במקור: Palindromes
תסריט ובימוי: טוד סולונדז
שחקנים: אלן ברקין, שרון ווילקנס, ג'ניפר ג'ייסון לי, מתיו פבר
"עכרור יקר,
אני תמיד קוראת את הטור שלך והוא נורא נורא יפה.
אתה חייב לעזור לי דחוף.
אני בת 13. אני מאוד רוצה תינוק 100מם, אז לפני כמה זמן שכבתי עם חבר שלי, ונכנסתי להריון. עכשיו, בגלל זה, החבר שלי רוצה שנתנשק כמו גדולים, ואני מתביישת. מה לעשות?"
בבקשה תענה לי מהר,
אביבא".
אוקיי, המכתב הזה מומצא, אבל הוא מייצג די טוב את אביבא, ילדה יוצאת דופן וגיבורת הסרט 'פלינדרום'. שלא במקרה, המילה "אביבא" עצמה היא פלינדרום, כלומר ביטוי שנקרא אותו דבר גם מהסוף להתחלה (באנגלית, Aviva נראה פחות מוזר). הגימיקים לא נגמרים כאן: הסרט מחולק לקטעים, מעין "פרקים", ובכל קטע מופיעה שחקנית אחרת בתפקיד אביבא. בסך הכול, לא פחות משמונה שחקניות, מילדות קטנות ועד נשים מבוגרות. נסו לספור אותן, כמוני – וכמוני, תחטפו כאב ראש, שאותו הסרט ממש לא יעביר לכם. אבל מה קורה שם, תשאלו? ובכן:
אביבא, ילדה שחורה קטנה, שוכבת במיטה וגועה בבכי. אמא שלה, בהירת גוון באופן קיצוני בהשוואה למוצג האנושי במיטה, נכנסת ומרגיעה אותה. "לא, חמודה, את לא תגמרי כמו בת הדודה שלך, שנכנסה להריון ומתה". קאט.
סצינה חדשה: אותה אביבא עצמה, שעכשיו מגולמת על ידי ילדה לבנה ג'ינג'ית, שוב מדברת עם אמא. הן מתווכחות. מסתבר שגורלה של בת דודתה זצ"ל רופף לאביבא כמה אומים בקודקוד, והיא דווקא רוצה שיהיה לה תינוק. כל עניין הפנימה-החוצה, שמבוגרים קוראים לו "סקס", לא ממש ברור לזאטוטה, אבל היא מצליחה לבצע את זממה, ולממש את פוטנציאל הפריון שלה. מצבה החדש של אביבא לא משמח את אבא ואמא (גם אלה פלינדרומים. עוד לא-צירוף-מקרים). בהפגנה של שכל ישר, הם לוקחים את הקטינה הסוררת אל מרפאת ההפלות. הפרוצדורה קצת מסתבכת, אבל בסך הכול, אביבא מתאוששת. קאט.
אביבא, שהחלימה, וגם השתנתה שוב לשחקנית אחרת, בורחת מהבית. היא נודדת, בדד, עם מטרה אחת ויחידה – להיכנס להריון. בתקווה להנפיק סוף סוף את העולל המיוחל, אביבא מוצאת נהג משאית מסורבל ומבולבל, מרופט ואנטיפט, ודבקה בו כעלוקה. מכאן מתחילה סאגת תלאות והרפתקאות, ואם חשבתם שהסרט יסתפק בילדה ששוכבת עם מבוגר, טעיתם. יש עוד הרבה חומר מהפך-קרביים בהמשך: רק כרמז, המילים "מזבלת העוברים המתים" צריכות להספיק.
כדי ליהנות מסרט של טוד סולונדז ('ברוכים הבאים לבית הבובות', 'אושר', 'אגדות וסיפורים'), צריך להיות מזוכיסט, כי יש לו כשרון מיוחד: לא זו בלבד שהוא מסוגל להציג כל פעולה אנושית, גם תמימה יחסית, כך שתיראה מטרידה ומאיימת, הוא טורח ליצור מצבים שהם דוחים מלכתחילה. שחקנים לא אטרקטיביים, שמצולמים בקלוז אפים עם תאורה שמכערת אותם, משחקים אנשים אובססיביים שעוברים דברים נוראיים. אז בסדר, יש דמויות שהיה לי ברור שסולונדז התכוון שיהיו קריקטורות. שיאי הסרט, בעצם, שייכים לכמה מהן – משפחת סאנשיין האוהבת והחמה, שבהם נתקלת אביבא במסעה. האב והאם סאנשיין הם שני פונדמנטליסטים נוצרים, בעלי אג'נדה חבויה. למרות עוניים, הם אימצו חבורת ילדים בעלי מום – עיוורים, פסחים, גידמים ורצוצים. כל הילדים שרים במקהלה שירי דת נוצריים, מחליפים בדיחות על הנכויות שלהם ליד שולחן האוכל, ואפילו הכלב מחייך בתזמון מושלם אחרי כל פאנץ' ליין. מזמן לא ראיתי דבר כזה גרוטסקי ונלעג, פארודיה אכזרית על ערכים נוצריים בכלל, ועל כל סיטקום אמריקני מיושן שתבחרו, בפרט. וזה מצחיק מאוד.
הבעיה שלי עם 'פלינדרום' מתחילה בזה שלא רק את משפחת סאנשיין, גם את הדמויות האחרות, כולל הראשיות, אי אפשר לחבב. התאמצתי, באמת. אבל ההורים של אביבא הם התגלמות הנטייה המקוממת של הורים, לאהוב את הילדים ולעשות בשבילם הכול – כל זמן שהילדים מנהלים את חייהם כמו שההורים חושבים לנכון; נהג המשאית הדכאוני, שמסתבך עם אביבא, הוא פדופיל מיוזע, שמעורר מעט רחמים והרבה סלידה. בקיצור, ערב רב של דמויות דוחות ולא סימפטיות, ואת זה אני אומר כמי שדווקא חיבב דמויות מסוימות ב'אושר', סרט אחר של סולונדז.
גם אביבא עצמה לא פרטה לי על המיתרים. התשוקה שלה לתינוק אינה מוסברת ונשארת סתם אובססיה מוזרה, ומשום כך הניסיון שלה לממש אותה עושה רושם תלוש. סולונדז מנסה לומר: ההתנהגות של אביבא נראית לנו מטורפת, אך הדבר היחיד שבאמת יוצא דופן בה הוא הפרטים – הרצון בתינוק בגיל 13 – וחוץ מזה, היא איננה ייחודית. כמו אביבא, כולנו נצמדים לאותה תבנית התנהגות; וכמו שפלינדרום לא משתנה, גם אנחנו לא משתנים. במילותיה של אחת הדמויות בסרט, "מהתחלה ועד הסוף, אנחנו נשארים אותו דבר". גימיק שמונה השחקניות נועד להדגיש את הנקודה הזו בשתי דרכים: ראשית, לא משנה איזו שחקנית "חיצונית" מגלמת אותה, כי אביבא נותרת אותה אביבא בפנים. שנית, כל אחת מהשחקניות יכולה לגלם את אביבא, כי אביבא מייצגת לא נערה מסוימת אחת, אלא את כל האופי האנושי.
