במקור: Flags of Our Fathers
במאי: קלינט איסטווד
תסריט: פול האגיס, וויליאם ברוילס ג'וניור
על פי ספרו של ג'יימס בראדלי
שחקנים: ריאן פיליפה, ג'סי ברדפורד, אדם ביץ', בארי פפר, ג'יימי בל
אם יש סוגיה אחת הקורעת את קהילת אוהבי הקולנוע לשניים, הרי זו סוגיית ההפסקה. מתנגדיה טוענים שהיא קוטעת את רצף ההתרחשויות ומשבשת את הקסם הקולנועי, ואילו תומכיה מאמינים כי היא מאפשרת להשיב מעט את הנפש לאחר שעה של התרחשויות סינמטיות סוערות, ולאלו מאיתנו שבורכו בשלפוחית זעירה, להתרוקן מבלי להחמיץ ולו כזית מן העלילה התובענית. מבלי להכריע בדיון חיוני זה, רק אציין שמעבר להשלכות הפילוסופיות כבדות המשקל של המחלוקת, הרי שלהפסקה יכול להיות גם תפקיד רב תועלת – למשל, לציין בפני הצופים את השלב שבו 'גיבורי הדגל' הופך מסרט בסדר לסרט מחורבן.
'גיבורי הדגל' מספר את סיפורה של מחלקת נחתים שהשתתפה בקרב על איוו ג'ימה, והניפה את הדגל האמריקני על ראש הר סוריבאצ'י, הנקודה הגבוהה ביותר באי. המאורע צולם והפך לתמונה אייקונית, שסימלה את הניצחון האמריקני ההולך ומתגבש בזירת האוקיינוס השקט. רק שלושה מתוך ששת מניפי הדגל שרדו את הקרב על האי. הם הוחזרו לארה"ב על ידי משרד האוצר האמריקני, שגייס אותם למסע גיוס כספים ארצי בתור גיבורים לאומיים.
אלא מה, מתברר שהיתה הנפה קודמת, ראשונה, של הדגל האמריקני על ראש ההר, ושהמעמד שהפך לסמל הניצחון האמריקני היה תיאור של הנפה מאוחרת יותר. יתר על כן, על זהותם של החיילים שהשתתפו בהנפת הדגל היו אי אלו חילוקי דעות. במהלך מסע ההתרמה, העובדות הללו הוסתרו מהציבור, כולל מהאימהות השכולות, ושלושת הנחתים נדרשו לשתף פעולה עם ייפוי המציאות. אלא שבטווח הארוך, לשתיקה ולטיוח היה מחיר אישי כבד.
פרשת הנפת הדגל היא פרשה מורכבת שמעלה שאלות לגבי היחס בין ההיסטוריה ותיעודה ובין הזיכרון הפרטי לקולקטיבי. קלינט איסטווד, במאי הסרט, אכן מנסה להתמודד עם השאלות הקשות הללו. לצערי, הוא כושל בכל חזית וחזית.
מבחינה עלילתית, 'גיבורי הדגל' הוא סרט רב שכבות: הוא מתחיל בעבר הקרוב, ומתאר את מערכת היחסים בין ג'ון "דוק" בראדלי, אחד מגיבורי הדגל, ובין בנו, ג'יימס בראדלי, שעל ספרו מבוסס הסרט. רוב הסרט מתרחש בזמן מסע ההתרמות, ועוסק בהתמודדות של שלושת הנחתים עם מוראות הקרב מצד אחד, ומעמדם כגיבורים נערצים מצד שני. לבסוף, תמונת הקרב עצמו נחשפת באמצעות פלאשבקים שחווים בראדלי והייז במהלך מסע הניצחון שלהם.
