פוקימון לנצח

מאת
הילה, קרית ביאליק
– פורסם ב 24 באוגוסט 2003Posted in: ביקורות

במקור: Pokemon 4Ever
במאי: קונהיקו יויאמה
תסריט: הידאקי סונודה
קולות: דניאל מגון, נעמה
אוזן, פיני פרידלננד, ירון
מלאכי, גיא רושיניאק

כשמתן ה. הזמין אותי לסרט לכבוד היומולדת שלו, מה זה שמחתי! קודם כל, כי זה יראה ליואבי הזה, שאני יכולה להתגבר על הפרידה ממנו. לא שהיינו חברים, אבל פתאום הוא בא אלי ואמר שהוא נהייה חבר של עדי, כי היא חכמה יותר. וזה מה זה לא בסדר, כי מאז הוא רק "לומד למבחנים" ולא מדבר איתי יותר. אפילו לא עונה לי לאימיילים. אבל כל זה מאחורי עכשיו. וחוץ מזה, אולי זה בגלל החופש הגדול, אבל יצא לי לדבר עם מתן ה. יותר מימיקודם, ואני חושבת שהוא מקסים וחמוד. אני אשתדל להתאהב בו.

הבעיה היא שהוא ילד. כל הזמן אומרים כמה שבנות מתבגרות מהר יותר מבנים, ותדעו לכם שזה נכון. הנה, הוא קנה כרטיסים לסרט, וכבר כשנכנסנו לאולם היה לי חשוד שיש כל כך הרבה ילדים קטנים באולם. ועוד עם מלא ביסלי ופופקורן של מיקרוגל ואמא. ואז, מה אני מגלה? שהוא לקח אותי ל'פוקימון לנצח'! רציתי להתעלף – פוקימון זה מה זה המילניום הקודם!

אפילו שלא נעים לי להודות, דווקא היה נחמד קצת.

בהתחלה היה הסבר לכל אלה שפספסו את הפרקים הקודמים – הסבירו שיש ילד אחד, קוראים לו אש, שרצה להיות מאמן פוקימונים (זה מין יצורים כאלה) חשוב, וקיבל פוקימון חשמל צהוב שקוראים לו פיקצ'ו, ושניהם (הוא והפוקימון) נהיו חברים של ילדה בשם מיסטי וילד, כנראה עיוור (העיניים שלו נראות סגורות כל הזמן – כמו קו קטן), שקוראים לו ברוק.

יש גם חבורה של ילדים רעים, "צוות רוקט" והפוקימון הראשי שלהם, מיאו, שכל הזמן מתכננים איך לחטוף את פיקצ'ו, אבל הם לא הופיעו הרבה בסרט הזה. רק קצת. כאילו עשו להם טובה והכניסו אותם כי כולם יודעים שהם צריכים להיות שם.

בתחילת הסרט, אנחנו פוגשים את מרקו (כן, זה שמחפש את אמא), שאוהב להסתובב בטבע ולצייר. הוא נכנס ליער גדול, והשומרת של היער מתחנפת אליו ונותנת לו למבאס (הלחם הזה של העלפים). קצת אחר כך הוא עוזר לפוקימון מסכן שרודפים אחריו כמה פוקימונים גדולים יותר, אבל כשבא האיש שהפוקימונים הגדולים שייכים לו, מרקו כבר לא יכול לעזור לפוקימון הירוק שהוא מצא. אז הפוקימון צועק נורא חזק (כמו הבחורה ההיא מהפרסומת של "קרמה", ששרה באמבטיה), והצבע של השמיים מתחלף.

פה עושים הפסקה קטנה, ורואים את אש והחברים שלו, שמגיעים לעיר חדשה, וילד אחד נחמד עוזר להם ולוקח אותם ליער סום ובשום וקסום ונפלא, שיש בו פוקימונים נדירים. אש מוצא את מרקו (שבכלל אומר שקוראים לו סם, אבל אני ידעתי שהוא משקר כי היה לו את אותו הקול בדיוק כמו למרקו שחיפש את אמא!), והם מגלים שמרקו נסע בזמן! 40 שנה! ושזה אחד הכוחות המיוחדים של הפוקימון ההוא שהוא מצא (שבכלל קוראים לו "סלבי", ומתברר גם שהוא השומר של היער).

אבל האיש הרע מוצא אותם, ומצליח לקחת למרקו את סלבי, בעזרת מכשיר חדש שהוא פיתח, ושהופך את הפוקימון לחזק הרבה הרבה יותר, ולרע. ובגלל זה סלבי בונה לעצמו כוכב-מוות כמו ב'מלחמת הכוכבים' (באמת!) ומתנהג לא יפה לחברים שלו, הפוקימונים האחרים. ובגלל זה גם אש ומרקו לא אוהבים את סלבי הרע, ומנסים לעזור לו להיות שוב פעם טוב. חוץ מזה, הם רוצים לעזור לו גם בגלל שמרקו מתגעגע לאמא שלו (שהוא השאיר בבית, לפני 40 שנה).

רוב הסרט היה בציורים רגילים, אבל לפעמים, בעיקר בחלקים של סלבי הרע (למרות שעבר הרבה מאוד זמן עד שהוא נהיה רע), הוסיפו תלת ממדיות בשביל להרשים. שמתי לב באמת שנהיה נורא מודרני לשלב בסרטים אנימציה רגילה עם תלת ממדית. בעיני זה היה נראה טוב ויפה כשזה היה ביער, אבל כל פעם שהיה שילוב ממש (למשל, פוקימון שמצויר רגיל קופץ על משהו מתלת ממד), מתן ה. בעט בכסא שלפניו ובכה שזה נראה נורא רע ובכלל לא משתלב כמו שצריך.

אבל חשוב יותר לדבר על הסרט עצמו. אז מצד אחד, היה לי נורא מצחיק לשבת בכזה סרט, למרות שלפעמים היה קצת משעמם כי זה סרט ילדים, וכמו בתוכנית של הטלטאביז, כל דבר חזר על עצמו כמה פעמים. ובכלל לא אהבתי את אש. הוא כזה שתלטן! למשל, הוא כל הזמן מדבר עם סלבי ומטפל בו, ולא נותן למרקו להתקרב אליו, אפילו שסלבי הוא בכלל הפוקימון של מרקו! וגם כשקרו כל מיני דברים טובים, הוא תמיד נדחף בשביל לזכות בכל הכיף לעצמו, והחברים שלו, מיסטי וברוק, רק נשארו למטה והסתכלו עליו בהערצה. כל הזמן חשבתי כמה מסכנים הם, וכמה כסף הם ישלמו לפסיכולוג כשהם יהיו גדולים בגלל כל התסביכים שאש עשה להם. אבל הילדים האחרים באולם (הקטנים יותר. אלה שהביאו תיקים מלאים ביסלי ובמבה) בכלל לא חשבו ככה, וצחקו נורא כשהיה מצחיק, ושתקו כשהיה מפחיד. ובסוף הסרט היה משהו שאמור להיות טוויסט מפתיע. בגלל שרק רמזו עליו כמה פעמים, אבל לא הסבירו אותו יותר מדי, אז אני רק לא בטוחה אם הילדים הבינו, ולא רציתי לשאול אותם. עוד יצחקו עלי שאני מתחברת לילדים קטנים!

בסך הכל היה נחמד, במיוחד בגלל הדיבוב. כנראה מי שעשה את הסרט חושב שילדים קטנים ממילא לא מבינים הרבה וחבל להבהיל אותם עם מילים חדשות, אז הם נתנו לאש ולחברים שלו רק שני סוגים של קולות: קולות של סרט כחול ("או, או, אהה, אהה"), וכותרות של אימיילים ("גדול!", "ענק!", "מגניב!"). בעיני זה היה מצחיק מאוד, ואפילו היום אני מחקה אותם כשאני רוצה לעצבן קצת את מתן ה. אבל אולי אני אפסיק, כי הוא באמת מתוק.

תגיות: