שני מיאזאקי

מאת
רז גרינברג
– פורסם ב 24 במאי 2001Posted in: הגיגים

לפעמים אפשר לחשוב בטעות
שביפאן ישנם שני במאים
שנקראים הייאו מיאזאקי.
הסיבה לכך היא שמיאזאקי,
אולי גדול במאי האנימציה
של יפאן, מביים בעצם שני
סוגים שונים לחלוטין של סרטים, מבחינת מבנה העלילה (אם כי דומים מאוד, מבחינת סגנון ורעיונות). מצד אחד יש לו סרטים כמו 'Laputa: Castle in the Sky' או 'הנסיכה מונונוקי' שנראים כמו רצף מסחרר של אירועים שרודפים זה את זה בלי לתת לצופה לנשום. מצד שני יש לו סרטים כמו 'Kiki's Delivery Service', שהם בעצם נטולי עלילה מרכזית, ומורכבים מאירועים קטנים בחיים של הגיבורים שלהם, שמצטרפים ביחד ליצירת תמונה שלמה. בעוד שחובבי האנימציה בעולם המערבי מחכים לדיסני שיואילו בטובם להזיז את התחת ולהוציא כבר את 'Castle in the Sky', שהדיבוב והעריכה שלו הושלמו לפני קצת יותר משנה, ושדיסני בלי ספק מעכבים אותו בגלל 'אטלנטיס' שלהם (זה לא מבוסס על מידע קונקרטי, אבל זו תיאוריה די סבירה), הם יכולים בינתיים להסתפק בשני סרטים אחרים, שמראים בדיוק את שני הצדדים של הבמאי הזה.

נתחיל מהסרט הכי פחות אישי שלו, שהיה, למעשה, סרט הבכורה של מיאזאקי כבמאי סרטי קולנוע. הוא נקרא 'Lupin III: Castle of Cagliostro' ('לופן השלישי: טירת קליוסטרו'), והוא ניתן להזמנה דרך האינטרנט על גבי קלטות או ב-DVD (למיטב ידיעתי אין אותו ב"אוזן"). הסרט הוא למעשה ספין-אוף של סדרת טלוויזיה, שמיאזאקי ביים בה כמה פרקים כשהיה בשיא קריירת הטלוויזיה שלו, לקראת סוף שנות ה-70. גיבור הסדרה (שרצה עד עצם היום הזה) הוא לופן השלישי, גנב תכשיטים חלקלק עם לב זהב – נכדו של גנב התכשיטים הידוע מספרי ההרפתקאות של מוריס לבלנק – הוא מן שילוב של סיימון טמפלר, ג'יימס בונד ואינדיאנה ג'ונס. הסדרה עקבה אחרי הרפתקאותיו של לופן ושותפיו – האקדוחן ג'יגן, הסייף גומון, הנוכלת פוג'יקו (יריבתו/אהובתו של לופן), ופקח המשטרה זניגאטה, שבניסיונות החוזרים והנשנים שלו לתפוס את לופן תמיד מוצא את עצמו מסתבך באותן הרפתקאות. ב-'טירתו של קליוסטרו', סרט הקולנוע הראשון שנעשה על פי הסדרה, העלילה מתרחשת לאחר שוד מוצלח שביצעו לופן וג'יגן בקזינו צרפתי, שלאחריו הם מגלים – אופס – שכל הכסף שהם שדדו הוא מזויף. בניסיון לברר מי אחראי לזיופים האלה, לופן מגיע למדינת קליוסטרו, איזור אוטונומי קטן בתוך צרפת, ומוצא את עצמו מהר מאוד מסובך בניסיון להציל אצילה מקומית מנישואין לרוזן קליוסטרו, המושל הרשע של אותה מדינה, ולעצור מזימה של אותו רוזן להפיץ כסף מזויף בעולם כולו (ישנה גם התיחסות משעשעת לישראל: שימו לב לערמת השטרות המזויפים שלופן וג'יגן בודקים. ואני תמיד הייתי בטוח שבשנות ה-70 עדיין השתמשו פה בלירות…).

כמות הקפיצות, המכות, היריות והמרדפים שמתרחשים בסרט הזה היו יכולים למלא חמישה סרטים מצולמים. וזה היה יכול להיות מופרך, אלמלא הבימוי של מיאזאקי, שמצליח לתזמן את ההתרחשויות באופן נכון, ויוצר את אחד הסרטים היותר מבדרים שנוצרו אי פעם.