תיאור הקרב הוא החלק הטוב ביותר בסרט. איוו ג'ימה, על החול השחור והסלעים הקודרים שלו, הוא חלומו הרטוב של כל צלם. סצנות הקרב מרשימות מאד, למרות שעזרתה של מחלקת האפקטים הממוחשבים ניכרת. מצד שני, כנראה שאין דרך טובה יותר לנקד את האוקיינוס מסביב לאי במאות כלי שיט. עם זאת, אני חש צורך להזהיר את אוהבי האקשן: 'גיבורי הדגל' הוא לא ממש סרט מלחמה, וסצנות הקרב תופסות רק כשליש מאורך הסרט. רוב קטעי הלחימה משובצים בחלק הראשון של 'גיבורי הדגל' והופכים אותו לחלק הטוב יותר. החלק השני עסוק בעיקר במסע ההתרמה, והוא טוב הרבה פחות.
הבעיה הגדולה היא שסיפור ניצולי ומנוצלי הנפת הדגל באיוו ג'ימה לא מספיק לסרט שלם. הוא היה יכול להפוך למאמר מרתק, או אפילו לסרט תיעודי מעניין, אבל אין עליו מספיק בשר בשביל להחזיק סרט עלילתי בן שעתיים ועשר דקות. שום דבר מרתק מבחינה עלילתית לא קורה במהלך מסע ההתרמה. רוב הזמן הנחתים עוברים מכינוס אחד למשנהו, לוחצים ידיים, אומרים כמה משפטים חלולים, וחוזר חלילה. כמו בחיים, ובניגוד לקרבות הירואיים, מסע ההתרמה לא מסתיים בגראנד פינאלה מדהים, אלא מתמוסס לאיטו. גיבורי הדגל חוזרים איש איש לחייו האזרחיים, מי בהצלחה ומי פחות.
החולשה העלילתית הזו היתה נסבלת, אילו איסטווד היה מנצל את מסע ההתרמה כדי להתמודד עם הסוגיות הקשות שהוא מעלה. לצערי, הפתרונות שמציעים איסטווד והתסריטאים הנכבדים שלו, וויליאם ברוילז ג'וניור ('ג'ארהד') ופול האגיס ('התרסקות'), נעים בין השטחי למביך.
'גיבורי הדגל', לדוגמה, יכול היה לעסוק ביחס המעניין בין המציאות לייצוג שלה. יש רגעים שבהם נדמה שזה מה שאכן עומד לקרות: נציג משרד האוצר מסביר לשלושת הנחתים שהאומה מרוששת ושחובתם היא לסייע בגיוס ממון למלחמה, גם במחיר טיוח המציאות. זהו עימות מעניין בין הצורך הפרטי של הנחתים להנציח את חבריהם, לבין הצורך הציבורי של המדינה, אבל איסטווד לא ממש מפתח אותו. עוד שאלה שהסרט חוזר אליה שוב ושוב היא "איזהו גיבור", והתשובה שאיסטווד מספק לתהייה הזו – ובשלב הזה אני מציע לכם להתיישב, פן המענה השערורייתי של הסרט ידביק אותכם לקיר – היא שבעצם הגיבורים הללו רק רצו להטות שכם לחבריהם ולשוב הביתה בשלום. אני עדיין מתאושש מהתובנה הזו.
למעשה, ככל שחציו השני של הסרט מתקדם, היומרות שלו "לעסוק" ב"נושאים" או ב"דילמות", מתאיידות בביישנות, ומה שנשאר הוא תיאור פשטני ומיושן של התאקלמות החייל בחיים האזרחיים, בתוספת סצנת אב ובן שלא מתביישת לכלול את המשפט "אני מצטער שלא הייתי אב טוב יותר…". אני מבין את הרצון של איסטווד לחלוק כבוד לחיילי מלחמת העולם השנייה, אבל אם אלוהים היה רוצה שקלינט יביים מלודרמות סכריניות ושמרניות, הוא לא היה בורא את הולמרק.
'גיבורי הדגל' הוא הסרט הכי גרוע שביים איסטווד מזה שנים. הוא כל כך מאכזב משום שבעשור האחרון קלינט הוכיח שהוא מסוגל לשלב עלילה מושכת עם עיסוק מרתק לא פחות בסוגיות מוסריות, וכאן הוא נכשל כישלון חרוץ. מי שחייב לראות סרט מלחמה השבוע, יכול לצפות במחצית הראשונה של 'גיבורי הדגל' ולצאת בהפסקה. כל השאר צריכים לקוות ש'מכתבים מאיוו ג'ימה', תאומו של 'גיבורי הדגל', יהיה יותר טוב.
