במקור: Letters from Iwo Jima
תסריט: איריס ימאשיטה, פול האגיס
בימוי: קלינט איסטווד
שחקנים: קן ווטנאבה, צויושי איהרה, קאזונארי נינומיה, ריו קסה
שלום חנוך כתב פעם "הוא בדיוק כמוך, האויב שלך". זה לא ממש נכון. אפילו בתרבויות קרובות זו לזו, קשה להבין מה מניע את האויב, ולפיכך קשה לחזות מה הוא יעשה. כפי שהתלונן מפקד גרמני לפני מאה וחמישים שנה: "תמיד מציגים בפני שלוש דרכים בהן יכול האויב לפעול, ותמיד הוא בוחר ברביעית".
בתרבויות שאינן קרובות, המצב מסתבך עוד יותר, והדוגמה הבולטת בעת החדשה היא היפנים במלחמת העולם השנייה. לא רק אז, כי אם גם היום, קשה לאנשי המערב להבין תרבות שחיסלה את המפקדים הטובים ביותר שלה באמצעות התאבדות טקסית אם נכשלו בקרב אחד; שלוחמיה העדיפו כמעט תמיד למות בקרב ללא תועלת, גם כאשר יכלו לסגת לעמדה עדיפה ולהסב נזק נוסף לאויב; ושלא עשתה שום הפרדה בין שבוי מלחמה לפושע. אפשר למצוא חלק מהמאפיינים האלה בחברות מערביות שונות, אבל צירופם יחד – בתוספת מעט גזענות, ובעיקר חוסר הבנה – הפך את היפנים, בעיני אויביהם, ללוחמים מבעיתים ולתעלומה מתמשכת.
אחת הדוגמאות הבולטות להתנהגות היפנית הייתה קרב איוו ג'ימה. באי, גוש סלע גדול ומכוער, אפשר היה להקים מסלול המראה למפציצים שיוכלו לתקוף את יפן. לכן, האמריקאים התעקשו לכבוש אותו, והיפנים התעקשו להחזיק בו. עד כאן מובן. מה שפחות היה מובן לאמריקאים הוא ממדי ההתעקשות היפנית, כולל התקפות התאבדות והתאבדויות טקסיות לרוב. הקרב באיוו ג'ימה הפך למיתוס אמריקאי, לא מעט בזכות הצילום המפורסם, אבל גם בגלל הלוחמה האכזרית והעיקשת, והצלחתם של הנחתים האמריקאים לגבור על בונקרים מבוצרים ומרגמות מאה עשרים שהפכו את האי למפלצת.
שישים שנה אחר כך, החליט קלינט איסטווד להתבונן בקרב מהזווית היפנית שלו (בצמוד לזווית האמריקאית של המלחמה – 'גיבורי הדגל'). הבסיס העלילתי של 'מכתבים מאיוו ג'ימה' עוסק בקבוצת חופרים יפנית שמגלה תיבת מכתבים במערה בלב האי; דרך המכתבים, שמוקראים ברקע ההתרחשויות, איסטווד מנסה לספר את סיפורם של החיילים היפנים. הוא עושה זאת, כיאות, ביפנית שוטפת; היחידים שמדברים אנגלית הם החיילים האמריקאיים.
איסטווד מתמקד במספר דמויות: גנרל טאדמיצ'י קוריבאיאשי (קן וואטנבה), מפקד האי, המאמין שימות בקרב, אבל חובה היא חובה; הקולונל ברון נישי (צויושי איהרה), מפקד חטיבה, שהיה רוכב סוסים באולימפיאדת 1932, ומכיר מקרוב את התרבות האמריקאית; שימיזו (ריו קסה), חייל ששירת במשטרה החשאית או משהו כזה, ואת סיפורו אנחנו לומדים רק מאוחר יחסית; ובעיקר סאייגו (קאזונארי נינומיה), חייל מתוסכל וציניקן שיש לו הרבה דברים אחרים לעשות בחיים, חוץ מלהקריב אותם למען הקיסר.
כמעט חצי מהסרט מוקדש לסיפור החיים של החיילים ולהכנותיהם לקראת הפלישה האמריקאית הצפויה לאיוו-ג'ימה. בזמן זה לומדים החיילים אט-אט שהם לא יכולים לצפות לתגבורת, שסיכוייהם לצאת בחיים מהאי קלושים, ושהם חיים על זמן שאול. מי שמצפה מיד לפצצות יתאכזב – אין שום אקשן עד שלב יחסית מאוחר בסרט.
הקטעים האנושיים, למרות שהם מעניינים, חלשים. הם ארוכים מאוד, אולי מכיוון שצריך מידה רבה במיוחד של פירוט כדי לגרום להזדהות עם האויב, ולהראות את הצד השני של הסיפור שעליו גדלו רבים באמריקה. וכך, חלקו הראשון של הסרט נמרח מדי, עד שההכנה לקרב והקרב תופסים בערך את אותו הזמן. אני הרגשתי שהיה צורך באיזון אחר.
בעיה יותר גדולה היא שלמרות אורכם של הסיפור המקדים והתיאורים, הסרט עדיין לא מסביר בצורה משכנעת את התנהגות החיילים היפנים. זה לא שהדמויות בסרט שטוחות – סאייגו זוכה לתיאור מעמיק, כולל קשריו לאשתו ובתו שלא ראה מעולם, וכמוהו הקולונל נישי, הנלחם מתוך חובה ומכבד את האויב שהוא מכיר, והגנרל – מנהיג כריזמטי שאינו מקובע לדפוסי חשיבה קונבנציונליים. פה מגיעה תרועת הידד לקן וואטנבה, שמשרה קסם אישי ומצליח לשכנע שהוא מהמפקדים שחיילים ילכו אחריהם באש ובמים. גם אצל מי שמאמין שטוב מאוד שיפן הפסידה במלחמת העולם השניה, הסרט מצליח לעורר הזדהות עם מאבקיהן של הדמויות.
אבל למען השם, מדובר באנשים שחלקם העדיף לפוצץ את עצמו מאשר לנסות ולהבקיע דרך לעמדה אחרת, באנשים שעשויים להגיב על זה שחייל נחלץ מעמדה נצורה שהושמדה, בניסיון לערוף אותו. המניעים שאיסטווד והתסריטאי שלו מספקים להם לא מספיק משכנעים. הרי אוסף הטיפוסים הצבאי שמופיע בסרט מתאים לתיאור הטיפוסים בלא מעט סרטי צבא מערביים, אז למה הם נלחמים כל כך אחרת מחייל מערבי?
מה ש'מכתבים מאיוו ג'ימה' כן מצליח לעשות, ובצורה יעילה להפליא, הוא להעביר את חוויית החייל הבודד בתוך מלחמה ענקית: לא קרב בודד, אלא מערכה שלמה, מתמשכת, מורטת עצבים וקטלנית. חלק חשוב מזה הוא הצילום, שהוא כל כך שחוק ומאובק (לפעמים כמעט שחור-לבן, או למעשה אפור-אפור), שאפילו באולם קולנוע ממוזג אפשר להרגיש כמה חם באיוו-ג'ימה. ומרגע שמתחיל הקרב, הצילום מצליח להעביר בצורה משכנעת גם עימות קטן על עמדה בודדת, וגם הפגזה של מאות קנים מול עמדות מבוצרות. בהשוואה הבלתי נמנעת ל'טוראי ראיין', הרי ש'מכתבים' מתמקד פחות במאורעות שקורים בפרק זמן קצר בשטח קטן, ויותר בתיאור מלחמה גדולה, לא ממוקדת ומבולבלת, שקשה לחבר את ההתרחשויות בתוכה לסדר הגיוני. יש בסרט כמה סצינות מהמרשימות ביותר שראיתי מימי – החל מההפגזה על הר סוריבאצ'י וכדורי האש הפורחים בתוך האופק לכל גובהו, וכלה בסצינות מלחמה בלילה, שמציגות היטב את הקושי של חייל להבין במה הוא יורה, לאן הוא הולך ומי נמצא לידו.
נוסף על כך, גם אם התסריט לא מצליח להסביר כמו שצריך את הצד היפני, הוא אינטליגנטי ומכיל לא מעט אמירות זכירות ("אני פה כדי להגן על המשפחה שלי, אבל המשפחה שלי היא הסיבה שאני לא רוצה להיות פה"); כמה רגעים קומיים, כגון ציפייתו הנכזבת של קצין יפאני פנאט להגעתם של טנקים אמריקאים; וגם לא מעט תיאורים אירוניים אבל גם נוגעים ללב, כמו הפער בין השמחה בה מודיעות נשים קשישות למשפחה כי הבעל נבחר לצאת להגן על המולדת, להלם בו מקבלת האישה את הבשורה.
לסיכומו של עניין, 'מכתבים מאיוו ג'ימה' קצת כושל במשימה שלקח על עצמו. אבל כיוון שזו משימה גדולה במיוחד והכישלון הוא כשלון מפואר, זה נסלח, במיוחד לאור חציו השני – והמרשים – של הסרט.
- אתר רשמי
- גיבורי הדגל
- קלינט איסטווד
- קאזונארי נינומיה
- הר סוריבצ'י – הזווית היפנית
- יפנים
לדעתי הסרט הטוב של השנה, עד כה
פשוט הרבה מאוד סצנות שהם גם מרישמות וגם מרגשות מאוד- בעיקר סצנת הוצאות דלי הצרכים, ו
קטן -סצנת ההתאבדות עם הרימונים ובחריתו של נישי להישאר לבד.
גם לא הרגשתי שהחלק הראשון איטי מדי הוא עמוס מדי, הוא עזר להתחבר לדמויות שלא נראות כמו יפני, יפני ויפני קצת אחר.
ולגבי הסיבה למוסר הרואה בהתאבדות ערך עליון- כפי שהבנתי את הסרט, זהו הנורמה החברתית ארוכת השנים ביפן, מאין הקצנה של "טוב למות בעד ארצנו" , ליפנים הכבוד חשוב מאוד והתאבדות היא אקט מכובד הרבה יותר מהישרדות אחרי הפסד. בעניין הזה מעניין ההתנהגות של הפקדים הבכירים, בהושפעו מן המערב ומנסים, ללא הצלחה, לצמצם מעט את אידיאל ההתאבדות לטובת שמירה על חיי החיילים ולחימה יעילה יותר, בניגוד לרוב הסרטים האטני-מלחמתיים (אחרי הצפייה דווקא "שבילי התהילה" עלה בזיכרוני) המפקדים הבכירים מוצגים כאנושים מאוד וכמי שדואגים לחיילים יותר מן המפקדים הזוטרים. אם כי למפקדים שלא נמצאים על האי, הסרט מתייחס כמי ששלחו את החיילים למות ודאי.
יתרונו בהצמדות לעובדות אם כי לא ממש לדמויות
למרות ההצמדות לפרטים ההסטוריים ולמהלך הקרב הדי מדויק, איסטווד בכל זאת מתעקש להכניס לא מעט מניפולציות רגשיות ודילמות מוסריות בגרוש בתוך הסרט (המרשים כשלעצמו).
הבולטת ביותר היא ההנגדה בין המפקד הבכיר (מוכוון פקודים) למול המפקדים הזוטרים (מוכווני המשימות). רק שבפועל הגנרל קוריבשי, המוצג בסרט כאב רחום ואוהב ומורה דרך מוסרי לחייליו, היה גנרל די מפחיד שלא חשב לרגע על חיי אדם (כמו כל ההנהגה של יפן הקיסרית בהתאם לתרבותה המכוננת). הוא היה טקטיקן מוצלח ואסטרטג מעולה מהרמה הגבוהה ביותר אבל רחום הוא ממש לא היה.
ומי שמעוניין להכיר את מלחמת העולם השניה
מהצד של היפנים,
ראוי שיתחיל עם הספר הזה:
http://tinyurl.com/2kdf6w
דבר אחד לא הבנתי מהביקורת
יש סיכוי טוב להנות מהסרט הזה? או שהסרט עסוק כל הזמן בהעברת המסרים והמניפולציות הרגשיות על הצופים?
נראה לי שהבנת מצוין.
הסרט הזה הוא מניפולציה רגשית אחת גדולה.
מהתו הראשון בפסקול, דרך התסריט ועד לבימוי, הכל זועק מניפולציות רגשיות.
על מי שזה עובד, וכשזה עובד, זה אולי אפקטיבי, עליי, זה לא עבד כמעט באף שלב, וזו הסיבה, שלמרות שלא סבלתי מאוד בצפייה בסרט, הרגשתי שהסרט הוא החמצה ענקית, ואחרי הצפייה בו, נותרתי די אדיש לסיפור הקרב, בדיוק כמו שהייתי בטרם צפיתי בסרט.
אז כן, יש כמה שוטים וסצנות שמצולמות ומבוימות בידי אמן, לעניות דעתי הלא מקצועית לפחות, וכן, אני יכול לחשוב על נקודה או שתיים (ובאמת שלא יותר) שבהן באמת התחברתי לסיפור והתרגשתי ממנו, אבל זהו בערך.
לסיכום אני חושב שהסרט הוא פשוט אוברייטד.
לא מדובר בסרט מאוד רע לדעתי, אבל בהחלט לא יותר מבינוני.
אני דווקא מאד נהניתי.
לדעתי מדובר בסרט נהדר ואני אהבתי כל דקה בו, להבדיל מגיבורי בדגל שהיה משעמם, קיטשי ומעיק.
סרט טוב,אבל...
איסטווד יוצא מגידרו כדי "להוציא" את היפנים בצורה טובה ומכובדת.מה לעשות שבמציאות הם היו צבא אכזר שלא היסס להרוג גם שבויים לא חמושים !!
סרט טוב,אבל...
עוד לא שמעתי על צבא שלא היסס לעשות זאת, ושמעתי (וחקרתי) די הרבה.
אבל, יש לציין,
ש*לא כל הצבאות אותו דבר*.
מה לעשות, הסטנדרטים המוצהרים של היפנים פה היו לא משהו בכלל.
כשלפי ההערכה הנמוכה ביותר בערך עשרים ושבעה אחוזים (יש אומרים יותר; הערכות מסויימות מגיעות לשלושים ושמונה אחוזים) משבויי בעלות הברית בידי יפן מתו בשבי למול הרבה פחות מאחוז שבויים יפנים שמתו בשבי בעלות הברית (לא כולל התאבדויות),
זה בהחלט אומר משהו.
כל צבא בעולם היה מעורב בהרג שבויים,
השאלה מה הסיכוי, והאם זה היוצא-מן-הכלל או הכלל.
(שיעורים אחרים של מלחה"ע II: חיילים רוסים בשבי הגרמנים – כחמישים ושבעה אחוזים לפי אוברי. חיילים גרמנים בשבי הרוסים – בין 15 ל-35 אחוז. חיילים אמריקאים או בריטים בשבי הגרמנים – ארבעה אחוזים בערך. אסייאתים בשבי היפנים – לא ידוע בדיוק, אבל עוד יותר גרוע מאשר האירופים. יפנים בשבי הרוסים – כעשרה אחוזים).
בקיצור, ההבדלים הכמותיים הם במקרים כאלה גם הבדלים עקרוניים ואיכותיים.
ובעניין זה יצויין,
שבעוד אצל בעלות הברית היה קיים המושג של שבוי מלחמה בהתאם למובן המקובל אצלנו, אצל היפנים באותה עת לא ממש הכירו בו; כיוון שמבחינתם ליפול בשבי היה ממש פשע, אזי שבויי מלחמה אמריקאיים ובריטיים נחשבו לפושעים שפלים ולא לחיילים מהוגנים.
מה שמעניין והרבה פחות ידוע, הוא שזו הייתה תופעה חדשה יחסית אצל היפנים; בזמן מלחמת רוסיה-יפן, ב-1905, היחס שלהם לשבויי מלחמה רוסיים היה מופתי ממש.
מלחמת רוסיה-יפאן היתה שיאו של תהליך הפיכתה של יפאן למדינה
מודרנית (כלכלית, מדינית, צבאית) – שגרם למעצבי המדיניות שלה לראות את עצמם כמי שפועלים בתוך המערכת הגלובלית, שייכים אליה וכפופים לכללי-המשחק שלה. המגמה הזו נמשכה, בגדול, גם במלחמת העולם הראשונה (למרות שהמעורבות של יפאן במלחמה הזאת היתה זניחה) ולאורך שנות ה-20 במהלכן אפשר היה לתאר את יפאן כדמוקרטיה בסטדרטים מערביים כמעט.*
בשנות ה-30, כשהמעצמות החליטו להטיל כל מני סוגים של איסורים על השאיפות הקולוניאליות של יפאן באסיה, היא ויתרה בהדרגה על הניסיון שלה להשתייך לאותה מערכת גלובלית, ובהתאם – גם הפסיקה לשחק לפי הכללים שלה.
* לא היתה שם עדיין זכות הצבעה לנשים. ניתן לשער כי גם זה היה מגיעה אם המגמה הזאת היתה נמשכת.
חשבתי שזה גם קשור להשפעות
של המאבקים ועליית כוחם של אנשי הצבא והאתוס הצבאי עוד בטרם האיסורים של המעצמות.
גם (אין לי שום כוונה להסיר פה אחריות מהיפאנים עצמם).
אבל התמונה פה בכל זאת מורכבת: את השיעורים שלהם באיך להתייחס לאוכלוסיה במדינות לא-מפותחות היפאנים למדו בעיקר מהמערב, אחרי שהם סייעו לו בתחום: דיכוי מרד הבוקסרים בסין נעשה בההשתתפות חיילים יפאנים לצד המעצמות המערביות, אותן מעצמות נתנו ליפאן להתפרע חופשי בקוריאה וסין אחרי מלחמת העולם הראשונה (בתמורה לתמיכה הלוגיסטית שהיא העניקה למדינות המנצחות) וגם הנימוקים של יפאן למה שהיא חוללה לשכנותיה – שהיא, בתור מדינה מתקדמת, בסך הכל רוצה לחנך את האוכלוסיה הנבערת – יצאו ישר מתוך אוצר-המילים הקולוניאליסטי של המערב. את הניסיונות להגביל אותה אחר כך יפאן ראתה, במידה רבה מאוד של צדק, כנובעים מחשש מעלייה של מעצמה לא-מערבית, ולא מטעמים הומניים של רצון לסייע לאוכלוסיה ביבשת.
שום דבר מזה אינו בא להצדיק, כמובן, את מה שיפאן ביצעה במהלך המלחמה, ולמעשה עוד הרבה לפניה.
הערה באשר ליפן והדמוקרטיות המערביות
כשמדברים על זכות הצבעה לנשים כקריטריון ל"דמוקרטיות", כדאי לציין שגם כאן יפן לא הייתה מיוחדת – בארה"ב זכות ההצבעה הזו ניתנה ב-1920, באנגליה ההגבלות המפלות האחרונות (גיל ההצבעה) הוסרו רק ב-1928, ובצרפת, אם הדמוקרטיות, לנשים הותר לבחור רק אחרי מלחמת העולם השניה.
הקישור האחרון.
ללא ספק הכי עוזר להבין את הבדלי התרבות.
אין ספק שזה חומר חזק... :)
מחזיר אותי הישר אל שנת… 2003? פורים קון כולל קיפאון? אני כבר לא זוכרת.
אגב, גם זה די נחמד:
http://video.google.com/videoplay?docid=8607530017502486437&q
על נרטיבים מקוממים וחד-צדדיים
תראי, אין לי שום ענין להגן כאן על היפנים והערכים שהנחו אותם במלחמה. אין ספק שבכל קנה מידה, מערבי או אחר, גם הם ביצעו זוועות קשות בעמים שכבשו.
גם הערכים הצבאיים שלהם קשים לעיכול למערבי הממוצע. אבל הם כבר בגדר ענין מעט שונה. היחס לשבויים אכן היה איום, אבל הוא נבע מהנחה תרבותית מסויימת, וחיילים יפניים ציפו לאותו היחס בדיוק כשנשבו בעצמם (וראו את עצמם כמי שאינם ראויים לחיות יותר בשל החרפה שרבצה עליהם).
כל סרט שראיתי עד עכשיו בנושא לא עשה מאמץ ולו מזערי כדי להציג את מורכבות התמונה הזאת – פשוט כי קל כל כך, במקום ובזמן שהוא לא שדות הקרב של מלחה"ע השניה – להזדעזע מכל מה שקשור להתנהגות היפנית במלחמה הזאת. ולכן, התרגיל של קלינט, שבו הוא מצליח לעורר את ההזדהות שלנו עם חיילים שמותקפים ע"י אמריקאים, הוא מענין, ולטעמי ראוי למעט יותר מאשר ההנחה שהוא שוחד בידי ממשלת יפן.
לא כל הקצינים היפנים הם 'טובים' (למעשה רובם המוחלט מביעים בדיוק את הערכים שאת מזדעזעת מהם – המוכנות להקריב כל אחד וכל דבר, התביעה להתאבד ולא לשאת את חרפת הכניעה). גם החיילים היפנים מוצגים פשוט כבני אדם שמעדיפים לחיות מאשר להילחם, כפי שסביר להניח שלפחות חלקם היו, ולא כמלאכים טהורים.
ולסיכום, רק הערה קצרה. "הרי כבר קראנו" הוא משפט שלא מוכיח שום דבר. ילדים יפנים יכולים להגיד באותה מידה של ביטחון, שהם הרי קראו את ספרי הלימוד שלהם ושם דווקא לא כתוב שהיפנים עינו את האוכלוסיה האזרחית בקוריאה, אז עובדה שזה לא קרה. ושנית,
"מקומם, חד צדדי וחוטא לאמת" – מה גורם לך לחשוב שכל סרט אמריקאי ממוצע שמציג את כל היפנים כחיות צמאות דם, ואת כל האמריקאים כמוסריים וטובים, הם פחות מקומם, חד-צדדי וחוטא לאמת?
על נרטיבים מקוממים וחד-צדדיים
עניין השוחד נאמר כמובן בהלצה.
הזוועות היו עניין משני בתגובתי, ההתנהגות השופעת ניואנסים רגשיים היא המזוייפת לדעתי. לא שאני מתייחסת לסרטים אמריקאים כאל ספר פסיכולוגיה והסטוריה מקודש, אבל הנסיון להעביר אותה תפיסה רגשנית ושמלצית אל החיילים היפנים, פשוט נראית לי לא נכונה. ומעניין לקרוא את התגובות ב"עין הדג" היפני כדי לדעת אם הם אוהבים את הגישה התבוסתנית הזאת,שפוגעת בערכי הכבוד והגבורה שלהם. בתהליך השלטת התקינות הפוליטית לא מוכרחים לשחוט את כל הפרות ולהקצין כדי להגיע אל האמת, אפשר להסתפק באמת עצמה, שהיתה לא כל כך מוסרית ופוטוגנית. ובכלל, תקינות פוליטית, כשהיא הופכת פנאטית, יכולה לשנות ליברליזם לדיקטטורה.
על נרטיבים מקוממים וחד-צדדיים
תראי, מה שעולה מהתגובה שלך זה שאת יוצאת מנקודת הנחה שיש איזו אמת ברורה ביחס לאיך חיילים יפנים התנהגו בדיוק באיוו ג'ימה (או כל אתר אחר בו הוצבו), ההתנהגות הזאת דומה מאד לכל מה שחשבנו קודם (בלתי מובנת, חסרת הסבר, אכזרית, לא אנושית, או "לא מוסרית ופוטוגנית"), והסרט של קלינט חוטא לאמת הזאת בנסיון נואש לשחוט פרות (וותיקות יותר מקדושות).
אבל איך את יודעת מהי האמת הזאת? ולמה זה כל כך ברור לך שהנסיון להציג ראיה קצת יותר מורכבת של המציאות הוא תוצר של תקינות פוליטית?
התנהגות "לא מוסרית ופוטוגנית" (נניח, המנהג להפגיש בין תינוקות אמריקאיים קטנים ובין כידונות חדים משני צדי המתרס במלחמת האזרחים האמריקאית) היא אספקט אחד של המכלול ההתנהגותי שמוצא לו ביטוי *בכל מלחמה*. אם היו מראים לך סרט על היחס לחיילי האויב אצל חיילים אמריקאים ובריטים בבורמה את לא היית יוצאת מאולם הקולנוע כפי שנכנסת אליו, באחריות. אבל אני מנחשת – תקני אותי אם אני טועה – שאחרי שראית את "טוראי ראיין" לא חשבת לעצמך שספילברג התעלם בסרט מאספקטים של אכזריות אמריקאית (כן, היתה הרבה יותר ממה שהוצג שם, ובאורח קונסיסטנטי) בשמה של התפיסה הפוליטית המקודשת שהאמריקאים הצילו את אירופה. פשוט כי אנחנו רגילים להצגה של חיילי צד אחד כאנושיים, וצד אחר כלא אנושיים.
מענין אותי מאד לדעת למה, אחרי שטף של סרטים שהציגו את היפנים באורח חד-צדדי להבהיל, מגיע סרט מערבי *אחד* שמציג אותם כבני אדם (ואת יכולה להיות בטוחה שהם היו בני אדם עם רגשות, רצונות, פחדים וכן, ביטויי אכזריות – די בדומה לאלו שנלחמו בהם), ומיד את מתייגת אותו כהתייפייפות ליברלית-דיקטטורית.
לגבי הגישה התבוסתנית והאופן שבו התקבלה ביפן. החברה היפנית (כמו זו הגרמנית) עברה תהליך עמוק של דה-מילטריזציה אחרי המלחמה, והיום עיסוק בעניינים צבאיים שם איננו מקובל ולפעמים נתפס כמשהו שהוא על גבול המוסרי. עם זאת, ממה שידוע לי הסרט התקבל בהרגשה כללית של "לפחות החיילים היפנים שם הוצגו כבני אדם".
עוד יותר מענין אותי להבין מה גורם לך לחשוב שהמניע של איסטווד הוא תקינות פוליטית גרידא. לו היה בוחר בתקינות פוליטית לשמה הוא היה עושה את "הצוללת 2", לא? זה הרי הכי נגיש וקל, וגם זאת שפה שהוא לא מבין.
אני חושבת שהיה לו איזשהו ענין מעבר לתקינות פוליטית, ומסר שהוא מורכב הרבה יותר. הסרט שלו מעמיד את הצופה האמריקאי בעמדה מאתגרת מאד, שההשלכות שלה לא קשורות כלל למלחמת העולם השניה או לתפיסתו את היפנים, אלא דווקא את עצמו (או עצמה).
אני מקווה שבעוד שלושים שנה יימצא הבמאי הישראלי שיעשה סרט על חיילי הארמיה השלישית המצרית המכותרת בסיני ב-1973, ושהוא יעמיד אותי בדיסוננס שכל צופה אמריקאי עמד בו כשצפה ב"מכתבים". הלוואי.
תפיסה פוליטית מקודשת?
למרות הסיכון למתוח את גבולות האוף טופיק עד כדי פקיעה, האם לא מדובר בקונצנזוס שהיה מקובל – עוד בזמנו – על מרביתן המוחלט של מדינות אירופה עצמן?
נ.ב. – רק בכדי למנוע את חוסר-ההבנה האינטרנטי הידוע, אני לא מתריס – אני שואל.
תפיסה פוליטית מקודשת?
כן, בהחלט. זוהי תפיסה פוליטית (כל נרטיב היסטורי הוא שיקוף של המערך הפוליטי של התקופה בה נכתב). תפיסה פוליטית או קונצנזוס מקובל (לדעתי אין הרבה הבדל בין השניים), ההנחה שארה"ב הצילה את אירופה במלחמת העולם היתה במידה רבה תוצאה של צרכים פוליטיים (המלחמה הקרה). אחרת אתה, אני וכל אירופאי ממוצע היה יודע (במובן של "היה כתוב לו בספר הלימוד באופן חד משמעי") שמי שהציל את ארופה במלחמת העולם השניה היה הצבא האדום, ומי ששיקם אותה ורפא אותה מנטיות פשיסטיות אחת ולתמיד, אבל אחרי המלחמה, היו האמריקאים (בתכנית מרשל)*.
(ולא חשבתי שהתרסת
)
*דיסקליימר:
לפני שתהיה פה התנפלות רבתי בענין התרומה הצבאית האמריקאית נגד גרמניה, החזית השניה, D-day, משלוחי נשק ואספקה לסובייטים, וכל הווג'ארס: אני *לא* אומרת שהתרומה של בנות הברית היתה שולית, לא חשובה או לא הכרחית. אני *כן* אומרת שארה"ב לא הצילה את ארופה מבחינה צבאית, אלא אם כן ב"הצילה" הכוונה היא "הצילה את ארופה המערבית מהצבא האדום".
וסליחה על האוף-אוף-אוף טופיקיות, אם היה סדר (וצדק) בעולם כל זה היה מופיע בביקורת על טוראי ראיין.
גם ברית המועצות לא הצילה את אירופה.
אלא אם את מתכוונת ל"הצילה את אירופה המזרחית מהצבא הנאצי".
כן, סמנטיקה, אבל הניסוח הזה שלך בהחלט צורם לי, והוא ממעיט במכוון בחשיבות המלחמה בחזית המערב.
(אני חושב שבספרי הלימוד היה צריך להיות כתוב גם משהו מורכב הרבה יותר מ"הצבא האדום הציל את אירופה". משהו בסגנון "הצבא האדום, שלא היה מצליח לעשות זאת אילולא תמיכה לוגיסטית אמריקאית אדירה, שכללה בין השאר כמעט את כל מערכות הקשר הטקטי שלו וכמות הציל את אירופה מהנאצים ובדרך שיעבד את אירופה המזרחית, כשהוא נעזר במידה לא מועטה הן במצור הימי של בנות-הברית והן בפלישות השונות, מסיציליה ועד נורמנדי, שקיצרו את המלחמה בצורה משמעותית", ואפשר לפרט עוד המון דברים שלא הכנסתי כאן לטוב ולרע לכל הצדדים.
את רואה מדינה בעולם שזה מה שמופיע לה בספרי הלימוד, כולל רוסיה?)
דרוש: מציל ליבשת טובעת
אם לא הם, אז מי הציל את אירופה?
כאמור, אני לא אפתח כאן את הוויכוח הזה, ברשותך, כי מנסיוני אני יודעת שבסוף כל אחד נשאר בדעתו.
אני רק אציין שלטעמי עד 1943 הסיוע הלוגיסטי הוא הרבה פחות מ"אדיר" (ב-1942 אפשר לקרוא לו "מגוחך", ולא בגלל חוסר רצון אמריקאי לעזור אלא בעיקר כי התעשייה עוד לא נכנסה למוד הייצור המתאים), כלומר ההכרעה בחזית המזרחית למעשה הושגה בלעדיו. ואני בטוחה שגם אתה יודע שמצבת כוח האדם הגרמני בחזית המערבית לא השתוותה מעולם – לא בגודלה ולא באיכותה הכללית – למה שהסובייטים התמודדו אתו במשך הרבה יותר זמן מאשר בנות הברית בחזית השניה.
אני לא חושבת שאפשר להתעלם מהעובדה שהצבא האדום שיחרר את אירופה (גם המערבית, בעצם העובדה שההתמודדות מולו תבעה את מיטב משאבי גרמניה) מהנאצים. זה שהוא השית על החלק המזרחי שלה סיוט קומוניסטי משלו (וזה שהסובייטים ממש לא התנדבו למשימת ההצלה) – לא באמת משנה את זה.
אבל היסטוריוגרפיה שקרית ופוליטית שמתבססת על הרצון המיידי להחזיר את גרמניה למשפחת העמים, ולהוציא ממנה את רוסיה הסובייטית (ע"ע זכרונות צ'רצ'יל) כן משנה את זה.
וכמו שאמרתי – אני די בטוחה שזה לא שכנע אותך, אז אני מפסיקה כאן.
(מכיוון שאני לא בטוחה שהנימה הכללית הלא-קנטרנית שלי עוברת נכון – אקח דוגמא מאדם ואבהיר שאני בהחלט לא מתכוונת לעצבן או משהו).
רק אציין,
כי באמת גם לי אין חשק לפתוח את הויכוח הזה (התשובה: גם הם וגם הם; לא הכל משחק סכום אפס).
שאפילו אם אסכים עם כל מה שאת טוענת, זה עדיין ידבר על שלב *ההגנה* בעיקר; בשלב בו האימפריה הסובייטית נכנסה להתקפה עמוקה, כבר היה סיוע גדול, עד כדי כך, למשל שב-1944 לסטאלין היו די משאיות סטודבייקר גם כדי לתספק את 'בגרטיון' וגם כדי לגרש כמה מעמי הקווקז בו-זמנית. כך שגם אם האימפריה הסובייטית ניצחה בקרב *ההגנה*, היכולת שלה לשנע את כוחותיה עד ללבה של גרמניה הייתה לטעמי תלויה מאוד בסיוע האמריקאי.
אה, על *זה* דיברת!
משום מה הנחתי שמה שמרגיז אותך במשפט הוא "הצילו" ולא "האמריקאים".
אה, על *זה* דיברת!
אה, אוקיי. בהחלט, בהחלט הצילו.
עוכרת ישראל (וארה"ב) ככל שאהיה, אני עדיין מעדיפה דמוקרטיות קפיטליסטיות דכאניות ומרושעות על פני נאציזם, פשיזם וגני-עדן סוציאליסטיים עלי אדמות (משהו ששמאלנים אנגלים רדיקלים מתקשים מאד להבין, אבל הי, זו הבעיה שלהם).
הייתי מסכים עם הטיעון שלך,
אילולא שאת מותחת את זה קצת יותר מדי לכיוון השני. עם כל הכבוד למקרי רצח השבויים והאכזריות שעשו האמריקאים,
אין שום ספק שיש הבדל בסדרי גודל בין ההתנהגות האמריקאית הממוצעת במלחה"ע II להתנהגות היפנית הממוצעת, כשם שיש הבדל עצום לא פחות בין ההתנהגות היפנית הממוצעת במלחמת העולם השניה להתנהגות היפנית הממוצעת במלחמת רוסיה-יפן.
לומר 'גם הם בני אדם' זה נכון, אבל לומר 'הם בדיוק (או די בדומה) כמו מי שניצב מולם' זה ממש לא נכון.
והמילים "אוונטי פופולו" אומרות לך משהו?
אין לנו שום וויכוח כאן
כי אני מסכימה בהחלט שיש הבדלים בסדר הגודל של מעשי האכזריות. ואכן, הכוונה ב"הם היו בני אדם" לא שוללת את העובדה שהיתה להם תרבות צבאית אכזרית וקיצונית מאד במושגים שלנו.
זה כלשעצמו לא אומר שלא היו בינהם גם גילויים של רגשות אחרים, מהם שירה הסתייגה בטענה שהצגתם היא בגדר התייפיפות ליברלית. לטעמי האישי היא בגדר דיון משכנע מאד על כמה רחוק יכולה קבוצה של בני אדם ללכת בהינתן הנחות תרבותיות מסויימות ומצבי קיצון וסטרס קיבוציים. ועוד יותר מענין הוא להעמיד את *עצמך* במקומם, כפי שאיסטווד נסה לגרום לקהל שלו לעשות, ובכך לשבור את הנטיה הטבעית שלנו להעמיד קיר מנטלי שחוצץ ביננו לבין בני האדם שהיו החיילים היפנים של אז.
אוונטי פופולו – ראיתי לפני מליון שנה בערך ולא הצלחתי להתחבר לסוריאליזם.
אוקיי, מסכים.
וזו באמת הייתה הבעיה שלי עם איסטווד: לא שהוא הציג אותם כבני אדם, אלא שהוא הציג אותם קצת יותר מדי כ,נו, אמריקאים.
ובהקשר הזה עולה לי השאלה
של מגבלות של במאי מתרבות אחרת, שאפילו לא דובר את השפה בה הוא מביים. אולי גם זה השפיע, לא רק עליו אלא גם על התסריטאית (אמריקאית-יפנית) והשחקנים – הרי מה שאנחנו מצפים לו היום כגילוי של "אנושיות" או "בני אדם פשוטים" הוא בעצם אמריקאי.
אוונטי פופולו היא דווקא דוגמא נהדרת לנרטיב פוליטי מושרש
היחס לשבויים המצרים במלחמת ששת הימים (למרות איזכור קל לכך בתחילת הסרט, כאשר החיילים הישראליים שואלים את המפקדה מה לעשות עם השבויים ונאמר להם לירות בם) לא היה אימוץ השבויים והבנה ותקשורת, ולדוגמא בולטת, עלה "טבח" שבויי שקד.
על הבקורת של איוו ג'ימה
צפיתי בסרט "מכתבים מאיוו ג'ימה" – ועלי לציין כי אינני מסכימה עם קביעותיו של המבקר, על טרחנות כביכול, בחלק הראשון ועוד הערות אחרות. מדובר בסרט מעולה מאין כמוהו, המשאיר בסופו את הצופה המום ומהורהר, תוהה על הלוחמניות היפאנית שמסרבת להכיר בתבוסה ואת האיוולת שבדבר. נהוג לומר שמלחמה היא דבר מיותר. זה נכון, אלא שלטנגו צריך שניים ולמלחמה מספיק אחד.
לא לשכוח זאת!
על הבקורת של איוו ג'ימה
התהיה של הצופה על פשר ההתנהגות היפאנית היא, כמו שטוודלדי אמר, אחד מכשלונות הסרט.
למרות שהוא מתיימר להציג את נקודת המבט היפאנית, הסרט מציג למעשה את ההשקפה המערבית שתוהה על האיוולת בהתאבדות היפאנים.
איסטווד אפילו לא ניסה להבין את שורשי קוד ההתנהגות היפאנית שמעדיפה כבוד בכל מחיר.
מישהו יכול לעזור לי?
ראיתי את הסרט בקולנוע, אך לקראת סוף הסרט הייתה לי הקפצה. (
ברגע ש____(יש לי בעייה עם שמות ראה אצל החיילים את האקדח של מפקדו והתחיל להתנג בפראות, עד שנפל
הוא הקטע האחרון שראיתי.)
מישהו יכול לספר לי מה קורה בהמשך הסרט? אני יודע שזה כבר קרא ממש לקראת הסוף.
סליחה! אדוני טועה.
אין לי מושג באם כותב הביקורת הנכבד ראה "למלחמה" את הלבן בעיניים."כחירניק" שראה גם ראה וצפה בלא מעט סרטי מלחמה בחייו,יורשה לי להגיד שהסרט הנדון הוא אחד מסרטי המלחמה הטובים והמרתקים שראיתי.אולי מעביר הביקרת צריך לצפות בסרט שוב כדי להבין עד כמה הוא טוב מכל הבחינות.ולמות בעד המולדת ללא שום הגיון? אדוני!את זה לא מסבירים, עם מסורת לא מתווכחים.זה מה יש גם בסביבה הפאסטורלית שלנו.
אני היסטוריון צבאי,
מאז 2005 עשיתי מאה ימי מילואים בערך,
וכן, גם ירו עלי בימי חיי.
עכשיו, מה בדיוק רצית להגיד?
אני מתרשם שגם אם היית יוליוס קיסר, נפוליאון או מקארתור
ספק אם הוא היה משנה את דעתו שאתה טועה.
חמש שנים וקצת אחרי.
בסה"כ, אחלה סרט. אמנם אחיו "גיבורי הדגל" לקח לו את סצינות הלחימה הקשות ואת סצינת הפלישה סטייל "טוראי ריאן", אבל גם ל"מכתבים מאיוו ג'ימה" לא חסרים חלקים דכאוניים או קשים. אווירת הייאוש וחוסר האונים, התחושה של החיילים – או הידיעה – שהסוף ידוע מראש, רק עושה את כל הקרב עוד יותר מטומטם. לא חדש.
לשניהם יש מקום, בסופו של דבר. שניהם עוסקים בקשיי המלחמה מצד החיילים, אבל "גיבורים" לוקח את זה גם לאחרי המלחמה, כשההפצצות נגמרות וחוזרים הביתה עם קצת קיטש, ו"מכתבים" עושה את זה בין קרב לקרב, כשממתינים במערה בחוסר אונים. דכאון. נטול קיטש.
החלק הראשון של הסרט, בערך שליש בתחושתי, קצת מבולבל ולא ברור לאן זה זורם, אבל אח"כ הכיוון מתקבע והסוף המר נראה לעין.
בהתייחס לדיון לעיל ולדברים שקראתי בוויקי – היפנים מוצגים בכל גווני הקשת. שני הקצינים הבכירים מוצגים כ"טובים", (רק?) בגלל שהם מכירים את התרבות האמריקאית. יש הרבה חיילים קשוחים ולא מתפשרים שבאים לייצג את הקשוחים והרצחניים, ויש את סייגו, החייל הפשוט שלא יודע מה הוא עושה שם רוב הזמן. מן הסתם בבחירת הדמויות הראשיות יש אמירות מסוימות, אבל בסה"כ, די מגוון.
היה נחמד אם היו קצת יותר התייחסויות הדדיות בין שני הסרטים, מה שהיה יוצר תחושה ש"חייבים" לראות את שניהם. כמעט כל מי שהיה צופה בסרט היה הולך לחפש גם את השני. כרגע התחושה היא שהם שני סרטים שונים, והם באמת כאלה. קצת חבל. סרט אחד מסתיים באנדרטה, סרט שני מתחיל באנדרטה, מה שיוצר מסגרת כזו. והיו כמה שוטים ש"הועתקו", אבל לא יותר. אפילו לא היה דגל אמריקאי מתנוסס/פף.
אפילו התעלומה הקטנה שהושארה מ"גיבורים" (מה קרה לאיגי) והיתה יכולה להיפטר פה בצורה מצוינת, לא זכתה ליחס. יש חייל אמריקני אחר ש"זוכה" להתעללות, אבל זה לא הוא כי הנסיבות קצת שונות.
* סצינת הרימונים היא בלי ספק אחת מאלה שישארו בזכרון…
* ולסיום – אחלה דיון היסטורי בתגובות שלעיל.