אבל לסרט יש גם לא מעט חסרונות. האנימציה התיישנה במקצת (לעומת הסרטים הבאים של מיאזאקי, שמצליחים לעמוד בכבוד במבחן הזמן), למרות שזה לא משהו שמפריע לצפייה. פס-הקול ממש לא עומד בסטנדרטים של סרטיו האחרים של מיאזאקי (וזה גם הסרט היחיד שבו לא עבד היסאישי ג'ו, הפסקולן הקבוע שלו). ומעל לכל – למרות שמיאזאקי ביים את הסרט וגם כתב את התסריט, מדובר, כאמור, בסרט הכי פחות אישי שלו: סרט שנתפר למידותיו של אולפן שרצה לעשות סרט על פי סדרת טלוויזיה.

מה שמוביל אותנו אל הסרט השני שנסקר כאן – 'My Neighbor Totoro' ('השכן שלי טוטורו'), שניתן להשגה ב"אוזן" בדיבוב אנגלי. הסרט מתרחש ביפאן של שנות ה-50, והגיבורות שלו הן שתי ילדות: סצוקי ומיי, שאימן חולה במחלה קשה. הן עוברות להתגורר באזור כפרי – ביחד עם אבא שלהן (מרצה לארכיאולוגיה) – שקרוב לבית החולים בו האמא מאושפזת. כדי להפיג את הבדידות והדאגה שלהן, הן מתיידדות עם טוטורו, יצור שחי ביערות – שילוב של דוב, דביבון וינשוף – ורק ילדים יכולים לראות אותו.

זוהי פחות או יותר כל העלילה של הסרט. אין בו גם יותר מדי קונפליקטים או אירועים מרעישים. מה כן יש? המון סיפורים קטנים, מחממי לב, על החיים של הגיבורות, ויופי מטמטם-חושים של האנימציה, ושל הרקעים של הסרט, שלא לדבר על פס-הקול המדהים. תסתכלו על הסרט הזה, ותבינו למה אני תמיד אומר שדיסני לא מבינים מהחיים שלהם בכל הנוגע לסרטי ילדים. כואב הלב שלסרט אין תרגום עברי, או אפילו דיבוב, לטובת הצופים הצעירים להם הוא מיועד.

'טוטורו' מבוסס על חוויות הילדות של מיאזאקי, עם השפעה חזקה מספרות הילדים האירופאית אותה הוא העריץ (לדבריו מקורות ההשראה העיקריים היו 'עליסה בארץ הפלאות' וסדרת 'נרניה'). הסרט לא היה להיט היסטרי כאשר הוא יצא ביפאן במקור ב-1988, אבל מה שכן הצליח (מאוד) הוא תעשיית המרצ'נדייזינג שהתלוותה אליו. עד היום להשיג בובת טוטורו בחנויות זו משימה קשה מאוד, וחוויה לא מומלצת למי שסובלים מאוברדראפט בבנק. מי שכן ראו את הסרט והתלהבו, היו ארגוני שימור היערות ביפאן. כל היערות המדהימים שנראים בסרט כבר כמעט ואינם קיימים היום – רובם נכרתו במסגרת תהליך האורבניזציה שעבר על האזור – וארגוני שימור היערות הפכו את טוטורו לסמל של מה שנשאר מהיערות האלו, והדביקו להם את הכינוי "יערות טוטורו". מיאזאקי, שבדרך כלל לא מתלהב ממשמעויות פוליטיות שמדביקים לסרטים שלו, התרצה בסופו של דבר, ותרם חלק מהכנסות הסרט לשימור היערות האלו.

הדיבוב האנגלי שניתן להשגה באוזן הוא של חברת פוקס, שממש לא הבינה מה יש לה ביד, והחליטה שלא לעשות לסרט יחסי ציבור בכלל. למה? בגלל סצינה אחת מסכנה בסרט: רחצה משותפת של הגיבורות ביחד עם אביהן (שזה מנהג יפאני מסורתי). אני יכול להסיק שלוש מסקנות אפשריות לגבי המנהלים בפוקס:

1. הם רק שמעו על הסצינה הזאת ולא ראו אותה (אם הם היו רואים אותה, הם היו מבינים מיד שאין בה שום דבר מגונה).
2. הם אנשים עם דמיון מפותח מאוד, שלא לומר חולני.
3. הם תוצרים של חברה אומללה מאוד, שקונוטציות מסוימות תמיד קופצות לה לראש ברפלקס מותנה.

אבל לכם יש הזדמנות לתקן את הטעות הזו: פשוט לכו ותראו את הסרט. לסרט יש גדוד של מעריצים, החל מרוג'ר אברט ושותפו המנוח ג'ון סיסקל, וכלה באקירה קורסוואה (ששיבץ את הסרט ברשימת מאה הסרטים האהובים עליו). לעומתם ההמלצה שלי לא שווה הרבה, אבל בכל זאת אציין כי בכל חיי היו בדיוק שני סרטים שסיימתי את הצפייה בהם עם דמעות בעיניים. 'טוטורו' הוא אחד מהם.

תגיות: