במקור: Intolerable Cruelty
בימוי: ג'ואל ואיתן כהן
תסריט: רוברט ראמזי, מתיו
סטון והאחים כהן
שחקנים: ג'ורג' קלוני, קתרין
זטה-ג'ונס, טום אלדרג',
ג'ונתן הדרי, ג'וליה דאפי,
ארווין קייס
"בפניכם, חברי עורכי הדין, עומד מקרה קשה. כולנו יודעים שבסרטים עורכי הדין הם מלוקקים, נכלוליים חסרי מצפון, וכל מה שמעניין אותם זה הכסף, האתגר, או ג'וליה רוברטס, לבד מהמקרים בהם עורך הדין הוא גיבור חושף שחיתויות או חולה איידס. הרי עלינו הומצאה האמירה, לפיה תשעים ותשעה אחוזים מהעוסקים במקצוע מוציאים שם רע לשאר. ממציא אמירה זו אמנם נתבע לדין לפי סעיף 77/ג לחוק לשון הרע (נוסח משולב), אולם גם העובדה שהוא ובניו ובני בניו כבר לא יגורו בדירות משלהן לא הועילה למקצוענו.
כמו-כן, רבותי המכובדים, כולנו יודעים שקומדיה רומנטית, כדברי אחד מעמיתי המכובדים, "היא קלישאה מעצם טיבה וככזו אין בעיה לחזות את רובה". הרי תמיד יהיה זוג מאוהב, מכשולים, וסוף טוב.
לכך, רבותי, נוסיף את העובדה שהסרט אשר אני מציג בפניכים (מוצג תביעה א/1), הינו אכן קומדיה רומנטית, הוא אכן מציג את עורכי הדין כחלקלקים, ובנוסף לזו, כל הראיות המשפטיות שבו אינן שוות את משקלו בלירות לבנוניות. יתרה מזו: הסרט הופק ובוים בידי צמד היוצרים העצמאיים ג'ואל ואיתן כהן, הידועים לתהילה (ויש שיאמרו, לשמצה), כבמאי סרטים בעלי אופי משלהם, נטייה לקריזיונריות מסוימת, והעדר מתיקות כללי. והנה, חברים, הם שולחים ידיהם בבימוי קומדיה רומנטית, ז'אנר שכמות השמאלץ המובנית בו דיה כדי להטביע יבשת בינונית. וזאת, חברים, השאלה העומדת בפנינו: האם האחים כהן איבדו את הטאץ'? האם הם יצרו סרט מיינסטרימי לחלוטין? האם הקהל ייהנה? האם מי שלא סבל אותם ייהנה? האם מי שאהב אותם ייהנה? שאלה קשה, גבירותי ורבותי. הרהרו בה בכובד ראש, ואל תחרצו דין בטרם תגיעו למסקנה ודאית!".
אכן, במבט ראשון יש לנו עסק עם עוף מוזר, או שמא עוף לא מוזר מספיק. 'אכזריות בלתי נסבלת', הסרט החדש של האחים כהן, דומה להחשיד לכמה וכמה וכמה קומדיות רומנטיות, מה שעורר פחד ודאגה בקרב מעריצים רבים, כולל אותי. מיילס מאסיי (ג'ורג' קלוני), עורך דין מצליח להפליא, מנצח בכל קייס אפשרי (כולל, למשל כזה בו מתחוללת ללקוחו צרה קטנה בדמות וידאו המתעד את הלקוח בוגד באישתו, אבל בשביל מאסיי גם זה לא יותר ממטרד קטן). אבל מה – יש לו משבר אמצע החיים ("קניתי מכונית חדשה. קניתי שתיים. החרבתי את הבית ובניתי אותו מחדש"), והוא משועמם. בדיוק אז נכנסת לחייו מרילין רקסרות', אשתו של הלקוח שהונצח בוידאו. לגברת רקסרות', המובסת בבית המשפט, יש, מסתבר, קופת שרצים משל עצמה מאחוריה: היא מתחתנת סדרתית, והשקפתה לגבי חיי נישואין מוזרה במיוחד. מכאן ואילך מתחיל מאבק, סכסוכים ועוד, ובסוף, כפי שצפוי מראש, גיבורנו חיים בעושר ועושר.
אבל אז מתברר שיש עוד שליש סרט.
