לרכב על הלווייתן

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 20 באוגוסט 2003Posted in: ביקורות

במקור: Whale Rider
תסריט ובימוי: ניקי קארו
על פי ספרו של וויטי איהימארה
שחקנים: קיישה קאסטל-יוז,
ראווירי פאראטנה, ויקי יוטון,
קליף קרטיס

לפני המון-המון-המון-ממש-הרבה זמן הגיע אחד פאיקיה מהאי האגדי הוואיקי לניו-זילנד רכוב על-גבי לווייתן, וקיבל כנראה שפשפת נוראית, שלא לדבר על עקמת ברגליים.
חוץ מזה, הוא הפך לאביהם-מולידם של המאורים, לסמל פופולרי לפיסול, לנושאן של אגדות-עם ולמרואיין מבוקש בתכניות אירוח, לו היו כאלו באותה תקופה ("פאיקיה – אפשר לקרוא לך פאיקי?").

מאז, במשך דורי-דורי-דורות, הבן-זכר הראשון במשפחת הצ'יפים הופך למנהיג השבט; הוא מנהיג את המאורים, שומר על המסורת, מלמד ריקודים טקסיים את כל אנשי כפרו, ובתורו מעביר את הלפיד לבנו. רכיבת לווייתנים נשארה רק מיתוס – לא מלמדים קורס בזה, למרבה הצער. אלא מה? שאמא-טבע מכה שלישית. בכפר קטן ומבודד אי-שם בניו-זילנד המודרנית, המאכלס אך-ורק מאורים (ונהג אוטובוס לבן), מתחוללת הפתעה. לפורוראנגי, בנו הבכור של הוד-צ'יפותו קורו, נולדים בן ובת – אך רק הבת שורדת, אבוי; האמא מתה בלדתה והבן מחרה-מחזיק אחריה.

וכולם הרי יודעים טוב מאוד, שהמסורת מחייבת בן זכר ממשיך. אבל עכשיו אין. האמת, פלאי פלאות שזה לא קרה אף פעם בעבר, אבל יש להניח שמי שרוכב על לווייתן פטור מחוקי הסטטיסטיקה. פורוראנגי מתעצבן קשות על אביו ולהיפך, נוצר ביניהם נתק, ופורוראנגי עוזב את הכפר ואת ניו זילנד, ויוצא לנדוד באירופה.

אחת-עשרה שנים עוברות. התינוקת, שפורוראנגי התעקש לקרוא לה פאיקיה, גדלה והופכת לילדה חמודה ועקשנית. היא מתגוררת עם הסבא והסבתא, וצריכה להתמודד עם העובדה שסבה בעצם לא רצה אותה; בתור בת, היא לטעמו חסרת-תועלת גם אם אהובה. פאיקיה מודעת לחלוטין ליחסו של הסבא, שהיא אוהבת עד מאוד, וזה כמובן לא מוסיף לשיפור מצב רוחה ויציבותה.

יום אחד, כשהצ'יף מחליט לשמר את הידע ולהעביר לילדי שבטו את המיומנויות השבטיות העתיקות, נוצר קונפליקט: מיומנויות אלה שמורות, לדעת הצ'יף והמסורת, לגברים בלבד. פאיקיה מתקשה לקבל את הרעיון – היא מאמינה שהיא יכולה וראויה להנהיג לא פחות מכל ילד אחר, ומאוד-מאוד-רוצה ללמוד את מה שצ'יף-קורו לא מוכן שהיא תלמד. כמובן, היא נתקלת בנזיר סיני עתיק, שמלמד אותה את סוד אומנויות הלחימה היפניות העתיקות, ובסוף כובשת את העולם ומשחררת את ווילי.

טוב, לא בדיוק, אבל בסך-הכל הסרט נכנס לשטאנץ די ברור של סרטים על הילד/ילדה שצריך להוכיח את שוויו לעולם ספקן, ובתור בונוס, יש גם את המאבק נגד חברה מיושנת/מוסכמות/ילדים מהסביבה/מיסטר ברנז מהסימפסונס. אז יש כמה שינויים מקומיים: יש מנהגים מאוריים, מזמורים מאוריים (לא בשום סולם מוזיקלי שאני מכיר), מנועי-סירות מערביים, וקמצוץ פמיניזם מוצהר. ואין אף טלוויזיה.

לא ש'לרכב על הלווייתן' הוא סרט גרוע. יש בו שחקנים טובים, במיוחד קיישה קאסטל-יוז בתפקיד פאיקיה – שחקנית ילדה יוצאת מן הכלל, ומשכנעת מאוד, בכל מצב-רוח שלה. הטקסטים לא דביליים (חי זקני הוירטואלי שב'גיבור' גיחכתי הרבה יותר), אבל גם לא מחכימים יותר מדי. יש בו כמה סצינות יפות ומרגשות (דוגמה טובה היא הנאום של פאיקיה בהצגת בית-הספר, אי-שם באמצע הסרט), וגם כמה אתנחתות קומיות (למשל, קטע בו מדגים הצי'ף רוקו לחימה באמצעות הוצאת לשון וגלגול עיניים, שאולי לא היתה אמורה להיות קומית, אבל היא מאוד מצחיקה, ודרמה היא לא). גראנט רואה, בתפקיד הדוד ראווירי, מצליח במיוחד להפוך כמעט כל סצינה בהשתתפותו ללא רצינית אך לא נלעגת.

רק מה? הכל קצת יותר מדי צפוי. אין מספיק דרמה. יש כמה מאבקים ברורים וצפויים למדי, וויכוחי מסורת שטחיים ולא-משכנעים באמינותם. יש כמה סצינות שהיו יכולות להתפתח הלאה, גיבורי משנה שבאים ונעלמים (למשל, הילד המי, שלפי כל הסימנים יהיה מאוהב בעתיד בפאיקיה אם הוא לא מאוהב בה כבר עכשיו, משחק תפקיד משמעותי בשתי סצינות, ואז נעלם מבלי להשאיר סימן), אבל אין מספיק התפתחות. כל העלילה נעה סביב השאלה האם פאיקיה תצליח/לא תצליח, והאם הסבא יקבל/לא יקבל את זה. וזהו. ואני מרשה לעצמי לשער שלא רבים יתקשו לנחש את הסוף. הרי רובנו ראינו יותר מסרט אחד שמזכיר בקווים כלליים יותר או פחות את זה הסרט.

מה שכן, כל זה הופך את הסרט מתאים במיוחד להורים עם ילדים צעירים, בתנאי שהם יודעים לקרוא (או מבינים אנגלית ומאורית, כמובן). הסרט מצולם היטב, מרהיב עין, ומחזיק בקו עלילה פשוט מספיק כדי שכל העולם ואחותו יוכלו לעקוב אחריו תוך עדכון קרוביהם בטלפון סלולרי. גם המתח בו מתון, ואין בו ממש אלימות (וגם מין לא). בקיצור, בתור הצגת בוקר לילדים עם סף חרדה נמוך, זה סרט מצוין.

עבור השאר, זו עסקה לא רעה, אבל גם לא טובה; זה לא זבלון, אבל אותו הסיפור הוצג כבר באופן מוצלח יותר. בסך הכל, זה סרט פרווה. לא יותר, לא פחות. ומוסר ההשכל האמיתי הנובע ממנו הוא, כנראה, שברגע שעוסקים במיעוטים אתניים קל מאוד לזכות בפרסים בהמון פסטיבלים. גם אם הסרט סטנדרטי לגמרי.

תגיות: