במאי: איתן פוקס
תסריט: גל אוחובסקי
שחקנים: ליאור אשכנזי, קנוט ברגר, קרולין פטרס, האנס זיכלר, גדעון שמר
"אתה יודע", אמר לי פעם חבר גרמני, "גם סבא שלי מת בשואה".
"באמת?", שאלתי.
"כן", הוא אמר ביובש, "הוא נפל ממגדל שמירה כשהוא ניסה לירות באיזה יהודי".
מה שאני אוהב בבדיחה הזו זה שרק גרמני יכול לספר אותה, ורק יהודי יכול להיות הקהל שלה. בבדיחה הזו זכר השואה שייך לשני הצדדים, לטוב ולרע, וזר לא יבין זאת. אושוויץ זה לא בדיוק מקום שנהוג לומר עליו בנוסטלגיה "אח, היית צריך להיות שם", אבל כנראה שיש משהו בשותפות הגורל שלנו עם הגרמנים, ואם להיות יותר אקטואלי, בשותפות הגורל של הקורבן והמקרבן באופן כללי. מהמקום המפויס הזה מגיע 'ללכת על המים', אחד הסרטים המעניינים והמרשימים ביותר בקולנוע הישראלי של השנים האחרונות.
אייל (ליאור אשכנזי) הוא סוכן מוסד, ולשם שינוי אינו גרוזיני, אלא דווקא דור שני לשואה. במשימתו החדשה הוא מוצמד בתור מדריך טיולים לאקסל (איזשהו שחקן גרמני), יפה נפש צעיר והומו שמגיע ארצה מגרמניה לבקר את אחותו פ?י?ה (איזושהי שחקנית גרמניה), שמתנדבת בקיבוץ. לשניים היה סבא אשר אי שם במלחמת העולם האמצעית היה נוהג להשמיד יהודים בזמנו החופשי, ומשימתו של אייל היא לגלות מה עלה בגורלו של אותו סבא – ולא מתוך דאגה לקשישים. בתור מחסל מקצועי, כל הקטע של לנסות ולהתחבב על הנזל וגרטל קצת מעיק על אייל, אבל עבודה זו עבודה, והעבודה, איך אומרים הגרמנים, משחררת. לא שאייל הוא מסוג הגברים שיודו שיש להם שדים להשתחרר מהם. הוא אפילו לא יודה שאולי ההתאבדות של אשתו בתחילת הסרט הפכה אותו למקבילה האנושית של פל-קל.
כשהם לא מבלים בחברת פיה בקיבוץ, אייל ואקסל חורשים את הארץ לאורכה ולרוחבה. בדרך אייל לא מצליח ללמוד הרבה על סבא, אבל דווקא בכל מה שקשור לפוליטיקה, מיניות, רגשות והקריירה האירופאית של אסתר עופרים הוא נחשף למידע חדש. אקסל הנאיבי ואוהב האדם מעצבן אותו, יפי-פ?י?ה מקסימה אותו, הבוס שלו במוסד מתסכל אותו, והשילוב בין מותחן ריגול אינטליגנטי לסרט מסע אנושי ואינטימי עובד טוב בצורה מפתיעה, בין השאר הודות לכימיה המוצלחת בין השחקנים הראשיים המצוינים.
עכשיו, זוכרים את החוברות מימי ילדותנו עם הנקודות השחורות שהיינו מחברים בקוים? אני זוכר שכילד הייתי מתבונן בנקודות לפני שהייתי מחבר בינהן ומנסה קודם כל לנחש מה ייווצר מהן לבסוף. 'ללכת על המים' הזכיר לי את הסטייה הקטנה הזו של ילדותי: יש בו נקודה אחת עליה כתוב "שואה", על אחרת "הומוסקסואליות", מעל נקודה נוספת רשום "ישראליות" ובהמשך יש גם "גבריות", וגם "פלסטין" ועוד כמה נושאים טעונים. במבט ראשון, לפני שמחברים בין הנקודות, נדמה שהתוצאה הסופית תהיה חומר נפץ שיספיק כדי להרים מדינה או שתיים. בסופו של דבר, חומר הנפץ נראה דומה יותר לקפצונים של אקדח צעצוע, מהסוג שתקנה לילדך בן ה-8 מבלי לתהות בכלל אם זה עלול להיות מסוכן. קפצונים זה דווקא ממש נחמד.
ויש משהו מאוד מאכזב בכך שאפשר לסכם סרט שמחבר בין נאצים, ישראלים, פלסטינים, הומואים, סטרייטים, גברים ונשים במילה "נחמד". זו מילה שמתאימה ללחם עם ריבה, לא לגלידת אננס עם צ'ילי. 'ללכת על המים' הוא לא יצירת המופת שהייתי רוצה שהוא יהיה, וזה נובע לדעתי בעיקר מזוג יוצריו: הבמאי איתן פוקס ('יוסי וג'אגר', 'פלורנטין') מתעד את ההתרחשויות באנמיות מעצבנת רוב הזמן, במקום לטעון אותן במשמעות, בתחכום, באירוניה וברגש. לפעמים נדמה שבאותה המידה הסרט יכול היה לעסוק בלבטיה הקשים של רווקה תל אביבית במהלך מלחמת המפרץ, וזה לא היה משנה דבר בדרך עשייתו. ולמרות שהסיפור הכללי אינטליגנטי, בנוי היטב ושומר על מתח לכל אורכו, התסריטאי גל אוחובסקי ("תרבות מעריב", "עכבר העיר". לא בדיוק שמות של תסריטים, אך גם לא מוצרים שראויים לתואר "עיתון") אינו תסריטאי מקצועי, וזה ניכר פה ושם. התסריט נופל בפרטים הקטנים, בדיאלוגים מביכים, בחורי עלילה מגוחכים, ובדמויות לא מפותחים. מפותחות, זאת אומרת. נו, אז גם אני לא כותב משהו, אז מה.
למרות האכזבה שהרגשתי ביציאה מהקולנוע, עושה רושם שהזמן רק מיטיב עם הסרט הזה. מה שנשאר אצלי בזכרון הם הנושאים הטעונים, ולא העיסוק הלא מספק בהם. הסצינות הטובות בסרט חוזרות ומכות בי במלוא העוצמה שלהן, בעוד הסצינות החלשות נשכחות. למעשה, ככל שחולפים הימים מהצפייה בסרט, האכזבה שלי מהנחמדות שלו מתחלפת דווקא בהערכה: פוקס ואוחובסקי יצרו, בכוונה או לא, סרט נחמד ושווה לכל נפש שאומר שלקחי השואה האמיתיים עוד לא הופקו; שהכיבוש בשטחים משחית; שחדירה אנאלית זה לא כל כך כואב; שזה לא כל כך נורא לסלוח, לוותר ולהיטהר; ושכל המסרים האלה קשורים אחד בשני. העובדה שהמסרים החריגים האלו והקשרים המורכבים בינהם עוברים בכזו נעימות, היא הישג גדול. כך שהסרט הנחמד הזה הוא למעשה סוס טרויאני. לכו לראות אותו, ותראו מה זה יעשה לכם.
אכן, סרט מאכזב במקצת.
הוא מנסה לעסוק בנושאים רבים, אבל מה בעצם כבר יש לו לומר בשורה התחתונה? ואיך כל אותם נושאים מתחברים להם?
(הם לא.)
ומעבר, נקודה שממש הרגיזה אותי, משהו שחשבתי שהקולנוע הישראלי כבר השליך לפח האשפה – הדיאלוגים היו מחורבנים. לפחות אלו בעברית. אלו באנגלית מקרקטעת (מרבית הסרט, למען המזל) היו בסדר, כי נו, כשמגמגמים באנגלית עילגת קשה להיות מביכים. אבל בעברית? זה פשוט נשמע זוועה.
והקטע המוזר? ב"יוסי וג'אגר", של ממש ממש אותו במאי, העברית היתה קולחת כמו תירס. אז מה השתנה? איפה הוא איבד את זה?
ניחוש לא מלומד
יכול להיות שהבעיה נעוצה בכך שיוסי וג'אגר נכתב בידי אבנר ברנהיימר, בעוד שללכת על המים נכתב בידי גל אוחובסקי. לא ראיתי את הסרט, אז זו רק השערה, אבל יתכן שיש פה את סינדרום מיכל אמדורסקי. הבמאי יודע שהתסריט חלש והדיאלוגים מביכים ושהוא לא יכול לעשות עם זה משהו רציני, אבל איך אומרים לא לממוש שלך?
לא קשור לתסריט.
כשאנשים מדברים, זה צריך לזרום. להשמע טבעי. לא משנה מה הם אומרים.
ביוסי וג'אגר זה נשמע טבעי לחלוטין. כאן? איק.
לא קשור לתסריט.
כן חוץ מכל הדיאלוגים של הסטרייטים שנשמעים כמו "סדרות דרמה יומיות"
ב''יוסי וג'אגר'' דיאלוגים אמינים?
לא בעותק שאני ראיתי.
חלק מהשיחות בין יוסי וג'אגר בהן ג'אגר קורא ליוסי "המפקד" (הם בסה"כ מ.פ וסמך, לא מ"כ וטירון), השיחה של איה קורן וג'אגר במוצב ושלה עם הג'ינג'ית על רומנים עם גברים נשואים או עם ג'אגר – היו די לא אמינות בעיני. היה שם משהו שגרם לי לזוז באי נוחות, ולרצות שזה יעבור כבר.
מעבר לנקודות האלה, אהבתי את הסרט, וצפיתי בו בשמחה בכמה פעמים ששודר בסינמות (אולי שמחה זו לא הגדרה מתאימה לסרט שאשכרה גרם לי לבכות בפעמיים הראשונות שראיתי אותו).
אם אני זוכרת נכון, הוא קרא לו "המפקד" אחרי שהם רבו. משהו עוקצני סטייל "לא רוצה להיות החבר שלי יותר? 'סדר. שיהיה לך אבל ברור שמעכשיו אנחנו רק מפקד-פקוד ולא יותר".
וחוצמזה שג'אגר הוא מ"ם, לא סמ"פ. (למרות שאם כבר מנטפקים, אז מ"פ של פלוגה וותיקה הוא בדרך כלל סרן ולא סגן. ובאמת, בשום שלב בסרט לא הראו או הזכירו את הסמ"פ.)
ולגבי התזוזה בחוסר נוחות, יכול להיות שזה קשור לעובדה שהראו שם ניצול מיני כמשהו חצי לגיטימי, שמאד לא נוח לנו לראות?
צודקת,
לא זכרתי שג'אגר היה מ"מ.
אבל לא הבנתי לאיזה ניצול מיני את מתכוונת – הג'ינג'ית והמג"ד? יוסי וג'אגר?
לא, חוסר הנוחות שלי לא נבע מהעלילה (הדי צפויה, כאמור), אלא בפירוש מהמלאכותיות של חלק מהדיאלוגים.
אבל אולי זו רק אני.
הג'ינג'ית והמג"ד כמובן.
לא ראיתי שום דבר "מנצל" במערכת היחסים של יוסי וג'אגר.
אפרופו יוסי וג'אגר
מייל שקבלתי היום:
אם ב-them הכוונה היא ליוסי וג'אגר או ליוצרי הסרט, אז אני מצטער, אני לא מכיר אותם אישית – אבל הדבר הכי קרוב ל"להעביר אליהם" שאני יכול לעשות הוא לפרסם את ההודעה הזאת כאן. דעו לכם: גם הסינים אוהבים את יוסי וג'אגר. אם העתקה היא הסוג הכנה ביותר של חנופה, מה בנוגע לצריבה?
קולח כמו תירס! LOL!1
לא אהבתי את הסרט
יש כל מיני סיבות, אבל העיקרית היא שיש משהו קצת פחדני בו לטעמי.
בעיקר לא אהבתי את הסוף שלו:
ליאור אשכנזי, במקום להתמודד עם הצד ההומוסקסואלי שבו (אם אפשר לומר זאת כך) מתחתן עם האחות של מושא אהבתו אך הסרט אינו מתעסק בנושא הזה לעומקו. הצופים מקבלים סוף טוב ונעים, וזאת במקום לקבל סוף שיגרום להם מועקה. כי בסופו של דבר, הבחירה הזאת היא פשרה, היא הקרבה, היא הבנה שלמרות שיש לו אהבה עמוקה לאקסל, אולי גם משיכה, הוא בכל זאת יכול לבחור רק בחיים עם האחות. וזה אמור לעורר רגש מורכב אצל הצופה, אך במקום הסוף כולו מרגיש פשוט לגמרי. בריחה מלב המאפליה אני קוראת לזה.
אני מתלוננת על הסוף, אבל האמת היא ששאר הסרט גם בעייתי. ההתמודדות עם ההתאבדות של אשתו של הגיבור חסרה לחלוטין. ההשמטה לא נובעת רק מכך שלגיבור קשה להתמודד, אלא משום שליוצרים זה לא נראה ממש חשוב. המחשבה שעלתה אצלי בהרהור לאחר הסרט היא, שהיוצרים הם סטרייטופובים שמתקשים לדמיין:
1. שקשר עם אשה יכול להיות משמעותי.
2. שגבר סטרייט יכול להיות משהו שונה מקיר בטון – אלא אם כן הוא מבלה מספיק זמן עם הומוסקסואל יפה נפש (כמו אקסל) שמרכך אותו.
בכלל, לטעמי סרטים של מיעוט שמתעסקים בהצדקת היותם מיעוט – כלומר בהצדקת ההומוסקסואליות (אני לפחות ראיתי את זה בסרט) הינם סרטים הרבה הרבה פחות טובים. במקום סיפור אמיתי אנושי גנרי מקבלים אוסף קלישאות. קשה לי להבין איך דווקא זוג מתוך העולם הזה יצר סרט כזה.
בכל מקרה, מה שנחמד בסרט זה שהוא זורם, הוא קליל, יש בו רגעים מצחיקים ונעימים וכמה צילומים נאים. אבל התהליך שעבר עלי היה בדיוק הפוך מהתהליך שעבר על דן ברזל – ככל שהתרחקתי מהצפיה מצאתי בסרט יותר ויותר פגמים.
אני חושבת שזו היתה גם הבעיה ביוסי וג'אגר
כלומר, הסרט היה די עמוס בקלישאות, וכבר בצפיה הראשונה היתה לי הרגשה, שהסוף יהיה כזה.
הדבר היחיד שהפתיע אותי היה
שיוסי לא התוודה לפני ההורים של ג'אגר בשבעה, אלא הניח להם להאמין שאיה קורן היתה החברה שלו.
סוף
ואולי זה לא כל כך מפתיע, ואיתן פוקס בעצם לא כל כך חתרן כמו שמצופה מבמאי שההומוסקסואליות מהווה חלק נכבד ובלתי נפרד מהיצירה שלו.
נכון שזה לא קיל ביל הישראלי, אבל
זה בכל זאת סרט טוב לדעתי.
משהו קצת שונה, בלי הרבה סצינות סקס (אם בכלל?), בלי גרוזינים עצבניים ומגעילים, וסרט שהוא גם, עם או בלי להתכוון, קצת "שגרירנו בעולם הגדול". אני יצאתי עם תחושה שהרבה דברים פה כוונו לקהל לא ישראלי דווקא, והוכנסו לסרט ע"מ לתת לעולם את נקודת המבט שלנו על כל מיני דברים (פיגועים וכו').
דווקא על זה אני לא יודע אם אני סולח כ"כ ליוצרי הסרט.
סרט משובח
אני מאד אהבתי את הסרט דווקא משום שהוא מטפל בקלילות בנושאים כל כך טעונים. אחרי הכל, כמה פעמים יוצא למישהו לצאת מסרט שדן בשואה, אינתיפאדה, זהות מינית ועוד כשהוא מזמזם את אחד משירי הפסקול? דווקא הטיפול הלכאורה "קליל", הוא זה שמעניק לסרט את כוחו. וכן, הסרט אכן פועל כסוס טרויאני, וטוב שכך.
העובדה שפוקס/אוחובסקי הצליחו לייצר סרט מיינסטרים שמביע דעות שלאו דווקא פופולריות בחברה הישראלית של היום, ובדרך אינם מוותרים על סיפור טוב, משחק מצוין ואפילו דיאלוגים אמינים (כן, גם בעברית, קיפ) הופכת את הסרט הזה לסרט מצוין, ואפילו חשוב.
וחוץ מזה:
באיזה סרט יצא לכם לראות חבורת גרמנים רוקדת ריקודי עם ישראלים לצלילי "ערב בא" של שושנה דמארי בביתו של קצין נאצי ישיש?
סוף סוף הביקורת נכתבה
אם לומר את האמת חיכיתי מלא זמן שתופיע פה הביקורת של ללכת על המים. אני למרות רובכם פה חשבתי שהסרט ממש ממש טוב. ההשוואות בין הנושאים של השואה, של הערבים וגם האלימות שיש כיום, להראות שיש חראות של אנשים שהם גם לא נאצים, וכל החיבור ביחד של הנושאים מביא את הכל למסקנה בעקבות השואה, ובעקבות מה שקורה היום שאני אישית מאד מזדהה איתה.
מה גם שהסרט עצמו יש בו צילומים יפים, רעיונות יפים שלא בהכרח קשורים לעלילה, והשם שבכלל לא רומז ולו מילה אחת על העלילה. [אם הייתי יודעת לא הייתי נכנסת לסרט].
בכל מקרה אני חושבת שזה אחד הסרטים הכי טובים שראיתי השנה, ומה שבעיקר יפה בו שסרט כזה יכול לצאת רק מישראל.
סוף סוף הביקורת נכתבה
את אומרת שזה שהשם לא רומז כלום לגבי העלילה זה דבר טוב?
האם אנחנו חוזים בתופעה של "סרט בארון"?
סרט חביב ומהנה.
העיסוק בנושאים שהוא מעלה הוא אכן אנמי, לא רציני ולא מחייב, אבל מצד שני עצם העיסוק בנושאים כ"כ מהותיים להוויה הישראלית בצורה בידורית ושווה לכל נפש, ולא כזו הפונה רק לשניצרקליינים, עושה אותו לאירוע קולנועי חשוב ומעוררת ציפייה לסרטים נוספים מאותו סוג.
יחד עם זה, כסרט על יחסי ישראלים-גרמנים ומורשת השואה הוא אינו מותיר חותם גדול ורצון לצפות בו שוב ושוב כמו Made in Israel העוסק באותו נושא וטוב ממנו.
ללכת על אשכנזי
סרט מאוד ישראלי, עשוי טוב. ליאור אשכנזי משחק מצויין. הפרטים הישראליים הקטנים הופכים את הסרט לכ"כ ישראלי וחמים. קצת קיטשי לקראת הסוף, אבל גם מפתיע ומרגש. המוסיקה המצויינת
מעבר לנושאים הפוליטיים והמינים, הסרט גם עוסק במספר נושאים פסיכולוגים, כמו יחסי הורים ילדים, התבגרות על טרגדיות אישיות, וחיים מוסריים של רוצח מקצועי. לדעתי הטיפול של הסרט בנושאים האלה עמוק וטוב יותר מאשר העיסוק בנושאים האחרים.
לדעתי מדובר בסרט טוב, אבל כמו כל סרטיו של פוקס לא טוב מאוד. הקשר לשם הסרט והיחס לדמויות הנשיות נראים כאילו הפסיקו את העבודה עליהם באמצע.
הדברים הטובים מאוד בסרט הם המשחק של אשכנזי, הסצנה בשדה התעופה, כל הקטעים שלא מתרחשים בישראל וכמובן השילוב של המוזיקה.
סוף סוף הופיעה הביקורת
ציפיתי לה מאוד, מכיוון שאורי קליין, שבד"כ אני די סומכת על המלצותיו, ירד על הסרט.
אני דווקא חשבתי שזה יהיה סרט טוב, כמו "יוסי וג'אגר", שאותו מאוד אהבתי, ולכן נבהלתי מהביקורת שלו.
לכן שמחתי שהופיעה כאן ביקורת – קודם כל, כייף לקרוא ביקורת של דן ברזל, שלא פרסם כבר כמעט שנה. כתיבתו המצויינת, שמוסרת את העלילה וההתרשמות בצורה מרתקת ומשעשעת, שכנעה אותי ללכת.
השאלה היא רק עם מי.
ורק עוד הערה – אאל"ט גם אבנר ברנהיימר אינו תסריטאי מקצועי, ממש כמו גל אוחובסקי. גל אוחובסקי כתב גם את התסריט ל"בעל בעל לב", שזכה לביקורות טובות (לי לא יצא לראות).
אגב הביקורת הקוטלת של קליין
גל אוחובסקי התכונן מראש לביקורת קוטלת מצדו של הקליין, כפי שכתב במוסף הסרטים המיוחד של העיר (הטקסט מופיע באתר הסרט).
אבל לפי מה ששמעתי ההכנה הנפשית מראש לא הפריע לזוג היוצרים להגיב לביקורת בהתקפה נגדית. שמעתי על ההתקפה מצד שני, אבל לא שמעתי או קראתי אותה. מישהו יודע היכן בקרו פוקס ואוחובסקי את המבקר?
רק אני המבט ראשוני חשבתי שזה שוורצנגר
בתמונה בעמוד הראשי?
לא רק אתה
שיר הנושא
הקשבתי לשיר הנושא המבוצע ע"י עברי וריטה, מתוך האתר הרשמי.
השירה שלהם נהדרת, עד כמה שהם יכולים, אבל העיבוד המוסיקלי פשוט נוראי לטעמי. רועש מידי וחסר כל רגש. לא רשום מי עיבד את השיר, אבל למרות שזה שיר עם אלמנט הומוריסטי וקליל, אני חושב שניתן היה לבצע אותו בסגנון הומוריסטי ובד בבד מרגש וחם. כאן כלי הנשיפה וגיטרת הרוק הפכו אותו לוולגרי וחסר חן.
אימפריה!
ישראל הופכת למעצמה בתחום הקולנוע ההומואי. לא רק ש'ללכת על המים' זכה בפסטיבל טורינו, זכיה שניה ברציפות לאיתן פוקס, גם שני סרטים ישראליים נוספים זכו שם בפרסים. אנחנו לא טובים רק בג'ודו ובייבוא שחקני כדורסל!
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=423022&contrassID=5&subContrassID=0&sbSubContrassID=0
גבריות הומואית בסרטי איתן פוקס
הרצאה באוניברסיטת ת"א ביום ראשון
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=424534&contrassID=5&subContrassID=0&sbSubContrassID=0
אבל בתנ"ך אין עדיין תאריך.
לעומת זאת, נתקלתי בסרט אחר עם שם דומה להפליא: "Walking on Water". העלילה, לעומת זאת, לא חולקת שום דמיון עם הסרט של פוקס (ממה שהצלחתי להבין מה-plot outline שלו).
הנה הטריילר הגרוע, של הסרט המיותר והזניח הזה:
http://walkingonwater.zepperstudios.com/trailer/index.html
וחבל
עכשיו זה הזמן הנכון להוציא אותו באמריקה.
אני יודע שזה נושא ישן וטחון, ובכל זאת: השנה יצאו ועוד ייצאו הרבה סרטים ישראליים טובים (ייפי!), ולשם שינוי יש סיכוי טוב שהזוכה בפרס המוישה לא יילך במסלול הרגיל של פסטיבל ירושלים – פרס וולגין – הקרנה מסחרית בספטמבר – זכיה במוישה – הצלחה מסחרית בארץ – התעלמות בחו"ל. אם למשל 'ללכת על המים' יזכה להפצה מסוימת בארה"ב עוד השנה, ואחר כך יזכה במוישה ויהפוך לנציג ישראל לאוסקר, הוא יהיה כבר מספיק מוכר בארה"ב כדי שיהיה לו צ'אנס סביר לקבל מועמדות.
בהעדר תאריך
ל"ללכת" אין הרבה סיכויים, אפילו אם יקח את המוישה (נדמה לי ש"אור" יקח, למרות שאני לא בקיא בפוליטיקה הפנימית של תעשיית הקולנוע בארץ
), אבל יש עוד זמן עד האוסקר והכל פתוח.
וחבל
שלא לדבר על כך שהוא עוסק בנושאים הקרובים לליבם של חברי האקדמיה – סכסוך מקומי מתוקשר (ראה "שטח הפקר") ורמז דק לשואה ולמלחמת העולם השנייה (ראה "אי שם באפריקה" הזוכה ו"תאומות" המועמד המכפיר). מה קורה עם כל ההודעות ששחררה מערכת יחסי הציבור הנמרצת של הסרט בדבר רכישת הסרט להפצה בהיקף חסר תקדים?
בין רכישה להפצה
עובר זמן, לפעמים הרבה מאוד זמן. ('גיבור' יוקרן בארה"ב באוגוסט. אולי. אם לא ידחו אותו שוב).
נראה לי ש''אור'' יזכה במוישה
אבל לצערי, המסלול הטרחני שציינת עלול בכל זאת לחזור. אפילו פסטיבל קאן לא יעזור כל עוד לא משנים את השיטה לבחירת הנציג לאוסקר. לא מדובר באירוויזיון בו כל המדינות מחברות שיר במיוחד לתחרות וכולם זוכים להופיע על אותה במה. כאן מדובר בהוליווד (ולרוב ניו-יורק כמה חודשים קודם לכן) וכדי להצליח בעיר הזו, צריכים להידחף לראש התור. אני רואה שתי אפשרויות סבירות ליצוג כלשהו:
1. להזיז את המוישה כך שיערך בקירוב לאוסקר, או לפחות לא להתמקד דווקא בסרטים שיוצאים בספטמבר. בדרך זו תהיה לזוכה שנה שלמה לנסות למצוא חן בעיני האקדמיה.
2. לחכות שנה לפני שליחת סרט לאוסקר ולשלוח את הזוכה משנה שעברה. ככה הסרט מקבל יותר זמן למצוא מפיץ ראוי, לעלות בכמה שיותר קולנועים ולצבור ביקורות ("כנפיים שבורות" עלה בהפצה מוגבלת בארה"ב רק במרץ השנה). אני מעדיף את השיטה הזו מפני שהיא יותר הוגנת כלפי הסרט ולא דורשת שיוצג בכמה שיותר פסטיבלים תוך כמה שפחות זמן, אלא מאפשרת לו לעבור מסלול יותר סביר לתודעה האמריקנית.
יש לי לפעמים הרגשה של דז'ה וו
מעולם לא הזכרתי את ''אור'' לפני כן בהקשר למוישה
את כל השאר, לפחות פעם-פעמיים. אם לא סופרים את הפעמים שאני מדבר לעצמי, כמובן.
כן, בקשר ל'אור'
אני נגדו, למרות שלא ראיתי אותו. רק בשביל הגיוון. פשוט, אם עוד פעם (שנה רביעית ברציפות, אם אני לא טועה) הזוכה במוישה יעבור את אותו מסלול סטנדרטי אני עלול לקבל שבץ משיעמום.
כן, בקשר ל'אור'
אז בשביל הגיוון (המאוד מינורי והכמעט לא מורגש): סרט שזכה במוישה וגם בפרס חשוב בפסטיבל קאן.
למה ש''אור'' יזכה?
זה הסרט הראשון של הבמאית, היא לא נחשבת מקושרת לאף אחד ואין לה טונה של חברים באקדמיה. חוץ מזה הסרט שלה אמור להיות לא מאד מסחרי, אלא ארטי יותר, וזה משהו שהאקדמיה נרתעת ממנו שערוץ 2 נרתע מתוכנית אישית של עמנואל אלפרין בפריים טיים. אם כבר, אז ליוצריו של "ללכת על המים" יש את כל הקשרים הנכונים כדי להוביל את טבלת ההימורים הפרטית שלי. התחרות הגדולה שלהם היא עם אבי נשר, אם לשפוט ע"פ הליקוקים הרבים שאנשי התעשייה בארץ הרעיפו עליו מאז חזר מקריירת הבי מוביז שלו בארה"ב.
אגב, זכיה בקאן לא מבשרת כלום, ולראיה עמוס גיתאי, שמקבל שם מועמדויות בקצב וכאן בקושי לא מצליח להתברג למועמדות הבמאי (ואני האחרון שיתלונן על כך).
למה ש''אור'' יזכה?
א. למה לא? מה שהוא השיג בפסטיבל קאן אף סרט ישראלי לא השיג, גם לא גיתאי (בלי קשר, אני מקווה מאוד שאין מן המשותף בין הארטיסטיות שלו לסגנון של ידעיה) .
ב. יכול להיות שהחבר'ה בתעשייה המקומית יחליטו דווקא לפרגן, ואולי זה שהיא לא מקושרת זה דווקא טוב. אולי פוקס ואוחובסקי הם מוכרים, מקושרים ועושים הרבה רעש, אבל זה לא אומר שהם אהובים.
ג. אני לא חושב שהאקדמיה חולקת את אותם קווי מתאר של ערוץ 2. אחרת למה שיממנו סרטים עם אופי לא מסחרי? אמת היא שאני לא מכיר את האופי של התעשיה בגרוש אבל עד כמה היא מסוגלת להתעלם מהתקדים של "אור"?
עד המוישה עוד יבואו הרבה סרטים , ולך תדע – אולי ירשמו עוד הישגים השנה.
לפי התיאור שלך
במה "אור" שונה מחתונה מאוחרת, או מכנפיים שבורות? גם הם סרטים פחות מסחריים של במאים שהיו לא מוכרים באותו הזמן ולא היו מקושרים במיוחד.
לא מדוייק
גם דובר קוזשווילי וגם ניר ברגמן היו שמות מוכרים בקרב מי שמתעניין בתחום הרבה לפני שצולם פריים אחד מ"חתונה מאוחרת" או מ"כנפיים שבורות". סרטי הסטודנטים עתירי השבחים והפרסים שהם ביימו ("עם חוקים" ו"סוסי ים" בהתאמה) שמו אותם על המפה וקישרו אותם מיידית עם כל השמות הגדולים בתעשייה, אם אפשר לקרוא למישהו בתעשיית הקולנוע הישראלית "שם גדול", זאת אומרת.
ויחד עם זאת, אני אהיה מאוד מופתע אם "ללכת על המים" יזכה לכבוד כלשהו מהאקדמיה. הוא נופל בין הכסאות – הוא בידורי ופופי מידי מצד אחד, ונוקב ומתריס מידי מצד שני.
פורסמה רשימת הזכאים למועמדות
למוישה השנה, ומבחינת היקף, רואים שהיתה שנה טובה – 23 סרטים עלילתיים מועמדים. מצד שני, בדיוק כמו בשנים הקודמות, רובם הגדול עדיין לא הוקרנו בקולנוע (אם כי כמה מהם ישלימו את הפער במהלך הקיץ). בינתיים, עסקים כרגיל.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2935445,00.html
יש לי לפעמים הרגשה של דז'ה וו
סתם סרט הומו
גונקי, אני מבין את המקום ממנו אתה קוטל, אבל להתייחס לדמות "ההומו הערבי" כ"עוד סטריאוטיפ"? לא נסחפת?
מעבר לכך, בזמן הצפייה ומיד אחריה כל הדברים שציינת אכן הפריעו לי, אך מאז הם שקעו קצת. ואני בחור סלחן. לסרט הזה יש כוונות טובות שנשפכות מכל פריים, ובמקום מסוים, אחרי הצפייה, זה כבש אותי והטה את הכף לטובתו. ומאחר ואני מרגיש כאילו אני מתחיל להתנצל על שאני אוהב את הסרט הזה, אני אעצור כאן.
רק שאלה אחת -
מסיבת פרידה? שו?
רק תשובה אחת -
כתבה מספר 2303
סרט גרוע
עלילה מופרכת מלאה בחורים. הסרט לא מצליח לרגש.
למה לא.
נגיד שהייתי שוקל ללכת לסרט, דווקא לזה מתוך המבול הישראלי הטרום סתווי שנחת בחצרנו, הרי שנוכחותו העיקרית בסרט של ליאור אשכנזי הייתה עוצרת בי ושולחת אותי נגיד לאיזה אושפזין או משהו יידישקייטי אחר.
סרט נהדר
רבים פה המלעיזים ורבים הדברים חסרי הטעם והלא נכונים שהם אומרים. הסרט-יצירת אומנות נהדרת שמרשה לעצמה, ולכן, מנסה לשלב הרבה בתוכה. דבר זה יכול לתת תחושה כלשהי של חוסר אמינות, אך אם נבחן את המצב הוא אפשרי. לא הגיוני, שכיח או זניח, אך אפשרי. למרות מה שמישהו מהמגיבים אמר, דווקא העובדה שאייל הוא אומנם מצ'ו אך מרשה לעצמו לשמוע מוזיקה לועזית, מראה שיוצרי הסרט אינם מרגישים מחויבים להצמד בכפיתיות לפרטים שאפשר איתם או בלעדיהם-אין צורך לחפש ביקורת מתחת לשטיח…
הסרט הוא סרט. לא מתיימר להעביר תמונה יבשה של מציאות משעממת, לא מרגיש צורך לפעול על פי שום דבר, מעז אך בגבולות ההיגיון, משאיר מחשבות רבות. המשח- נהדר. פס הקול מצוין. הצילומים חיים ואמיתים, כנים.
מטפל בכל הנושאים כמו שצריך, עם דמויות בעלות סטיגמות, אך קצת שונות מהנורמות של אותה סטיגמה. הסרט הוא סרט נהדר.
''מ'צו אך מרשה לעצמו לשמוע מוזיקה לועזית?''
אתה באמת *חשבת* על המשפט הזה?
זו לא הססמה היחידה בדבריך ("יצירת אומנות שמרשה לעצמה". מה מרשה?), ולכן, לפני שאתה מלעיז על אחרים, אולי כדאי שתסביר את עצמך בעברית ברורה.
הסרט די מצליח בארה''ב
התברג בין ה-30 הראשונים.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3055125,00.html
לא הוא לא
כלומר, כן מצליח, לא בין 30 הראשונים. תוצאות האמת מהסופ"ש אפילו לא פורסמו עדיין, מאיפה הביאו בוואינט את "המקום ה-29"? על פי הסכומים שהכניסו הסרטים בשבוע שעבר, הוא יגיע לסביבות המקום ה-45.
ובכל זאת
הישג נאה, בהתחשב בזה שהוא מוקרן רק בעשרה בתי קולנוע.
נאה בהחלט
לא אמרתי שלא.
עכשיו כתוב שם 50...
כן, הם תיקנו את עצמם יום אחרי פרסום הידיעה.
כמה טוב שאפשר לתקן את עצמך בדיעבד (בלי צחוק. עשיתי את זה בעצמי יותר מפעם אחת).
פרופורציות
זה פחות מעשרת אלפים צופים בנתיים… השבוע השלישי הוא הקובע… כשאפקט מפה לאוזן מתחיל לעבוד… קצת התאפקות לא היה מזיק להם במשרדי ההפקה…
אתם שמעתם בתוכנית של שמוליק טייאר את הטריילר האמריקאי של הסרט?
או אלוהים, ה כל כך, אבל כל כך גרוע. לא זוכרת בדיוק אבל הולך משהו כמו
וכן הלאה וכן הלאה, ועם הקול הזה. נו, אתם יודעים איזה…
סרט רע
סימבוליסטיקה יכולה לחיות כל עוד יש עלילה מנומקת… כאן אין אף אירוע עלילתי, אף תפנית, אף פעולה שהיא מנומקת ומחוייבת מתוך העולם של הסרט. לכן הסימבוליסטיקה הזו מושלחת עלח הסרט מבחוץ. מהידע שיש לנו על העולם שלנו. הקשר שאתה רואה הוא קלוש ולא משכנע. זה נשמע הגיוני ואולי אפילו מרתק במידת מה אבל זה לא בסרט. לכן כל הסימבוליסטיקה הזו הופכת לקלישאה. להבעת דעה אחת מיני רבים. שום דבר לא מוכח בסרט הזה ולכן חוסר הנימוק וחוסר העיקביות מייצרים מוצר פילמאי מופרח לחלוטין. כל מי שמבין בתסריט יכול להבחין שהתסריט עושה את כל השגיאות האפשריות של תסריטאי מתחיל. החמור הוא שהיוצרים קודם כול קבעו את המטרה ואחר כך ניסו להוביל אליה איכשהו. זה לא עובד בשום רובד. יותר מכך הם הוציאו מידע שיכולך היה לתת לנו תמונת עולם שלמה יותר ולפיכך אוביקטיבית יותר. אבל הם לא רצו בכך כי המסר שלהם היה מתפוצץ. לכן הנסיון לתת לכל דבר לא הגיוני וחסר בעלילה רובד סימבולי לא רק שהוא טעות הוא גם תורם לשקר הגדול של הסרט הזה.
אתה מגזים
אני מסכים שסימבוליקה צריכה לבוא כרובד נוסף לרובד הגלוי ולא במקומו, ואכן הצבעתי על כך כשזה ממש צרם לי בסרט.
אמנם הסרט רחוק מלהיות יצירת מופת והוא באמת נראה כמו יצירת בוסר, אבל הוא לא סרט רע ולא הכל בו מופרך כטענתך.
לגבי המשפט האחרון שלך
(ואני אחזור עליו לטובת מי שמפחד מה
ים לפניו) "כן – יש אנשים שאהבו את הסרט. אבל האמת היא אחת: זה סרט רע וחובבני."
אין אמת אחת כשזה מגיע לאיכות של סרטים. כשמביעים דעה על סרט, חייבים לזכור שזו רק עמדה אישית ולא עובדה. אם נעסוק באמת, לא מעט אנשים חושבים שמדובר בסרט טוב, מהמוצלחים שיצאו מישראל בשנים האחרונות. לגבי חובבנות ושגיאות של תסריטאי, אני לא יכול להגיב כי אולי למדת קולנוע, מה שנותן לך נקודת אחיזה אקדמאית שאין לי (אני בסה"כ מחליט האם סרט מהנה בעיני, או לא). מצד שני, גם סרטים שעשו מה שאני מנחש שנחשב טכנית לשגיאות, כגון "מועדון קרב" ו"דבר אליה", עדיין נחשבים בעיני רבים ליצירות מופת*. בין כל הקלישאות והסימבוליות (לא בדיוק מסכים איתך או עם יוני), ישנה עלילה וישנן דמויות שמתפקדות לפיה. אותי, באופן אישי, יותר מעניין לראות את הסרט ולהתרשם ממנו בעצמי. אף אחד לא יכול לקבוע לאחרים עובדות כשזה מגיע לאיכות אמנותית. אפשר רק להשוות לדעה רווחת.
*רק לפרוטוקול, אני די שונא את השימוש במושג "יצירת מופת".
אישתי,
האמת, ברחה מזמן…
לא פלא...
מה שצודק, צודק.
סיימתי כרגע לראות את הסרט
איבדתי את הסבלנות בשלב כלשהו בין קלישאה אחת לשניה, ובין שלל קישקושים מניפולטיבים.
הנראטיב הקליל של הסרט גורם לו להראות כסרט מיינסטרים זול, הטיפול בנושאים "הבוערים" הוא כמעט כדי לצאת מידי חובה ונעשה בצורה קופצנית מרגיזה.
מה אומר ומה אגיד, המשחק של אשכנזי מצוין וכך גם של הגרמני ההוא, גם בשל המורכבות היחסית של הדמות שלו לעומת השטחיות המטורפת של שאר הדמויות.
מעלה נוספת היא שלשם שינוי כשאתה צופה בסרט הזה חושב לעצמך שאתה רואה סרט קולנוע ולא סתם עוד 'סרט ישראלי'.
הצילום מוצלח מאוד וכך גם הבימוי.
לסיכום, כגודל הציפיה כך גודל האכזבה, התסריט אנמי וחסר פרטים, הפוטנציאל ההומואי לא ממומש דיו וההיצע של הסרט נמוך והוא נטפל לפסיכולוגיות בגרוש.
אין פלא שהאמריקאים כל כך אהבו את הסרט.
לפחות מבחינת הבימוי אני יודע שאנחנו בכיוון הנכון.
איפה סולוצו?
"אין פלא שהאמריקאים כל כך אהבו את הסרט"
סיכום קופה בארה''ב
2,712,736 $
סרט חשוב ונוגע
ראשית, כל הכבוד ליוצרי הסרט על האומץ – לקחת פרות קדושות ולהתמודד איתן מזוית כל כך ישראלית. הסרט טומן בחובו את העמדות הישראליות השכיחות ומאפשר הזדהות עם הגיבור ותגובותיו השובות של ליאור אשכנזי. סרט הוא סרט הוא אינו מוביל למסקנה אחת ואינו פותר את הקונפליקט הוא מציג אותו באופן אבסורדי, צבעוני , ביקורתי מעלה סימני שאלה.
כאשת חינוך אהבתי את הסרט שמעלה דילמות רבות ואני עושה בו שימוש ככלי מחנך . תודה על יצירה שהיא כולה שלנו.
זה היה אחד הפוסטים המרגיזים שקראתי זה הרבה זמן.
התמסרו? התמסרו?!
מש''א.
גם מש''א
זה היה אחד הפוסטים המרגיזים שקראתי זה הרבה זמן.
את הסרט ראיתי לאור הפוסט ציוניות והניאו-גלותיות החדשה. מסתבר שבשביל אברום בורג ("לנצח את היטלר") ושות' הגלות והשואה לא הייתה נוראה כ"כ. גם הסרט הזה הוא פוסט ציוני. בסוף הסרט הוא מבטיח לגרמני בבכי תמרורים לעזוב את המוסד. המדינה תתקיים איך שהוא מתוך עצמה.
אבל הכי הרגיז אותי התינוק הארי. זה באמת נוגע באיזשהו עצב חשוף בעם שלנו. מספיק לראות את הפירסומות בטלוויזיה כדי לגלות את החלום הכמוס של העם האשכנזי. איך רצינו להיות תמיד ארים והגרמנים לא ראו. אולי עכשיו.
דבר בשם עצמך.
אני לא רציתי להיות ארי, אני רואה את עצמי קודם-כל כיהודי ואח"כ כאשכנזי, לא שזה משנה כל כך הרבה, והטיעון "התמסרו" ביחס למי שנרצחו בשואה מקומם להחריד. אז הסרט פוסט ציוני, בסדר. מה זה קשור למי שעבר את השואה?
''אולי עכשיו'' מה בדיוק?
אולי עכשיו כולנו נבין שבעצם, כל הנספים בשואה התמסרו בשמחה לתליינים בגלל שהם הזדהו איתם בעמקי התת-מודע שלהם? אולי עכשיו כולנו נבין שניצולי השואה לא סבלו מטראומה שהעבירו, בצורה כזו או אחרת, אל ילדיהם – אלא שהם פשוט המשיכו לסחוב איתם, ולהעביר לילדיהם, את תסביך הנחיתות הטמון בגנים האשכנזיים? אולי עכשיו כולנו נבין שהשנאה העצמית היא חלק מהשיח היהודי הגלותי, ושכולנו חזרנו לשנוא את עצמנו, ושהגיע הזמן שנעמוד בגאון על שלנו כי יש לנו הרבה במה להתגאות (למשל בהיותנו קציני צה"ל)?
תעשה לי טובה, בסדר? אם אתה רוצה להיות מהותני, אם אתה רוצה לצבוע חלקים ניכרים מהעם היהודי כבעלי טבע שני (בזוי) וטבע ראשון (נעלה), אם אתה קם בבוקר ושירת רוממות האיוגניקה התרבותית על שפתיך, אנא שיר אותה שלא על גבם של כמה מליוני נרצחים.
למה לא?
הם כבר רגילים מהפעם הקודמת.
מש''א
תנמק את האמירות המקוממות שלך, או שתפסיק לכתוב אותן.
ככה זה סתם מעצבן. בניגוד אלי – אותי הוצאת מהכלים די מהר – הפינגווין אפילו ביקש ממך בנימוס לעשות את זה, וגם ממנו התעלמת.
אז אנא.
תנמק את האמירות המקוממות שלך, או שתפסיק לכתוב אותן.
כל מה שאני חותר אליו הוא שהקולנוע ,והתרבות הישראלית בכלל, תספר את הסיפור המלא של השואה ולא רק מה שנוח לנו. למה אנחנו מתרפסים בפני הגויים? השואה לא התחילה ככה משום מקום בשנת 1939. עוד לפני כן היו יחסים עכורים. למה הגרמנים בזו ליהודים שכ"כ אהבו אותם? כי הם חשו את ההתרפסות? למה היהודים אהבו את מי ששנאו אותם? למה לא הניחו לגויים? למה כל הזמן לרצות אותם? למה אנחנו נכנסים להם מתחת לעור?
נחזור לסרט. לפני שסוכן המוסד מבטיח להפסיק להילחם באויבי ישראל האמיתיים (הערבים) והמדומים (נאצים מתים) הוא מגן על אירופה הליברלית. הוא תוקף סקינהדס בברלין שהציקו לדראג קווינס, המלחמה היחידה ששווה להילחם בה. נו באמת.
הסצינה שבו הוא מיבב על כתפו של הגרמני הוציאה אותי מהכלים. איך הוא יכול להשוות את חוסר התכלית שברצח הנאצי הזקן עם הבעיות הקיומיות של ישראל רק כדי לסבר את האוזן האירופית?
אז מה כיום הגרמנים הם נושאי המוסר האמיתי שהישראלי צריך לרצות? זה המסר שהגענו אליו בחוסר האמונה באמת שלנו?
הסרט הוא קישקוש אבל הוא אותנטי בכך שהוא סתום כמו כל שיח השואה הישראלית והיהודית בכלל. אנחנו מתייחסים לשואה כאל ארוע מטפיסי על-היסטורי. משהו להיתלות בו כי הוא נתן לנו פעם סטאטוס של מרטירים. אני רוצה את האמת
תודה על ההנמקות.
למקרה שלא שמת לב
בתפקיד הגזען (כלפי יהודים אשכנזים), בתפקיד מסלף ההיסטוריה (של יחסי יהודים-גרמנים) ובתפקיד הפרובוקטור הבלתי נלאה, אתה מככב פה בהצלחה.
לא אמרת שאתה *לומד* היסטוריה? תן לי להציע לך עצה קטנה. גם במקצוע שלנו, סטנדרטים מקצועיים זה חשוב. אם יש לך תיאוריה פשטנית ואתה מתעקש להחיל אותה על מציאות מורכבת וסבוכה בת מאות שנים – אתה מוזמן לעשות את זה, אבל בפרטיות תיקיית המסמכים שלך. לא צריך לענות את כולנו שוב ושוב, אפילו שחלקנו אשכנזים מתרפסים שונאי ישראל, הציונות, המוסד, ותינוקות לא-ארים. טוב?