וכאן אני די שמח להזים את החששות: זו קומדיה, ואכן יש רומנטיקה, אבל זו בהחלט לא קומדיה רומנטית "סטנדרטית". הסרט מלא בתהפוכות ומיני רשעויות קטנות, ושני גיבוריו עסוקים בעיקר בנסיונות לתחמן זה את זו ולהיפך בכל רגע נתון. כמו כן, הסרט מתהדר בשחקנים בעלי מניירות מוקצנות במכוון, והתנהגות העוברת את גבול הסביר כל שתי דקות. מאסיי ועוזרו מתנהגים באופן קבוע כמו צמד הזקנים מ'החבובות'; בסצינה אחת, משובחת במיוחד, הם מנהלים באמצע משפט דיון פרטי ארוך על משבר אמצע החיים, בעוד הנתבע יושב ביניהם ומשקשק מפחד, וגם בהזדמנויות אחרות הם גולשים לדיאלוגים שלא קשורים בכלל לשום דבר. באותו משפט לעיל, למשל, מופיע גם אחד היינץ הברון קראוס פון אספי (ג'ונתן הדרי), ומספק את העדות הטפשית ביותר שיצא לי להיתקל בה בסרט כלשהו, עם תוצאות מהפכניות ("התנגדות! נסיון חניקה של העד!" "אני אתיר זאת"). וכך לאורך כל הסרט. ישנה עלילה מרכזית, ואפילו די מגובשת, אולם מסביבה מפציעים ונעלמים, באים והולכים וחוזרים כל מיני טיפוסים ביזאריים שגונבים את ההצגה ללא קושי. בין אלה יש למנות את בילי בוב ת'ורנטון כאיל-נפט טקסני טיפש למדי, אירווין קייס בתפקיד עוסק במקצוע לא כשר הסובל מהפרעה בריאותית מסוימת, ובייחוד טום אלדרג', בתפקיד השותף הבכיר הרב מאיירסון (למקרה שתמהתם, זה בסגול, הוא לא סמכות דתית), עורך דין קשיש ומאיים המטופל בצינורות נשימה, מצולם כדמות מסרט אימה, ובהחלט ניתן להשתמש בו להפחדת ילדים ("אם לא תאכל, יבוא הרב מאיירסון ויגבה ממך שמונים-ושבע ארוחות צהריים ובקשת שימוע אחת!").
וכמה שזה מצחיק. אני לא יודע אם הקהל היה מורכב מחובבי הכהנים או מחובבי קומדיות רומנטיות 'רגילות' (שלוש הדברניות משמאלי, להערכתי, לא ידעו בכלל מיהם האחים כהן), אבל בכל רגע נתון חלק ממנו, כולל עבדכם הנאמן, היה עסוק בהתקפלות מצחוק; שטף הטיפוסים הביזאריים, הסצנות המוזרות והבדיחות המילוליות-בקצב-של-תת-מקלע-
אין-זמן-לנוח-יש-עוד-בדיחות-להכניס-יאללה-יאללה, בהחלט פעל את פעולתו. ואפילו כשנראה היה שמגיעה מנת יתר של קיטש, עד סוף הסרט הסתבר שלא.
פה ושם היו כמה דברים שהפריעו. כמה בדיחות חזרו על עצמן יותר מדי, כמה ארועים היו צפויים מדי, כמה רגעי קיטש היו דביקים מדי, ההתאהבות של הגיבורים המרכזיים לא אמינה במיוחד, ושלא כמצופה מקומדיה רומנטית, כמעט ואין רגשנות – במקומה יש הרבה ציניות.
אבל מסרט של האחים כהן מוצדק לצפות לזה, לא?
"בקיצור, רבותי, המחפש קומדיה רומנטית מזן הכירבולים, המחממת את הלב, יתאכזב ולא ימצא את מבוקשו. אולם, ההולך לסרט מתוך מחשבה כי ימצא את השנינות והעוקצנות של האחים כהן, או המבקש לצחוק על חשבונם של אחרים וליהנות מפיתולי עלילה ביזאריים ודמויות מגוחכות במיטב המסורת, ישים פעמיו אל הסרט. חברים! אני לא התאכזבתי, למרות שהיה זה קייס קשה. ובזאת אני מסיים את נאומי. יום טוב לכולם".
- האתר הרשמי
- ג'ורג' קלוני
- בילי בוב ת'ורנטון
- סרטי האחים כהן – יום עיון בינלאומי
- עורכי דין אונליין
- מגזין למשפטים ותרבות פופולרית
- עורכי דין כפי שנתפסים בסרטים
- הזקנים מ'החבובות'
- לירה לבנונית
נחמד, נחמד, היה ממש נחמד
ראינו את הסרט (אסף רזון ואנוכי. הוא תמיד נעלב לי אח"כ שאני לא מציינת אותו במפורש, אז הנה) אתמול בלילה, בעצם היום, בהצגת חצות בסינמה סיטי. חזרתי הביתה, הלכתי לישון, קמתי לפני רבע שעה. אמא ישבה בסלון ושאלה איזה סרט ראיתי. עניתי לה. "זה אמור להיות טוב מאד, כולם מהללים אותו בעיתונים" היא אמרה, ומיהרה לסייג את דבריה כשראתה את הבעת פני – "רק טוב, אבל לא מאד?". "זה נחמד, זה משעשע למדי" המהמתי בקול צרוד בדרכי למחשב, "אבל זה לא טוב *מאד*". "אוף", חשבתי לעצמי, "מתחשק לי לקרוא כבר את הביקורת בעין הדג, אבל זה בטח ייקח להם כמה ימים…" איזה כיף לטעות, ועוד שתיים במחיר אחת! קניתי.
אני מסכימה עם גונקל שטען שהסרט הוא לא ממש "סרט של האחים כהן". זו אולי לא קומדיה רומנטית טיפוסית לחלוטין, אבל גם כאן יש סיפור אהבה, פיתולי עלילה, קצת קיטש, מעט רומנטיקה בגרוש ודמויות לא עמוקות במיוחד. מצד שני, למי אכפת?
הייתי הולכת לסרט גם אם היה הוליוודי למהדרין, סתם קומדיה רומנטית עם זתה-ג'ונס וקלוני נטולת הקרדיט של הכוהנים, והייתי נהנית באותה המידה. כי כמו שנכתב מעלי, הסרט פשוט *מצחיק*. נכון שחלק מהבדיחות מעט נמוכות (יחסית. אל דאגה – הם עדיין האחים כהן ולא האחים פארלי), אולי חלק צפויות וחלק חוזרות על עצמן, אבל גיחכנו, צחקנו (והאולם איתנו) ואף הרצנו דחקות משלנו תוך כדי (אסף רזון, נו). באתי לסרט בגלל השמות שבו, אפילו לא ידעתי שהוא אמור להיות קומדיה, וקיבלתי קומדיה משעשעת ומהנה לנקות איתה את הראש בסופהשבוע, בדיוק כמו שאני אוהבת.
לא היה עמוק, לא היה מדהים, לא היה יותר מדי שנון ולא היה "כוהני", אבל היה כיף, וזה לא מעט בימינו אלה. באתי על סיפוקי, ולא אכפת לי מי ינצח במשפט.
מה פתאום? אני לא נעלב מזה!
ואני הולכת
להגיד לבעלי שיש סרט חדש של האחים כהן עם ביקורת מהללת בעין הדג, להסתיר ממנו את העובדה שג'ורג' קלוני משחק בו, להשיג בייבי סיטר וללכת לצפות בסרט השלישי שלי השנה!
ובדיחה (עם זקן) על עורכי דין –
איך הייתם מגדירים 10,000 עורכי דין על קרקעית הים?
התחלה טובה.
קונטרה
לפניכם שתי בדיחות עורכי דין משני סרטים שונים. אנא, ילדים, גלו מאיזה סרט לקוחה כל בדיחה.
א. – אישתך לשעבר והעורך דין שלה נופלים מבנין בן עשרים קומות. מי יגיע לרצפה ראשון?
– למי אכפת?
ב. – מה זה חום ושחור ונראה טוב על עורך דין?
– רוטווילר.
ואחרי שצחקנו, נעבור לחלק האומנותי. סתם, לא נעבור.
אני הולך, בי.
ואני אציין נתון חשוד,
שכמדומה לי שבשנה האחרונה, בכל הסרטים להם התפרסמו שתי ביקורות – אני כתבתי אחת מהן.
לא שאני יכול להסביר את המקריות.
זה נתון חשוד?
ואיך תסביר את זה ש*כל* הביקורות שגונקל פירסם עד היום היו חלק מדאבל-פיצ'ר?
הוא אוהב לעשות דווקא?
ואתם נותנים לו.
היי, זה מה שאני עמדתי לכתוב!
אתה רואה, אתה שוב מתחיל!
אתה גדול מהחיים.
ועכשיו שוב צריך לחכות
לסרט הבא של האחים!
יצאתי עם חיוך גדול על הפנים! מה צריך לבקש מסרט?
האחים כהן יצרו פעם נוספת סרט שלא עונה לשום הגדרה קיימת, פרט ל"סרט של האחים כהן"
שוב הוציאו האחים מקלוני את המיטב, שוב הם מביאים טיפוסים כל כך אבסורדיים שאי אפשר שלא להאמין שהם באמת קיימים!
אמנם קיוויתי שקתרין זטה ג'ונס תפתיע בדמות לא קונבנציונלית (כמו קלוני ב"אחי איפה אתה?")
אבל גם כך זאת היתה הפעם הראשונה שהסתכלתי עליה והיא באמת מצאה חן בעיני. אמנם היא תמיד יפה, אבל חסרת מימדים, וכאן יצאו ממנה איכויות נוספות.
הדמות של הרב מאיירסון, הפרקליט הזקן וחסר המעיים, היא אחת הדמויות הנהדרות שראיתי בשנים האחרונות ומסוגננת ומשוחקת להפליא!
בקיצור, סרט כייפי, סרט יפה, וסרט שאף פעם לא ימאס לראות!
פתרת לי דילמה
התלבטתי באיזו כתבה לשפוך את הלב, והתגובה המתלהבת להפליא שלך הכריעה את הכף.
בדיוק לפני כמה ימים שוחחתי עם חבר על שתי הסצינות שאני הכי פחות אוהב ב"ביג ליבובסקי". שתי סצינות שהן אומנם מצויינות ויפייפיות, אך לא תורמות לסרט דבר, מפירות את המשקל שלו, מוציאות את הצופה מריכוז, אשר כל ערכן הוא המגניבות הסטייליסטית שלהן. תוציא אותן מהסרט, וזה לא יגרע דבר. מדובר בסצינת החלום המהממת, ובשוטים של הבחורה המוקפצת בהילוך איטי אצל ג'קי טריהורן. יפה, מצחיק, מסוגנן, ייחודי – רק לא שייך לסרט.
כוחו של במאי טוב נבחן גם ביכולת להשאיר סצינות טובות על רצפת חדר העריכה, אם זה לטובת הסרט, וגם אם הכהנים לא השאירו את שני אלה על הרצפה, בוודאי הזדמן להם לזרוק בדיחות הצידה מידי פעם.
"אכזריות" נראה כאילו הורכב מכל הבדיחות שלכהנים לא היה איפה להכניס בסרטים קודמים. לסרט יש שתי שכבות תסריטאיות: התסריט ההוליוודי המקורי, שהוא משעמם, מופרך, קלישאתי, מטופש, רדוד ומקומם לא פעם ולא פעמיים, והתוספות של הכהנים, שמספקות את הרגעים הטובים יותר בסרט, אך סובלות מבעיה – הן לא שייכות לסרט הזה.
לדמויות מאנייריסטיות, שיסחטו מקהל של מעריצים אדוקים קריאות נוסח "הם עשו זאת שוב!", יש שם: טייס אוטומטי.
אך גם בסרטיהם החלשים מבחינה תסריטאית האחים תמיד השכילו להעביר את הצופים חוויה אסתטית מענגת. אך לא כאן. כפי שגונקל כתב, זה הסרט המכוער הראשון של האחים כהן. התאורה בו כל כך גרועה והקומפוזיציות כל כך לא אסתטיות, עד שאני חושד שכל הסרט הזה גרוע בכוונה.
אני מתפלל שמדובר בסיפור "סיימון דופרי" קולנועי. ב-1967 להקה בעלת השם המטופש "Simon Dupree and the Bid Sound" קיבלה לידיה להיט כתוב, מכותבי להיטים מקצועיים של התקופה, ונתבקשה להקליט אותו ע"י המפיק שלהם, שכיוון למעמקי המיינסטרים. חברי הלהקה, מוסיקאים מחוננים בעלי השכלה קלאסית, שנאו את השיר, ועל כן החליטו לבצע אותו באופן הגרוע ביותר שהם יכולים, בתקווה שירדו מהם. למרבה האירוניה, המפיק שלהם דווקא התלהב מהתוצאה הפושרת, והשיר אפילו הצליח במצעדים. כיום אנו מכירים אותו בתור "Kites" (או "עפיפונים" בגרסת הכיסוי של נקמת הטרקטור). חברי הלהקה ההמומים התייאשו כליל מסצינת הפופ, ורתמו את הכנסותיהם מהלהיט כדי להקים את להקת Gentle Giant, אחד ההרכבים המתוחכמים ביותר של שנות השבעים, שעירבב רוק, מוסיקה קלאסית, ג'אז ואוואנגארד. מיותר לציין שההרכב המשובח פעל הרחק מהמיינסטרים, ולא התקרב למצעד מימיו, וטוב שכך.
בקיצור – אחי, איפה אתה?
סיפור מעניין ביותר
על ההיסטוריה של ה-Gentle Giant! תודה.
על סינים ועל טייסים
חכמי סין העתיקה מחלקים את העולם לשני סוגי אנשים , אנשים יינים (yin) ואנשים יאנגים (yang), במילים אחרות, אנשים כבדים ואנשים קלילים, ובמילים אחרות יותר אנשים מברזל ואנשים מפלסטיק.
אנשי הפלסטיק כידוע אוהבים סיפוקים מיידים, הנאות שטחיות וסרטים כיפיים, (ע"ע זאפה) ואילו אנשי הברזל, ממממ… לקיצורו של עניין, שונאים את העולם והעולם שונא אותם.
אני מסכים שהסיפור הוא חלש ושחלקים ממנו לא קשורים באופן מוחלט, אבל זה מה שיפה בו – שהשלם גדול מסכום חלקיו, הוא קליל ונעים, וכל אחת מדמויות המשנה וקלוני כמובן עוזרים להעביר חוויה מהנה.
והרי, האם לא זו הסיבה שלשמה התכנסנו כאן?
ואם כבר בלהקות פרוג עסקינן, אחת הסיבות שהן לא מןצאות את דרכן למיין סטרים היא שהן מתנסות בסגנונות שונים בין אם קהל המעריצים שלהם היה רוצה זאת ובין אם לאו.
כך גם האחים (נונין כבר כתב את זה יפה)
דוקא הטייס האוטומטי הוא זה שציפה לטוס בשטח הלא ממסדי (אך מוכר) של הכהנים והתרסק אל מימי הסוכר של הוליווד. (ואם זאת לא התפלצנות, אני לא יודע מה כן…)
על סינים ועל טייסים
ראשית, בניגוד לנטען בהודעה מעלי, למרות היותי איש ברזל, הרשה לי לומר ש
(ע"ע זאפה)
בכל מקרה, אנחנו פשוט חלוקים על האיזון בין הקטעים הגרועים בסרט לבין הקטעים הטובים (והכהניים יותר). לך היה מספיק כהן כדי לפצות על הזבל, ולי לא, מה גם שהעובדה שהכהנים נגעו בטומאה שכזו ביאסה לי את החיים (ואם זו לא לא-התפלצנות אני לא יודע מה כן).
אכן אירוני כי לדעתי זה שיר נפלא...
השאלה אם "רע" במקרה הזה באמת היה גרוע, או שמא "לא להיטי". כי העיבוד המיוחד והשירה היוצאת-דופן הם לדעתי לא רעים כי אם אנטי-מיינסטרים.
– אסף
מהפעמים הבודדות שאני לא מסכים איתך (ובלי אף מילה על פ''מ)
אני דווקא רואה את הסרט לגמרי אחרת.
האחים כהן ממשיכים במסורת הארוכה שלהם של לקחת ז'אנרים קולנועיים קלאסיים ולבחון אותם (שלא לומר לטבוח בהם) מחדש.
כמו שבעבר הם לקחו סרט פילם-נואר בלשי והפכו אותו לקומדית טעויות ("ביג לובובסקי"), או קומדיית טעויות שהם הפכו לטרגדיה ("פארגו"), הרי שהפעם הם מתפנים לטבוח בז'אנר הקומדיה הרומנטית המודרנית.
כבר מכתובויות הפתיחה ניתן לראות שהכהנים מביעים דעה לעגנית ביותר לרומנטיקה המתקתקה, שלדעתם מאפיינת את הסרטים האלה.
בעצם, כל הדמויות בסרט הזה מעוקרות לחלוטין מרומנטיקה. הדמות שאולי מסמלת זאת יותר מכל היא החברה של מרלין, שאינה יכולה לפתח מערכות יחסים בגלל הסכמי הגירושין. אבל גם הרבּ הוא דמות אנטי-רומנטית חזקה.
האם מאסי באמת אוהב את מרלין? הוא לא אומר לה זאת אפילו פעם אחת! (נראה לי, אם אני טועה – אנא תקנו אותי). הוא כל הזמן אומר לה שהיא "מרתקת אותו".
האם מרלין אוהבת את מאסי? גם את זאת קשה להגיד.
הכהנים מקצינים עוד הבטים בקומדיה הרומנטית הקלאסית – בכל קומדיה רומנטית מתנכלים בני הזוג זה לזו בצורה כלשהי, אבל הם אף פעם לא חורגים מגבולות מסוימים. הזמנת הרצח, שמתבצעת מצד לצד, רק מדגישה זאת. האם ניתן היה לדמיין את מג ראיין מוציאה חוזה על בילי קריסטל/טום הנקס? את ג'יימס סטיוארט מוציא חוזה על מרגרט סאליבן? בתוך ההקשר הזה צריך גם לראות את תגובתו של מאסי למוות של הרוצח השכיר – הבן אדם מעוקר מרגשות אמיתיים.
הדמות היחידה בעלת הרומנטיקה היא השותף/עוזר של מאסי, אשר מוצג תמיד באור מגוחך, כנמצא מחוץ למקומו. בכלל, שואלים אותנו הכהנים, איך הוא מסוגל לשרוד בעולם של עורכי גירושין, כאשר אנו רואים את יחסו לחתונות?
יש עוד הרבה נקודות בהן הסרט מסביר לנו שבקומדיה הרומנטית הזו, ואולי בעצם באף קומדיה רומנטית שנוצרת כיום, בעידן "הסכמי הממון לפני חתונה", אין אהבה. אבל אני חושב שמה שהראיתי פה מספיק.
דן?
כל מה שכתבת הוא טוב ויפה
ואני מסכים עם הרוב. הבעיה היא שזה אולי רעיון טוב, אלא שהוא בוצע באופן כל כך רע, עם תסריט כל כך רדוד ומרושל (מתי מוזכר החוזה בפעם הראשונה? כשצריך אותו לעלילה. מתי מוזכרת החברה של מרלין? כשצריך אותה לעלילה. וכן הלאה), עם משחק כל כך גרוע וגרוטסקי, עם מחוות קומיות גסות ועם אווירה פארלית כללית, עד שאפילו אם לסרט היה סאבטקסט שעוסק בתורת הקוואנטים הייתי אומר שהוא מטופש וגרוע.
בנוסף, אתה טוען שמאסי ומרלין מעוקרים מרגשות. כלומר, אפילו הצהרת האהבה שלהם והנאום הרגשני האנטי ציני של מאסי מוצג, לדעתך, באור ציני. לא זכור לי שום סרט של האחים בו הם זלזלו והתנשאו מעל הדמויות הראשיות שלהם. אותי זה מאוד ניכר והגעיל.
אי אפשר לארגן איזה פילטר
שברגע שמישהו יכתוב "תפסיקו להתפלצן" או משהו כזה, ההודעה שלו תימחק אוטומטית?
האמת, די נמאס לי ממבול ההודעות שיש בזמן האחרון של אנשים שמנסים לשלול את זכותם של אנשים אחרים לדון באיזו צורה שנראית להם בסרט זה או אחר. לא מוצא חן בעיניכם? אל תיכנסו לאתר שמתקיימים בו דיונים בסרטי קולנוע. כאילו, דה.
אי אפשר לארגן איזה פילטר?
אפשר, אבל עדיף שלא.
אחרי שקראתי את התגובה של דן ברזל גם אני רציתי להגיב כמו ber. למען הדיוק רציתי לכתוב שהתגובה שלו מאוד שניצקליינית. אבל התאפקתי. חשבתי – ואני עדיין חושבת, שמותר לו לחשוב מה שהוא רוצה על הסרט.
אבל האין האתר הזה מיועד למי שאינם סובלים ביקורות קולנוע?
דגש על ביקורות.
כל הניתוחים האלה ימצאו את עצמם מחוץ לביקורת. אבל אני לא רואה כל מניעה שיתפתחו דיונים "פלצניים". כמה כבר אפשר להגיד על סרט שהוא "גאוני!!1" או "חרא סרט!!1"? קצת גיוון מדי פעם לא מזיק.
סתם תהייה
(בלי קשר לעובדה שלונג ג'ון צודקת) – מה בדיוק מצאת שניצקלייני בתגובה של דן ברזל?
