היצ'

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 18 באפריל 2005Posted in: ביקורות

במקור: Hitch
במאי: אנדי טננט
תסריט: קווין ביסץ'
שחקנים: וויל סמית', אוה מנדז, קווין ג'יימס, אמבר ואלטה

החוק הראשון של דייטים הוא: לא מדברים על מועדון קרב.

כשחושבים על זה, זה בעצם חוק לא רע – לא הרבה מדוייטות תשמחנה לדיון מפורט בענייני סבון משומן אנושי והשפעתו על עור הפנים.

אבל מעבר לזה, יש כמה כללים להצלחה בדייט. כנראה. בטוח. בוודאי. חבל רק שאף אחד לא יכול היה לספר לי אותם, אחרת יכולתי לחסוך לעצמי כל מיני מקרי שברון לב, בזבוז זמן ושאלות בסגנון "אז את לומדת עבודה סוציאלית? הו, כמה ייחודי!". וזה עוד בלי לדבר על השאלה היסודית יותר, "איך משכנעים מישהי שמוצאת חן בעיניך להסתכל עליך בכלל?".

לו הייתי רווק וגר בניו-יורק, היה פתרון לפחות לשאלה האחרונה: פשוט קוראים להיצ'. אלכס היצ'ינס בשמו המלא, וויל סמית' בשמו המלא עוד יותר. הנ"ל הוא ברנש נאה ומלוקק בעל רקע לא משכנע (אחים יקרים יוצרי הסרט: רקע טראומתי מגוחך גרוע יותר מהעדר רקע, תודה) ועקרונות מוצקים במיוחד. היצ' מבין שכל הגברים מטומטמים (עיקרון חיוני והכרחי לסרט, שכן אחרת יקרוס הבסיס המוסרי שלו), ופועל לשיפור המצב. על פי היצ', כל אישה מעונינת בקשר, וכל גבר – לא משנה מה נתוני הפתיחה שלו – יכול ליצור קשר רציני עם כל אישה, אם רק יתכונן כראוי מראש. ובדיוק בשביל להתכונן כראוי מראש יש את היצ', הדוקטור שאמנם לא יכול להפוך כל ברווזון מכוער לברבור, אבל בהחלט יכול לגרום לו להיות, כאמירתו המופתית של כבוד השופט חשין, "כעין ברווז", ולזכות בליבה של המיועדת על ידי כך שיתנהג כגבר חלומותיה.

גבר החלומות משמש בדרך כלל כוריאציה על סיפור סינדרלה. מוטיב זה מאפיין חצי מהקומדיות הרומנטיות, בהן גבר שיש לו הכל בחיים פוגש את ג'ניפר לופז הפשוטה והתמה, וכיוון שהם ממעמדות שונים, הוא, שבוי בתפיסותיו הסטריאוטיפיות, אינו מסוגל כלל להבחין בכך שהיא זמרת גרועה. גבר חלומות או לא, ב'היצ", אין סיפור סינדרלה, אבל יש להיפך: היצ' עסוק במשימה המתישה של שידוך נעבעך בשם אלברט (קווין ג'יימס, והוא אפילו יודע לדבר, חוץ מלעשות כל טריק סלפסטיקי אפשרי), לסלבריטאית תואמת קמרון דיאז בשם אלגרה קול (אמבר ואלטה). במקביל, הוא פוגש את שרה (אווה מנדז, '2 מהיר 2 עצבני'), כתבת רכילות מצליחה שהתייאשה מזמן מגברים. היא הגיעה למסקנה שכולם לא שווים את הטרחה וממילא אין טעם: רנה זלווגר כבר תפסה בסרט אחר את הג'וב של כותבת שנשבעת לא להתאהב ונכשלת, אז אין חשש שזה יקרה גם לה. ואכן, היצ', שמנסה כנראה להשיג עוד כיבוש ותו-לא, נסחף אחריה, בעוד היא לא מצליחה בהתחלה לראות איזה אוצר יש לה לפני העיניים, וכל דייט שלהם הוא פיצוץ בסגנון ירושלמי מעורב.

וזה מחייב. כאשר בקומדיה רומנטית יש גיבורה שלא מבינה מהחיים שלה למרות חכמתה המקצועית, חייבים היוצרים ליצור משקל-נגד (אלברט לבדו די מספיק, אם תשאלו אותי). זאת, על מנת למשוך את הקהל הרגיל של קומדיות רומנטיות, שיש בו, ארמוז בעדינות, יותר מן המין העושה שפם מאשר מן המין המגדל שפם. וכך, האיזון היחיד האפשרי, מושג במה שנאמר קודם – הפיכת כל הגברים למטומטמים מתוכנתים. עד כדי כך, שאם אינם נעזרים בשירותיו של היץ', הרי שהם נוטים לפלוט בקצב אחיד משפטי התחלה לא יעילים, מולם אפילו "העיניים שלך זה אמיתי או פאה?" נחשב לטיל אולנשפיגל בתרגום שלונסקי (אני משאיר לחבר השופטים את השאלה מה זה אומר על מי שיוצאות איתם).

השיטה שתוארה לעיל מבטיחה את בואו של הקהל: הגברים יבואו, כי הגיבור הראשי הוא גבר. והנשים יבואו, כי כל הגברים אידיוטים. נראה גם שזה עובד: הקהל צחק, ואפילו הרבה. סצינות סלפסטיק – צחק. שנינויות בגרוש – צחק. שנינויות מתוחכמות יותר – צחק. הערסים בשורה לפני זורקים פופקורן אחד על השני – שתק.

בהתחלה, זה לא טוב. העודף בבדיחות סלפסטיק, ההומור הלא מתוחכם והגישה המזלזלת בבני אדם בכלל, גורמים לסרט להיראות כמו גרסה לילדים של קומדיות האחים פארלי. אבל בערך מהרגע שהסרט נפטר מההצגה המקדימה של כל דמויות הרקע ומתרכז בשני הסיפורים הראשיים שלו, המצב משתפר. קודם כל, מינון הסלפסטיק מתמתן. אחר כך, הבדיחות משתפרות, אולי בגלל שהסרט מפסיק לפלוט צרורות של עשר מהן כל דקה. לבסוף, וחשוב מאוד, ויל סמית' הוא קומיקאי טוב: הוא מצליח להצחיק גם בבדיחות צפויות, הוא מצליח ליפול – בין אם ליפול למלכודות ובין אם ליפול לנהר – בצורה משכנעת, והצוות שאיתו חינני מאוד. הפינג-פונג של מנדז ושלו ציני ומשעשע מספיק, והסייד-קיק אלברט לא נלעג מדי. יש קומדיה, יש רומנטיקה, ושניהם נחמדים ובמשקל נוצה – נדמה לי שמקומדיה רומנטית אי אפשר וגם לא צריך לצפות ליותר. בקיצור, משהו שמותיר מצב רוח טוב.

כמובן, יש נקודות לשיפור: הייתי רוצה לצפות שהגישה של תחילת הסרט, הגם שהיא לא שורדת עד סופו, לא היתה בכלל (מה לעשות, בני אדם אמנם ניתנים למניפולציות, אבל הם לא רובוטים). ואולי הייתי רוצה לצפות שהסוף יהיה קצת פחות צפוי. אבל אם לא היו כללים, זו היתה קומדיה רומנטית בכלל?

תגיות: