המלך ארתור

מאת
פלאפי
– פורסם ב 15 באוגוסט 2004Posted in: ביקורות

במקור: King Arthur
במאי: אנטואן פוקואה
תסריט: דייויד פרנזוני
שחקנים: קלייב אוון, קיירה נייטלי, יואן גריפית, סטיבן דיליין

כבר הרבה זמן אני מתלבט איך לפתוח את הביקורת הזו. אני תוהה מה עדיף: לשרבב איזו אמירה מתחכמת על ארתור ואביריו, אולי משהו על ג'רי ברוקהיימר ופועלו הקיטשי. אולי בכלל עדיף להעלות את עניין האופנה האחרונה בקולנוע – סרטים שמראים את "הסיפור האמיתי מאחורי המיתוס", או שעלי לספר על חוויית הצפייה שלי מהסרט (הקרנה מיוחדת. כל הסדרנים לבושים בקרטונים כסופים, דודו טופז מאחורי ונמרוד "נימי נים" רשף מלפני. לא התרגשתי כל כך מאז הפעם האחרונה שאכלתי במקדונלד'ס). אבל כמה שאני חושב על הסרט, הדבר היחיד שעולה לי בראש הוא שקיירה נייטלי שולתת!1.

העובדה הזו מעידה על איכות הסרט יותר משהיא מעידה על כל דבר אחר. כי עם כל הכבוד לקיירה חביבתי, לו היה מדובר בכל סרט אחר, ההופעה שהיא נתנה לא היתה שווה התייחסות. נתחיל מזה ששעה, שעה חיכיתי לה, עד שהיא טרחה להצטרף לאיזו סצינה, וגם אז, חוץ מלהיראות נהדר ולירות בחץ וקשת מדי פעם, לא היה לה תפקיד אמיתי בסרט.

'המלך ארתור' הוא כמו 'שר הטבעות', רק בקטן. יש בו טבעת, מפת העולם, חרבות, קשתות וחצים, יש בו מישהו שעד סוף הסרט יהפוך למלך ואפילו דמות שפוצחת בשיר ללא קשר לעלילה. אבל הוא פחות אפי, יש בו פחות סצינות קרב, פחות דמויות (מה שאומר שיש פחות שמות מסובכים לזכור), פחות עלילה, פחות לוקיישנים, פחות אפקטים מיוחדים, פחות נאומים קיטשיים, ובנוסף לכל אלה הוא סובל ממחסור חמור במירנדה אוטו (מצד שני, אנחנו מקבלים במקומה את קיירה).

הפרסומות לסרט מתגאות ש'המלך ארתור' מספר את הסיפור האמיתי מאחורי המיתוס של ארתור ואבירי השולחן העגול. הסרט אפילו נפתח בשקופית המצהירה כי בעקבות ממצאים ארכיאולוגיים חדשים שנחשפו לאחרונה, התברר מה באמת קרה שם. כל זאת כדי שלא נטעה לחשוב שעלילת הסרט בו אנו צופים היא סתם פרי דמיונו הקודח של תסריטאי הוליוודי משועמם. אבל לא אמת היסטורית ולא נעליים – אין קשר בין ארתור של האגדות ל"מציאות", כפי שהיא מוצגת ב'המלך ארתור'. אני נוטה יותר להאמין שלתסריטאי, דייויד פרנזוני ('גלדיאטור', ובקרוב גם 'חניבעל' – זה עם הפילים), היתה כבר עלילה של סרט הרפתקאות בראש, וכתרגיל ביחסי ציבור הוא ביצע העתק&הדבק של שמות גיבורי אגדת המלך ארתור לסרטו שלו. כדי שלא נרגיש מרומים לגמרי, הוא הוסיף עוד כמה שמות מוכרים, לא לפני שהוא התאים אותם למציאות שלו. וכך למשל, אקסקליבר, חרבו האגדית של ארתור, עברה ש?נמוך לחרב פשוטה, שהיתה שייכת פעם לאביו של ארתור. השולחן העגול מבליח לרגע והוא סתם שולחן. ועגול. וזהו, בעצם. פה נגמר הקשר.

ארתור של פרנזוני הוא ראש מסדר אבירים, שנשלחו בפקודת הרומאים להלחם עבור האימפריה הרומאית. בתום 15 שנות שירות כפוי, מובטח להם כי ישוחררו לארצותיהם ולבתיהם, כה אמרה רומי. תחילתו של הסרט בתום התקופה הזו, כאשר ארתור ואביריו שבים ממשימתם האחרונה, במטרה לקבל את תעודות השחרור שלהם מהנציג הרומאי. אבל הרומאים יודעים מה ערכו (ואורכו) של אפוס קולנועי, והם אינם מוכנים לשחרר את האבירים. במקום זאת, הם שולחים אותם לעוד משימה אחת אחרונה, שהיא באופן בלתי מפתיע גם הקשה ביותר בה האבירים נתקלו עד כה. ואחריה הם יהיו חופשיים לעשות כרצונם. באמת. נשבעים באלוהים.

כך יוצאים ארתור ואנשיו אל צפון בריטניה, עמוק בתוך ארצם של ה"וודס", אנשי היערות המסתוריים (כלומר, צבועים בכחול), המונהגים על ידי מרלין המסתורי (והכחול) לא פחות, כדי להציל את האפיפיור לעתיד ומשפחתו מידיהם של הסקסונים המרושעים. אלה כובשים את בריטניה במהירות ובאכזריות, כפי שרק ברברים מימי הביניים יודעים. בדרך הם פוגשים את גווניבר (קיירה נייטלי, כבר אמרתי?) ולומדים לקח חשוב על החיים, או משהו כזה.

חשוב לציין שבמשך השעה הראשונה של הסרט, עד שארתור והסקסונים מתחילים בתחרות "למי יש קשת ארוכה יותר", לא קורה כלום. כלומר, טכנית יש עלילה שצריך לעקוב אחריה, אבל רובה מורכבת מהתבכיינות בלתי פוסקת של ארתור ואביריו, כך שזה לא ממש מעניין. בעצם, גם אחרי שהקרבות הגיעו סוף סוף, לא מצאתי את עצמי מרותק לעלילה במיוחד. קלייב אוון מעביר ארתור עייף שנמאס לו כבר להלחם, ורוצה רק לחזור הביתה בשלום. הוא כריזמטי במידה, כראוי למ"כ של שישה לוחמים, אבל לא מספיק כריזמטי להיות מלך, או לסחוב סרט שלם לבדו. שאר האבירים לא מציגים מספיק אישיות כדי לחפות על המחסור בזו של ארתור.

מה שמציל את הסרט מלהיות סרט מסע משובץ בנאומים חוצבי להבות הם הקרבות: כשהם סוף כל סוף מגיעים, הם מרהיבים. זה הרי סרט של ג'רי ברוקהיימר, והסרטים שלו אולי לא מצטיינים בעלילה או בדמויות, אבל בדבר אחד חייבים להודות – הוא עושה אקשן משובח. מטופש לפרקים, לא הגיוני רוב הזמן, אבל משובח. אם כי אפילו בתחום הזה, הקרבות אינם מהנים כפי שהיו יכולים להיות – הם סוערים, אבל סטריליים. כדי להעניק לסרט את תווית "לכל המשפחה", הקרבות בסרט אנמיים, במובן המילולי של המילה. דם לא תראו כאן. יש אמנם חצים מתעופפים, חרבות מצטחצחות ואנשים שנופלים מתים על ימין ועל שמאל, אבל אף אחד מהם לא נפצע, חלילה. אלא שאז פתאום הכתה בי ההארה – הבעיה לא נעוצה בהם, אלא בנו. החיילים האמיצים פשוט מתים בהמוניהם מהתקף לב, למראה חרב המונפת מולם.

הסרט גם מנצל היטב את העובדה שהוא מתרחש כ-450 שנה לאחר הולדתו של ישוע מנצרת, כדי להעביר ביקורת חריפה על הפן המיסיונרי של הנצרות. באותה תקופה, רומי כבר היתה נוצרית למהדרין (או, לפחות, כך נטען בסרט), ו'המלך ארתור' אינו חוסך מאיתנו את השיטות הפחות נעימות בהן השתמשו רומי וגרורותיה להמיר עובדי אלילים לדת ה"אמיתית". אולי יוצריו של 'המלך ארתור' הניחו שמכיוון שהסרט מתרחש בעבר הרחוק, הקהל הרחב לא יעשה את הקישור בין הנצרות דאז לזו העכשווית, ולא יכריז על הסרט כחילול הקודש. חבל רק שהביקורת הזו מתבזבזת על סרט שכזה, כי אני לא מאמין שמישהו יתייחס ברצינות לכל מסר שהוא שהסרט מנסה להעביר.

בסופו של דבר, 'המלך ארתור' הוא סרט קיץ לא מזיק, אם כי גם בהחלט לא מועיל. בסקאלה שבין הפקות ערוץ 'הולמרק' לבין 'שר הטבעות', הסרט ממוקם די נמוך, וחבל. למרות זאת, אני חייב לציין שברוקהיימר הצליח במה שהוא ניסה לעשות – הוא סיפר את סיפורו של ארתור מלך הבריטונים, רק בלי הקסם.

תגיות: