במקור: The House of Flying Daggers
עוד יותר במקור: Shi Mian Mai Fu
במאי: ז'אנג יימו
תסריט: לי פנג, וואנג בין, ז'אנג יימו
שחקנים: ז'אנג זי-יי, טאקשי קאנשירו, אנדי לאו, דנדן סונג
"בוקר טוב, קפטן ג'ין. כידוע לך, בשנים האחרונות פועלת בסין הכפרית מחתרת בשם 'בית הפגיונות המעופפים'. מחתרת זו שמה לעצמה למטרה לפגוע בשלטונו הרעוע ממילא של הקיסר. מדובר במכה הקשה ביותר שידע העם הסיני מאז האידיוט ההוא שאמר "סכין ומזלג זה כל כך אולד פשן. ניסיתם דוקים?". הם חיים ביער, לובשים ירוק, גונבים מהעשירים כדי לתת לעניים ללא תוספת מע"מ ואפילו לא משלמים תמלוגים לרובין הוד. לאחרונה, חוסל המנהיג שלהם, אולם מיד קמה הנהגה חדשה שזהותה אינה ידועה לנו.
"משימתך, אם תבחר לקבלה (ואתה תבחר לקבלה כי פה זה לא דמוקרטיה), היא לחדור לשורות הפגיונות המעופפים, לחשוף את זהות המנהיג החדש ולחסלו בתוך עשרה ימים. קיבלנו מידע לפיו הבחורה החדשה במועדון לגברים בלבד, היא לא אחרת מבתו של המנהיג המת שהגיעה לכאן מתוך כוונה לסגור חשבונות עם צבא הקיסר. אנו מציעים שתשתמש בה בכדי לאתר את משכנה של המחתרת.
"הודעה זו עשויה מבמבוק ועל כן תשמיד את עצמה בתוך עשר שנים בתהליך פירוק טבעי."
קפטן ג'ין (טאקשי קאנשירו, 'החוזרת בזמן'), כמו כל קצין טוב שמעדיף את ראשו מחובר לחלקים נוספים מגופו, מגיע למועדון ויוצר קשר עם מיי (ז'אנג זי-יי), הרקדנית אותה נשלח למצוא. להפתעתו, מתברר כי הרקדנית הענוגה עיוורת מלידה. שלא תהיה כאן טעות, מיי אולי לא רואה כלום, אבל חושיה חדים ביותר והיא מנסה להגן על עצמה מפני כל צרה שלא תבוא. הצרה אכן מגיעה בדמות חיילים, שעוצרים את מיי ומשליכים אותה לצינוק.
בעודו עוטה סגול חציל, מכנה עצמו קפטן ג'ין "רוח" (כי כל הזמן מעיפים אותו, או משהו כזה), מחלץ את מיי ודוהר איתה אל עבר היער, מותיר את הצבא לרדוף אחריהם. נו, מה אתם חושבים? גבר ואישה, עם כל האדרנלין הזה באמצע היער ולא יקרה ביניהם משהו? בתוך זמן קצר מתקדמים השניים מעקיצות מהירות בסגנון בוגרט את ברגמן ונמרחים זה על זו כמו שבקזבלנקה יכולים רק לחלום.
בסרטי קונג-פו, בהם רוב הפעילות נעשית בידי מצלמה ואנשים צרחניים שמזנקים אחד לעבר השני, קשה לשחקנים עצמם לבלוט לטובה. למרות זאת, ז'אנג זי-יי (כוכבת-העל של הקולנוע הסיני, שהופיעה כבר ב'הדרך הביתה', 'נמר, דרקון' ו'גיבור') מצליחה להציג משחק משובח כעיוורת וכלוחמת מאוהבת. הסיפור רצוף התסבוכות והרומנטיקה מוציא ממנה לא מעט רגעים מהפנטים, שגרמו לי לרצות להיכנס לתוך הסרט עם ממחטה ולנגב לה את הדמעות.
אבל זהו, כאמור, סרט אמנויות לחימה. מה עם קצת אקשן? אל דאגה, האקשן נמצא פה בכמויות סיטונאיות ובאיכות גבוהה. מלבד האפקטים המסורתיים של הז'אנר, הכוללים קפיצה לגובה שמונה מטר וחרבות מגומי, נעשה שימוש באמצעים מודרניים יותר לכל אורך הסרט. המעקב אחר כלי נשק באוויר והשימוש בהילוכים איטיים נעשה בתדירות גבוהה, כאילו רק אתמול יצא 'מטריקס' ועוד לא חיקה אותו כל סרט פעולה שני. אפשר היה להתעצבן ולהאשים את הבמאי בהיסחפות אחרי טרנדים, אבל הקרבות עשויים באופן מרהיב כל כך, שהדבר נסלח לו מיד.
כן, הקרבות. השם העברי שנכפה על הסרט מוצדק לחלוטין על ידי הכוריאוגרפיה המדויקת להפליא שמלווה את קטעי הלחימה, ולא הייה מביישת גם את להקת אפרוחי בייג'ינג, או לפחות את הבלט הלאומי. מי שראה את 'נמר, דרקון' ואת 'גיבור' יודע למה לצפות, ועדיין קרבות-המחול האלה מצליחים להדהים מחדש. במיוחד יש לציין לטובה את הקרב ביער הבמבוק, בו נעשה שימוש במקלות החזרן (במבוק, בורים!) גם כתפאורה, גם ככלי נשק, וגם כאמצעי תנועה ממנו מדלגים התוקפים. צילומים מרהיבים ורקעים מעוצבים בקפידה רק מוסיפים לתחושה המהפנטת, ועשויים לגרום לכם להשתדל לא למצמץ, מחשש לפספס משהו.
שתי כוכבות נוספות של הסרט הן אלו שאינן נקלטות בעיניים, אלא בעזרת חוש השמיעה. המנגינה המצמררת שכבר יומיים לא יוצאת לי מהראש, ועריכת הסאונד שמדגישה את הצלילים הקטנים מהם נוטים לרוב להתעלם, ועוזרת להבין כיצד מיי קולטת את העולם. חרבות מונפות, למשל, נשמעות כשהן חותכות את האוויר עוד לפני שהן מופיעות על המסך.
למרות הגודש בסצינות קרב, אי אפשר להאשים את הסרט בחוסר עלילה. למעשה, זו הופכת להיות הבעיה המרכזית שלו בסופו של דבר: אחרי סצינות שלמות בהן לא קורה כמעט כלום והעלילה זוחלת, מגיע סוף הסרט, עם שרשרת ארוכה של טוויסטים בזה אחר זה. כל כך הרבה תפניות עלילתיות נדחקות לתוך סצינה אחת, עד שהתקשיתי לפעמים לעקוב אחרי השינויים הפתאומיים, שלא לדבר על להשתכנע. בנוסף, הרומן האסור בין קפטן ג'ין ומיי, רומנטי ככל שיהיה, נוטה להיראות מאולץ ולא מוכנס כראוי לסיפור, למרות היותו המניע העיקרי של העלילה.
'מחול הפגיונות' הוא אולי הסרט האידיאלי לדייט. חובבי האקשן יהנו מקרבות משובחים וצילומים מרהיבים, בעוד בני/ות זוגם/ן יהנו מסיפור אהבה קלאסי כנגד כל הסיכויים. אם לא יצא לכם מזה חיבוק (או בן, או משהו), לפחות תיהנו מצילומים מרהיבים באמת, תלבושות ססגוניות ומז'אנג זי-יי וטאקשי קאנשירו שמתנשקים וקורעים לאנשים את הצורה.
- אתר הרשמי הונג-קונגי
- אתר רשמי אמריקאי
- אתר ישראלי
- ז'אנג זי-יי
- טקשי קנשירו
- אנדי לאו
- רקע היסטורי: שושלת ט'אנג
- הפסקול
ובכתובת הבאה, נמצאת תמונה מתוך שחזור ביתי לקרב הבמבוק
http://www.bamboogarden.com/
וחוץ מזה, אני חייב לציין דבר אחד. את "גיבור", סרטו הקודם של ז'אנג יימו, דווקא לא אהבתי. לכן הופתעתי מאוד לטובה ממחול הפגיונות שהצליח לסחוף, לרתק ולרגש, בדיוק מה שגיבור לא עשה לי. העורכים ביקשו השוואה בין הסרטים, אבל באמת שאין לי מושג מה מי שנהנה מגיבור יחשוב על מחול הפגיונות.
אם הייתי צריכה להשוות
הייתי אומרת שמחול הפגיונות הוא יותר פראי ומבולגן (בצורה חיובית, יש כזה דבר?) לעומת גיבור שהוא מאוד מסודר, מוגדר וברור. מן הסתם בגלל שמחול הפגיונות מתמקד יותר באנשים עצמם לעומת גיבור שמתמקד קצת יותר בהעברת הערכים הפוליטים המאוד נוקשים של סין, לי בכל אופן היה קשה להתחבר לצד הזה אבל עדיין מאוד נהניתי מהסרט. הפיצוי על הנוקשות שבעלילה הייתה הויזואליות המדהימה ולמרות שגם מחול הפגיונות היה מקסים, לא היו בו צילומים מהממים כמו אלה שהרשימו אותי בגיבור.
סרט נהדר.
הבעיה היחידה שלו, ש"גיבור" הוא לא.
הקרבות מרהיבים, אבל לא כמו בגיבור.
הצילום מרהיב, אבל לא כמו בגיבור.
העלילה מרתקת, אבל לא מהודקת כמו בגיבור. מאידך, כאן אנחנו זוכים למנות עתירות יותר של אירוניה מענגת. כמעט כל סצינה מהמחצית הראשונה של הסרט זוכה לפירוש מחדש במחצית השניה.
גיבור היה יצירת מופת. וכאלו, קשה לשחזר. סביר להניח שכמו שגוזף הלר לא כתב אחרי "מלכוד 22" ספר המשתווה ברמתו להנ"ל ("וגם אף אחד אחר לא"), ההוא-עם-השם-הסיני לא ישחזר את גדולת סרטו גיבור (וגם אף אחד אחר לא).
אז אם "גיבור" היה סרט הנושק למושלמות, "מחול הפגיונות" הוא "סתם" סרט נהדר.
דווקא לדעתי ''בית הפיגיונות המעופפים'' הוא סרט
יותר טוב מ"גיבור".
נראה שמכל הטעויות שנעשו ב"גיבור" הבמאי הפיק לקחים ויישם אותם ב"מחול הפיגיונות".
העלילה, האפקטים, המשחק, הטוייסטים והסוף, את כולם אהבתי יותר דווקא ב"מחול".
דווקא הקטע של התככים והפוליטיקה בסין הוא שולי בעייני בסרט. אבל אולי מבחינת האווירה "גיבור" הוא דווקא סרט יותר טעון.
סרט מרתק ויפיפה
נראה שהבמאי הזה מעריך מאוד את המשפט "תמונה שווה 1000 מילים" כי כל תמונה ותמונה מהסרט הזה תדרוש 1000 מילים בערך של תיאור – מהיופי המרהיב של הנופים והסטים השונים ועד העונג הצרוף שבאירוניה החדה כתער. והקרבות, כמובן הקרבות!
גיבור אכן התעלה בלי עוררין על הסרט הזה אבל אני לא מצטערת על אגורה אחת שהשקעתי בו וסביר שאקנה גם אותו כשיצא לVDV
יש יצירות אומנות שחייבים להיות על המדף.
דאמיט!
עוד לא יצא ה-HD-DVD והבלו ריי וכבר פורמט חדש?!
דאמיט!
אופס, ראה שעת כתיבת ההודעה- המוח לא תמיד עובד כראוי בשעות הללו.
DVD כן כן.
ואם חשבתי
שגיבור היה מרהיב עין אבל משעמם, מה הסיכוי שאיהנה מהסרט הזה?
בתור אחד מרבים שהולכים לסרטי קונג פו בשביל הקונג פו אני מאוכזב מהסרט. הצילומים יפים וגם הבחורה לא מכוערת במיוחד אבל הקרבות אנמיים ורואים שאין לחברה מושג באמנויות לחימה. אין שום דבר מיוחד או מרהיב בסרט חוץ מהנופים וכרטיס לקולנוע יקר מידי בשביל השטויות האלו.
שאלות, תהיות וכאלה.
הבהרה:
אהבתי את הסרט. חשבתי שהוא מרגש מאד בסופו, וכמובן הצבעים מדהימים. מה גם, שאותי לפחות הוא לא שיעמם כמעט לרגע. זאת רק קביעת עובדה שמבהירה שלמרות כל השאלות שאשאל להלן, בכל זאת אהבתי את הסרט – באמת.
1. מעניין, שהסרט הזה גורר תגובות דומות מכמעט כל מי שראה אותו – יפהפה, אך פחות מגיבור. לא הגיוני תמיד, והעלילה לא תמיד קוהרנטית או קיימת.
אני לא בטוח אם זה לא חיסרון, כי סרטו הקודם של יימו "גיבור" היא פשוט מרתק, מגוון ועשיר בהרבה. ויותר מכך – הוא שנוי במחלוקת, ואישית אני מאד אוהב קונטרוורסליות בקולנוע.
"מחול הפגיונות" הוא בסופו של דבר פסיפס ויזואלי, כזה – מחושב היטב ומדהים ביופיו, אבל פסיפס. ואני לא בטוח שהעובדה שברור שהוא כזה, ברמה של כמעט קונצזוס אינה בעוכרו, ואינה מלמדת שהוא מעט שטוח.
2.
קישטה.
בעית הגיון ראשונה – בקרב בשדה – חיילי הממשלה תוקפים את הזוג על מנת להרוג, עד שבסופו של דבר ליאו מציל אותם. כן, ליאו מסביר בהמשך לג'ין שהתקיפו אותם למרות שהוא הסביר לממונים עליו שהבריחה שלהם מהכלא היא בעצם זיוף. ואני רק שואל WTF ? , מבחינתי אין בזה שום הגיון, הממשל ידע שהשליחות היא לטובתו ובכל זאת התקיפה אותם למרות שהיא היתה יכולה לעשות התקפות מזויפות (כמו ההתקפה הראשונה ביער). מבחינתי, הסיבה היחידה לכך היתה בשביל לשמור על רצף וענין עלילתי. וגם כמובן, בשביל להוכיח את הוירטואוזיות הקולנועית של יימו (אחרי הכל – אי אפשר לרקוד לעד. חייבים גם להילחם לפעמים). אבל המהלך משולל הגיון, וחבל.
2.
!סנל"ל! (תחשבו על זה בתור אמוטיקון, ותתנהגו בהתאם).
כל עוד חשבנו שליאו הוא נתין נאמן של הקיסר, והוא שולח את ג'ין ומיי בשביל למצוא את ניה, היה לעלילה המרכזית של הסרט הגיון.
אבל ברגע שגילינו שליאו הוא בעצם חבר בית הפגיונות בעצמו. פתאום כל המהלך התחיל להיראות לא ברור.
בשביל מה ליאו שלח את ג'ין ומיי? התשובה המתבקשת היא כמובן – בשביל שיימו יראה לנו עוד קרבות. אבל מעבר לסיבה הזאת – אני לא רואה עוד סיבה. הוא לא רוצה לתפוס את ניה, הוא לא רוצה להרוג את ניה, ולמעשה הוא היה מעדיף את מיי איתו.
הגיון יחיד של מהלך כזה, הוא לבחון את אהבתה של מיי. אבל זה אפילו לא נרמז בסרט.
באותה מידה, כהרחבה של אותה שאלה, אפשר לשאול על מטרת הקרב שניהלו ליאו ומיי בתחילת הסרט, ועל -בעיקרון – רוב ההגיון של הסרט כולו.
3.
כנסו רק אם יש לכם פטיש לסופים של סרטים שלא ראיתם.
יתכן ופיספסתי משהו. אבל האם יתכן שכאשר מיי שולפת את הפגיון מגופה ומשליכה אותו, היא משליכה אותו על.. ובכן.. כלום? ואם כן, מה לעזאזל היתה המטרה בזה, חוץ כמובן מלגרום לעצמה למות, שזה די חבל. האם גם כאן המטרה היתה פשוט להראות עד כמה יימו וירטואוז ביצירת אנגסט קולנועי? כי אם כן, אני כבר יודע שהוא מוכשר. אבל זה כבר חותר למניפולציה של הצופה. זה עובד, זה יעיל, אבל זה לא ממש הוגן.
כאשר בנוסף גם לא ברור, מה הסוף היה אמור להביע (ז"א חוץ מלגרום לנו להתרגש עד דמעות). האם יש כאן מסר פוליטי כמו בסרטו הקודם (לדעתי – לא.) האם יש כאן איזה שהוא משל על מאבק המינים, או אבחנה דקה באשר להבדלים בין הגבר לאשה (שוב – לדעתי לא.)
האם בעיקרון הסוף היא מניפולטיבי (בין אם היא הטילה את הפגיון לעבר מטרה מסוימת או שלא, ואפילו אם העובדה שהיא לא הטילה את הפגיון שלה לעבר מטרה מסוימת, היא בשביל לתת סוג של סיומת פציפיסטית) – בהחלט כן.
ובכל זאת, מומלץ בחום
8.5/10
אני לא יודעת אם היא מאוהבת בו באמת,
כמו שהיא מאוהבת בקונספט הרוח החופשית שהוא הציע.
ואיך רמת הפאשיזם בסרט?
ב'גיבור', החלק שהכי הפריע לי היה המסר, ומכיוון שאת 'מחול' משווים כאן ל'גיבור' בתדירות הגבוהה מסל"ד של גלגל הריצה עליו עומל אוגר פסיכוטי, אני תוהה אם המסר גם הוא דומה.
''גיבור'' היה משל.
משל שניתן היה לחלוץ ממנו לא מעט מוסרי השכל, לעתים הפוכים זה לזה, אבל הוא היה משל.
מחול הפגיונות הוא סתם סיפור אהבה\אקשן\בלשים. סיפור.
(הייתי אומר "..וזה הכל", אבל סאבטקסטים תמיד יש.)
הוא לא גיבור
וגם לא נמר דרקון, וזה בגלל שהוא לא משויף כמוהם. העלילה שלו, כפי שנאמר בביקורת, נמתחת ומתכווצת כמו חולצה שיצאה מכביסה והושרתה בחום מדברי למשך שעה – לא קורה כלום במשך זמן רב, ואז פתאום קורה הכל. היא גם מתבלגנת בתוך עצמה, כאילו החולצה היתה לבנה, בתוך מכונת כביסה מלאה בצבעים שונים. אבל מה שהכי הפריע לי זה *האורך הבלתי יאמן* של כל סצנה, לעיתים הרבה מעבר למצופה או לנורמלי. (ורק דוגמא אחת, דהרת הסוסים הבלתי נגמרת, שנמשכת מספר דקות וחוזרת על עצמה פעמיים, *ואז עוד פעם* מאוחר יותר). אפשר היה להבהיר את הפואנטה בחצי מהזמן.
בקיצור, הסרט אומנם כלל סצנות מרשימות, אבל מבחינתי הוא לא היה מהוקצע מספיק – בטח שלא כמו גיבור ונמר דרקון, שסופרו ממש כמו שצריך.
שכחתי לציין, בקשר לאורך,
כמובן שרציתי להוסיף שהאורך של הסצנות הוא כמו שרוולים ארוכים מדי, כאלה שמתדלדלים מעבר לידיים לפחות עשרה סנטימטרים (חמישה סטנימטרים זה עוד מגניב).
כפי שהסרט מוכיח
גם שרוולים שמתדלדלים באורך מטר וחצי זה מגניב כשצריך.
אם, כפי שסרט אחר מוכיח,
הם לא נתפסים בשום דבר.
הוא לא גיבור
כרגיל, אני חושב שהבעייה העיקרית היא העובדה שהסרט (כמו הגיבור) פונה אל קהל יעד אשר לא ראה מימיו סרטים בסגנון או לחילופין ראה אותם מן הסיבות הלא נכונות (אם יש סיבות כאלה בכלל).
גיבור, לדעתי כמובן, היה סרט מדהים לכל מי שאוהב את המנטליות של התרבות המשונה הזו, צבעוני מאד ומוקצן מאד ובעל מסר הכולל בעיקר סימני שאלה שמגרים את שאריות השכל בשעות הפנאי. אני לא מצפה ליותר מזה משום סרט.
בהחלט יש מקום לסרטים דומים בשוק, טובים יותר וטובים פחות ומחול הפגיונות הוא רכיבה על הגל הזה, קצת שונה, קצת יותר, קצת פחות ובעיקר – עוד סרט שנחמד לראות.
איזה סרט מגניב!
לא ראתי כזה סרט מגניב ורגיש כזה מאז "להרוג את ביל" ו"האלמנט החמישי".. פשוט הנאה צרופה.. הבימוי גאוני ווירטואזי בצורה מדהימה… והז'אנג זי-ווי הזאת מדהימה!
ממולץ בחום
התחושה שלי
היא שז'אנג זי-יי הולכת ותופסת מקום כבייב האהובה של המון צופים. יחד עם אומה, אנג'לינה וג'ניפר (אחת מהן), רבים ובהם אני, שמחים שהתמונה שלה מקשטת את העמוד הראשי.
סרט יפיפה אבל העלילה היא של אופרת סבון, ולכן התאכזבתי.
המוזיקה לא שיגעה אתכם??
בכל הקטע האובר דרמטי וקיטשי להחריד שבסוף הסרט היתה מין מוזיקה כזו שנשמעה תמיד כמו ההתחלה של מוזיקת הנושא מהסנדק! זה הרס לי כל יכולת הזדהות מינמלית שעוד סחבתי מתחילת הסרט.
או, כן
זה בהחלט נשמע כמו הסנדק. אבל העלילה מסתבכת עוד יותר: אחד הסרטים הקודמים של ז'אנג יימו, לפני שהוא התחיל לעשות סרטי קונג-פו, היה 'הדרך הביתה'. בביקורת על הסרט ההוא (מלבד החוסר המוחלט בעלילה) התלוננתי על כך שמנגינת הנושא, שחוזרת בו כשלוש פעמים בדקה בממוצע, נשמעת בול כמו המוזיקה של 'טיטניק'. אולי יימו הוא מעתיק-לחנים סדרתי?
לא רק הסנדק
היו עוד כמה מנגינות שדי הזכירו לחנים מפורסמים
לדעתי, השיא היה במנגינה שחברים שלי ואני התחלנו לזמזם יחד את הבלדה לחובש…
המוזיקה לא שיגעה אתכם??
גם בסרט "מצב רוח לאהבה" של וונג-קאר וואי, יש נעימה שחוזרת כל הזמן ומציקה למדי. זה כמו "אהבה בשחקים", שלא יכולת להעביר דקה מבלי שיפגיזו אותך בשיר של ברלין.
ונזכרתי בזה כי גם ב"מצ"ר לאהבה" מככבים טוני לאנג ומגי צ'יאנג ("גיבור").
השוואות
אם הייתי מתבקש להצביע על מקבילו המערבי של יימו מבחינת יכולת הבנייה הויזואלית (וגם הקולית) של סרט, הרי שלאחר צפייה ב'הכפר' האצבע מופנית כמעט מאליה לשאמאלאן. אז אולי מישהו יכול לשלוח אימייל לשאמי ולהציע לפרוייקט הבא שלו לצלם אגדת קונג פו?
ואלה שמות?
בחייך, אתה מסתמך על השם של הסרט כשאתה בא לשפוט את העלילה שלו?
אם במקום "בית הפגיונות המעופפים" היו קוראים לסרט "נאהבים", זה היה יותר טוב?
ואם במקום לקרוא לו "בית הפגיונות…", היו קוראים לו "מחול הפגיונות", זה היה יותר טוב?
הסיפור בסרט הוא של הנאהבים. ככזה, הוא נסגר היטב, גם אם בנדושות מה. כל סיפור המרד באמת מגיע רק כרקע.לא ברור לי למה ציפית ליותר, ולא ברור לי למה זה מאכזב אותך.
אני אומר שהסרט לא פוליטי.
את זה אתה אומר. אני אומר שזה סיפור אהבה.
אבל זה באמת לא יותר מרקע
הנושא המרכזי בסרט הוא הסיפור של ג'ין ומיי (וההוא). כדי לפלפל את העניינים, הם משתייכים לצדדים שנלחמים זה בזה, אולם העלילה מתמקדת בעיקר בהם. אני די משוכנע שאם הסרט היה מקדיש יותר זמן לסיפור של הפגיונות המעופפים ומה שקרה איתם לאחר מכן, הייתי נהנה ממנו פחות. הסיפור מתחיל ונגמר בג'ין ומיי, אין סיבה לעסוק במרד מעבר לחומר רקע. באותה מידה, האם "הנסיכה הקסומה" פחות מהנה משום שלא מראים מה קרה בהמשך עם המפרדינק?
הייתי מביא את הדוגמה של רומיאו ויוליה,
אלא ששייקספיר כן טרח לסגור שם את הסיפור הפוליטי. אבל נניח שלא. האם זה היה פוגם בסיפור האהבה?
בסיפור האהבה? לא.
במחזה? סביר להניח שכן. לא שאני זוכר את המחזה מספיק טוב כדי לומר בוודאות.
גם עלילת משנה ראויה לסגירה.
כן.
כלומר, "הנסיכה הקסומה" *היה* פחות מהנה משום שלא מראים מה קרה בהמשך עם המפרדינק, אם הסרט הזה *היה מסוגל* להיות בלתי מהנה באיזושהי צורה.
המפרדינק שולת!!1
בנקודה זו התפתח פתיל ארוך על 'הנסיכה הקסומה'
אלא שבאישון ליל באו גמדים, לקחו את כל הפתיל, העבירו אותו לביקורת על 'הנסיכה הקסומה' (הנה כאן: כתבה מספר 342 )
ונעלמו בחשכת הלילה בצחקוק מרושע.
ואלה שמות?
למעשה, אליבא ד'I.M.D.B – התרגום המילולי אמור להיות משהו כמו "מארב מעשרה כיוונים". מה הפרשנות לסוף במקרה כזה?
דווקא כן בקולנוע!
יש סרטים שחייבים מסך ענק, והטלויזיה בבית פשוט מקטינה את החוויה בצורה בלתי נסלחת. "מחול הפגיונות" הוא אחד מהם (וגם "גיבור", "נמר דרקון" ו"סתיו, חורף אביב קיץ")
יש משהו עוצר נשימה בנופים הסינים (או הקוראנים) האלה…
לא התאפקתי
מסכימה, חוץ מ"אביב, קיץ, סתיו, חורף…"
אותו לא כדאי לראות בשום מקום.
לא מסכים
הסרט היה אסתטי מאוד (לפרקים) ומעניין למדי (לעתים). כן, הוא גם איטי להחריד, אבל הוא ההדגמה הטובה ביותר של תפיסת העולם הבודהיסטית שנתקלתי בה בתרבות הפופולרית.
מש''א, חלק ראשון מקסים, השאר תפל
המעגליות
זה הסרט הכי מעגלי שראיתי בחיים שלי – יש משהו מהפנט בתבניות החוזרות בו, בספירלה המתמשכת של הסיפור, בחזרה האינסופית.
לא אמרתי שהוא מחדש, אמרתי שהוא מדגים: הוא מדגים נהדר את הרעיון של גלגול, ובעיקר את הרעיון של קארמה, ולכן, בדרכו מלאת הערצת הטבע והשלווה, הוא אחד הסרטים המדכאים ביותר שראיתי מימי.
ועוד נקודה:
כשיצאתי מהסרט ממש כאב לי הראש – היתה לי תחושה שמישהו הצליח להשתיל לי דפוסי חשיבה זרים למוח (איפה מאלדר כשצריך אותו), וממש לגרום לי לחשוב כמו לא-מערבי לכמה דקות.
אני מסכים שהוא מדגים את עיקרון המעגליות טוב -
אבל לא בצורה מעניינת.
כמו שלהסריט תפוחים נופלים במשך שעה וחצי, ידגים מעולה את עיקרון כוח המשיכה, אבל לא יהיה סרט טוב.
גם בנוגע לזה שהוא מדכא אני מסכים, אבל בניגוד לסרטים אחרים, לא יצאתי מדוכא קלות ואמרתי "וואללה, הסרט הזה מדכא כי הוא אומר משהו עצוב ונכון על החיים". יצאתי מדוכא קלות ואמרתי "וואללה, כנראה כל הסרטים במוזיאון תל אביב מדכאים וארוכים מדי".
נו, עלינו על הבעיה:
אתה ראית את הסרט במוזיאון תל-אביב, אז הוא היה סרט אומנותי ומשעמם, בעוד שאני ראיתי אותו בבניני האומה בירושלים, אז הוא היה סרט מסחרי וייצוגי.
אלמנטרי.
אנלוגיה מדהימה
עכרור, דוז פואה על האנלוגיה! היא ב-ד-י-ו-ק משקפת את מה שחשבתי על הסרט.
טוב, מעבר לכך אין לי אלא להצטרף לדעתך לגבי הסרט: משעמם, ארוך ולא מובן בחלק גדול ממנו. בסצינת הסקס שם פשוט רציתי למות.
תודה
בענין האיטיות
בעקבות המלצה חמה, החלטתי ללכת לסרט (לא לפני שהזהרתי את הגורמים הנוגעים בדבר שיש מצב לסרט איטי ומרדים) ואני מוכרחה לומר שהופתעתי.
לא היה איטי מדי בכלל (במובן של מרדים…)
שנינו הופנתנו כפי הנראה ע"י הנוף הקסום, השלווה והסבלנות של הנזיר הזקן.
כמות ההתרחשויות יחסית לזה שמדובר בבית צף במקום מבודד, וכן העובדה שהועולם החיצון מתערב כל הזמן עם ערכיו, בעיותיו, תחלואיו, ואולי גם הדברים הטובים שבו – כגון אהבה (או סקס לפחות) – כל אלה סיפקו מספיק ענין מבחינתי לאורך כל הסרט (אולי עברתי שטיפת מח של רעיונות זרים, שגרמו לי להסתפק במועט, כמו אותו נזיר בודהיסטי – אין לדעת…)
סרט הכי גרוע שראיתי השנה...
מסכים איתך בעיקרון אבל לא הייתי מתנסח בקיצוניות כזאת. זה לא הסרט הכי גרוע שראיתי השנה. גרועים ממנו הם למשל "הנוסע השמיני נגד הטורף", "הנרקוד" ו"הטינה". אבל יתכן שלא ראית אותם…
סרט הכי גרוע שראיתי השנה...
נכון, לא ראיתי. ועכשיו גם לא אראה…
פס קול של מחול הפיגיונות
הי –
למישהו יש אולי את פס הקול ל שמחול הפיגיונות ושל נמר דרקון?
תודה
רחל
רק כי אני יודעת שזה חשוב לך:
צורת הנקבה של לא ייאמן: לא תיאמן.
רגע, עכשיו אני כבר לא כל כך בטוחה. העברית שלי היום לא במצב טוב כל כך, כנראה. אבל זה לא "יאומנת", בכל מקרה.
וואללה, חשוב לי.
תודתי ונשמתי נתונות לך. לנצח אזבח לך זבח אנוש.
הסינים באים.
אני חייב להתוודות: אני לא מת על "שר הטבעות". הנה, אמרתי את זה. מעולם לא הצלחתי לחצות את עמוד 150 של הכרך הראשון, וגם הסרטים לא היפכו את עולמי באותה מידה שזעזעו את עולמם של אנשים אחרים. חשבתי שהבעיה אצלי, שאני צופה ציני מדי, מתנשא מדי, שאני לא יודע להתחבר לילד הפנימי שלי. אחרי שראיתי את "מחול הפגיונות" אני יודע שהבעיה לא אצלי.
ההשוואה בין "מחול הפגיונות" לבין "שר הטבעות" היא השוואה בעייתית. ראשית, משום שבעוד "שר הטבעות" הוא הדוגמא המופתית ביותר לסרט פנטזיה, "מחול הפגיון" משתחל בקושי רב אל תוך הקטגוריה. שנית, מדובר בתוצרים של תרבויות מאד שונות.
מצד שני, ההשוואה מתבקשת, לא רק משום ששני הסרטים עוסקים בתמה דומה – הפרטי מול הציבורי, והרגשי מול האידיאולגי. הרי המטרה העיקרית של שני הסרטים היא להלך קסם על הצופים.
אני מומחה מאד קטן לז'אנר הפנטזיה, אבל נדמה לי שמה שמבדיל בין פנטזיה טובה ורעה מעבר למאפיינים כלליים כמו ביצוע מהוקצע ועומק תמטי היא היכולת ליצור אשליה של עולם ומלואו, עם עדיפות לעולם קסום ומלואו. שלושת הסרטים הראשונים של "מלחמת הכוכבים" עושים את זה, הארי פוטר (אני משער) עושה את זה וכך הלאה. "מחול הפגיונות" עושה את זה יותר טוב מ"שר הטבעות".
"מחול הפגיונות" רחוק מלהיות סרט מושלם; כפי שהזכירו מעליי, התסריט שלו מחורר, קצוותיו העלילתיים פרומים והמשחק מלא פאתוס. אבל למרות החסרונות הללו, "מחול הפגיונות" מהלך קסם. הגורם הכי חשוב ביצירת קסם קולנועי הוא הויזואליה. בעוד הפריים הממוצע בשר"ה נטה להיות עמוס ומצועצע, התמונות של יימו נקיות ופשוטות יחסית, ומכאן הכוח המהמם שלהן. בעוד הויזואליה של שר"ה נראית בבירור כאילו נרקחה באולפן, זו של "מחול הפגיונות", נראית טבעית, גם אם אסתטית בצורה יוצאת דופן. לא ברור לי עד כמה צילומי החוץ ב"מחול" טופלו בפוסט-פרודקשן, אבל התוצאה היא יופי על-טבעי משהו, כאילו מישהו סיגנן יער שלם. המשחק בין המציאותיות של הרקעים ובין האסתטיקה המושלמת שלהם אחראי ליצירת הקסם הויזואלי.
שנית, הקרבות ב"מחול הפגיונות" מרהיבים יותר ומרתקים יותר. ג'קסון, כמו במאי הוליוודי ממוצע, העדיף גודל על פני מיומנות וכמות על פני איכות. סצנות הקרב שלו הן כמו הפצצה של חיל האוויר: המון נפגעים, נזק סביבתי גדול, אש ותמרות עשן, ובין לבין פאנצ'-ליינים נבחרים מטעם גיבורינו. כשלגולאס כבר נוקט בגישה יצירתית בהתמודדות עם הפיל, ה-CGI זועק לשמיים. הקרבות ב"מחול" לעומת זאת, הם מלאכת מחשבת של צילום/עריכה/פסקול מחד, ומיומנות אישית של המשתתפים. ברי כי היו מעורבים בעניין אפקטים מיוחדים, אבל לקרבות יש לא רק עלילות קטנות משלהם, עם אקספוזיציות ושיאים, הם גם נראים אמינים הרבה יותר. זה קצת כמו להשוות בין ה-WWF לאנסמבל מחול.
לבסוף, הפאתוס עובד. יימו לא חסך בסלואו-מושן, בדימויים סמליים ובדיאלוגים נדושים. מאידך, לא רק שהשחקנים שלו משחקים יותר טוב משימה קלה בהתחשב שכלל הצוות בשר"ה, חוץ ממק'קלן, שיחק באופן בינוני עד מחפיר הרומנים ביניהם מבוצעים הרבה יותר טוב. אני חושב שמזמן לא ראיתי תצוגה כל-כך משכנעת של תשוקה גופנית כמו זו שהפגינו טקאשי קאנשירו וז'אנג זי-יי, וגם העובדה שהם נורא נורא *נורא* יפים לא מפריעה (למעשה, הם כל-כך יפים שאם עצמות הלחיים שלהם היו גבוהות עוד טיפה הן היו גבות). השוו את זה לאופן הילדותי והסטירילי שבו מוגשים הרומנים בשר"ה כמו ברומאן רומנטי זול, מלאים בערגה ומרוקנים מתשוקה, מעשה אראגון והאלפית היבבנית ששכחתי את שמה חלקים כמו קן וברבי מתחת לחצאיות + 3 שלהם. יכול להיות שדווקא הריחוק התרבותי והשפה הלא מובנת עובדים לטובת "מחול" ושאם הוא היה מתרחש בסביבה מוכרת יותר הפאתוס לא היה נסלח. אבל הוא לא, והגישה האולטרה-רומנטית של הגיבורים אפקטיבית להפליא. גם באגף הרומנטי, "המחול" מצליח להפגין איזון יפה בין המוכר למוזר, ואיזון זה אחראי לקסם שלו.
"מחול הפגיונות" לא יכול היה לעשות את זה לבדו. בעולם האסוציאציות שלי הוא מרכיב טרילוגיה יחד עם "גיבור" ו"נמר דרקון" והטרילוגיה הזו מעמידה עולם קוהרנטי עם מיתולוגיה, פוליטיקה ורומנטיקה מרתקות ושלובות. צידו השני של המטבע הוא מצבה הרעוע של הפנטזיה המערבית, הכוללת את שר"ה, נרניה וה"ר (שלא ממש ראיתי. או קראתי.); המעיין הארכיטיפי שנבע מתוך המיתולוגיה הצפון-אירופאית, על גמדיה, אלפיה וטרוליה הולך ויבש, ואילו המיתולוגיה האסייתית רק מחכה שיהפכו אותה לחזיונות קולנועיים מרהיבים. העתיד של הפנטזיה הקולנועית כבר כאן, והוא לא דובר אנגלית.
הרשה לי להתפלץ.
את השאר אני כבר אשאיר לאחרים, אבל אם לא אכפת לך:
<מתפלץ>
תודה. עכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב.
אני לא מבין
אבהיר כבר בפתיחה, שלדעתי מחול הפגיונות היה שידור חוזר, מיותר למדי, של "נמר דרקון" (את "גיבור" לא ראיתי). העלילה מופרכת ונראית כמו סרח עודף, כאשר ההרגשה היא שהצגת דמויות חדשות נועדה בעיקר לספק תירוץ לקרב, משל הן היו דמויות במשחקי מחשב. ומילא "נמר דרקון", שלפחות הציג שני סיפורי אהבה מקבילים וטרח לספק גם כמה קטעי דרמה נחמדים. אבל בחייך – "מחול הפגיונות"?!
עד כאן הפתיחה. עכשיו לכמה קושיות:
אתה מזגזג בין רצון לראות קרבות אמינים לרצון לראות עולם קסום. בין הרצון לקבל עולם שלם לרצון לשמור על מינימליזם. בין השאיפה ליופי "על טבעי" לבין השאיפה לויזואליה טבעית. שמע – ברור שהדברים הללו לא סותרים בהכרח, אבל אני חייב להודות שאם באמת "מחול הפגיונות" הצליח לענות מבחינתך על כל הדרישות הללו, הרי שהוא הילך על קו דק באופן היאה ליצירת מופת ממש. והוא לא. הוא כל כך כל כך לא.
נמשיך – אני לא יודע איך בדיוק קישרת בין "נמר דרקון", "גיבור" (לא ראיתי, כאמור) ו-"מחול הפגיונות". לפחות השניים שאני ראיתי מתרחשים בעולם שונה מאוד זה מזה מבחינה פוליטית ותרבותית. אבל אני חושד שהקישור שלך ביניהם נעוץ בעיקר בעובדה ששניהם מתרחשים בעבר קדום משהו של סין וכוללים קרבות מסוגננים עם אלמנטים על-טבעיים. זה די רחוק מליצור "עולם ומלואו". אבל זו בעיקר ראיה קצת רדודה של העולם הזה.
הן ב-"שר הטבעות" והן ב-"מחול הפגיונות" הרומנטיקה נראתה לי טפשית משהו. אבל ב-"שר הטבעות" לפחות היא לא היתה במרכז. כאן היא המניע העיקרי לעלילה – והיא עדיין טפשית ומביכה.
בקיצור – מלבד העובדה שהשחקנים הראשיים ב-"מחול הפגיונות" יפים יותר, אני מתקשה למצוא פסקה בהודעה שלך שאני מסכים איתה.
על רומנטיקה, ועל רומנטיקה בלבד
ראשית אבהיר כי את כל הסרטים שתיארת אני אוהבת ומוכנה לראות חלקים נבחרים מהם בכל עת, ואת נמר דרקון בשלמותו.
הראשון הוא תיאור ה
הטוב ביותר שראיתי על מסך הקולנוע (או הטלוויזיה, לצורך העניין).
את שר"ה אהבתי עוד כספר (אך לא הייתי מסווגת את עצמי כטולקיניסטית), ועם זאת אני הראשונה להודות שבכל הקשור ליחסים בין הדמויות טולקין לא ממש הצליח. לא נראה לי שיש מערכת יחסית מרשימה ואמינה אחת לאורך כל הטרילוגיה, וכפועל יוצא של העניין אין גם רומנטיקה לשמה בספר. במקרה זה העיבוד הקולנועי ניסה לתת מעט יותר נפח לדמויות הנשיות מכפי שהגיע להן בספר, וזה לא כל כך הצליח. כלומר האשמה היא למעשה בעלילת הספרים.
פסקה אחרונה, רק כדי לחזק את דבריך בנוגע לסינים היפים – קטע הפלאשבק בנמר, דרקון הוא בעיניי רצף חיזור, אהבה וסקס נהדר. יותר מכך, ה
כוללת, אך לא מוכלת.
אמנם שר"ה ונרניה הם מיצירות המופת והקלאסיקה של הפנטזיה, אבל לא מהווים את הז'אנר בכללותו. אלא אם כן אתה מדבר על הקולנוע בלבד, ואז זו עדיין תפיסה מאוד מוגבלת.
רק לשם דוגמא, ובשלוף, מה חשבת על להיות ג'ון מלקוביץ'? או מלהולנד דרייב (אם לא מתייחסים רגע לפרשנויות החלום, שלדעתי מאבדות את הסרט)? בשניהם האלמנטים הפנטסטיים בולטים יותר ומהותיים יותר מאשר במחול הפגיונות, שבו הם מסתכמים בעיקר, למיטב זכרוני, באיכות אגדתית וביכולת של לוחמים לעופף…
מעבר לזה, נדמה לי שניתן כבר למצוא בעמוד זה אי-שם התייחסות שלי לאסתטיזציה המוגזמת של מחול הפגיונות, ואיך לטעמי היא עוברת את גבול הקיטש בעודה מנופפת בגרזן קרב וזועקת זעקות שבר, אז אני אמנע מלחזור על שלל הסיבות שהובילו אותי לכך.
הייתי צריך ,אולי, להשתמש בהגדרה ספציפית יותר.
למרות שקשה לי להכליל את להיות ג'ון מלקוביץ ומלהולנד בקטגורית הפנטזיה כפי שאני מבין אותה, הבה נקרא לשר"ה מחד, ולמחול הפגיונות מאידך, אפוס פנטזיה; או אפילו, ליתר צמצום, אפוס מלחמה פנטסטי.
דווקא בסוגה זו אני מצפה למעט פאתוס בריא, ולפחות לדעתי הוא משתלב היטב באקרובטיות העל-אנושית של השחקנים. על כל פנים, נדמה לי שז'אנר האפוס הפנטסטי נוגע ממילא באובר-סיגנון – עם נטייה קלה לקיטש – ודווקא המינימליזם (האובר-מסוגנן בפני עצמו) של סרטי ז'אנג יימו הם חידוש מרענן בתחום הזה.
מה, בדיוק, אלטרנטיבי?
הז'אנר הפנטסטי מתאר מציאות אלטרנטיבית. נכון, האפוסים שתיארת (ואני שותף להסתייגות של סולוצו מבחירת הסרט הגרוע, ובאופן ניכר, מבין השלושה, כטריגר לכתיבת ההודעה שלך) מתרחשים בעבר, ולא בהווה, וגם אינם מתיימרים לדיוק היסטורי – ולכן יש בהם אלמנטים פנטסטיים מסוימים. אבל, אם נחזור ל'מחול הפגיונות', מה בדיוק אלטרנטיבי במציאות שהוא מתאר? כן, אנשים בו יכולים לעשות דברים על-אנושיים; לא, זה לא משפיע על עיצוב העולם כלל. אם אין עולם חלופי, לא מדובר בפנטסיה. יתרה מכך: אם העולם החלופי דל ומשעמם, אזי בין אם מדובר בפנטזיה ובין אם לא, מדובר בסרט גרוע. לדעתי, בכלל לא מדובר בתשובה האוריינטלית לז'אנר הפנטזיה, אלא לז'אנר הסופר-גיבורים או לקודמו בתפקיד, המערבון.
מיתולוגיות המזרח אכן מציעות מקור עשיר לפנטזיות – אם כי קשה לי לראות למה הוא עשיר יותר או פחות מהמקור הנורדי או הסקסוני. אלא שמיתולוגיות אלו לא באות לידי ביטוי ב'מחול הפגיונות' כלל. יתכן שפשוט הופנטת מהאסתטיקה?
(אגב, אם מהבהאגוואד-גיטא היו עושים סרט הוליוודי זה כבר היה יכול להיות מעניין)
השאלה היא מה הופך טקסט מסוים
לטקסט פנטסטי? האם זה לא מספיק שאנשים שם יודעים לעוף? האם צריכים להסתובב שם גם דרקונים וגובלינים?
אם אתה מחתן אלמנטים על-אנושיים עם רקע היסטורי מעורפל מאוד, מה בדיוק אתה מקבל?
[ובסוגריים אעיר שגם אם "מחול הפגיונות" רע בהשוואה ל"גיבור" ול"נמר דרקון", הוא עדיין יותר טוב מטרילוגיית שר"ה.]
אתה מקבל בלילה חסרת עומק.
מה שהופך טקסט מסוים לטקסט פנטסטי _טוב_ הוא העניין שבמציאות האלטנרטיבית. עניין כזה נובע, לעתים קרובות, מעומק (רקע היסטורי ותרבותי מקיף לאותה מציאות); אבל הוא יכול לנבוע גם מבחינת תמה ספציפית בצורה יפה (מה היה קורה אם אנשים באמת היו יכולים לעוף?); או ממערכות יחסים מעניינות (חייזרים פוגשים בני-אדם).
ב'מחול הפגיונות' אין שום עומק היסטורי, התיאור התרבותי בינוני ובנאלי, היכולת העל-אנושית של הגיבורים (ובעצם, כמעט של כל הנוכחים) לא משנה את המציאות כהוא זה, ועל הגיחוך שבתיאור מערכות היחסים אין צורך להאריך את הדיבור.
תיאור המציאות הפוליטית בשר"ה (הסרטים בלבד – בספרים המצב טוב בהרבה) מצוין. תיאור חלק מהגזעים השונים (בעיקר ההוביטים ובני האנוש, וגם קצת האלפים) טוב מאוד. תיאור ההשפעה של יכולות על-אנושיות על המציאות יוצא מהכלל (אם כי אני מודה שבעיקר במקרה של רוע על-טבעי).
אבל האמת היא שאנחנו בתפקידים לא נכונים. ההודעה שכתבת היא כנראה ההודעה הכי לא מנומקת שלך שקראתי. חוץ מהעובדה שהוא נראה טוב, מה בדיוק הופך את 'מחול הפגיונות' לסרט פנטזיה טוב? בוא נניח שהשחקנים מדהימים, הצילום גרם לכמה זקנות באיסלנד לחוות את האורגזמה הראשונה בחייהן, עוזי וייל לא היה יכול לנפק דיאלוגים יותר שנונים והכיראוגרפיה היתה גורמת לרנה שינפלד לבצע סאפוקו מרוב קנאה (נא לזכור שאמרתי "נניח"). אז מה? לא משנה כמה 'הזקן והים' נהדר, הוא לא דרמה בלשית נהדרת.
אנחנו פשוט לא מסכימים לגבי ההגדרה של מהי
פנטזיה טובה. מבחינתי סרט פנטסטי טוב הוא סרט שמעניק אשליה של עולם ומלואו. נכון שההבדל היחיד בין סין ההיסטורית לבין סין של יימו נעוץ בחוקי הפיזיקה או הפיזיולוגיה, אבל מצד שני, גם בבאטמן לאף אחד אין כוחות על, ואני מניח שהוא מסווג כסרט פנטזיה.
אנחנו דווקא מסכימים למדי.
אלא ש'מחול הפגיונות' לא מעניק אשליה של עולם ומלואו. הוא אפילו לא מעניק אשליה של עו.
אגב, בהקשר לבאטמן: לא התכוונתי שכל סרט המכיל גיבורי-על אינו סרט פנטזיה טוב. מרביתם אינם, כי הם מתעלמים מההשפעה של הגיבורים שלהם על העולם, ובעצם ממקמים אותם בעולם שלנו; אבל בהחלט ישנם יוצאים מהכלל (באטמן הראשון והשני, ובמידה פחותה, גם החמישי, למשל).
אם כי אני חייב לציין, במחשבה שניה, שכנראה אנחנו אכן לא מסכימים על משהו: אשליית העולם והמלואו אינה יכולה להיות של העולם _שלנו_, אחרת לא מדובר בסרט פנטסטי אלא בייצוג נאמן (מסוג כלשהו) של המציאות.
אה, אז תגיד.
מצידי, שז'אנר אפוס-המלחמה-הפנטסטי-הקולנועי-המערבי יתנוון. ממילא נראה לי שאין לו הרבה לאן ללכת.
עוד יותר לא מבין
פתאום הכה בי משהו. יש פנטזיה אסייתית נהדרת על המסכים – אבל היא לא סינית. היא יפנית. אני לא מומחה אמנם (רז נמצא?) אבל לי "המסע המופלא", לדוגמה, נראה כמו סרט פנזטיה לכל עניין והגדרה.
שוב – אני לא מומחה, ואני מבסס את המשפטים הבאים על כמה סיפורי אגדה סיניים שקראתי כשהייתי ילד, אבל פנטזיה סינית תכלול דרקונים, וקופים מדברים, ונבואות וגיבורים ועוד הרבה דברים שיהיו דומים לפנטזיה המערבית. היא עדיין תהיה, במהותה, שונה מאוד מהפנטזיה המערבית, כמו שהפנטזיה היפנית שונה מאוד מהפנטזיה המערבית.
כעת הבחירה ב-"מחול הפגיונות" עוד פחות מובנת לי.
למען האמת, מה שמרתק אצל מיאזאקי
היא שהפנסטיה שלו היא לא (רק) יפאנית. האיש לוקח דברים מהמון מקומות – ספרות ילדים מערבית, אנימציה אירופאית, קולנוע מכל העולם – ומזה הוא יוצר את המיקס. "המסע המופלא" הוא אולי הסרט הכי "יפאני" שלו מבחינת המראה, אבל גם בו אפשר למצוא לא-מעט השפעות ממקומות אחרים. ולטעמי, אם להתייחס לדיון פה, עולם הפנטסיה הכי מרשים שנוצר בסרט של מיאזאקי הוא בכלל זה של "המצודה בשחקים", שהוא הסרט הכי "מערבי" מבחינת המראה שלו. יכולת ליצור עולם פנטסיה (או "עולם" בקולנוע, בכלל) באופן משכנע מחייבת את היוצר להסתכל לא רק על סביבתו הקרובה, אלא גם על מה שקורה מחוץ לה, רחוק וקרוב. ג'ורג' לוקאס ידע לעשות את זה פעם. טים ברטון יודע לעשות את זה. פיטר ג'קסון גם. בכלל, הסיבה שבהוליווד קיימת תעשיית הקולנוע המובילה בעולם, היא בזכות אותה יכולת להתבונן החוצה. אני מרשה לעצמי לנחש שאותה יכולת היא הסיבה שמיאזאקי ביים ברצף את שלושת שוברי הקופות הגדולים במולדתו.
ולעניין הסרטים שהוזכרו פה – ראיתי רק את "נמר דרקון", ולמרות שאני מחשיב אותו בהחלט כפנטסיה, התואר הזה מגיע במקום די נמוך ברשימת ההישגים שלו (הייתי אומר ש-"סיפור אהבה" מדורג הרבה יותר גבוה). ולשבח דווקא את האסייתיות שלו – אנג לי עשה אותו אחרי שהות לא-קצרה בהוליווד, שם הוא למד שניים-שלושה דברים, ובמולדתו שלו (ובסין, ובהונג-קונג), לעומת זאת, הסרט שלו התקבל בקרירות יתרה.
אני אנסה לחדד:
סביר להניח ש"מחול הפגיונות" לא היה נכנס לרשימת סרטי השנה שלי ל-2005, אם הייתה לי כזו. עם זאת, ברגע שראיתי אותו, הבנתי שככה הייתי רוצה שייראו סרטי פנטזיה. אפשר בהחלט להתווכח על שאלת מעמדו של "מחול" כסרט פנטזיה; על כל פנים, הוא מציע משנה אסתטית ולא רק במובן הוויזואלי סדורה. גם אם "מחול" הוא לא סרט פנטזיה, הוא בהחלט מספק ארגז כלים ליצירת סרטי פנטזיה קצת פחות עציים, כבדים וצדקניים; בקיצור, קצת יותר קונג-פו פייטינ' וקצת פחות ואגנר.
"המסע המופלא" הוא סרט נהדר, אבל, לטעמי האישי, לסרט פנטזיה מצולם תמיד יהיה יתרון על פני סרט פנטזיה מצויר. כדי להסביר את עצמי, הרשה לי להתפלסף קצת. מה שאני מחפש בפנטזיה קולנועית, כפי שכבר הזכרתי, הוא את המשחק העדין בין היומיומי לבין הבלתי אפשרי. הקולנוע הוא מדיום מוצלח ליצירת פנטזיה משום שהפריים תמיד לוכד עולמות שלמים של פרטים, גם בלי להתכוון. מצד אחד, זה מחייב את היוצרים לעמוד על כל קוצו של יוד שנלכד במצלמה; מאידך, דווקא העושר הזה יוצר את אפקט ה"ווריסימילטיוד" [1] שחיוני לאפקטיביות של היצירה הפנטסטית.
וולטר בנימין דיבר, בהקשר שונה מאד, על ה"הילה" שיש לאמנות מסוימת. לדעתי, לסרט פנטזיה יש הילה כאשר אוסף הפרטים שמרכיב את העולם המצולם נראה שגרתי מונח במקומו, משויך, טבעי, איך שלא תקרא לזה ועם זאת זר משהו, דורש את תשומת הלב של הצופה. המרווח הזה, בין ה-heimlich ל-unheimlich, הוא-הוא ההילה הפנטסטית, הקסם שמהלך. זו טענה רדיקלית, מכיוון שהיא מעניקה בלעדיות לצורה. פור אול איי ק?ר, הסרט יכול לעסוק בידידות המופלאה והאילמת בין נזירה לבין פרת-החלל שלה; כל עוד ההילה שם, מבחינתי מדובר בסרט פנטזיה. זאת הסיבה שסרטי אנימציה מושכים אותי פחות: מכיוון שבמסגרת היכולות הטכניות שבידינו, פריים אנימציה לא יכול להתחרות בפריים מצולם. זו גם הבעיה שלי עם מסכים ירוקים: לא רק שכמות הפרטים קטנה בהכרח, גם השליטה הגמורה שיש לאנימטור במלאות העולם הופך אותו למתוכנן ומתוכנת מדי. אני זקוק לסטייה הקטנה, לזווית העקומה, לפיסת המסך שמישהו שכח לסגנן עד זרא כדי להאמין שבאמת קיים שם עולם שלם*.
בכל מקרה, נדמה לי שכרגע, הקולנוע האסייתי יודע לברוא את ההילה הזו טוב יותר.
* MR, חשבי על בארת.
אני אנסה לחדד (כה''ב)
"שר הטבעות" הוא ללא ספק פנטזיה מערבית (לדעתי – במיטבה). ככזה, הוא עונה למרבית הקונבנציות של הפנטזיה המערבית – מה שאנחנו, בעידן הציני-והמודע-לעצמו בו אנו חיים, נכנה "צדקנות" ו-"מוסרניות". אבל אלו הן הקונבנציות של האגדה המערבית – הגיבור הקטן שאף אחד לא שם אליו לב הוא זה שיתגלה כמושיע, אהבת אמת תמיד תנצח, הטובים יהיו טובים והרעים יהיו רעים. כמובן שניתן לעשות סרטים ששוברים את הקונבנציה, אבל עליהם להשאר מעטים כדי לבלוט על רקע היצירות שכן שומרות על הקונבנציה.
הבעיה עם הקונבנציה הפנטסטית המערבית היא שאנחנו מכירים אותה לעומק. והערכים המגולמים בה הפכו בעינינו למשל ולשנינה. על רקע כזה, ברור למה פנטסיה זרה (במקרה הזה – אסייתית) עשויה לקסום לך – הקונבנציות שלה פשוט שונות[1]:
אם הקונבנציה המערבית לעולם פנטסטי מבוססת על המיתוסים של ימי הביניים באירופה, ולכן תכלול יערות עבותים, דרקונים ואבירים-כבדי-שריון, הרי שהקונבנציה הסינית כוללת (כנראה), מישורים בהירים, דרקונים (סיניים) ואמנות-לחימה מסוגננת.
אם הקונבנציה המערבית דוגלת בגיבור הצנוע והעני, הרי שבאגדות הסיניות שקראתי החזק הוא זה שמצליח.
לגבי ההילה, וכל הג'אז הזה – אני לא יכול להתווכח איתך. אני מחפש דברים אחרים בסרט פנטזיה – ניסוח אמין ומעניין של החוקים וההתנהגויות במסגרתן פועל העולם הפנטסטי המוצע לי. אם אתה מעניק בלעדיות לצורה, הרי שאני מעניק דגש לתוכן. לא שסרטים בעלי ניסוח חזותי בלבד של העולם הפנטסטי יהיו גרועים בעיני, אבל כדי שהניסוח החזותי יחזיק מעמד בלי עומק מלווה מבחינת התוכן, הוא יצטרך להיות *מאוד* מרשים ויוצא דופן. ההילה שלו צריכה להיות חתיכת הילה[2].
על כן, "המסע המופלא", על העולם המרתק והמורכב שבו, הוא מסרטי הפנזטיה המושלמים שאני מכיר.
[1] אני ממש, אבל ממש, לא מומחה בתרבות הסינית. אני סתם נותן פה דוגמאות. אם יש מומחה – יופיע מיד!
ואגב – נקודה בסוף לינק הורסת אותו.
מה זאת אומרת? אני תמיד חושבת על בארת.
(חוץ מזה, זו אולי ההזדמנות לציין שסוף סוף זיהיתי בהודעה שלך הוגה, בשמו! אני יודעת מיהו וולטר בנג'מין! הללויה! הנה לימודי התקשורת מתחילים להשתלם…)
ואגב:
כתבה מספר 3426
דווקא במקרה הזה, באופן יוצא דופן, הזיכרון שלי פעל.