סיפורי נרניה: האריה, המכשפה וארון הבגדים

מאת
עכרור השלולית
– פורסם ב 23 בדצמבר 2005Posted in: ביקורות

עצור או שאני יורה!במקור: The Chronicles of Narnia: The Lion, the Witch and the Wardrobe
במאי: אנדרו אדמסון
תסריט: אנדרו אדמסון ושות'
על פי ספרו של ק. ס. לואיס
שחקנים: טילדה סווינטון, ג'ורג' הנלי, סקאנדר קיינס, אנה פופלוול, וויליאם מוסלי, ג'ם ברודבנט, ליאם ניסן

בשבוע האחרון אני מספר לאנשים שראיתי את 'סיפורי נרניה: האריה, המכשפה וארון הבגדים' ונהניתי, והם שואלים ממה נהניתי. אז אני אומר במהירות: "תראה, השרוך שלך פרום", או "היי! יש מאחורייך גורילה עצבני בגובה 20 מטר!". אני עונה ככה, כי אין לי תשובה טובה לשאלה ממה – ראבאק – נהניתי ב'נרניה'. ככל שאני חושב על הסרט, קשה לי יותר לומר למה אהבתי אותו. אולי בזכות זה שאהבתי את ספרי נרניה, ובסרט שומעים את המילה "נרניה" הרבה פעמים.

הרבה לפני הארי פוטר, העריצו ילדים חובבי פנטסיה את הארי אסלן, הוא האריה המוזכר בשם הסרט. הסרט הוא עיבוד לספר בשם זה, הראשון מתוך שבעה ספרי ילדים שכתב הסופר הבריטי סי. אס. לואיס. בכל ספר בסדרה מגיעים ילדים מעולמנו, באמצעות קסמים, לנרניה, ארץ אגדית בעולם אגדה. זוהי ארצן של החיות הנבונות שמדברות כבני אדם (ולפעמים לא סותמות את הפה), של גמדים, ענקים, קנטאורים, נימפות ודריאדות. בכל פעם, מגיעים הילדים מבריטניה לנרניה בשעת משבר, ונדרשים לעזור לה – בשמו ובעזרתו של אסלן, מייסד נרניה והפטרון-המגן שלה, שניחן בעוצמה, חוכמה וטוב לב על אנושיים. זוהי גם עלילת 'האריה, המכשפה וארון הבגדים'.

הימים ימי מלחמת העולם השניה, והבליץ הנאצי על לונדון בשיאו. כדי להגן עליהם מההפצצות, נשלחים לכפר ארבעה ילדים, אחים ואחיות – פיטר, הבכור, שמנסה להיות סמכותי, סוזן הריאליסטית והזהירה, אדמונד, ילד-פרא שמסוכסך עם האחרים, והצעירה שבכולם, לוסי, ילדה קטנה ומתוקה, לעיתים עד כאב שיניים ובחילה קלה. הם מתארחים בביתו העצום וגדוש העתיקות של פרופסור מסתורי, שסוכנת הבית שלו רודה בהם. הסביבה הפסטורלית לא משככת את המתחים בין הילדים, במיוחד בין אדמונד, השרץ, לשלושת האחרים.

ביום גשום, משחקים הארבעה במחבואים ולוסי מסתתרת בארון בגדים. היא מגלה שהוא מתפקד לעיתים בתור שער מכושף, כשהיא עוברת מתוכו היישר לתוך יער ענק מלא שלג. שם פוגשת הילדה את טומנוס, הפאון – יצור שחלקו התחתון של תיש, וחלקו העליון אדם – שמסביר לה שהיא נמצאת בנרניה. תוך זמן קצר מגיעים לשם כל ארבעת האחים, בנסיבות שגורמות לקרע גלוי בין אדמונד לשאר. אין להם זמן לעבוד על הדינמיקה המשפחתית הלקויה – מהר מאוד אנו למדים שנרניה נאנקת תחת שלטונה של מלכה אכזרית בשם ג'אדיס, שהיא למעשה מכשפה נוראה (טילדה סוונטון המכשפת, והכוכבת האמיתית של הסרט). אבל יש תקווה: תושבי נרניה מדברים על הופעתו המחודשת של אסלן. כיוון שיש לו את הקול של ליאם ניסן, כולם מתייחסים אליו בהערצה עמוקה, כזו השמורה לאפיפיור ולכוכבי פופ. הילדים נקראים להלחם לצידו, כדי לעזור לו להביס את המכשפה ולשחרר את נרניה.

קשה לי להסביר למה כל כך נהניתי מהסרט. אולי היה זה כיוון שהעלילה הועברה מהספר לסרט בלי יותר מדי שינויים, והשינויים שכן נעשו, כמו דגש רב על הקרב הסופי בין הטוב לרע, או התמקדות רבה יותר ביחסים בין הילדים, מצאו חן בעיני. אבל יש בסרט כמה דברים, שצופים במצב רוח ביקורתי, או כאלה שלא מספיק להם המילה "נרניה" בסרט, עלולים לא לאהוב בכלל.

קודם כל, הילדים, ככלל, לא ממש יודעים לשחק. אני לא אומר פה שום דבר חדש, כי הרי לא כל ילד יכול להיות היילי ג'ואל אוסמונט ולא כל ילדה – דקוטה פנינג. במקרה הזה, הילדים יחסית בסדר, ומתנהגים כמו שילדים היו באמת מתנהגים, אם היו נזרקים לאמצע מלחמה בעולם פנטסיה: הם נורא עצבניים. פיטר נחוש אך עצבני, סוזן ספקנית אך עצבנית, אדמונד חלאה אך עצבני, ולוסי סתם מתוקה, בלי להיות עצבנית. אולי בגלל שהיא בת עשר, גיל לא עצבני במיוחד, ואולי בגלל שהיא קצת מטומטמת. יחד עם זאת, מי שרגיש לשחקנים-ילדים בלתי מנוסים, עלול להרגיש שהחיות המדברות יותר אמינות מהם. לא הייתי מזכיר את זה, אלמלא כמו במרבית הסרטים, גם ב'נרניה' חשוב שנזדהה עם הדמויות. ככל שזה נוגע לי, הייתי בעד המכשפה, וזו נקודה לרעת הסרט.

דבר שני: אסלן אמור להיות דמות מרהיבה וכריזמטית, יצור אלוהי. אבל בסרט, כשהילדים פוגשים בו סוף סוף, עדיין חיכיתי שמאחורי האריה הפושט הזה, שהוא בטח האח הקטן של אסלן או משהו, יקפוץ אסלן האמיתי. זה לא קרה. אסלן נראה כמו אריה רגיל, לא משהו שלא ראיתם בספארי בכיתה ד'. וכמו האריות בספארי, אסלן עצלן. או לפחות, התנועות שלו מגושמות. השאגה שלו לא ממש מזכירה את הפסוק "אריה כי ישאג, מי לא יירא?"; זה יותר "אריה כי ישאג, מי לא יירה בו".

אסלן הוא רק דוגמה חשובה לתחום קריטי, שבו הסרט עלול לא לעמוד בציפיותיכם: הפעלולים. אם חשבתם ש'נרניה' הוא 'שר הטבעות 4: האריה, המכשפה וסאורון הבגדים', רדו מזה. יש בסרט חיות מדברות. רובן, למשל הבונים, נחמדות אך לא מדהימות. רבים מהיצורים דמויי האדם בסרט, הן בצד הטוב והן בצד הרע, לא נראים כאילו מישהו השקיע מחשבה ביצירת גזעים שונים, אלא פשוט כמו בני אדם בתחפושות טובות. אמנם יש יוצאים מהכלל, כמו טומנוס המוצלח, אבל זה רק בגלל שהוא חשוב יותר משאר הדמויות המשניות.

למרות כל החרבות והקרבות, אין לאלימות בסרט תוצאות. הכל בכאילו. מקובלת עלי הטענה ש'סיפורי נרניה' הוא סרט ילדים, אבל אם בסרטי הארי פוטר נותנים לזאטוטים לראות אנשים שמדממים כשחותכים אותם, יכלו לעשות את זה גם כאן. לא עשו. אני מציב בזאת אתגר לכל צופי הסרט, למצוא בו ולו טיפת דם ניגרת אחת. קטשופ נוזל, משהו. גם כוריאוגרפית הקרבות לא מתקרבת, מבחינת האינטנסיביות, לסרטים אחרים שראינו. כל הדברים האלה עלולים לגרום לצופים מבוגרים להרגיש שהסרט ילדותי מדי.

דווקא בגלל זה נהניתי מהסרט. כילד, כשקראתי את הספר, לא הייתי צריך שהדמויות יהיו עמוקות ומשכנעות. עצם זה שאסלן אריה הספיק כדי שאתרשם, וכן, כשאנשים מתו בקרב, דמיינתי את זה סטרילי ונטול דם. מוזר ככל שזה יישמע, אני חושב שהעובדה ש'האריה, המכשפה וארון הבגדים' איננו מרשים, מושקע או אמין בפרטים כמו 'שר הטבעות' או 'הארי פוטר', תרמה לו, מבחינתי, בכך שהיא קרבה אותו לאותה אווירת סיפור ילדים של המקור. מי שנהנה מאווירה כזו, ייהנה לדעתי מהסרט. וגם יעזור מאוד אם אתם במקרה בגיל של לוסי.

תגיות: