זה היה קצר, כמעט שפיכה מוקדמת – שבוע אחד הוא עוד היה פה, ומיד, כהרף עין נעלם. הביקורות הטובות שקיבל 'ונדטה' לא עזרו לו, והשבוע הוא פינה את המקום הראשון. אולי הוא פשוט לא נועד לזה, ואולי לא היה לו סיכוי מול השוד המושלם שתכנן קלייב אוון – שוד המקום הראשון של טבלת שוברי הקופות. 'האיש שבפנים' הגיע למסכי ארה"ב, וסחף אחריו את הביקורות ו(בערך) את הקהל. אבל למה לרעות בשדות זרים, אם יש לכם אפשרות לקרוא ביקורת מפורטת תוצרת בית? בחייכם, הפגינו קצת פטריוטיות וקנו כחול לבן!
עד שיעז מישהו לחשוף את נתוני הקופות של הסרט בארץ, נסתפק באלה של ארה"ב: 29 מיליון דולר. זה גם סכום יפה מאד בהתחשב בסוף השבוע האחרון, בו האמריקאים היו צמודים למקלטי הטלוויזיה שלהם ולמגרשי הכדורסל. וזה גם, איך לומר, יותר מהפתיחה של 'ונדטה'. הייתי אומרת ש'האיש שבפנים' נגיש יותר, אבל מצד שני – כל הפלאש-פורוורדים האלה לא עושים אותו קל יותר להבנה. אפשר לתלות את ההצלחה בכוכבים שלו – קלייב אוון, ג'ודי פוסטר ודנזל וושינגטון – אבל ל'ונדטה' יש את הוגו וויבינג (הגם אם מוסתר) ונטלי פורטמן.
'ונדטה', כך מסתמן, לא ילך בעקבות אבא 'מטריקס'. אלה אותם יוצרים, אותו מגע, אותה מציאות שלא כף לחיות בה, ובכל זאת הקהל לא בא. 'מטריקס', לפחות, נהנה מסופ"ש שני נדיב, ומירידות קטנות גם בהמשך. אבל ל'ונדטה' זה לא עבד, והוא צלח את הסופ"ש השני לחייו עם ירידה סטנדרטית מדי של 50% ברווחים. מה שחשוב: אלינו הוא מגיע בסופ"ש הקרוב. לא שזה ישנה לו מבחינת הכנסות – זה טוב רק להרגשה שלנו. אולי.
במקום השלישי, אה, אה, 'Stay Alive'. סרט אימה עלק-מקורי, שהגימיק העיקרי שלו הוא מפגש פסגה של כוכבי סדרות טלוויזיה. הדמויות בסרט הן לא הדמויות הטלוויזיוניות, אבל הפנים הם אלה של מלקולם באמצע, אנה מ-'The O.C', מישהו שהופיע ב'בנות גילמור', ועוד כהנה וכהנה, מוכרים יותר או פחות. כולם מגלמים חבורה של בני נעורים, שמשחקים במשחק מחשב ומגלים לחרדתם כי הם נרצחים אחד אחרי השני, באותה דרך בדיוק בה מתו במשחק.
לא צריך להיות גאון כדי לדעת שהביקורות קטלו את הסרט: אין בו טיפת היגיון, אין בו טיפת עיצוב, אין בו טיפת הנאה – פשוט ג'אנק פוד. את המסמר האחרון בארון נעץ מבקר שהכריז שזה הסרט הכי אידיוטי השנה שלא נוצר על ידי אייו בול. בקהל הצופים נמצאו הסקרנים שהלכו לראות מה זה הדבר הזה, והם שהביאו את הסרט לפתיחה של 10.7 מיליון דולר. ולחשוב שהתרגלנו כבר לסרטי אימה שכובשים את המקום הראשון עם יד אחת. בדרך כלל קטועה.
הסרטים הבאים בטבלה הם קומדיות, כנראה עצובות מאד – מספיק להסתכל ברשימה כדי לרצות לדפוק את הראש בקיר, ויפה יום בחירות אחד קודם. תמצאו פה את 'אין כמו בבית', 'לאלף את אבא' ו'יש לה ביצים'. הקהל האמריקאי כנראה לא מסכים איתי, כי כל הקומדיות האלה ירדו בסביבות ה-33% לעומת השבוע שעבר, ונחשבות דווקא למצליחות למדי. מצליחות מדי, אם תשאלו אותי. את רצף הקומדיות חותמת… קומדיה.
מקום שביעי ושם שנשמע כמו משהו שיצחיק ילדים בני 12: 'Larry the Cable Guy: Health Inspector'. טכנית, לארי איש הכבלים (ככה הוא מכנה את עצמו באמת) מחשיב את עצמו קומיקאי. הוא מוכר לחלקכם מסדרת מערכוני הטלוויזיה 'Blue Collar TV', ונראה שהיא לא היתה מצליחה או מצחיקה כמו שהוא חשב, כי במעבר לקולנוע, כל שורות המחץ שלו התפספסו. באתר העגבניות הרקובות הוא זכה ל-10% עגבניות טריות ("אפילו בדיחות השלשול שלו ממוחזרות"), וגם הגולשים בימד"ב לא חוסכים ממנו את הצבעתם: 1.4 מתוך 10.
בשבוע הבא – אלוהים, תעשה שזה ייגמר – תגיע אלינו יצירת המופת הסופר סקסית מילניום 2000 אקסטרה לארג' ביג-טיים 'אינסטינקט בסיסי 2'. בעלי טעם בנאלי יותר יעדיפו את 'עידן הקרח 2', ואילו השאר לא יעיפו מבט לעבר 'ATL' ו-'Slither'.
הרשימה המלאה: המספרים מייצגים את הכנסותיו של הסרט במהלך שלושת ימי סוף השבוע (שישי-ראשון) בארה"ב, במיליוני דולרים. המספרים בסוגריים מייצגים את הכנסותיו הכוללות של הסרט עד כה.
- האיש שבפנים – ביקורת
- Stay Alive
- Health Inspector
''עם יד אחת. בדרך כלל קטועה''
זה לא אומר בעצם בלי ידיים?
''עם יד אחת. בדרך כלל קטועה''
חבל על וונדטה. סרט מצויין. אני לא מבין גדול בקולנוע, אבל יש מצב שפשוט נתנו לו PG18 והרבה מהצופים הפוטנציאלים הם ילדים מתחת לגיל הזה?
המציאו קטגוריה חדשה ולא סיפרו לי?
אם בסרט יכולים לצפות רק בני 18 בליווי הורים זה מסביר את הכנסות הנמוכות.
יש R18 לא ידוע לי על P-13
התכוונתי כמובן ל-PG18 טעות סורי
''עם יד אחת. בדרך כלל קטועה''
אהמ, רק למקרה ששאלת ברצינות:
יד יכולה להיות קטועה לפני שורש כף היד, אחרי המרפק, ועוד כל מיני וריאציות.
הנה למשל תמונות מתחרות "מיס קטועת יד" (של האורד שטרן):
http://www.missamputee.com/photos.html
איזה מפחיד!
איזה בנאדם חולני ארגן את התחרות הזאת?
למה חולני?
אם אישה שמנה – היא לא יכולה להיות יפה? ואם אחת הגפיים שלה קטועה, זה אוטומטית הופך אותה למכוערת ללא תקנה?
הרעיון של תחרות יופי לנשים עם גף קטועה הוא חולני כשלעצמו.
למה שהנשים האלה לא ישתתפו בתחרות יופי* רגילה? העדר היד לא אמור** להפריע להן בכך.
*ככה זה נקרא? קורה לי לפעמים שאני שוכח מלים בעברית, ונראה שגם הפעם עשיתי טעות.
**או אולי לא *אמורה*? לעזאזל.
למה שנשים שמנות לא תשתתפנה בתחרות כזו? ונשים נשואות? וסבתות?
אבל עובדה שאף אחת מהן לא מעיזה להציג את מועמדתה לתחרויות הרגילות, כי ברור להן שלא יקבלו אותן. אז את השאלה שלך אתה צריך להפנות למארגני תחרויות היופי ה"רגילות".
ועדיין לא ברור לי מה חולני ברעיון – עצם זה שהכניסו אותם למין גטו?
לגבי השורה האחרונה:
כן.
אין טעם להשוות בין אשה קטועת יד לסבתא.
היעדר היד לא הופך אשה לפחות יפה. בסך הכל, הרי לא על ידיה של אשה מסתכלים רוב הגברים.
אבל עובדה שיש תחרויות נפרדות
לנשים נשואות, לנשים בנות 30 ומעלה, לסבתות וכו'. ואני מניחה שתסכים איתי שמצבה המשפחתי של אישה לא הופך אותה לפחות יפה. בכל מקרה, המציאות כרגע היא שאף תחרות יופי לא תקבל לשורותיה מישהי עם יד קטועה. אז מה, זה אומר שכל קטועות הגפיים נדונו מראש לכך שלא יכירו במראן החיצוני האטרקטיבי?
אני יכולה להבין
את הרתיעה של הרוסי הקטן. אני לא חושבת שהאורד סטרן (בהסתמך על השם שיצא לו) יזם את התחרות כי הוא מאמין שיש לקדם את זכויות הנכים וכיוצ"ב. הוא כנראה מאמין שיש לקדם את האורד סטרן, באמצעות הנכים, מה שנותן לכל העסק ניחוח קצת טראשי. אם התחרות היתה יזומה על ידי אירגון הנכים האמריקני, זה היה משהו אחר.
אני לרגע לא מייחסת לסטרן כוונות טהורות.
אבל בואי ניקח לדוגמה מצב כמו זה שתיארת – בו ארגוני הנכים מארגנים לעצמם תחרות יופי. זה ייצור גטו עוד יותר גדול, בו שאר העולם מחייך בסלחנות למנהגים המשונים של הפריקים האלה, כי ברור שהם רוצים להרגיש כמונו, גם אם זה גורם להם להיראות פתטיים. תחרות ש"הם" מארגנים תקבל בוקסה קטנה בעיתון, עם נימה מתנשאת של כתב שמנסה להראות כמה הוא סובלני ופתוח. סביר שהתמונות של המתמודדות יראו כמו הפקה זולה של ערוץ 1.
לעומת זאת, כשסטרן עושה את זה בצורה שהוא עשה (ואני אומרת את זה על סמך עיון שטחי בלבד בתמונות – לא קראתי את הטקסט הנלווה או חיפשתי מידע נוסף), זה נראה כמו תחרות יופי כהלכתה. רק תסתכלי על התמונות – הן אמנם מצניעות ככל הניתן את חצי היד הקטועה (הכניסו פה משחק מילים שנון שרומז לביטוי "חצי הכוס המלאה"), אבל גורמות לבחורה להיראות סקסית, לפחות על פי קנה המידה של העולם ה"רגיל". היא לא נראית נכה, ומה שיותר חשוב – היא לא נראית נבוכה או מתנצלת על עצם זה שהיא קיימת.
המממ...
אני לא מסכימה לגבי עליבות ההפקה. אני לא יודעת כמה כסף יש לאירגוני הנכים, אבל אין שום סיבה שהם לא יוכלו להרים אירוע מרשים. אולימפידת הנכים, למשל, לא נראית כמו אירוע זול.
אני כן מסכימה לגבי הגטואיזציה. אם ניקח שוב את אולימפידת הנכים, ידוע שישראל זוכה בהרבה מדליות יחסית באולימפידה הזו, ובכל זאת לא משדרים אותה בטלוויזיה, היא לא זוכה לחמישית הפירסום מהאולימפידה ה"רגילה".
מהצד השני, ההאורד סטרן מציע סוג חדש של גטו, זה של ה"פריקס". אני פשוט לא בטוחה שזו האופציה המועדפת.
האורד סטרן
מסכים עם כך שהוא כנראה לא יזם את התחרות כדי לקדם את זכויות הנכים. לפחות לא באופן ישיר. היות ויש לו רזומה עם גישה אנטי-ממסדית, אני מניח שאחת מהמטרות שלו הייתה פשוט לעורר דיון. בדיוק כמו זה שאנו מנהלים כעת (שבו למשל לונג ג'ון מציעה להפנות את השאלות שלנו למארגני תחרויות היופי ה"רגילות", שהם לצורך העניין סוג של ממסד).
אה, ומסכים גם עם הניחוח הטראשי.
החמישייה
חשבתי לאחרונה על המיני-רנסאנס הקולנועי שהיה לנו בין השנים 2001-2004, אחת התקופות הטובות שהיו לדעתי לקולנוע העולמי מאז ומעולם, בניגוד לשנה-שנתיים האחרונות שהיו בינוניות עד גרועות. חשבתי גם איך הסרטים שיצאו מהתקופה הזאת ייראו בעוד כמה עשורים, אחרי ש"התרסקות" יעלם מהתודעה או סתם יהפוך לקוריוז מביך עוד יותר ממה שהוא היום. איזה סרטים ישרדו את מבחן הזמן, ואיזה ילכו מעבר לזה, יהוו מסמכים של התקופה שלנו ושל הנושאים שמעסיקים אותנו כאן ועכשיו. "מועדון קרב" יש רק אחד, ומקומו בהיסטוריה כבר צפוי למדי, אבל מה עם השאר?
יש כמובן את התשובות המתבקשות. אולי משהו כמו "שמש נצחית" או "אבודים בטוקיו", או אפילו "דוני דארקו". אבל כמה שאני רואה את הסרטים האלה שוב ושוב, ככה אני פחות בטוח. להלן כמה סרטים שאני יותר בטוח בהם, כולם מהשנים האחרונות וכולם אמריקאים, או לפחות דוברי אנגלית.
"וידויים של מוח מסוכן" (Confessions of a Dangerous Mind)
למה: משבר של זהות. קונפליקט עמוק בין העולם הפנימי לעולם החיצוני, בין שאיפה להצלחה לבין שאיפה למימוש עצמי, בין הרצון להציג כלפי חוץ את צדדיך הטובים ביותר לבין הפחד שאף אחד לא מכיר את האני האמיתי שלך.
"תשוקה חותכת" (In the Cut)
למה: משבר של נשיות. שבירת המסגרות המסורתיות של יחסי גברים-נשים והוואקום הרגשי והמוסרי שהוא יוצר. המעמד הפגיע של האישה ה"משוחררת" בעולם שעדיין נשלט על ידי גברים.
"כללי המשיכה" (The Rules of Attraction)
למה: ניכור בין בני אדם ובין האדם לבין עצמו. החלפה של תחושות פנימיות במסמנים החיצוניים של אותן תחושות, ושל מחשבות במעשים ריקים מתוכן. אותנטיות מול חיקוי, ציניות מול רגש.
[ב-Yes] "דמון-לובר.דוט.קום" / [ב-Hot] "שטן אונליין" (Demonlover)
למה: עירבוב בין תרבויות. שבירת גבולות בין מדינות. השלכותיה על הגבולות בין חברות ובני אדם פרטיים. יצירת מערכת ערכים חדשה.
"השעה ה-25" (25th Hour)
למה: כמיהה לערכים של העבר ויחסים ישירים ואמיתיים יותר בין בני אדם, דרך פילטר של כאב וחוסר ודאות. התמודדות עם טעויות העבר וחרדה אל מול העתיד. השלמה עם הרע ומתן תודה על הטוב.
נא לא להרביץ לי, סתם כמה אבחנות.
מה עם ''אדפטיישן''?
לבד מזה אני כבר מזמן עברתי לקולנוע קוריאני, סיני, יפאני, איראני, פלשתיני – כל מקום בו עושים היום קולנוע מעניין, נועז ומרגש…
במאמר מוסגר הלוואי שיכולתי לציין את ארצנו כמקום כזה :(
מה עם ''אדפטיישן''?
חשבתי על "אדפטיישן", אבל בסוף ויתרתי כי לא הצלחתי לנסח מה הוא אומר על הלך הרוח של התקופה, להבדיל ממה שהוא אומר על הקולנוע, על תהליך היצירה ונושאים אוניברסליים אחרים. מה גם שכבר יש סרט אחד של צ'רלי קאופמן ברשימה. אם אתה יכול לנסח את זה, נא האר את עיניי.
גם אני רואה לאחרונה הרבה סרטים יפניים וקוריאניים, אם כי לא משאר המדינות. מצד אחד זה נחמד, נחשפים לקולנוע שונה ואיכותי. מצד שני, זה בעיה. הקולנוע היפני הוא כל כך שונה ואיכותי, שצריך להיות יפני כדי להבין אותו. זה מפריע לי לבהות בסרט מתוך ידיעה שאני מפספס שלושת רבעי ממה שהוא מנסה להעביר לי. בקולנוע הקוריאני הבעיה היא שונה. זהו קולנוע מסחרי וז'אנרי, פשוט מקורי ומושקע יותר מההוליוודי. מעטים הם הסרטים (ע"ע Save the Green Planet או The President's Last Bang) שהולכים לכיוון של קולנוע אישי.
אני ממליץ בחום
של "שלג של אביב" – עכשיו באוזן השלישית
זה מה שאני חושב
– ממנטו ירשם בדפי ההיסטוריה כאחד מאותם סרטים ש"המציאו מחדש" את הקולנוע, כמו האזרח קיין ואניית הקרב פוטיומקין.
– מועדון קרב, מולין רוז', ואמלי ירשמו כמבשרי מהפכת העריכה הקליפית המהירה שהפכה נפוצה מאוד בשנים האחרונות. להרוג את ביל ישמש גם דוגמה לסרט מצליח שנעשה לאחר שהדבר הפך לנורמה.
– אמריקה X (אמנם לא מהשנים האחרונות, אבל ראוי לציון), יהפוך לסרט חשוב בדרך העברת הסיפור שלו, כמו גם אמריקן ספלנדור, שמב"צ ואדפטיישן.
– מיסטיק ריבר והפסנתרן יהפכו לקלאסיקות, גם אם לא בזכות חדשנות טכנית.
– סרטים קטנים כמו בחורה טובה, בחדר המיטות, האחיות מגדלנה ודינר רש יהפכו לכוכבי ניימדרופינג, כלומר יצירות שלא רבים ראו ואלו שכן, יאהבו להשוויץ בכך.
– התרסקות לא ישכח מאחר והוא זוכה אוסקר, אולם גם בעתיד יהיו להר ברוקבק מעריצים רבים שלא יבינו איך הסרט לא זכה. אני חושב שהר ברוקבק למעשה נמצא עוד בתחילת הדרך מבחינת אהדת הקהל.
– הפסיון של ישו יוכר רשמית כסרט אמנותי חשוב שלא הובן כהלכה בזמנו. כנ"ל לגבי פרידה ורק נשיקה.
– סרטי אקשן בסגנון "שני גיבורים לא סבירים" כמו סדרת נשק קטלני, שנחאי נון וכו', יעלמו מן העולם ויוכרו כתת-ז'אנר קלאסי שיזכה למחוות פה ושם (כמו קומדיות הסקרו-בול ומחזות הזמר הקלאסיים).
אם אין ביקורת עליו
הייתי שמח אם תוכל להרחיב על אמריקן X
אני די מסכים איתך
והוסיף כמה:
"מיליון דולר בייבי – בשל הזכייה באוסקרו בשל הנושא
"דבר אליה" גם יהפך לקלאסיקה
בגזרה הישאלית: "חתונה מאוחרת" ו"אור" יהפכו לקלאסיקות, גם בזכות החוסר בתזוזת מצלמה. "סוף העולם שמאלה" "אהבה קולמביאנית" ו"מארס תורכי" יהפכו לסרטי פולחן וישדרו ביום העצמאות לצג "הלהקה" וגבעת חלפון.
ובלי קשר, אני מחכה לקאמבאק של הסקרו-בול, אותי זה הרבה יותר מצחיק מהקומדיות של היום.
לאו דווקא לכיוון הזה התכוונתי
וגם רוב הבחירות שלך לא לגמרי ברורות לי. לבחור סרטים בגלל שהם "המציאו" משהו זה בדרך כלל גם לא רלבנטי וגם לא נכון. לא נכון, כי ברוב המקרים זה נעשה לפניהם. לא רלבנטי כי המשהו הזה לא משפיע על סרטים מאוחרים יותר ו/או לא זה מה שעושה את הסרטים המקוריים לטובים, אם הם אכן סרטים טובים.
העריכה הקליפית המהירה זה משהו שקיים מאז שנות השמונים. עריכה מהירה בסצנות אקשן עוד לפני, משנות השישים. זה שהיא נעשית יותר קליפית ויותר מהירה זה נחמד, כי אז מקבלים דברים כמו "דומינו", אבל כבר ב"מולאן רוז"' זה מספיק מעצבן.
אם "ממנטו" המציא מחדש את הקולנוע, נא הסבר למה ואיך. האם זה רק ההיפוך הכרונולוגי או משהו מעבר? אם זה רק ההיפוך, למה זה מספיק חשוב כדי להוות המצאה מחדש של הקולנוע?
כנ"ל לגבי "אמריקה X".
מש''א על העריכה
שים לב שהמילים ''המציא מחדש'' הופיעו במרכאות
כבר נעשו לפני ממנטו יצירות בהן העלילה התקדמה לאחור (כולל הפרק הנודע של סיינפלד), אבל ממנטו הוא זה שהביא את הרעיון לתודעת הקהל הרחב, מבלי שזה יראה כמו סתם גימיק נבוב. הסרט גם כולל סיפור מתח שעובד על צופים רבים ומנצל בחוכמה את העריכה הלא שגרתית באופן שאף יצירה קולנועית פופולארית לא עשתה לפני כן.
אותו הדבר לגבי מועדון קרב ואמלי. הם לא המציאו את העריכה הקליפית, אבל דחפו אותה למרכז הבמה. כשהסרטים החלו לצבור קהל, זה לא היה בגלל העריכה, אלא בגלל התוכן. עם זאת, נוצרה נטיה להשוות אליהם כל סרט חדש יותר שנעשה באותה טכניקה. לפני 1999, היה נדיר לראות סרטים המורכבים בעיקר מסצנות שאורכן אינו עולה על דקה, כמו גם שימוש מרובה באפקטים חזותיים על גבי סיפור שאינו מוגדר כמד"ב או פנטסיה ואמור למעשה להתרחש בעולם הזהה לשל הצופה (טריינספוטינג יכול להירשם כציון דרך מוקדם יותר). זה פשוט נחשב לא רווחי ואני מניח שאולפנים כפו עריכה יותר "מסורתית". בחמש-שש השנים האחרונות, הדבר נעשה כל כך נפוץ שהוא גובל בקלישאה. למעשה, צפיתי בשר המלחמה והרגשתי שהעריכה הקופצנית הזו כבר מיצתה את עצמה והגיע הזמן לחזור ולביים סצנות ארוכות וממוקדות יותר (כמובן שלא יותר מדי, משהו שמאוד אהבתי דווקא בסרניטי). אני לא חושב שזה היה קורה לולא היה לסרטים הנ"ל קהל חסידים אינטלקטואלי נרחב.
