 |
||
| ישראל פוליאקוב, נפטר אתמול בגיל 66. "פולי" היה שליש מ"הגשש החיוור" המיתולוגית, ובקולנוע ייזכר בעיקר כסרג'יו קונסטנצה, והופיע גם בסרטים כמו 'שלאגר' ו'למראית עין'. |
30.10.2007
|
|
יומית
ישראל פוליאקוב, נפטר אתמול בגיל 66. "פולי" היה שליש מ"הגשש החיוור" המיתולוגית, ובקולנוע ייזכר בעיקר כסרג'יו קונסטנצה, והופיע גם בסרטים כמו 'שלאגר' ו'למראית עין'.
ישראל פוליאקוב, נפטר אתמול בגיל 66. "פולי" היה שליש מ"הגשש החיוור" המיתולוגית, ובקולנוע ייזכר בעיקר כסרג'יו קונסטנצה, והופיע גם בסרטים כמו 'שלאגר' ו'למראית עין'.
כלכך עצוב.
מאבות הקומדיה בארץ.
מה כמה.
לא...
יהי זכרו ברוך.
יהי זכרו ברוך.
כמעט בכיתי
בן 66? עדיין ילד.
עצוב. אבדה גדולה.
אותה מחשבה שהייתה לי כשדגלאס אדאמס מת:
מצד אחד, חבל לאבד מישהו כל כך מוכשר שתמיד כיף לראות ולשמוע והשאיר אחריו אוצר של בידור אלמותי. מצד שני, מזל שהוא מת עכשיו, כשעוד אין לאף אחד בעיה לזכור מי זה בכלל.
מזל למי?
מזל שלו
כולם מתים בסופו של דבר. החוכמה היא לעשות את זה בזמן.
מזל שלו
טוב, אני לא ממש מסכים עם ההודעה שלך, אבל זה מן הסתם לא המקום. בפעם אחרת.
הומור שחור, אך לא PC
הרבה לא יקבלו את הבדיחות האלה, אבל האמת היא שיש צביעות כלשהי ב"אוי, אני לא מאמין" וכו', בגלל שרוב הציבור לא באמת הכיר את הבנאדם, אלא את הדמויות שלו.
עצוב שהוא מת, בהחלט.
אבל…
אין לי איך לסיים את התגובה הזו מבלי לצאת ממש זבל.
אז לא משנה.
בדיחות?
כן, נו
כאילו, לא בדיחות, אבל הלצות.
"הוא ידע מתי למות" and so.
גם לא הלצות
זו הייתה תגובה רצינית לחלוטין. כולם מתים בסופו של דבר, זו עובדה. עבור אנשים שחייהם קשורים בהכרה ציבורית, מוות בזמן מסוים יביא ליותר תגובות מתגעגעות ואוהבות בפומבי מאשר בזמן אחר. בשיא הרצינות, ה"נחמה" היחידה במוות של פולי היא שהוא אכן היה בתקופת קאמבק והספיק לקבל הערכה כשחקן רב תחומי ולא הגיע למצב בו מישהו למעשה יכתוב ברצינות "חשבתי שהוא כבר מת".
אבל למה זה טוב?
זה נורא נחמד לראות שזוכרים אותך, אבל היי, רגע אתה מת! אתה לא יכול ליהנות מכל ההתרפקות הזו. [1]
לעומת זאת מוות בגיל צעיר, מלבד העובדה שלא יכולת לחיות יותר (וזה מה שהרבה אנשים היו רוצים), ולהספיק עוד (כנ"ל), מסב צער רב לקרוביך, בדידות לאלמנתך וכו', לפעמים גם משפיע עליהם מבחינות אחרות (כלכלית, למשל).
אז איפה היתרון בדיוק, לא ברור לי.
אתה באמת חושב שאם יש לאדם ברירה בין למות צעיר ואהוב לבין למות ב"שיבה טובה" הוא יבחר בהכרח באפשרות 1? אין לי ספק שיש כאלה שכן, אבל אני נוטה להאמין שהרוב לא, אפילו האמנים.
__________
[1] יש מי שמאמין בעולם הבא, אבל לא ניכנס לזה.
עוד פעם
רוב האנשים לא בוחרים מתי למות, אבל כולם מתים בסופו של דבר. מבחינת אדם מפורסם, במיוחד בתחום הבידור, יש הבדל בין מוות כשאנשים זוכרים אותך בקלות לבין למות הרבה אחרי השיא, מה שנקרא להשאיר אותם עם טעם של עוד. זה עצוב, אבל להיות מת בחיים ושאנשים לא יזכרו בכלל אם אתה חי או לא, זה עצוב לא פחות.
זהו, אני לא מסביר יותר. אם אחרי כל ההבהרות, אנשים עדיין יצליחו לפרש לא נכון את מה שכתבתי, שיהיה לבריאות.
דברייך נהירים בהחלט
אבל זה אבסורדי , אם לא אנוכי , לחשוב שיש משהו מנחם בזה שהוא מת מוקדם אבל לפחות הוא עדיין טרי בתודעה הציבורית , למרות שלדעתי לא כך היה במקרה הזה.
*מההודעה המקורית עולה כאילו אתה מפריז בחשיבות התהילה הציבורית לעומת הערך המקודש שנקרא החיים.
טוב, אולי זה בכל זאת המקום.
למען הפרוטוקול אבהיר שהבנתי היטב את כוונתך, וגם לא חשבתי שאתה מתבדח על חשבון מישהו. לא התכוונתי גם להאשים אותך בחוסר רגישות, בין השאר כי אני קורא את ההודעות והביקורות שלך ויודע שאתה אדם רגיש לאחרים והגון.
שנית, אמנם הרגשתי אי נוחות מסוימת מההודעה (הראשונה) שלך, אבל בהחלט ייתכן שזה מפני שאני מורגל כבר בכללי ההתנהגות/הטיקבוק/התגובה המקובלים לאחר מוות של מישהו מפורסם, ורגיל שההודעות שאומרות משהו מעבר ל"יהי זכרו ברוך" מגיעות בשלב מאוחר יותר.
עם הטענה שלך, ממנה משתמע שעדיף למות צעיר ומפורסם מאשר זקן ונשכח, אני לא מסכים. ברור שאם לוקחים את המקרים הקיצוניים ובוחנים את זה *בדיעבד*, יש הרבה אמנים ויוצרים שאולי היה להם כדאי יותר למות בגיל מוקדם יותר, להפוך למיתוסים ולחסוך לעצמם שנים של סבל. אבל את זה אי אפשר לדעת עד שהאדם מת ורואים מה קרה לו בשנותיו האחרונות. ישנם שחקנים, למשל, שבמשך שנים רבות לאחר שיא תהילתם חיו מעט בצל, ולפתע חזרו לקדמת הבמה. מי יכול לדעת למי ומתי זה יקרה?
האלטרנטיבה שהצבת פה למוות בשיא התהילה – "להיות מת בחיים ושאנשים לא יזכרו בכלל אם אתה חי או לא" – היא מוקצנת ואפילו נדירה בעיני, והיא מוכרת לכולנו רק משום שאלו המקרים שמקבלים זרקור בד"כ.
מה שבעיקר אני טוען הוא, כמו שכתבו כאן אחרים, שפולי עצמו, בהנחה שהוא אכן יושב איפשהו למעלה ומסתכל, לא חש בהכרח בר מזל. את תהילתו והכרתו כשחקן הוא קיבל, ולדעתי הוא היה חש בר מזל דווקא אילו היה חי עוד כמה שנים, אפילו כ"שחקן שנשכח" (אגב, גם שחקנים הם בני אדם; גם אם הם נשכחים על ידי הציבור הרחב זה לא אומר שהם לא מוקפים משפחה וחברים), וזוכה לשחק עם נכדיו, להתפעל מהקריירה של בתו וילדיו, לאהוב את חבריו, לטייל בעולם, לאכול אוכל טוב וכל הג'אז הזה. יש חיים מעבר לעין הציבורית.
בעוונותי יוצא לי לצפות הרבה בערוץ "E!" ("סיפורי הוליווד" היא ממש לא תכנית רעה, אגב) ומדי פעם אני רואה כוכב עבר שכבר נשכח ממני ולפעמים אפילו הייתי בטוח שהוא מת. למרות ההנחה הזו שלי, רובם דווקא לא נראים כמו "מתים-חיים" בכלל, ואפילו נראים שלווים, מאושרים ונהנים מהחיים. אין סיבה ששחקן מפורסם, כמו כל אדם אחר, לא יזכה לעשרות שנים של נחת בהן יפרוש לקינו הפרטי ויהנה מפירות העבודה שהשקיע במשך שנים, גם אם זה אומר שהוא חוזר לאנונימיות. אני בטוח שיש אפילו הרבה כאלה שמברכים על כך.
[חוץ מזה, אני מסכים עם טריליאן שכתבה שלאדם מת ממילא לא אכפת. אולי המזל במקרים מסוגם של פוליאקוב הוא דווקא של המשפחה שלו שזוכה להנות עוד קצת משובל תהילתו. עדיין, אני נוטה לחשוב שהם היו מעדיפים להנות ממנו עצמו ולא מההערכה שהוא השאיר אחריו].
אני אמקד
אני לא בטוח אם בכלל הזכרתי משהו על הגיל בו "עדיף" למות. ההתיחסות שלי הייתה רק לכך שמבחינה תקשורתית וציבורית, התגובות למי שמת כשעוד לא נראה שגמר את הסוס, נוטות להיות שונות מאלה להן זוכים אנשים שהפכו MIA לפני שנים. אני מדגיש שהתגובה שלי התייחסה רק לפן התקשורתי, לא לאנושי. לא סתם הבאתי בתור דוגמה את ג'יימס דין כמי שמת מבלי להספיק כמעט כלום, אבל נחשב אייקון תרבותי חזק עד היום ולעומתו, את דבורה קר, עליה יאיר רוה כתב: "ההלם הכי גדול שהכה אותי עם מותה של דבורה קר ביום שלישי, בגיל 86, היה העובדה שהיא עדיין היתה בחיים."
אני אמקד
מסכים איתך לגמרי שמהבחינה התקשורתית והציבורית התגובות למי שמת כשהוא עוד על הסוס מחמיאות ורוחשות כבוד הרבה יותר ממי שכבר מזמן לא במוקד המרחב הציבורי. הבעתי הסתייגות רק מהטענה שמי שמת כשהוא עדיין על הסוס הוא יותר בר מזל.
(מה זה MIA?)
לא הכרנו את פולי האדם הפרטי,
ולכן לא את מותו אנחנו מבכים. הכרנו רק את דמותו הציבורית, וזו תיזכר יותר כיוון שמת בתקופה בה היה (יחסית) במרכז העין הציבורית.
ברגע שאדם מפורסם נפטר יש לנו נטייה להפוך אותו לאדם פרטי – לדבר על משפחתו, על משחק עם הנכדים וכדומה. אבל זו לא הסיבה שאלפים עברו אל מול ארונו של פולי; זו לא הסיבה שיזכרו אותו; וזו לא הסיבה שאנשים רבים היו עצובים שלשום. זו פשוט הדרך שאנו מכירים להתחבר לאבל, אבל היא לא רלוונטית כאן.
עוד פעם
זה שאני לא מסכימה איתך לא אומר שאני לא מבינה אותך. אני מבינה את הטענה שעדיף למות "זכור" מאשר "שכוח" (כנראה לא למת, אבל אולי למוקירי זכרו). אבל זה עדיין לא "מזל". בעיני "מזל" זה למות צלול ובשיבה טובה, גם אם שכוח יותר. יזכרו, יעריכו, יתרפקו יותר כל זה לא מפצה על השנים שאבדו. בקיצור, לדעתי האישית אין שום ערך מוסף בלמות "זכור" (שזה כמעט תמיד למות צעיר יחסית). זה לא מפצה, לא מחפה, לא מרכך ולא הופך את המוות לנעים יותר. קצת יותר כתבות צבע בעיתונים, שיעטפו את הדגים של מחר; כמה הקדשות בתוכניות רדיו וטלוויזיה; נו, בסדר. אם השפעת על העולם וזכית בתהילה, זכית בה והיא שלך, לא יוכלו לקחת אותה ממך. זה לא משנה אם אתה מת דווקא אז או לא. עבור מי שצופה בסרט ישן ומתלהב משחקן, זה לא משנה אם הוא חי או מת. עבורו הוא חי לנצח בפילם, ואם הופעתו עדיין מעוררת התלהבות בצופה, אין שום משמעות למצב הצבירה הנוכחי שלו.
עוד פעם (כה''ב)
המזל הוא לא של מי שמת, המזל הוא של הזכרון עצמו. למת כבר לא אכפת, אבל לנשארים חשוב שתהיה תזכורת לקיומם של הדברים שעשה.
עוד פעם (כה''ב)
לעניות דעתי התזכורת קיימת בין כך ובין כך, ואני מעריכה שהם היו חשים בני מזל אף יותר אם המת לא היה מת להם. אני מאמינה בכל לבי שהם היו מעדיפים שהוא ימשיך לחיות איתם, גם אם שכוח מעין הציבור. העובדה שהוא מת "זכור" נראית לי נחמה קטנה מאד, אם בכלל. אני לא משוכנעת שמוות בזמן פעילות ועשייה נתפס כמשהו טוב יותר. אם אתה שחקן בן 85 שמת על הבמה נראה שכן. אבל בדר"כ, למות בזמן התהילה זה לרוב למות צעיר (ממש, או יחסית); פעמים רבות מדובר במוות במפתיע; ובכל מקרה, למות בגיל 66 (יותר מעשור מתחת לממוצע) זה רע באותה המידה בין אם אתה "זכור" או "שכוח". אם היית שואל את האבלים מה עדיף מבחינתם, אני בספק אם הם היו שותפים להשקפה שלך.
את שוב מפספסת את כוונתי
לא טוב שמישהו מת, נקודה. מעבר לזה, כל מה שכתבתי מתייחס לפן התקשורתי בלבד, לא לרגשות החברים והמשפחה ולא לעצב הנלוה, רק למצב בו האדם נמצא בזכרון הציבורי.
אגב, אם מישהו רוצה, אני מכין בסוף לחם מכל המים שטחנתי.
נדמה לי שהכוונה ברורה, היתרון לא
אז הסכמנו שאין רווח לאדם עצמו או למקורביו… אז מי מרוויח? התקשורת? הציבור? צר לי, אני פשוט לא מצליחה למצוא הגיון בגישה שלך. אתה כתבת, ואני מצטטת: "מזל שהוא מת עכשיו, כשעוד אין לאף אחד בעיה לזכור מי זה בכלל." לא רואה בזה שום מזל משום זווית ראייה שהיא. כאמור, בעיני לעובדה שהוא מת "זכור" אין שום משמעות או ערך מוסף.
אני נכנע
באמת שאין לי שום דרך להסביר את כוונתי מעבר למה שכבר כתבתי.
אם זה ממתיק את הכניעה, אני מסכים איתך לחלוטין.
תודה
לא היו שוכחים אותו
ורק בשנים האחרנות הוא החל חשוף את כשרנו הדרמטי, שלא נופל בהרבה מכשרונו הקומי- הפרק בהשתתפתו ב"בטיפול" הוא לדעתי השיא של הסדרה.
לזה אני מתכוון
(הבהרה: תגובה זו נכתבת לשם העברת פואנטה, לא מתוך אמונה שמוות מסוים הוא "טוב יותר" מאחרים)
ישראל פוליאקוב נפטר באמצע קאמבק, בדיוק כשהתחילו להעריך אותו באמת גם כשחקן דרמתי. עוד עשרים-שלושים שנה, לך תדע מה היו זוכרים ממנו, לא כפולי מהגשש, אלא כישראל פוליאקוב השחקן.
דבורה קר, למשל, נפטרה כמה שנים לאחר שהרבה מאוד אנשים חשבו שכבר מתה. לפני 15 שנים, כריס פן היה שחקן מבטיח בסרט המאוד מוערך "כלבי אשמורת". כשנפטר, הוא היה השחקן שלא הצליח למצוא עבודה באמת טובה מאז.
אני מניח שלפחות עבור אנשים מפורסמים, בטח כאלה שעוסקים בעולם הדיבור, תזמון משפיע במידה קיצונית על מידת ההערכה לה יזכו בציבור אחרי מותם.
כן אבל
אנשים עדיין יודעי שכריס פן הוא זה מ"כלבי אשמורת" (עבורי הוא זה "תמונות קצרות") ושדברה קר הנתשקה על החוף ולימדה את מלך סיאם (עבורי היא כל הנשים ב"חייו ומותו של קולנל בלימפ"). ובעוד 100 שנה, אנשים יצחקו מגבעת חלפון. הם עדיין נזכרים ובסופו של דבר זוכרים את הדברים הטובים.
אתה יודע
מצד שני, אם תבקש אנשים ברחוב לנקוב בשמות סרטים שדברה קר או כריס פן השתתפו בהם, הסיכוי הוא שרבים לא ידעו על מי אתה מדבר. קח למשל את ג'יימס דין. הוא נהרג לאחר שהשתתף בשלושה סרטים בלבד (על שניים מהם היה מועמד לאוסקר), כשעשורים של קריירה מבטיחה לפניו. אנשים עדיין זוכרים אותו כפי שהיה בשיאו. הוא עשה הרבה פחות מדברה קר, אבל שמו ופניו מזוהים יותר בקלות.
אתה יודע
אני חולק עליך בנושא דבורה קר. סביר להניח שצעירים לא היו יודעים מיהי, אבל מבוגרים היו בוודאי ובוודאי זוכרים ולו רק בזכות מעתה ועד עולם.
יהי זכרו ברוך
ובכל זאת לא כדאי למות בשביל תהילה. אני מניחה שרב האנשים היו מעדיפים למות כשהם יותר מבוגרים גם אם כבר לא בדיוק זוכרים מי אתה( ואותו בכל מקרה יזכרו- גם כ"היי, זה ההוא מהגשש החיוור" וגם כשחקן רציני).
יהי זכרו ברוך
בסופו של דבר כולם נשכחים
תהילה לא מחזיקה הרבה זמן.
ואפילו מנאפוליון נשאר רק הגבינה .
עם כל האבסורד, העיתוי הכי טוב למות בתור אמן..
זה למות צעיר ואם כבר צעיר אז בגיל 27…
הנדריקס, מוריסון, אלביס וכמובן ג'ון לנון..
ופולי…
יהי זכרו ברוך, באמת אמן נהדר ומצחיקן גדול..
תיקון.
הנדריקס, מוריסון , ג'ופלין וקוביין .
ג'ון לנון בטח שלא מת בגיל 27 ועד כמה שידוע לי גם אלביס לא .
אפשר להוסיף גם את ענבל פרלמוטר לרשימה
היו כבר לא מעט אנשים שתהו האם כח מיסטי מסוים קוטף רוקיסטים גדולים דווקא בגיל 27-28. במקרה של הנדריקס, מוריסון וג'ופלין, הכח המיסטי הזה נמצא בנתיחה שלאחר המוות.
אני יודע..
השמות שרשמתי לא קשורים למשפט למעלה..
יהי זיכרו ברוך
יהי זכרו ברוך
בפרץ הצחוק הבא שלי, לא חשוב מתי זה יקרה, אזכר בו או באחד המשפטים של סרג'יו…
הוא היה השליש הכי מצחיק של השלישיה הכי מצחיקה.
עצוב מאוד...
בדיוק אתמול שודר שוב הפרק (היחיד) של "בטיפול" בהשתתפותו,
אחד היותר חזקים בסדרה.
מאבות הבידור בארץ
אבל זה קורה, במיוחד בשנים האחרונות.
עם נעמי שמר, עוזי חיטמן, מאיר אריאל, דודו גבע ורבים אחרים.
חבל שהם מתים בטרם עת.
פולי הגדול מכולם.
זה אכן מאד מצער. הוא עוד היה צעיר יחסית והיה בתקופה של פריחה בקריירה. אלה החיים. לא נותר אלא לזכור.
עצוב.
אני לא נמנה על הדור הישן, ויצא לי להכיר אותו במספר מוצמצם של מערכוני גשש נבחרים, בצפייה אחת של "גבעת חלפון" ובהכל דבש.
לערוץ 2. אתם משדרים את "גבעת חלפון" במיוחד לזכרו של פולי, אך מרצפים אותו בממוצע של 10 דק' פרסומות על כל 20 דק' סרט.
ובאותה הזדמנות,
לא נאה ולא יאה, לחפש לעשות עוד כמה ג'ובות על גב המת.
הגשש החיוור
אומרים שכשבן אדם מתאבל הוא מתאבל לא על אדם שהלך אלא על מה שהוא עצמו החמיץ בגלל מותו של אותו אדם ועל מה שיכול היה להיות.
לא הכרתי את פולי, אבל הכרתי את הדמויות שלו, הכרתי את האיש שגרם לאבא שלי לצחוק מכל הלב ושהיה חלק מזכרון יקר לו ולי.
ואני מתאבלת על שלא עשיתי את מה שרציתי וקניתי לאבא שלי כרטיס להופעה של הגשש. כי עכשיו כבר לא יהיה.
ותודה שנתתם לי מקום לכתוב את זה, שום מקום אחר לא התאים.