הטינה

מאת
Ridds
– פורסם ב 15 במרץ 2005Posted in: ביקורות

במקור: The Grudge
במאי: טקשי שימיזו
תסריט: סטיבן סוסקו
שחקנים: שרה מישל גלר, ג'ייסון בהר, קליאה דובאל, ביל פולמן

ליהוק הוא עסק מסוכן. אם לוקחים את האדם הלא נכון, זה עלול להרוס את הסרט. חמור מכך, לעתים המלהק עושה עבודה טובה מדי, ובוחר את האדם האידיאלי לתפקיד. ואז נולדת קללה: מאותו יום, השחקן יוכל לשחק אך ורק את אותה דמות ספציפית, והיא תרדוף אותו בכל תפקיד שינסה לעשות בחייו.

שרה מישל "באפי" גלר סובלת מהקללה הזו. וכך קורה שבעת הקרנת 'הטינה', אף אחד לא מבין איך היא נתקלת בשדונת שיצאה מעליית הגג, ובמקום לומר מה דעתה על השיער שלה (או לפחות להעיר בעוקצנות על כתמי הדם המלכלכים את חולצתה הלא אופנתית), היא זוחלת לפינת החדר ומיבבת שם בחוסר אונים. לא שזו הבעיה הכי גדולה בסרט, אבל הקללה הליהוקית שבה ועלתה לפני השטח, והביאה אותי למסקנה, שאם היו זורקים איזו באפי לקלחת, 'הטינה' היה משתפר פלאים.

גלר, השחקנית שנולדה לשחק את באפי ואז למות בשיבה טובה, מגלמת את קארן – סטודנטית לעבודה סוציאלית, שעוברת לגור בטוקיו עם החבר החמוד שלה. במסגרת לימודיה היא מקבלת עבודה במרכז הקהילתי, והכל טוב ויפה. עד שהיא מתבשרת יום אחד שהבחורה הקבועה לא הגיעה היום לעבודה, ולכן היא נשלחת במקומה לבית של איזו זקנה, לטפל בה. היא מגיעה לשם, ומגלה שהזקנה שורצת כל היום במיטה ולא מהווה אטרקציה חברתית, והבית עצמו נראה כמו דיר חזירים. בעוד היא עסוקה באיסוף זבל במסדרון החשוך, בוקעת לפתע יללה מקפיאת דם מתוך הארון.

היפנים מאמינים שאם מישהו נפטר במצב של אימה נוראית, מיד נולדת קללה שתרדוף את הבית בו מת, ותהרוג את כל מי שיבוא אתו במגע. העיקרון, במפתיע, די מזכיר את קללת הליהוק האמריקאית, שכן בניגוד לשאר הבתים הרדופים שלמדנו להכיר, בהם הרוחות תקועות לעד בגבולות הבית או מקסימום תועות לחצר לפעמים, פה לרוחות יש חוצפה ישראלית. הן רודפות את כל מי שנכנס בטעות לבית, גם הרבה אחרי שעזב. זה אומר שאם חשבתי לרגע שעכשיו, כשהגעתי לביתי שלי, אני יכולה לשכוח את הבית המפחיד שביקרתי בו קודם, טעיתי בגדול. תוך זמן קצר, יללות חשודות יבקעו גם מהארון שלי.

הסרט – שלוקה בעלילה מלאת חורים כל כך, שאין טעם למנות את כל הפרטים הבלתי סספינדים – לא טורח להציע פתרון של ממש גם לבעיה הזאת. מלבד, פשוט, למות. אבל זה בסדר; ממילא איחלתי מוות לדמויות. לחלקן אף איחלתי סיור לא מודרך בבית הארור, אם הן טרם ביקרו בו, כי השחקנים בכלל לא מפצים על חוסר העלילה. סמארה מהגרסה היפנית של 'הצלצול' אמנם מגיעה להופעת אורח בניסיון להציל את המצב, אבל זה כל כך לא מקורי, שזה כואב.

מבחינת אפקטים אין הרבה מה לחדש, וכל מי שחלפה עינו על סרט אימה יפני קונבנציונאלי, מכיר את הצורה הישירה בה מוצגות רוחות הרפאים. גם הרוח ב'הטינה' איננה דמות ערפילית שחולפת באלגנטיות במסדרון, אלא ישות מוצקה ומגואלת בדם, המיבבת ומתאוננת בקולי קולות. היא יכולה להופיע בכל צורה שתחפוץ: ילד קטן וחביב או זומבי מדמם ומרייר, וניחנה בחוש קונדסי משעשע למדי, וביכולת טכנולוגית לא מבוטלת. אולי היא אפילו תתקשר אליכם לסלולארי, אם תהיו טובים. קשה לנחש משהו על מניעיה של הרוח, ההגיון שבמעשיה (אם יש כזה), או סדר הרדיפה המועדף עליה, ואפשר לשחק בניחושים "את מי יהרגו עכשיו?". באין גורם הפתעה מוצלח אחר בסרט, זה תחליף חביב.

לרוב סרטי המתח/אימה יש בדרך כלל אג'נדה אחת משתיים. הראשונה, מחלקת סרטי האימה הקונבנציונאליים והרציניים. בסרטים אלה קורה משהו נורא (מישהו נרצח, הכלב נחטף, נסתמו השירותים), והדבר גורר את גיבורי העלילה לשרשרת אירועים מצמררים. השניה – והיותר מבדרת – סרטי המתח/אימה המודעים לעצמם. סרטים אלו נוטים לקרוץ לצופה, ובכך הופכים לנסבלת גם את ההחלטה הטיפשית ביותר של הגיבור – למשל, הנערה שמחליטה, באמצע הלילה, לבדוק מהו הרעש המוזר שבוקע מהמרתף. הבעיה היא, ש"הטינה" לא הצליח להחליט איזו מבין שתי הקטגוריות קורצת לו יותר.

בשבילי, נקודת האור העיקרית היתה חבריי, הצופים; מומלץ עד הכרחי לראות את הסרט בחברת אנשים. עקרון ההפחדה ב'הטינה' מבוסס על הבהלה של משהו הקופץ עליך לפתע בחושך, אבל לעתים קרובות בכלל לא ברור האם הכוונה היתה להפחיד או להצחיק. למעשה, בקטעים ה"מפחידים", התעוררה בי בת צחוק שהלכה והתגברה, בהתאמה ישירה להתגברות ה"מתח". אך ככל שהסרט נמשך, כך הסצינות המגוחכות הפסיקו להצחיק. נו, התרגלנו ועכשיו אנחנו סתם סובלים.

לא ברור למה עשו את 'הטינה'. השמועה מספרת שהוא גרסה אמריקאית לסרט יפני שמספר בדיוק על אותו בית והרוחות השורצות בו. לא למדנו כלום מ'אבודים בטוקיו'? לפעמים דברים שעובדים ביפנית, אובדים בתרגום. נכון שזה עבד טוב ב'הצלצול' ובגרסת המקור שלו, אבל אין מה להשוות בינו ל'הטינה' בשום מישור. הסרט לא מספר סיפור מעניין, אין בו אווירה מושכת והוא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות מכדי שיהיה מבדר. ייתכן שקלילות מסוימת היתה תורמת לאווירה. כאמור, לו היו נותנים לבאפי לעשות את מה שהיא באמת יודעת לעשות, אולי היה יכול לצאת אחלה סרט. אבל במקום זאת, נותנים לה למלמל כמה משפטים ביפנית בקול קטן ומאנפף ולפחד הרבה.

מה שכן, יש חתול.

תגיות: