הסרט הישראלי הטוב ביותר לשנת תשס"ח:
הסקר כולל סרטים עלילתיים ישראליים שהוצגו מסחרית בקולנוע מאז טקס פרסי אופיר האחרון, כלומר מה-6.9.2007ועד ה-11.9.2008.
94 | ביקור התזמורת |
4 | רק כלבים רצים חופשי |
9 | וסרמיל |
3 | אבידות ומציאות |
8 | החוב |
6 | עץ לימון |
2 | זרים |
2 | חסר מנוחה |
218 | ואלס עם באשיר |
36 | איים אבודים |
מספר מצביעים: 382
ואלס עם באשיר
הייתה לי התלבטות ארוכה בין ביקור התזמורת לואלס עם באשיר.
בחרתי בסוף בואלס עם באשיר, כי הוא אחד הסרטים הבודדים השנה שיצאתי ממנו בהרגשה של- וואו..
ראיתי רק שלושה סרטים
בסקר רגיל, הייתי נמנע מלהצביע עם כזה הספק דל, אבל איכשהו כשזה מגיע לקולנוע ישראלי, קשה להגיע למספרים גבוהים יותר.
ההתלבטות שלי הייתה קצרה, אבל צמודה. מצד אחד, "ביקור התזמורת" הוא אחד הסרטים האהובים עלי מ-2007. מצד שני, "ואלס עם באשיר" הוא בהחלט אחד הסרטים הישראליים המרשימים ביותר שראיתי אי פעם.
מכיוון שאני בכל זאת מעדיף חוויית צפיה על פני יחודיות טכנית, בחרתי בביקור התזמורת. אולי לא אבן דרך טכנולוגית בתולדות הקולנוע הישראלי, אבל מעט שלם ומהודק יותר מבאשיר.
מש''א.
ביקור התזמורת הוא פשוט סרט מושלם. לא מושלם במובן האבסולוטי של המילה – ראיתי סרטים טובים ממנו – אבל מושלם, כיוון שאת הסרט *הזה* אי-אפשר היה לעשות טוב יותר, וכל שוט בו בדיוק במקומו.
ביקור או ואלס?
זו בחירה קשה מאוד. כלומר, ראיתי את בין השאר גם את איים אבודים, אבל אותו פשוט סימפתטי קלות, והמיטב שהוא תרם לי היה שהורדתי למחשב בזכותו את "mad world". אז בינתיים הקרב הוא כזה:
ביקור התזמורת: סיפור מקסים ומרגש, שמבויים ומשוחק בצורה מאופקת. אסתטי מאוד וגרם לי להעריך מחדש את רונית אלקבץ. ששון גבאי נפלא וסצינת הרולר דיסקו הייתה מקסימה, כמו הסרט כולו.
ואלס עם באשיר: באסתטיקה, אין ספק שואלס מנצח בידיים קשורות מאחורי הגב את 'ביקור התזמורת'. וגם בפסקול. מתברר ש'ואלס' מושלם יותר מביקור התזמורת, חוץ מבתחום המשחק, שאליו קשה לצאת אל פולמן בטענות (למרות שארי היה יכול להפגין קצת יותר הבעות מ'עמוק-מיוסר'). אני מניח שהקול שלי ילך לארי. מצטער, ששון. אולי בשנה הבאה!
וככל שעוברות הדקות לאחר שהצבעתי לואלס אני יותר ויותר מתלבט אם
הייתי צריך להצביע לביקור התזמורת. שני הסרטים נגעו בי, בשתי דרכים שונות. אחד עשה לי דבר שאני לא יודע מה הוא עשה כל כך לראש, ואחד פשוט עשה לי מסאז' בלב. למען האמת, אני בספק אם הצבעתי למשהו.
ואלס עם באשיר
איזו מין שאלה זאת בכלל? הפעם האחרונה שסרט ישראלי עשה לי משהו זה כשראיתי את "קלרה הקדושה" (אה, שניה, גם זה של פולמן? חתיכת צירוף מקרים). "ואלס עם באשיר" הימם אותי ועוד ירה לי כדור בראש אחר כך, ולכל הרוחות, אהבתי את זה.
(המדריכה שלי בקורס הכנה לבצלאל היא אנימטורית ראשית בסרט. גיליתי את זה אחרי שראיתי את הסרט אז זה לא קשור לבחירה שלי. סתם רציתי להשוויץ.)
מהסקר ראיתי ארבעה סרטים
"איים אבודים", "עץ לימון", "ואלס עם באשיר" ו"ביקור התזמורת". רק השניים האחרונים השאירו חותם אמיתי עלי, ולכן הייתה התלבטות קשה. לבסוף הלכתי על "ואלס עם באשיר" ולו בשל התובנות הרבות שהסקתי מהסרט בסופו.
ביקור או ואלס?
אומנם ואלס היה חזק יותר, אבל הסיום של הסרט השאיר בי טעם רע של מניפולציה, ולעומת זאת, ביקור הצליח להשאיר בי רושם עמוק גם בזכות העדינות והקסם שבו. לכן הלכתי על ביקור.
קשה כל כך להחליט
ולכן בסופו של דבר כדי להכריע בחרתי ב"ביקור התזמורת" אבל מבחינתי זה רק כי הייתי צריך להכריע,קשה לומר שהוא טוב יותר מ"ואלס עם באשיר".
וואוו איזה דו-קרב
כשראיתי את הכותרת הייתי בטוח שלא תהיה לי שום התלבטות ואני אבחר את הסרט האהוב עלי השנה בכלל, ואלס עם באשיר.
אבל אז גיליתי שעל פי ההגדרות של הסקר גם ביקור התזמורת נכנס.
מה עושים מול שני הסרטים הישראלים שהכי נגעו בי?!
אז בחרתי בסוף את הואלס. כי אני רואה בו באמת כאירוע קולנועי ייחודי וחד-פעמי בכל קנה מידה, לא רק הישראלי.
סוס עץ
"סוס עץ" של יקי יושע 1977 בכיכובו של שמוליק קראוס הוא הסרט הישראלי הטוב ביותר. הוא גם הראשון שייצג אותנו בפסטיבל קטן שבטח אף אחד לא שמע עליו, משהו שנקרא קאן.
בקיצור הוא אולי ישן ונשכח עם הזמן. אבל מחובב קולנוע ואחד שגם עובד בתחום ומכיר את העשייה מדובר בסרט הישראלי הטוב ביותר.
אני יודע שעכשיו יבואו תגובות טיפשיות על זה שאני טועה. ולמרות כל בלבלני השכל, סוס עץ הוא הטוב ביותר.
סוס עץ
"הסקר כולל סרטים עלילתיים ישראליים שהוצגו מסחרית בקולנוע מאז טקס פרסי אופיר האחרון, כלומר מה-6.9.2007ועד ה-11.9.2008."
ואלס עם באשיר.
הקולנוע בארץ משתבח עם הזמן, מגמה מאוד שונה, אפשר לומר אפילו הפוכה.
לא ראיתי את כל הסרטים ברשימה, אבל שתיים מהם ראיתי בקולנוע – שזה יפה, כי פעם לא הייתי הולך לסרטים ישראליים.
לא הייתה לי באמת התלבטות כלשהי לגבי הבחירה בסרט הישראלי הטוב ביותר בשנה האחרונה, מכיוון שכבר הכרזתי עליו כטוב ביותר בכל תולדתנו הקטנה, אם זכרוני אינו בוגד בי. בכל אופן, בחרתי בוואלס עם באשיר.
ביקור התזמורת הוא סרט פואטי, קטן ומקסים. איים אבודים הוא סרט פגום אבל שובה לב כל אלה לא באמת ראויים לסרט הטוב ביותר משום שחווית הצפייה בהם היא לא יוצאת דופן או עוצמתית כמו בואלס.
חסר מדוזות לא?
'מדוזות' היה בסקר של השנה שעברה
ובאופן מפתיע הגיע למקום השני.
כתבה מספר 4082
ואלס עם באשיר.
אני מסרכים לגמרי!
'ואלס עם באשיר' הוא הסרט הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים. לא פחות.
זאת גם הסיבה שהצבעתי לו בסקר. הסרט פשוט נגע בי בכל כך הרבה מקומות, ואז נתן בעיטה חזקה בבטן.
לי אין שום התלבטות
ביקור התזמורת היה בעיניי סרט בינוני ביותר. סרט שאסף את כל הקלישאות של "סרטי פסטיבלים קטנים" ואיגד אותם לסרט אחד שנראה לי מזויף לגמרי. הצילו אותו משחק טוב של חלק מהשחקנים וכמה רגעים קולנועיים שהיו באמת מוצלחים.
ואלס עם באשיר לעומת זאת הוא סרט שהוא לא רק "יפה" (כלומר אנימציה נפלאה), הוא גם סרט שהצליח לתפוס אותי חזק בלב. סרט מטריד ועוכר שלווה שעשוי למופת. זה אחד הסרטים הטובים של השנים האחרונות ולא רק מבין הישראלים. בחירה קלה במיוחד הפעם.
גם ל'ביקורת התזמורת' וגם ל'ואלס עם באשיר' אין אמירה מקורית,
ואת שניהם אפשר לתאר כאוסף של קלישאות. האמת היא, רוב הסיפורים המסופרים – בכל מדיום – כבר סופרו בעבר במגוון דרכים. השאלה היא כמה אפקטיבית הדרך הספציפית *הזאת* לספר את אותו הסיפור.
ל'ואלס עם באשיר' יש את היתרון שהמדיום שבאמצעותו הוא בוחר להציג את הסיפור הוא דווקא כן מקורי, אבל לדעתי, 'ביקור התזמורת' היה אפקטיבי יותר.
קודם, 'ביקור' ולא 'ביקורת'.
ודבר שני, איך לדעתך "ביקור התזמורת" היה אפקטיבי יותר?
כלומר, לפי אילו אמצעים?
לא בדיוק הבנתי את השאלה.
מה זאת אומרת "לפי אילו אמצעים"?
מבחינתי, הוא היה אפקטיבי יותר כי את הסיפור שלו הוא סיפר בצורה מושלמת יותר – קצב טוב יותר, שמירה על נקודת מבט אחידה יותר, הכנסה טובה יותר של הצופים לתוך הסיפור.
אל תבין אותי לא נכון – גם 'ואלס עם באשיר' היה מצוין, אבל גם לי המעבר מזכרונות אישיים לזכרונות קולקטיביים קצת חרק, הסוף נראה לי קצת בעייתי, ולעתים הייתה לי הרגשה שעושים עלי מניפולציה.
עכשיו, כל סרט עושה, בעצם, מניפולציה על הצופים שלו – אבל סרט אפקטיבי גורם להם לא לשים לב למניפולציה בו בזמן שהם מתמסרים אליה. ב'ביקור התזמורת' זה עבד – עלי – יותר טוב.
או.קי הבנתי
ודרך אגב, אני מצאתי את 'ביקור' מושלם יותר מבחינה טכנית, זאת אומרת, השימוש באמצעים הטכניים היה אפקטיבי יותר. החל מדרך העמדה של אובייקט מול מצלמה, כלה בצילומי חוץ סטטיים מרהיבים לעין ועד לצבע מדבר הומוגני, אמנם חיוור, אך אחיד. כל אלו הופכים את 'ביקור' לכמעט מושלם. לצערי, הם לא עזרו לסרט להמריא מעלה.
ספייק לי, מאחורייך
(סנל"ל ל'ואלס עם באשיר')
'אבידות ומציאות', 'זרים' ו'החוב' – שלושה שלא ראיתי (או אראה), גם לא בוורסיות המוקדמות או המאוחרות שלהם (הטלויזיונית, המקוצרת/סטודנטיאלית והעתידית/הוליוודית, שמן הסתם לעולם לא תצא לפועל).
'רק כלבים רצים חופשי' ו'חסר מנוחה' הם שני סרטים מביכים, מעליבים ומיותרים שלא ראויים להתייחסות, בטח ובטח לא כשמדברים על איכות.
'רק כלבים' הוא רצף של החלטות עלובות המעידות על הזלזול והבוז שהצמד ארנון צדוק & דורון ערן (כמפיק) רוחשים לקהל בארץ, החל בליהוק (אליענה בקייר על תקן נערה משכונת מצוקה? נו, באמת. אלון אבוטבול בתור עבריין צעצוע חסר רחמים? הבנאדם נראה כמו אחד שלא מסוגל להזיק אפילו לזבובה), דרך ההחלטה להכניס בסרט ברוטאליות ופורנוגרפיה שלא משרתות שום מטרה או מסר וכלה בהחלטה לשחרר לאקרנים סרט שהעומדים מאחוריו לא שלמים עם התוצאה הסופית שלו, כי "למי יש כח לקבץ שוב את כל הכוכבים של הסרט לצילומי השלמות ושיפצורים", כפי שהעיד צדוק באיזה ראיון.
נקודת אור קטנה בתוך האפלה הגדולה מהווה ההחלטה שלא לנסות ולהסביר את הקשר המשפחתי שבין חמשת (או ששת) דיירי הצריף. יש בה מין אמירה של "מה זה משנה מה האחד בשביל השני, מדובר בהזנחה בין-דורית".
חמשת הגדולים:
5.'עץ לימון' – רעיון מעניין ומעט מתריס, משחק משובח, אבל התוצאה הסופית לא חפה מקלישאתיות.
4.'איים אבודים' – ניסוי מעניין שקצת קשה להגיד עליו "הוכתר כהצלחה".
3.'ואלס עם באשיר' – בעיקר אריזה נוצצת. מאוד נוצצת. מאוד, מאוד נוצצת.
2.'ביקור התזמורת' – נאמר כבר הכל, אין לי הרבה מה להוסיף.
1.'וסרמיל' – למרות התסריט הקלישאתי והלעוס עד זרא, למרות אוסף של שחקנים אלמוניים, מדובר בסרט ריאליסטי, כן, מפתיע, לא מתיפייף או מתחנף ולא מייפה שום מציאות עגומה. אגרוף לבטן בעוצמה שגם עשרות גופות מרוטשות לא יכולות לו.
סקרים כאלה מדכאים אותי
כי הם גורמים לי להבין כמה סרטים הבטחתי לעצמי לראות בקולנוע ולא ראיתי.
מתוך מה שכן ראיתי, 'איים אבודים' די פושר לטעמי. הוא הכיל מספר רגעים בודדים שבאמת גרמו לי להתרגש או להשתעשע קלות (במיוחד השוט הרציף בכניסה ל'שיער', שמצליח לבטא בדיוק מפתיע את הקסם שבכניסה לאולם קולנוע), אבל אלה נבלעו בתוך כל המלודרמה מסביב, שהיא, כאמור, לא בדיוק כוס התה שלי.
ונו, לא נעים לומר, אבל גם עם 'ואלס עם באשיר' יש לי קצת בעיה. זה סרט אמיץ, מיוחד, מסוגנן, מטלטל לעתים- הכל נכון. אבל התפרים שמחברים בין האנקדוטות שפולמן רצה להעביר נראו לי גסים ורעועים מכדי שאני אוכל לשקוע בסרט. ומה שיותר מנכר מזה, הוא ההרגשה שהסרט לא באמת מיועד לי, אלא למי שרואה אותו בפסטיבל באירופה. הדוגמה הראשונה שעולה לי לראש היא הרגע שבו פולמן מספר על השירות שלו, ומסביר שהוא שירת "בזמן הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה". זה מריח כמו מסלקת מידע, ולא אחת מעודנת במיוחד. אני לא יכול לדמיין ישראלי שנאלץ להסביר לישראלי אחר למה הוא מתכוון כשהוא אומר "סברה ושתילה". אני לא הייתי צריך את המשפט המאולץ הזה כדי לדעת שהסרט לא הולך לעסוק במצעד הגאווה המפורסם שמתקיים בסברה ושתילה פעם בשנה.
כל זה לא הופך את הסרט לפחות נועז או חף מהברקות, אבל זה כן הופך אותו לסרט שאני יכול להעריך מרחוק, אבל לא לחוות אותו כמו שהייתי מצפה.
וזה משאיר אותי עם 'ביקור התזמורת', שהוא בסך הכל סרט מאוד קטן שמנסה נורא מעט, אבל מצליח להפליא. לרוב יש לי נטיה להעדיף נסיונות כושלים אבל מרתקים על פני הצלחות שמרניות, אבל אולי בגלל שהפעם אני מרגיש ש'ואלס' מסתדר יפה בלי התמיכה שלי, אני מרשה לעצמי לבחור בסרט שהיוצר שלו הצליח לגעת בי באופן האפקטיבי ביותר. כשערן קולירין רצה שאני אצחק, צחקתי. כשהוא רצה שאני אחוש חמלה, חשתי כמו מניאק. ולכן, הקול שלי הולך לתזמורת. גם לי יש ציפור קטנה בלב.
מהרשימה אפילו לא ראיתי
סרט אחד, אבל היחיד שהייתי הולך אליו בקולנוע אם היה יוצא לי היה ואלס.
אז הצבעתי אליו. לא יודע כמה זה היה הוגן…
התלבטתי בין
עץ לימון לואלס עם באשיר ובסוף בחרתי את הראשון בגלל מיעוט הקולות. שני הסרטים מציגים את מצעד האיולת הישראלי ולפיכך חשובים מאוד. שניהם נוגעים ללב ואולי מבשרים (הלואי) שיבה לקולנוע הישראלי הפוליטי של שנות ה80. מומלץ מאוד לצפות בשניהם.
שנות השמונים? קולנוע פוליטי? לא תודה.
בשנה-שנתיים האחרונות לומדת על בשרה התעשייה הוליוודית את מה שהתעשיה הקטנה שלנו הפנימה לפני שני עשורים – אין קהל לקולנוע פוליטי. גם העובדה שרוב, אם לא כל, הסרטים הפוליטיים בארץ מייצגים צד אחד של המפה הפוליטית לא עושה את העסק לפחות נסבל.
אפשר וצריך להסתפק בסרט אחד כזה בשנה, פלוס איזה נדנוד שנתי מצדו של גיתאי (למרות הכל, גם 'התנתקות' שלו יופץ בארץ. השחיזו מקלדות).
על מה אתה מדבר?
סרט אחד ונדנוד?
ומה בנוגע ל"עץ לימון", "ביקור התזמורת", "וואלס עם באשיר", "חסר מנוחה"?
איך אתה מתעלם מהם? כל אלו סרטים בעלי עיסוק פוליטי מובהק.
ביקור התזמורת הוא *לא* סרט פוליטי.
וחוצמזה, הטענה של מוק הייתה אחרת – 'אפשר וצריך'. שמע מינה, אם יש יותר מסרט פוליטי אחד בשנה פלוס נדנוד, זה יותר מדי.
קולנוע לא חייב להיות ריווחי.
(זה נכון בעצם לכל תחום אמנותי.)
ישנם לא מעט סרטים שנעשים בשם אג'נדה מסוימת – אישית, חברתית, תרבותית ולא לשם רווח. לכן יש כאן מקום גם לקולנוע פוליטי (וגם לארה"ב יש סיבה והצדקה לייצר סרטים כאלה). במקום שבו קיים יותר מ40 שנה העוול הגדול ביותר – הכיבוש, וגם במלחמות מחוץ לגבולותינו ההנהגה לא ממש נוטה לחשיבה רציונאלית (ותעיד מלחמת לבנון השנייה), יש הרבה מקום לקולנוע מתריס וצולף שקורא לראייה וחשיבה אחרת. לכן גם הטענה שהוא מוטה לצד אחד בלבד היא מגוכחת ולא עיניינית.
לא הבנתי למה הטענה שהוא מוטה לצד אחד מגוחכת ולא עניינית
אתה לא מסכים שהסרטים הפוליטיים הנעשים בישראל נוטים באופן *מאוד* מוחץ לייצג צד אחד של הדעות הפוליטיות?
כמובן.
אבל לא מוצדקת הביקורת על עובדה זו כי הסרטים נעשים כדי להצביע על עוול ולכן זה מטופש לדרוש שיהיו סרטים שמציגים את גם את הצד השני לשם ה"איזון".
זה רק בגלל,
שאתה נמצא *כל כך עמוק בתוך צד אחד*, עד שאתה מאמין שלצד השני אין טיפה של צדק בעמדתו, ולא מגיעה אפילו זכות הייצוג האמנותי.
זה רק בגלל,
לא נראה לי שהוא התכוון לומר שאין לסרטים המציגים עמדה שונה זכות קיום. אבל זה שאתה חושב שאין סרטים כאלו לא אומר שזו ביקורת לגיטימית על הסרטים שכן נעשים.
מותר לך לבקר את האידיאולוגיה או את העמדות הפוליטיות של סרט כלשהו, אבל לקרוא לו חד-צדדי זו ביקורת די אנמית. לא כל סרט מתיימר להציג עולם ומלואו, ואלו שכן הם בד"כ סרטים גרועים.
זו לא הכוונה
אף אחד לא לקח לימין את הזכות לייצוג אמנותי, ולמיטב ידיעתי לאף אחד אין כזו יומרה או כוונה. למיטב הבנתי, Hound מתרעם על שלילת התוקף של סרטים פוליטיים מהשמאל רק משום שאין להם מקבילים מהצד השני.
אולי קולנוע לא חייב להיות רווחי,
אבל קולנוע פוליטי יכול וצריך להיות רווחי או לפחות להגיע לכמה שיותר אנשים, אחרת מה הטעם בלעמול על סרט שרק המבקרים יתפאלו מ"נשכנותו"? לעצבן, להרתיח, לגעת בכמה שיותר אנשים ולגרום להם לחשוב, אלו לא משאות נפשו של הקולנוען הצדקן, יפה הנפש?
הבעיה שלי עם העובדה שרוב קולנועני ארצנו מייצגים צד אחד לא נובעת מהצורך שלי באיזון. לא.
רצף של סרטים מטיפניים וצדקניים שנראים ונשמעים אותו הדבר די משעמם אותי. משעמם אותי ברמה כזאת שהסרט הפוליטי התורן לא מחדש לי הרבה, או בכלל, לעומת האחד שהיה פה לפניו. זאת גם הסיבה ש'ואלס עם באשיר' פחות השפיע עליי מאשר על גולשים/צופים אחרים שמיהרו לכתירו כסרט "הכי…".
יותר מזה, אם הסיפור של 'ואלס עם באשיר' היה מועבר ע"י שחקנים בשר ודם סביר שהייתי מתעב את הסרט.
אפשר וצריך להסתפק בכמה שפחות סרטים כאלה.
גיתאי מכה שנית או אני והפה הגדול שלי.
שבועיים לפני 'התנתקות', יוצא בסוף השבוע סרטו האחרון של גיתאי 'מאוחר יותר' (עם ז'אן מורו, שהבריזה לגיתאי מפסטיבל חיפה האחרון). שני סרטים של אותו במאי שיוצאים לאקרנים בהפרש כל כך זעום? אני בספק אפילו אם וודי אלן זכה ל"כבוד" הזה.
_____________________________
חודש מבקרים שמח.
הטריילר של ''התנתקות''
היה, כמה מדהים, פחות גרוע משציפיתי – אם כי גם בו יש כמובן אי-דיוקים צפויים (הקטע עם ז'ולייט בינוש נגררת בידי שוטר חסון או משהו. במציאות היו חמש חיילות סוחבות אותה), חוסר הגיון (אם היא צריכה למסור אישית את המקגאפין, למה שלא תחכה פשוט שבוע ותפגוש את אחותה במלון של המפונים?) וכן הלאה. אבל זה נראה פחות גרוע מהצפוי.
בינוש לא נגררת, היא רק מתעמתת עם מפנה שבולם אותה בידיו.
ובאמת שאין לי מושג את מי הסרט הזה אמור לעניין.
את הצרפתים, מן הסתם.
ואת ההיסטוריונים שבינינו.
למה לי? הייתי שם בזמן אמת.
אני די בספק שהסרט יעניין אותי בהקשר הזה. אולי היסטוריונים של הקולנוע.
אותי, למען האמת
כלומר- אהבתי את הסרט. יש בו הרבה חסרונות אופיינים לגיתאי (דיאלוגים בעיקר) אבל החלק האחרון שלו מרשים ומרגש. בחלק השני של הסרט גיתאי מוותר כמעט לגמרי על אמירות פוליטיות נבובות ומתמקד בלתעד התנהגות אנושית של הצדדים השונים. שלא לדבר על הצילום בשוטים ארוכים, דבר שתמיד היה חביב על גיתאי אבל כאן הוא מגיע לשיא.
מש''א.
ותיקון קטן לאהבתי שלי: החלק הראשון רע מאוד, אבל החלק השני מפצה על כך.
רק כלבים רצים חופשי
בשבילו ()
יש כאן מחסור במעריצות רן דנקר
וטוב שכך.
כמו הרוב, גם אני הצבעתי לואלס.
אולי הוא הרבה יותר גס מביקור, אבל בעוד שבביקור התפתלתי בכיסא כמו תמיד, בואלס ישבתי כול הסרט עם גב זקוף, עם הידיים בחיקי, ובקושי זזתי.
אני לא בטוחה מה זה אומר, אבל הקול שלי הולך לואלס עם באשיר.
וואו
לא ראיתי אפילו סרט ישראלי אחד השנה….
עצוב ביותר…
מי לעזאזל הצביע ל''רק כלבים רצים חופשי''???
אסי, אתה כאן ביננו?
ובכן...
כתבה מספר 4646
מצטער...
אני חייב ללכת עם הזרם, כשבעולם בחיפה היו ביום חמישי בחמש בערב רק שלושה אנשים, הרגשתי שהסרט גם ככה לא זוכה למספיק הערכה מהקהל הרחב (וכן, אני מאשים את סינמה סיטי ויס פלאנט).
את ביקור התזמורת ראיתי, אבל אני חייב להודות שהעלילה לא הייתה עד כדי כך מעניינת (יותר אהבתי את המשחק). מצד שני, גם העלילה של "עד שהשטן ידע" לא ממש הרשימה אותי, אולי משהוא עקום אצלי :-).
סתם שאלה
שמתקשרת לדיון ישן שראיתי באתר כאן בשעתו: במה בדיוק אתה מאשים את סינמה סיטי ויס פלנט? אתה אומר שלסרט באו שלושה אנשים, כלומר הקולנוע הפסיד כסף על ההקרנה. אז למה בעצם שהם יקרינו אותו?
(אגב, אתה מדבר על ואלס עם באשיר? כי בכלל לא ידעתי שמקרינים אותו בחיפה)
באופן לא ממש מפתיע,
שלושה וחצי חודשים אחרי שעלה לאקרנים בארץ ו*רגע לפני פרסי אופיר*, 'ואלס עם באשיר' הגיע גם לסינמה סיטי.
אם עד עכשיו עוד היה לי ספק האם משה אדרי (ו/או אנשיו בסינמה סיטי) הוא אחד שרוכב על ההצלחה (הרגעית?) של הקולנוע הישראלי או זה שמצעיד אותו קדימה מסחרית, עכשיו כבר אין לי שום ספק שהבנאדם פה בשביל לגזור קופונים על חשבונם של אחרים.
למה מסבכים את התאריכים?
למה לא להשוות את התאריכים לאלו שמשמשים את האקדמיה בארץ, כדי שזה יוכל לשמש כמעיין קדם לאוסקר?
כי רוב הסרטים המוגשים לאקדמיה עוד לא יצאו
אם נסתמך על סרטים לפי שנת הגשתם ולא לפי תאריך יציאתם, יהיו רבים עם אפס הצבעות, גם אם מדובר בסרטים מצויינים. מכיוון שהסקר פונה לאנשים שרואים את הסרטים בקולנוע (או בבית) ולא בהקרנות אקדמיה, תאריך היציאה הוא מדד לתוצאות אמינות יותר.
ראיתי תשעה מתוך העשרה!
שנה שעברה ראיתי את כל עשרת המועמדים והתלבטתי קשות בין ארבעה סרטים.
השנה ראיתי תשעה [את "זרים" אני מתכוון להשלים] ולצערי התחרות אינה קשה.
יש כאן בעצם רק שני סרטים באמת טובים – "באשיר" ו"איים אבודים". שבעת האחרים כולם סבירים ויש בהם רגעים מעניינים אבל כולם סרטים לא שלמים שבסופו של דבר אתה לא בדיוק מבין מה רצו ממך,או שאלו סרטים שלא הולכים עד הסוף עם הרעיון שמאחוריהם. "באשיר" הוא סרט גדול וחשוב, אבל העדפתי להצביע לסרט במובן הקלאסי של המילה, שכל צופה יכול להתחבר אליו וזה כמובן "איים אבודים". אוהבים להשמיץ אותו וחבל. הוא עשוי במקצועיות, לא משעמם לרגע והכי קרוב לשלמות [יחסית לקולנוע ישראלי]. הקול שלי הלך אליו ולא הופתעתי לראות שאני במיעוט.
למי שמצביע הצבעות כפולות ל-'רק כלבים רצים חופשי':
זה סתם גורם לי עבודה מיותרת למחוק את ההצבעות שלכם, בבקשה להפסיק.
אני לא קונפורמיסט,
בדרך-כלל, גם אם אצביע לאופציה הפחות פופולרית באחד הסקרים כאן, אני מוצא את עצמי מסכים עם הבחירה במין הנהון עצמי של "נו, טוב. גם הסרט ההוא היה לא רע, בעצם".
לא זוכר אי פעם איזשהו סקר שבו כל-כך לא הסכמתי עם בחירה כל כך מוחלטת. "ואלס עם באשיר" לא רק שאינו הסרט הטוב ביותר השנה בעיניי, הוא סרט רע ופשוט לא ראוי במובנים רבים.
חבל. אם זה היה הצבעה ל"כוכב נולד" או פריימריס בקדימה, אולי הייתי יכול להטות את תוצאות הסקר.
אנא פרט
בהתחשב בכך שמדובר בסרט עם כמעט קונצנזוס ביקורתי ושמוביל בסקר בהפרש ניכר, סתם לכתוב שהסרט רע ופשוט לא ראוי במובנים רבים, לא ממש עוזר לאף אחד.
אמרתי את (רוב) מה שיש לי להגיד
בביקורת לסרט.
אני חושב ש(עיקר) ההתלהבות סביב "ואלס" נעוץ בעובדה שהוא משתמש בכלי מאוד "אמנותי" ומנותק (אנימציה) כדי להעביר מסרים חברתיים-פוליטיים ולצייר תמונה שהיא,מה לעשות, מאוד לא "אמנותית" ולצערנו גם ללא ממש מנותקת מההוויה הישראלית.
כשאני בא לבחון אובייקטיבית את שני הפרמטרים האלה בנפרד אני מגלה ש:
1. ברמה הקולנועית הסרט די בינוני. האנימציה אולי משרתת את מטרת הסרט (חלום) אבל צריך לומר שהיא בסיסית למדי ולא מאוד מבריקה או במילים אחרות, אם הסרט לא היה כל כך טעון פוליטית ו,אה, רגשית – סביר להניח שזה היה נזקף לחובתו.
2. ברמת המהות (המסר בסרט) – כאן אני חושב שהוא מפספס בגדול. כי (וכאן אני אקצר כי זה כבר באמת נאמר בביקורת יותר מפעם אחת) באמצעו עושה רושם שפולמן החליט (?) שסרט על הזכרונות שלו ממלחמת לבנון לא מספיק מעניין אז אולי כדאי שנרים איזה וועדת חקירה מאולתרת כדי לבדוק מה קרה שם בעצם, במחנות הפליטים. ואת זה, עם כל הכבוד ובלי אנימצייה של כלבים משוטטים ברחובות ת"א (או ביירות) יכול לעשות גם רון בן ישי. והוא בטח לא יהיה מועמד לאוסקר.
מבט לאחור
תהיתי עד כמה טעם המצביעים בעין הדג שונה/דומה לטעם האקדמיה הישראלית. הנה מבט מהיר לאחור על הסקרים הקודמים של הסרט הישראלי הטוב של השנה.
2001: חמישים אחוז מהמצביעים בחרו באופציה המדאיגה "סרט? ישראלי?" שניצחה בענק. למקום השני הגיע "מרס תורכי" הנשכח. זוכה פרס אופיר "חתונה מאוחרת" ו"Made in Israel" של ארי פולמן חולקים את המקומות שלישי-רביעי. "ההסדר" של יוסף סידר שזכה באופיר שנה לפני כן, במקום החמישי. הסרט האהוב עלי ברשימה, "ג'ירפות" רק במקום השישי.
כתבה מספר 686
2002: לא נערך סקר.
2003: מכיוון שפרסי אופיר אינם מתחשבים בתאריך הפצה, "האסונות של נינה" שטרם עלה לאקרנים, לא משתתף בסקר. אין אפשרות להצביע לתשובה בסגנון "לא רואה סרטים ישראלים". "הכוכבים של שלומי" זוכה עם 35% מהקולות. "בית"ר פרובנס" ו"סימה ועקנין מכשפה" חולקים את המקומות שני-שלישי. זאת למרות שסימה ועקנין קיבל את אחת הביקורות השליליות ביותר בתולדות האתר. "מיס אנטבה" במקום הרביעי, "המנגליסטים" מקום חמישי.
בסה"כ הצביעו לסקר 140 איש, ירידה של כמעט 50% מהסקר הקודם (223 מצביעים).
כתבה מספר 1756
2004: בהתאם לעליה המשמעותית במכירות כרטיסים לסרטים ישראלים, מצביעים בסקר 457 אנשים. "סוף העולם שמאלה", הסרט הישראלי המצליח בלפחות שני העשורים האחרונים, זוכה עם רבע מקולות המצביעים. "האסונות של נינה", שהזדנב מסוף השנה הקודמת, במקום השני בהפרש של 26 קולות וטיפה מאחוריו, "ללכת על המים" במקום השלישי. "האושפיזין" במקום הרביעי ו"מסעות ג'יימס בארץ הקודש" במקום החמישי. ארבעת המקומות הראשונים היו שוברי קופות בקנה מידה מקומי, בעוד החמישי זכה לביקורות חיוביות למדי.
זוכה פרס אופיר "מדורת השבט", מגיע רק למקום השישי, בעוד "אהבה קולומביאנית" במקום השביעי והאחרון, אבל עם לא פחות מ-6% מקולות המצביעים.
כתבה מספר 2341
2005: שנה חלשה יחסית בקופות, משתקפת גם בירידה במספר המצביעים – 228.
"הכלה הסורית" זוכה על חודו של קול ומנצח את "אור" בתוצאה 56-55. כמו בשנה שעברה, הזוכה לא היה מועמד לפרס אופיר לסרט הטוב ביותר. במקום השלישי נמצא "עטאש-צמאון" שעד היום, אין לי מושג איך הוא נחשב כזה סרט טוב. "מטאליק בלוז" במקום הרביעי. מעניין לציין שמקומות 2-4 היו מועמדים לפרס אופיר לסרט הטוב ביותר שנה לפני כן, אך הופצו רק במהלך תשס"ה. הזוכה של השנה, "איזה מקום נפלא", יצא לאחר פרסום הסקר…
כתבה מספר 2902
2006: …והגיע למקום האחרון. בסקר שמשקף פער מדהים בין תשס"ה ל-תשס"ו, זוכה "אביבה אהובתי", הסרט המצליח של השנה, עם 35% מהקולות. "איזה מקום נפלא", זוכה פרס אופיר, נמצא במקום העשירי והאחרון, עם 2 קולות. במקום השני, עוד סרט מצליח מסחרית, "מישהו לרוץ איתו". בהפרש ניכר אחריהם, "ימים קפואים", סרט השנה שלי, מפתיע ומגיע למקום השלישי. "הבועה" שהצליח יותר בקופות מאשר בביקורות, במקום הרביעי, בעוד "שנת אפס" הפחות מסחרי במקום החמישי עם שני קולות פחות.
כתבה מספר 3489
2007: בהעדרו של "ביקור התזמורת" (שמשתתף בסקר השנה), "בופור" לוקח בלי בעיות עם 37% מהקולות. "מדוזות" במקום השני, "נודל" בשלישי ו"אדמה משוגעת" (נציג ישראל לאוסקר) רביעי. "חופשת קיץ" עובר את הלהיט "הסודות" בהפרש של קול אחד ונמצא במקום החמישי. לראשונה, כל חמשת המקומות הראשונים היו מועמדים לפרס אופיר לסרט הטוב ביותר.
כתבה מספר 4082
מסקנות:
מכיוון שהסקרים של עין הדג משקפים את דעת הקהל ולא את דעת האקדמיה או המבקרים, ניתן לראות מגמה חיובית, אך לא עקבית במצב הקולנוע הישראלי. העורכים כבר לא רואים טעם להוסיף אפשרות כמו "סרט? ישראלי?" שבהחלט היה לה מקום בסקר הראשון. השנתיים הראשונות מדאיגות, כאשר באחת מהן בכלל לא נערך סקר. לאחר מכן, החלו להופיע סקרים נטולי שמות שגורמים לגרד את הפדחת ולתהות מתי הסרט הזה בכלל הוקרן. כך לפחות עד השנה, כאשר נדמה שרק שלושה סרטים באמת משכו קהל ורוב האופציות ישכחו עם הזמן. האם מדובר במקרה חריג, או שכך יתעצב הקולנוע הישראלי בשנים הקרובות: שניים-שלושה להיטי ענק שמתחרים בשוברי קופות הוליוודיים והרבה סרטים כושלים מסחרית?
נהוג לומר ש"חתונה מאוחרת" התחיל את הרנסנס של הקולנוע הישראלי. זה אולי נכון בזירה הבינלאומית והביקורתית, אבל אם הסקר הזה מלמד משהו, זה שרק בשנת 2004, עם להיטי ענק כמו "סוף העולם שמאלה", "ללכת על המים" ו"האושפיזין", שהביאו קולנוע נגיש יותר לקהל הרחב, חל שינוי מורגש.
האקדמיה הישראלית מעמידה סרטים לפי שנת הפקתם ולא לפי תאריך יציאתם לאקרנים. התוצאה היא שלא פעם אין חפיפה בין המועמדים לאופיר לבין המועמדים בסקר. זה לא סוד שאני חושב שפרס אופיר צריך ללכת לסרט הטוב ביותר נקודה, כאשר הנציג לאוסקר נבחר בנפרד. זו עוד נקודה שבולטת דרך הסקרים, כאשר אף זוכה אקדמיה (להוציא את "אביבה אהובתי" שסיים בתיקו ולא נשלח לאוסקר) לא ניצח גם בסקר. הקהל בארץ לא מגיע מאותו רקע כמו מצביעי האוסקר, אבל הוא יודע מה הוא אוהב. איזו הצדקה יש לשלוח סרט שנכשל בארץ ("איזה מקום נפלא") במקום להיט בינלאומי שחביב הן על המבקרים והן על הקהל ("הכלה הסורית")?
חוקי פרס אופיר יצרו דו-קרב בין "בופור" ו"ביקור התזמורת" שנשאר בתוך התעשיה. מבחינת קוני הכרטיסים, שני הסרטים הופצו בהפרש של חצי שנה זה מזה ושניהם הצליחו מסחרית. העובדה ש"בופור" נשלח לאוסקר לא השפיעה על מכירות הכרטיסים שלו, מכיוון שכבר יצא בדויד. הפסילה של "ביקור התזמורת" לא השפיעה על מכירות הכרטיסים שלו והוא הצליח בארץ ובעולם בלי קשר. זכיה בפרס אופיר של "ואלס עם באשיר" או "איים אבודים" תהיה חריגה בכך שהאקדמיה הישראלית בחרה בסרט שכבר הוכיח את עצמו כמושך קהל. התיקו לפני שנתיים בין "אביבה אהובתי" ו"אדמה משוגעת" משקף את הצורך הכמעט אובססיבי של חברי האקדמיה להראות יותר חכמים מהקהל ולבחור בסרט שעוד לא עלה לאקרנים ולכן, אין לקוני הכרטיסים ההדיוטות שום זכות להתלונן על הבחירה. שפשוט יגידו תודה שהחליטו בשבילם. מהסיבה הזו, "שבעה" הוא מתמודד לא פחות חזק מאיים ובאשיר. זו ההזדמנות היחידה השנה של האקדמיה לצאת יותר מבינה מהקהל.
פרס אופיר הוא ארוע פנימי של התעשיה, בעוד האוסקר הוא ארוע בידורי עצום מימדים שעוקב בחשש אחר כל ירידה בנתוני הרייטינג. האבסורד הוא ששליחת זוכה אופיר לאוסקר, נראית כמו חוסר אמונה של התעשיה המקומית באפשרות שאנשים יתעניינו בקולנוע ישראלי בלי הגירוי של החשיפה הבינלאומית והתחרות במגרש של הגדולים. זו מחלה ישראלית (שגם אני לוקה בה), פחד מוגזם מכשלון. אז לא נהיה מועמדים לאוסקר. אז לא נזכה באירוויזיון. אז לא ניקח מדליה. אפשר לחשוב שלא יהיו עוד הזדמנויות ועכשיו כל העולם יצחק עלינו מאחורי הגב ויגיד "זו ההצדקה שלהם להשתתף במשחק שלנו? עזבו, בואו פשוט נעביר נשק גרעיני לאיראן".
מוזר שעוד לא הפנימו שיש לקהל בארץ דעה משלו ואנשים ילכו לאיזה סרט שבא להם, עם אוסקר או בלעדיו. ההתרעמות על כך ש"סוף העולם שמאלה" לא היה מועמד, בעוד סרטים שאף אחד מחוץ לתעשיה לא שמע עליהם, הועדפו על פניו, מוכיחה שלאנשים אכפת מסרטים ישראלים ורוצים לראות את הסרט החביב עליהם מקבל כבוד. הדיון האם ראוי ששחקנים שלא עשו צבא יגלמו חיילים ב"בופור" נראה מטופש ופרימיטיבי, אבל הוא סימן מאוד חיובי בכל הנוגע לחשיפה לה זוכה הקולנוע הישראלי בתקשורת. כך גם ההאשמות הילדותיות שמישהו הלשין ש"ביקור התזמורת" לא כשיר לאוסקר. נחשפו שם צדדים די מכוערים של הציבור והתעשיה בארץ, אבל לפחות הם נחשפו. לפני עשור, לאף אחד לא היה אכפת מהדברים האלה, כי את מי בכלל מעניין קולנוע ישראלי?
סיכום יפה!
וואי, 2004 הייתה שנה מעולה!
"סוף העולם שמאלה' כייפי. האסונות של נינה כ"כ מיוחד. "ללכת על המים" אקשן ישראלי שלא נראה מביך. אושפזין אחד הסרטים המיוחדים והנוגעים שראיתי, "מסעות" לא ראיתי אבל הבנתי שהוא מעולה. אהבה קולומביאנית קומדיה מוצלחת למדי ורק מדורת השבט "סרט ישראלי" עם כל הקלישאות.
אפשר להבין למה דיברו אז על פריחת הקולנוע הישראלי וחבל שהרמה לא נשמרה גם אח"כ. אבל בהחלט יש שיפור אדיר גם בסרטים עצמם אבל בעיקר ביחס של הקהל.
(אגב – ג'ירפות גם אחד האהובים עלי)
מה עם 'תהילים'?