אתה בשביל כולם במה הם יצפו?
וואו אני חושב שזה אפילו לוקח את הקונספט המטורף של הסרט זה עוד צעד קדימה.
תזכרו אנשים שמעתם את זה פה ראשונים.
המממ....
אני לא יודע איך האנשים יגיבו.
הם מעוצבנים מזה שהתמונה שלהם "לא ממלאת את כל המסך" כשאנחנו רוצים להעביר סרטים מסויימים ל-9:16.
איך הם יגיבו לסרט שהפסקול שלו מתחלף כל כמה דקות?? אלוהים יודע.
שלום,
אני העורך הראשי החדש של האתר.
שלום,
אני היועץ לעניני בדיחות הגרועות החדש של האתר.
ידעתי שזה יגיע
ביקורת לגיטימית… אל תדאג, זה יעבור. בינתיים, הייתי ממליץ על צפיה ב'בשם החוק' כדי להתאושש מהטראומה.
ביקורת יצאה אמנם קצת שניצקליינית
אבל לא תאמין מה ירד בעריכה.
תראה, אנחנו משתדלים מאוד שביקורות לא ייצאו פלצניות (ולכן קשה למצוא באתר ניתוח אומנותי של סרט, אם כי שורה-שתיים יכולות להתפלק), אבל שנינו חשבנו שבמקרה הזה כמה מתוספות הרקע הן הכרחיות להבנת הביקורת, ויכולות גם להעשיר את הקוראים. האמת שחתכנו די הרבה (כל מה שלא עבר את סף הסבל שלי) ואני שלמה עם התוצאה.
אבל כמו שרד כבר אמר – הביקורת שלך כלפינו לגיטימית, ואפילו מתקבלת בברכה.
ביקורת יצאה אמנם קצת שניצקליינית
אם כבר הולך דיבור על העניין, הייתי רוצה לפתוח אולי מעט תהיות באשר לאתר, בעניין ששאלתי את רד באימייל.
למה באמת שלא יהיו מעט (מעט!) ניתוחים במהלך ביקורת?
זה לא הורג את הביקורת ואת רוח האתר. ראיתי המון כתבות ומאמרים מבריקים משופעים בהערות בנוגע לסרט, הן מציקות והן "ניתוחיות". האתר באמת ברמה גבוהה מאוד, בעיקר ביחס לאתרי תוכן ישראליים, אך היה נחמד אם היה מתאפשר פעמים רבות יותר לפתוח את הדיון בקשר לסרט כלשהו בנוגע למשהו אחר מאשר התחת של טום קרוז. ואם כבר, אז דיון נרחב יותר.
הרי גם אם דיונים כאלו מעודדים בתגובות אם לא בכתבות, אז קשה מעט לפצוח בדיון כזה, בגלל האווירה המחוייכת. אני פשוט מפחד מהיום בו האתר יאבד מחינו- היום הזה רחוק מאוד כמובן- בגלל שבאמת קשה לכתוב כל הזמן כתבות מצחיקות. ואני כבר רואה את רד נשבר ומפרסם לעתים כתבות שנופלות בין הכיסאות- לא ממש מצחיקות או מנסות להצחיק ולא ממש מעמיקות או ניתוחיות(וזאת לא כזאת מילה רעה). כלומר, היכולת של הכותבים לא מנוצלת למקסימום שיכלה.
אני לא מעביר ביקורת, אלא פשוט מנסה לעשות את האתר, המדינה והחצר האחורית שלי טובים יותר. זה הכל.
ואוו.
הדי וי די אכן מאפשר רעיון חדשני במיוחד, שעלה פה בתגובות – דיג'וי של סרט.
כל מה שצריך לעשות זה לקחת בן אדם שמבין בעריכה קולנועית,
(פרי הדר מסוים עולה בראשי כשם משפחה אפשרי של אותו אדם) שישב ויראה את כל הסרט 4 פעמים, כל פעם עם שמיעה של ריבוע אחד ספציפי.
ואז – להריץ סטים!
להקרין את הסרט, וכל פעם להעביר לריבוע שבעיני המדג'ה רלוונטי, ופאק מה שחושב הבמאי בנידון!
וכל הקרנה לשנות את הסט. ככה אנשים יוכלו לראות את אותו סרט שוב ושוב ולהנות ממנו כמו חדש.
למה אתה רוצה שג'ק למון יעשה את ז
ה?
הוא מבין בעריכה קולנועית?
אבל - כי תמיד יש
זכור לי קליפ מסוים:
שבו הופיעו שני מסכים שהראו את שתי סצנות, בצילום רציף ועם כמה דמויות ומקומות שהופיעו בשני המסכים, דמויות רצות מאחד לשני וכו'.
הקליפ הזה יצא ב- 98, וההברקה כולו שלו… למרות שהחזון שצריך כדי לביים כזה סרט הוא לא קטן ולא מפוקפק, ואני מאד רוצה לראות את הניסיון.
ראיתי את הסרט...
כלומר ראינו חצי, או שני שליש. ומי יודע יכול להיות שהגענו ממש עד כמה דקות לפני הסוף, אבל אחרי שעה ועשר דקות נשברנו. פשוט היה נורא משעמם. אני וחבר שלי לקחנו את הסרט ב DVD, בעקבות העניין שהכתבה עוררה אצלינו. בהתחלה זה באמת מרתק שיש 4 חלקים למסך (למרות שכל חלק קצת יותר קטן ופחות נח לראות על מסך המחשב) ושיש ארבעה סיפורים אבל אחרי כמה זמן אתה מבין שאתה לא קרוע סביב השאלה על איזה מסך להסתכל (כי כולם כל כך מרתקים) אלא שלא ממש אכפת לך באיזה מסך לבהות… לא נורא אולי יום אחד מישהו יעשה עם זה משהו שווה.
מישהו ראה את הסרט בפסטיבל הסרטים
בחיפה?
אנילג'נה ואני ראינו את הסרט והיה מאד נחמד. אמנם די קשה לעקוב אחרי המתרחש, וצריך לצפות במסך בלי להזיז את העיניים לרגע, הסרט עודנו סרט מעניין מאד.
מאד אהבתי את הסצנה בה ה"במאית" מספרת לנו על סרט שהיא הולכת לעשות שיהיה מפוצל ל-4 והנוכחים בחדר אומרים לה שזה רעיון טיפשי…
דרך אגב, מישהו שם לב שהסמל של חברת ה- casting בסרט דומה באופן חשוד לשני דגים אדומים?
פסטיבל הסרטים בחיפה
ללא ספק, זו הייתה הדרך הנכונה לראות את הסרט. בקולנוע גדול, כך שכל אחד מחלקי המסך היה בגדול של מסך בינוני בכמה מקולנועי הארץ. התוצאה הייתה יכולת להתרכז בסרט, שלדעתי היה הופך לבלתי אפשרי על מסך טלוויזיה / מחשב רגיל.
הייתי מגדיר את הסרט כניסוי מעניין מאוד, וברגעים מסוימים גם מוצלח. במשך כל הסרט מאוד מעניין לראות את הטכניקה, ואיך פיגיס – בדרכים שונות, לא רק באמצעות הסאונד – מכוון אותנו לצפות בכל פעם בקטע אחר. אחת הבעיות נובעת דווקא מהאלתור של השחקנים, מכייוון שזה יוצר הרבה מאוד דיאלוגים שלא הולכים לשום מקום ומקשה את המיקוד ב'מה באמת חשוב לסרט'. זה יוצר תחושה של סרט 'חצי- ביתי' כמו 'האידיוטים' של פון טרייר למשל. זה טוב לפעמים, אבל יחד עם המסך המפוצל זה לעתים עמוס מדי.
ברגעים הטובים, כאשר המוזיקה (המצוינת) משתלטת על הפסקול, הסרט נהדר (והסיום שלו מצמרר ממש). אז אפשר להרגיש את העוצמה שיש בצורת הצילום / עריכה הזו. אתגר לעושי הקולנוע בינינו: לצלם סרט כזה, אבל עם פחות דמויות ועלילה, אלא יותר קונספטואלי – תמונות וחוויות ולא דיבורים ארוכים ומשמימים.
זה לדעתי החיסרון בסרט: יותר מדי דמויות, שאם הסטת את העיניים לרגע פספסת את ההצגה שלהן ואת משמעותן לסרט; קצת יותר מדי דיבורים סתמיים; לא מספיק התמקדות במרובע הדמויות המרכזי.
המסז'יסט היה אמנם חמוד אבל די מיותר. כך גם איש הביטחון. למה להרוס את האקספרימנט עם כל-כך הרבה דמויות? חוצמזה, אני מקווה שבסרטים הבאים שיופקו בשיטה הזו ימצאו משהו פחות דרסטי מרעידת אדמה כדי לתזמן את הדמויות.
בסך הכל, נהניתי…. היה גם כיף לראות את קייל מקלוחלין (אייג'נט קופר) מבליח בתפקידון. אגב, מי שיחק את אלכס? הוא היה מצוין.
נא להכיר - הימד''ב
שמו של השחקן ששיחק את אלכס הוא סטלן סקארסגרד, שחקן שוודי ששיחק בהרבה סרטים זרים קטנים ובין השאר גם ב"רוקדת בחשיכה".
בקשר לכל שאר הדברים שאמרת, אני מסכימה, למרות שאני לא מסכימה שהפסקול מצויין – היו הרבה קטעים שהשירים הפריעו לי ולא נראו לי מתאימים. אני לא יכולה לתת דוגמה ספציפית, אבל לפעמים זה נראה כאילו הם שמו שם את השירים רק כדי לחפות על השקט שנוצר מחוסר הדיאלוגים.
קייל מקלכלין בתפקידו הקטן היה באמת חמוד (ראיתי אותו ברשימת המשתתפים עוד לפני שראיתי את הסרט וזה גרם לי לרצות ללכת לראות אותו), ועוד הרבה שחקנים מפורסמים אחרים היו בסרט, כמו סלמה האייק, הולי האנטר, וסטיבן וובר שאני זוכרת לטובה מהמיני-סדרה "הניצוץ".
עודף הדמויות (26 ליתר דיוק, לפי הימד"ב) באמת היה מבלבל ולא תרם לבלבול הכללי שנבע מהתרוצצות העיניים בין המסכים, חוסר ההבנה של המילים (הסרט הוקרן ללא תרגום) והקושי שלי לקשר את הסאונד לאחת מהתמונות. ובכל זאת, ללא ספק מומלץ. גם בווידיאו, או בכל פורמט אחר.
ומשהו קטן לסיום – מנסיון (עני אמנם) בעריכה, אני יודעת כמה קשה לערוך כשאין טיימקוד מוטבע על הקלטת. לכן אם אתם מתכננים לערוך, אל תשכחו לקנות קלטת SuperVHS, שלא יהיו לכם בעיות בעריכה כמו לי… בהצלחה
גם אני ראיתי אותו בפסטיבל.
מאוד אהבתי את הסרט. אני גם חושב שהשימוש ברעידות האדמה היה מתאים מאוד (בניגוד לתגובה של נונין למטה), מכיוון שזה מציג את הדמויות העירוניות והמתוחכמות האלה במצב שאין להן שליטה עליו.
וגם את המוזיקה אהבתי (שפיגיס השתתף בכתיבתה).
בסוף הסרט ממש הרגשתי כאילו ראיתי סרט אחר מזה שהאנשים האחרים באולם ראו. את כל הקטע של השומר שמוכר סמים פספסתי לגמרי.
ולסיום – בתור אחד שלא לגמרי בקיא ברוב המונחים הטכניים בעולם הקולנוע, מישהו יכול להסביר לי למה קוראים לסרט טיימקוד? (בטח לא כדי לגרום לנו להתבלבל עם טיימקופ של ואן-דאם…)
בהודעה אחת מעליך
("נא להכיר – הימד"ב") הסברתי בערך מה זה, בפסקה האחרונה. לא הבנת, או סתם עצלן מדי בשביל לפתוח שוב את כל ההודעות? טוב.
טיימקוד הוא קוד שמוטבע על הקלטות שאיתן מצלמים סרטים, ברצף מתחילת הקלטת ועד סופה בלי קשר לכמה שוטים נעשו ואיפה הם באים בסדר הכרונולוגי של העלילה. הזמן של הקלטת "נצרב" עליה ומכשיר העריכה מציג את המספרים לא משנה מה אתה עושה לקלטת (בניגוד לווידיאו שלי, למשל, שמתאפס כל פעם שמכניסים קלטת אחרת) וככה נח לערוך בלי הפרעות.
זוכר את הקרדיטים בתחילת הסרט שמסביבם הופיעו הרבה מספרים מתחלפים? זה זה. אגב, גם בהרבה ווידיאו-קליפים או כשמראים קטעים מסרטים מסויימים שלא נכנסו לסרטים הרבה פעמים רואים את הטיימקוד מוצג, זה נראה להם מגניב.
וד"א, אם ראית את הסרט כבר בפסטיבל, למה נזכרת רק עכשיו?
דווקא לא התעצלתי.
כן קראתי את ההודעה ההיא שלך, אבל רציתי הסבר יותר מעמיק, ותודה שנתת לי אותו. השאלה היא, אמנם המספרים האלה רצים בתחילת הסרט, אבל מה המשמעות של השם? כלומר – למה דווקא טיים קוד? אולי כי בסרט הזה דווקא אין עריכה, ואז לכל ארבעת המסכים יש את אותו טיים קוד?
למה נזכרתי עכשיו? כי יום או יומיים אחרי שראיתי את הסרט עברתי דירה (בערך), ומכיוון שמוחי היה טרוד בעניין הזה, פשוט שכחתי להכנס לכתבה הזו אז.
'טיימקוד'
הוא סרט אקשן מבדר ובו משחק ז'אן קלוד ואן דאם שוטד במשטדת הזמן הנודד במרחבי הזמן על מנת לעצור את פושעי הזמן שהרגו את אישתוד.
(ובשביל הפרוטוקול: מה, לא?)
גם אני לא התעצלתי.
עשיתי חיפוש ארוך וממושך בגוגל (בעיקר על Figgis+Timecode+Name ועוד כל מיני שילובים) בשביל לנסות להבין למה הסרט נקרא ככה, אבל לא מצאתי תשובות.
לכן אני אסתפק בהנחה שלך ואספר לעצמי שהסרט נקרא ככה כי באמת אין בו עריכה ולכל המסכים יש את אותו טיימקוד. (אין עריכה? תחשבו שוב. עריכת סאונד!)
ולרד פיש – לא.
יתרון
ולפחות יתרון אחד יש בתוכנה החדשה של עין הדג, היא נתנה לי אפשרות לקרוא את הביקורת הקורעת מצחוק הזאת.
בראייה לאחור
ותוך גילוי נאות, רוצה לומר אני חושב שהסרט הוא, בהעדר מיליםן אחרות, מעפן, שום דבר מהחזון הקולנועי של פיגיס לא התממש וסרטים, גם עצאיים, נעשים עדיין על מסך אחד. אני לא חושב שזה רק בגלל שהמיינסטרים הוא המלך, פשוט שבאמת, 'טיימקוד' היה מעפן. חדשנות זה טוב, טוב להתנסות. מה שכן, לא כל נסיון לא מיינסטירמי יצא טוב. טרייר וחבורתו די כשלו בדיעבד עם דוגמה 95 (לא מדובר בכשלון מסחרי, הסרטים והשיטה נכשלו), 4 המסכים נעלמו (וגם פיגיס, לצערי. בכל זאת, האיש ביים את 'לעזוב את לאס וגאס'). לפעמים מרוב רצון לעשות דברים אחרת יוצא סתם קשקוש בלבוש (מילים של אמא שלי).