הוא לא ניתח את הסרט, לא התעסק בסאבטקסט שלו ואפילו לא השתמש בצירופים "ארס פואטי", "פוסט מודרינסטי" או "ביקורת חברתית סמויה". הוא התייחס אך ורק לתוכן הכי חיצוני של הסרט.
אז העובדה שהוא התייחס לתאורה היא פלצנות? העובדה שהוא התייחס לעריכה? אולי פשוט העובדה שהוא לא אהב את הסרט, כמוך?
אז כנראה
שנצטרך להסכים על פרספקטיבה סובייקטיבית הדדית לסרט.
מה שכמובן מעורר תהייה למדדים אובייקטיביים לקולנוע.
_____________________
אז מה עדיף – זמן רשת, או שלל עיסוקים אחרים? בכל מקרה, אנחנו נחכה.
ועם זאת תהייה
האם גם סבלת מהחצי הראשון של הסרט.
מבחינתי, עד הרגע שבו קת'רין זטה ג'ונס פוגשת את ג'פרי ראש הקבצן (ואז המסך נכבה והפסקה).
האם לא חשבת לפחות עד אז שמדובר בקומדיה כהנית קלאסית ומרנינה.
לא בדיוק
קודם כל, אני דוקא נהניתי מסצינת הפתיחה. גם בגלל שג'פרי ראש משחק תפקיד נהדר, וגם בגלל הסיטואציה, שאולי לקוחה מסיטקום סוג ג' אבל עשויה במופרעות יתר.
גם הזקן עם קוצב הלב לא הפריע לי בחצי הראשון.
וזאת בדיוק הבעיה, גם לזקן וגם לג'פרי ראש היה פוטנציאל לחצי השני, הם היו יכולים להוות תמריץ או תירוץ לסגירת מעגלים, הם היו יכולים להשתלב באופן אינטגרלי בסיפור. אכן הזקן, וג'פרי ראש פוספסו לחלוטין, אך אם מסתכלים על החצי הראשון בתור חצי ראשון (עד ההפסקה), הרי שהם נעשו ללא מתום, ובסרטים של האחים כהן, בהחלט עוררו ציפיה להמשך.
לגבי הברון אני חייב לא להסכים, אותי הוא מאד הצחיק, וכשעירבבו גם את השופטת ואת הנונשלנטיות המבריקה של קלוני, הסצינה לדעתי היתה נהדרת.
לסיכום, אני רק טוען שלסרט היה פוטנציאל, הסרט הראה ניצוצות במשך קרוב לשעה, והסרט בהחלט הזכיר את האחים כהן שלמדתי להכיר ולאהוב במשך קרוב לשעה. ואז…
ענית בשמי בדיוק מופלא. תודה.
שם הסרט 'אכזריות בלתי נסבלת'
אני משוכנעת שאתה מודע לכך. הוא היה צריך להיות קשור לסרט, לא? האמת, דווקא תהיתי מאין הגיע השם, נדמה לי שההודעה שלך עזרה לי לפענח…
העובדה שהדמויות מגוכחות/ מופרכות/ קיצוניות/ גרוטסקיות לא הפריעה לי. בסרטים קודמים של הכהנים הדמויות היו אמינות ו"אמיתיות"? נגיד.
כהן אחד אמר שהוא פגש פעם מישהו שמדבר באופן מסויים? שיהיה. זה היה יכול להיות נכון באותה מידה אם הוא פגש אותו בדמיונו שלו בלבד – לכל סופר יש בראש (לפחות אמור להיות) דימוי מדוייק של הדמות שלו, הוא אמור להכיר אותה כאילו פגש אותה במציאות, ולמעשה הרבה יותר.
העובדה שכהן פגש (אם אכן פגש) מישהו שמדבר בשיבוש לשון כלשהו, לא הופכת את הדמות ליותר אמיתית. אני לא פגשתי מישהו כזה (שמדבר בשיבוש הספציפי הזה), ולמעשה בעולם שלי לא יצא לי להיתקל ברוב האנשים שמאכלסים דרך קבע את סרטי הכהנים. אז במה הדמויות בסרט הזה שונות? גם בהן לא פגשתי, האם זה אומר שאין אנשים כאלה במציאות?
אולי לא בדיוק כאלה, אבל זו קומדיה, ומותר גם לעשות קצת קריקטורה על אנשים, להקצין ולהגחיך. עדיין יכולים להיות אנשים אמיתיים בבסיס. בתור מי שעובדת בשירות לקוחות, אני יכולה לומר שיש טיפוסים שאתה מתקשה להאמין שקיימים במציאות (עד שאתה נאלץ להיתקל בהם אישית…). אני עובדת בזה כבר זמל לא מבוטל, ועדיין כמעט בכל יום אנשים מצליחים להפתיע אותי…
אגב אלימות – את קיל ביל ראית? כי שם מתים אנשים בכמות מסחרית, באופן אלים ובוטה, משפריצים דם כממטרות לכל כיוון, ולא ראיתי אף אדם מזועזע בקהל. חלק מהקורבנות מתו באופן מצחיק (או לפחות מעלה גיחוך) ואין ספק שהכל היה מתוכנן ובמודע. טרנטינו בנה את הסרט כך שהמוות ירגיש רחוק, קר, גרוטסקי לפרקים – לא ממש אמיתי או מאיים. אני אעצור פה, אני יודעת שקיל ביל זה בביקורת מעל… אז לטרנטינו מותר (כי הוא כולו סרט אלים עם קרבות וכו') ולכהנים (בקומדיה) אסור?
מוות יכול להיות קומי, אדיוטי, מטופש, ויכול להיות מוצג באופן שיהווה פאנץ' קומי (אותי זה בהחלט הצחיק). אין לי דוגמה בשליף, אבל זו ממש לא הפעם הראשונה שזה נעשה בקולנוע. מצאת את כל הסרט מטופש, לא אמין ולא רגיש – מקובל לחלוטין; רק לא ברור לי מאין הגיע הזעזוע הזה…
למי שלא יודע: המקור לשם הסרט
אם זכרוני לברכה אינו מטעני, "אכזריות בלתי נסבלת" הוא הסעיף הקלאסי למילוי בטופס בקשה לגירושין תחת סעיף "סיבה".
כפי הנראה התקדימים קובעים שצד שמצהיר על מצב כזה , בית-המשפט לא ינסה לכפות עליו שלום-בית או לעכב את הגירושין. סעיף דומה ידוע הוא "חילוקי-דעות שאינם ניתנים לגישור" (אמכי הוא אולי פחות דראסטי).
במקרה הזה שם הסרט הופך להיות אירוני כי שני בני הזוג אכן מאכילים זה את זה מרורים לפני, בזמן, ואחרי החתונה…
– אסף
''צומת מילר'', אולי הסרט האהוב עלי של האחים,
כולו קריקטורות. אבל אלה קריקטורות מוקצנות שמבליטות פן מעניין בדמות, ומביאות להגזמה אישיות שבבסיס שלה היא מעניינת ואמיתית.
כשאני אומר "אמיתית" אני לא מתכוון בהכרח "פגשתי אחד כזה אתמול ברחוב" – זה יכול להיות הדבר הכי מופרך ומוקצן בעולם, ואפילו מתייחס לאיזה מסורת של דמויות קולנועיות ולא למשהו באמת מוכר מהמציאות. אבל, וזה אבל גדול, מוכרחים להיות בה הדברים הקטנים שגורמים לדמות לפרוץ את הסכימה, לצאת מתוך הסרט ולהגיע עד לצופה.
הסיפור על איתן ניסה להוות מטאפורה – לא איכפת לי שהוא לקח איזה שיבוש לשון שהוא שמע פעם. מה שאיכפת לי זה שהוא היה מספיק רגיש בשביל לפענח נקודות מפתח אפילו בדמות שבקושי מדברת סרט שלם, ולהפוך אותה לאמינה (אפילו בדרכה הקריקטורית), כי היא מעוררת סוג של הזדהות.
הקריקטורות ב"אכזריות" היו קריקטורות רדי מייד – קריקטורות שנהוג לעשות בקולנוע, ולכן אין בעיה לייצר אותן עוד פעם. מבטא מצחיק? הולך. ספרים הומואים עם כלבים? למה לא. זקנים עם קטטר? בכבוד. אותי, כנזכר לעיל, זה לא הצחיק.
זעזוע
כבר אמר רבי (לא ravy) טרפון – הכל יחסי ותלוי קונטקסט (אם כי לא במילים אלו ממש).
ב"קיל ביל" יש כמה דברים שמונעים מהאלימות בו להיות סתמית, גרוטסקית ונטולת מוסריות כמו ב"אכזריות".
ראשית, האלימות מאוד מסוגננת. כשעורפים למישהו את הראש בצעדי מחול וצונאמי של קילוחי דם יוצא לו מהצוואר, קשה לקבל את זה כמוות אמיתי ומזעזע, אלא יותר כביטוי אומנותי ציורי של מוות.
שנית, יש כבוד למוות בסרט. בהתבסס על מסורות תרבותיות שונות מזו האמריקאית, מוות הוא מאורע מכובד שיש בו עוצמה, עדינות ויופי מסויים. ומאוד בולט שהדמויות שפועלות והורגות (ונהרגות) בסרט מקבלות את הכבוד הזה שכרוך במוות כחלק בלתי נפרד מהעניין. על כן המוות שלהם בשום שלב אינו סתמי, אלא תמיד בעל משמעות. אפילו בגוף הסרט עצמו יש כמה התייחסויות למשמעות של מוות ורצח, שמאוד מרככות את האלימות הגראפית (בסצינות עם דריל האנה ולוסי לו, למשל).
שלישית והחשוב מכל אולי – נקודת המוצא של "קיל ביל" היא אנשים לא מוסריים. זה סיפור על רוצחים. את לא מחפשת שם את הנקודה המוסרית. בעוד שמעורכי דין, לא מוסריים ככל שיהיו
, את עדיין מצפה להזדעזע מנטילת חיים וממוח שנשפך על החלון לידם.
ואחרי כל זה, כן, מוות אכן יכול להיות מצחיק. גם השואה יכולה להיות מצחיקה. אך רק עם עדינות וכבוד, רבאק.
במחשבה נוספת
ואחרי שהוציאו לסרט הקליל והחביב הזה את הקרביים (ועוד מדברים על העדר מוסריות…) אני יכול לראות את החורים בעלילה ואת הבעיות של הסרט, ואפילו להודות שזה אחד הסרטים הפחות טובים של הכהנים.
למרות זאת, ההנאה שלי מהסרט לא נפגמה, אני לא ומרגיש מרומה.
מה שדן ברזל כינה כטייס אוטומטי הוא הדבר שסייע לי.
ידעתי שאני הולך לסרט של האחים כהן, אך במקום לצפות להתעלות נוספת מצידם ולהתאכזב, פשוט נתתי לעצמי להנות מהסרט בלי תנאים מוקדמים. העובדה שאני סומך על הכהנים לשמח אותי (סומך, לא מצפה) הביאה אותי לראות את הסרט באור חיובי.
אני יכול לתאר לעצמי איך באותה מידה יכולתי, במצב תודעתי שונה, להתאכזב קשות מהסרט, אבל אני שמח שלא כך היה.
בקשר להוצאת הקרביים -
רוב האנשים, למען האמת, דווקא איתך. כמעט כל המבקרים בישראל התלהבו מהסרט, והיה אפילו אחד שטען שזה הסרט הכי טוב של האחים כהן. המאוכזבים, ברוב המקרים, אמרו שהוא "מצחיק וזהו זה", ומהאחים הם ציפו ליותר, אבל כמעט לא נתקלתי בשלילות גורפות של הסרט במקומות אחרים.
אני טייס אוטמטי
מודעות היא השלב הראשון בטיפול (ע"ע הכותרת) אבל אני מאמין שגם אם האחים היו עושים סרט על דיוני התקציב בכנסת עם קלוני בתפקיד ראובן ריבלין עדיין היתי נהנה.
ובאופן ספציפי אני אהבתי את הסרט אשמתי שהדמויות ההזויות שלהם, הדיאלוגים והמשחק (המצויין) של קלוני מצחיקים אותי?
מאוד נהניתי
הסרט היה חמוד ומהנה למדי. אמנם הדמויות לא היו כל כך אמינות לקראת הסוף, אבל המשחק, בעיקר של ג'ורג' קלוני, היה מהסוג שאני אוהב (ודווקא חששתי ממנו בהתחלה).
לדעתי זה הסרט שהכי קרוב ל"הקפיצה הגדולה", שהוא הסרט של האחים שהכי אהבתי.
אבל עוד משהו..
איך זה שאין בIMDB דף טריויה על הסרט? אני רוצה טריויה!
תזכורת לעצמי:
לראות יותר סרטים בטלוויזיה. חוסר היכולת ללחוץ על פאוז חוסכת המון זמן.
כמה רשמים מצפייה שנייה. בהשוואה לסרטים האחרים של האחים כהן, סרט סוג ב' סולידי. מצחיק, אבל לא מאוד. מעניין מבחינה רעיונית, אבל לא מאוד. בסך הכל סרט שעוסק בצורה די אפקטיבית בקונפליקט בין ציניות לרגש, תחום שבו האחים כהן כיוצרים פוסטמודרניים מבינים דבר או שניים.
מכוער? הסרט מדבר על הגרוטסקיות של העושר. לדעתי הסגנון מתאים לתוכן. חוסר כבוד למוות? בהחלט, אבל כזה שנובע מתפיסת עולם ספציפית ועקבית. מתנשא כלפי הדמויות? הטענה הזאת של דן ברזל היא אחת התמוהות שקראתי. ממתי האחים כהן *לא* מתנשאים כלפי הדמויות?
כמה מוטיבים חוזרים בסרט:
הגוף האנושי והפגיעות שלו מאוד מודגשת. האיברים הדומיננטיים הם השיניים והתחת. בעל החיים שחוזר שוב ושוב, הכלב. אם נורא מפשטים את זה (ואין סיבה שלא), הסרט עוסק מצד אחד באכזריות של בני האדם במרדף אחרי הכסף, ומצד שני בקלות שבה הם נותנים לאחרים לתמרן אותם (ומכאן הדיבורים על התניה). או בקיצור, אדם לאדם כלב פאבלובי.
באמת תמוה
אני לא מצליח לחשוב על סרט שבו הכהנים מתנשאים על הדמויות הראשיות שלהם.
אוי, רגע, כבר כתבתי את זה.
ושים לב – הדגש הוא על הראשיות. דמויות משנה נלעגות – זה בסדר, למרות שגם להן הם מקפידים לרוב להעניק מימד אנושי מסוים. אך הדמויות הראשיות שלהם, גם הנלעגות, הגסות והמטומטמות שבהן (ע"ע וולטר), מוצגות תמיד ממקום שאינו מזלזל בהן, ומקבל אותן כמו שהן, ואף מעניק להן הרבה אמפטיה.
אם עד כה פיספסת את זה, צר לי עליך, כי ספגת את הסרטים הנפלאים שלהם בלי המימד ההומני המרגש שלהם.
באמת תמוה
כנראה פספסת את המימד ההומני המרגש של "אכזריות". מיילז דווקא מעורר לא מעט אמפתיה. בהחלט יותר אמפתיה מהגיבורים של "רציחות פשוטות", "בייבי אריזונה", "ברטון פינק" או ג'רי ב"פארגו".
זו לא נשמעת כמו הזמנה לדיון.
אז נעזוב את זה כך, אוקיי?