אהרו''כ איפכא מסתברא
מצד שני, יאיר רווה דווקא מאוד אהב, ואף טוען שהסרט הוא שלב נוסף ברצף מזהיר של סרטי קלינט.
הנה:
http://cinemascope.co.il/?p=411#more-411
בעעעע!
עוד חרא סרט של פול האגיס!!!
איסטווד לא אשם פה זה התסריטאי הכושל בן כושל פול האגיס שאשם בדבר העלוב הזה…
מקווה שאיו ג'ימה יהיה יותר טוב…
אפילו חלק מהקטעי מלחמה משעממים, וזה הדבר שאמור ליהיות הכי מעניין בסרט המחורבן הזה…לא מגיע לקרסוליים של טוראי ראיין.
גם אני לא אוהב את התסריטים של פול האגיס
עדיין, הבן אדם חתום על כתיבת שלושה מועמדים לאוסקר ברצף, לפחות שניים מהם זוכים. לקרוא לו תסריטאי כושל, זה קצת לא מדויק.
שיזכה באוסקר 100 פעמים
הוא מ ש ע מ ם. (לא ראיתי את גיבורי הדגל אבל אני מניח שהוא לא יותר טוב משאר הסרטים אהובי השניצקליינים שלו. וזה כולל גם את מליון דולר בייבי, רק ששם זה הפוך – מומלץ להיכנס אחרי ההפסקה, כי רק אז הוא מתחיל להיות מעניין.)
משעמם וכושל זה לא אותו דבר.
כושל מדבר על כישלון. תסריטאי שסרטיו זוכים להערכת המבקרים, להצלחה קופתית ולפרסים לא יכול להיות כושל.
זה K;K אמר שהוא כושל.
אני חושב שהוא מצליח כי הוא אכן זוכה להערכת מבקרים שניצקליינים שממליצים לאנשים ללכת לסרט, כך שהוא זוכה להצלחה גם בקופות. או קיי, בגלל הביקורות הם אכן הרויחו את ה-35 שקל שלי, אבל אני התחרטתי ששילמתי אותם. (בעצם מליון דולר בייבי השתפר בבת אחת אחרי שעה שלמה של כלום, כמו נפלאות התבונה.)
דווקא מליון דולר בייבי
היה נחמד…
"כושל בן כושל" זה ביטוי מ"הרצועה", נסתפק במחורבן :)
השהייה בצפייה.
יכול להיות שאני ממש טועה, ועוד לא ראיתי את הסרט עדיין, אבל אני לא ממש בטוח שאפשר להבין את הסרט, או את המסר שלו או את שאר האלמנטים בו, מבלי לראות את "מכתבים מאיו-ג'ימה" לפני כן.
"להרוג את ביל" כבר לימד אותנו שצריך לראות חלק מסויים של סרט, בשביל להבין את חלקו האחר בצורה יותר כוללת וברורה, ואני חושב שאיסטווד משתמש בדיוק באותה נישה של סדרת סרטים.
כמובן שיכול להיות ש"גיבורי הדגל" בכל זאת עומד בפני עצמו, ולא צריך לראות את "מכתבים מאיו-ג'ימה" כדי להבין אותו או להתרגש ממנו. אבל דווקא בפרוייקט הזה, בעיקר בגלל שהוא עוסק בנושא כל כך מעניין ולא שגרתי מבחינה מוסרית, יש לי הרגשה שאנשים שיראו רק את "גיבורי הדגל", יפספסו קצת ממה שאיסטווד מנסה לומר פה. בקיצור: אני אחכה עד ש"מכתבים" יצא. אולי ככה אני אצליח להעריך את היצירה הזאת בשלמותה, כשאראה את שני הסרטים ביחד.
הוא עומד בפני עצמו.
כמו שנמרוד כתב, 'גיבורי הדגל' מתרכז בעיקר במסע ההתרמות; 'איוו ג'ימה' עוסק כמעט כולו בקרב, וממילא לא משפיע על מה שרואים בחלק האמריקאי של הקרב, ולא מושפע ממנו.
מש''א
'גיבורי הדגל' ו'מכתבים מאיוו ג'ימה' הם לא יצירה אחת בשני חלקים. הם שתי יצירות נפרדות, שמשיקות בנקודות מסוימות, ולא תלויות אחת בשניה. ואגב, לדעתי 'גיבורי הדגל' הוא המוצלח יותר מבינהם.
מאיזה כיוון באה הקביעה האחרונה שלך?
מהכיוון שבו
'גיבורי הדגל' הוא סרט די טוב, למרות כמה חסרונות שנמרוד הזכיר (נקודות שנגועות בקיטש, ופחות מדי מה להגיד שנפרש על פני יותר מדי סרט). ב'מכתבים מאיוו ג'ימה' הבעיות האלה יותר בולטות, ואין לו את סיפור המסגרת של גיבורי התמונה כדי לעזור לו לצאת מהמסגרת הרגילה של סרטי מלחמה סטנדרטיים. גם הוא לא סרט רע, אבל לדעתי הוא פחות טוב.
אני יכול להבין מזה שמכתבים מאיו ג'ימה הוא כן סרט קרבות מרהיב?
אני מתכוון – האם באמת יש בו יותר אקשן ופחות קשקושים בשכל של פול האגיס?
לא.
סרט ממש גרוע.
מבחינת בימוי קרבות הוא אפילו מתעלה על להציל את טוראי ריאן.
אבל השאר… עלוב פשוט… משהו קרה לאיסטווד.
סרטים ממש טובים
את גיבורי הדגל ראיתי ביום חמישי בערב ואת מכתבים מאיוו ג'ימה ראיתי בהקרנת מבקרים בשישי בצהריים ושני הסרטים מצויינים,מרגישים וממש מהנים.
אהבתי את הסרט
אומנם הנטייה של האגיס לקיטש שבלוני מפריעה מדי פעם, הסרט ארוך מדי והמסר צפוי, אבל הדמויות בנויות היטב וסצנות הקרב מצמררות (כולל כמה בחלק השני של הסרט)
אני באמת לא מבין את הקטילה הכמעט גורפת שיש כאן
(או שלפחות עולה מאלו שפותחים את פיהם כאן באתר).
הסרט אולי אינו פאר היצירה, איסטווד עשה סרטים טובים יותר בעבר, וישנם לא מעט סרטי מלחמה שטובים יותר ממה שמוצג כאן. בכל זאת, אני ראיתי סרט שמאוד מצא חן בעיני וחשבתי שהוא מאוד מוצלח.
נקודות הקיטש באמת בלתי נסבלות, ונקודות שהועלו ונראו חשובות ומעניינות לא מוצו עד הסוף, אבל קשה לי להגיד שהסרט לא היה סרט טוב.
כנראה אני לא יודע מה זה ''כמעט גורפת''
כי בסך הכל, מלבד הביקורת השלילית, שני מגיבים לא אהבו את הסרט וארבעה כן.
דווקא מבחינת קיטש
"גיבורי הדגל" מאופק ובהחלט נסבל. מנגד, העדינות של ה"ריגשי" – במיוחד בסוף – לא הופך את האפילוג של הסרט לפחות משעמם.
סרט מענין, מכובד ועשוי היטב
עדיין לא בטוח שהייתי מפספס משהו אם הייתי מוותר על הצפיה בו.
אנשים ''ראיתי את מכתבים'' והוא פשוט הסרט הטוב של השנה לדעתי
אנשים ראיתי את "מכתבים" והוא פשוט הסרט הטוב של השנה לדעתי.
שאלה לגבי השחקנים
תגידו,
זה רק אני או שחלק מהשחקנים ממש בינוניים ומעלים שאלות רבות לגבי טיב הליהוק.
בולט לרעה, בעיני לפחות, הוא השחקן המגלם את החייל האינדיאני שאמור לייצג את ה"אחר" שבא להשתלב לצד היינקים ומוצא את עצמו דחוי ואבוד.
דמות שהיתה אמורה להיות כה עמוקה ומורכבת שבפועל שוחקה באופן שטחי ומאכזב כ"כ (סצנת הבכי למשל).
וגם שאר הגיבורים לא יצרבו בתודעה על משחק משובח!
מסכימים איתי?
אני מסכים לגמרי.
תצוגת המשחק היתה יבשה ולא מעניינת. השחקנים היו תלושים וגרמו לדמויות להיראות לא מעניינות אם כי על הנייר זה עובד יופי.
הסרט היה יותר כמו
קלינט עושה את מה שהוא הכי אוהב לעשות- ללעוג לאמריקאים.
?
אגב, הדמעות שנשפכו במהלך הסרט…
מילא שהבחור האינדיאני בוכה בפעם הראשונה, השניה והשלישית. אבל כשמגיעים לקטע שיכול להיות טיפה מרגש (בכל זאת, לקראת הסוף) לראות אותו שוב בוכה היה מייגע.
קלינט אף פעם לא רק לועג לאמריקאים
הוא תמיד מצליח לשלב את הביקורות שלו גם עם אהבה. ועבוריף חלק מן הקטעים הטובים ביותר פרטל סצנות המלחמה היו הדמעות של האינדיאני.
ראיתי ללא ציפיות - הסרט מהפנט!
לא ברור לי למה המבקר הנכבד התאכזב כל כך. קראתי קצת חומר לפני הצפייה והיה ברור שזה מבוסס על מאורעות שקרו. הופתעתי שזה תפס אותי כל כך, ממש כמו הסרטים שאוליבר סטון עשה על מלחמת ויטנאם – "פלוגה","נולד ברביעי ביולי ", ו"שמים וארץ" – כל השלושה סרטים חזקים שהבסיס שלהם הוא הסטורי. שאפו לאיסטווד שמוכיח – אם יש עוד משהו שהאיש הזה צריך להוכיח – שגם התואר במאי הסטורי מתלבש עליו בלי יותר מידיי מאמץ. הסרט זורם, חזק מהפתיחה ובקשר שהוא רוקם בין מי שעתידים להיות אחים לדם פשוטו כמשמעו. סרט חזק, שנוגע ובכל זאת מאופק לא גולש למלודרמטיות, מלודי מאוד. שמתם לב שקלינט איסטווד קיבל קרדיט על ההלחנה ? גרעין של לחן שחוזר ומתנגן ומלווה את האירועים ברגש . רחוק מרגשנות ומהפנט להפליא , קחו בספריות ותראו !! מחכה כבר לחלק השני…
בספק אם מישהו יקרא ובכל זאת
אני רוצה לעשות עבודה על היסטוריה וקולנוע; לקחת את הסרט הזה ולדבר על זיכרון מלחמת העולם השנייה בתודעה האמריקאית (הייתי רוצה להשוות גם לסרט אחר, אם מישהו יכול לתת לי רעיונות) ועל אתוס של גיבורים והפער בין האמת למיתוס.
מישהו יכול אולי לייעץ לי בכללי ואם זה סרט מומלץ בשביל עבודה כזאת, אני ממש אשמח (:
תתפלא,בשביל זה יש לנו מתמשכים :)
לא ראיתי אף אחד מהשניים, אבל כדאי לך לקחת בחשבון מראש שהסרט הזה בא עם תאום לא זהה – "מכתבים מאיוו ג'ימה", שמציג את הצד היפני של אותו קרב.
כלומר, קלינט איסטווד ברוב התחשבותו כבר הכין לך ראשי פרקים, נשאר לך רק לראות את הסרטים, להסיק את המסקנות ולכתוב את העבודה.
אממ אני די חדש פה
אז אני לא יודע מה זה מתמשכים..
בכל אופן, אני מתלבט האם להשוות בין שני סרטים של אותו במאי שבעצם עושה את ההבדלים בכוונה לא הופך את העבודה למגוחכת