כל זה מאד מעניין, אך נתקל בבעיה אחת עיקרית: לא היה לי מאד אכפת מה יקרה לאביבא. הזדעזעתי ממה שקרה לה, אבל רק כי זה היה מזעזע, לא כי זה קרה לה. באמת שאני לא יודע אם הייתי מחבב אותה, לו היא היתה מגולמת על ידי שחקנית אחת בלבד; מה שכן, אני {{בטוח}} שהעובדה ששמונה שחקניות מגלמות את אביבא, מנעה ממני באופן מוחלט להקשר לדמות. וכל המסע שלה נשאר, מבחינתי, חסר משמעות אמיתית.
בסופו של דבר, 'פלינדרום' הוא סרט מבאס לאללה. השאלה אם לראות אותו, תלויה לחלוטין במידת הנכונות שלכם לקבל עסקת חבילה: הרבה מאד עניין, אבל אפילו יותר מכך – מועקה. כשסולונדז אומר שאנשים לא מסוגלים להשתנות, זה ממש מדכא, כי הוא מצייר את המין האנושי בצורה שלילית לגמרי: סתם חבורה של מגעילים. אז יוצא שאם אנחנו לא משתנים, כמו שסולונדז טוען, אנחנו נידונים להיות מגעילים לנצח. באופן אישי, המסר הזה לא מדבר אלי.
- אתר רשמי
- טוד סולונדז
- אגדות וסיפורים – גרסת ה'אהה'
- אגדות וסיפורים – גרסת ה'אוף'
- פלינדרומים באנגלית
- על פלינדרומים עיבריים
- עכרור יקר, ייעץ לאמא בוכיה
- נהגי משאיות
- פורטל הריון ולידה
- איך להביע סימפטיה
מה שהפריע לי בסרט לא היה אי-סימפטיותן של הדמויות.
את סרטיו האחרים של סולונדז הרי אהבתי. מה שהפריע לי היה המסר המטופש של הסרט. "אנשים אף פעם לא משתנים"? וואלאק? אם במאי מנסה ליצור סרט שהמסקנה העולה ממנו נוגדת כל כך את הנסיון האנושי ואת חיי היום-יום, הוא צריך להתאמץ קצת יותר. להביא אוסף של קריקטורות, וגיבורה על סף פיגור שכלי – אין בכך די. אז כן, הקריקטורות מצחיקות למדי מרבית הזמן, אבל לא הצלחתי למצוא שום רלבנטיות מסרט על ילדה טפשה במיוחד לחיים שלי.
אבל זה כן נכון.
אנחנו רק חושבים שאנחנו מצליחים להשתנות ולהתעלות על עצמנו, אבל בפנים אנחנו נשארים אותו דבר.
ואביבא הסבירה בצורה די פשוטה ומשכנעת למה היא רוצה תינוק, זו לא היתה החלטה שרירותית לחלוטין. היא אמרה שרק ככה תמיד יהיה לה מישהו לאהוב.
אין ספק שזה הסרט הכי עצוב ומדכא של סולונדז.
אבל זה לא נכון.
אני משתנה, את משתנה, כולם משתנים. ההעדפות שלנו משתנות, דרכי התגובה משתנות, השאיפות משתנות, ואיתן החלומות.
וזה שאביבה חשבה שההחלטה שלה לא שרירותית – אז מה? אז היא חשבה.לא רק היא ילדה, וככזאת שיקול הדעת שלה חייב להיות בידי אחרים, הרי שעצם העובדה שהיא חשבה והגיעה למסקנה הזאת, ומתעקשת לעמוד על שלה, מחזק את דעתי על כישוריה המנטליים. החלטות מטופשות הן פחות גרועות כשהן ספונטניות.
אבל זה לא נכון.
לא אמרתי שזה שההחלטה שלה לא שרירותית הופך את המעשים שלה לפחות מטופשים. זו היתה תגובה לדברי העכרור שכתב שהיא החליטה את ההחלטה הזו ללא סיבה נראית לעין. אני חושבת שאפשר להזדהות עם המניעים שלה ולא עם הדרך. אף אחד לא התכוון שתזדהה עם הדרך.
חוץ מזה, אתה יכול להגיד לעצמך עד מחרתיים שאתה שונה משהיית לפני, נגיד, 5 שנים, בגלל שהשאיפות שלך השתנו, זה לא בהכרח אומר שבבסיסך אתה באמת שונה. אבל זה עניין של השקפות עולם ואתה יודע שזה ויכוח עקר.
יש לאביבא סיבה מוצהרת,
אבל מבחינתי זה עדיין נופל לקטגוריה של "ללא סיבה נראית לעין". בגלל שכנראה כל ילד מרגיש לפעמים, ו/או ברמה מסוימת, "אף אחד לא אוהב אותי". כדי שזה ייראה לי כמו סיבה מהותית לרצון של ילדה בת 13 להיכנס להריון, וכדי שהסיבה הזו תגרום לי להתחבר למה שקורה לה, הייתי צריך לקבל הסבר הרבה יותר מעמיק ממה שיש בסרט (הן מבחינת תיאור הנסיבות, והן מבחינת רמת ההזדהות שלי עם הדמות).
:-S עכרור היקר,
נשמע מעניין להפליא, ודווקא נהניתי מאושר מאוד. זה מדכא ונוראי, אבל מענג ונפלא בה בעת.
רק שאלה אחת: זה כבר הוקרן בארה"ב, התדע לומר לי?
בתודה מראש,
מיקה בת 28.
אני לא עכרור (או קיפוד, או משה)
אבל אנסה לענות – כנראה שהסרט כבר הוקרן בבתי הקולנוע, מן הסתם בהפצה מוגבלת. הוא יצא כבר לפני חודשיים וחצי ל-DVD בארה"ב
http://movies.yahoo.com/movie/1808630455/dvdinfo
אני לא עכרור (או קיפוד, או משה)
אכן הוקרן בארה"ב… חבל רק שה DVD לא זול מדי. מסקרן אותי לראות מכיוון שאהבתי את סרטיו הקודמים.
אני לא עכרור (או קיפוד, או משה)
לשם כך המציאו את ספריות הוידאו, לא?
אני לא עכרור (או קיפוד, או משה)
בערך… אני מניח שהוא קיים להשכרה רק באוזן השלישית ולשם לא נוח לי להגיע.
טוב, אני יכול למחוק את ארבעת הדראפטים
הלא גמורים לביקורת שיושבים לי במחשב. איכשהו לא הצלחתי לנסח טקסט שיעשה צדק עם מה שאני מרגיש כלפי הסרט הזה, וכך הקדים אותי העכרור עם הטקסט המוצלח שלו שאני מסכים איתו רק חלקית.
בכל אופן, דבר אחד משותף לכל הדרפטים הכושלים שלי לביקורת – כולם נפתחו בציטוט הזה, מתוך לקסיקון טרקי סיטי:
הכלב השורק
סיפור המסופר בסגנון מתוחכם, מסתורי ומפותל כל כך עד כי הוא מסוגל להרשים את הקורא בעצם מקוריותו הסיפורית, אך כסיפור הוא פשוט אינו ראוי להתייחסות. כמו כלב שיודע לשרוק: זה מדהים שהוא מסוגל לזה אבל הוא לא באמת שורק טוב מספיק.
(במקור הארלן אליסון)
אני מאוד אוהב את טוד סולונדז. באמת. הכשרון שלו לעורר ולהסעיר כל פעם מחדש את העולם סביב הקיצוניות והבוטות של הסרטים שלו באמצעים דלים מאוד, בעוד במאים כמו לארי קלארק עושים שפגטים באוויר ולא יוצרים חצי מהבאזז, מרשים אותי כל פעם מחדש. המיזנטרופיה שלו היא אמיתית, ולכן עובדת. העניין הוא שנדמה לי שאני יותר אוהב אותו בתיאוריה מאשר במעשה. "ברוכים הבאים לבית הבובות" ו"אושר" היו סרטים מפעימים בקיצוניות שלהם ומרשימים בתפיסת העולם המגובשת שלהם, אבל גם לא תמיד מספיק שנונים, מצולמים לא הכי טוב, דלים בכל הקשור לארט ("אושר", שמוקם למיטב אבחנתי כמעט אך ורק על סטים אולפניים, נראה יותר מצ'וקמק מפרק ממוצע של "חברים") ולא מפותחים עלילתית. הם עבדו כתרגיל במיזנטרופיה, אבל גם מיצו לחלוטין את רוחב היריעה שהתרגיל הזה יכול להחזיק.
ואז בא "אגדות וסיפורים", לטעמי אחד הסרטים האמריקאיים הגדולים של העשור, וטרף את הקלפים. פתאום סולונדז מקדיש יותר תשומת לב למראה של הסרט; פתאום הוא כותב דיאלוגים יותר מעודנים; יש לו אמירה עם נפח ותפיסת העולם שלו מתפתחת למשהו קצת פחות אינפנטילי. עד היום אני חוזר וצופה ב"אגדות וסיפורים" ותמיד אני מגלה בו משהו חדש. חשבתי שסולונדז עלה כיתה.
מסתבר שהקפיצה היתה חד פעמית. "פלינדרום" הוא לכאורה המשך של "אגדות וסיפורים" מבחינת הנחת היסוד שלו, שהיא יותר מופשטת ומטאפיזית מאשר של שני הסרטים הראשונים. מכל בחינה אחרת, הוא נסיגה עצומה מההישג האמנותי של הסרט הקודם: הכתיבה, המשחק, העיצוב, הצילום, ובעיקר המבנה העלילתי, חזרו אחורה אל הדוגמטיות של הסרטים הראשונים. לא הייתי הולך רחוק כמו קיפוד עד כדי אמירה חד משמעית ש"זה לא נכון שאנשים לא משתנים", אבל זה גם בהחלט לא דבר שהוא "נכון" חד משמעית. האמת יותר מורכבת, אבל סולונדז נוטש את האמיתות המורכבות וחוזר אל הפלקטים המיזנטרופיים של תחילת הדרך.
הבעיה המרכזית, אבל, היא לא עצם הדוגמטיות של האמירה, אלא העובדה שסולונדז תופר סרט שהוא גדול עליה מבחינה קולנועית. העובדה שחילופי השחקנים ומטאפורת הפלינדרומים – שני רעיונות לא מקוריים לגמרי אבל בהחלט לא טריוויאליים בקולנוע עלילתי – יושבים על גבו של סרט עם תוכן רעיוני כל כך דל, היא דוגמה קלאסית לכלב השורק של אליסון. כל כך הרבה בלאגן בשביל כל כך מעט תוכן? כל ההו-הא הזה בשביל אמירה בנאלית ורזה בסופו? תשע שחקניות לאותה דמות בשביל להביע משהו שמשפט אחד בסוף הסרט מעביר בצורה הכי פשוטה ויעילה?
זה מתסכל במיוחד בשל התחושה שמתחת לכל המנוע היצירתי העצום והמשוכלל, שאמור לשכנע אותנו בהתפתחות של סולונדז כיוצר קולנוע, מסתתר רימייק תקוע ל"ברוכים הבאים לבית הבובות". אבל את זה הרי גם סולונדז יותר – לא לחינם הוא שתל בלב סרטו רפרור מתמיד לדמויות והעלילה של הסרט הארוך הראשון שלו. סולונדז מבין, כנראה, שכמו החיים של אביבא, גם הקריירה הקולנועית שלו חוזרת כעת בכניעה אל נקודת ההתחלה שלה. פלינדרום.
''אבל את זה הרי גם סולונדז יותר''
צ"ל "אבל את זה הרי גם סולונדז יודע"
את הסרט הזה לא ראיתי,
ולפי ביקורת מאוד מפורטת של חברים שלי, נראה לי שאראה בזמן הקרוב.
אבל בצורה שתיארת אותו- סרט עם רעיונות ויזואליים עמוסים וחדשניים כנגד עלילה פושרת ובעייתית -דווקא הזכירה לי סרט אחר, ולא את הסיפור ההוא עם הכלב:"רקוויאם לחלום". רקוויאם הוא סרט ,שלמרות שהוא סרט שאני אוהב מאוד, וחושב שהגיע לו כל הסופרלטיבים שנתנו לו, אני עדיין חושב שהוא בעייתי בתחומו, הבימוי, כאמור, גאוני בטירוף, חדשני, מבריק ומה לא. אבל הסיפור, הסיפור שניסה הבמאי להעביר דרך ההברקות הויזואליות, היה בנאלי, שטחי ודי מחורבן. אז כן, הסרט הצליח לרסק אותי לגמרי בכמה סצנות מפתח (אני לא חושב שהתאששתי מחצי השעה האחרונה שלו עד היום), אבל אני חושב הסיפור הוא לא מה שריסק אותי, אלא הבימוי הפולשני, העצוב, המנפולטיבי בכוונה, זה מה שגרם לי לבכות, לא הסיפור. אם דרך הבימוי היה פחות מעניינת, ויותר שיגרתית (או הולמרקית, אם תרצו), הסרט היה מחורבן באמת, כי זה כל מה שזה, בימוי, ויזואליה, ומניפולציות קולנועיות.
אבל בסופו של דבר, השאלה שלי (עד שאראה את הסרט) היא כזו: האם באמת יש כמה קווי דמיון בין פלינדרום לרקוויאם, או שמה אני סתם מדמיין?
ועוד משהו: אני ממש, אבל ממש לא מבין מה אנשים מצאו ב"אגדות וסיפורים". סרט משעמם וטרחני, שרוב הרעיונות המעניינים שהיו בו (בעיקר בסרט הראשון) בוצעו בגסות ובבנאליות (אבל לעומת זאת את בית הבובות אהבתי מאוד, ואושר הוא יצירת מופת, ואחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים. אבל "אגדות" היה סתם משעמם. אכזבה נוראית).
א. לא נראה לי שיש טעם שאמליץ
לך לשלילה או לחיוב לגבי סרטים, אם אתה חושב ש"אגדות וסיפורים" הוא סרט שטחי וטרחני. מפריד בינינו ים.
ב. סתם למקרה שאני מגזים – לא, "פלינדרום" ממש לא מזכיר את "רקוויאם". ב"רקוויאם" הפעלולים הם בסגנון הבימוי והעריכה החריגים. ב"פלינדרום" הבימוי והעריכה מאוד סטטיים, כרגיל אצל סולונדז, גם אם לפעמים יש לו זוויות צילום מ-א-ו-ד יוצאות דופן שרק מוח מרושע כשלו יכול להוליד. מה שבעיקר חריג בסרט הוא הקונספט שלו והאופן שבו הקונספט משתלט על הסיטואציות, כמו שעכרור רמז בביקורת שלו.
רקוויאם שונה מאד מפלינדרומס.
באופי ובכלל.
בעוד רקוויאם הוא סרט אמפתי כלפי גיבוריו, למרות החרא שבו הם שקועים, והוא סרט שיוצר הזדהות ברורה, ומייצר סצינות אפקטיביות רבות.
פלינדרומס הוא בסופו של דבר כמו שכולם אמרו, הרבה גימיקים ומעט מאד מכל דבר אחר (מה שכן, יש שם מוזיקה שחוזרת על עצמה והיא די מהפנטת, אבל גם היא לא ברמה של "רקוויאם לחלום" הנעימה).
שטחי? מי אמר שטחי?
"אגדות" הוא בהחלט סרט משעמם, ובהחלט סרט מייגע מאוד. אבל אני לא חושב שהסרטים של סולנדז יכולים להיות שטחיים במיוחד.
בכל אחד מהסרטים שלו (במיוחד ב"אושר") יש כל כך הרבה רבדים פוסט-מודרניסטים ורגשיים, בין אם הם בדמויות או בין אם זה בצדדים הטכניים, שאני אולי יכול לשנוא את סרטיו, אבל זה לא מונע מהם להיות עמוקים להפחיד.
אבל לפעמים, אם הסרט משעמם כמו ש"אגדות וסיפורים" היה, גם זה לא מחזיק סרט.
מעניין
לא שאני לא אוהב את "אושר", אבל סתם מתוך סקרנות – אתה יכול לפרט אודות הרבדים הרגשיים והפוסט מודרניים בו? לא מתוך שלילה, אלא פשוט מתוך סקרנות, כי אני לא מצאתי בו את הרב שכבתיות הזאת. האר את עיני.
שניה שאלה (
לאושר)
ראיתי את הסרט הזה 3 פעמים – פעמיים בקולנוע, לפני המון זמן, ופעם אחת בדיוידי לפני כמה שבועות.
כתבת שהאחות הרגשנית מוצגת בהתחלה כדמות שנראית שלילית ורק בהמשך מתחילה לעורר סימפטיה, וזה הזכיר לי משהו מוזר בסרטים כפי שהם זכורים לי מהקולנוע מול גירסת הדיוידי.
אני הייתי בטוחה שהסצינה בה היא זורקת את הארווי פקר היא בתחילת הסרט, וזה גם מסתדר עם מה שאמרת, שבהתחלה היא יוצאת די רע. אבל בדיוידי הסצינה הזו היתה בסוף הסרט, אם אני לא טועה אפילו אחרי הכתוביות. למישהו יש הסבר?
שניה שאלה
הסבר אפשרי – השלט של הדויד והשלט של המערכת חולקים אותם תדרים. לפיכך כשהודלקה המערכת, הסרט קפץ פרק קדימה. ובסוף הכתוביות, הסרט פשוט התחיל שוב מהתחלה.
אני חייב לציין שהסדר הזה היה אפקטיבי לא פחות.
הכל טוב ויפה
רק לא הבנתי מה הקשר לפ"מ.
אנחנו מסכימים היום הרבה, הא?
לעונג לי להסכים איתך!
שני דברים קטנים.
1. שזאת הפעם הראשונה ששמעתי מישהו אומר על אושר שהוא "לא מרושע בכלל". אני לחלוטין לא מסכים, אבל פרספקטיבה מעניינת.
2. מה הקשר לרבדים פוסטמודרניים? סמן לי את זה במרקר בבקשה, לא הבנתי.
אוף, אם ידעתי
שאני אצטרך להסביר את עצמי כל כך הרבה, הייתי מכין משהו מראש.
1. בקשר לכוונה שלי ל"לא מרושע בכלל" כנראה לא הסברתי טוב. הסרט הוא לא מרושע, הוא לועג לדמויות שלו בכוונה ולא מתנשא מעליהם. אבל מצד שני, הוא גם לא סלחני עליהם, ולא מעיז לחשוף את הסטיות שלהם ואת היותם לא מושלמים (בלשון המעטה). כוונתי הייתה שסולנדז, וגלל הרגישות העמוקה שלו לדמויות, חושף אותם במלא ביזריותם. זה לא מרושע, אבל זה גם לא אפאתי, זה משהו באמצע.
2. בהקשר לרבדים הפ"מיים: אני חושב להם באים לידי ביטוי בעיקר בשני מקומות עיקריים בסרט: הראשון הוא בתפאורה, בבימוי הטלוויזיוני שסולנדז אוהב כל כך, המצלמה הקפואה (גימיק שהועתק בלי בושה ב"חתונה מאוחרת", ובצורה הרבה יותר גרועה) ובכלל, כל הויזואליה של הסרט ממש לועגת לפ"מ, בצורה של עיצוב שהוא לא-עיצוב, תפאורה שהיא לא-תפאורה, כל זה גדוש וניואנסיים פוסטמודרנסטיים רבים.
המקום השני הוא בדמויות, משהו שכבר הרחבתי עליו בהודעה הקודמת, אבל כל אי-מושלמותם של הדמויות פשוט הזכיר מאוד את הפוסטמודרניסטיות.
הכל טוב ויפה
רק לא הבנתי מה הקשר לפ"מ. עדיין.
ואני לא הבנתי מה הקשר ל''חתונה מאוחרת''
כל כך הרבה עשו את זה קודם, שזה כמו לטעון ש"אור" גנבו את המראה הריאליסטי מהאחים דרדן וש"תני סימן חיים" גנב את מראה הלואו טק שלו מאסכולת דוגמה 95.
דברתי על הגימיק של המצלמה הקפואה
בו השתמש הבמאי ב"חתונה מאוחרת". המצלמה, שלאורך כל הסרט לא זזה ונשארת תקועה במקום, היא בעצם מטאפורה למצבם הנפשי של הדמויות בו, בקיפאון שבו זאזה, ושאר הדמויות נמצאות בו. זה גימיק מעניין מאוד, שגם סולנדז משתמש בו ב"אושר", אבל בצורה הרבה יותר טובה. כי בחתונה מאוחרת, דרך הצילום הייתה מרתקת, אבל שאר הדברים שהיו בו, היו, איך נאמר…גרועים. מאוד גרועים אפילו. ובלי אפילו להזכיר את העלילה. סרט נורא, "חתונה מאוחרת" כלומר.
לפעמים סיגר הוא רק סיגר?
אתה יודע, גם בסרטים של צ'אפלין יש את ה"גימיק" הזה של מצלמה קפואה. איפה ב"חתונה" או אצל סולונדז ראית משהו שמצביע על כך שזה בא לסמל את מצבן של הדמויות?
אני חושב שב''אושר'' הגימיק הזה פחות מורגש,
בעיקר בגלל שהוא סרט שיש בו הרבה יותר מאשר גימיקים והברקות מסוג זה, אבל ב"חתונה" הגימיק הזה נוגע ישר בדמויות, ובעיקר בדמות הראשית: זאזה.
כי זאזה, בדיוק כמו שאדם קליין כתב בביקורת עליו, הוא חתיכת זומבי חסר עמוד שידרה שחייו נשלטים ע"י הוריו האיומים, ובכך חייו מוקפאים לחלוטין. וגם הם, בדעתם הכה החלטית שזאזא צריך להתתחן עם גרוזינית ולא עם אהובתו, משדרים קיפאון מחשבתי ובעיקר גזעני.
כשראיתי את הסרט זה היה הדבר היחיד שהערכתי בו (טוב, וגם זה שהיה בו אחד- מוני מושונוב), את המטאפורה הזאת שיש בין הדמויות לבין הצדדים הטכניים. אבל מה לעשות, גם רק הבקרה אחת כזו לא מחזיקה סרט.
וכן, אני יודע שלפעמים סיגר הוא רק סיגר, אבל בסרט כמו זה, זה נראה לי קצת יותר מזה.
בוא נחליף את המילה ''גימיק'' ב''אמצעי אמנותי ו\או טכני''
כש"חתונה מאוחרת" יצא דובר דיבר על כך שהתקציב שלו היה מצומצם ולכן הוא נמנע מדברים מורכבים מדי כמו הזזת המצלמה. ב"מתנה משמיים" שבו הדמויות לא פחות תקועות במקום המצלמה זזה כל הזמן.
אני מקווה שלא תעלב, אבל לפעמים אתה נשמע כאילו לקחת את "קולנוע ופילוסופיה" של אונגר קצת יותר מדי ללב. לפעמים סיגר הוא לא רק סיגר, אבל זה לא אומר שאי אפשר לעשן אותו קצת קודם.
תראה,
זה לא שכשראיתי את הסרט ישר חשבתי לעצמי "וואו, המצלמה לא זזה! זה בטוח איזו אמירה פוסטמודרנית של הבמאי בהפוך על הפוך. גאון! גאון!", אלא אחרי שראיתי אותו חשבתי על זה, ולא שמתי לב בכלל לתזוזה אחת של המצלמה. אני יודע שבסרטים דלי-תקציב כמו הסרט הנ"ל, צילום קפוא זה לא דבר נדיר. אבל שמסתכלים על הסרט מבחינת הסיפור, הרגשתי שיש משהו שדובר עשה בכוונה, על מנת להדגיש את הקיפאון שבדמויות. יכול להיות שאני טועה, ומה שאמרת זה התרחיש הנכון, אבל אני פירשתי את הסרט בצורה כזו.
"קולנוע ופילוסופיה"? לא קראתי מעולם, ולא שמעתי מעולם, אבל נשמע ספר ממש לטעמי
.
ספאנגליש.
עיצוב הדמויות כל כך נפלא ועגול. לדעתי, הרבה יותר מאשר ב"אושר", שממנו נהניתי מאוד, אבל דווקא מצאתי את הדמויות קריקטוריות משהו.
הדמויות שירתו מטרה, ולא להיפך, ולכן לא מצאתי אותן כעגולות. זה היה כדי להכניס לנו בקונטרא, לא כי באמת אין בחיים שחור ולבן, אלא הרבה גוונים של אפור.
בניגוד לספאנגליש, כמובן, שבו נדמה שכל הרעיון הוא להראות שהחיים הם גוונים של אפור, ואין שום דבר מוחלט. בטח לא גיבורים ונבלים.
חוץ מדמותה של ת'יאה ליאוני.
את זאת עוד תצטרך להסביר לי
ביום מן הימים. דמותה היתה בין היותר מרשימות מבחינתי. ועגולה להפליא.
טוד סולונדז
אני לא אוהבת את הסרטים שלו
הם נראים כמתנשאים, מבלבלים, מנסים להראות סוגיות חשובות בחברה שלנו אך נכשלות באופן כל כך גרוע.
אני ראיתי את "סיפורים ואגדות" (ומלבד שהוא צילק אותי קשות)
אני פשוט לא הבנתי את התכלית שלו ואת המסר שהוא ניסה להעביר.
נ.ב.
אני אשמח לקבל הערות שיוכיחו לי שאני טועה
יש איזה שתיים-שלוש הערות
כאן:
כתבה מספר 982
ואולי עוד כמה כאן:
כתבה מספר 981
אגב הביקורות האלה: סולונדז וזיעה. מה הקטע?
רק אחרי שכתבתי את הביקורת על "פלינדרום", כשערכנו אותה והוספנו לינקים, קראתי את שתי הביקורות הנ"ל על "אגדות וסיפורים", ובאחת מהן – שלך אני חושב – מוזכרת עוזרת בית מיוזעת.
זה גרם לי לקלוט שאחוז האנשים המיוזעים-להחריד-עד-ברק-כמעט-רדיואקטיבי בסרטים של סולונדז שובר כל סטטיסטיקה קיימת על הזעת יתר. מה קורה שם, לעזאזל? הדמויות שלו חיות ביקום מקביל שאין בו מקלחות? הטמפרטורה על הסט מועלית באופן מלאכותי ל-35 מעלות? או שהוא פשוט עושה חצי מהאודישנים שלו ככה: "ברוך הבא. מה שמך? טוב. עכשיו תזיע. מצוין! רטיבות נראית לעין בבתי השחי שלך תוך 30 שניות! התקבלת!"
לבנאדם יש פטיש רציני ומטריד עם זיעה. הוא צריך לבוא לבקר בישראל באוגוסט.
לא ששאלת ברצינות, אבל:
זיעה היא דרך מקובלת למדי לגרום לצופה להירתע מדמויות (ספציפית, לחשוב שהן סוטות, עצבניות, או שניהם), בעיקר כשאגלי הזעה הם על השפה העליונה. לא סתם את הכרזה של 'אושר' (שטרם ראיתי) צייר Dan Clowes, שמשתמש בטכניקה הזאת כל הזמן בקומיקסים שלו.
הממ
אני לא חושב שסולונדז התכוון שתזדהה עם הדמויות. אחרת הן לא היו כאלו.
חוסר האפשרות המובהק להזדהות עם הדמויות הוא בעיני חלק מהאג'נדה הקולנועית שלו. בעיני הוא הצליח לעשות במידה רבה את מה שברכט דיבר עליו ולא הצליח לבצע (לפחות לא לחלוטין), לגרום לך להתנכר לדמויות בצורה כזאת שתאפשר לך לחוות את הסרט לא רק דרך הרגש אלא גם דרך השכל. כלומר, אני חושב שסולונדז רוצה לגרום לך לשפוט את הדמויות ואת מה שהן מייצגות.
סולונדז טוען שהוא כן התכוון שנזדהה עם הדמויות. הוא אמר:
"…תהיתי מה יכול לקרות אם אלהק טיפוסים שונים כדמות אחת, שהיא כולה סימפטית. הפחד שלי היה שזה ייראה כמעין תרגיל אינטלקטואלי שירחיק את הצופים. התקווה שלי הייתה שיהיה לזה אפקט מצטבר שישפיע רגשית יותר מאשר שחקן אחד: יותר קסום ופחות טריק של אחיזת עיניים".
לפי זה, הוא רוצה שנזדהה עם הדמות, אבל מבחינתי הפחד שלו התגשם – זה באמת נראה כמו תרגיל אינטלקטואלי.
(הציטוט הנ"ל הוא אמנם מעלון היח"צנות של הסרט, מקור שאפשר להתיחס אליו בחשדנות מסוימת, אבל קראתי דברים דומים גם בראיון עיתונאי עם סולונדז)
בהודעה שעליה עניתי, נאמר:
"אני לא חושב שסולונדז התכוון שתזדהה עם הדמויות. אחרת הן לא היו כאלו." אז ציינתי שהוא כן התכוון. רק ציינתי את זה, לא אמרתי שהכוונות שלו משנות.
אני חוזב שבעצמי שהסרט צריך להימדד לפי התוצאה, לא לפי מה שסולונדז התכוון. וגם כתבתי את זה בביקורת, אם תשים לב.
בקשר לכל השאר, לא בטוח שהבנתי אותך לגמרי. בכל מקרה, הסכמתי עם החלק שהבנתי – כולם שם דפוקים בשכל.
סבבס
כחובב סולונדז, מצאתי את עצמי במקום מאוד מוזר במהלך הצפיה ב"פלינדרומס". בתור מי שניסה לשכנע בדיונים קודמים שמתחת למיזנטרופיה הסולונדזית מסתתר חיפוש אחר שמץ נחמה בתוך כל החרא, ניסיתי למצוא את אותה נחמה גם בסרט הזה. אך לשווא. ובאופן מפתיע, סבלתי בצפיה. ממש חיכיתי שהסרט יסתיים.
ולא שלא אהבתי את הסרט. אהבה מהסוג של "זה מבריק, אבל גם אם ישלמו לי אני לא אראה את זה שוב", אבל עדיין אהבה. סולונדז הוא בעל אבחנות חדות וחסרות רחמים, בסרט הזה אולי יותר מבכל סרט אחר שלו עד כה, והכתיבה המרושעת שלו, שנהנית לשייף פצעים מוגלתיים עם נייר זכוכית, גורמת לי לרצות לצחוק ולצרוח בו זמנית. וזה כשרון מרשים. אבל ב"פלינדרומס", כפי שגם אחרים טענו כאן, הוא משחק מידי פעם בטריטוריה כל כך תיאורתית, קונספטואלית ומלאכותית (כמו טריק החלפת השחקניות*, שקונספטואלית הוא מבריק, אך בתכל'ס מחבל במנוע הרגשי של הסרט והופך אותו לשכלתני כמעט לגמרי), עד שהוא דוחק אותי לפינה: אני מעריך אותו, אך באופן דומה לאופן בו אני מעריך מאמר נוקב: מרחוק.
צפיה ב"פלינדרומס" היא משהו שלא הייתי מאחל לשונאיי. חרף זאת, זה סרט מבריק.
______________________
* עפ"י שיקול דעתי, כפי שכבר טענתי בעבר (הרחוק מאוד! כמה זמן כבר לוקח להביא סרט לארץ?), גילוי הגימיק של החלפת השחקניות הוא בגדר ספוילר. אך מאחר ויוצרי הסרט לא מסתירים זאת, וכל מילה שנכתבת על הסרט מסגירה את זה, אני מניח שזו מלחמה בטחנות רוח.
או!
(ספוילר ל"ברוכים הבאים לבית הבובות)
האמת שתהיתי מאוד מה תגיד על הסרט הזה. לא ראיתי אותו בעצמי, אבל זכרתי שהיה לך ויכוח עם מישהו על "אושר", לגבי האם דון מוצאת נחמה בסוף הסרט או לא, כשנדמה לי שאתה אמרת שהיא כן מוצאת את הנחמה שלה בתוך עצמה.
נראה לי שאם הסרט הנוכחי הוא מייצג נכון את תפיסת העולם של סולודז, אז כנראה שהוא לא התכוון שדון מצאה את הנחמה שלה בתוך עצמה. כנראה שהוא ניסה להגיד שכלום לא השתנה…. לא? זה מסביר במשהו את הסופים הקטועים של חלק מהסרטים שלו – אם אנשים לא יכולים להשתנות, אז אין גם יותר מידי חשיבות לשאלה איפה עוצרים את הסרט.
שתי דרכים לראות את השקפתו של סולונדז
"פלינדרומס" הוא, באופן חצי רשמי, המשך ל"בית הבובות". כל העלילה שלו נובעת מעלילותיה של דון בסרט ההוא, יש איזכור לכמה וכמה סצינות ודמויות, ואחיה הבכור של דון אפילו מופיע בסרט בכמה סצינות.
אני שואל את עצמי מדוע סולונדז ראה צורך לקשור את שני הסרטים. הרי "פלינדרומס" יכול לעבוד בקלות גם ללא הרפרנסים הללו.
התשובה המתבקשת היא שסולונדז הבין ששני הסרטים עוסקים באותה הנקודה, והחליט לקשר בינהם. עפ"י הנחה זו, אני הוזה כשאני רואה ב"בית הבובות" משהו מתחת לרוע.
אך תשובה אחרת שאני לא פוסל על הסף היא שסולונדז של "בית הבובות" דווקא כן היה עדין יותר, אלא שבשנים שנקפו עד "פלינדרומס" הוא שינה את נקודת המבט שלו (עד כמה שקשה להאמין שהוא מסוגל להפוך ל*יותר* מיזנטרופ). ולשם כך הוא החליט לקחת את מה שאני ואחרים ראינו ב"בית הבובות" ולהפוך אותו על פיו ע"י קישור בין הסרטים. כך הוא למעשה "מעדכן" את התוכן של "בית הבובות" (במבט פ"מ כמובן…) .
אדם חכם בשם ג'יימס קול ציטט פעם אדם חכם יותר בשם דייוויד פיפלס, ואמר ש"הסרט לא יכול להשתנות, אך כל פעם שצופים בו הוא נראה אחרת, כי אתה משתנה – אתה מבחין בדברים אחרים".
אני סקרן לגלות מה הצפיה הבאה ב"בית הבובות" תחשוף בשבילי.
(וכן, תמיד יש את האפשרות הנוספת שסולונדז חושב שהוא מציע איזו נחמה לדמויותיו גם ב"בית הבובות" וגם ב"פלינדרומס". אבל אני לא מתכוון לסנגר עליו בנקודה הזו. או לפחות לא כרגע?)
ביקורת מעולה
משום מה מישהו מחק לי את הטוקבק הקודם (כנראה כי היה שם משהו חריג..) בכל מקרה רציתי לומר שאתה הולך ומשביח- אבל בקשר לפתיח אנחנו צריכים לדבר
תודה. ובקשר לפתיח - פדיחה! שכחתי לפרסם תגובה עם קרדיט לך.
אם כך, תודה רבה ליואב, שהמציא במקור את הבדיחה על הילדה ששכבה עם החבר שלה ועכשיו פוחדת להתנשק איתו, כפרודיה על טורי העצות בעיתוני הנוער (זה היה בימי הביניים המאוחרים, לפני עידן האינטרנט).
אה, לא מקורי
כתבה מספר 2478
דומה, אבל לא אותו דבר.
אוה, אבל יואב המציא את זה בחטיבת הביניים,
כך שאם כבר, זה אתה שצריך לתת לו קרדיט.
ויש לי את זה מתועד בדפוס
בגיליו של העיתון שלנו דאז: "מעליב – העיתון שמעליב את האינטליגנציה שלך".
נורא לא פנג שוואי.
?
אה… זה שם שלא מתאים שדרקון יבוא ויגור בתוכו?
לא, לא קשור לשם.
יותר עניין של אגירת חפצים והתקעות במקום.
לא מוכן! נתראה בבית משפט
(מוסיקת יציאה דרמתית)
מושפעת
אני חייבת לציין שלמרות שלא ראיתי את הסרט- רק הביקורת עליו הטרידה אותי מספיק כדי ללוות אותי כל היום.
(זו בדיוק הסיבה שאני לא הולכת לסרטי אימה – הם משפיעים עליי לתקופות הרבה יותר ארוכות)
אני רק הערה.
יש כבר "רז" אחר בסביבה. למה לא תעשה לכולם את החיים קלים יותר, ותמצא כינוי אחר? כי כרגע, קצת קשה להבדיל.
עובדה שהבדלת.
זה כי אני חרא של בנאדם.
קראתי את התגובות הצויינות על הסרט,
והופתעתי שאיש לא הזכיר את ג'ניפר ג'ייסון לי וההופעה המבריקה שלה בו. נכון, היא אחת מהשחקניות שמשחקות את אביבא הכי פחות זמן בכל הסרט, אבל בזמן שהיא שם, זה ללא תקדים. אחת מההופעות הטובות ביותר שראיתי השנה, או בכלל.
אני שונא את הסרטים של סולונדז
את הסרט המדובר לא ראיתי, אבל את שאר הסרטים שלו כן ראיתי. והם איומים ונוראים בעיני. הם בנאליים, רדודים, אכזריים ללא טעם, פרובוקטיביים ללא סיבה, חסרי כל שמץ וזכר של משהו שמזכיר הגיון, חסרי חמלה אנושית בסיסית, חסרי הומור וחסרי פואנטה. אני באמת לא יכול להבין איך אפשר להסתכל על הסרטים שלו באופן חיובי. אבל יכול להיות שאני מפספס משהו.
מש''א בחזקת 10.
והכל תקף גם על "פלינדרומים".
הפלינדרום הארוך ביותר בעברית
הפלינדרום העברי הארוך ביותר הוא של ד"ר גלעד צוקרמן (Dr Ghil'ad Zuckermann). ממש מדהים!
מצאתי אותו ב-
http://www.zuckermann.org/recreational.html
כותרתו "שם, היא לקחה לשון ורדים ממידרונו של החקלאי המש"
והרי הוא לפניכם:
שם, היא לקחה לשון ורדים וחולדה טרפה תולעת. לא נגרם אסון צורף וסבל. ב??רחוב, צעני ב??ש?ם מתו?שלח דחף ב??חרו?ף נפש רופא לבו?ש צ?חו?רים. ברור וחשוב לצי?ן: הבחור, השוכר דירות ברחוב פ??ינ?ס, זכר סו?ד רמאים והלך לדו?ג ב??ים הז?רמים הרמים. הזרמים נ?ט?רו? סו?ג פ??ל?ג לפו?עלו?. נוצר ב?ו? המו?זר בתוך הי?ם.
זמר להקה עמד ושאב רוחות מפ?ר?שן שבוי. האיש בלט והפיח נועם בקורס הכנה לבחן בספורט.
איבה נוצרה והרצון הביא ט?רו?ף. סב נח ב?ל?ה נכ?ה סרו?ק במעון חיפה וטל בשיא היו?בש נשרף מתוח ורב אש ודמע.
הקהל רמז מי הכ?ו?ת?ב ר?זו?מ?ה וברצונו לעוף לגלפ?גו?ס, ורטן: מי מרזה? מי מרה מ?י?ם רזה? מי ב?גו?ד לכלה? ומי אמר: "דו?ס רכ?ז ס?נ?יף ב?ו?ח?ר ב??תו?ר יד רכוש"? הרוחב הניצל בו שחור ורב.
מי רוחץ שובל אפור? שפן פורח בפחד, חלש ותם משבי, נעץ ב?ו? חרב.
לבסוף: רו?ץ, נו?ס, אמרגן, אל תעלות הפרט הדלוח ומידרונו של החקלאי המ?ש.
http://www.zuckermann.org/recreational.html
על מעלה אחת (יש עוד) בסרט
סרט זה הינו סרט שוליים, משום שאיננו מתיימר להוות יצירת מופת גלובלית כמו סרטו היותר מפורסם של הבמאי "אושר" ואף פחות משני סרטיו האחרים הידועים. משום כך צפייה ביתר אורך רוח וקבלה (עבור אלו שכבר מוכרים עם יצירותיו הקודמות שלו) עשויה לגלות לצופה דבר או שניים על נטיותיו האישיות של הבמאי מעבר לוירטואוזיות הקולנועית ורוח הסאטירה הנוקבת המופגנות בסרטי המיינסטרים. על כך מעיד טוד סולונדז בעצמו ,בהתייחסותו על החלפת הדמויות של הגיבורה (באופן פלינדרומיאלי ,דרך אגב): הוא קיווה שלא יראו בזה תרגיל אינטלקטואלי יומרני אלא שינסו לבדוק ביחד איתו את מה שזה עושה מתוך משיכה אישית שלו לבחירה שעשה. לדעתי, על איכויות ירודות במקצת וחוסר התאמה לקונצנזוס ,מכסה הערך המוסף של האותטניות הסוריאליסטית בסרט.
רק למה שהנטיות האישיות של הבמאי יעניינו אותי,
אם אפילו אתה טוען שאיכויותיו של הסרט ירודות?
לפעמים זה נחמד לראות סרטים לא בזמן אמת...
כמי שאוהב מאוד את הסרטים של סולונדז שיצא לי לראות (בית הבובות הוא היחיד שחסר לי), תכננתי לראות את פלינדרום כשיצא לקולנועי ארצנו, אך מסיבות שאינן זכורות לי, העניין לא הסתדר וכך נאלצתי להמתין עד אמש. כמו שטענתי בכותרת – לפעמים זה נחמד להצטרף מאוחר לדיונים, כי כל מה שרציתי להגיד נאמר כבר קודם (בעיקר ע"י דן ברזל, נורטון וגונקל).
נותר לי רק להעיר שבסוף הסרט אביבא אומרת משהו בסגנון – "לפחות גילית שהסרט שלך לא טוב עכשיו ולא אחרי שעבדת עליו שנתיים". נשמע לי כמו אמירה (מודעת או לא) של סולונדז על הסרט של עצמו. כלומר הוא ניסה לעשות תרגיל קולנועי מבריק שגם יחזיק בתור סרט, ונכשל בכך. יש כאן תרגיל קולנועי, וסולונדז יודע לעשות קולנוע, רק חבל שהוא שכח להכניס כמה אלמנטים בסיסיים של סרט לתוכו.
כמו בכל הסרטים של סולנדז, גם בפלינדרומס הוא בודק עד כמה קיצוני הוא הרוע האנושי. הוא גם טוען בנוסף שרוע קיצוני טמון בכל אחד ואחד מאיתנו, כאילו מחכה להתפרץ. אני מאוד מסכים איתו ומאוד אוהב את הסרטים שלו ופלינדרומס הוא סרט מצויין וחשוב שלדעתי לא קיבל במה רחבה מספיק.
איך סרט יכול לבדוק משהו?
סרט יכול אולי להראות את דעותיו של הבמאי, אבל הוא לא יכול לבדוק מה קורה מחוצה לו, לא?
אל תתקטנן, זו הייתה רק צורת ניסוח.
צורת ניסוח, שמה שמשתמע ממנה
הוא שמה שיש בסרט הוא האמת לאמיתה. שזאת המציאות.
(כמו שמישהו אמר כאן פעם באתר, ג'ים קארי הוא השחקן הכי טוב בעולם, וזה מדעי!)
אז מצטער, לא. סרט יכול להביא רק את דעותיו של יוצרו. במקרה הזה, אני מאוד חולק על אלו. וזה גם בלי להכנס לנקודה שנדמה לי שהסרט הוא על הטפשות האנושית, ולא על הרוע האנושי.
מצטער, אני לא הולך להתווכח על זה.
כן, אתה כן.
מה? למה?
תמיד אומרים על יצירות שהן "בודקות" ו"חוקרות" וכאלה וזה אף פעם לא נשמע לי כמו טענה לעובדתיות. יש גם יצירות ש"יוצאות לחקור" משהו ובאנגלית אומרים שסרט explores נושא כלשהו. נשמע לך יותר טוב? אז תדמיין שזה מה שנאמר פה, כי זה סוג כל כך מקובל של אמירות שאין שום טעם לנטפק את המלה הספציפית.
הפלינדרום הארוך ביותר בעברית - עדכון
הפלינדרום הארוך ביותר בעברית הוא סיפור פלינדרומי בשם "רצון ה' נוצר" (ובאנגלית: "Do god"), שנכתב על ידי נעם דובב.
מה שמיוחד בפלינדרום זה הוא שגם הכותרת שלו היא פלינדרום (בעל משמעות דומה בעברית ובאנגלית), ובנוסף מספר המילים ומספר האותיות בו, אף הם פלינדרומים (303 ו-1111 בהתאמה).
פלינדרום זה נזכר, בין היתר, בוויקיפדיה האנגלית וניתן למצוא אותו בבלוג הפלינדרומים של היוצר: http://hebrewpalindrome.wordpress.com/2010/04/17/הפלינדרום-הארוך-ביותר-בעברית
תלוש? שולת!!1
זללת דלק מתועב? צא מרצע מהשק!
כאותו איש, משחק לשון עלה לשפתי במו פה המבהיר: פרסומת עצמית! (עד בשם ענוה?)
נדב דן? תמונת משתמשו: נעם דובב, ודמע נושמת שם. תנומת נדב דן.
הו, נעם! שב! דעתי מצעת מוסר פרי הבמה הפומבית: פשלה? לענוש! לקח שמשי אותו!
אך קשה מעצר מאצבעות מקלדת ללז.