בעניין אמריקה X, לא ראיתי אותו כבר זמן מה, אז אולי אני טועה פה ושם. בכל אופן, הסרט מציג בצורה בוטה וישירה את מסע הגאולה שעברה הדמות הראשית בעזרת עריכה לא לינארית. עד כאן אין חידוש וגם ההפרדה בין צבע לבין שחור-לבן היא לא רעיון מקורי (הקוסם מארץ עוץ עשה זאת כמעט 60 שנה קודם). מה שכן פורץ דרך בעיני (וזו דעתי האישית כמובן), הוא השינוי המהיר יחסית, אך יעיל, ביחס של הצופה כלפי הדמות של נורטון. בתחילת הסרט, הוא מוצג כאדם אלים, גזען, מתנשא וגאה בכך. זמן קצר לאחר מכן, אנו לומדים שהוא השתנה לחלוטין והסרט, לכל אורכו, מסביר את התהליך שהביא לכך ואת הרצון למנוע מהאח הצעיר ללכת באותן דרכים שנורטון רואה כעת כנלוזות. הדבר המפתיע הוא שהתהליך נראה אמין ולא מייגע או מרגיש כמו הטפה, למרות שידוע כבר מראש על השינוי הצפוי. אני חושב שהעובדה שהסרט מתרחש בלב ארה"ב, בסוף המאה ה-20 ולא באירופה של מלחמת העולם השניה, מוסיף גם הוא לכנות בה הסיפור מועבר, בניגוד להתחסדות בה מאשימים תמיד את הקולנוע האמריקאי.
כמובן שעכשיו תמצא דוגמאות סותרות מסרטים שבכלל לא ראיתי.
אין לי כוח לדוגמאות סותרות
אבל אני מתקשה לראות את הערך בטכניקות שאתה מדבר עליהם. זה מה שהן, בסך הכל, טכניקות. של בניית סיפור, של עריכה.
אז "ממנטו" מתקדם לאחור והוא עושה את זה טוב. האם זה משהו שמשפיע על שאר הקולנוע? האם זה בכלל משהו שרצוי שישפיע על הקולנוע? "בלתי הפיך" עשה את זה, גם הוא לדעתי בצורה טובה, וכבר עליו אנשים ירדו כי הוא משתמש בטכניקה "של" ממנטו. זה סוג של מבוי סתום. אנשים מתלהבים מלראות את זה פעם אחת אבל לא רוצים לראות את זה פעמיים.
העריכה המהירה של "אמלי"? בגימיק הזה אפשר דווקא להשתמש די הרבה מבלי לעצבן את הצופים יותר מדי. ואפשר לרתום אותו לסיפור שמתאים לכך. אבל האם יש לו ערך בפני עצמו? זה נראה לי כמו העריכה הקופצנית המאגניבה של שנות השישים-שבעים. סביר להניח שבדיוק כמו העריכה ההיא, תוך זמן קצר זה ייראה מיושן ומגוחך. להזכירך, רוב הסרטים שאנחנו ממשיכים לראות משנות השישים-שבעים הם סרטים שלא משתמשים בגימיקים של התקופה.
לגבי "אמריקה X", שוב לא ברור לי איך זה משליך על שאר הקולנוע. משחקים של הזדהות? גיבור טוב שהוא גיבור רע? קוראים לזה אנטי-גיבור, וזה קיים בקולנוע ובספרות די הרבה זמן. האם "אמריקה X" באמת עושה משהו בצורה שונה? אני לא בטוח. לדעתי הוא פשוט חדש מספיק כדי להיות טרי בתודעה ובעל כוכב מפורסם מספיק כדי להגיע אליה מלכתחילה.
אמריקה X
אני לא בטוח איך הוא משליך על הקולנוע ככלל, אבל כשראיתי אותו, זכור לי שחשתי שהוצג לפני משהו מיוחד. שוב, הדוגמאות שנתתי מתיחסות לסרטים שלא היו הראשונים לעשות דברים, אלא הראשונים שהביאו בגדול את הרעיונות השונים למיינסטרים (גם אם לא היו מיינסטרים בעצמם). במקרה של אמריקה X, זו הייתה הפעם הראשונה שחשתי בו זמנית תעוב והזדהות כלפי הדמות שמניעה את הסיפור. מה גם שסצנות הפלאשבק מציגות בצורה מאוד ישירה דברים קשים שאכן מתרחשים במציאות, אבל מופיעים בסרטים אחרים בצורה מעודנת וידידותית לקהל הרחב*. יכול להיות שהדבר נעשה בעבר, אבל אני לא מצליח לחשוב על שום סרט מוכר שבו הייתה גם בוטות אמינה שכזו מול המצלמה וגם פיצול של הדמות הראשית באופן חד כל כך לשני אנשים שאל כל אחד מהם הקהל מתייחס אחרת, מבלי להשתמש בנימוקים המרוחקים מהצופה הממוצע, כמו מחלת נפש או רדיפה בידי שדים.
*
: סצנת האונס בכלא היא על גבול הפורנוגרפיה (רק שלא רואים חדירה), הרבה מעבר למה שהראו בסרטים המתרחשים בכלא עד אז, בטח כשמדובר בגברים בלבד. נדמה לי שזו נקודת המפנה בה קיבלתי את נורטון כאדם שונה מהגזען הדוחה שהיה בהתחלה. דרך סצנת האונס והבכי שבא בעקבותיה, השתכנעתי שמשהו בו אכן השתנה. זה אולי מניפולטיבי, אבל עלי זה עבד.
שוב
מה זה ראשונים? מה זה מיינסטרים? ב"אמריקה X" הפיצול הזה של הגיבור הוא מאוד בולט, מאוד קיצוני. האם זה בהכרח יותר טוב מפיצול יותר עדין שמסתמך על ניואנסים קטנים? לדעתי לא. האם זה הסרט המיינסטרימי הראשון שעושה זאת? גם לא, אפילו לא בקולנוע בן זמננו (מתחילת שנות התשעים, נגיד). זה היה עוד יותר מקובל בקולנוע הפסימי (והמיינסטרימי! עם כוכבים גדולים!) של שנות השבעים, ועוד לפני זה, בסרטי הפרנויה של שנות השישים, בפילם נואר של שנות הארבעים והחמישים. זה הכל עניין של אופנה. לפעמים אוהבים גיבורים טובים לגמרי, ולפעמים אוהבים גיבורים מפוצלים בסגנון "אמריקה X". ואת מה שאוהבים, הקולנוע (המיינסטרימי!) ממהר לספק. בגלל שאנחנו בסך הכל אנשים, אנחנו נולדים בתקופה מסוימת ומתחילים מהקולנוע של התקופה בה אנחנו מתבגרים. לכן יש נטייה חזקה מאוד להגיד שהקולנוע שאנחנו גדלים עליו הוא חדשני ומשוכלל, גם כשהוא לא.
אולי
בקשר לצילום והעריכה ה''קליפיים''...
מבשר הבשורה לא היה בכלל ראן לולה ראן?
בקשר לצילום והעריכה ה''קליפיים''...
קודם כל, כבר ציינתי שטריינספוטינג היה קודם, רק לא יצר את אותו אימפקט. חוץ מזה, אני לא זוכר את ראן לולה ראן כל כך טוב, אבל נדמה לי שלא היו בו אפקטים חזותיים לא אופייניים לסרט "מציאותי", כמו במועדון קרב ואמלי. הצילום והעריכה אכן קליפיים, אבל גם האפקטים הם חלק מהעניין לדעתי.
אני דווקא הייתי מציין את
"רוצחים מלידה" של אוליבר סטון (עם או בלי קשר לאיכויותיו המפוקפקות או לא מפוקפקות) בתור מבשר הגל הקליפי של שנות התשעים.
אז מה ראית את
"מישהו לסמוך עליו"? קלאסיקה
לא ראיתי, אבל ההיסטוריה תשפוט.
כללי המשיכה?
אתה מדבר על סרט הנעורים הכי מיותר וחסר פואנטה אי אבר?
אלוהים, זה כאב לי לצפות בדבר הזה. זה עדיין כואב להיזכר.
בוודאי!
אחרי "מועדון קרב", אחד הסרטים החשובים של השנים האחרונות. פספסת את הפואנטה? לא נורא, יש עוד סרטים.
אויש.
בהנחה שזה לא אוף טופיק מוחלט (כי לא זכורה לי ביקורת על הדבר הזה שקורא לעצמו סרט) אתה מוכן להסביר מדוע איך ולמה ראית בדבר הזה משהו חיובי, ומה זה היה?
אני יכול לנסות
אבל למה? כמו שכבר ראינו בדיונים על "גברים בחלל" ו"לגמור עם האהבה", אי אפשר "לראות" את מה שפספסת בסרט אחרי שמישהו הסביר לך אותו רטרואקטיבית. קשה לי להאמין שגם אם אני אכתוב על הסרט מכאן ועד להודעה חדשה תראי את הסרט שוב כדי להשלים פערים.
לכן אפשר פשוט להסתפק במה שכתבתי בהודעה המקורית שלי בפתיל. להזכירך: "ניכור בין בני אדם ובין האדם לבין עצמו. החלפה של תחושות פנימיות במסמנים החיצוניים של אותן תחושות, ושל מחשבות במעשים ריקים מתוכן. אותנטיות מול חיקוי, ציניות מול רגש." בקיצור, הסרט מדבר על המנטליות הפוסטמודרנית, אבל לא מבחוץ אלא מבפנים. אין גיבור "חיובי" שמגיע מבחוץ וביחס אליו נבנה עולם. כל הדמויות בסרט הם אנשים שהם חלק מהעולם הזה.
תנסי לרגע לחשוב על סרטים שמתארים התנהגות דקדנטית (מ"בית החיות" והלאה). הסרטים האלה יכולים ללכת לשני כיוונים שונים. או שהם אומרים שהדקדנטיות היא טובה, ולכן אין שום בעיה איתה. או שהם מתחילים בזה שהיא כיפית, אבל בהמשך מתחילים לבצבץ הצדדים השליליים שלה. קורה משהו, הגיבור מתפכח מהאשליה, רואה את הדרך הנכונה וגואל את עצמו. "כללי המשיכה" הולך לכיוון מאוד שונה. הסרט לא עושה שום אחורה-פנה, ההתנהגות של הדמויות נראית שלילית כבר מלכתחילה, יש סידרה של אירועים יותר גרועים או פחות גרועים, אבל אין התפכחות, אין גאולה, אין בעצם שום דבר.
אני יכול לנסות
אני חותם על כל מילה במשפט האחרון.
כנ''ל
ואני לא רואה מה גאוני בזה. נשמע לי מקרה טיפוסי של המלך הוא עירום.
כלומר, טיםוסי למעט זה שמרבית האנשים שמים לב לכך שהוא עירום, אני מתכוונת.
בהחלט
מרבית האנשים אוהבים סרטים גרועים ולא מתלהבים מסרטים טובים, אין בזה שום חידוש. אם הסרט היה אירופאי, אותם האנשים היו מתלהבים ממנו הרבה יותר. ואם הוא היה יפני או קוריאני, הם היו ממש יוצאים מגדרם. אבל בגלל שהוא סתם סרט אמריקאי, הוא הסתפק בקבלת לא מעט ביקורות חיוביות (במצטבר, לא יחסית לביקורות השליליות) וחשיפה לקהל רחב.
אז בעצם,
אתה אומר שהסרטים שהצבעת עליהם מתעסקים באתוסים ומשברים תקופתיים, והם מנציחים במידה זו או אחרת את רוח הזמן שבו הם נוצרו?
מי אמר?
למה התימות האלו רלוונטיות עכשיו ולא לפני שנים מספר?
האם אתה מבסס את הקביעות הללו על התבוננות אובייקטיבית בתקופה שבה אתה חי, תוך ניתוח חברתי עמוק שלה?
או אולי אינטואיציה?
או שזה מה שהמרצים אומרים?
והכי חשוב:
למה שמישהו אחר מעז להשליך למדורה סרט משלו, ומצמיד לכך נימוק משכנע לא פחות משלך, אתה הופך להיות סמכות עליונה למצוקות השעה?
_______________
כל השאלות הנ"ל לא נשאלו מתוך קנטרנות, אלא מתוך רצון אמיתי להבין איך אדם שהוא ללא ספק סמכות לענייני קולנוע, מרשה לעצמו לפרוץ את גדרות הדיסיפלינה שלו בכזו נונשלנטיות לא מחייבת?
אז בעצם,
מי אמר? אני אמרתי. הכל בחירות אישיות, סובייקטיביות. מה גם שאני לא רואה איך אפשר להיות אובייקטיבי בנושא. אולי אם אתה נמצא לגמרי מחוץ לחברה ומחוץ לקולנוע.
מרצים? איזה מרצים ושל מי? המרצים שלי מעולם לא הזכירו אף לא סרט אחד מבין החמישה שציינתי. אינטואיציה? כן, בהחלט. ניתוח חברתי? כן, אבל לא עמוק. סתם התבוננות בעצמי, באנשים שסביבי, ובעיקר בתוצרי התרבות. סרטים שציינתי הם לא היחידים שמטפלים בנושאים האלה, אבל לדעתי הם מטפלים בהם בצורה יותר ממוקדת ומעמיקה מאחרים.
לגבי הדיון שלי עם הפינגווין, אני חושב שהסברתי. פינגווין הלך לכיוון אחר משלי. אני דיברתי על סרטים שעוסקים ברעיונות, הוא דיבר על חידושים צורניים וטכניים. אני דיברתי על מה הכי מדויק, הוא דיבר על מה הכי חדשני. בגלל שהבחירות שלו הן מקטגוריה אחרת ויותר "אובייקטיבית", הערתי על כמה מהן. מצטער, אני לא רואה את זה כפשע נגד האנושות.
לא הבנתי את הקטע עם גדרות הדיסציפלינה. איזו דיסציפלינה? ציינתי כמה סרטים שהם לדעתי חשובים. זאת הייתה הצעה.
אוקיי.
קיבלתי.
שאלתי שאלות וענית בכנות אז זה סבבה.
הבעיה שלי עם ההודעה שלך הייתה מידת היומרה שמובלעת בה :
אם אתה מתייחס למאפיינים צורניים/אסתטיים/סגנוניים בסרטים, אז זה מבורך. אתה עושה רפלקסיה על ההיסטוריה של הקולנוע ועל המגמות המתחלפות במדיום, ועל פי אותה רפלקסיה אתה יודע מה חדשני ופורץ גבולות ומה לא. החסרון בניתוח מהסוג הזה הוא שהוא כולא אותך בד' אמות של קולנוע, הוא נשען על הידע שלך במסגרת הדיסיפלינה המסויימת הזו.
ההודעה שלך לא התייחסה לאספקט האסתטי בקולנוע, אלא למישור רעיוני מקיף של התרבות שבתוכה הסרט נוצר: אם אני אעשה להודעה שלך וולגריזציה קלה זה ישמע בערך ככה : וידויים של מוח מבטא את רוח התקופה שבה הוא נוצר שהיא: "משבר זהות, קונפליקט עמוק בין העולם החיצוני לפנימי" וכן הלאה.
עכשיו, כשאתה מדבר על אתוסים תקופתיים, אתה כבר לא עושה רפלקסיה על ההיסטוריה של הקולנוע, אתה עושה רפלקסיה על מגמות תרבותיות/חברתיות/הגותיות, שכל קביעה עליהן רצוי שתגובה בניתוח עמוק, ושאיפה לאובייקטיביות מקסימלית. אתה לא יכול לזרוק לחלל האוויר אמירות כמו : המשברים הגדולים של שנות 01-04, הם אובדן זהות, בעית הנשיות המשוחררת, והעימות בין חיקוי לאותנטי.
כלומר אתה יכול, זה פשוט נשמע מאד לא רציני. הסתכלות במעגל האנשים הסובבים אותך, אינטואיציה, והשגות סובייטקיביות פשוט לא מספיקות בניתוח מהסוג הזה.
לכן, באופן פרדוקסלי[1], כששללת את ההצעה של פינגווין, עשית את זה על רקע קולנועי טהור, ולא על רקע תרבותי רחב יותר. וההודעות האלו היו מעניינות ורציניות בהתאם.
1- אני התלוננתי דווקא על ההודעות האלו, לא יודע למה, כנראה שאתה מפחיד אותי קצת.
תראה
זה נראה לי כאילו שהבעיה היא עם כמות הסרטים. בוא ננסח את זה אחרת. אם הייתי לוקח סרט מסוים, מנתח אותו, אומר שהוא עוסק בנושאים מעניינים ורלבנטיים לתקופתנו וקורא לו סרט חשוב, האם גם זה היה פסול בעינייך?
לא התכוונתי כמובן לזה שהמשברים האלה הם חדשים-דנדשים ורלבנטיים רק החל מ-2001. למעשה אלה מגמות גדולות יותר, אבל בגלל שהקולנוע לא תמיד משקף את המציאות, גם לא על דרך האלגוריה, כדאי לשים לב מתי הוא כן. אני לא בוחר בנושאים האלה *רק* לפי מעגל החברים שלי, אלא בעיקר כאמור לפי תוצרים תרבותיים אחרים כמו קולנוע, טלוויזיה, ספרות. הנושאים האלה מופיעים הרבה, אבל לא תמיד נמצאים בקדמת הבמה. בסרטים שציינתי הם (לדעתי) כן.
אחד הדברים שאתה למשל לא עושה זה להתייחס לטענות ספציפיות שהעלתי אלא רק דן בשאלה האם אני בכלל יכול לבצע אבחנות כאלה. כשסרט עוסק בנושאים כמו גלובליזציה או הלך הרוח האמריקאי מיד לאחר 9/11, אני חושב שיידרשו כישורים רטוריים בלתי מבוטלים כדי להפריך את הטענה שלי שמדובר ב*נושאים* רלבנטיים לתקופה שלנו גם אם לא בהכרח ב*סרטים* רלבנטיים. באותה מידה אתה יכול לתהות על האם המועמדים בסקרים של עין הדג הם קבילים, כי אמנם בסקרים מצביעים כולם אבל את המועמדים בוחרים העורכים על פי טעמם האישי.
וחבל שאני מפחיד אותך קצת. אם היית נתקל בי בסמטה חשוכה, סביר להניח שהייתי מפחיד אותך הרבה יותר. במדיום טקסטואלי זה נורא קשה, וחבל.
נכון,
כמות הסרטים ברשימה חיזקה את תחושת אי הנוחות שלי למקרא הודעתך, יותר מההתנגדות העקרונית.
סביר להניח שלו היית בוחר סרט אחד מהרשימה, ומרחיב עליו במידה שמניחה את הדעת, כולל התייחסות מעמיקה לחברה שבה הוא נוצר, והוספת הסתייגויות, הייתי נהנה ולא מתעצבן.
אבל ברגע שאתה הופך את זה לרשימת מכולת של אתוסים תקופתיים וסרטים שמתכתבים איתם, זה הופך להיות אקט של חוסר אחריות אינטלקטואלית.
דינו של סרט שעוסק באופן ישיר בהתרחשויות הסטוריות, כמו אסון התאומים, לא כדין סרט ש*פרשנות* שלו עשויה לעלות איזו טענה *אבסטרקטית* על החברה שבזמנה הוא נוצר.
ההודעה המקורית שלך, התייחסה רק לפרשנות מהסוג השני. ופרשנויות מהסוג הזה, תמיד נעים יותר לשמוע בלווית סימוכין, ולא סתם כך ככותרת.
אבל נראה לי שאני עובר את החסם העליון של הקטנוניות, והפואנטה של כל ההתפלמסות הזו חומקת ממני אט אט. אז נניח לזה כך.
אלא אם כן מתחשק לך להרחיב על אחד הסרטים מההודעה המקורית שלך, אני כמובן אשמח לקרוא.
בנוגע לרעיונות
הכל ספקולציות.
כיום אנו תופסים את "מועדון קרב" כסרט שמעבר לאינספור הרבדים בו והחדשנות שלו וכל הקשקשת שנשפכה סביבו – מייצג באופן דיי מדויק הלך רוח מאוד מאוד ספציפי: זה של סוף המילניום, או של המשבר הקיומי בשלהי העידן הפ"מ אם לדבר במשפטים מפוצצים.
אלא שדווקא משהו שדייוויד פינצ'ר אמר גרם לי לתהות כמה מזה יישאר לדורות הבאים:
הוא (וגם אדוארד נורטון נדמה לי) השוו פעמים רבות את "מועדון קרב" ל"הבוגר" של מייק ניקולס, כסרט שבא לייצג את הבלבול הרעיוני והרגשי של דור שלם.
אלא שבכל הפעמים בהן צפיתי ב"הבוגר" בטרם שמעתי את דברי הפינצ'ר, לא עברה במוחי המחשבה לשפוט את הסרט בקונטקסט של התקופה בה הוא נעשה, כמייצג שלה. בשבילי, זה היה פשוט סיפור טוב שעשוי טוב, ללא יותר מידי רבדים עמוקים יותר.
עכשיו, כשאני מודע לזה, הצפייה שלי ב"הבוגר" הרבה יותר מעשירה. אני רואה למה פינצ'ר התכוון, ונראה שזה גם מה שניקולס התכוון לעשות, ושבזמן אמת זה גם אכן מה שקרה: צעירים שראו את "הבוגר" כשהוא יצא אכן ראו בו שיקוף נדיר שלהם. סרט שמגדיר דור.
אך בלי הפרספקטיבה שהגיעה אלי מבחוץ, אני לא יודע אם הייתי שם לב לזה. אני לא אופתע אם עוד 20-30 שנה, הצעירים שיראו את הקלאסיקה "מועדון קרב" יחשבו שזה אחלה סרט, אבל לא יוכלו למקם את הרעיונות שלו כמייצגות של רגע כזה או אחר בהיסטוריה.
רוחה של תקופה
בדיוק סיימתי את הגרסה המוערת של 'הקוסם מארץ עוץ'. באחת ההערות נכתב שלסרט של MGM צולמה סצנה שלמה עם ריקוד של ארבעת החברים ביער אחרי שעוק. אותם יתוש, והיער כולו רוקד איתם. לסצנה קראו The Jitterbug, וגם הסגנון היה מבוסס על הריקוד באותו שם, שהיה פופולרי מאוד באותה התקופה.
המפיק החליט לקצץ את כל הסצנה, וכששאלו אותו למה, הוא אמר שהם מנסים ליצור סרט עם חיי מדף ארוכים ככל הניתן (הוא דיבר על עשר שנים), ולכן הוציאו ממנו את כל סממני התקופה, שלא יתיישבן (משום מה הוא לא השתמש במילה הזאת. בור ועם הארץ).
רוחה של תקופה
הי, גם אני בדיוק סיימתי את הספר הזה.
נראה לי שהתגובה שלך מתאימה יותר להודעה של רייבי על כך שסרטים שמתישבנים הם כאלו שמשתמשים בחידושים הססגוניים של התקופה. דרוש אדם בעל גישה סוציולוגית כמו רייבי שיתייחס לעובדה נוספת שעולה מהספר, לפיה הסרט הצליח במידה מינורית בלבד, ורק בזכות ההקרנה המחודשת בטלוויזיה בשנות החמישים (בשחור לבן? איך אפשר?) הוא זכה לחיי נצח.
[1] תודה ענקית לערוץ 10 שבתיאום מושלם עם הרגלי הקריאה שלי סידר לי צפייה נוספת בסרט. שיבוץ מושלם – גם סרט נפלא וגם מתאים להפליא לקהל הישראלי צמא הטרנדים ביום הבחירות. השאלה היא, האם "אבא גנוב" שודר לאחר מכן כתמיכה סמויה בש"ס.
אגב, המאבק ספר מול סרט נגמר בנוק אאוט מוחלט לטובת הסרט. לפי מה שזכור לי יש כאן לא מעט אוהדים של פרנק באום ויצירתו. אנא הסבירו לי מה כל כך מיוחד ביצירתו, כי התרגום החדשים ושלל ההארות ופרטי הטריוויה הנלווים לא גילו לי קסם מיוחד.
הרבה מהסרטים הישנים
שאנחנו תופסים אותם כרגע כקלאסיקות היו כישלונות בזמנם שהתחבבו על הקהל רק כמה עשורים אחרי יציאתם. גם "חיים נפלאים" של פרנק קפרה הוא כזה. וגם "האזרח קיין". הרבה, בקיצור.
''הבוגר'' הוא דוגמה מעניינת
אבל בעייתית. אני חושב שדיברתי כבר לפני על זה שהקהל הבין את "הבוגר" בזמן יציאתו בצורה מוטעה, בצורה שניקולס לא התכוון אליה.
(סנל"ל ל"הבוגר"?)
דהיינו הקהל הבין אותו כסרט מחאה, סרט שהגיבור שלו יוצא נגד הדור המבוגר בצורה חד משמעית, ומנצח ניצחון חד משמעי. כוונתו של ניקולס הייתה לבקר קודם כל את בנג'מין עצמו, ולהציג את הנצחון שלו כאמביוולנטי. הקהל התעלם מהאספקטים האלה, וגם אנשים שרואים עכשיו את הסרט לראשונה לפעמים מפספסים אותם (הפעם מסיבה שונה, בגלל שהם חושבים שההתנהגות של בנג'מין היא אופיינית לנוער של שנות השישים).
אז למעשה הסרט הגדיר דור שלם לא בגלל שהוא דיבר בצורה מודעת על הנושאים שמעניינים את הדור (כמו "אדם בעקבות גורלו") אלא בגלל שהוא נבחר באופן דמוקרטי ע"י אותו הדור.
''הבוגר'' הוא דוגמה מעניינת
מעניין שתופעה דומה התרחשה עם "מועדון קרב", שעד היום רבים רואים בו סרט שמבקר רק את תרבות הצריכה, ולא מבחינים שהוא מבקר גם את מבקריה, ושבכלל, מדובר ביצירה אמביוולנטית למדי.
אני, אגב, לא חשבתי האם ההתנהגות של בנג'מין אופינית לשנות השישים או לא. בכלל לא חשבתי על הזמן בו הסרט מתרחש. הסיפור הרגיש מספיק על זמני כדי שיוכל להתרחש גם כיום באופן דיי דומה. רוח הזמן ארוגה בתוכו באופן מאוד עדין, בין השורות, ובמיוחד בשביל צופה בן זמננו.
אין ספק שבזמן אמת רוח הזמן ניכרה בו (גם אם התפרשה באופן שגוי, כפי שאתה טוען) באופן הרבה יותר מובהק. ועל כן אני תוהה האם גם "מועדון" יסבול מאפקט דומה, ומכאן – האם יש טעם לפתיל הזה.
בוא נראה.
קלאסיקה מהסוג שאתה מדבר עליו צריכה לציית לשני מבחנים כמו שאני תופס אותם: 1. היא צריכה להיות שייכת לזמנה. 2. היא צריכה להיות על-זמנית. כלומר, היא צריכה לייצג איזשהו משבר או רעיון משהו משהו ששייך לתקופה שבה היא נוצרה, כדי שבפרספקטיבה יהיה אפשר לשייך אותה למשהו ולהעמיד פנים שיש לה ערך "הסטורי", ובמקביל, היא צריכה להתעסק בנושאים שנשארים רלוונטיים (רגשית או פילוסופית) גם שנים אחר כך. לחדש הם בטח לא צריכים, אבל לסמן מגמה הם בהחלט יכולים. אז "מועדון קרב" זה באנקר, בוא נזרוק עוד (קצת) שמן למדורה:
הסרטים של צ'רלי קאופמן, בגדול, יהיו סוג של קלאסיקה, אם כי אני מנחש שהם יחשבו לקלאסיקה שהתיישבנה. לסעיף הראשון הם עונים בענק – הם מסמנים את מגמת המיינד-בנדינג השלטת בקולנוע ההוליוודי של השנים האחרונות, הם משתמשים בהמון רעיונות פוסט-מודרניסטיים שנחשבים משמעותיים לזמנם (אם כי גם הם הופיעו כבר בשנות השמונים, כך שזה לא "חידוש") והם מבויימים ע"י במאים תזזיתיים וקליפיים שהעמיסו אותם בכמויות מידע אופייניות לימינו. לגבי העל-זמניות – אני אישית מפקפק, ולכן נדמה לי שהם יתיישבנו, אבל אולי אני טועה.
בחירות או לא להיות – אחד הסרטים האהובים עלי, ומצער אותי שהוא לא הוזכר בכל שגעת ה"קולנוע החתרני" שהלכה כאן לפני כמה שבועות. נכון, אלכס פיין הוא במאי איכותי בהגדרה. אבל בסרט הזה הוא לקח ז'אנר הוליוודי מאוד ספציפי, עם המאפיינים התקופתיים המאוד ספציפיים של ימיו, ומבלי לחרוג מהשיוך הז'אנריסטי שלו הפך אותו לאחד הסרטים הכי עמוקים ורב שכבתיים שעוסקים ב… אה… מצב האנושי? נניח את זה ככה.
ראשמור – אני אישית לא מת על ווס אנדרסון, אבל אין לי ספק שהבכורה שלו תהפוך לקלאסיקה. הוא גם סימן מגמה שסרטים אחרים הולכים בדרכה בכל הקשור למקצב, סגנון דיאלוגים ושימוש במוזיקה (ראו "נפוליאון דינמיט" ו"אני לב האקביז"), וגם שתל חזק בקולנוע שלו איזה תחושה של ניתוק רגשי*, ששייכת מאוד לזמנה, ונשארת רלוונטית גם אחריו.
*צריך רק לציין שאותו ניתוק רגשי שיהפוך את "ראשמור" לחשוב, הוא גם כנראה מה שגורם לי לא להבין את הסרטים של אנדרסון, ובטח שלא להתחבר אליהם.
בוא נראה.
"בחירות או לא להיות" הוא סרט שאני מאוד אוהב, אולי יותר מכל סרט אחר של פיין. בהחלט מאוד שונה מסרטים אחרים של זמנו, אבל חתרני? אני לא בטוח. הוא יותר מדי בוטה לגבי מה הוא הולך לעשות, איך ולמי. הוא לא מעמיד פנים כסרט תיכון מהשורה.
"ראשמור" מאוד מתבסס על סרטי ההתבגרות של שנות השישים והשבעים. הייתי מציע לך לראות את "הארולד ומוד". אמנם זה סרט הרבה פחות מוצלח מ"ראשמור" אבל יש בו הרבה אלמנטים מעניינים.
נסה לראות את ''בחירות'' מבלי לדעת
שהוא נכתב ובוים ע"י אחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע העצמאי – הדרך שבה רוב האנשים צרכו אותו (להזכירך, מדובר בהפקה של אמ טי וי ששווקה כסרט נעורים לכל דבר). אני צפיתי בו ככה לראשונה, וזו אחת מחוויות הצפיה היותר מבלבלות שאפשר להעלות על הדעת.
ראיתי את ''בחירות''
בקולנוע, בארה"ב, ב-1999. בלי לדעת מי זה פיין. אבל גם בלי לצפות לקומדיית תיכון סטנדרטית. בעצם בלי ציפיות בכלל, חוץ מזה שזה אמור להיות משהו לא רע. כבר בסיקוונס הפתיחה אפשר להבין פחות או יותר באיזה עולם אתה נמצא ומה הכללים שלו.
העניין עם "הרולד ומוד" זה לא חידוש מול חיקוי. ההלך רוח המאוד ספציפי שמציע "ראשמור" קיים בצורה גולמית יותר כבר ב"הרולד ומוד". כאן אפשר להיכנס לשאלת ביצה ותרנגולת: האם דור האינדי המציא את התוצרים התרבותיים שלו יש מאין או שהם נוצרו כהמשך של תוצרים תרבותיים קודמים והגדירו את הדור רטרואקטיבית?
אה, ועוד משהו -
תודה על ההמלצה, כמה אנשים כבר הפנו אותי ל"הרולד ומוד". אבל, העובדה ש"ראשמור" מתייחס או מתבסס על סרטי נעורים ישנים לא ממש רלוונטית לדיון הנוכחי, כיוון שכפי שאמרת, העניין פה הוא לא בחידוש. העניין הוא באיכות הסרט ויכולת שלו לתפוס הלך רוח מסוים שמייצג את התקופה, ו"ראשמור" בהחלט נושא סוג של דגל לדור האינדי (שאני כנראה לא ממש שייך אליו, כאמור).
זו דעתי:
http://my.area.co.il/view.php?siteid=38980&jet=page&menuid=362067&postid=421325
כל מילה בסלע.
אני לא יכול לאמר שזו הפעם הראשונה שאני שומע את הטענות האלה וגם לא את ההצעות, אבל גם בפעם החמישית הן נשמעות הגיוניות להפליא.
חוץ מזה, המאמר הזה מנוסח להפליא, משכיל ומשכנע. הייתי מציע להפוך אותו לעצומה ואותה לשלוח לקבוצה נבחרת של אנשים בתחום.
תודה
האמת היא ששקלתי להוסיף קישור לעצומה לשינוי שיטת הבחירה, אבל אין לי אפשרות לעשות זאת באתר. אם מישהו מתנדב להעלות עצומה שכזו לרשת כדי שנוכל לשלוח לאקדמיה, אני אתמוך בפה מלא.
(תרגום לעברית יופיע כנראה באחת התגובות כשתתפרסם הביקורת):
http://telegrams.blogspot.com/2006/03/v-for-vendetta-impression.html
29 מליון? זהו?
אולי זה רק אני, אבל בשנתיים האחרונות, ואולי אפילו לפני זה, ההכנסות של הסרטים פשוט נמוכות, בהשוואה ליצירות כמו שרק, מטריקס, שר הטבעות וכו', הסרטים הם עלובים מבחינת רווחים. נוצר ומתחזק הרושם אנשים פשוט לא הולכים לקולנוע. דויד הרג (עם רוגטקה) את כוכב הקולנוע?
כבר כמה שנים שהכנסות הסרטים יורדות פלאים, תודות למטרדים כגון תעשיית הDVD, הורדות לא חוקיות מהרשת, תעשיית המשחקים העולה… וג'ורג' בוש (אנא אערף, שיהיה).
מה הטעם, אם כך, בלדווח על הכנסות הסרטים העלובות אם המצב, כמו שאתה מציג אותו, נמצא כאן כדי להישאר? כל הנושא של המבקרים שלא באים לקולנוע חוזר על עצמו כמעט בכל דוחק"ו.
זו עוד לא עונת הבלוקבאסטרים.
סרטים יוצאים לפי תקופות, ומרוויחים בהתאם. אין דין סרטי הזבל של ינואר כדין הסרטים הגדולים של הקיץ.
איך קוראים לtake the lead בארצנו?
[הסרט הזה על הריקודים עם אנטוניו בנדרס…]
והאם הוא יגיע אלינו בכלל?
תודה וסליחה על ההדחפות..:]
עמוד ראשי, ''לא סופי''.
http://www.fisheye.co.il/static/future.html
שם הסרט בישראל – "רוקדים", והוא יוקרן החל מ-6 באפריל.
והוא סרט מיותר לגמרי.
כתבו עלינו בעיתון!
השבוע בכתבה של 'רייטינג' על מתרגמי הכתוביות בטלוויזיה, יש אזכור ל"מניח רעפים נוצרי", וגם לינק לעין הדג (ולמסך המפוצל).
וגם רוביק רוזנטל
במדורו השבועי ב"סופשבוע" של מעריב (במסגרת סלנג מקוון שהפך לשגור בלשונם של רבים).
בערך
רוביק רוזנטל מזכיר את הביטוי מר"ן (מניח רעפים נוצרי) שמוצאו הודאי מעין הדג, לצד ביטויים נוספים שמקורם יכול להיות באתרים אחרים. שמו המפורש של האתר לא מוזכר.
יצאו מהדו''ח
חיים בין השורות, 24 שבועות, 7M$
Shopgirl, 22 שבועות, 10M$
נקודת מפגש, 11 שבועות (+ 1 טרום בכורה), 23M$
מנדרליי, 8 שבועות, 0.07M$ (יפ, הסרט הרויח שבעים אלף דולר, שהם בערך חצי אחוז מעלות ההפקה שלו…)
כשזר מצלצל, 7 שבועות, 47M$
לרכוב על לוויתן
שלום רב
אני מחפשת חומר איכותי -ניתוחי ברמהעל הסרט "לרכוב על לוויתן".
כמו כן אשמח להכיר אתרים העוסקים בניתוח ופירוש של שפת הקולנוע.
תודה
לסרט, כמו שאפשר למצוא בקלות,
יש ביקורת:
כתבה מספר 1710
ואם זה לא מספיק, יש תשובה נוספת:
http://www.fisheye.co.il/static/nowewont.html