ברור לכם שרשימות לא אומרות כלום, נכון? אם לדעתכם "הנסיכה הקסומה" הוא הסרט הגדול בכל הזמנים, זאת דעתכם, ולא משנה כמה מבקרים ומשכילים וחכמים יבחרו את "האזרח קיין". סקרים על הסרט הגדול בכל הזמנים נעשים כל הזמן, ויש להם ערך בעיקר כנושא לשיחה. הם לא מעידים על שום דבר מלבד דעתם של האנשים שהשתתפו בהם.
אבל בין אותם סקרי הסרט-של-כל-הזמנים, הסקר של Sight and Sound הוא אחד הותיקים, המכובדים והמקיפים. בכל עשר שנים מאז 1952, מגזין הקולנוע הבריטי עושה סקר בקרב מבקרים ואקדמאים ומפרסם את התוצאות. ב-1952 דורג במקום הראשון "גנבי האופניים", אבל ב-1962 ובכל סקר שנעשה מאז ניצח "האזרח קיין", כמובן. כולם מכירים את האזרח בתור הסרט שמנצח תמיד במשאלי מבקרים.
והנה עכשיו, מהפך! תוצאות הסקר של 2012 התפרסמו, ו"האזרח קיין" הודח! במקום הראשון (בהפרש גדול!) נמצא "ורטיגו" של אלפרד היצ'קוק, שהופיע ברשימות של 191 מבין 846 המבקרים שהשתתפו בסקר. "האזרח קיין" במקום השני, עם 157 איזכורים, 50 איזכורים מעל "סיפור טוקיו" שבמקום השלישי.
העשיריה המלאה:
1. ורטיגו (אלפרד היצ'קוק, 1958)
2. האזרח קיין (אורסון וולס, 1941)
3. סיפור טוקיו (יסוג'ירו אוזו, 1953)
4. חוקי המשחק (ז'אן רנואר, 1939)
5. זריחה (פ. וו. מורנו, 1927)
6. 2001: אודיסיאה בחלל (סטנלי קובריק, 1968)
7. המחפשים (ג'ון פורד, 1956)
8. האיש עם מצלמת הקולנוע (דג'יגה ורטוב, 1939)
9. ז'אן ד'ארק (קרל תיאודור דרייר, 1928)
10. שמונה וחצי (פדריקו פליני, 1963).
סקירה יפה של 50 המובילים נמצאת כאן.
האמת, אישית אני מעדיף את "האזרח קיין" על "ורטיגו", שהוא אפילו לא הסרט המועדף עלי של היצ'קוק. "האזרח קיין" היה חייב לאבד את המקום הראשון בשלב כלשהו, אבל חשבתי שזה יהיה לטובת "הסנדק" (שנמצא רק במקום ה-21 בסקר הזה).
הרשימה הזאת מעידה על מידה רבה של שמרנות. יש בה הרבה התרפקות על העבר. היא מביעה הערכה למאסטרים הגדולים של העשורים הראשונים של הקולנוע. אוקיי, יודעים מה, אני פשוט אגיד את זה: מהרשימה הזאת אנחנו למדים ש-846 המבקרים שנבחרו לסקר הם קשישים עם רגל אחת בקבר.
סקרים כאלה תמיד נוטים לטובת סרטים ישנים יחסית, כי לבנות מעמד של קלאסיקה לוקח זמן, ופרספקטיבה זה דבר חשוב. אבל עשיריה גדולה שהסרט החדש ביותר בה יצא ב-1968 – זה רציני? אני לא מצפה לראות את "עלייתו של האביר האפל" ברשימה, אבל באמת, שום דבר שנעשה בהוליווד ובעולם בשנות השבעים והלאה לא ראוי לאיזכור? "קן הקוקיה"? "אפוקליפסה עכשיו"? "רשימת שינדלר"? "ג'וזי והפוסיקאטס"? כלום?
בין 50 הגדולים אפשר דווקא, באופן מפתיע, למצוא נציגות לסרטים חדשים יותר. שני סרטים משנות האלפיים נכנסו לרשימה – "מצב רוח לאהבה" של וונג קאר-וואי במקום ה-24, ו"מולהולנד דרייב" של דייויד לינץ' במקום ה-28. כל יתר הסרטים נעשו בתקופה שבה "2001" עוד היה סרט עתידני. הנציג של שנות התשעים ברשימה הוא, איך לא, יצירת המופת מ-1994 שאף רשימה של הסרטים הגדולים אי פעם אינה שלמה בלעדיה – "ספרות זולה" "סטנטנגו" של בלה טאר. רגע, מה? "ספרות זולה" לא נמצא שם. מבין כל המבקרים שנשאלו לא נמצאו 29 שכללו אותו ברשימת הסרטים הגדולים שלהם. גם לא שום סרט אחר של טרנטינו. גם לא ספילברג. על נולאן או פינצ'ר ברור שאין מה לדבר. גם לא שום סרט אנימציה משום סוג, ז'אנר או תקופה, מדיסני ועד מיאזאקי.
אז זאת… בהחלט רשימה. קטונתי מלהתווכח עם 800 איש שיודעים על קולנוע הרבה יותר ממני, אבל הייתי רוצה לדעת לפי איזה קריטריונים הם נבחרו: לעובדה שלסרטים מודרניים ובידוריים יותר אין שום איזכור ברשימה, אפילו לא במקומות הנמוכים, גורמת להרגשה שהבחירה בבוחרים היתה מגמתית. אפילו ה-AFI נותן מקומות ייצוגיים ברשימות שלהם ל"מלתעות" או "שודדי התיבה האבודה".
ב-30 השנה האחרונות Sight and Sound מפרסמים גם סקר מקביל ונפרד, שבו הנשאלים הם לא מבקרים אלא במאים. הרשימה שלהם לא בדיוק פורצת גבולות, אבל היא טיפה יותר מעודכנת מרשימת המבקרים (הילדים הסוררים האלה בחרו לעשיריה את "אפוקליפסה עכשיו" – סרט שיצא לפני 33 שנה בלבד! פושטקים, רדו לי מהדשא). אבל גם בו התרחש השנה מהפך דומה: "האזרח קיין" עזב את המקום הראשון וירד לשני, שם הוא בתיקו עם "2001". אל המקום הראשון עלה "סיפור טוקיו". מה שעשוי לגרום לכם לתהות מה זה "סיפור טוקיו". בטופ 250 של ימד"ב "סיפור טוקיו" לא מופיע, לא משום שהציון שלו לא מספיק גבוה, אלא משום שלא מספיק אנשים ראו אותו: רק 13 אלף אנשים דירגו אותו עד היום, בעוד הגבול התחתון לכניסה לרשימה הוא 25 אלף (וזה לא שגולשי ימד"ב מתעניינים רק בסרטים מהעשור האחרון: ל-"M" משנת 1931, למשל, יש מעל 50 אלף הצבעות). כנראה ש"סיפור טוקיו" (שברשימה של 2002 אפילו לא דורג בעשיריה המובילה של הבמאים) צבר מעמד של הסרט הלא-מוכר (יחסית, כמובן) שכולם חייבים לאהוב. טוב, אולי כדאי שגם אני אצפה בו מתישהו.
את העשיריות של כל עשור מאז 1952 אפשר לראות בעמוד ויקיפדיה של Sight and Sound.
סקר גדול של יותר מ-800 מבקרים, אקדמאים וכו'
בחר את 50 הסרטים הגדולים של כל הזמנים. ובמקום הראשון נמצא….לא "האזרח קיין"! כן, סוף סוף רשימה כזאת לא מציבה את 'קיין' במקום הראשון (אל תדאגו לו, הוא במקום השני) אך במקומו נמצא דווקא "ורטיגו". הייתי מעדיף אילו 'קיין' עדיין היה נשאר שם.
אני בטח בדעת מיעוט פה אבל "ורטיגו" הוא הסרט הכי פחות אהוב עליי של היצ'קוק (מאלו שראיתי). מדובר בסרט מצוין אבל דווקא כזה שהיה הרבה פחות מותח ומרתק מסרטים אחרים שלו, בלי רגעים קולנועיים גדולים או סצינות זכירות במיוחד כפי שיש לכל קלסיקה שאני מכיר.
הנה הרשימה (מתוכה ראיתי רק 13 סרטים, אגב. הרבה חורים. אבל מנחם לדעת שלפחות אני מכיר את מרבית אלה שלא ראיתי וחלק גדול מהם בהחלט תכננתי לראות) :
http://www.bfi.org.uk/news/50-greatest-films-all-time
אבל מה זה? מהרשימה הזאת ניתן להסיק שכמעט ולא היה קולנוע בשנים האחרונות. "ספינת הקרב פוטמקין"? 'ג'ון ארק'? באמת? אלה אולי סרטים מאוד חשובים שהיו פורצי דרך לזמנם אבל אני לא חושב שיש מישהו היום שישים אותם ברשימת הסרטים האהובים עליו (וידוי : לא ראיתי את שני הסרטים האלה בשלמותם, אלא רק חלקים).
(וכאילו שהציפיות שלי מ"סיפור טוקיו" לא מספיק גבוהות גם ככה הם ממקמים לי אותו במקום השלישי. עכשיו אין מצב שהוא לא יאכזב).
לא לצפות ליותר מדי מסיפור טוקיו
יכול להיות שקולנועית הוא מאוד מרשים, אבל בסופו של דבר הוא..פשוט. לא מלא רבדים ועמוק כמו " האזרח קיין" או מותח מאוד וסוחף [ יחסית, גם אני לא התלהבתי יותר מדי] כמו "ורטיגו". הסרט שהכי דומה לו זה "איקירו".
ראיתי מתוך הרשימה 28. ו…זאת רשימה נורא " אירופה 40-60" עם הבלחות של מלהולנד דרייב, ומצב רוח לאהבה ושואה.
בקיצור זאת רשימה של… בהעדר מילה טובים – פוצים.
הרשימות האלה תמיד מאכזבות
או שהסקר יהיה בקרב אנשים שמעדיפים קלאסיקות ותיקות וסרטים שיש לגביהם קונצנזוס, עם מעט מאוד מקום להתגמשות, או שיהיה בקרב חובבי קולנוע פחות אקדמיים שימקמו סרטי פופקורן וקראוד פליזרים על חשבון אבני יסוד חשובות בתולדות הקולנוע. ככל הידוע לי, מעולם לא נערך סקר רשמי שפונה לקבוצה רחבה ומגוונת של חובבי קולנוע מרקעים שונים. הכי קרוב לזה, הוא הדרוג של ימד"ב, אבל גם שם קיימות הטיות ברורות לטובת מותגים מסויימים. במידה מסויימת, הרשימה של מכון הקולנוע האמריקאי (AFI), היא הקרובה ביותר שאני מכיר שנערכה בקרב אנשי מקצוע ומציגה תמונה מגוונת, עם מקום לסרטים פופולאריים על חשבון פלצנות.
http://www.afi.com/100years/movies10.aspx
אני לא חושב ש"ורטיגו" כזה טוב. הוא בהחלט אחד החביבים עלי של היצ'קוק, אבל ישנם עשרות סרטים שהייתי ממקם מעליו ולא נמצאים בכלל ברשימה. בגלל רשימות כאלה, עשיתי לעצמי מנהג לעדכן מדי חמש שנים את רשימת מאה הגדולים שלי. זו הרשימה הנוכחית, מ-2007, שתעבור עדכון מסיבי עד סוף השנה:
http://www.listology.com/list/my-top-100-favorite-movie
סייג לרשימה של AFI
זאת רשימה של סרטים אמריקאיים בלבד. זה הופך אותה להרבה יותר "מיינסטרימית", לגבי רובנו.
וכן, אני מעדיף בהרבה את הטעם המגוון שלה.
ברשימה של הAFI אני הרבה יותר טוב
ואני הרבה פחות מסתכל על סרטים ותוהה אם הם פיקציה שהמציאו על המקום.
מה שמשתמע מכל הסיפור הזה בעיקר זה שאני צריך לראות את חוקי המשחק.
מישהו ראה את זה? זה מעניין כמו האשליה הגדולה?
הו! שנים חיפשתי את הרשימה שלך!
הקישורים שראיתי מהארכיון של האתר כבר שבורים מזמן, ואיזה יופי שסוף סוף מצאתי (:
רשימה נפלאה בהחלט, ואכן נתת לי השראה ליצור כבר אחת משלי בסדר גודל כזה.
לגמרי במקרה נתקלתי בתגובה בה פינגוון מקשר לרשימה שלו
רק לפני כמה ימים. מאוד התאכזבתי לגלות שהיא לא מעודכנת, ועכשיו משמח לשמוע שהוא לא נטש אותה ובהחלט נקבל גרסה מעודכנת יותר בקרוב ^^
אגב, אני מאוד ממליץ על האתר Flickchart שמלבד היותו אתר סרטים כיפי מאוד (אוי, השעות האבודות שבזבזתי שם!) הוא דרך קלה (גם אם מעצבנת לפעמים) ומאוד מהנה ליצירת רשימות כאלה.
ברשימה הבאה
(שנראה לי שאתחיל לעבוד עליה ממש בקרוב) יהיה כנראה מגוון רחב יותר מבחינת גיל הסרטים. הרשימה המקורית שלי, שנערכה לפני עשור, כללה בעיקר סרטים שיצאו משנות השמונים ואילך. גם בגלל נוסטלגיה וגם כי אלה היו כמעט כל הסרטים שהכרתי. בחמש השנים האחרונות, הקפדתי להקדיש זמן לצפיה בקלאסיקות ולבחינה מחדש של סרטים שאהבתי בעבר.
הנה הלך חצי יום
לא הכרתי את פליקצ'ארט, מתברר שזה אתר ממכר. מצאתי את עצמי מתמקח עם המחשב על עוד כמה דרוגים לפני שאלך להתקלח. הרשימה שמתהווה (כרגע של מעל 700 סרטים), תהיה שונה מהותית מהרשימה האמיתית שלי, בגלל אלמנט האקראיות שהאתר מפעיל. עדיין, זה יחסוך לי המון זמן של הכנת רשימות וטיוטות לפני הדרוג האמיתי.
נדמה לי או שבאמת לא שמעו שם בפליקצ'ארט על כך שעושים סרטים גם מחוץ להוליווד? בזבזתי שם כבר כמה שעות טובות ולא נתקלתי בשום סרט מדרום אמריקה, מערב אירופה או המזרח הרחוק.
נתקלתי בכמה
יש כמה סרטים שאינם דוברי אנגלית, אבל ממה שראיתי, בעיקר סרטים שהצליחו מסחרית בארה"ב, כמו "גיבור", "החיים יפים" ו"שבעת הסמוראים".
יש שמה לא מעט סרטים זרים.
אפשר פשוט במקום לתת למערכת לבחור לך את הסרטים המתמודדים באופן אקראי לחפש את הסרט שאתה רוצה להכניס לרשימה שלך במנוע החיפוש ולעשות 'Add to my Flickchart'. עדיף שתעשו זאת עם כל סרט. ככה הרבה יותר קל ליצור את הרשימה, בלי כל הבלאגן וכאב ראש.
אפשר גם להציע להם סרטים. אם תחפש סרט ולא תמצא אותו יש אפשרות לשלוח להם מידע על סרט שהיית רוצה שיהיה שם, אם כי כבר שלחתי להם כמה בקשות ואף אחד מהם עדיין לא התווסף, אז לא יודע.
א. במקום להסתמך על הגולשים למה הם לא פשוט "מעתיקים" את המאגר של דבי ומעבים בצורה משמעותית את המאגר שלהם?
ב. אם המאגר שם מצומצם ממילא (יחסית) מה בעצם הופך בעינייך את האפליקציה לדירוג רשימת סרטים אישית באתר למומלצת יותר מאשר, נגיד, זאת של IMDb? חוץ מהקטע של ההתלבות הראשונית מהאתר.
איזו אפליקציית דירוג רשימת סרטים אישית יש בימד'ב? אני יודע שאפשר לתת דירוג של 1-10 לכל סרט, אבל לא שמעתי על אפשרות ליצירת טבלה מסוג זה.
ואני לא חושב שהמאגר של פליקצ'ארט הוא כזה מצומצם. מעט מאוד סרטים ראיתי ולא הצלחתי למצוא שמה (אך יכול להיות שאני פשוט לא דוגמה למישהו שמכיר הרבה סרטים נידחים ולא ידועים).
בין יתר האופציות יש לך גם אפשרות לראות את הסרטים שדירגת מסודרים בסדר יורד לפי הציון שנתת. זה פחות או יותר נותן תמונה יותר *כוללת* ומספקת לגבי הדירוגים האישיים שלך (חוץ מהקטע הזה שסרטים שזכו לציון דומה מסודרים אקראית).
"חוץ מהקטע הזה שסרטים שזכו לציון דומה מסודרים אקראית". אהה! ויש רק עשרה דירוגים אפשרים והרשימה תכלול מאות (אם לא אלפי) סרטים ולכן הקטע הזה יבלגן את כל הטבלה. חוץ מזה לי לפחות מאוד קשה לתת 'דירוגים' כאלה, עם מספרים, לסרטים. קל יותר פשוט להשוות אותם לסרטים אחרים.
אז למה שעין הדג לא יעשו אחד כזה?
במקביל לסקר סרט השנה, סקר הסרט הטוב בכל הזמנים!
הבהרה:
הזזתי את התגובה של אדון האופל לכאן מפוסט אחר, כדי לשמור על הטופיק. זה לא שהוא קרא את הפוסט והחליט לכתוב את אותו הדבר.
אני רק שאלה
מישהו מוכן להסביר לי את הקסם שהוא מצא ב"האזרח קין" ? אולי פיספסתי משהו כי אני לא מצליח להבין את ההתלהבות כלפיו.
אולי בביקורת של הסרט תמצא תשובה :
http://www.fisheye.co.il/citizen_kane/
אני רואה שכל מי שפה מסכים שההתלהבות מהסרט מוגזמת, אבל הוא בכל זאת סרט מעולה.
אני מסכים רק עם החלק הראשון
אני יכול להבין, מבחינה אקדמית וטכנית, למה האזרח קיין נחשב לסרט חשוב, אבל הוא עדיין בינוני ומטה לטעמי. סרט שהיה לי מאוד קשה להחזיק עד סופו, גם בצפיה שניה. הוא פשוט לא מעניין לטעמי והתסריט המהולל מתבסס על חור עלילתי ענק ועל טריקים שהדבר היחיד שהופך אותם ללא שחוקים, הוא העובדה שהרבה סרטים מחקים את האזרח קיין, כך שהם עוד לא היו שחוקים כשאורסון וולס עשה אותם.
עד כמה שאני מבין אינטלקטואלית את התרומה של הסרט, אני לא מבין את החיבה כלפיו.
בעיני
המשחק של אורסון וולס. האפיון הפסיכולוגי המדויק והאמין של הגיבור (שממש גרם לי להזדהות איתו). טריקים קולנועיים נחמדים נורא (בלי קשר לחדשנות). כל התמה של 'מי זה צ'רלס פוסטר קיין' ואם בכלל יש משמעות לשאלה "מיהו" בן אדם מסוים. הדיאלוגים הכתובים היטב.
לא יודע לגבי הסרט הכי טוב שראיתי (ולא ראיתי כזה הרבה, יחסית), אבל הוא אחלה בחלה.
אין ספק שהמשחק שלו מצוין
אבל לא התחברתי כלל לסיפור. ואולי בגלל שאני כמה דורות אחריו, האפקטים הצילומיים לא עשו עלי רושם.
ואני לא פוסל אותו בגלל שהוא ישן, ראיתי את "קזבלנקה" ולדעתי הוא נהדר, בעוד "האזרח קין" היה די מונוטוני. גם אי אפשר לראות התפתחות עם העלילה, נכון שהגיבור השתנה עם השנים, אבל לא רואים את השינוי או את הסיבה לשינוי אלא מבינים את השוני בסיפורים השונים.
חכה ארבעים-חמישים שנה.
הרי רשימות כאלה כוללות את דעת ה"ממסד" של עולמות הביקורת והאקדמיה, כלומר את דעותיהם של אנשים מבוגרים למדי, בני 60-50 ומעלה, שבחלקם רכשו את השכלתם האקדמית בתחום הקולנוע ובחלקם מוציאים את לחמם מתחום הקולנוע. גורמי ההשכלה והפרנסה פירושם שהם ייטו יותר להתרשם מסרטים אמנותיים ו"איכותיים", או מסרטים שהם יכולים לתאר כאמנותיים ואיכותיים; גורם הגיל פירושו ש"עידן הנוסטלגיה" שלהם, שבו התעצבו טעמם והשקפת עולמם ובדיעבד הכול היה ורוד ומשובח בהרבה, התרחש הרבה לפני שנולדת. הרשימה כוללת 27 סרטים משנות החמישים והשישים. אדם שנולד בשנות החמישים כנראה לא צפה בכל הסרטים הללו בזמן אמת, או לא היה מסוגל להעריך אותם כיצירות אמנות, אבל הוא התבגר בסביבה שבה הסרטים הללו היו נוכחים מאוד, כמו שסרטים משנות התשעים והשמונים נידונים בימינו, משודרים בטלוויזיה ומרופררים למכביר. הסרטים הללו היוו חלק מהתשתית התרבותית שלו, ולפיהם הוא למד כיצד על קולנוע להיראות, ולפיהם הוא שופט כל סרט שנוצר לאחר תקופת הזוהר של דורו.
עכשיו עלה בדעתי שאולי לו היה מדובר בסקר שנערך בקרב חובבי קולנוע קונבנציונאליים בעשור השישי והשביעי לחייהם, סתם אנשים מן הישוב, רשימת יצירות המופת המובהקות שלהם היתה כוללת הרבה יותר, או אפילו רוב של סרטים מתקופת שנות העשרים לחייהם, שהם ראו בזמן אמת ועוד היו נלהבים לחידוש שבהם. אבל נדמה לי שטעם קצת מיושן הוא חלק מה"שיק" של היות אדם תרבותי ומשכיל, ודאי אם מדובר במקצוען בתחום הנשפט.
קיצורו של דבר, אם ברצונך לראות ברשימות הטוב-שבטוב הממסדיות רוב לסרטים שלדעתך הם נקודות ציון מרכזיות בהסטוריית הקולנוע, או פשוט סרטים איכותיים במידה נדירה, אני חושב שיהיה עליך לחכות כמה עשרות שנים. כמובן, עד אז הסרטים הללו יהגרו בעצמם לארץ הדברים שאבד עליהם הכלח.
היתה לי השראה לסחוט כמה עגבניות לעת ליל.
אגב,
אני משער שוורטיגו תפס את מקומו של האזרח קיין במקום הראשון מכיוון ששנת הלידה הממוצעת של המבקרים המשתתפים בסקר זעה מספיק שנים קדימה כדי שוורטיגו יהיה רלוונטי יותר לגביהם מאשר האזרח קיין
סיפורי טוקיו
אכן סרט קלאסי שהשפיע הרבה ומגיע לו להיות ברשימת הקלסיקות.
מצד שלי, כבר שוכללו השיטות מאז מאתיים פעם ויש סרטים שהשתמשו בשיטות שהוא המציא בצורה מוצלחת יותר.
רק צריך לצפות בסרטים של ג'ים ג'רמוש.
אבל את אותו דבר אני אומר כבר שנים על "פסיכו" של היצ'קוק (רק בלי ג'ים ג'רמוש)
בולשיט
הכל עניין של זמן וודאי שבוחרי הרשימה היו מבוגרים אחרת לא היה פרספקטיבה מתאימה .עם כל זאת וודאי שיש סוג של משוחדות. בדיוק כמושאני כשראיתי את אוואטר בקולנוע בתלת מימד השתגעתי
meh.
זאת רשימה באמת מאוד מאכזבת. אני באמת לא חושב שיש טעם בסקרים כמו זה, כי שוב, אי אפשר למדוד את רמת האהבה של האנשים לסרט – כי הרי פה זה לא באמת "הסרט הכי טוב", אלא "הסרט שהכי הרבה אנשים הצביעו לו". מה שכן אפשר למדוד הוא את רמת האגדיות וההשפעה של סרט, אבל כמו שרד ציין, אם סרטים כמו "אפוקליפסה עכשיו" או "ספרות זולה" (ואני מוסיף – או "טריינספוטינג" או "השור הזועם" או "להציל את טוראי ריאן" או "ברטון פינק") לא נמצאים בעשירייה או נעדרים ממנה בכלל, אני מניח שהם לא ממש מתייחסים לזה.
מאידך גיסא,
"ספרות זולה" הגיע גם ברשימת AFI למקום 94 בלבד, "אפוקליפסה" רק ל-30, ויתר הסרטים שציינת אינם נכללים בה (היא כוללת 100 סרטים).
אולי הפעם?
את ורטיגו ניסיתי לראות. לא כי זפזפתי והוא בדיוק היה באחד הערוצים, לא כי הוא תפס את העין שלי, אלא כי רציתי, כי ראיתי ואהבתי סרטים אחרים של היצ'קוק. אבל זה פשוט התגלה כמשימה בלתי אפשרית – לא צלחתי אפילו את חצי השעה הראשונה. אף על פי שאני מבינה שזו פשוט אסכולת משחק אחרת, לי הוא פשוט נראה בלתי אמין לחלוטין. ואם אני לא מאמינה לשחקנים, אני לא יכולה לשקוע בעלילה. אוף. תמיד רציתי לראות במו עיניי על מה המהומה.
רשימה מאכזבת אפילו לקשישא כמוני
ועם כל הכבוד ל"ורטיגו" (אחד הטובים של היצ'קוק) זה בוודאי לא ההיצ'קוק שהייתי מכניס לרשימה (המקום הזה שמור ל"מזימות בינלאומיות" – בעיני סרטו הטוב והשלם ביותר של היצ'קוק, שגם נושא ערך בידורי הרבה יותר גבוה). אני מניח שרשימת 10 הגדולים האישית שלי היתה כוללת גם סרטים כמו "צ'יינהטאון", "קן הקוקיה", "אפוקליפסה עכשיו", "הסנדק" (המקום הראשון שלי), "בלייד ראנר" (המקום השני שלי), וככל הנראה גם "ספרות זולה" ו"להרוג את ביל" (על שני חלקיו) של טרנטינו. ולמעשה, גם "מלתעות" היה נכנס לשם. וכן, גם "2001: אודיסאה בחלל".
פיש, פספסת עוד סרט ברשימה משנות התשעים.
"Close-Up" האיראני של עבאס קיארוסטאמי שנמצא במקום ה-42.
פרוייקט שיכול להיות מגניב
זה לנסות להרים רשימה כזאת באתר. זה דורש כמובן זמן, אבל אני חושב שחוץ מimdb, שזאת רשימה מאוד מוטה, אין באמת רשימה לצרכן תרבות מדור האינטרנט (לא בור לחלוטין, אבל גם לא הולך לראות סרטים איטלקיים משנות ה50). ובייחוד לא לקהל הישראלי.
וזה כן יכול להיות פי'צר מגניב באתר -100/50/20 הסרטים הטובים ביותר ( על פי הגולשים שלנו. באיזה סקר אחד שעשינו מזמן.)
זה אפילו לא צריך להיות כזה מסובך ויכול לעבוד על אותו עיקרון – כל אחד כותב את 10 הטובים שלו בתגובה ( או מייל) ואז מתנדבים/אנשים משועממים סופרים את זה ומפרסמים את התוצאות.
טוב, אני רואה שיש אנשם שתומכים ברעיון
אז אני מתנדב לספור ולאגור תוצאות. השיטה צריכה להיות לא לפי ניקוד, אלא לפי אזכור ( כלומר – לא משנה מי הסרט המקום ראשון שלך, סרט מספר מקום עשר ומספר מקום אחת שווים בניקוד).
אז מי מוכן להיות ראשון ולתת את העשיריה שלו?
אני צריך להתאפס על שלי אבל אני אפרסם אותה במידה וזה יתפוס.
זה בסדר לתת תשיעייה?
עד שאשלים כמה קלאסיקות, אני לא יכול לחשוב על עשירייה שלמה. אז הנה התשעה שאני חושב שאני הכי אוהב (כרגע) והמקום העשירי ככול הנראה ייתפס, ביום שבו אראה אותם, על ידי "מועדון קרב", "צייד הצבאים" או "היו זמנים באמריקה" (כן, אפילו על הרשימות של עצמי אני מהמר).
הסרט הראשון הוא מי שאני חושב שהכי טוב בהיסטוריה, ואחריו מיקום הסרט לא קשור לדירוג והינו אקראי לחלוטין:
1. להציל את טוראי ריאן
הטוב, הרע והמכוער
אפוקליפסה עכשיו
טריינספוטינג
שב7ה חטאים
12 קופים
ברטון פינק
ספרות זולה
הילדים של מחר
כפי שניתן להסיק, אני פריק נייטניז גדול מאוד.
ברור
ואם תרצה להוסיף אחר כך עשירי אז גם אפשרי
ויותר טוב להיות פריק ניינטיז בפריק שנות העשרים P:
וכי אני מיוחד, החלטתי להוסיף גם נימוקים לבחירות:
(ושוב היה איזה מניאק שפרסם הודעה באותו נושא לפני שאני סיימתי ועכשיו זה נראה כאילו אני מעתיק![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
)![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
הילדים של מחר – אולי החוויה האימברסיבית ביותר של השנים האחרונות, או אפילו אי פעם. ברשימה הזאת אני מציין כמה סרטים שהצליחו לשחזר תקופה היסטורית ברמה הכי טבוה שיש, אבל לייצר עולם שלם שלא היה קיים מעולם בשום אדפטציה או כל תיעוד אחר ולשאוב אותך אליו זאת כבר ליגה אחרת לגמרי. הסרט הזה פשוט הציב סטנדרטים חדשים (שלא נשברו עד היום) בכל הקשור להתייחסות לפרטים קטנים, לעיצוב עולם, לבימוי ווירטואוזי בקנה מידה עצום, וכמובן, הצילום המפורסם. הסרט נורא כבד ולא עושה הנחות לאף אחד, אבל זה כל-כך שווה את זה. כל רבע שעה שם חוטפים צוקהרה לבטן, אבל באמת שזה לא גורע אפילו טיפה מההישאבות לתוך העולם מאוד אכזרי, אך עדיין נוגע ללב הזה, והא גם ממש דומה לעולם שלנו
*ה*רגע של הסרט: אולמו של מלך הארגמן. סצינה כל כך קטנה עם כל כך הרבה משמעות.
ספרות זולה – מה לעשות, התגלמות המגניבות. הדמויות (והשחקנים) שם – מגניבות. הסצינות שם – מגניבות. הדיאלוגים והציטוטים? מגניבים גם מגניבים. הסיפורים, עד כמה שיש רבים מהם – מגניבים. הצילום, התפאורה וכל זה? – מגניב. בקיצור, זה סרט מאוד מגניב, עם סגנון ואישיות שפשוט עולים על הגדה. אבל מה שבאמת טוב הוא שהסגנון לא גורם לסרט לסבול מבעיית "מרוב עצים לא רואים את היער", ובתוך כל המגניבות עדיין מסתתרים להם . כמובן, אי אפשר גם שלא להזכיר עד כמה הסרט הזה השפיע על הקולנוע בימינו, ואני באמת לא חושב שחוץ מ"האביר האפל" היה אחריו עוד סרט שעד כדי כך שינה את התפיסה של אנשים על קולנוע, ועל כן – גוד בלס יו, טרנטינו.
*ה*רגע של הסרט: יחזקאל, פרק 17, פסוק 25
ברטון פינק – מן הסתם, האהוב עליי מבין סרטי האחים כהן. הוא מעין פארודיה על הסרט האומנותי, ומהווה סאטירה עוקצת על התרבות האמריקאית של שנות ה-40, אבל פה נגמרים בערך הדברים הסטנדרטיים להגיד עליו. יותר מכל סרט אחר שראיתי, הוא משחק לאנשים בראש באופן מעיק (במובן הטוב של המילה) וגורם לכך שאתה ממש מצליח להיכנס למוח המעוות ותמהוני של הדמות הראשית וגם אתה כבר מתחי לשאול את עצמך מה בסרט אמיתי ומה לא (פחח, אינספשן עאלק). הבימוי והתסריט של האחים כהן מדהימים כרגיל, ומשלימים אחד את השני באופן הרמונאלי, וזה מתבטא בעשרות הדימויים, אלגוריות ומוטיבים חוזרים שצפים בסרט הזה בצורות שונות. הקאסט קטן, אבל מדהים, במיוחד מייקל לרנר, שאפילו בשלוש סצינות בלבד הוא פשוט תענוג, וג'ון גודמן, בתפקיד שביד שטן לא היה אפילו מועמד לאוסקר. לא הרבה סרטים יכולים להיות כה איטיים ומעיקים, ועדיין מהנים ומגניבים לאללה.
*ה*רגע של הסרט: הייל היטלר!
12 קופים – עוד סרט שמדבר על לשאוב אותך לעולם אחר, אבל עם הרבה יותר ערך מוסף. הפעם, העולם המוזר שהסרט מציג אינו איזה עתיד מפחיד (למרות שגם מזה רואים טיפונת) אלא דווקא בית משוגעים בעולם שלנו. במילים אחרות, זה סרט מדע בדיוני במסווה של דרמה פסיכולוגית מבריקה, אשר ממשיכה להפתיע במשך כל הסרט. אומנם אין פה תפאורה גיליאמית מסורתית, אבל האווירה המוזרה והמקריפה עדיין נמצאת שם, וכמוה גם הבימוי הצעקני אך אפל של טרי היקר, אשר יוצר חזון מטריד ולא נעים אשר יכול לגרום גם לצופה הפשוט להתשגע כמו הדמויות בו. תתבלו את זה בשחקנים מדהימים, תפניות רבות בעלילה ובמינון מדוייק בשימוש שאלנטים על-טבעיים, ותקבלו סרט שאפשר לצפות בו שוב ושוב בלי שיימאס.
*ה*רגע של הסרט: מלחמת העולם הראשונה.
שב7ה חטאים – הסרט שגרם לי להתאהב בדייוויד פינצ'ר. ראיתי סרטים לפני זה, אבל בחיי שלא ראיתי משהו כל-כך אפל. דייוויד פינצ'ר, מה לעשות, הוא מגה-רבה-מאסטר ביצירת אווירה, והכל בסרט, החל מהתאורה הירוקה-חומה האייקונית שלו, דרך עבודת המצלמה החלקה והעריכה הקפדנית, עובר בעיצוב האומנותי המפחיד, ממשיך בפסקול המותח וכלה בגרפיות של הרציחות, כל אלה משמשים ככלים בידיו של הבימוי הגאוני של פינצ'ר, אשר מצליח ליצור שוב תחושה של אי ידיעה מה אורב מעבר לפינה. כאילו, ראיתי תסריטים של רצח סדרתי בסרטים ובסדרות, אבל רק פה ממש *פחדתי* מהרוצח הזה וממה שהוא עושה, ואולי זה המקום לציין שהסרט הזה מתח אותי וגרם לי לשקשק כמו ילדה קטנה, *אפילו* שקראתי סינופסיס שלו וידעתי מה הולך לקרות בסוף (הגאוני), וכל זה רק מוכיח עד כמה הסרט הזה אווירתי, מפחיד ולא צפוי. כמו, כן התסריט של הסרט מעולה, בין אם זה הקונספט הגאוני, האלגוריה והאזכורים הרבים לנצרות או שתי הדמויות הראשיות, שבגילומן של מורגן פרימן ובראד פיט מדגימות היטב מה היא "כימיה". בתור אחת החוויות הכי מורטות עצבים וממכרות שראיתי, אני חושב ש"שב7ה חטאים" הרוויח פה מקום ביושר.
*ה*רגע של הסרט: השוט הטוב ביותר שהועלה אי פעם על מצלמה – בראד פיט ומורגן פרימן, מלמטה, ומעליהם יש מלא סימבולים נוצ… אממ, עמודי חשמל עצומים על רקע שמיים צהובים.
טריינספוטינג – כשאנשים אומרים "סרט כיף", בדרך כלל הם חושבים על פיצוצים ועל אקשן, אבל מבחינתי, זהו סרט הכיף האולטימטיבי. מדובר בשעתיים שעוברות במהירות על, ועל הדרך מצליחות להיות קורעות מצחוק, מלאות סרקזם וציניות, להכיל דמויות זכירות ומשעשעות ועשרות קטעים שהם פשוט ההתגלמות של המגניבות הבריטית, ועדיין להיות מטריד ומעורר מחשבה בה בעת. הבימוי כאן מבריק וגרר אותי לאהוב את כל השטויות האלה של עריכה מהירה ומסכים מפוצלים, והדיאלוגים פה הם פנינים פנינים ("על מה אתם מדברים?" "כדורגל, ואתן?" "שופינג.") זה בדיוק מה שהיה קורה אם טרנטינו היה נולד בסקוטלנד, רק הרבה הרבה הרבה יותר טוב.
*ה*רגע של הסרט: השירותים הגרועים ביותר בסקוטלנד.
אפוקליפסה עכשיו – כמאמר העט המרקד, זה ממש "אליס בארץ הפלאות" פוגש את "פלאטון". במובן מסויים, זה מרגיש יותר כמו סדרה שמחולקת לאפיסודות לא קשורות שהדבר היחיד שיש להן במשותף הוא הדמויות והמיקום, וזה עדיין גדול. זה סרט הזוי, מטריד, אפל ואפילו מדכא לעיתים, אבל עדיין גדול מהחיים, משעשע (בעיקר בגלל ההזיות שלו), מגניב וכמובן, עשוי ומשוחק בצורה מדהימה. מבחינתי, הסרט לא אומר שמלחמה היא גיהנום, אבל הוא כן אומר שזה דבר משוגע ובלתי ניתן להגדרה או הסברה שהאדם המציא כשטירופו עליו, ובדיוק כך, הסרט מצליח להדביק אותך בקדחת הג'ונגל הקטלנית שלו, וגם אתה כבר לא יודע שום דבר בוודאות.
*ה*רגע של הסרט: דהרת הוולקיריות.
הטוב, הרע והמכוער – Epic Epic of Epicness. למעשה, נראה לי שהמושג "אפי" (או באיטלקיות "אפיייקיייווו") הומצא במיוחד עבור הסרט הזה, כי הוא אכן גדול מהחיים, ולא רק כי הוא מתרחש במקום גדול. האווירה המערבונית ממוסמרת פה בצורה מדהימה על כל היוצא מזה – הדיאלוגים, הדמויות, העולם והחוקים בו – וכוללת בתוכה עשרות אירועים, אנשים וסתם דברים צדדים זכירים שמפוזרים בה, ובכך הופכת את הסרט לכנראה סרט ההרפתקאות הטוב ביותר. כמובן, זה לא רק זה, והוא מצליח להיות אינטלגנטי, מתחכם ועם לא מעט חומר למחשבה. אבל ברצינות, מה שעושה את הסרט זה הבימוי – כלומר, כשיש קרב יריות, ויש מלא קלוז אפים על העיניים והיד השולפת של המשתתפים? זאת אולי קלישאה היום, אבל הסרט המציא אותה, וזה רק אחד מהדברים האייקוניים שסרג'יו ליאונה הביא לנו פה. ביחד עם סצינות שהן באמת ענקיות בכל קנה מידה אפשרי, וכמה ציטוטים לפנים (כשאתה רוצה לירות, תירה, אל תדבר), מדובר בבאמת יצירת מופת קלאסית והוכחה שגם פעם ידעו לעשות סרטים. וכמובן, אאאאההה, ווה ווה ווה.
*ה*רגע של הסרט: תיקו מקסיקני.
להציל את טוראי ריאן – טוב, חפרתי עליו מספיק. שוב, אני מניח שמידה ולא היה מדובר בסרט שראיתי לראשונה בגיל 11, הוא אולי לא היה מגיע לכאן, אבל מה לעשות, אי אפשר לשנות את העבר. הסרט הזה פשוט שינה את ההבוננות שלי על קולנוע – מסתם דרך להעביר שעתיים 3, הבנתי שקולנוע יכול להכניס או . כסרט מלחמה, הוא גם מעלה מסרים טיפה יותר עמוקים מ"בוא נהרוג את כולם למען אמריקה" (ג'ון וויין) או "כל המלחמות זה טייקונים ופולטיקאים ששונאים אתכם רק כי אתם קטנים ומגיע להם למות ולנו לא" (אוליבר סטון) ואפילו שינה לגמרי ההתובננות על מוות ואלימות, לא רק בקולנוע, ואולי אפילו בכלל (וזה חתיכת הישג). יש היאמרו שהוא קלישאתי ושהדמויות שלו קרטוניות, אבל לדעתי זה לא נכון, ואפילו שיש שם מעט סטראיוטיפיזם, עדיין קל להתחבר אליהן ולהבין את הרקע והאופי שלהן (כי עם כל הכבוד ל"אחים לנשק", בחיי שאני זוכר אולי רק 3 דמויות משם). אבל תכלס, הדמות האמיתית כאן היא לא טוראי ריאן או קפטן מילר, אלא המלחמה, ובאמת, אף סרט לא הצליח להציג את המלחמה בצורה כה ברוטאלית, ריאליסטית ובועטת ועדיין לגרום לה להיות מרהיבה לעיניים ולאוזן. וכמו שאמרתי, אף סרט לא הצליח להעביר בי בזמן כל כך קצר כל-כך הרבה רגשות, ועל כן, אני חושב שהוא אכן דה בסט אוף דה בסרט.
*ה*רגע של הסרט: נמנע מלבחור אחד. כל הסרט הזה הוא "רגע" אחד ענק.
אני מניח שעל פי הרשימה, ניתן לקבוע סופית שהדבר שהכי הכי חשוב לי בסרטים הוא האווירה.
יופי של תגובה! נהניתי לקרוא..
הסכמתי גם עם הרבה ממה שאמרת והעלית לי את הציפיות מכמה פנינות שאני עדיין צריך להשלים ("הטוב, הרע והמכוער", "ברטון פינק") אבל איכשהו קיוויתי שבהודעה שלך אבין סוף סוף למה כולם מתלהבים מ"אפוקליפסה עכשיו" אבל דווקא עליו לא נימקת מספיק. זה אחד הסרטים שמאוד מפריע לי שאני לא שותף להערצה כלפיהם, מה שגורם להרגשה שאני מפספס משהו גדול. מה שאמרת שם על כך שהוא אוסף אפיסודות לא ממש קשורות הוא בדיוק מה ששנאתי בסרט (גם 'טוראי ריאן' הוא כזה, אגב) הוא היה אוסף סצינות לא קשורות ובגלל אורכו בשלב כלשהו התחלתי להשתעמם וכבר נמאס לי מהדמויות.
הוא בינתיים יצטרך להמתין לצפייה חוזרת (נקודה מעניינת : תשעה מתוך עשרת הסרטים שב-TOP 10 שלי הם כאלה שהתאהבתי בהם בצפייה השנייה או שלישית ולא דווקא בראשונה).
ואפילו שזה כבר לא רלוונטי במיוחד,
דמיינו ש"מועדון קרב" מחליף את 'שב7ה חטאים' (שכבודו במקומו מונח ומצא לעצמו מקום טוב קצת אחרי העשירייה) ברשימה הזאת.
לא הצלחתי להבין,
איך סרט אחד גרם לסרט אחר שהיה עד עכשיו במקום הרביעי אצלך, להידחק למתחת לעשירייה?
כי אני מעדיף שלכל במאי יהיה ייצוג *אחד* בעשירייה,
אל תנסה להבין את ההיגיון שלי, הוא תעלומה שמעסיקה מדענים ואנשי רוח כבר מ-1683.
(חוץ מזה, אמרתי שהם לא מדורגים בסדר מסויים)
אבל איך הבמאי יכול להשפיע על מידת האהבה שלך לסרט?
(בהנחה ש"שבעה חטאים" לא היה עד עכשיו במקום התשיעי, ו"מועדון קרב" דחק אותו לעשירי. )
כי אני לא רוצה שיהיו 2 סרטים של אותו במאי בעשירייה.
סתם ככה, בלי סיבה, כבר הסברתי את זה כמה פעמים.
טופ טן
לסדר אין חשיבות. אלה סרטים שאני יכול לצפות בהם שוב ושוב ואף פעם לא ימאס לי![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
סקוט פילגרים נגד העולם
התחלה
האביר האפל
ספרות זולה
500 ימים עם סאמר
רובין הוד – גברים בטייטס
תפוז מכני
WALL-E
הרשת החברתית
מת לחיות
נו טוב, נרחיב קצת
כל אחד יכול לזרוק 10 שמות. אז הנה פירוט קצר:
סקוט פילגרים נגד העולם – זה סוכם הכי טוב בביקורת – "אחד הדברים הכי טובים שאפשר לעשות בישיבה". אני אומר שזה אפילו ה-דבר. הסרט פשוט כיף טהור. אם הייתם אומרים לי שיוצא סרט שישלב קומדיה, אהבה וגיימינג כנראה שהייתי מגחך ומצפה לפלופ הבלתי-נמנע. אבל הסרט הזה משלב את זה כל-כך טוב! האפקטים מעולים, הצילום מעולה ויש תשומת לב לפרטים הכי קטנים! הסרט שגרם לי להתאהב באדגר רייט וכל מה שהוא עושה.
התחלה – בלוקבאסטר קיצי שהוא משעשע, יש בו אקשן *ו*מצריך מחשבה רבה? מי שמע על חיה כזאת? שוב, כמו שנאמר בביקורת, הסרט הזה כנראה מעולם לא היה מגיע למסכים אילולא שני דברים – החזון של כריסטופר נולאן וההצלחה של "האביר האפל". אני בטוח שלהרבה אנשים יש רעיונות קולנועים מדהימים, אבל פשוט אין להם את האמצעים להגשים אותם. אני ביניהם, אגב. תביאו לי עכשיו 200 מיליון דולר, and I will blow your mind. סרט גאוני, מותח וחכם, קאסט מעולה ובמאי שהוא אגדה בפני עצמו.
האביר האפל – אני באמת צריך להסביר?
ספרות זולה – אח, טרנטינו, טרנטינו. לא ראיתי את כל הסרטים שלו, אבל מאלה שכן אף פעם לא התאכזבתי. זה הסרט הכי טוב שלו לדעתי כי זה לא סיפור אחד. יש פה כמה דמויות מגוונות, כל אחת מוזרה בצורה הכי טרנטינואית שיש, והוא מספר את כל הסיפורים האלה בצורה אדירה. לא סתם זה אחד הסרטים הכי מצוטטים שיש.
500 ימים עם סאמר – הסרט הראשון מתוך שניים פה שזוכה להגדרה "מקסים". זה גם קומדיה רומנטית וגם לא. סרט שלקח את הנוסחה של קומדיות רומנטיות טיפוסיות, זרק אותה והחלון והמציא משהו חדש לגמרי. לא חסרים סרטים לא לינאריים, אבל הקפיצות המהירות של הסרט מזמן אחד לשני רק מדגיש את הדבר הכי טוב בו – שני השחקנים הראשיים. רגע אחד הם זוג מאושר, פתאום הם כועסים, רגע, עכשיו היא נפרדת ממנו, עכשיו הם רק מכירים. סרט שמספר סיפור אהבה בצורה שונה, ועושה את זה בצורה מופתית. ג'וזף גורדון-לוויט וזואי דשאנל פשוט נהדרים, וברור שהם נהנים מכל רגע. הסרט הדי-רומנטי-די-לא היחיד שיצאתי ממנו בהרגשה דומה זה "בלו ולנטיין".
רובין הוד – גברים בטייטס – הסרט הכי מצחיק ברשימה הזאת. תמיד שאני מבואס אני מרפרף בין כמה סצינות וישר חוזר לי החיוך. נכון, ההומור בו די טיפשי, אבל כמו שהוכיחו סשה ברון-כהן וקומיקאים רבים אחרים, גם הומור נמוך וטיפשי יכול להיות מצחיק. כשאני צופה בסצינת ה"חדשות הרעות בצורה טובה" אני צוחק לפעמים עד דמעות. וקרי אלווס הוא פשוט תענוג של שחקן.
תפוז מכני – סרט אפל, שמראה הרבה על טבע האדם. האם האדם רע מטבעו? האם זה ניתן לשינוי? הבימוי של סטלני קיובריק כאן פנטסטי, ואלכס דה-לארג' הוא אחת הדמויות הקולנועיות שנשארו חקוקות במוחי מאז שראיתי את הסרט.
WALL-E – וזה הסרט השני שאני מחשיב "מקסים". האנימציה נהדרת, הרובוטים נורא יצירתיים ומבדרים, סצינות החיזור פשוט נהדרות ואפילו יש מסר חינוכי. התחברתי יותר ל WALL-E מאשר להרבה דמויות אנושיות בסרטים אחרים.
הרשת החברתית – כשראיתי אותו לראשונה בקולנוע, אחרי ה 9 דקות הראשונות הייתה לי הבעה של WTF. מה ראיתי עכשיו? המהירות שהם דיברו בה הייתה חוקית? לאן אתם ממהרים?! אבל ברצינות, אהרון סורקין יודע לכתוב דיאלוגים. ולא סתם, אלא דיאלוגים חכמים ומעניינים שעפים באוויר כל רגע ואם לרגע תנקה את האוזן אתה עלול לפספס משהו. אני לא יודע עד כמה הוא נכון מבחינת המציאות, אבל ג'סי אייזנברג עשה עבודה טובה בתור סוצויופת. אבל כמובן גונב-ההצגה הוא אנדרו גארפילד. ראיתי כמה סרטים שלו, אבל אדוארדו הוא ללא ספק הדמות הכי טובה שלו. הוא ומארק מתחילים בתור חברים הכי טובים, ומדרדרים לאויבים מרים. מזכיר קצת את קלארק ולקס של "סמולוויל". בקיצור, סרט ענק, שהוא הרבה יותר מה"סרט על פייסבוק".
מת לחיות – אתם יודעים, אולי "אקספנדבלס" זה לא הסרט הכי טוב שנעשה, אבל אני מבין למה הם החליטו כדי להתקבץ כדי לעשות אותו. עם כל הכבוד, היום כבר לא עושים סרטי אקשן כמו פעם. קשה למצוא סרט אקשן טוב שאין בו חייזרים / רובוטים / מתרחש בעתיד וכו'. אבל גם לפני שהגיעו המחשבים, היו פה אחלה סרטי אקשן. ולדעתי הסרט הזה הוא התזכורת הכי טובה לכך. בניין גדול, כמה טרוריסטים, וברוס וויליס אחד. יפי קאי יאי, Motherf*ckers.
לרשימה שלי אני לא מכניס אף סרט מהמילניום הנוכחי
כי א) עדיין אין מספיק פרספקטיבה, ו-ב) רק מהמילניום הנוכחי אני יכול כבר לחלץ יותר מעשרה סרטים (כן, אני יודע, הצהרות סותרות).
אז העשיריה שלי עד לנקודה הזו, בעיקר פנטסטית/מד"בית (קצת אזוטרית בחלקה):
פלישת חוטפי הגופות (המקורי מ-56')
המסע השביעי של סינבד
המלך והציפור
יוג'ימבו
מלחמת הכוכבים
הנוסע השמיני
אינדיאנה ג'ונס ומסע הצלב האחרון
Ghost in the Shell
גאטאקה
Castle in the Sky
אנשים שאומרים לעצמם "אני אתן ת'עשיריה שלי במידה וזה יתפוס או כשהפתיל יתעבה עוד קצת בתגובות", קחו בחשבון שזה בדיוק מה שאותם אנשים להם אתם מחכים אומרים לעצמם.
גם בלי שזה יתפתח למשהו -
הנה הרשימה שלי.
10. שמתי ברז למורה
9. דוני דארקו
8. כשהארי פגש את סאלי
7. פייט קלאב
6. ספרות זולה
5. מגנוליה
4. אמלי
3. כמעט מפורסמים
2. להרוג את ביל – חלק א'
1. אפוקליפסה עכשיו
זאת הרשימה ה"ממוסדת" שלי. אבל כשאני חושב על זה, במקום הראשון זה תיקו של שלושה סרטים – להרוג את ביל א', אפוקליפסה עכשיו ושיקגו. להרוג את ביל א' הוא פשוט הסרט המהנה ביותר שראיתי מימי חיי – את החלק השני ראיתי בכלל לפניו, והוא היה ענק, אבל אני לא חושב שאי פעם נהנתי מסרט כמו שנהנתי מלהרוג את ביל א'. ויותר מזה – השנייה האחרונה של הסרט, והקאט לשחור, ו"The Lonely shephard" מגיע לשיא… כזאת תחושה של זיכוך לא הרגשתי אף פעם.
ובאשר לאפוקליפסה עכשיו, מדובר פשוט בחוויה. כיביתי את כל האורות בבית, ישבתי בשקט מול הספה, והתמונה של הדקלים קצת הטרידה אותי. "רגע, כמה זמן? אני לא רוצה שזה יתגלה בתור עוד סרט ישן ומשעמם". ואז המסוקים נכנסים, ובום! פיצוץ. אפוקליפסה. גיהנום עלי אדמות. קסם בהתגלמותו. ולאט לאט, במהלך הסרט, אני מבין – זה "אליס בארץ הפלאות" פוגש את "פלאטון". סרט מלחמה פסיכדלי ומסויט, עם מסעות בתוך יערות ודמויות מטורפות שאתה פוגש מדי פעם. סרט המלחמה הטוב ביותר שנעשה.
את שיקגו אני פשוט אוהב. בכיתה ב' ראיתי אותו פעם ראשונה, והוא זה שגרם לי להסתכל על המונח "סרט" יותר מבייביסיטר עם עלילה ודמויות מצחיקות. לא משנה שהוא עדיין סרט אדיר, ושהוא המחזמר הטוב ביותר של השנים האחרונות, ושהמסר שלו על עולם הכוכבות רלוונטי היום יותר מתמיד, הוא פשוט הסרט שלי. אני נורא, נורא אוהב אותו. כל כך אוהב אותו, שאני לא יכול להסתכל עליו בצורה אובייקטיבית כבר, ובגלל זה הוא לא נמצא ברשימה ה"ממוסדת" שלי. עד כמה שאני אוהב אותו. ועד כמה שזה קשה לי. או, במילים אחרות, I heart Roxie Heart!
רשימה נפלאה
נראה שיש לנו טעם דומה.
מצחיק שכשפרסמת את ההודעה הזאת בפעם הראשונה אמרת ש"בעוד 20 שנה, בעוד 10 שנים, בעוד חודשיים, *מחר*, אני אסתכל על הרשימה הזאת ואבין שמקום 4 צריך להיות במקום 10, שמקום 9 אמור להיות במקום השני, ומה מקום שלוש עושה כאן? לטופ 50 לא הייתי מכניס אותו!" והרשימה כמעט ובכלל לא השתנתה כבר שנה וחצי![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
http://www.fisheye.co.il/?p=16386&comNum=411333#li-comment-411333
מצחיק,
כי הסתכלתי על התגובה הזאת בזמן שכתבתי את ההודעה. היא השתנתה קצת – אחרי כמה מחשבות על היחס שלי לטרנטינוש אני הבנתי שנציג אחד שלו ברשימה שלי זה קצת חוסר כבוד מצידי, אז העפתי את דבר אליה ושמתי במקומו את ספרות זולה. שמח לראות שיש לנו טעם דומה :)
בייביסיטר עם עלילה?
איפה אפשר להשיג?
עשרה סרטים
עלי להבהיר, האהובים עליי ביותר, לא הטובים ביותר שראיתי:
-מי הפליל את רוג'ר ראביט
-חומות של תקווה
-כלבי אשמורת
-משפחת סופר על
-מוות בלוויה (המקורי)
-ביג לבובסקי
-בטמן
-וילי וונקה ומפעל השוקולד (עם ג'ין ווילדר)
-מונטי פייתון והגביע הקדוש
ביטול!
קרקר!
התעלם מההודעה הזו בספירת קולות, שיניתי את דעתי.
רד, אעריך זאת אם תמחק אותה.
יאללה
האביר האפל
התחלה
הארי פוטר ואוצרות המוות חלק ב'
קיל ביל 2
עלייתו של האביר האפל
הארי פוטר ואוצרות המוות חלק א'
ממזרים חסרי כבוד
למעלה
ממנטו
מלך האריות
וואו. בחיי, זה כמעט בול כמו הרשימה שלי.
(ל"ת)![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
כיף לדעת!
ובכלל כיף לי לראות שאני לא לגמרי לבד עם ההעדפה לסרטים של המאה ה21.
קשה, אבל הנה העשירייה בסדר רנדומלי :
התחלה
סקוט פילגרים נגד העולם
מועדון קרב
ספרות זולה
האביר האפל
חומות של תקווה
קיל ביל
קיק אס
מלחמת הכוכבים האימפריה מכה שנית
הטוב הרע והמכוער
וואו,
יחסית לרשימות שלכם, מסתבר שהטעם שלי יותר ממוסד ועתיק משחשבתי.
הייתי מכניס, למשל, את אי.טי, תפוז מכני, מטרופוליס ואפילו את מלהולנד דרייב. בכולם אני מסוגל לצפות שוב ושוב, ואף-פעם לא נמאס.
טוב נו, אני אנסה לבחור עשרה
כמובן שאני אשנה את דעתי בערך דקה אחרי שאשלח את ההודעה, ועוד חצי שעה אשאל את עצמי מה לעזאזל חשבתי, ואיך שכחתי את הסרט הנפלא ההוא ואת הסצנה הכבירה ההיא. אז הנה רשימה חסרת כל תוקף:
1. מטרופוליס: הסרט הזה רדף אותי במשך שנים. צפיתי בו בפעם הראשונה בגרסה הצבועה של ג'ורג'יו מורדר ובכל-זאת לא יכולתי להוציא אותו מהראש. מצד אחד הוא תמים מאוד, ומצד שני הוא באמת גורם לך לחשוב. מבחינה חזותית וקולנועית אפילו היום הוא מדהים, במשמעות האמיתית של המילה הזו. הפועלים היורדים לבטן האדמה, ההזיות, העיר העתידנית. קשה להאמין שזה סרט משנת 1926(!)
2. אי. טי. – חבר מכוכב אחר: פסגת הקולנוע לכל המשפחה. סרט מושלם. שום דבר לא מוגזם ולא צ'יזי מדי. הכל בדיוק איך שצריך להיות.
3. תפוז מכני – יצירת אמנות אמיתית, במלוא מובן המילה. יצירה מהסוג שגורם לך לשמוח שאתה בן אנוש, שמסוגל לחוות ולעכל חוויות כמו זו שהסרט הזה מעביר אותך. סרט שמעתיק אותך לחלוטין מהכיסא לעולם מקביל, מזוויע ומעוות. כמות הסמלים שבשימוש בסרט והשאלות שהוא מעורר מספיקה לכמה דוקטורטים.
4. מלהולנד דרייב – אני לא אוהב שימוש במילים כמו "מדהים" ו"גאוני" שמודבקות היום לכל דבר. הסרט הספציפי הזה הוא גם מדהים וגם גאוני. צפיתי בו כבר לפחות 10 פעמים. בכל פעם אני ממשיך לגלות בו עוד ועוד רבדים. טורד מנוחה, מעורר מחשבה, עמוס משמעויות, מתפקע מרוב הומאז'ים ומוטיבים, ומתייחס להמון נושאים. אמנות קולנועית במיטבה.
5. שיר אשיר בגשם – סתם סרט תענוג. פשוט תענוג.
6. מטריקס – אני עדיין זוכר שראיתי אותו בקולנוע. היה לי ברור שזה לא דומה לשום-דבר שראיתי אי-פעם. פילוסופי, מרתק, עם סטייל בכמות שנוזלת מהאוזניים ואקשן נפלא. מה עוד צריך בסרט?
7. רקוויאם לחלום – לא יודע. אני עדיין מעכל אותו. זה עוד מוקדם. רק לפני ארבע שנים ראיתי אותו. אולי יום אחד אצליח לסיים לעכל את מה שהוא עשה לי ולהגיד עליו משהו אינטליגנטי. בינתיים אני יכול רק להגיד: "וואו". וגם "אוי ואבוי". כל-כך "אוי ואבוי".
8. בחזרה לעתיד – בידור קולנועי במיטבו. כיף כיף כיף.
9. שר הטבעות (אם צריך לבחור אחד מהם, אז "אחוות הטבעת") – סרט הפנטזיה הגדול מכולם. האפיות של הסרט הזה היא בלתי נתפסת. אין דברים כאלה. חיכיתי לסרט הזה בנשימה עצורה מאז הטיזר הראשון בקולנוע. פחדתי שיהרסו את הספר אבל ידעתי שאני חייב לראות את זה. וזה היה טוב. כל-כך טוב. כבר בסצנה הראשונה, בקרב נגד סאורון, ידעתי שזה סרט בקנה מידה שלא היכרתי עד אז. בקון לא ראו את זה טוב, כי הקטע הזה היה מטושטש, אבל לפני 10 שנים אני זוכר איך אולם שלם עצר את נשימתו בעודו צופה בקטע הזה על מסך ענק בתמונה ובסאונד מושלמים. וזה רק הלך והשתפר. הפלך, האורקים, האורוק-האי העמלים תחת המגדל הלבן, לות'לוריין, מוריה (ושוב – מוריה). כל-כך קסום. כל-כך נפלא.
10. בריאן כוכב עליון – מונטי-פייתון במיטבם. מצחיק, נשכני, סאטירי ומענג. סרט שמעמיד את כל האנושות במקום, עם המכנסיים למטה. גורם לך להרגיש טוב עם עצמך על זה שאתה אדם חושב, שמסוגל להבין כמה האנושות שלנו מגוחכת. בואו נודה בזה, אני אוהב את "בריאן", בין היתר, כי הוא גורם לי להרגיש טוב עם עצמי, ועליון על 90% מהאנושות.
התרומה הצנועה שלי
FULL METAL JACKET – לא טוב כמו הספר, אבל אחד מסרטי המלחמה היותר חזקים שיש
16 נרות – ג'ון יוז הכתיב את הקו של סרטי נוער, והאמת שהייתה לי דילמה אם לא את מועדון ארוחת בוקר
CLERKS – הדיאלוגים ותמונת החיים
ספרות זולה
הטוב הרע והמכוער – המערבון הטוב ביותר
שליחות קטלנית 2 – לא יודע למה, אבל כשחשבתי על סרט מדע בדיוני הוא מיד קפץ לי לראש
מזימות בין לאומיות
שיר השיר בגשם – המחזמר המושלם, לשער יש את השירים ולסיפור הפרברים יש את הריקודים, אבל פה יש את שניהם!
מרק ברווז – שנינות, דיאלוגים, סלפסטיק, שירים וגראוצ'ו מרקס אחד
כשהארי פגש את סאלי – הקומדיה הרומנטית הטובה ביותר
יאללה
מרי ומקס
אמריקן ביוטי
פורסט גטמפ
דוני דארקו
אפוקליפסה עכשיו
ורטיגו
בריאן כוכב עליון
המספריים של אדוארד
שדרות סנסט
תפוז מכני
ובפירוט, כי רשימה יבשה זה טיפשי
איך אפשר לבחור בכלל עשרה סרטים? איך אני יכול לעשות רשימת סרטים אהובים בלי ממנטו, מועדון קרב, רקוויאם לחלום, let the right one in ומטרופוליס? (למשל…)
התחשבתי פה בשני דברים. הראשון הוא הזמן שעבר מאז שראיתי את הסרט. הוגו למשל היה סרט ממש לטעמי והוא הלהיב אותי בשלוש הצפיות שלי כמו שלא הרבה סרטים הלהיבו אותי לפניי. ובכל זאת, עד כמה שהרשימות האלו משעשות ולא חשובות (לאף אחד לא ממש איכפת מהטעם שלי) אני אחכה עם הסרטים הממש חדשים.
הדבר השני הוא רמת האימפקט שלהם עליי. זה קשה כמובן כי איך אפשר להשוות בין ההנאה מסקוט פילגרים להרהורים מהאיש שלא היה שם ולתחושה החמימה בצפייה המיליון בצעצוע של סיפור? אבל אני די מרוצה מהעשירייה הזו.
מבחינתי שדרות סנסט ואפוקליפסה עכשיו מפוארים לחלוטין ויהיו רלוונטיים לנצח.
את בריאן כוכב עליון וורטיגו אני רואה כסרטים מושלמים לז'אנר שלהם.
מרי ומקס, פורסט גאמפ, אמריקן ביוטי ודוני דארקו הם אמנם לא הסרטים הטובים ביותר שראיתי אבל כולם נוגעים בנושאים מאוד קרובים אליי בצורה שקשה לי שלא להזדהות איתה.
המספריים של אדוארד הוא הסרט הראשון שראיתי וגרם לי להרגיש שיש עולם שלם של סרטים ברמה אחרת ולכן יהיה לו תמיד מקום מבחינתי ברשימות כאלה.
ותפוז מכני? הוא פשוט מהפנט אותי מחדש בכל צפייה כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו.
קשה...
בלי סדר מסויים:
מועדון קרב
האלמנט החמישי
12 הקופים
המבוך של פאן
לוק, סטוק ושני קנים מעשנים
ספרות זולה
סקוט פילגרים
מטריקס
הגביע הקדוש
וול-אי
טוב זה היה קשה
הרבה יותר משציפיתי. בסופו של יום הנה הרשימה שלי, שבנויה על חוק במאי אחד לעשיריה ונותנת עדיפות לסרטים שראיתי יותר מפעם אחת. מכיוון שזאת הפעם הראשונה שלי אני מניח שזאת לא הרשימה המוחלטת אבל זה מספיק לי לעכשיו:
– זכרונות של רצח (אוכל כל סרט משטרה שנעשה אי פעם.)
– ברוז'
-עיר האלוהים
-סטלג 17
-הטוב הרע והמכוער
-כחול מושלם
-שיגעון של לילה
-ביג לבובסקי
-מונטי פייטון והגביע הקדוש
-מי הפליל את רוג'ר ראביט
כמה הערות לסיום:
1. מי שעוד לא פירסם, בלי לחץ, אבל יהיה נחמד לראות פה רשימות של כמה שיותר משתמשים.
2. שאלה יותר לרד ואין אור – האם יש סיכוי שזה יעלה כתור פוסט או משהו בדף הרשמי של האתר? אין לי בעיה לקחת אחריות על הרשימה ( כמו שעשיתי עד עכשיו), אני פשוט חושב שככה זה יזכה ליותר חשיפה וככה יהיה יותר מגוון קולות וזה יהיה יותר מגניב. אם לא, אז לא.
הרחבה לא מרחיבה במיוחד
כל דבר שאני יכול להגיד על למה בחרתי את הסרטים האלה מוריד אותם.
קשה לי למצוא מכנה משותף לכל הסרטים האלה חוץ אולי מהעובדה שכולם תפסו אותי בהפתעה מסוימת.
כחול מושלם הפתיע אותי בכך שהוא הראה לי שסרט אנימציה זה המדיום המושלם למתח פסיכולוגי והבהיר לי סופית שהבמאי הכי טוב שעבד אנימה זה סטושי קון.
ברוז' הפתיע את כולם. אני עדיין זוכר את הערב שבו חבר שלי ניסה לשכנע אותי לקחת את זה, והסתכלתי על העטיפה וקראתי את המאחור וחשבתי " נו באמת…" מי ששיווק את הסרט הזה צריך לקבל סטירה על איך שהוא החביא את היהלום הזה מהקהל הרחב עם הפרסום שלו.
עיר האלוהים… אין שום דרך באמת להכין אותך לדבר כזה. סרט כזה עוצמתי שמספר סיפור אפי במלוא המילה על שכונת פשע קטנה בריו דה ז'ינרו ועובר על הדרך על כל פילטר וסגנון צילום שאתה יכול לחשוב עליו, כנראה.
זכרונות של רצח לא הפתיע אותי בצפייה הראשונה כי ציפיתי כמובן לסרט נהדר אחרי שראיתי את the host. אבל אחרי שחשבתי עליו עוד קצת ואחרי שראיתי אותו פעם שנייה כל הדברים בו מתחברים והוא נהיה ברמה אחת מעל כל סרט דרום קוראיני ( שזה סטדנרט מאוד מאוד גבוה אצלי ), וכל סרט משטרה. אולי זה בגלל שבצפייה שנייה אתה כבר פחות עסוק בלהבין מי זה מי. לך תדע.
סטלג 17.. הוא סרט פשוט מגניב. הדמות הראשית שבו היא אחת הדמויות המגניבות ביותר בהיסטוריה. נכון, יש המון אנשים שהם מגניבים ולא נשברים תחת לחץ, אבל הדרך שבה ויליאם הולדן מחזיק במחנה שבויי מלחמה של הנאצים ראויה לציון. וכל זה בלי לדבר על המשחק המצוין , התסריט המהודק והבימוי. אני חושב שמתוך כל הסרטים ברשימה זה והטוב הרע והמכוער זה שני הסרטים שאם אני אהרוס לכם אותו אתם תהנו באותה מידה.
הטוב הרע והמכוער , יש הרבה סיבות ואמרו את כולם – אבל סיבה אישית אחת זה שבלי הטוב הרע והמכוער לא היה את הטוב הרע והמוזר. וחצי מהקולנוע שאנחנו מכירים היום.
מי הפליל את רוג'ר ראביט זה הסרט הכי ותיק בתודעה שלי מכולם. והוא אדיר. אדיר אדיר אדיר. כל מה ששילוב בין מציאות לאנימציה אמורה להיות. אחד העולמות הבדיונים הכי טובים שיש. והומור בשפע.
הדבר הכי טוב שזמיקס עשה אי פעם בהרבה.
ביג לבובסקי – בגלל שאני יכול להשיג לכם זרת עד שניים בצהריים. בגלל שהשטיח הזה ממש עשה את החדר. בגלל שדוני צריך לסתום את הפה שלו. בגלל שאני שומר פאקינג שבת. הסרט הכי כיף של האחים כהן. הסרט שאני הכי אוהב של האחים כהן. למרות שאני יודע איפה שהוא בראש שברטון פינק וצומת מילר יותר טובים.
הגביע הקדוש – כי כשהראיתי אותו לאחים הקטנים שלי הם אמרו לי שזה הסרט הכי מצחיק שהם ראו אי פעם. מה שאומר שאפילו שטיפת מח של ניקולדיון ודיסני לא יכולה לעצור את ההומור האמיתי שנובע מהסרט הזה.
ושיגעון של לילה – אין בו גנגסטרים. אין בו רוברט דה נירו. אין בו לאונרדו דיקפריו. אין בו אפילו הרווי קייטל. אבל זה היצירה הכי מהנה של סקורסזה. הסרט הכי טוב שעשו על ניו יורק, ועל לעבוד במשרד אי פעם. גריפין דאן הוא שחקן שחבל שלא נתנו לו יותר תפקידים. סרט משוגע ומטורף, עם כל מיני שטויות קטנות ולא חשובות שסקורסזה שם ברקע. ובן אדם אחד מסכן שבסך הכל מנסה לשרוד את הלילה.
אין לי מה להגיד יותר. כל מי שיראה את הסרטים האלה ויבוא בראש המתאים יארגן לעצמו חויה אדירה.
המבצע מוגבל בזמן?
כי אני מעדיף להשלים כמה סרטים לפני שאני כותב את הרשימה שלי, אבל גם לא רוצה לפספס ושהקולות שלי לא ירשמו. אולי תרשום איזה תאריך לסגירת הקלפיות (נאמר, ה9.8)?
בוא ניתן לאנשים סופ"ש להשלים.
אני מכריז בזאת שעד ה12.8 00:00 בדיוק נסגרות הקלפיות (כלומר בלילה בין מוצ"ש לראשון).
אם יש לאנשים בעיות אני פתוח לדיון.
מי שרוצה עד אז להוסיף ולערוך, מוזמן.
איך עושים את זה?
איך אפשר לצמצם את הרשימה לעשרה סרטים בלבד?
לפני שאני אתחיל במשימה הבלתי אפשרית (אל תדאגו, הוא לא נמצא ברשימה) הזאת, אני אתחיל במעין הקדמה קלה, שאולי תעזור לי בתהליך הצמצום.
ראשית, אני לא סובל סרטי מלחמה. הנטייה האנטי-צבאית שלי לא מאפשרת לי להתחבר לאף סרט שבו צבא מעורב. לכן אפשר מיידית להוריד מהרשימה סרטים כמו טוראי ריאן, אפוקליפסה עכשיו ובופור.
שנית, סרטי נישה, סרטים עצמאיים אירופאיים, ובכלל סרטים שמגדירים את עצמ כסרטי איכות הם לא הז'אנר המועדף עליי. אף אחד מהסרטים הבודדים מהז'אנר הזה שראיתי לא תפס את עיניי עד כדי קבלת מועמדות לעשירייה הגדולה.
שלישית, וזה מעין דיסקליימר. בתקופה הקרובה אני מתכנן לעשות השלמה מקיפה של סרטים שהם חור בהשכלה הקולנועית שלי: סרטים קלאסיים יותר ופחות, סרטי אנימציה (ביניהם מונונוקי ו-Spirited Away שכרגע צמוד לי אקדח לראש עד שאני אראה אותם). ייתכן שהרשימה תשתנה אחרי ההשלמות. אבל זה יהיה מאוחר מדי.
ואחרון, אני מכריז מראש, האזרח קיין לא ייכנס לרשימה. אני חושב שבחירה בסרט שהחלק המרכזי בחשיבות שלו הוא החידושים הטכניים שבו, ושיצא לפני 70 שנה, זו שמרנות לשמה. זה, וכל מה שהפינגווין אמר למעלה על התסריט המחורר והלא מעניין.
אזכיר קודם את רשימת הסרטים שהיו קרובים להיכנס לרשימה, וכשלו מסיבות כאלה ואחרות:
שבעה חטאים, גאטאקה (אחד מסרטי המדע בידיוני הטובים שראיתי), טריינספוטינג, מונטי פייתון והגביע הקדוש, אקוויליבריום, כמעט מפורסמים, דוגמה, היוקרה, מלך האריות, אוכפים לוהטים, הנסיכה הקסומה, שמש נצחית בראש צלול, טרילוגיית בחזרה לעתיד, טרילוגיית שודדי הקאריביים, תפוז מכני, 500 ימים עם סאמר, סקוט פילגרים (כי גם לסרטים מגניבים מגיע), בלייד ראנר, להרוג את ביל, שבעת הסמוראים, ממזרים חסרי כבוד, ועוד ועוד.
ומכיוון שאף אחד לא באמת מתעניין בכל השטויות וההקדמות שרשמתי עד עכשיו, אעבור ישר, ובלי הקדמות נוספות, ללא מילה כתובה נוספת, ללא שום התמהמהות, בלי לבזבז שנייה אחת נוספת, אל הדירוג הסופי (כרגע):
האביר האפל – סרט מדהים, ששום דבר שארשום לא יוכל לתאר את גדולתו. מאסטרפיס. נולאן במיטבו. סאגת פשע אפית וריאליסטית מאוד. בפעם הראשונה שראיתי את הסרט לא ידעתי למה אני נכנס. הסרט שאב אותי לתוכו בצורה שרק סרטים מעטים הצליחו. הית' לדג'ר קנה אותי בתור הג'וקר בשני רגעים קטנים: העפרון הנעלם וה-"Look at me" שהקפיץ אותי מהכסא והשתיק את כל האולם. בכל שלושת הפעמים שראיתי אותו בקולנוע.
מוכרים בלבד. – סרט הביכורים מבוסס הדיאלוגים של קווין סמית' חייב להופיע ברשימה שלי. כל סדרת אסקיוניברס של סמית' היא נהדרת לדעתי, אך הסרט הראשון שלו הוא עדיין הטוב ביותר. קווין סמית' הוא כותב הדיאלוגים השני הכי טוב שפעיל כרגע (הראשון יופיע בהמשך). אם זה שיחה על הקבלנים של כוכב המוות, שיחות על סקס, או שיחות רציניות על העתיד, סמית' תמיד ימציא את הדיאלוג הכי שנון ומצחיק.
ואם כבר מדברים על מלחמת הכוכבים:
מלחמת הכוכבים: האימפריה מכה שנית – למה תמיד בטרילוגיות, הסרט השני הוא הטוב ביותר? הסאגה שהכי השפיעה על עולם הקולנוע בשלושים השנים האחרונות. היא הייתה נושא לשיחות, פארודיות, והשפיע רבות על העולם בו אנחנו חיים כיום. בעוד בראשון (הרביעי, כי לוקאס חייב לסבך כל דבר בו הוא נוגע) הוא בעצם שילוב של המבצר הנסתר עם פלאש גורדון, ובשלישי (השישי) יש איווקים, באימפריה מכה יש את הדברים שהפכו את הסדרה ללהיט, בלי החסרונות שהעיבו על שאר הקריירה של לוקאס.
וכמובן, אי אפשר לדבר על מלחמת הכוכבים, בלי לדבר על הפארודיה הנלווית:
שגעון בחלל (ספייסבולס) – גם לקומדיות מגיע, ולפארודיה הנהדרת הזו של מל ברוקס, ועוד איך מגיע. תמיד מצחיק, גם בפעם השבע מיליון תשעים ושלוש פעם שראיתי אותו, והסרט היחיד שעונה על השאלה הפילוסופית: האם כשאנחנו מסתכלים על עכשיו, אנו רואים את העכשיו?
שניים עשר הקופים – טרי גיליאם הוא אחד הבמאים האהובים עליי, וזה מתבטא בכך שהוא היחיד שהצליח לדחוף שני סרטים לרשימה. סרט מסע בזמן שמתעסק עם ההשלכות הפסיכולוגיות של המסע בזמן. מה אמיתי ואיפה נמצא המקום האמיתי של הנוסע בזמן. בראד פיט וברוס וויליס בתפקידיהם הטובים ביותר (עם כל הכבוד למועדון קרב, זה הסרט בו פיט הפך מסתם פרצוף יפה למטורף אמיתי) ומשחק ויזואלי מדהים של גיליאם הופכים את הסרט הזה לקלאסיקה.
ברזיל – ועכשיו לסרט השני של גיליאם. את הסגנון הסיפורי הלא ליניארי של שניים עשר הקופים, עם הקפיצות בזמנים והפלאשבקים והחלומות, גיליאם הביא לכדי שלמות בברזיל. באנגליה של אחרי מלחמת העולם השנייה, פחד מעתיד דיסטופי היה הנורמה. פינק פלוייד הביאו את זה למוזיקה, אלן מור קידם את זה בקומיקס, ג'ורג' אורוול ו-וויליאם גולדינג הכניסו את הרעיון לספרים, וטרי גיליאם היה הנציג הקולנועי של אותו פחד. הסרט הזה הוא יותר סרט אווירה מכל דבר אחר, ואת אווירת הדיסטופיה והשיממון הבירוקרטי של ברזיל נתנה הגאונות הויזואלית של גיליאם, הפייתון המוצלח ביותר.
הסנדק – תמיד נמנעתי מלראות את הסרט הזה. תמיד פחדתי, שכמו סרטים קלאסיים אחרים שראיתי, הסרט יאכזב אותי. וואו, עד כמה טעיתי. כל פרט בסרט הוא מצויין עד מושלם- המשחק, הצילום הבימוי. ורק מספיק להגיד שהסרט הזה שינה את אופן הפעולה של ארגוני הפשע האמיתיים בארה"ב, ששאלו כמה מקודי ההתנהגות של הדמויות בסרט.
ספרות זולה – והגענו לדיאלוגיסט הטוב בעולם. הדיאלוגים השנונים, אפילו אם הם על ביג-מק, הדמויות הססגוניות, העלילה הקצבית, ומה שללא ספק ההופעה הכי טובה של כריסטופר ווקן אי פעם והסיפור על השעון, כולם מתחברים לסרט טרנטינואי (זה כבר הפך למילה, נכון?) לחלוטין.
פסיכו – כחובב סרטי אימה מושבע, פסיכו מייצג עבורי את המיטב של הז'אנר. סצינת הסיום המטרידה ועוד סצינות רבות שנכנסו לקאלט, מציגות את מותחן האימה בשיאו. חבל שדווקא סצינת המקלחת היא זו שנכנסה לפנתיאון, מה שהוליד את ז'אנר סרטי הסלאשרים, ורק מעטי סרטי אימה הושפעו מאלמנט המתח של הסרט.
הילדים של המחר – ולסיום, נסגור עם הסרט המדכא של הרשימה. סרט אפוקליפטי מצולם ומבויים היטב ע"י אלפונסו קוארון, שהצילום המדהים מצליח לא לקחת את תשומת הלב מההתרחשויות ומצייר עתיד עגום וריאליסטי להחריד. והכי חשוב- מייקל קיין ההיפי.
top ten שלי
בהתחלה חששתי לצאת כאן יותר מדי פאן גירל של כריסטופר נולאן. אבל אחרי שראיתי שיש כאן אנשים שהוא תופס להם כמעט חצי מהרשימה, כבר לא ממש איכפת לי.
אלו עשרת הסרטים(דירוג והסבר יבואו מחר כשאהיה קצת יותר מפוקס):
התחלה
אמלי
האביר האפל
תפוז מכני
דוני דארקו
יוקרה
אודיסיאה בחלל 2001
המסע המופלא
גטקה
סיפורי דגים
המעיין
אוקי, ספרתם נכון, יש כאן אחד עשר,אני תקוע במספר הזה, מחר אני אעיף אחד.
המעיין!
אולי זה פתטי, אבל כ"כ שימח אותי לראות שמישהו מזכיר את הסרט הזה בעשירייה שלו.
כתיבת רשימה כזו היא אתגר אדיר, ואני עצלנית (ופחדנית?) מידי בשביל לחשוב על 10 סרטים בלבד שהם הטובים ביותר בעיניי. הדבר היחיד שאני יודעת בוודאות הוא שהמעיין יופיע ברשימה הזו!
(ואולי גם אקירה. או ghost in the shell. או הנסיכה מונונוקי…שיט, יש יותר מידי סרטי אנימה מדהימים ומשני חיים. לו רק היה אפשר לכתוב רשימת סרטי אנימציה בנפרד וסרטי לייב אקשן בנפרד, העניין היה קל יותר P: )
טוב, זה פשוט מפתה מידי
אז בלי לחשוב יותר מידי, ועם ניסיון לכמה שיותר גיוון, הנה 10 הסרטים האהובים/המשפיעים/שאני יכולה לראות שוב ושוב שלי (כאשר השניים הראשונים הם כנראה הסרטים האהובים עלי אי פעם):
1. המעיין
2. קלרה הקדושה
3. אבודים בטוקיו
4. מועדון קרב
5. הנסיכה מונונוקי
6. כלבי אשמורת
7. מועדון ארוחת הבוקר
8. דוני דארקו
9. הנוסע השמיני
10. ענק הברזל
סרטים שכמעט נכנסו: חמש ילדות יפות, אקירה, שבעה חטאים, ארץ קשוחה.
אבל מאז ומעולם הייתה לי רק חמישייה!
טוב, אני אתארגן על משהו כשתהיה לי מקלדת סבירה.![!אחלה!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif" alt="" width="" height="" />)
רעיון מעניין, כל הכבוד
It's The Final Countdown
כמה דברים לפני הרשימה:
א. יש הבדל, הבדל עצום, בין "הסרטים שאני הכי אוהב" לבין "הסרטים הכי טובים", רוב הסרטים הללו לא ייכנסו לרשימות של גדולי המבקרים ואני מבין לחלוטין למה. ההתאהבות שלי בהם מגיעה מסיבות אישיות לגמרי, בחלקם הגדול משנים של צפיה חוזרת בקלטות שחוקות בסלון הבית בזמן שאף אחד לא היה שם.
ב. בחינת הסרטים הללו גילתה לי די הרבה על הטעם שלי, לטוב ולרע: אני אוהב סרטים גבריים (בחלק גדול מהסרטים אין דמויות נשיות בכלל ובאלו שיש הם בתפקידים משניים), אני אוהב אותם אמריקאים (מתחת לעשירייה כבר אפשר למצוא דברים "זרים" אבל לא בטופ), אני אוהב אותם גדולים מהחיים (רק שני סרטים הם דרמות קטנות וריאליסטיות) ואני אוהב אותם קולנועיים (אני רוצה סרט לא פוחד להראות שהוא סרט, אני רוצה את השוט הגדול, את הדברים שאי אפשר לעשות בטלוויזיה, את התחושה של חד פעמיות שלא ניתן לשחזר). ועכשיו (סולו תופים של ריצ'ארד קריסטי) הרשימה…
10. חומות של תקווה: Feelgood, אפשר לתרגם את זה לעברית? "מרומם רוח" אולי? זה מה שהסרט הזה עושה, הוא מרומם את הרוח, אני צופה בו ומרגיש טוב. תמיד.
9. 12 המושבעים – הגרסה שראיתי בלופ אינסופי בתור נער הייתה הרימייק בצבע משנות ה-90, לקח הרבה זמן עד למדתי שיש גרסה מקורית ועוד יותר זמן עד שראיתי אותו, כל מה שאני אומר תקף לשתי הגרסאות באותה מידה, שתיהן מצויינות: 12 אנשים (כעוסים, כל אחד מסיבותיו) יושבים בחדר. ומדברים. ומדברים. ומדברים. זה כנראה הדבר הכי לא קולנועי שתראו. ובו בזמן זה *סרט*, אני לא יכול להסביר איך הדבר הזה, שנכתב כמו מחזה, הפך להיות אחד התרגילים הסינמטיים האהובים עלי. יש משהו לא מוסבר בעוצמה המתפרצת, בזעם העצור של הדמויות, שמחייב מסך קנבס ענקי. אלו 12 אנשים קטנים ופשוטים שבו בזמן גדולים מהטלוויזיה או מבמת המחזה. אה, והבנייה של התעלומה יותר טובה מרוב סרטי הבילוש שתראו.
8. קראנק 2: מחשבה, אלגנטיות, עדינות, יופי… כל אלו ועוד לא תמצאו בסרט הזה, שלקח את כל סרטיו הקודמים של ג"יסון סטייתאהם והזריק להם תערובת מסוכנת של רדבול וספיד ואז השקה אותם בחבית ייגרמייסטר וודקה (ניתן להשיג בחנות הדמיונית הקרובה לבייתכם) והציג את הכל דרך פילטר של משחק נינטנדו. כל שניה מהסרט הזה היא פאן טהור מוחלט של הרס, סרט כל כך כיפי בדוחות שלו וכל כך דוחה בכיף שלו. סרט בלי טיפת בושה או מודעות עצמית אבל עם הרבבבבההה הומור שחור ושנאה לחלק. קראנק 1 היה טוב, קראנק 2 הוא הפסגה.
7. בדרך למטה: אני חושב שזו האומללות על הפנים של מייקל דאגלאס. הוא נראה כמו כלבלב מאוכזיו. כלבלב עם מזוודה מלאת נשק שיוצא למסע של מוות דרך עיר ראשית (מי מאיתנו לא רצה לעשות את זה? "אנשים שצריך להרוג: הסרט"). במידה רבה הסרט הזה הוא גרסה יותר מבוגרת של קראנק 2, הוא פונה לכל מה ששלילי בבנאדם ומראה לו איך זה נראה – ההבדל העיקרי הוא שפה להרס יש תוצאה והאנשים שאתה הורג הם לא רק דמויות מצויירות.
6. ביג לבבוסקי: כדי להסביר למה אני אוהב את ביג לבבוסקי אני אצטרך להסביר את ביג לבבוסקי וזו משימה בלתי אפשרית. בו פשוט נגיד שאני מת על האחים כהן וזו כנראה היצירה הכי מזוקקת שלהם. אני לא יכול להסביר את זה, וזו כנראה הסיבה שאני אוהב אותו.
5. שליחות קטלנית 2: ארנולד שוורצנגר במעיל עור עם מכונת ירייה זה האימאג' המגניב ביותר בהיסטוריה של אימאג'ים מגניבים. זה אולי רדוד אבל נכון. תוסיפו לזה את העובדה שפטריק סטיוארט יכול לגרום לכל נער צעיר לחרבן במכנסיו מרוב פחד רק בעזרת מבטו החודר ויש לכם סרט אקשן מושלים. כל כך טוב שאני לא צריך אפילו להזכיר את האיכות של הפקטים והבימוי (לא התיישבנו אחרי 20 שנה), את האפקטיביות של סצנות המרדף ואיך שהסוף עדיין גורם לי לבכות. אה וכמובן – טה דם דם דם…
4. אדון ומפקד: זה השילוב שבין דרמה היסטורית ריאליסטית להחריד (הילדים הקטנים בתור קצינים ראויים לציון – כל אחד מהם מדהים), סיפור מלחמה ימי, Bromance (אוברי ומרטין חולקים כימייה על המסך שמביישת את גדולי הזוגות הרומנטיים) וסיפור על חדוות הגילוי המדעי. כל אחד מהם יכול להיות טוב כשלעצמו, אבל זה השילוב החלק לחלוטין בין כולם שעושה את הסרט הזה למושלם.
3. סודות אל.אי: גאי פירס בתפקיד חייו (די מביך לראות לאן הוא התדרדר). כן, הוא היה השחקן הכי פחות מוכר מבין השלישיה הראשית ובכל זאת הוא (והדמות שלו) מובילים את הסרט הזה. האיזון העדין בין החנוניות המובנית, התמרות הפוליטית והקשיחות שמסתתרת מתחת לשניהם. זה לא משחק, זו אמנות.
2. היו זמנים במערב: סרג'יו ליאונה בשיא כוחו (וזה בנאדם שהתחיל הרבה מעבר למה שרוב הבמאים יכולים לחלום עליו). כל פריים הסרט הזה, כל סצנה, כל קרב, כל שניה של בניה איטית של מתח שניתן לחתוך בסכין וגורם לך לשבת על קצה הכסא ולגזוז את הציפורניים ואלוהים אדירים מתי הולכים לשלוף, הם הולכים לשלוף כבר? תשלפו כבר! תראו מה מגיע….!!!
היה בהחלט יכול להיות מקום ראשון, אילולא…
1. הטוב, הרע והמכוער: הטוב, הרע והמכוער הוא הסרט הטוב בכל הזמנים. אני לא צריך להסביר את זה יותר משאני צריך להסביר למה חמצן זה הדבר הכי חושב בחיים.
פטריק סטיוארט?
אני חושב שהתכוונת לרוברט פטריק – T1000, כי המבט המפחיד של פטריק סטיוארט הוא ממסע בין כוכבים הדור הבא. אחסוך את הספוילר ורק ארמוז שזה מהפרקים לפני הסרט 'המפגש'.
אני יודע, זה מאוד קטנוני, אבל קפטן פיקארד פשוט לא מתאים להיות רובוט מחסל
רוברט פאטריק סטיוארט – הוא נותן נאומים מרגשים על אחווה אנושית לפני שהוא הורג את כולם
אני רק שאלה
קודם כל – אחלה סרטים, ואחלה תיאור. את אלה שלא ראיתי – עכשיו גרמת לי לרצות לראות.
ורק שאלה: מה זה אומר שהסרטים האלה "תפסו אותך בהפתעה"? לא מכיר ביטוי כזה בעברית.
נראה לי שניסת להגיב למישהו אחר. או זה או שלא הבנתי את השאלה
אתה צודק. ניסיתי להגיב ל"קרקר כפול"
אין לי מושג למה הגבתי אליך במקום.![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
אבל המשפט הראשון שלי נכון גם להודעה שלך.
אני מניח שהכוונה ב"תפסו אותי בהפתעה"
היא לסרטים שלא ציפה מהם להרבה והם הפתיעו אותו באיכותם (לטובה, יש להניח).
אה, כן.
עוד פעם יש שם סרטים שאני יותר מדי קטן בשביל שהם יפתיעו אותי בצפייה ראשונה, או שהיללו אותם עד כדי כך שזה לא ממש הפיל אותי מהכיסא. אבל כולם הם סרטים שהפתיעו אותי וממשיכים להפתיע אותי. למשל – העובדה שהגביע הקדוש לא התיישן בכלל ועדיין רלוונטי לילדים בני 10.
אני מניח שהסרטים ה11 וה12שהיה נכנס לשם הוא שוטרים לוהטים ושטח הפקר. הפער באיכות בין הצפייה הראשונה לשנייה הפתיע אותי מאוד. גם המון מהצפיות החוזרות היו ליד עוד אנשים והתגובות שלהם גם חיזקו לי את מיקום הסרטים בראש שלי.
זה בהחלט דבר שקשה מאוד להגיע אליו היום – אם כל היתרונות של עידן האינטרנט אני די מתגעגע לתקופה בה נכנסת לסרט / שכרת סרט כשכול מה שאתה יודע זה העלילה (והשחקנים אם הם מוכרים). קשה לי מאוד להיות מופתע לרעה היום, קשה גם להיות מופתע לטובה.
אני מקפידה לא לדעת כלום על סרטים לפני
שאני רואה אותם, ואני מתכוונת *כלום*. אני לא קוראת ביקורות, אני לא צופה בטריילרים, אני לא נכנסת לדף ב-IMDB אז אני לא יודעת איזה תפקידים יש ומי משחק מעבר לשחקנים הראשיים.
זה ממש לא קשה לעשות את זה, אם אתה מרגיש שזה ישפר לך את חווית הצפייה.
אז איך את בוחרת איזה סרט את רוצה לראות?
(ל"ת)
בעיקר מה שאני שומעת מאנשים אחרים,
אנשים מהעבודה, חברים שראו, בני משפחה וכו'. גם מספיק לקרוא את כותרת הביקורת (בעין הדג, בוויאנט, בעיתון, או איפה שאתה קורא ביקורות) כדי לדעת אם סרט נחשב לטוב או לא.
היום בעידן האינטרנט בד"כ כשיש סרט מוצלח (גם אם הוא לא בלוקבאסטר) נהיה דיבור כללי חיובי סביבו. נכון שזה לא מתאים לכל הסרטים שמוקרנים בקולנוע, אבל מצאתי שזה מתאים לרובם.
סרטים שתיאור העלילה, השחקן הראשי והדיבור סביבם עדיין לא סייעו לך להחליט אם אתה רוצה ללכת אליהם או לא, אתה יכול לחפש עוד מידע. אבל עדיין תשמר לך חווית הצפייה של המון סרטים אחרים (ועל אחת כמה וכמה סרטים שברור לך מראש שאתה רוצה ללכת אליהם, אצלי למשל זה דברים כמו הסרט החדש של באטמן, של פיקסאר או של מארוול).
טופ 10 שלי
כמו שכבר אמרו לפני, אלה לא הסרטים שמבחינה אבסולוטית / איכותית הם הטובים ביותר, אלא יותר סרטים שיצאתי בהם אחרת ממה שנכנסתי אליהם, סרטים שנגעו בי בצורה מיוחדת והשפיעו עליי באופן מיוחד.
אלה העשרה, ללא חשיבות לסדר:
1. קלולס
את קלולס ראיתי לא מעט פעמים, והוא נרשם אצלי בתור סרט נעורים חביב. אבל כשהייתי בת 17, ראיתי את הסרט במקרה בטלוויזיה. אני לא בדיוק יודעת להסביר איך זה קרה, אבל למרות שהכרתי את הסרט וידעתי מה הולך להתרחש בו מבחינה עלילתית, הסרט הצליח לדבר אליי בצורה חדשה ושונה. באותה פעם פשוט חשתי הזדהות מוחלטת עם הדמות של שר – היא פשוט הייתה בשבילי מעין מראה ששיקפה בדיוק את דמותי. לא שהחיים שלי נראו כמו פרסומת לסבון, אבל כן חשבתי שאני יודעת יותר טוב מכולם, וגיליתי בסוף שאני לגמרי קלולס. בצפייה הזו צחקתי והתרגשתי והופתעתי מהתגובה הרגשית החזקה מסרט שאני מכירה היטב. למרות שהסרט התיישן (מי היום שומרת את עצמה ללוק פרי?) הוא עדיין מציג אמת אבסולוטית. בעקבות הסרט החלה גם האהבה הגדולה שלי לג'יין אוסטן. "אמה", במפתיע או לא, הוא הרומן החביב עליי שלה.
2. פורסט גאמפ
הסרט שלימד אותי מה זה סאבטקסט. ראיתי אותו כשהייתי קטנה למדי בטלוויזיה בערוץ 2 בהקרנת הבכורה בטלוויזיה, ואני משוכנעת שרוב הסרט עבר לי מעל הראש, אולי כמו פורסט. אחר כך, עם כל צפייה, היה מתגלה לי עוד משהו, עוד הקשר, עוד רפרנס, עוד משהו שעבר לפורסט (ולי) מעל הראש. הרגשתי כאילו הסרט לעולם לא יפסיק להפתיע אותי. התאהבתי בפסקול שלו. היום הסרט כבר לא מחדש שלי, אבל הוא עדיין מרגש מאוד, מצחיק מאוד ועשוי מצויין.
3. הנסיכה הקסומה
סיפור האגדה האולטימטיבי, שמכיל את המתיקות של האגדה עם המודעות העצמית שמבקרת ודואגת שלא נקבל הרעלת סוכר. אומנם באטרקאפ די מעצבנת אבל כמו שלונג ג'ון ציינה בביקורת: אנחנו שם בשביל דמויות המשנה המקסימות והמדוייקות.
4. אמון הדדי (Trust, 1990)
הנסיבות לא היו טובות. ראיתי את הסרט בסדנת זוגיות בתקופת התיכון. את הסרט שראינו לפני כן באותה מסגרת, דבר אליה, די לא אהבתי. אבל אמון הדדי הוא משהו אחר לגמרי. הוא סרט שהציג לי סיפור אהבה משכנע ומדוייק כל כך, והשפיע עליי באופן עצום. סצנה אחת תישאר איתי תמיד: השוט על הפנים של אדיראן שלי המדהימה, והאחות שמדברת איתה ואומרת לה (ציטוט לא מדוייק מהזיכרון) "האהבה משנה אנשים. את לא חושבת שהשתנית?". פשוט חץ לתוך הלב.
5. משפחת סופר על
השילוב אולטימטיבי בין דרמה משפחתית, סרט אקשן סוחף, אנימציה מעולה והומור משובח. סרט שתוך כדי הצפייה הראשונה שלי הבנתי שאני רואה משהו יוצא מגדר הרגיל, שדיבר אליי מיד, שהמשכתי לחשוב עליו לא מעט אחר כך ושילב בצורה מעולה את תחושת ה-"זה היה כיף! עוד פעם!"
6. שמש נצחית בראש צלול
עוד סיפור שמציג בצורה מדוייקת מערכת יחסים בין שני אנשים אמיתיים, עם פגמים אמיתיים, דמויות עגולות ומעוררות הזדהות, שמטפל בנושא חריג יחסית לקומדיה רומנטית – הרצון למחוק את בן הזוג ואת הכאב, וההתמודדות עם הרצון הזה. אני זוכרת שלא רציתי לראות את הסרט – קומדיה רומנטית עם ג'ים קארי? באמת? אבל זה לא באמת קומדיה, זה לא כל כך רומנטי, ג'ים קארי בתפקיד מעולה, כמו גם מארק רופאלו, קייט וינסלט ואפילו קריסטין דאנסט. דווקא אלייז'ה ווד עושה את התפקיד שלו בצורה טובה מידי, ומתחשק לי לחנוק את הדמות שלו כשהיא מופיעה על המסך.
7. גארדן סטייט
סרט שלא חף מפגמים, אבל זה הסרט שלי. "לא מאוד אהבתי, אבל אני מבין למה את אהבת אותו מאוד", "הסרט הזה הוא פשוט את, אם אי פעם היית עושה סרט ככה הוא היה נראה" הם שניים מהמשפטים ששמעתי מחברי שהמלצתי להם על הסרט. בבסיסו של הסרט הזה, שנראה קצת מוזר, עם סצנות לא קשורות ולא לגמרי מתחברות, עומד סרט בסך הכל די מיינסטרימי, אבל הוא סרט מרגש מאוד ואישי מאוד, נטלי פורטמן מדהימה, ו- new slang הוא הצלצול של הפלאפון שלי כבר כמה שנים טובות.
8. מהומה במשרד
הסרט שהכי הצחיק אותי אי פעם. אומנם הוא התיישן מאוד, אבל הוא הצחיק אותי עד כאב בטן ואובדן נשימה.
9. דוני דארקו
בצפייה ראשונה לא הבנתי כלום אבל התרגשתי מאוד. אחרי קריאת מאות תגובות בעין הדג אני מבינה מעט יותר ועדיין מתרגשת עם כל צפייה. הפסקול של הסרט פשוט מושלם.
10. מטריקס
קלאסיקה. ההמשכים המיותרים לא ישנו זאת. שילוב של אקשן מעולה ומגניב עם הומור, פילוסופיה ומשפטים קלאסיים שכיף לצטט כל פעם מחדש. זה לא מאוד מקורי, אבל זה מבוצע בצורה מעולה ומתחבר בצורה מדוייקת. סרט שאף פעם לא נמאס לי לראות.
כמעט נכנסו לעשיריה:
מועדון ארוחת הבוקר, ג'רי מגוויר, מלחמת הכוכבים (כטרילוגיה, אבל אם מתעקשים על אחד אז תקווה חדשה), בחזרה לעתיד הראשון, הערת שוליים (לא נכנס בעיקר בגלל שעוד לא עמד במבחן הזמן ובמבחן הצפייה השניה), 500 ימים עם סאמר (לא נכנס כי אמון הדדי ושמש נצחית עוקפים אותו במשבצת הסרט עם מערכת היחסים המדוייקת והאמינה).
10 סרטים מתוך המון שנמחקו באכזריות
אמלי Le Fabuleux Destin d'Amélie Poulain
ספרות זולה Pulp Fiction
הנסיכה הקסומה The Princess Bride
לוק סטוק ושני קנים מעשנים Lock, Stock and Two Smoking Barrels
חתול לבן חתול שחור Black cat White cat
החשוד המיידי The Usual Suspects
מאטריקס Matrix
בלייד ראנר Blade Runner
חמים וטעים Some Like It Hot
הלזאפופין HELLZAPOPPIN
הלזאפופין FTW!
(ל"ת)
אתה שואל מהו הסרט, או שמח בכך שהוזכר?
(ל"ת)
שמח.
ההבדל הדק שבין FTW ל-WTF.
תודה שגילית לי עוד חלק ברזי האינטרנט
אגב, אשמח אם תמחק את ההצבעה הקודמת שלי, שינוי דעה לאחר מחשבה נוספת.
מצטער, לא.
(ל"ת)
עשרה סרטים
שנבחרה אחרי סינון ארוך ומעציב שגרם לי לתהות על מי שאני (אני פשוט מצאתי את עצמי מוחק את הנסיכה הקסומה, רציתי לבכות).
מי הפליל את רוג'ר ראביט
What's up doc?
ברזיל
האחים בלוז
החשוד המיידי
מונטי פייתון והגביע הקדוש
חמים וטעים
חתול שחור חתול לבן
Hellzapoppin
להעיר את נד
ברצינות? כבר שני איזכורים להלזאפופין?
די מפתיע אותי שאנשים בכלל מכירים את הסרט, שלא לדבר על שני אנשים שונים שמדרגים אותו כאחד מבין עשרת הסרטים הגדולים אי פעם.
הסרט הזה (הלזאפופין) היה להיט סינמטקים
ענק בשנות השמונים והתשעים, אחרי שהוא רץ שבועות ארוכים מאד בקולנוע "פריז" ז"ל. והיתה תקופה שהוא היה ממש פופולרי בספריות וידאו תל אביביות. ממש לא מפתיע אותי שאנשים מכירים אותו. אגב, אני גם מאד מחבב את הסרט הזה, אבל הוא אפילו לא ברשימת ה 100 שלי. אולי אני צריך לצפות בו שוב.
אני זוכר שהוא עשה סיבוב בקולנוע פריז.
זאת מן הסתם הסיבה שאני מכיר אותו. אבל נראה כאילו זאת תופעה כמעט לגמרי ישראלית, ובשאר העולם אף אחד לא זוכר את "הלזאפופין" לפחות לפי מספר המצביעים בימד"ב (1200). קצת כמו "מעוף הדרקונים".
לא מבין עשרת הגדולים
אלא מבין אלה שאני יכול לראות שוב ושוב ושוב, לפי ההגדרה של הכובען ממקודם.
וגם אני וגם צביקי מכירים את זה פשוט בגלל שהוא אבא שלי; שמונים אחוז מהסרטים שראיתי זה ממנו.
זה בהחלט מסביר את זה :)
(ל"ת)
להעיר את נד!
(ל"ת)
גמני רוצה
המממ… לא לפי איזה סדר מסוים…
אמלי
שמש נצחית בראש צלול
דוני דארקו
שיר הים
הפרפר ופעמון הצלילה
אמריקה x
הכי טוב שיש
כף רגלי השמאלית
קסם הנעורים
לאון
מחוץ לעשרייה:
*הסוד שמעבר למילים
*אמריקאן ביוטי
*ירח
*מטריקס
*מועדון קרב
*היא
*אקס מכינה
*מלאכים בשמי ברלין
*מה עובר על גילברט
*לקום אתמול בבוקר
*דו״ח מיוחד
*המופע של טרומן
*עיר האלוהים
*הקו האדום
*גלדיאטור
*טריינספוטינג
*קן הקוקיה
*ממנטו
*התפוז המכאני
*שלישיית בלוויל
*מיס סאנשיין הקטנה
*לפני השקיעה/זריחה/חצות
*מיליון דולר בייבי
*ללכת שבי אחריו
*לפעמים באפריל
וואו, זה קשה… כל כך הרבה סרטים טובים…
כמובן יש עוד מלא מצויינים ועד מלא שלא ראיתי…
למשל יפניים מצויירים – אני בתחילת הדרך איתם….
השתדלית לבחור את אלו שהכי הכי קרובים לליבי….
לא מאמין ששכחתי
סודות ושקרים.
שנים רבות הוא היה מספר 1 שלי…
את מי אצליח להוציא מהעשירייה לכבודו?!
רשימה מייצגת למדי
* הנסיכה מונונוקי Mononoke-hime
* התפוז המכני A Clockwork Orange
* הטוב הרע והמכוער Il buono, il brutto, il cattivo
* שבעה חטאים Se7en
* ריח מתוק של הצלחה Sweet Smell of Success
* לפני הזריחה Before Sunrise
* תותי בר Smultronstället
* הדבר The Thing
* חיים של אחרים Das Leben der Anderen
* ענק הברזל The Iron Giant
לא מדובר ברשימה שאתחייב עליה כי היא בטח הייתה משתנה על בסיס שבועי אם הייתי מעביר זמן בלחשוב על זה, אבל עשרת הסרטים לעיל הותירו בי רושם רב וחלקם מהווים את השיאים של אמני קולנוע מהאהובים עליי. סביר כי פספסתי סרטים מפני שהם לא נמצאים אצלי או טרם הוזכרו בדיון כאן, אבל שיהיה.
אתה יודע מה באמת יכול להיות מגניב גם?
אם כל משתמש היה מוסיף את הגיל שלו בסוף הרשימה והיינו רואים את העדפות הסרטים לפי הגילאים, והאם זה נכון שאנשים מבוגרים אוהבים סרטים ישנים יותר.
העשירייה שלי
למרות שאני לא אוהב לעשות רשימות של סרטים הכי אהובים:
כלבי אשמורת
הניצוץ
התפוז המכני
סרט לבן
הערת שוליים
נהג מונית
בוראט
רציחות פשוטות
ביג לבובסקי
ראשומון
יאללה
הסרט שממוקם ראשון הוא האהוב עליי, של השאר לא בסדר מסויים.
1. החבר'ה הטובים
2. רקוויאם לחלום
3. פארגו
4. ממנטו
5. זה ייגמר בדם
6. ד"ר סטריינג'לאב
7. רשת שידור
8. אדפטיישן
9. השור הזועם
10. חומות של תקווה
יאללה.
הסדר של הרשימה אקראי.
אמריקה X
חומות של תקווה
הדרך לפרדישן
מועדון קרב
אפוקליפסה עכשיו
החבר'ה הטובים
שבעה צעדים
אקס-מן 2
זטואיצ'י (2003)
משפחת סופר-על
אחרי שראיתי חלק מהרשימות האחרות
נזכרתי שיש הרבה סרטים שיכל להיכנס לרשימה שלי ומשום מה לא חשבתי עליהם כשהכנתי אותה. לכן אני תמיד מוסיף את ההערה, כשזה מגיע לרשימות כאלו, שהטעם שלי דינאמי ובעוד שבוע הרשימה עשויה להשתנות.
אני רוצה!
טוב אז:
האביר האפל- בגיל 10 בערך ראיתי את הפוסטר שלו בקולנוע. "מי ירצה ללכת לזבל הזה?" חשבתי לעצמי. היום הוא הסרט האהוב עליי. אין לי מה לומר עליו יותר חוץ מזה שראיתי אותו 11 פעמים וכל פעם התאהבתי בו מחדש.
אמריקן ביוטי- סרט מדהים, משחק מצויין ומסר מהפכני ומשעשע. סרט שסוחף מהרגע הראשון.
ספרות זולה- בצפייה הראשונה לא אהבתי אותו. מאז לא ראיתי אותו שוב. ראיתי רק חלקים ביוטיוב- ואז התאהבתי בסרט, בשנינות שלו ובייחודיות. אני אראה אותו שוב בקרוב ויש סיכוי שהוא יהיה הסרט האהוב עליי.
תפוז מכני- איזה סרט מדהים. הוא מעביר ביקורת קשה מאוד, אבל בלי קשר לזה- העלילה פשוט סוחפת מהרגע הראשון.
החשוד המיידי- כשראיתי אותו ידעתי את הסוף, ועדיין יצאתי ממנו עם פה פעור. אם סרט גורם לזה- מגיע לו להיות בטופ 10.
ברטון פינק- האמת שהוא וביג לבובסקי ביחד במקום הזה, אבל רציתי לעזור לשנאוצר :P. האחים כהן מדהימים, עלילה שסוחפת אותך מההתחלה, וג'ון גודמן אלוהי.
השתולים- פעם הסנדק והחברה הטובים היו פה, אבל אחרי ההתלהבות של שבוע אחרי פשוט לא חשבתי עליהם. אבל השתולים היה סרט חכם, וניקולסון מדהים שם. סרט הפשע האהוב עליי (לא מחשיב את ספרות זולה בסרטי הפשע הרגילים)
מונטי פייטון והגביע הקדוש- סרט גאוני, שנון, מצחיק, שאני יכול לדקלם בע"פ. אני אהנה ממנו גם אחרי 30 צפיות, וזה מה שמכניס אותו לפה.
ממנטו- המותחן הכי טוב שראיתי. הוא גאוני פשוט, ומגדי מחדש את העלילה הלא לינארית. המבנ של הסרט מדהים, ובתור סרט ביכורים לבמאי ולתסריטאי- הוא יצירת מופת (לעקוב היה רק בפסטיבלים אז אני לא מחשיב אותו)
שמש נצחית בראש צלול- זה היה זה, 500 ימים עם סאמר, פורסט גאמפ או מטאל ג'אקט. בחרתי אותו. לא יודע למה![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
איך שכחתי את רקוויאם לחלום!
תכניס אותו במקום שמש נצחית :P
אם תסתכל למטה
אתה תראה שהרשימה הגדולה נסגרה ופורסמה.
אבל יש לך רשימה מאוד מגניבה ונחמד שפירסמת.
שבת שלום
הנה הTOP 10 שלי
1. כלבי אשמורת
2. צעצוע של סיפור 3
3. עלייתו של האביר האפל
4. סקוט פילגרים נגד העולם
5. סאות' פארק הסרט
6. ביג ליבובסקי
7. ברבור שחור
8. האביר האפל
9. מת לחיות
10. מועדון קרב
הרשימה שלי
קצת קשה, יש לי כמה ברורים יותר וכבר פחות, הנה הרשימה ללא דירוג:
מועדון קרב
הטוב הרע והמכוער
12 קופים
ספרות זולה
תפוז מכני
דוני דארקו
החברה הטובים
אחר צהריים של פורענות
ברזיל
עיר הילדים האבודים
וכל מיני סרטים שאולי הייתי מעדיף, אבל אני חייב להם צפיה שניה לפני ההחלטה ועוד כל מיני שאהבתי אבל קצת פחות:
אמריקן ביוטי, בלייד ראנר, ביטלג'וס, בריאן כוכב עליון, חברים לרצח, חלון אחורי, ורטיגו, קיל ביל 1 ו-2, כלבי אשמורת, ממזרים חסרי גבוד, ירח, הנסיכה הקסומה, עיר החטאים, סקוט פילגרים, מטריקס, פורסט גאמפ, after hours, אמלי, דליקטסן, מרי ומקס.
טוב, אז הנה שלי
קיל ביל
מונטי פייתון והגביע הקדוש
דו״ח מיוחד
הטוב הרע והמכוער
הדיקטטור הגדול
המטריקס
למעלה
המסע המופלא
תעביר את זה הלאה
בוי A
אבל יש לציין שאני בימים אלו במבצע להשלמת קלאסיקות, לכן זה בהחלט יכול להשתנות בזמן הקרוב.
רשימת כאלה שלא נכנסו לרשימה אבל בהפרש ממש קטן: ספרות זולה, צעצוע של סיפור 3/2, סקוט פילגרים, האביר האפל בריאן כוכב עליון והתחלה. פתאום אני קולט כמה 10 סרטים זה מעט…
רשימה של ה10 בסדר מקרי
1 לורנס איש ערב
2 7 הסמוראים
3 נהג מונית
4 הסנדק
5 סטלאג 17
6 בלייד ראנר
7 אוצר סיירה מאדרה
8 מזימות בינלאומיות
9 שודדי התיבה האבודה
10 חומות של תקווה
הרשימה עם ורטיגו בראשה היא מבאסת.
מתוך העשיריה הראשונה יש רק סרט אחד שבאמת מהנה לצפות בו וזה המחפשים של פורד.
בנוסף בטופ 50 שלי נכנסים לפחות 5 סרטים של ווילדר אבל לא חמים וטעים.
אף פעם לא ישבתי והכנתי רשימה של 10 סרטים,
אבל את השלושה הראשונים שלי אני יודע באופן ברור:
1. קיק-אס
2. סקוט פילגרים נד העולם
3. זומבילנד
עד היום גם אני לא
אני מציע לך לשבת ולעשות ולא לקחת ברצינות יתרה. אם אתה לא רוצה אתייחס רק לשלושה האלה.
אני אוהב את הכיוון שלך.
(ל"ת)
נו טוב, הנה שלי :
קודם כל עליי לציין שאני ממש לא סגור לגבי הרשימה הזאת. צפייה חוזרת בכל אחד מהסרטים האלה עלולה להעיף אותו החוצה או צפייה חוזרת בסרט שלא כל כך הערכתי עלולה להביא אותו למקום הראשון. אבל מאחר ופרויקט זה בא ללא התראה מקודם הנה הרשימה שלי נכון לעכשיו :
1- שודדי הקריביים : סוף העולם – כי אין סרט אחר שבתום צפייה בכל השלוש שעות שלו הדבר שאני הכי רוצה בעולם הוא לראות אותו שוב. מהסרט דווקא לא התלהבתי בצפייה ראשונה אך לאחר כמה צפיות הוא נהיה לאחד הדברים הכי כיפיים ואפיים שעברו עליי. לא יודע אם מגיע לו להיות במקום הראשון אבל אני לא מצליח לחשוב על סרט אחר שיחליף אותו.
2- ממנטו – קונספט מבריק שהיוצרים מצליחים לנצל בדרך הכי מוצלחת שאפשר מבלי שהוא ירגיש כמו גימיק מאולץ. מותח, מרתק ומאוד זורם ולכן הוא כזה שלא נמאס לראות.
3- וול-E – וידוי, מכל הסרטים בעשירייה זה הסרט שהכי זקוק לצפייה חוזרת. אני פשוט לא מצליח להיזכר למה שמתי אותו כל כך גבוה ברשימה (שיצרתי ממש מזמן וכוללת בערך את כל הסרטים שראיתי). בכל מקרה, אני עדיין חושב ש"וול-E" הוא הסרט הטוב ביותר של פיקסאר.
4- ברוז' – וואו. איזה סרט. איזו הפתעה זו הייתה. אחד הסרטים הכי מרתקים ומותחים שיש, הדיאלוגים שלו הם מהטובים והמגניבים ביותר שנכתבו אי פעם. קולין פירל היה ענק. זה מסוג הסרטים שמצליחים כל סצינה להפתיע מחדש עם הכיוון שאליו הסיפור חותר. לכל אורכו הרגשתי שכל דבר יכול לקרות ואי אפשר אף פעם לנחש את הצעד הבא. זה גם סרט שאני מאוד נהנה לראות שוב ושוב. ברוז' (העיר) מקסימה והמוזיקה של קרטר בורוול שווה אזכור גם.
5- ממלכת טיראביתיה – אין לי מושג איך הייתי מגיב לסרט הזה עכשיו. אבל אז, כשראיתי אותו לראשונה, התייפחתי ממש בסופו. וזה נמשך לכל אורך אותו יום ולכל אורך אותו שבוע בכל פעם שחשבתי עליו. הוא היה מאוד נחמד ומהנה עד לנקודה מסוימת, משם זה פשוט היה..אין לי מלים לתאר זאת אפילו. זה היה גם הסרט בו התאהבתי באנהסופיה. אה, צריך להזכיר שזה גם הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים (30 עוד מעט. וכולם היו בשנה בה יצא).
6- ממזרים חסרי כבוד – ורק עכשיו מגיעים סוף סוף ליוצר שאני הכי מעריץ. טרנטינו הגאון!
7- להרוג את ביל, פרק 1 – העט המרקד הסביר מה אני כל כך אוהב בסרט הרבה יותר טוב ממני למטה.
8- להרוג את ביל, פרק 2 – לפעמים קורה שאני מחליט לראות סצינה בודדה מתוך סרט מסוים, אני מפעיל את הסרט ולאחר כמה דקות שם לב שראיתי כבר יותר מחצי סרט מבלי שהרגשתי. מעט מאוד סרטים עושים לי את זה. זה אחד מהם. אם כי לא מובן לי למה אנשים מתייחסים לקיל בילים כאל סרט אחד ברשימות שלהם, כי הם לא. אני לא רואה אותכם מתייחסים להארי פוטר או שר"ה כאילו היו סרט אחד.
9- אמלי – זה מסוג הסרטים שקיומם מפריע לי כי אני הייתי רוצה להיות זה שיצר אותם. מצד שני אני בטוח לא הייתי מביא אותו לרמת שלמות כזו שהגיע אליה ג'אן פייר. הצרפתי הגאון.
10- ראן לולה ראן – קצבי וזורם. טכנית עשוי בצורה מדהימה והתסריט שלו ממש מוצלח. אני גם מאוד אוהב את ה"סצינות האדומות" שיש בו. אך יתרה על זאת אני אוהב את זה שהוא מאוד קצר. שעה ועשר דקות בערך ובגלל הקצב המהיר הוא מרגיש אפילו פחות. בגלל כל הסיבות האלה 'לולה' הוא סרט שאף פעם לא נמאס לראות ושתמיד יש לי מצב רוח לעוד צפייה בו. הוא גם אחד מהשניים-שלושה סרטים היחידים שראיתי פעמיים באותו יום (אחד אחר היה "127 שעות" של בויל).
ובקצרה, הנה הבאים בתור :
11- מלך האריות
12- ההתנקשות בג'סי ג'יימס ע"י הפחדן רוברט פורד
13- קבר הגחליליות
14- טרויה
15- גיבור
16- וידויים
17- למצוא את ארץ לעולם לא
18- שודדי הקריביים : תיבה של איש מת
19- שודדי הקריביים : קללת הפנינה השחורה
20- עם הראש בקיר
נכון לרגע זה
להרוג את ביל הוא הסרט שנבחר הכי הרבה פעמים….![!אחלה!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif" alt="" width="" height="" />)
לא הוא לא
לפחות לא ברשימות פה. אבל סבבה.
כמקובל, בסדר מקרי
1. זה יגמר בדם
2. השעות
3. מועדון קרב
4. ביג ליבובסקי
5. דוני דארקו
6. המבוך של פאן
7. 12 קופים
8. ספרות זולה
9. בריאן כוכב עליון
10. וול-אי
כמעט נכנסו:
11. האלמנט החמישי
12. ברוז'
לא כולם סרטי איכות פולחן, אבל פאק איט מאלו הכי נהנתי
לא לפי הסדר אבל:
– גלדיאטור
– הטוב הרע והמכוער
– ספרות זולה
– מלך האריות
– הנוסע השמיני
– שר הטבעות: שני הצריחים
– זה ייגמר בדם
– כוכב הקופים (הראשון, 1964 אם אינני טועה)
– שודדי הקראיביים: סוף העולם
– האלמט החמישי
מוסיף את הרשימה שלי
בסדר אקראי בלבד
אינדיאנה ג'ונס – שודדי התיבה האבודה
מפלצות בע"מ
Shaun of the Dead
כרוניקה
מחוז 9
העשירייה שלי
היא ניסיון לגיוון רוב הז׳אנרים והתקופות בקולנוע, והיא גם סוג של שילוב בין הסרטים הכי אהובים עליי לבין הסרטים אותם מצאתי הכי מושלמים/משפיעים/בעלי משמעות.
ללא שום סדר מועדף:
– תפוז מכני
– אפוקליפסה עכשיו
– עיר האלוהים
– אי.טי.
– דר׳ סטריינג׳לאב
– האזרח קיין
– הסנדק
– הנסיכה מונונוקי
– זמנים מודרניים
– בלייד ראנר
ציונים לשבח/כלומר יכלו להיכנס לעשירייה בכל יום אקראי אחר, תלוי במצב רוח: ״ברטון פינק״, ״טריינספוטינג״, ״מזימות בינלאומיות״.
שכחתי לציין
בין הציונים לשבח רציתי גם לרשום: ״כל סרט שאי פעם עשה קובריק הגאון.״
הרשימה שלי בלי סדר, או איך שאני קורא לה: סרטים מושלמים
1. לאון – סרט שלעולם לא מתיישבן, משחק מעולה של כולם ועלילה שהיא שילוב של אקשן, מתח, דרמה וקומדיה.
רגע נבחר: !!!everyone
2. שליחות קטלנית 2 – אין אפילו שניה אחת מיותרת. הכל מדוייק ברמה הכי פרפקציוניסטית שיכולה להיות.
רגע נבחר: מזרק עם חומר ניקוי
3. בחזרה לעתיד 1 – כל כך מצחיק וכיפי בכל צפיה, למרות שהוא ישן, ולמרות המשחק המוגזם קצת (של ביף, בעיקר), זה עדיין סרט שמגיע לו מעולה. הרבה בזכות כריספין גלובר.
רגע נבחר: קלווין קליין במכונית עם אמא
4. אבק כוכבים – אם רק היה סרט בדיוק כמו "הנסיכה הקסומה", אבל בלי הזקן והילד המיותרים – זה היה יכול להיות מושלם. ואכן זה בדיוק מה שזה.
רגע נבחר: דו קרב עם נסיך מת
5. מת לחיות – אין מה לומר, ברוס ויליס במיטבו.
רגע נבחר: שיחת רעים (עם סיגריה) בין הגיבור לנבל
6. המספריים של אדוארד – עד היום אני לא יכול לראות את הסרט הזה בלי דמעות בסצינת המלאך. בשתי מילים: שיא הרגש.
רגע נבחר: האדם על כסא גלגלים שואל: "נו, תפסתם אותו? את הנכה?"
7. צומת מילר – סרט חכם ומלא רבדים. כל דמות בנויה לעומק. אפשר גם לראות איך לדמויות יש עולם פנימי והומור פנימי משלהן כמעט בכל דיאלוג. דוגמא: אחרי שחטף מכות כעונש על אי תשלום, הגיבור אומר שאין לו רגשות טינה, כי זו בסה"כ העבודה של הנושה, והנושה נותן רבע חיוך, ששניהם מבינים.
רגע נבחר: אדי דיין בביקור מאיים אצל הבחורה
8. הבלתי משוחדים – סרט שממש מעביר את רוח התקופה. גם בתפאורה, אבל המון באוירה ובנימוסים. דה נירו מצוין.
רגע נבחר: עגלת תינוק
9. חומות של תקוה – בשלוש מילים: הסיפור. בעיקר הסיפור. מעטים הסרטים שיש להם סוף מפתיע ופתרון בלשי קצת, שעדיין אפשר לראות שוב ושוב. (מי ראה את החוש השישי יותר מפעמיים?).
רגע נבחר: בירה על הגג
10. מר וגברת סמית' – אולי זה נראה קצת לא בליגה, אבל ראיתי אותו עשרות פעמים, ופשוט, כל רגע זהב. כיף טהור וטונות של הומור משובח.
רגע נבחר: וידוי משותף במכונית המשפחתית (של השכנים, כמובן)
יאללה אני זורם
אז ככה (ולסדר פה אין הרבה משמעות, חוץ משלושת הראשונים, שהם תיקו במקום הראשון):
הנסיכה הקסומה – וואלה, רד, קלעת בול.
מגנוליה
Shaun of the Dead
צעצוע של סיפור 3 – תכלס, זה רק מה שאני מרגיש כרגע. מבחינתי כל סרט אחר של פיקסאר גם יכל להיות פה, אבל אני לא הולך לסיים את הרשימה רק עם סרטים שלהם.
הארי פוטר, 7 א' – כנ"ל. זה הסרט מהסדרה שהכי טרי לי בראש כרגע, כי ראיתי אותו שוב לא מזמן, אבל בכיף יכלו להיכנס פה גם הסרט השלישי, הרביעי, והשביעי השני. כולם עשו עבודה מצויינת בלהזכיר לי איך הרגשתי כשקראתי את הספרים.
מת לחיות
Groundhog Day
ספרות זולה
חומות של תקווה
מלך האריות
כמובן, אם אני אנסה לחשוב על רשימה כזאת עוד שבוע, כנראה שרובה תהיה שונה לחלוטין.
עשרת הגדולים שלי:
זו בעצם ההופעה הראשונה של העשירייה שלי. עד היום הייתה לי רק חמישייה שכמעט ולא השתנתה [היא עדיין קיימת, כאן למטה], וזו הפעם הראשונה שהרחבתי אותה. זו הייתה עבודה קשה, אבל זה היה שווה את זה. אני קוראת את הרשימה הזו ואומרת לעצמי: "וואו, אני אוהבת קולנוע. אני פשוט משוגעת על קולנוע. זה כזה דבר נפלא".
10. רח' ג'אמפ 21. מוזר לי להכניס סרט שיצא רק השנה, אבל לעזאזל, זה היה כ"כ מצחיק. זהו. זה היה אחד הדברים המצחיקים שחוויתי. לא משהו שאפשר להסביר או לדוש בו יותר מדי. ככה זה.
היילייט- סלואו מושן ויונים.
9. שיער. המיוזיקל האהוב עליי. אני לא כ"כ יודעת להסביר למה, יש עוד המון מיוזיקלס נפלאים, אבל זה אחד שאני נזכרת בו כמעט כל יום, שאני שומעת את הפסקול שלו לעיתים קרובות, ובאופן כללי הוא השאיר בי איזה חותם. זה אחד מהסרטים האלה שאני לא יכולה להסביר למה נקשרתי אליהם כ"כ. אתם תמצאו עוד כמה כאלה בהמשך הרשימה.
היילייט- Let the sunshine in.
8. מלך האריות. למה? כי גדלתי עליו, כמו הרבה מאיתנו. כי יש בו שירים נפלאים, דמויות נפלאות, והוא מצחיק לאללה וגם עצוב ומחכים. מה יש להסביר, זה מלך האריות.
היילייט- Be prepared. השיר הכי טוב שראיתי בסרט ואחד השירים האהובים עליי בכלל. לפעמים אני שומעת אותו בלופ, כמה שעות אפילו.
7. על עכברים ואנשים. זפזפתי לי יום אחד ונתקלתי בו בMGM. אני לא יכולה להסביר למה כ"כ אהבתי אותו. הוא מאד פשוט, צנוע, ממש לא רעש וצלצולים. לא מצחיק כמו סרטים אחרים ברשימה. אבל הוא מאד נוגע ללב ומאד מאד עצוב. ג'ון מלקוביץ' פשוט שבר אותי. וסצינת הסיום השאירה עליי רושם כמו שמעט מאד רגעים קולנועיים הצליחו. כשאני נזכרת בזה נהיה לי גוש בגרון. כשראיתי את זה לא בכיתי [בדר"כ אני מייבבת בקלות בסרטים וספרים], אולי מההלם והזעזוע, אבל זו הסצינה הכי חזקה והכי עצובה שנתקלתי בה.
היילייט- הסיום כמובן.
6. 12 קופים. כשסיימתי לצפות בסרט הזה יכולתי לחשוב רק דבר אחד במשך ימים שלמים: אני חייבת, חייבת, לראות את זה שוב. אני לא זוכרת איפה שמעתי או קראתי שאם לא ראית את 12 קופים פעמיים לא ראית אותו בכלל, אבל זה מדויק להפליא. סרטי פאזל כאלה שבסוף הכל מתחבר לך בשורה עד להתחלה תמיד מרתקים אותי, ואני חושבת שזה הסרט פאזל הכי מוצלח שקיים. אחרי שרואים אותו פשוט אי אפשר להפסיק לחשוב ולדבר עליו. הוא משתלט לך על המוח.
היילייט- הקלוז אפ על העיניים של הילד בסוף.
5. צעצוע של סיפור 3. סרט האנימציה האהוב עליי. למה? כי יש בו מהכל. הוא מצחיק, מרגש, אקשני, מפתיע ומרגש. אף פעם לא ציפיתי להתפתחות הבאה של העלילה, והיו רגעים שכמעט איבדתי תקווה. אמרתי לעצמי: "הי, רגע, מה קורה פה? זה לא יכול להיגמר ככה, זה סרט ילדים! יש פעוטות באולם!" ואז באה ההפתעה הבאה והוקל לי… עד שדקה אח"כ שוב הייתי על סף בכי. הסרט היה כזו רכבת הרים רגשית שאני חושבת שאם אתה בא עם הכרטיס לפסיכולוג הוא נותן לך חיבוק ושוקולד ומפנה לעצמו ביומן ארבע שעות בשבוע עד לסוף חייו.
היילייט: המשרפה.
4. ממזרים חסרי כבוד. לעזאזל איתך, טרנטינו, למה אתה כזה גאון? זה המקום הראשון שלי בדירוג סרטי טרנטינו שהספקתי לראות, אבל בהפרש לא עצום [מקום שני הוא ספרות זולה]. מה יש להגיד? האקשן מדהים, הדיאלוגים גאוניים וזה מדבר על קולנוע. אה, כן, והקטע הזה שמקרקפים פה נאצים. כמו שאר החמישייה הראשונה שלי, זה סרט מושלם לצפיות חוזרות [ות'כלס, זה מה שהכי חשוב].
היילייט- הופעתו הראשונה של הדוב היהודי.
3. הרשת החברתית. אני לא יודעת איך הוא עושה את זה, אבל הוא רק משתפר בכל צפייה. זה כמו בריכת כדורים שכל פעם אני מגלה בה הפתעות חדשות. איזשהו ניצוץ גאונות בתסריט, בבימוי, בעריכה, בצילום או בפסקול. בעיניי יש לסרט הזה גם אמירה חזקה במיוחד, לא יודעת אם מכוונת או לא, שהרחבתי עליה בדף הסרט.
היילייט- הפריים האחרון. דיברתי על זה שם בדף הסרט.
2. עשרה דברים שאני שונאת אצלך. הקומדיה הרומנטית האהובה עליי וגם סרט התיכון האהוב עליי. אני לא יודעת למה, זה פשוט הדבר הכי חמוד שראיתי. סרט מתוחכם, מצחיק ואפילו מרגש [אני תמיד בוכה בו]. הית' לדג'ר וג'וליה סטיילס מתוקים, אבל את ההצגה גונב ילדון אחד בשם ג'וזף גורדון לויט. זה הקטן, גדול יהיה.
היילייט- גם השיר שלו וגם השיר שלה.
1. בחזרה לעתיד. הסרט האהוב עליי בכל הזמנים. אתם יכולים לשים אותי על אי בודד בלי אוכל, בלי מים, בלי מחסה, רק עם DVD של BTTF ואיזושהי דרך לצפות בו, ולא יהיה אדם מאושר ממני על פני כדור הארץ. אני מסוגלת לצפות בו עשרות פעמים ברצף והוא לא מתיישן, לא נמאס לרגע, כל שנייה בו היא עונג צרוף. לפעמים אני שוכבת במיטה ומשחזרת אותו בראש שלי, החל מהשנייה הראשונה. תקתוקים של שעון, פייד אין לבית של דוק בראון, שעונים, מכונה שמארגנת לך את הבוקר, טלוויזיה, ארגז פלוטוניום, עד איפה שאני מספיקה. זה הסרט הכי טוב עלי אדמות [בשבילי].
היילייט- 116 הדקות הראשונות.
יש עוד כ"כ הרבה סרטים נפלאים בעולם. יש סרטים שנהניתי מהם מאד אבל לא עברו את מבחן הצפייה החוזרת [רטטוי, סקוט פילגרים] וסרטים שכבר שכחתי מדי בשביל להעריך אותם בכנות. קצת קשה לי לסדר אותם בשורה כי הסיבות שנקשרתי אליהם שונות כ"כ, אבל עשיתי כמיטב יכולתי. אני מתנצלת בפני כל הבמאים והשחקנים שאני נורא אוהבת, אבל משום מה לא נכנסו לרשימה: טים ברטון, ג'וני דפ, דרו ברימור, מתיו ווהן, כריס נולאן, אמה סטון, ג'ים קארי ועוד. כולכם הייתם נורא קרובים.
Be prepared לא השיר הכי אהוב עלי בקולנוע, אבל הוא ללא ספק השיר הכי טוב בסרטי דיסני.
ואם במוזיקה עסקינן, אני רוצה רגע להמליץ פה על המנגינה שהכי אהבתי בסרט. זה לא "סופרמן", לא "אינדיאנה ג'ונס", ולא כל דבר של האנס זימר. זה קטע קצר מ"קיק אס" של אחד בשם ג'ון מרפי.
http://www.youtube.com/watch?v=XGmUIG_dCYs
מ 0:08 מתחילות הדקה ו 9 שניות הקולנועיות הכי טובות ומגניבות ששמעתי. (שוב, הכוונה היא למנגינה, לא שיר).
גם לדעתי ג'ון מרפי כתב את הלחן הכי טוב בקולנוע,
רק שאצלי הכוונה היא למנגינת הנושא של "28 שבועות אחרי": http://www.youtube.com/watch?v=i6OtF7daIPM
וואו, נראה לי שזו התגובה הכי ארוכה שכתבתי באתר.
כמעט איבדתי אותה. הייתה לי בעיה כלשהי באינטרנט והיא לא נשלחה, אבל חצי דקה לפני כן, ברגע של השראה צרופה, גיביתי אותה. מזל. בכל זאת בזבזתי עליה כמה שעות טובות מהחיים שלי.
אני מקנא בך
שאת יכולה לראות יצירה כלשהי ברציפות, כל הזמן, בלי שיימאס לך.
בלי קשר לסרט. גם את הסרט האהוב עליי אני לא יכול לראות בפרקי זמן צפופים, נגיד יום אחרי יום או כל שבוע. מתישהו זה מתחיל לשעמם או לחזור על עצמו, גם בשירים ומשחקים.
זו ברכה וקללה.
בגלל המנהג המגונה הזה אני מגלה בסוף כל שנה שלא ראיתי מספיק סרטים חדשים.
אני גם מקליטה המון קלאסיקות שאני רוצה להשלים אבל כשאני מחליטה להקדיש זמן לצפייה בסרט אני מוצאת את עצמי צופה בפעם האלף באחד הסרטים שהזכרתי. וככה כמות הסרטים שאני רואה לראשונה בשנה לא מתקרבת לכמות הצפיות שלי בבחזרה לעתיד באותו זמן [אם כי שבוע שעבר ראיתי שלושה סרטים חדשים ביומיים, זה היה מגניב].
אם אנחנו כבר בנושא- הנה אתר מגניב שבו כמה סינמנאוטים, כמו שהם קוראים לעצמם, צופים באותו סרט כל שבוע במשך שנה, כל פעם עם דגש קצת אחר, וחולקים את החוויות שלהם. ביל צופה כרגע בבחזרה לעתיד וככה גיליתי את הפרוייקט הזה.
תודה רבה על הרעיון
לא רק שהוא גרם לי לחשוב על 10 הגדולים שלי (דבר שלא הקדשתי לו מחשבה רבה בעבר), גם ראיתי פה ברשימות של אנשים הרבה סרטים שרציתי לראות ולא יצא לי. אני מכין עכשיו רשימה של טורנט…אה, רשימה של סרטי DVD לקנות בצורה חוקית לגמרי.
אני לא יודע איך אתה עומד לקרוא את כל ההודעות האלה,
למספר את הסרטים ולהכין סוג של רשימה כזו, אבל לקחת על עצמך אחריות אז אני מוסיף את הסרטים שלי.
אני אנסה להכניס את הסרטים שאני חושב שהם הכי טובים בתחומם, והם *לא* יהיו חופפים בכלום לסרטי המבקרים (לא דווקא, פשוט כי אין לנו אותו טעם). פירוט קצר על כל סרט.
1) קיק אס-
סרט הקומיקס פעולה הטוב ביותר. נקודה. או סימן קריאה. בין אם זה התסריט החכם, סצינות הפעולה המדהימות, השחקנים הנהדרים וההומור המופרע, בכל אספקט הוא מצליח להיות מצויין והתוצאה שלמה ומיוחדת.
2) שכני טוטורו-
סרט האנימציה הטוב ביותר. בערך. כאילו, אין בו עלילה ודיאלוגים כמעט שלא קיימים, אבל האווירה והתמימות של הסרט הזה יכולים להעלות את זכרונות הילדות המוקדמת שלכם. סרט שבמהלכו יהיה מרוח לכם על הפנים חיוך ודמעה נוצצת בזווית העין.
3) האלמנט החמישי-
סרט טוב. אף סרט שבו נתקלתי גרם לי לחזור אליו כל כך הרבה פעמים מרצון, או להשאב אליו במהלך זפזופ בערוצי הטלוויזיה ולהישאר עד סופו. יצירת המופת של לוק בסון.
4) זה ייגמר בדם-
הופתעתי לראות את הכמות המועטה יחסית (עוד אדם אחד אם אני לא טועה) של אנשים שהזכירו את הסרט הזה. סרט שכולו תעודת עניות ליכולתו של הבמאי וההבנה שלו כל אחד מהאספקטים של הקולנוע.
5) עג'מי-
צריך נציג ישראלי ברשימה, ועג'מי הוא הסרט שעובר את כולם בסיבוב. הסרט לא חף מבעיות, ואני לא מחשיב אותו בתור יצירת מופת, אך בקטעים בהם הוא עובד הוא לא נופל מהטובים ביותר. הסרט הישראלי הטוב ביותר.
6) צעצוע של סיפור 3-
אומנם אני לא מתכוון למלא את מכסת הז'אנרים והקטגוריות, אבל גם אם באנימציה, קומדיה וסיום טרילוגיה הצעצוע הוא הטוב ביותר. מרגיש כאילו התסריט לכל שלושת הסרטים נכתב בו זמנית על מנת להגיע לנקודה ההיא, סוגר את כל הקצוות, עונה לכל השאלות ומותיר אותך עם תחושת התבגרות נוספת, כמו בפעם ההיא שהבנת שעכשיו אתה בוגר והתגעגעת קצת לילדות. יצירת המופת של פיקסאר.
7) אבק כוכבים או הנסיכה הקסומה-
לא הצלחתי להחליט ביניהם, מפני ששניהם כל כך טובים בתחום הפנטזיה וההומור ומחזיקים עשרות צפיות. בעוד הנסיכה קצת התיישן, אבק כוכבים עדיין מרגיש רענן ומושלם (וכל הכבוד לבמאי). בסופו של דבר אבחר באבק כוכבים.
8) הילדים של מחר-
הוזכר פה כמה פעמים, ואני שמח שסרט מד"ב טוב כל כך זוכה להכרה לה הוא ראוי. דיכאוני, אווירתי, מותח, מלהיב, מלחיץ ומרגש והכל סגלל במאי אחד קטן שמבין מה הוא עושה. גאון!
9) להציל את טוראי ראיין-
סרט מלחמה האולטימטיבי, סרט הספילברג האולטימטיבי.
10) ממזרים חסרי כבוד-
אולי סרטו הטוב ביותר של טרנטינו, אם כי גם המבולבל ביותר שלו. הבנאדם יודע לעשות קולנוע, הוא יודע את זה, ופה הוא משוויץ בזה.
תעודת עניות = משהו ראוי לגנאי
ולא משהו ראוי לכבוד.
הא, אז הגענו לרשימות אישיות. הנה הטופ 21 שלי:
ולא בסדר עדיפות מסוים למעט השניים במקומות הראשונים:
(ולמה 21? כי הייתי חייב לתת לעצמי עוד אחד לאחר ה 20).
1. הסנדק
2. בלייד ראנר
3. לורנס איש ערב
4. איש קטן גדול
5. בלתי נסלח
6. 2001: אודיסיאה בחלל
7. חמים וטעים
8. הנסיכה הקסומה
9. להרוג את ביל
10. כלבי אשמורת
11. תפוז מכני
12. צ'יינהטאון
13. נשוויל
14. מזימות בינלאומיות
15. צל של חשד (היצ'קוק מ1940)
16. שיר אשיר בגשם
17. קברט
18. התחלה
19. הרומן שלי עם אנני
20. מלתעות
21. פלישת חוטפי הגופות (1956)
ויש עוד כמה לכל במאי ברשימת ה 50-100 שלי.
ניטפוק היצ'קוקי
השם "צל של חשד" הוא מש-אפ של שני סרטים של היצ'קוק – "חשד" מ-1941 (לפי ימד"ב) ו"צל של ספק" מ-1943. לאיזה מהם הכוונה?
צל של ספק (למרות שגם חשד הוא סרט מצוין).
(ל"ת)
הוא מתכוון לסרט צ'ארלי וחצי
הידוע גם בשמו הלועזי SHADOW OF A DOUBT
כולם כותבים רשימות, אז גם אני.
אם כי לא ראיתי הרבה סרטים בשנים האחרונות, כי לא היה לי מצב הרוח המתאים. אבל מה שאני זוכר משנים עברו, וקצת סרטים שראיתי לאחרונה, בסדר אקראי (כמעט):
1. גוסט דוג: דרכו של סמוראי
2. ארוחה עירומה
3. עיר הילדים האבודים
4. חתול שחור חתול לבן
5. שלאגר
6. גבעת חלפון אינה עונה
7. השוטר אזולאי
8. כנר על הגג
9. טקסי 2
10.סטאלקר (אני לא טוען שהבנתי את הסרט, אבל האווירה שבתה אותי)
11. אקירה (כי איך אפשר בלי קצת פורנוגראפיה של אלימות)
כולם עושים אז גם אני רוצה
או במילים אחרות הנה הרשימה שלי:
1. האביר האפל – כל אחד מסרטי טרילוגיית האביר האפל היה הפעם הראשונה שלי, באטמן מתחיל הייתה הפעם הראשונה שהשכרתי סרט מבלוקבאסטר (מהתקופה שהוא עוד היה קיים) בשביל לראות בבית ועליית האביר האפל היה סרט האיימקס הראשון שלי אבל על האביר האפל אני מדבר והאביר האפל הייתה הפעם הראשונה שראיתי סרט כחלק מדייט, זה לא הייתה בחירה חכמה כל כך כי יותר התאהבתי בסרט מאשר במי שהלכתי עמה אליו, אבל בסרט התאהבתי והוא הסרט האהוב עליי, בלי התלבטויות בכלל, אני יכול לראות אותו יום אחרי יום אחרי יום בלי להשתעמם אפילו פעם אחת, אני יכול לראות אותו פעם אחרי פעם, לדקלם מונולוגים של הג'וקר ולעשות יחד איתו את תנועות הידיים והבעות הפנים ולהיות מופתע כל פעם מחדש מהעוצמה של הכתיבה והמשחק, מהתפניות בעלילה, ומכריסטופר נולאן שלמדתי להכיר ולאהוב בגלל הסרט הזה.
2. שודדי הקאריביים: קללת הפנינה השחורה – מה שעצוב בהמשכים של שודדי הקאריביים הוא לא היותם לא טובים אלא העובדה שהם השכיחו מרוב האנשים כמה טוב היה הסרט הראשון. ג'וני דפ בתפקיד מהפנט, קיירה נטלי אשכרה משחקת, אורלנדו בלום עושה לגולס פיראט שזה טוב כמעט כמו לגולס המקורי, וho ho ho and a bottle of rum. את הסרט ראיתי בבית, מDVD של בלוקבאסטר שבשונה מבאטמן מתחיל לקחנו בשביל שכולם יראו ביחד. פעם ראשונה ראינו את הסרט בלי קול. קול זה חמישים אחוז מקולנוע ולא רק בשם. הפסקול, הדיבור, לראות סרט אילם שאמור להיות מדבר ולאהוב אותו זה משהו שמעט סרטים יכולים לעשות. באותו יום ראיתי את הסרט שלוש פעמים, רק פעם אחת עם קול בלי להשתעמם פעם אחת, על כמה סרטים אתם יכולים להגיד את זה?
3. נהג מונית – are you talking to me? הוא משפט שהיה יכול לסכם הכל, אבל הוא לא, אפילו לא חצי, הvoice over של רוברט דה נירו שמתבאס מהחיים בניו יורק המזוהמת, הקמאו של סקורסזה (ראית אי פעם מה זה עושה לכוס של אישה?), ההליכה לקולנוע, התספורת, הטבח והסוף האופטימי משהו. סרט מדהים.
4. מועדון קרב – או במילים אחרות טיילר דירדן. בראד פיט משחק את הפרחח האולטימטיבי, זאת שהבת תביא הביתה כדי שהאבא יעקם את האף והאמא תקנא (בהנחה שטיילר בכלל יישאר איתה), זה שאתה רוצה להיות החבר הכי טוב שלו, זה שמחדיר single frame of pornography לסרט אנימציה לילדים בשביל להגיד, כשסיגריה משתלשלת מפיו nice big cock, אותו cock שמסיים את הסרט בשוט של שנייה, כל שאר השוטים של שנייה, הבגדים המופרעים של טיילר, וזה עוד בלי להגיד מילה על אדוארד נורטון בתור הרצון הלא מסופק של ג'ק, הלנה בונהאם קרטר בתקופה הפרה ברטונית שלה בתור מרלה והעלילה הנהדרת.
5. ספרות זולה – שני אנשים מדברים במסעדה על החיים שלהם כגנבים, תוך כדי הם מחליטים לשדוד אותה, ואז קאט, מוזיקת פתיחה מדהימה שעד אז הכרתי בעיקר כמנגינה של Pump it (לך תסביר לילד בן שתים עשרה שזה בעצם סמפול) ואז דיאלוג על המבורגרים, מסאז' לרגליים, ועוד דיאלוג מבריק ועוד אחד ועוד סצינה גדולה מהחיים ועוד כמה, הסרט הזה פשוט מורכב מסצנה אחרי סצנה שהייתה יכולה להיות הטובה ביותר בכל סרט אחר אבל בספרות זולה היא עוד אחת מכמה, הוא אולי פחות יומרני מלהרוג את ביל, פחות מותח מכלבי אשמורת, פחות מגניב ממזרים אבל הוא בקלות הטרנטינו האהוב עליי.
6. השור הזועם – רוברט דה נירו, ג'ו פשי, רוברט דה נירו, ג'ו פשי, רוברט דה נירו, רוברט דה נירו פלוס 60 פאונד ומרטין סקורסזה אחד (שבשמיים ובארץ) שנגמל מסמים בשביל לעשות את דרמה על גבר שלא מצליח להשתלט על היצרים שלו שבסופו של דבר קוברים אותו באמתלה של ביוגרפיית אגרוף בשחור לבן.
7. הניצוץ – הסרט הכי מפחיד שנוצר אי פעם. נקודה, שלושה סימני קריאה ואחד בסוף. הוא אולי לא הכי מגעיל, לא הכי זוועתי, לא כזה שתצאו ממנו ותקיאו אבל כזה שגורם לך לשבת בקצה הכיסא ולקצוץ ציפורניים מרוב אימה, מהשוטים האורכים של ילד שרוכב על תלת אופן, מנהר של דם שפורץ ממעלית, מתקתוק מכונת הכתיבה של ג'ק, ומלויד, the god-dame best bar tender from Timbuktu to Portland main , Portland Oregon for that matter.
8. אפוקליפסה עכשיו – מלחמה מעולם לא נראתה כל כך אמתית כמו שהיא נראית בסרט הזה, בעיקר החלק האבסורדי שבה, שזה בעצם החלק היחיד שקיים בכל מלחמה, אז זה ללא ספק סרט המלחמה הטוב ביותר שראיתי, בעיקר כי הוא לא החליט בעצמו אם הוא בעדה או נגדה.
9. פסיכו – לראות את פסיכו עשרות שנים אחרי תאריך היציאה שלו זו חוויה אחרת לגמרי, *הספוילר הכי מספוילר אי פעם* אתה מחכה כבר שמישהי תיכנס למקלחת וירצחו אותה כבר *סוף הספוילר הכי מספוילר אי פעם* אבל בינתיים נמתח מולך סרט מדהים, מותח, מוזיקה מרטיטת עצבים, וגם אחר כך הסרט לא מאבד מהכוח שלו. נכון, אולי הוא לא מפתיע כל כך לצופה המודרני אבל הוא עדיין, די, מדהים.
10. המספריים של אדוארד – ההופעה הראשונה של ג'וני דפ בסרט של טים ברטון בתקופה הפרה גרועה שלו שרוקח עלילה פרברית על הפחד מהזר, על השקר שבתהילה ועל כל מה שמזויף ורע בתרבות הפרברים האמריקאית, עם הבתים הצבעוניים שמתאמצים להיות שונים אבל הם בעצם אותו דבר ("and they'll look just the same") ואולי זאת הסיבה שזה הסרט הכי טוב של ברטון, כי חלק לא קטן ממה שהוא עשה אחרי זה הוא אותו דבר שמתאמץ להיות שונה.
אחרי שקראתי שוב את הרשימה שלי שוב
גיליתי ששכחתי את סרטי האנימציה שכה רציתי להכניס אליה. אנימציה היא ללא ספק חלק בלתי נפרד מהחוויה הקולנועית שלי, בטח כצופה צעיר ונאיבי שיאהב כל דבר צבעוני שמרקד לו מול העיניים וגם כצופה בוגר וביקורתי שקיטש קולנועי כבר לא תמיד עובד עליו. בכל זאת שכחתי אותם כשהכנתי את הרשימה, כן, זה אומר משהו על מעמדה של האנימציה אבל לפי דעתי אף רשימה של הסרטים הכי טובים לא שלמה בלי כמה סרטי אנימציה לרפואה, ואם ברשימה של עשרה או חמישה סרטים הגיוני שסרט אנימציה לא יקבל מקום ברשימה של חמישים או מאה זה ממש מקומם.
לכן החלטתי לכתוב על עוד שלושה סרטי אנימציה שיכולים בקלות להחליף כל סרט מהרשימה שלי והסיבה היחידה שהם לא שם (כמו הרבה סרטים אחרים) היא שפשוט לא חשבתי עליהם באותו רגע:
מלך האריות – סרט האנימציה היפה ביותר שנוצר אי פעם. לא הכי מדויק, לא הכי מיוחד, לא הכי חדשני, הכי יפה. כל חיה שצוירה במלך האריות נראית טוב עשרות מונים בסרט מאשר במציאות ואם חיות וסוואנה אפריקאית הייתה נראית כך במציאות הייתי רואה הרבה יותר נשיונל ג'יאוגרפיק. אבל לא רק האנימציה נהדרת, העלילה קולחת ונחמדה, כן, אני מודע להיותה מעט בעייתית ולריח הפאשיזם והגעזנות שעולה ממנה (כמו מהרבה סרטי דיסני) אבל היא נהדרת, והשירים של אלטון ג'ון מדהימים אחד אחד, אם זה אחד משירי האהבה הגדולים בכל הזמנים או שיר שלא משנה איפה תתחיל לזמזם אותו כולם יצטרפו אליך (הוא כמובן, הקונה מטטה). הסרט הטוב ביותר שנעשה אי פעם על ידי אולפני דיסני וללא ספק הפסקול של ילדותי.
הנסיכה מונוקני – קשה לחשוב על שני סרטים כל כך שונים כמו מלך האריות והנסיכה מונוקני, אם במלך האריות האנימציה יפהפיה ב"נסיכה" היא מדויקת, העקבות שהחיות משאירות במים, הבוץ העולה ושוקע, רשרוש העלווה, השמש בין החורים, העובדה שאין טובים ורעים, לא במושגים של דיסני לפחות ושהגיבור עצמו מזגזג בין שני הצדדים הנאבקים זה בזה ובמידה רבה לא בוחר צד עד סוף הסרט. ובכל זאת אני אוהב את הסרט הזה, מאוד, אולי בגלל שראיתי אותו בתור מבוגר ולא כילד (את המסע המופלא ראיתי כילד ושנאתי בו כל רגע). עוד דבר אחד שאני חייב לציין לטובת הסרט הוא העלילה האפית הנהדרת של מיאזאקי שמצייר את האנימה הכי אירופאית-אמריקאית שקיימת, היא ללא ספק ברמה אחת מעל כמעט כל סרט אנימציה שנוצר, עלילה מורכבת שלא הייתה מביישת אף סרט מבוגר ורציני עם אינספור רבדים ומשמעויות. סרט שמוכיח שאנימציה היא לא משהו נחות או ילדותי אלא דבר רציני לחלוטין.
למעלה – אני לא בוכה בסרטים, הדמעות נקוות לי בקצה העיניים אבל אף פעם לא זולגות, לא בסוף של רקוויאם לחלום, לא בסוף של טיטאניק לא בקטעים המרגשים כל כך בעלייתו של האביר האפל שכל כך הרבה אנשים כתבו שגרמו להם לבכות. אני לא בוכה בסרטים. זאת אומרת חוץ מלמעלה. עשר הדקות המושלמות ביותר שנוצרו אי פעם, בכל סרט, בכל ז'אנר, בכל דרך, עשר דקות שמסכמות חיים שלמים מלאי תסכול ואכזבה מצד אחד אך מלאי אהבה והדדיות באותה מידה, עשר דקות שמי שלא בוכה בסופם הוא רובוט חסר לב, עשר דקות שמעציבות אותך כל כך עד שזה רק הגיוני ששאר הסרט יהיה מעט אידיוטי ויכלול כלבים מדברים, כן, צריך לשמח את כל האנשים שמיררו בבכי אחרי ההתחלה המדהימה הזאת. כן, הסרט לא שומר על כוחו לכל אורכו, הוא בהחלט נחלש והוא גם לא הכי טוב של פיקסאר, אבל הממזר הקטן גרם לי לבכות כשאני רואה סרט, וזה מדהים אותי כל פעם מחדש.
הפישלייק על השלישי
כן, גם אני בכיתי בלמעלה. אני דווקא בוכה בקלות אבל כן, אלה עשר הדקות המושלמות שראיתי, והן גורמות גם לאנשים חזקים ממני לפרוץ בבכי.
האמת, יש לי דמעות גם עכשיו רק מלחשוב על הקטע הזה בסרט.
רק 10?
וואו זה היה קשה. יותר פשוט לבחור עשרה במאים. ובכל זאת:
1) מועדון קרב.
2) קיל ביל 1.
3) מטריקס 1.
4) שמש נצחית בראש צלול.
5) דוגמה.
6) ביג לבובסקי.
7) שמתי ברז למורה.
8) טיטאניק.
9) ברוכים הבאים לבית הבובות.
10) מעודדות צמודות.
אין חשיבות לסדר (חוץ מהראשונים שכמובן קופצים ישר לראש).
לגבי הרשימה הגדולה
אז ככה:
1. הרשימה תורכב מכבערך 25 סרטים.
2. בגדול, יש שני אופציות: או שאני פשוט אכתוב אותם בסדר שהם באים, אבל אם מישהו כן רוצה לכתוב משהו על אחד מהסרטים בשביל שיהיה קצת יותר מגניב ומפורט ברשימה, זה יתקבל בברכה ושייצור איתי קשר או פה או באימייל: dehereg@gmail.com
3. נכון לעכשיו יש 39 רשימות של אנשים שזה סבבה ומגניב, אבל זה יכול להיות הרבה יותר גדול וחבל שזה לא יהיה ככה. אם אתם מכירים אנשים שגולשים באתר וסתם נמנעים מלפרסם או מתביישים או משהו כזה, אנא הפצירו בהם לפרסם על מנת שיהיה לנו מגוון דעות מרובה וככה יותר הבדל בין המקומות הראשונים.
גם אם עוד אנשים יפרסמו שזה יהיה מגניב ונחמד, וגם אם לא – הרשימה ננעלת בחצות יום ראשון, ותפורסם כאן בסביבות השעה 12 ביום ראשון, אם שום דבר רע לא יקרה.
אם אתה עדיין חושב ו/או מרגיש שהסקר לא מגוון ו/או חשוף מספיק לבאי האתר, אתה תמיד יכול גם להפנות לפה בתגובה מפוסט כללי (קצרצרים וכזה) ו פופולרי יותר באתר, כמו שנעשה בסקר הלא רשמי ההוא. אני כמעט בטוח שזה בסדר מבחינת העורכים.
אני לא ממש אוהב רשימות כאלה,כי הן נראות לי החלטיות מדי ונוטות לפספס משהו, אבל נננסה. ללא חשיבות לסדר, כמעט:
1) דו"ח מיוחד
הדרך שבה אני הכי אוהב לצאת מסרטים היא כשאני חושב לעצמי רק "וואו". הסרט הזה הוא הראשון שיצאתי ממנו ככה. ספילברג הוא הבמאי האהוב עלי, מפני שיש משהו בסרטים שלו שהוא בעיני קולנוע טהור. נוסיף לזה חזון שנראה אמין של העתיד, רעיון מעניין ואקשן מעולה ונקבל את אחד הסרטים האהובים עלי.
2) בחזרה לעתיד
סרט מושלם שכולו כיף, אני תמיד מסוגל לצפות בו שוב.
3) מלחמת העולמות
עוד ספילברג. סרט מאוד אנדרייטד בעיני. נוטים להתרכז בחולשות שלו בנוגע לחייזרים והסוף הטוב מדי אבל זה לא סרט חייזרים, זה סרט אימה על אנושות חסרת אונים שעוברת שואה. ספילברג מעולה בליצור אווירה, וכאן זו אווירה של חרדה תמידית שקופצת לשיא עם הצליל המאיים של תלתי הרגלים.
4) בריאן כוכב עליון
הסרט האהוב עלי של מונטי פייתון בגלל הסאטירה השנונה שלו על דת ועל פוליטיקה. הגביע הקדוש אהוב עלי כמעט באותה מידה, אבל הרעיונות שבבריאן לעומת הנונסנס המוחלט שם נותנים לבריאן את המקום בעשיריה.
5) שר הטבעות: שני הצריחים
נראה לי שטרילוגיית שר הטבעות בשבילי היא מה שמלחמת הכוכבים היא למי שהיו בני נוער בסוף שנות ה-70. מבני הסרטים השני הוא האהוב עלי בגלל גולום והקרב בנקרת הלם.
6) גולדן איי
אני מאוד אוהב את סדרת בונד, וגולדן איי התקבע אצלי כמייצג שלה. בדומה לגולדפינגר הוא מיישם את הנוסחה הידועה באופן מושלם.
7) ממזרים חסרי כבוד
עוד סרט שיצאתי ממנו ב"וואו".
8) ד"ר סטריינג'לאב
סרט כל כך מצחיק וחכם.
9) זה יגמר בדם
אני לא זוכר סרט שהצליח לרתק אותי כמוהו לדמות כל כך שלילית.
10) ביג לבובסקי
אני קצת אמביוונטי לגבי הבחירה הזו. הרגשתי שאני חייב ייצוג לאחים כהן ברשימה, אבל אני לא הייתי בטוח איזה סרט לשים. נראה לי שמבין הסרטים שלהם שצפיתי בהם הוא מייצג אותם הכי טוב.
הרשימה שלי (זהירות, ארוך)
אלה לא בהכרח הסרטים הטובים של כל הזמנים. גם לא כל הסרטים שאני הכי אוהבת מצאו את מקומם כאן. זה מין שילוב של השניים – סרטים שאני אוהבת מאוד, שאצפה בהם שוב ושוב, ושאני מאמינה שאם ישימו מולם כל יצירת מופת שהיא יתנו לה פייט הוגן. כמו כן, לא הצלחתי לבחור עשרה. אז הכניסה לעשירייה הושפעה מעוד כל מיני סיבות (פשע שלא נכנס לאף רשימה, במאי שיותר מדי מהסרטים שלו מככבים אצלי), ולמטה תוכלו למצוא את כל הסרטים שגם ברשימה, וביום אחר היו חלק מהעשרה. וכמובן – אני לא אחראית לכל הסרטים המופלאים שפרחו מזיכרוני זמנית. אז בסדר אקראי:
רעל ותחרה / פרנק קפרה
אלכסנדר המאושר / איווס רוברט (http://www.imdb.com/title/tt0061343/)
12 קופים / טרי גיליאם (הכניסו כאן גם: ברזיל)
מונטי פיתון והגביע הקדוש / מונתי פיתון (הכניסו כאן גם: בריאן כוכב עליון)
מה קרה בגטקה / אנדרו ניקול
עירום / מייק לי
איש הפלא / דני קיי (כן, כן, אני יודעת. אבל לא אכפת לי, זה סרט של דני קיי. הכניסו כאן גם: ליצן החצר)
האחים מארקס בקזבלנקה (הכניסו כאן: במערב הפרוע, לילה באופרה ושאר ירקות)
נשים על סף התמוטטות עצבים (ידוע גם כ"נשים נשים") / פדרו אלמודובר
להיות ג'ון מלקוביץ' / ספייק ג'ונז וצ'רלי קאופמן (כמייצג צ'רלי קאופמן. הפייט עם שנב"צ היה כואב)
עוד בעשיריה:
Possible Worlds \ Robert Lepage (לא בעשיריה רק בגלל שהשפיע פחות על הקולנוע מכמה מהסרטים שנאבקו בו. האחרון שהוצא מהעשיריה. הסרט שגילה לי את טילדה סווינטון, בין השאר)
מועדון קרב / דיוויד פינצ'ר (וואו, כמה הוא נלחם בציפורניים על המקום שלו…)
פרנקנשטיין הצעיר / מל ברוקס (הכניסו כאן גם: המפיקים, רובין הוד גברים בטייץ)
אהבה ומלחמה / וודי אלן (הכניסו כאן: שושנת קהיר הסגולה, ישנוני, קליעים מעל ברודווי ועוד כמה… המוח שלי כבר לא פועל מכל הרשימה הזו)
ממנטו / כריסטופר נולאן (ואל תכניסו כאן. שום דבר שהוא עשה אח"כ לא מתקרב אפילו לרשימה הזו)
Paper man \ Kieran & Michele Mulroney (רק כי הוא חדש יחסית ואולי יחסי אליו עוד ישתנה עם כמה עשרות צפיות)
Shaun of the Dead \ Edgar Wright
מזימות בינלאומיות / אלפרד היצ'קוק (הכניסו כאן גם: נו, עוד מלא סרטים של היצ'קוק. ידע לעשות קולנוע, היצ'קוק)
הטוב, הרע והמכוער / סרג'יו ליאונה
שמש נצחית בראש צלול / מישל גונדרי וצ'רלי קאופמן
מי הפליל את רוג'ר רביט / רוברט זמקיס
מלהולנד דרייב / דיוויד לינץ'
להרגיש בבית / קים קי-דוק
פי / דארן ארונופסקי
ביטלג'וס / טים ברטון (ואל תכניסו כאן. ראו נולאן)
סירנו דה ברז'ראק / ז'אן-פול רפאנו (פשוט לא צפיתי בו מספיק פעמים כדי שייכנס)
הנסיכה הקסומה / רוב ריינר
הערת שוליים / יוסף סיידר
ללכת שבי אחריו / רובין וויליאמס (ראו דני קיי. הכניסו כאן: בוקר טוב ווייטנאם, פישר קינג. כן, אני יודעת שהוא לא נכנס אצל גיליאם. תהרגו אותי אם אני מבינה איך זה עובד)
גוסט דוג: דרכו של סמוראי / ג'ים ג'רמוש
סטאלקר / אנדריי טרקובסקי
קונטרול (ההונגרי) / נמרוד אנטאל
זמנים מודרניים / צ'רלי צ'פלין (הכניסו כאן: הבהלה לזהב ועוד כמה)
ציון לשבח (=עלה בתגובות ומעולה, או פתאום נזכרתי בו, וגורם לי להרגיש קצת אשמה שהוא לא ברשימה, אבל לא מוצא מקום בקרב על המקום ברשימה): מטריקס, מת לחיות, ברוז', שדרות סאנסט, 12 המושבעים, לוק סטוק ושני קנים מעשנים, חמים וטעים, לפני הזריחה (ואחיו הקטן, לפני השקיעה), כלבי אשמורת (וממזרים חסרי כבוד), ד"ר סטריינג'לאב, חומות של תקווה, סודי ביותר, בחזרה לעתיד, קיק אס, האלמנט החמישי, קזבלנקה, המבוך של פאן, לאון, שיר אשיר בגשם, עיר הילדים האבודים, וואלס עם באשיר, האזרח קיין, נערתו ששת, גבעת חלפון אינה עונה, רחוב 42 (צריך איזה מיוזיקל), מי מפחד מויורג'יניה וולף?, Without a Clue, תעלת בלאומילך
וכמובן: אנימציה. אנימציה עבורי היא רשימה אחרת לגמרי, כי אני לא יכולה לבחור בין אהבות ילדותי, ואיך אפשר בכלל להשוות אותן לסרטים שראיתי כשכבר היו לי ההגנות וההבנות של בן אדם מבוגר? זמזמו לי קרואלה-דהוויל ואני שלכם לנצח. זה לא מאפשר שיפוט והערכה. ואם זה לא נכנס, אז וול-אי כן? אי אפשר ככה. ומה על מרי פופינס? והמיטה המעופפת? ושתים עשרה המשימות של אסטריקס? אוי. אוי, למה התחלתי בכלל עם הרשימה הזו.
לכן, אנימציה, סרטי ילדים ואהבות ילדותי מוגלים לקטגוריה נפרדת.
ויגואר – אהיה בת 29 מחר (היות וגם ככה מדובר בפתילפלצת, אני פשוט אניח שכולכם איחלתם לי בלונים, ואם יש מישהו ש*לא* רוצה שיהיה לי יומולדת שמח שיתקן אותי).
ליצן החצר!
ליצן החצר!![!לב!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_heart.gif" alt="" width="" height="" />)
רשימה לא מייצגת
כמו שאמרו מעליי, הרשימה הזו חלקית מאד ומייצגת סרטים שאני אוהב מאד. הרשימה מסודרת ללא קשר למידת האהבה שלי לסרט.
the Fifth Element
Twelve Monkeys
Twelve Angry Men
Eurotrip
Leon
the Matrix
the Princess Bride
the Shawshank Redemption
Terminator 2
!Top Secret
לרשימה חלקית של סרטים נוספים שכמעט ונכנסו לעשירייה, ראו הודעתה של מאץ' מעליי. כמעט כל הסרטים שם נשקלו בשלב זה או אחר במהלך הכנת הרשימה שלי.
קבלו אותה: הרשימה הלא רשמית של הסרטים האהובים
על פי מגיבי עין הדג נכון ל12/08/12.
מלווה, כמובן בנתונים סטטיסטים כאלה ואחרים. אבל קודם לכל הרשימה ( עם פירוט, כי איזו מין רשימה זה רשימה ללא פירוט?) :
במקום הראשון נמצאת עם 14 איזכורים –
ספרות זולה.( 1994, טרנטינו)
זה העניין בסרט הזה – כל סצנה ממנו, בין אם מדובר בסצנת הפתיחה, סצנת ארוחת הבוקר, סצנת ה-girl, you'll be a woman soon, או באופן כללי, כל סצנה שתיבחר באקראיות מפסיפס סיפורי הפשע העסיסי שסיפק לנו קוונטין טרנטינו – תהיה מוצפת בסטייל וחן משל היה זה רוטב שוקולד בוופל בלגי מ"בבט". בניגוד לסרטים אחרים משנות התשעים, או באופן כללי, בניגוד לסרטים שנעשו לפני יותר מחמש שנים, אי אפשר לראות את הזמן שעבר מאז ועד היום (אולי חוץ מברגע שבו וינסנט שולף טלפון נייד, ואז זה נהיה קצת יותר בולט לעין שאתה רואה סרט מתחילת שנות התשעים). הסרט הזה נשאר, כמו "מטריקס", תמצית הקוליות.
פסיפס. לא פאזל, אלא פסיפס יהיה התיאור הנכון לסרט הזה. פסיפס של סרטים שונים, המתחברים יחד בהרמוניה לסרט אחד מגובש ויפהפה – רומן בלתי ממומש בין רוצח שכיר לאשת המאפיונר שמפעיל אותו. מסע צלב של מתאגרף המחפש שעון שקיבל בירושה מאביו, בשעה שכל המאפיה של לוס אנג'לס רודפת אחריו. והאהוב עלי: שני צירופי מקרים קוסמיים גורמים לרוצח שכיר לתהות באשר לתכלית קיומו.
במקום השני עם 11 איזכורים –
מועדון קרב ( 1999, פינצ'ר)
לא משנה מה המבקרים והאקדמאים ממגזין "sight and sound” יאמרו, “מועדון קרב" הוא קולנוע במיטבו. הוא טור דה פורס של עריכה, צילום, כתיבה, תסריט ומשחק. כל המרכיבים הקולנועיים מתאחדים בו לסרט אחד מטמטם חושים, שגורם לך להרגיש כאילו מישהו עומד מולך ומדקלם את כל המחשבות הסמויות שלא הספקת לחשוב. יצירת מופת לכל דבר ועניין
שני סרטים חולקים את המקום השלישי עם 9 איזכורים כל אחד – הטוב הרע והמכוער , ו12 קופים
הטוב הרע והמכוער (1966, סרג'יו ליאונה)
( מתוך הביקורת של עכרור השלולית )
"יש הרבה סרטים קלאסיים, אבל 'הטוב הרע והמכוער' הוא לא סרט שכדאי לראות כדי לומר שראית סרט קלאסי. הוא סרט שכדאי לראות, כדי להזיע ברגעי השיא שלו, או לשמוע אחר כך בהתמכרות את הנעימה שלו. ובעיקר, כדי למלמל אחר כך, כל החיים, משפטי מפתח ממנו. אלי וואלאך אמר שהוא אף פעם לא הבין למה אנשים כל כך התלהבו מהמשפט הכי מפורסם שלו בסרט. הוא חשב שזה לא משפט כל כך חזק. מכל צופי הסרט, הוא ודאי הבנאדם היחיד שחושב כך.
"When you have to shoot, shoot. Don't talk"
12 קופים ( 1995, טרי גיליאם)
( מתוך הפוסט למעלה של שנואצר)
"עוד סרט שמדבר על לשאוב אותך לעולם אחר, אבל עם הרבה יותר ערך מוסף. הפעם, העולם המוזר שהסרט מציג אינו איזה עתיד מפחיד (למרות שגם מזה רואים טיפונת) אלא דווקא בית משוגעים בעולם שלנו. במילים אחרות, זה סרט מדע בדיוני במסווה של דרמה פסיכולוגית מבריקה, אשר ממשיכה להפתיע במשך כל הסרט. אומנם אין פה תפאורה גיליאמית מסורתית, אבל האווירה המוזרה והמקריפה עדיין נמצאת שם, וכמוה גם הבימוי הצעקני אך אפל של טרי היקר, אשר יוצר חזון מטריד ולא נעים אשר יכול לגרום גם לצופה הפשוט להתשגע כמו הדמויות בו. תתבלו את זה בשחקנים מדהימים, תפניות רבות בעלילה ובמינון מדוייק בשימוש שאלנטים על-טבעיים, ותקבלו סרט שאפשר לצפות בו שוב ושוב בלי שיימאס."
ובמקום החמישי – שני סרטים מאוד מנוגדים , עם 8 איזכורים כל אחד – חומות של תקווה והתפוז המכני
התפוז המכני ( 1971, קובריק)
טוב, להתפוז המכני יש מקום מיוחד בליבי. ראיתי אותו בבר מצווה שלי. כן, בחירה קצת מוזרה לראות במסיבת יום הולדת,ולמחרת כל הילדים בכיתה דיברו על זה שההורים שלהם התקוממו על זה שהאלימות בו היא נוראית ואיך יכלנו לראות סרט כל כך אלים? אבל אנחנו לא ראינו את זה. הסרט הוא לא על אלימות , הוא על האטימות והאכזריות של האדם. בניצוחו של קובריק, ובהופעה ראשית מהפנטת של מלקום מקדואל אנחנו נחשפים לא לתלאותיה של האלימות הפיזית, אלא לקור של החברה שמסביבך , לאלימות השותקת של החברים, המשפחה והממסד. אנחנו לומדים שיש אנשים שלא באמת סולחים. ושיש אנשים שלא היה להם אכפת מהתחלה. היום, כשאלימות נוער נראית דבר נפוץ, הסרט הזה עדיין שם כמו תמרור אזהרה ענקי. וגם בלי כל זה – סרט ענק. רק בגלל התמונות שנשארות איתך – התחפושות. הצפייה בקולנוע של הגיבור. תמונות כל כך אגדיות
חומות של תקווה ( 1994, פרנק דרנבאוט)
(מתוך הפוסט של תום שפירא למעלה)
Feelgood, אפשר לתרגם את זה לעברית? "מרומם רוח" אולי? זה מה שהסרט הזה עושה, הוא מרומם את הרוח, אני צופה בו ומרגיש טוב. תמיד.
ובמקום שישי ( ועד העשירי) עם 7 איזכורים לשמם – האביר האפל, דוני דארקו, ביג לבובסקי והמטריקס
האביר האפל ( 2008, נולאן)
( מפיו של הוטבלאק דסיטו)
"סרט מדהים, ששום דבר שארשום לא יוכל לתאר את גדולתו. מאסטרפיס. נולאן במיטבו. סאגת פשע אפית וריאליסטית מאוד. בפעם הראשונה שראיתי את הסרט לא ידעתי למה אני נכנס. הסרט שאב אותי לתוכו בצורה שרק סרטים מעטים הצליחו. הית' לדג'ר קנה אותי בתור הג'וקר בשני רגעים קטנים: העפרון הנעלם וה-"Look at me" שהקפיץ אותי מהכסא והשתיק את כל האולם. בכל שלושת הפעמים שראיתי אותו בקולנוע."
דוני דארקו ( 2001, ריצ'רד קלי)
אנשים מעדיפים להסתכל על הצד המדב"י של הסרט, של ה"ארנב גדול מזהיר את דוני שתוך 28 יום, 6 שעות, 42 דקות ו-12 שניות העולם יבוא לקיצו", אבל אני לא אוהב לראות את הסרט ככה. אני אוהב להסתכל על "דוני דארקו" בתור סרט נעורים רגוע ועדין, שמספר על חודש בחייו של דוני, ילד מנוכר שמנסה להפוך את החיים שלו להרבה יותר נסבלים (או, לחילופין, להציל את העולם, מה שיכול להיות בונוס חביב). חודש שבו הוא לומד דברים חדשים על העולם, ועל המשפחה שלו, ומתאהב בפעם הראשונה. הבעיה, ואולי גם היתרון, של דוני דארקו, היא שהוא נורא מעורפל: עברו כמעט חמש שנים מהיום שבו ראיתי את הסרט לראשונה, ואני עדיין לא יודע כל כך מה קרה שם. היה ארנב… ואז מין משהו שנראה כמו תולעת אוויר… והמראה נהיית נוזלית פתאום… וזה מתרחש ב-1988 (למה לעזאזל זה מתרחש ב-1988?!)… והיה מנוע של מטוס שמאיזושהי סיבה נפל בחדר של דוני… למה זה קרה?
זה העניין: לא נורא אכפת לי. אני רק זוכר את ההרגשה שהייתה לי כשהמצלמה חלפה על פני הנוף המקסים שבו דוני מתעורר, ואת הוואנשוט הנפלא שהראה את דוני נכנס עם חבריו לבית הספר, ואת סצנת הסיום העדינה, והכל-כך, כל-כך מרגשת. ויותר מכל, אני זוכר את המחשבה הראשונה שחלפה במוחי אחרי שהסרט נגמר, והכתוביות התחילו. היא הייתה משהו כמו: “זה היה הסרט הכי טוב שראיתי בחיים שלי. לא הבנתי כלום
ביג לבובסקי ( 1998, האחים כהן)
בגלל שאני יכול להשיג לכם זרת עד שתיים בצהריים. בגלל שאף אחד לא מתעסק עם ישו. בגלל שדוני צריך לסתום את הפה שלו. בגלל שאני . שומר פאקינג שבת. בגלל שג'ף ברידג'ס וג'ון גודמן לעולם לא היו יותר טובים. בגלל שכל השחקנים המשניים נהדרים. הסרט הכי כיף של האחים כהן. הסרט שאני הכי אוהב של האחים כהן.
המטריקס ( 1999 , האחים וושאבסקי)
( מפיה של תמר)
קלאסיקה. ההמשכים המיותרים לא ישנו זאת. שילוב של אקשן מעולה ומגניב עם הומור, פילוסופיה ומשפטים קלאסיים שכיף לצטט כל פעם מחדש. "זה לא מאוד מקורי, אבל זה מבוצע בצורה מעולה ומתחבר בצורה מדוייקת. סרט שאף פעם לא נמאס לי לראות.
ובמקום ה11 – עם 6 איזכורים לכל אחד – להרוג את ביל חלק 1 , אפוקליפסה עכשיו, הגביע הקדוש, הנסיכה הקסומה
אפוקליפסה עכשיו (1979, קופולה)
במשך כל סיקוונס הפתיחה של הסרט המטמטם חושים הזה, אתה רואה איך מלחמה פשוטה יכולה להרוס גן עדן.
אבל בראש ובראשונה, חייבים לומר את האמת: הצילום של "אפוקליפסה עכשיו" הוא הטוב בהיסטוריה. אין "אווטאר", אין "הילדים של מחר", אין "אמלי" או "זה ייגמר בדם". בלי וואנשוטים ארוכים-ארוכים ובלי פילטרים מסוגננים, ויטוריו סטוררו, אחד הצלמים הגדולים בהיסטוריה, מציף את הקהל ביופי מנקר עיניים בערך בכל שוט של הסרט. עם תאורה אלוהית, וייטנאם נהפכת לארץ הפלאות, ופלוגתו של קפטן ווילארד הופכת לאליס, עם קולונל קורץ (בגילומו מעורר הפלצות של מרלון ברנדו האגדי) בתפקיד מלכת הלבבות שעלולה לכרות את ראשך בכל רגע נתון. אין מילים לתאר כמה שהסרט הזה נפלא. ללא ספק, מקומו ברשימת הסרטים הטובים ביותר בהיסטוריה מוצדק לחלוטין.
הגביע הקדוש ( 1975, טרי ג'ונס וטרי גיליאם)
( מהביקורת של MuchRejoicing)
"אפשר להתלונן שהסרט הוא סתם אוסף בדיחות, ושאין בו גם את העלילה המינמלית שהיתה בסרט מצליח אחר של החבורה, 'בריאן כוכב עליון'. אבל למי יש זמן או כוח להתלונן, כשכמעט כל דקה של הסרט מצחיקה עד דמעות? עדיף לצופה להקדיש את זמנו ללימוד כמה סצינות נבחרות בעל פה, איתור חובב מונטי פיתון, וציטוט הסצינות בפניו. שכן למעריצי 'הגביע הקדוש', אין אושר גדול כמו להביך את עצמם, פלוס משת"פ, בפומבי, על ידי שיחזור בדיחות מהסרט. בין אם מדובר בסר לנסלוט האמיץ, שנפרד בדמעות ממשרתו הגוסס: "הו פטסי, לא מתת לשווא", ומתעלם ממחאותיו של המשרת, שבעצם רק נפצע קלות; או בקטע בו האביר החכם בדוויר מגיע למסקנה שאם אשה שוקלת כמו ברווז, היא מכשפה – היקש שהאביר הגיע אליו בעזרת היגיון צרוף ובלתי ניתן לערעור כל כך, שאפילו "המכשפה" עצמה מסכימה שנשפטה בהגינות. או, בעצם, כל דיאלוג אחר מהסרט."
הנסיכה הקסומה ( 1987, רוב ריינר)
( ועוד פעם, ממקלדתה של תמר)
"סיפור האגדה האולטימטיבי, שמכיל את המתיקות של האגדה עם המודעות העצמית שמבקרת ודואגת שלא נקבל הרעלת סוכר. אומנם באטרקאפ די מעצבנת אבל כמו שלונג ג'ון ציינה בביקורת: אנחנו שם בשביל דמויות המשנה המקסימות והמדוייקות."
להרוג את ביל חלק 1 ( 2003, טרנטינו)
מה שנפלא ב"להרוג את ביל א'” והופך אותו, לטעמי, לאחת מפסגותיה של האומנות השביעית הוא הגרנדיוזיות שלו. טרנטינו לוקח סרט אקשן סטנדרטי, עם עלילה פשוטה (X פגע ב-Y. Y כועס. Y רוצה להרוג את X), ומעלה את הווליום שלו ל-12. הוא לוקח את כמויות ההנאה שיש בסרט אקשן פשוט, ומכפיל אותן בחזקת 25. מעבר לכך שהוא אחד הסרטים הכי טובים בהיסטוריה, מדובר אולי בסרט הכי מהנה שנוצר אי פעם.עם בדיחות ויזואליות קטנות ששזורות במהלך הסרט (כניסתה של הכלה למסעדה של האטורי האנזו היא אולי אחד הקטעים הכי מצחיקים שטרנטינו ביים מימיו), וקרבות מטורפים שרק אחד כמו יואן וו פינג, הכוריאוגרף של סרטי מכות מהוללים, החל מ"נמר דרקון" וכלה ב"מטריקס", נוצר סרט האקשן האהוב עלי אי פעם.
ובמקומות ה15 – התחלה ,סקוט פילגרים נגד העולם, להרוג את ביל חלק 2, ממזרים חסרי כבוד, זה ייגמר בדם ובחזרה לעתיד
זה ייגמר בדם ( 2007, פול תומס אנדרסון)
( מהביקורת של נמרוד)
"כשאדם מן היישוב מתבקש לחוות את דעתו על סרט, הוא בדרך אומר שהוא "אהב" אותו, או שהסרט "יפה" בעיניו. אבל 'זה ייגמר בדם' הוא לא בדיוק סרט מן היישוב, ולמונחים כמו "אהבה" או "יופי" אין משמעות לגביו. 'זה ייגמר בדם' הוא אולי סרט יפה לעין, אבל המבט שלו בדניאל הולך ומתכער ככל שדניאל הולך ונעשה מפלצת, והגיבור עצמו, שנולד כעל-אנוש, מתדרדר לכדי קריקטורה גרוטסקית של עצמו בדקות הסיום. אהבה, כאמור, אין בין הבמאי לגיבור שלו, וקשה לדמיין צופה שיזדהה עם דניאל או עם איליי. 'זה ייגמר בדם', כמו דניאל, הוא סרט מכוער, חסר אהבה ובלתי ניתן לאהבה. אבל יש בו עוצמה מדהימה, מפלצתית. זו לא עוצמה של סיפור אהבה בלתי אפשרי או של ניצחון כנגד כל הסיכויים. זו העוצמה של סילון נפט הבוקע בכוח אדירים מתוך מגדל קידוח ומתלקח ובוער עד שהוא מכלה את עצמו וכל מה שסביבו כליל. זהו קולנוע שחור, שלילי, חדור שנאה, וזהו קולנוע גדול."
התחלה ( 2010, נולאן)
( מפיו של הכובען המשוגע למעלה)
"בלוקבאסטר קיצי שהוא משעשע, יש בו אקשן *ו*מצריך מחשבה רבה? מי שמע על חיה כזאת? שוב, כמו שנאמר בביקורת, הסרט הזה כנראה מעולם לא היה מגיע למסכים אילולא שני דברים – החזון של כריסטופר נולאן וההצלחה של "האביר האפל". אני בטוח שלהרבה אנשים יש רעיונות קולנועים מדהימים, אבל פשוט אין להם את האמצעים להגשים אותם. אני ביניהם, אגב. תביאו לי עכשיו 200 מיליון דולר, and I will blow your mind. סרט גאוני, מותח וחכם, קאסט מעולה ובמאי שהוא אגדה בפני עצמו."
סקוט פילגרים נגד העולם( 2010, אדגר רייט)
( מהביקורת של רד פיש)
"מה שאני מנסה להגיד, במקרה שלא הייתי מספיק ברור, הוא ש"סקוט פילגרים נגד העולם" הוא סרט ממש טוב. זה סרט משחק-המחשב הטוב ביותר שנוצר אי פעם (למרות שהוא לא מבוסס על משחק מחשב), אחד מסרטי הקומיקס הטובים ביותר שנוצרו אי פעם (והוא דווקא כן מבוסס על קומיקס), הקומדיה הרומנטית הטובה של השנה עד שיוכח אחרת, וצפיה בו היא, באחריות, אחד הדברים הכי כיפיים שאפשר לעשות בישיבה."
להרוג את ביל חלק 2 ( 2004, טרנטינו)
( מתגובתו של אדון האופל)
"לפעמים קורה שאני מחליט לראות סצינה בודדה מתוך סרט מסוים, אני מפעיל את הסרט ולאחר כמה דקות שם לב שראיתי כבר יותר מחצי סרט מבלי שהרגשתי. מעט מאוד סרטים עושים לי את זה. זה אחד מהם."
ממזרים חסרי כבוד ( 2009 , טרנטינו)
( מהתגובה של פייפר למעלה)
"לעזאזל איתך, טרנטינו, למה אתה כזה גאון? זה המקום הראשון שלי בדירוג סרטי טרנטינו שהספקתי לראות, אבל בהפרש לא עצום [מקום שני הוא ספרות זולה]. מה יש להגיד? האקשן מדהים, הדיאלוגים גאוניים וזה מדבר על קולנוע. אה, כן, והקטע הזה שמקרקפים פה נאצים. כמו שאר החמישייה הראשונה שלי, זה סרט מושלם לצפיות חוזרות [ות'כלס, זה מה שהכי חשוב]."
בחזרה לעתיד ( 1985, רוברט זמקיס)
( מהתגובה של כש למעלה )
"כל כך מצחיק וכיפי בכל צפיה, למרות שהוא ישן, ולמרות המשחק המוגזם קצת (של ביף, בעיקר), זה עדיין סרט שמגיע לו מעולה. הרבה בזכות כריספין גלובר."
תודה רבה לכל מי שהשתתף ותרם את חלקו ליצור את הרשימה, ותודה רבה גדולה מאוד לעט המרקד שכתב את 5 הפסקאות הנהדרות למעלה על דוני דארקו, ספרות זולה, מועדון קרב, אפוקליסה עכשיו ולהרוג את ביל 1 [ הוא כתב יותר, וזו הייתה קריאה מהנה]
אז מה עושים עכשיו עם הרשימה הזאת? מאוד פשוט –
נהנים ממנה. מדברים עליה.
ועכשיו לחלק ב' – נתונים וסטטיסטיקות שלא יגרמו לכם לעבור את המבחן הקרוב שלכם.
יא אללה- אני כל-כך גאה בעצמי!
רק 3 סרטים מתוך הרשימה הזאת לא ראיתי ("מועדון קרב", "להרוג את ביל" ו"תפוז מכני"). אולי לא השלמתי הרבה קלאסיקות כלליות, אבל בקלאסיקות של עין הדג אני כריש.
אני כמובן מאוכזב מהיעדרם של סרטים כמו "להציל את טוראי" (או בעצם כל סרט ספילברג אחר), "טריינספוטינג" או "ברטון פינק" שמשום מה חשבתי לעצמי שנורא מתאימים לסגנון הכללי של עין הדג. כמובן שזה לא משנה את העובדה שאני עדיין מאוהב בסרטים האלה, אבל עדיין, נראה שאני במחנה משלי. לא שיש בזה משהו רע.
אה, ותודה על השימוש בפסקה שלי על "12 קופים" (כולל שגיאות ההקלדה![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
).![!אחלה!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/2_thup.gif" alt="" width="" height="" />)
ובכללי, קרקר, תודה על היוזמה ועל הטרחה. זה היה ממש כיף
ואני ראיתי רק 4 סרטים מתוך הרשימה...
למרות שצפיתי לכזה מצב, אני מאוכזב מעצמי.
אם אפשר לדעת,
אני מנחש שאחד מהסרטים שראית מהרשימה הוא "סקוט פילגרים", אז מה ה-3 האחרים?
אבוי, טעות!
מסתבר שלשנייה הייתי בטוח ש"הגביע הקדוש" הוא "בריאן כוכב עליון", אז ראיתי רק 3 סרטים מהרשימה:
סקוט פילגרים, הנסיכה הקסומה ובחזרה לעתיד.
רגע רגע רגע
לא ראית גם סרטים מהשנים האחרונות כמו התחלה והאביר האפל, או סרטים פופולאריים כמו המטריקס ומועדון קרב? זה נשמע קצת לא הגיוני בשביל מישהו כל כך פעיל באתר על קולנוע.
לא, לא יצא.
בינתיים, אתם מוזמנים להדיח אותי מהאתר…
ראיתי 8, ואני די גאה בעצמי על זה.
Beat you!
חסרים לי רק התפוז המכני וביג לבובסקי, ואת האחרון אני מתכנן להשלים בימים הקרובים.
בקשר לרשימה, אני לא יודע למה, אבל משום מה הייתי תחת הרושם שההצבעה פתוחה עד היום בחצות ותכננתי לנצל את הזמן עד תום בשביל להשלים קלאסיקות, יצירות מופת וכו'.
בכל מקרה, הנה העשרה שלי (בלי סדר מסוים):
1. ממזרים חסרי כבוד
2. לאון
3. ממנטו
4. הסנדק
5. בריאן כוכב עליון
6. שנים עשר המושבעים
7. שר הטבעות: שיבת המלך
8. קן הקוקיה
9. האביר האפל
10.החבר'ה הטובים
באסה
לא נורא, נתראה עוד מספר שנים רנדומלי ואקראי אם כשיוחלט לערוך סקר דומה.
( אבל אם כבר: זה אומר שהאביר האפל מצטרף לתפוז המכני וחומות של תקווה, ממזרים של כבוד גם עולה מקום, ובריאן כוכב עליון והסנדק זוכים גם הם למקום ברשימה)
כל הכבוד על ההשקעה
(ל"ת)
לא ראיתי את התפוז המכני, אבל שאר העשירייה ראויה בהחלט.
למרות שהיא לא העשירייה שלי.
יישר כח על האיסוף והעריכה, זו רשימה מעניינת ומחכימה מאד!
[קצת חבל שלא מצאת משהו אחר לכתוב על ממזרים חסרי כבוד, אם הייתי יודעת הייתי כותבת את זה קצת פחות אישי וקצת יותר… עם תוכן וכזה.]
אחלה יוזמה וממש אחלה רשימה.
(ל"ת)
חלק ב' – נתונים וסטטיסטיקות שלא יגרמו לכם לעבור את המבח
אז שלום ולהלן הנתונים היבשים ביותר:
204 סרטים מתוך 43 רשימות, מתוכם 119 עם אזכור בודד יחיד, ו65 שנעים בין 2 ל4 אזכורים.
לגבי הרשימה הסופית:
מתוך הרשימה הסופית של ה20 יש 71 מועמדויות לאוסקר ( עם 7 מועמדויות לסרט הטוב ביותר) ו17 זכיות כאשר 2 מהן לשחקן המשנה, 1 לשחקן הראשי ו1 לתסריט המקורי.
הבמאי האהוב ביותר בלי שום צל של ספק הוא טרנטינו – 4 סרטים ברשימה של 20 זה מאוד מרשים. שני הבמאים האחרים שמכניסים 2 סרטים לרשימה הם טרי גיליאם וכריסטופר נולאן.
מתוך ה20 רק שני סרטים לא נכללים ( נכון לעכשיו ) ברשימה של IMDB – סקוט פילגרים , ולהרוג את ביל 2.
רק ארבעה סרטים נמצאים גם בAFI ( ספרות זולה, 12 קופים, חומות של תקווה ואפוקליפסה עכשיו) ורק סרט אחד משותף לרשימה הזאת ולרשימת S+S – אפוקליפסה עכשיו.
הגיוון בעשורים הוא לא הנושא החזק – 6 סרטים מהעשור של שנות ה90 ושנות ה2000. 2 סרטים משנת 2010, 3 משנות ה70, 2 משנות ה80 וסרט אחד משנות ה60. אין משהו לפני.
גם בארצות מוצא של הסרטים אין המון גיוון – לולא הגביע הקדוש והתפוז המכני, הרשימה הזאת הייתה יכול רשימה של AFI למהדרין.
על הרשימה הגדולה:
היו 3 סרטי אנימציה שהיו קרובים להכנס לרשימה, אבל לבסוף גם הם נותרו מחוץ לה. בכלליות מתוך הרשימה של ה204 נרשמו 15 וחצי סרטי אנימציה – רובם המכריע פיקאסר ומיאזאקי.
על סרטי מחזות זמר ואימה אין בכלל מה לדבר, ויש בערך 3 מכל אחד, אף אחד מהם לא מתקרב לרשימה יותר מדי.
חוץ מארה"ב (154 סרטים) , בריטניה היא המעצמת קולנוע השנייה עם 14 סרטים. אחריה יפן עם 10 ( רובם אנימציה ) ,ישראל עם 6 ( שכולם זכו רק לאזכור אחד) וצרפת עם 5.
מחוץ לרשימה המצומצמת יש עדיפות גדולה לשנות ה2000 כאשר שנות ה90 בעקבותם.
יש רק 10 סרטים מכל השנים של 1920-1940, 14 משנות ה50, 7 משנות ה60, 15 משנות ה70 ו26 משנות ה80.
3 סרטים נכנסו לרשימה שיצאו לאור ב2012.
אין שום במאית שסרטה זכה לקבל יותר משני קולות.
אחרי ביג לבובסקי, אין אף סרט של האחים כהן שזכה ליותר מאזכור אחד.
וזהו.
כמו שאמרתי כבר קודם, היה נורא כיף לעשות את הרשימה הזאת ובעיקר כיף לקרוא את כל הרשימות של כל האנשים פה ואת הדיונים הקטנים בעקבותיהם.
אם מישהו רוצה את הטקסט המלא של העט המרקד על הסרטים ברשימה ( מומלץ!) שיפנה אלי, אם מישהו רוצה קובץ אקסל מגושם ( הרבה פחות מומלץ!) של כל הסרטים שהוגשו ונאספו גם שיפנה אלי
אה ולכבוד זה שקזבלנקה לא הוזכר אפילו פעם אחת, אחתום את הכל בציטוט הנהדר
I think this is a beginning of a beautiful friendship
ואם אני מעוניינת בשניהם?
(ל"ת)
אני אשמח לפרסם כאן את ההרחבה המלאה על חמשת הסרטים!
(ל"ת)
תודה רבה!
ולמען הסקרנות – מה הסרט הישן ביותר שהוזכר?
(אני די משוכנע ש"רכבת נכנסת לתחנה" הועלה כאן רק בהומור)
1927- מטרופוליס
ולפייפר – אני אצטרך כתובת אימייל והכל יסתדר מעצמו
תודה.
rooter42@gmail.com
בראבו על ההשקעה!
מילא לספור את הקולות נשמע לי קשה אבל גם להשקיע ככה בסטטיסטיקות, ממש יפה.
מתוך הרשימה הזו לא ראיתי 5 סרטים (התפוז המכני, 12 קופים,חומות של תקווה,אפוקליפסה עכשיו וזה יגמר בדם), אני בהחלט אעבוד על זה בזמן הקרוב.
נ.ב בקשר לסטטיסטיקות: הטוב הרע והמכוער הוא סרט איטלקי מה שמשנה (אבל רק קצת) את המאזן לטובת סרטי חוץ.
איטלקי אמריקאי
אבל כן, צודק.
כל הכבוד
גם על היזמה וההתמדה וגם על הסיכום המפורט. אני חושב שאם באמת ישתתפו כל גולשי עין הדג (או אפילו רק עשרה אחוז מתוכם), תתקבל רשימה מעניינת ואטרקטיבית שלא תבייש אף חובב קולנוע מושבע. מן הסתם, כאנטיתזה לא מכוונת לרשימה של סייט אנד סאונד, רוב הסרטים חדשים יחסית. למעשה, הסרט הישן ביותר הוא משנות השישים.
ההרחבות שלי. 5. דוני דארקו
בוסר. בוסר מתוק הוא ההגדרה הכי טובה, לטעמי, ליצירת המופת הסהרורית של תחילת שנות ה-2000. זה הסרט הראשון של הבמאי הבעייתי הזה, וזה לגמרי ניכר. עד כמה שאני אוהב את הסרט הזה (ואני משוגע עליו, אין ספק), יש בו לפחות שתי סצנות איומות ונוראות, שכתובות, משוחקות ומבוימות בצורה מזעזעת. דוני הולך עם ידידתו החדשה גרטשן ברחוב, והיא מספרת לו כבדרך אגב שאבא שלה דקר את אימא שלה שבע פעמים בחזה, למרות שבצורה שהשחקנית (המקסימה, דרך אגב) ג'נה מאלון, העבירה את השורה הזאת, היא יכלה באותה מידה לומר שהשמש זורחת כל בוקר במזרח. בסצנה אחרת, דוני מתפרץ באמצע הרצאה של מדריך ניו אייג' תמהוני בבית הספר שלו, ומתחיל לחלק לכל הנמצאים באולם עצות, משל היה ורדה רזיאל ז'קונט. אלו שתי סצנות כל כך גרועות, שאלמלא הסרט הזה היה אחד מסרטי הנעורים שאני הכי אוהב בעולם, הייתי מפסיק אחריהן את הסרט מיד, ומשמיד את הדיסק שלו. אבל למזלנו, אלו רק שתי סצנות בסרט הנפלא הזה.
אנשים מעדיפים להסתכל על הצד המדב"י של הסרט, של ה"ארנב גדול מזהיר את דוני שתוך 28 יום, 6 שעות, 42 דקות ו-12 שניות העולם יבוא לקיצו", אבל אני לא אוהב לראות את הסרט ככה. אני אוהב להסתכל על "דוני דארקו" בתור סרט נעורים רגוע ועדין, שמספר על חודש בחייו של דוני, ילד מנוכר שמנסה להפוך את החיים שלו להרבה יותר נסבלים (או, לחילופין, להציל את העולם, מה שיכול להיות בונוס חביב). חודש שבו הוא לומד דברים חדשים על העולם, ועל המשפחה שלו, ומתאהב בפעם הראשונה. הבעיה, ואולי גם היתרון, של דוני דארקו, היא שהוא נורא מעורפל: עברו כמעט חמש שנים מהיום שבו ראיתי את הסרט לראשונה, ואני עדיין לא יודע כל כך מה קרה שם. היה ארנב… ואז מין משהו שנראה כמו תולעת אוויר… והמראה נהיית נוזלית פתאום… וזה מתרחש ב-1988 (למה לעזאזל זה מתרחש ב-1988?!)… והיה מנוע של מטוס שמאיזושהי סיבה נפל בחדר של דוני… מה הולך בסרט הזה?
זה העניין: לא אכפת לי. אני רק זוכר את ההרגשה שהייתה לי כשהמצלמה חלפה על פני הנוף המקסים שבו דוני מתעורר, ואת הוואנשוט הנפלא שהראה את דוני נכנס עם חבריו לבית הספר, ואת סצנת הסיום העדינה, והכל-כך, כל-כך מרגשת שלו. ויותר מכל, אני זוכר את המחשבה הראשונה שחלפה במוחי אחריה, כשהסרט נגמר, והכתוביות החלו. היא הייתה משהו כמו: “זה היה הסרט הכי טוב שראיתי בחיים שלי. לא הבנתי כלום".
דבר מצחיק הוא
המסר של הסרט, הוא ההפך המוחלט ממה שרוב האוהדים(הרבים מאוד) של הסרט חושבים שהוא. הסרט הוא אנטי-אנרכיסטי באופן מוחלט. אני לא יודע מה אתה לקחת מהסרט,אבל המשפטים של טיילר דרדן הם לא פנינות חוכמה, לפחות לא בעיני יוצרי הסרט.
דרך אגב, אני ראיתי את כל הסרטים ברשימה שלך, אם כבר נפתח פה דיון-משהו.
לדעתי הסרט הזה
הוא על איך אנחנו כחברה יכולים להתחיל לאהוד כל אדם, גם טרוריסט, אם הוא מספיק כריזמטי ומדבר על התנגדות, על חופש ועל שיוויון. לפחות בשבילי הסרט שיחק במוח, וגרם לי להרגיש אשם שאני אוהד חבורה של רוצחים ומחבלים רק כי הם הצליחו לגרום לי לסימפטיה על ידי הדיבורים שלהם על עד כמה הם סובלים מדיכוי, ואני לא חושב שאני היחיד שהרגיש ככה. ותכלס, זה אומר כ"כ הרבה על העולם של פעם ושל היום. לנין למשל לא היה יותר מטרוריסט, שלא נדבר בכלל על המהפכנים הצרפתים או אפילו אלה שמשתתפים עכשיו באביב הערבי. ועדיין, הם הפכו לסמלים של חופש, שיוויון ואחווה. עולם מוזר.
תלוי מי מגדיר את הטרוריסט...
(ל"ת)
יש לנו שתי ביקורות על "מועדון קרב" מלאות בדיונים האלה.
ובאחת מהן אפילו נמצאת גם התמונה הטובה ביותר שהתפרסמה אי פעם באתר. אתם בהחלט מוזמנים לשם:
גירסת המועדון
גירסת הקרב
3. ספרות זולה
ברוך ה', 1994 הייתה שנה ברוכה בסרטים נהדרים. סרטים כמו “פורסט גאמפ", אחד הסרטים הכי חדים ומושחזים ובו בזמן אחד הסרטים הכי מקסימים ומרגשים בתולדות הקולנוע האמריקאי, “חומות של תקווה", אחד מסרטי הכלא הנפלאים ביותר בהיסטוריה, ומעל כולם – “סטנטנגו" של בלה טאר.
אוקי, אוקי, לא צריך לזרוק עלי עגבניות, כל אחד, בשלב כלשהו בחיים שלו, יצטרך לגנוב בדיחות מרד פיש. העניין הוא שאני תמיד נהיה קצת חמקן כשזה נוגע ל"ספרות זולה". מכירים את זה, כשאתה נמצא ליד בן אדם ממש, ממש מגניב, ואתה מתחיל להיות קצת לחוץ, עד שאתה מגיע לשלב שבו אתה מתחיל לספר בדיחות מטופשות? ככה זה עם "ספרות זולה". היה שלב מסוים בחיים שלי, שבו המטרה העיקרית שלי באותה תקופה הייתה לראות את "ספרות זולה", כמה שיותר מהר. לצערי הרב, התקופה הזאת מונצחת על גבי אתר כחול זה, ורוב הסיכויים שאם תראו תגובה של העט המרקד מסביבות קיץ 2008, היא תעסוק ברצוני העז לראות את "ספרות זולה".
לאחר מאבק שארך כשנה, אימי היקרה הסכימה, בסופו של דבר, לתת לילד הרך שהוא אני לראות את הסרט הנפלא הזה. ובאותו היום, הלכתי לאוזן השלישית ולקחתי משם את ספרות זולה, וצעדתי בגאון הביתה כדי לראות אותו, יומיים לפני קיצו של החופש הגדול. מיותר לציין שאחרי שנגמרה סצנת הפתיחה (המבריקה, עד היום) ו-misirilou, נעימת הגיטרה האפית של דיק דייל, החלה, הגבתי פחות או יותר כמו שהגיבה מיה וואלאס למראה שקית ההרואין של וינסנט וגה.
אבל בשלב מאוד מוקדם גיליתי שאני נורא לא אובייקטיבי ביחסי אל הסרט הזה – אחרי מאבק של שנה לא יכולתי לגתש לסרט הזה ולא לאהוב אותו. ולכן, נדרשה צפייה חוזרת. לקראת צאתו של "ממזרים חסרי כבוד" לקולנוע, הסינמטק ארגן רטרוספקטיבה לסרטי טרנטינו.
לאחר שנגמרה סצנת הפתיחה, והאני באני צעקה ליושבי בית הקפה " any of you, fucking pricks: move, I'm gonna execute every motherfucking last one of you a”, לא יכולתי לעצור בעצמי, והתחלתי למחוא כפיים בהתלהבות (מיותר לציין, כל אולם 1 של הסינמטק הצטרף אלי).
זה העניין בסרט הזה – כל סצנה ממנו, בין אם מדובר בסצנת הפתיחה, סצנת ארוחת הבוקר, סצנת ה-girl, you'll be a woman soon, או באופן כללי, כל סצנה שתיבחר באקראיות מפסיפס סיפורי הפשע העסיסי שסיפק לנו קוונטין טרנטינו – תהיה מוצפת בסטייל וחן משל היה זה רוטב שוקולד חם בוופל בלגי מ"בבט". בניגוד לסרטים אחרים משנות התשעים, או באופן כללי, בניגוד לסרטים שנעשו לפני יותר מחמש שנים, אי אפשר לראות את הזמן שעבר מאז ועד היום (אולי חוץ מברגע שבו וינסנט שולף טלפון נייד, ואז זה נהיה קצת יותר בולט לעין שאתה רואה סרט שמבוגר ממני בשנתיים). הסרט הזה נשאר תמצית הקוליות.
פסיפס. לא פאזל, אלא פסיפס יהיה התיאור הנכון לסרט הזה. פסיפס של רסיסי קולנוע שונים, המתחברים יחד בהרמוניה לסרט אחד מגובש ויפהפה – רומן בלתי ממומש בין רוצח שכיר לאשת המאפיונר שמפעיל אותו. מסעו של מתאגרף המחפש שעון זהב שקיבל בירושה מאביו, בשעה שכל המאפיה של לוס אנג'לס רודפת אחריו. והאהוב עלי: שני צירופי מקרים קוסמיים שגורמים לרוצח שכיר לתהות באשר לתכלית קיומו.
ולאורך הסרט מופיע עוד אוסף של דמויות מגניבות בטירוף, כמו וולף, פותר הבעיות של המאפיה בלוס אנג'לס, או מרסלוס וואלאס, אחד המאפיונרים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע (תרתי משמע), או אזמרלדה וילה-לובוס, נהגת מונית ספרדייה עם אובססיה למוות, או פאמפקין והאני-באני, שני גנבים קטנים ובריטים שאוהבים אחד את השני נורא, ורק רוצים להגיע הביתה עם מספיק כסף כדי שהם לא יצטרכו למצוא עבודה אמיתית, או את זד, הדמות השנייה הכי מפחידה שהופיעה בסרט של טרנטינו (בכל זאת, האנס לנדה). וזה בלי לציין את שלושת הדמויות הסוג-של ראשיות: וינסנט וגה, הרוצח השכיר שחזר משלוש שנים באירופה, מיה וואלאס, אשתו הנרקומנית של מרסלוס וואלאס, הפרי האסור שיכול לגרום לאנשים להיזרק מחלון בגלל מסאז' ברגליים, ויותר מכל – ג'ולס ווינפילד – הרוצח השכיר שמתנהג כמו שילוב של הנביא יחזקאל ושאפט, בגילומו של סמואל ל. ג'קסון, באחת מתצוגות המשחק האהובות עלי.
זאת הגלריה הצבעונית הזאת של הסיפורים המשונים והדמויות הגדולות שהפכו את הסרט הזה לקלאסיקה בת ה-18 שנים עליה אנחנו מדברים. החדות המרשימה של הטקסטים שכתבו רוג'ר אייברי וקוונטין טרנטינו, והמשחק הנפלא של כל האנסמבל הענק הזה נשארים מרשימים עד היום הזה. ובנוסף, אני מכיר רק עוד שני סרטים שאחרי שנגמרו גרמו לי לחבק את מסך הטלוויזיה. אחד מהם נמצא ברשימה הזאת.
2. להרוג את ביל, כרך I
טרנטינו, מעבר להיותו אחד הבמאים הכי טובים שהאומנות השביעית ידעה, הוא גם החבר הכי טוב שלי. כמובן שהוא לא יודע את זה עדיין, אבל הוא יהיה מודע לזה באיזשהו שלב. ואם אני ארצה להצביע על הנקודה הספציפית שבה יליד נוקסוויל הפסיכי נהיה החבר הכי טוב של ירושלמי פשוט, אני חייב לומר שיהיה מדובר ברגע שבו ראיתי את חלקו הראשון של להרוג את ביל. אני זוכר שהרגשתי כאילו כל הסרטים שראיתי עד לנקודה הזאת בזמן, סוף קיץ 2008, היו פשוט בילד אפ של 12 וחצי שנים.
ל"להרוג את ביל" הראשון לא היה תסריט מבריק. עד שהסרט הזה הגיע, טרנטינו בעיקר נחשב לתסריטאי מחונן, אבל מאז הסרט הזה, טרנטינו הוכיח שהוא במאי משכמו ומעלה, ושהוא יודע טוב מאוד איך לתפעל סרט, על כל מרכיביו, על הצד הטוב ביותר. באיזשהו שלב בסרט טרנטינו הופך את "להרוג את ביל, חלק א'” לאופרת דמים קולנועית ומסוגננת, שבה כל שנייה מגיע קטע מוזיקלי אחר, שמכתיב את האווירה של הסצנה. לאט לאט, הוא מכניס אותך למעין טריפ משונה ומטורף שלוקח אותך לטיול בין סגנונות שונים של עשייה קולנועית, והופך את הסיפור הפשוט נורא של הסרט לחוויה שלא ראיתי כמוה עד אז ומאז. אתה משייט בין קטעי שחור לבן מהממים, לסיפור שמועבר כולו בסטילס, לסיקוונס שלם באנימציה (מזעזעת, דרך אגב. כזאת אנימציה גרועה לא ראיתי עד אז ומאז. וזה היה פשוט מעולה).
מה שנפלא ב"להרוג את ביל א'” והופך אותו, לטעמי, לאחת מפסגותיה של הקולנוע הוא הגרנדיוזיות שלו. טרנטינו לוקח סרט אקשן סטנדרטי, עם עלילה פשוטה (X פגע ב-Y. Y כועס. Y רוצה להרוג את X), ומעלה את הווליום שלו ל-12. הוא לוקח את כמויות ההנאה שיש בסרט אקשן פשוט, ומכפיל אותן בחזקת 25. מעבר לכך שהוא אחד הסרטים הכי טובים בהיסטוריה, מדובר אולי בסרט הכי מהנה שנוצר אי פעם.עם בדיחות ויזואליות קטנות ששזורות במהלך הסרט (כניסתה של הכלה למסעדה של האטורי האנזו היא אולי אחד הקטעים הכי מצחיקים שטרנטינו ביים מימיו), וקרבות מטורפים שרק אחד כמו יואן וו פינג, הכוריאוגרף של סרטי מכות מהוללים, החל מ"נמר דרקון" וכלה ב"מטריקס", נוצר סרט האקשן שאני הכי אוהב בעולם.
ב"להרוג את ביל" הראשון, טרנטינו התחיל לעשות קולנוע טהור. וחמש שנים לאחר מכן, ילד צעיר נחשף לסרט הזה פעם ראשונה, ובערך כל שנייה ממנו ריגשה אותו לאין שיעור: לוסי ליו צועקת לכל הכפופים לה בשעה שהיא מנופפת בראשו של אחד מהם, הכלה נזכרת בשנייה שבה היא נורתה בראש, הכלה נוגעת בבטנה ורואה שהיא כבר לא בהיריון, ומעל לכל: השנייה האחרונה של הסרט. כל הכיף הלא נורמלי, כל חווית הבידור האלוהית שאותה הילד הקטן חווה ב-119 ו-59 השניות האחרונות, מתגמדות לעומת ההרגשה שאותה הילד הקטן הרגיש לאחר שנאמר המשפט האחרון של הסרט. מעין תחושה של קתרזיס, של זיכוך אותו הוא לא חווה עד אז ומאז. “להרוג את ביל, חלק א'” הוא, במילה אחת, קולנוע. ובארבע מילים: כיף שלא מהעולם הזה. או מאיזשהו עולם.
מעלים בחזקה, לא מכפילים.
וזהו. הכתיבה שלך נפלאה וממש כיף לקרוא את הסיכומים האלו. תודה.
1. אפוקליפסה עכשיו
(דיסקליימר: ההבהרה הכי גרועה ברשימה הזאת, על הסרט הטוב ביותר אי פעם. העניין הוא שראיתי אותו פעם אחת, פשוט כי אני מפחד לראות אותו שוב. It's the best I can do)
בכל סרט שאתה רואה, בין אם הוא קומדיה רומנטית חמודה, או סרט ביוגרפיה על כנר ניצול שואה ועיוור, חייב, בעיני, להיות מרכיב אחד חשוב: טירוף.
כשאדם ניגש לצלם סרט, הוא חייב שיהיה בו משהו בלתי שפוי. בן אדם קם בבוקר, מצחצח שיניים, והולך לבית הספר או לעבודה, והוא חייב להיות מסודר, ורהוט, ונקי ושפוי, ואחר כך, כשהוא ילך לראות סרט, הוא יוכל להשתחרר מזה. הוא יוכל לאבד את האשליה הזאת, ולהיחשף למנת טירוף מזוקקת של שעה וחצי (או יותר, במקרה של אפוקליפסה עכשיו).
ההבנה הזאת חדרה אלי כשראיתי את "אפוקליפסה עכשיו" – כי אם יש סרט אחד שנראה כאילו מקומו הראוי הוא ב"אברבאנל"או ב"שלוותא" זה הוא. זה מתחיל כבר בשנייה הראשונה של הסרט: שוט ארוך שמתעד ג'ונגל וייאטנמי ויפהפה, שלצלילי השיר "The end” של "The doors”, מופצץ.
במשך כל סיקוונס הפתיחה של הסרט המטמטם חושים הזה, אתה רואה איך מלחמה פשוטה יכולה להרוס גן עדן.
אבל בראש ובראשונה, חייבים לומר את האמת: הצילום של "אפוקליפסה עכשיו" הוא הטוב בהיסטוריה. אין "אווטאר", אין "הילדים של מחר", אין "אמלי" או "זה ייגמר בדם". בלי וואנשוטים ארוכים-ארוכים ובלי פילטרים מסוגננים, ויטוריו סטוררו, אחד הצלמים הגדולים בהיסטוריה, מציף את הקהל ביופי מנקר עיניים בערך בכל שוט של הסרט. עם תאורה אלוהית, וייטנאם נהפכת לארץ הפלאות, ופלוגתו של קפטן ווילארד הופכת לאליס, עם קולונל קורץ (בגילומו מעורר הפלצות של מרלון ברנדו האגדי) בתפקיד מלכת הלבבות שעלולה לכרות את ראשך בכל רגע נתון. אין מילים לתאר כמה שהסרט הזה נפלא. ללא ספק, מקומו ברשימת הסרטים הטובים ביותר בהיסטוריה מוצדק לחלוטין.
קראתי את כל הפירוטים שלך, ועכשיו אני עצוב. למה? כי אני ממש מקנא (אבל לא בצורה קריפית, בצורה היותר תמימה) בזה שאני לא מתקרב ללכתוב טוב כמוך. אני לא צוחק, זה כמו שורה משיר מזרחי, "כל-כך יפה שזה כואב" או משהו כזה. כל הכבוד!
It seems that envy is My sin…![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
Become vengeance, Dancing Pen. Become wrath… אוי, טעות בסרט
אני יודע שחופרים לך על זה,
אבל לעזאזל, אתה כותב נהדר. בכל טקסט שלך אפשר להרגיש כמה אתה אוהב קולנוע, וזה מדהים אותי כל פעם מחדש. עם עד עכשיו כולם פנו אלייך ב"אתה יודע, כדאי לך לפתוח בלוג", עכשיו אני דורש ממך את זה. תפתח בלוג. מיד. כבר השגת לך קורא קבוע![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
ברשימה לא ראיתי את :
"12 קופים", "התפוז המכני", "ביג לבובסקי", "אפוקליפסה עכשיו", "הגביע הקדוש" ו"זה יגמר בדם".
סך הכול 6 סרטים, דווקא לא רע!
אבל רק רציתי להוסיף שלמרות שראיתי את זה באיחור "רקוויאם לחלום" בהחלט מצטרף לרשימה שלי. אני רק צריך להחליט איפה.
מפתיעים מאוד בהיעדרם
שר הטבעות – הזוכה הבלתי-מעורער של סקרי סוף השנה בעין הדג.
דארן ארונופסקי – הזוכה בסקר "תזיז ת'תחת" של עין הדג, ש-"רקוויאם לחלום" שלו הפך לאחד הסרטים הראשונים הכי מדוברים פה באתר.
שמש נצחית בראש צלול – שגם זכה להרבה מאוד אהדה פה.
את ההיעדרות של השלישיה הזאת אפשר להסביר, אולי, בהשתתפות של יותר מצביעים שנכנסו לאתר בגלגולו החדש. מה שקצת יותר קשה להסביר זו ההיעדרות של…
פיקסאר – אף סרט שלהם? באמת?
אולי אנשים התעייפו כבר בחודש שעבר
מהויכוחים על סרט פיקסאר הגדול ביותר.
האמת היא ש
לפיקסאר היו שני סרטים שמחכים בתור להכנס ברשימה ( כלומר עם 4 הצבעות) – וול-אי וצש"ס 3.
לשר הטבעות לא הייתה באמת תהודה ( רק סרט אחד מהשלושה קיבל 2 אזכורים)
ולארנופסקי היו 2 סרטים עם 2 הצבעות ( המעיין ורקוויאם לחלום), וכך גם שמש נצחית בראש צלול.
אני חושב שעוד סיבה שאפשר למצוא את העדרותם של הסרטים של ארנופסקי זה שרוב האנשים פה אמרו שזה לא הסרט הטוב ביותר אלא הסרט שהם הכי נהנו ממנו ורוצים לצפות בו שוב.
מי פאקינג רוצה לראות את רקוויאם לחלום שוב?!
ואם אנחנו עוסקים בהיעדרויות: כל סרט של סקורסזה, או שפילברג. ( אבל אפשר להיות פה כל היום ולמנות חסרונות קריטים, אז כנראה כדאי שנפסיק)
מגניב
רק 3 סרטים מהרשימה הזו לא ראיתי: 'אפוקליפסיה עכשיו', '12 קופים' ו'זה ייגמר בדם'. אני מבסוט מהפרוייקט המצויין וממצבי בהשכלה הקולנועית שלי.
כל הכבוד.
כל הכבוד לקרקר, לכל מי שרשם את הסרטים האהובים עליו, ובמיוחד מי שפירט מדוע, וכל הכבוד לי שמתוך הרשימה יש סרט אחד שלא ראיתי (אפוקליפסה עכשיו).
למען האמת, בעשירייה הראשונה אין אף סרט שאני לא אוהב, אך אין שם גם אף סרט שאני הייתי מכניס לעשירייה שלי, חוץ אולי מספרות זולה. או התפוז המכני. או חומות של תקווה. או המטריקס.
זו הבעיה של הרשימה הזו, שעדיין לא הגדרנו בדיוק מהי. האם אלו הסרטים האהובים ביותר? הסרטים הטובים ביותר (מבחינת עשייה קולנועית)? הסרטים המשפיעים והחשובים ביותר?
אין ספק שהרשימה שהרכבנו למעלה היא רשימה מכובדת, המשלבת סרטים טובים וחשובים, ושחובבי קולנוע צעירים יותר או מתחילים יוכלו להתחבר אליה יותר מאשר הרשימה של S&S.
מברוק
לא קל לעשות דבר כזה, אז שוב, כל הכבוד ותודה לך! יש כמה סרטים שלא ראיתי ברשימה הזאת, אבל כמו שכתבתי למעלה, אני עובד על זה.
אה, וזה ׳המטורף', במטותא ממך.
וואלה, מפתיע שאף אחד לא בחר בסרט של ספילברג...
לא "טוראי ראיין"? לא "מלתעות"? לא "אינדיאנה ג'ונס"? לא "רשימת שינדלר"? לא "דו"ח מיוחד"?
ומה עם "מלחמת הכוכבים"? או "בלייד ראנר"? או איזשהו סרט של סקורסזי או סרט אנימציה כלשהו?
מוזר.
זה כי הם זקנים מנותקים מהמציאות
(ל"ת)
וואו, אני בבעיה.
הרבה מאד סרטים ברשימה הזאת ראיתי ופשוט לא אהבתי (עד שנאתי).
מועדון הקרב – סרט שראיתי בגיל 14 וחשבתי הוא קשקוש עלק-מודרני שמנסה להגיד משהו חדש על הגבריות בעולם המודרני אבל נופל לקלישאות הרדודות ביותר שאפשר לחשוב עליהן. יש לי הרגשה שאם אני אראה אותו עכשיו עם המודעות החברתית שיש לי אני ארצה לחנוק את הבמאי.
מטריקס – באמת? באמת? דווקא הסרט הזה, שכל כך לוקח את עצמו ברצינות, שעמוס במטאפורות ואינטרטקסטואליות ללא כיסוי, שלא מצליח להפיק שום רעיון קוהרנטי חכם אחד? אם זה היה סתם סרט מגניב ניחא, אבל הרצינות התהומית שלו יחד עם העמדת הפנים שיש לו אשכרה משהו חשוב להגיד פשוט גרמו לי לזלזל בו.
קיל ביל – כמה שאני לא אוהבת את טרנטינו. הבן אדם פשוט מאוהב בעצמו. כשאני רואה סרטים שלו תמיד יש לי הרגשה כאילו אני נכנסת לחדר בו טרנטינו מאונן (כן טרנטינו! אתה טוב טרנטינו! יותר אלים טרנטינו!), ואני יכולה לצאת או להישאר, אבל בתכלס האקט מתמקד בעיקר בו ולא כדאי שאני אפריע.
ספציפית הסרט הזה פשוט שעמם אותי, וכמו סקוט פילגרים, כל פריים בו מזיע ממאמץ להיות מגניב.
סקוט פילגרים – עוד סרט שמאוהב במגניבות שלו ומעמיד פנים שהוא חדש ומלא רעיונות, אבל למעשה רק מבסס את הקלישאות שכולנו מכירים (למשל דמות נשית ראשית שבעצם אין לה שום אופי או עניין, אבל הגיבור אוהב אותה כי היא מגניבה ומחליקה על גלגיליות, בדיוק כמו כל סרט אקשן בו הגיבור מתאהב באישה כי היא כוסית בלונדינית).
חוץ מזה לא ממש אהבתי את 12 קופים (אבל ראיתי אותו כ"כ ממזמן שאני באמת לא זוכרת למה), את הגביע הקדוש (ההומור של מונטי פייטון אף פעם לא עשה לי את זה) ואת ממזרים חסרי כבוד (כי כאמור אני לא אוהבת את טרנטינו).
מה שכן ראיתי חלק מהסרטים האלה מאד ממזמן, ורק פעם אחת, אז אולי צפייה שניה בגיל בוגר יותר תשנה את דעתי.
לרגע חשבתי שאתה מגיב לכובען
בנושא הסרטים הגרועים של כל הזמנים. אם זה היה נכון אז באמת היית בבעיה.
אקליפסית, לא אקליפסון.
(ל"ת)
לאחר התלבטויות רבות
בחרתי את עשרת הסרטים שאני הכי אוהב. ניסיתי ככל האפשר לאזן בין סרטים שכולם מכירים לבין סרטים נדירים יותר, מהסוג שהיו משודרים בכבלים של שנות התשעים בערוץ הסרטים או בהצגה שנייה אבל לא הרבה מכירים וחבל. סקוט פילגרים לא ברשימה שלי, אבל האמת היא שדי שנאתי את העליהום שהיה פה כלפי מי שכן בחר אותו רק כי הוא יחסית טרי בזיכרון. אני ממש לא חושב שהיה כאן אפקט שרק בנושא פילגרים, זה פשוט סרט שכיף לאהוב. בכל אופן, הרשימה שלי. בכוונה לא דירגתי אותה במספרים אלא פשוט כתבתי את מה שאני חושב עליו בזרם התודעה וסידרתי כרונולוגית כי זה לא שהסרט הראשון שכתבתי הוא הכי טוב והשאר מתחתיו, אלה פשוט עשרה סרטים שאני נורא אוהב וגם נורא איכותיים בעיני אחרים.
• טרילוגיית בחזרה לעתיד (1985-1990) – כל עינדגיסט זוטר יודע להסביר מה טוב בסדרת הסרטים המופלאה הזאת, ובמיוחד בסרט השני וההו-כה-איב"י שלה. זאת טרילוגיה כיפית שפשוט עושה טוב על הנשמה, בלי הומור ילדותי ומאולץ בסגנון סרטי הארי פוטר ובעצם עם כל מה שסרטי הארי פוטר מנסים להעביר ללא הצלחה – חברות אמיצה (בין דוק ומרטי), רומן אמין ומרגש (בין דוק וקלרה), אהבת אם לבנה ובן לאימו (מרטי ולוריין), וכמובן הרשע האולטימטיבי שכולם אוהבים לשנוא, גם אם במציאות השחקן שמשחק אותו נחמד כמו רייצ'ל מק'אדמס – ביף טאנן. העובדה שאני יליד 1985 היא בהחלט בונוס, כך נוצר מצב שבו כל פעם שדוק אומר משהו על השנה הזאת אני מקבל שוב צמרמורות עונג ידועות.
• אמור תפילה קטנה (1993) – סרט שלא הרבה זוכרים וחבל שכך, למרות שבסוף הניינטיז-תחילת האלפיים הוא עדיין היה משודר הדי רבה בערוץ הסרטים וגם בהולמארק בגרסה מצונזרת. דרמת אינדי אוסטרלית קטנה ומרגשת על סימור, ילד מתבודד ורגיש שתמיד הזכיר לי את עצמי, ועל ההתאהבות המסורה שלו באנג'י, בחורה יפה ונחמדה (נחמדה? יותר נכון יהיה לומר דו-קוטבית) שסובלת מהתמכרויות קשות להימורים ולסמים. את הסרט ביים ריצ'ארד לוונשטיין שגם ביים כמה קליפים של U2 או משהו כזה, והשימוש שלו בשיר "One" שלהם בקרדיטים פשוט האיר בצורה כל-כך יפה על מערכת היחסים בין סימור לאנג'י, ומאז אני מאוהב גם בשיר וגם בסרט. הסרט מבוסס על ספר נעורים אוסטרלי ידוע מתחילת שנות התשעים בשם Came Back to Show You I Could Fly, אבל כמובן שבישראל הוא בכלל לא ידוע ולכן ממש לא חובה לקרוא אותו כדי להנות מהסרט, שהוא באמת חובה.
• כחול (1993) – הסרט היומרני ביותר ברשימה הזאת. סרטו האחרון של דרק ז'ארמן, במאי בריטי שהיה הומוסקסואל מוצהר ונכנס לאיידס. כל הגימיק של הסרט הוא שאין בו בכלל עלילה, שחקנים או תנועה בכלל, רק מסך כחול ותסכית רדיו פיוטי לפרקים ומזעזע לפרקים שמספר בלי כחל ושרק את גסיסתו של ז'ארמן מהמחלה. הנושא בדרך כלל ממש לא קרוב לליבי, בעיקר אחרי שהושם ללעג בצורה כל-כך יעילה בפרקים כאלה ואחרים של סאות' פארק וגם בסירטם של פארקר וסטון צוות אמריקה, אבל הסרט הזה, למרות שיש מי שיאמרו שהוא בכלל לא סרט, נוגע בי בצורה מיוחדת במינה, גם אם פלצנית, מתנשאת ופוסטמודרניסטית/דנברזלית.
• The Virgin Suicides (1999) – למה 1993 מככבת אצלי ברשימה כל-כך הרבה? הסרט אמנם יצא ב-1999 אבל הספר שעליו הוא מבוסס יצא ב-1993, וכן אני מסרב לקרוא לשניהם בשם העברי המגוחך שלהם. סרט אווירה קלאסי, פסקול נפלא של אייר, משחק מצוין של השחקניות היפהפיות (רק חבל שקירסטן דאנסט ביזתה את עצמה אחר-כך בבדיחות קופרופיליות על טורנס שיפמן במעודדות צמודות שנה אחר-כך). דן ברזל שמו יתברך, אגב, מצא רמזים חתרניים ופפ"מיסטיים בשני הסרטים גם יחד.
• אדפטיישן (2002) – כי ככה כותבים fiction ולא רק קולנוע. כי אני מאוהב בצ'ארלי קאופמן ולא באמה סטון ולא מתבייש להודות בזה. כי הסרט הזה הוא פשוט בית ספר לתסריטאות, גם אם בכל זאת שווה לא לשבת בבית ולהתבכיין אלא כן ללכת להרצאה של רוברט מקי, או לפחות לקנות את סיפור.
• אלפנט (2003) – כי גם כשבפירוש ידעתי את הסוף מכל התקצירים, זה ממש לא הפריע לי. בגלל הביקורת המצוינת של אביעד "פינגווין" שמיר. בגלל שהסרט הזה באמת מראה, כמו שכתבתי כבר אז, שתיכונים אמריקאיים הם אוטופיה או מוצגים כאוטופיה, ומה שאלכס ואריק עושים בסרט הזה זוהי הפרעה או שבירה זמנית בלבד של האוטופיה, ומי שחושב ההפך ממני (שזאת דיסטופיה או בכלל לא) – שיגיב.
• רטטוי (2007) – אני לא אוהב אנימציה. גם לא שונא. אני פשוט לא מבין בה כדי לדון עליה בעין הדג כאילו אני כן מבין בה. מה אני כן אוהב ויודע ומבין בו? אוכל טוב, אמנות טובה, יצירה טובה וכתיבה טובה, ורטטוי נותן לי את כל זה ובענק. סרט האוכל האולטימטיבי, סרט הדיסני/פיקסאר האולטימטיבי, סרט הדייטים האולטימטיבי, סרט הנוסטלגיה האולטימטיבי, סרט שגם אלף בדיחות גרועות של טווידלדי בעין הדג לא יצליחו להרוס לי. אז לא, ממש אין לי כוונה להתחיל להשתפך באקווריום של פישלר על כמה פיקסאר מקסימים ודרימוורקס גרועים, ועוד להתחיל לייחס השפעות לדברים שאני באמת לא מבין בהם או עוקב אחריהם, אבל רטטוי תמיד יישאר סרט האנימציה האהוב עליי בכל הזמנים, ולו רק בגלל שמשחק המילים "חרטטוי" תמיד מצחיק אותי בלי קשר לכלום.
• סינקדוכה, ניו יורק (2008) – התלבטתי מאוד אם להכניס את הסרט הזה לרשימה. לא רק כי הוא עוד סרט של קאופמן, אלא כי הוא באמת מפחיד אותי. מפחיד-מפחיד, לא כמו אותן סצנות מיושבנות בפסיכו או בניצוץ שכולם כבר יודעים מתי הן יגיעו. הסרט הזה מפחיד אותי כי לא ידעתי עליו כלום והוא צימרר אותי והגעיל אותי לכל אורכו, וכמה שקראתי דיונים עליו בדבי וניתוחים שלו אצל איברט אני עדיין מרגיש שהסרט הזה מבין אותי יותר טוב משאני מבין את עצמי, וזאת הרגשה מפחידה. עד-כדי-כך מפחידה, שאני כמעט לא רוצה לחיות איתה. הסרט הזה פשוט מעיר לי כל-כך טוב על עצמי, על האובססיות שלי, על הפחדים הכי גדולים שלי, של כולנו. על הצורה שבה אני מלהק ומתייג אנשים בחיי ובעיקר את הבנות בחיי לפי איך שנוח לי, מבלי להתחשב ברצונות שלהם ושלהן לרגע. והכי גרוע? גם כשאני מבין את זה עכשיו, אחרי שכבר כתבתי את זה, בתגובה הזאת, אני מבין שאני לא מתכוון להשתנות בכלל. לא כי אני לא רוצה, אלא כי כולנו כאלה וכולנו בנויים ככה, עד כמה שאנחנו לא רוצים להודות בזה. הסרט היחיד בחיים שלי שאני אומר עליו שצפיתי בו רק פעם אחת כי אין לי אומץ לצפות בו שוב, כי כל סצנה בו מרגישה לי כמו להתעורר מסיוט, אבל זה היה שווה כל רגע. וכן, גם אחרי שקראתי את התסריט הלא מוגמר באינטרנט לא הבנתי הרבה יותר ממה שהבנתי בזמן הצפייה, אבל כמובן שבקולנוע כמו בקולנוע, המוצר המוגמר שאנחנו רואים על המסך הרבה יותר טוב.
• (500) ימים של סאמר (2009) – כי אי אפשר להבין מערכות יחסים באמת בלי לצפות בסרט הזה וכי אני לא מתבייש להודות שהסרט הזה גרם לי להתאהב בקלואי גרייס מורץ ולא משנה בת כמה היא הייתה, כי להתאהב בזואי דשאנל זאת לא חוכמה. קלואי, את סקסית שולטתתתתתת!!!!!1 הרבה יותר מהרמיוני גריינג'ר וגביע האש.
• באה בקלות (2010) – כי באמת הייתה לי את החוצפה, הטיפשות והתעוזה להתאהב ולהתחיל עם בחורה שנראית ומתנהגת בדיוק כמו אמנדה ביינס בסרט הזה, ואפילו קוראים לה אמנדה. יודעים מה – אני פשוט אקשר לכם לדיון המצוין שלי עם העט המרקד בנושא כי שם כולם מסבירים את זה הכי טוב, וכי זה הדיון האהוב עליי בעין הדג החדש מאז ומעולם ולנצח נצחים. קחו לכם והפנימו – http://www.fisheye.co.il/movies/easy_a/?comNum=401905
TOP 10 שלי
חוץ מהמקום הראשון, שאר הסרטים בסדר אקראי.
מקום ראשון – האביר האפל
הנוסע השמיני
יוקרה
תינוקה של רוזמרי
פסיכו
מועדון קרב
עלייתו של האביר האפל
רוקי
ספרות זולה
הטוב, הרע והמכוער
עקרונית, אני אוהב את הרשימות האלה נורא
באופן כללי, מצעדי 100 הגדולים הן מעין גילטי פלז'ר שלי – הן באמת נותנות לך מושג על הטעם הקולנועי/טלוויזיוני/ספרותי של הבן אדם. אבל באמת עצוב לי לראות שרוב הרשימות של מביני העניין שמות במקומות הראשונים שלהם סרטים שהם לפחות בני 40 שנה. זה הגיוני, אבל בכל זאת – לומר שהקולנוע הגיעו לשיאו ב-1958 (או כמו ששאר הרשימות הללו אומרות, ב-1941) זה קצת מדכא, לא? מה הקולנוע שלנו השיג ב-54 השנים האחרונות, אם כך? אילו עוד יצירות מופת באו?
ואני לרגע לא אומר שיש לי בעיה עם סרטים ישנים, להיפך – במקום הראשון ברשימה שלי עומד "אפוקליפסה עכשיו", סרט מלפני 32 שנה (יחד עם עוד שני סרטים בני 8-9 שנים, אבל שוין), ויותר למטה ניתן למצוא את "שדרות סאנסט" (שמבוגר יותר מורטיגו בשמונה שנים) ואת "הדירה" (שצעיר מורטיגו בשנתיים). ופסיכו, לדוגמה, עדיין נשאר אחד הסרטים המטרידים ביותר שראיתי בחיים שלי – בעוד שהרוב זוכרים את סצנת המקלחת, הסצנה המפחידה ביותר בעיני בסרט נשארת סצנת הסיום, שבאמת הייתה משהו שאני עדיין לא יכול להוציא מהראש.
אולי אפשר להאשים בכך את העובדה שהאקדמאים זקנים, אבל לא יהיה זה חכם: סבא וסבתא שלי, לדוגמה, נורא נורא אוהבים סרטים חדשים (סבתא שלי ראתה לבדה את "צעצוע של סיפור 3" ואת "התחלה" ונורא התלהבה), ואני מכיר עוד אנשים מבוגרים שיכולים להעריך קולנוע בן ימינו. ברשימת הסרטים האהובים עלי הקידומת 20' יותר פופולרית מהקידומת 19', אבל אני עדיין יכול להנות מסרטים ישנים. חבל שהתכונה הזאת לא קיימת גם בקרב האקדמאים והמבקרים שעושים את אותן רשימות.
אפילו הגיג על רשימות יוצא לך מצחיק...
איזו נחת :-)
מבין כל הרשימה של ה-50
ראיתי רק שני סרטים, הסנדק שהוא נחמד והאזרח קיין כי חייבים לראות רק כדי להגיד שראית. שניהם אבל בהחלט לא נכנסים אצלי למקום גבוה ברשימת הסרטים האהובים. יום אחד אני אולי אראה משהו של היצ'קוק, אם אני אצליח להתגבר על הסלידה שלי מקולנוע איכותי.
מה זה קולנוע איכותי?
היצ'קוק תמיד היה במאי בידורי ממדרגה ראשונה וסרטיו הוצגו בבבתי הקולנוע הכי המוניים שקיימים. כנ"ל "הסנדק" שנחשב עד היום לאחת ההצלחות הקופתיות הגדולות ביותר בתולדות הוליווד. ובכלל, אין דבר כזה "קולנוע איכותי" כי המונח כשלעצמו מרמז שיש קולנוע "לא איכותי", ואין דבר שגוי יותר מכך. גם כיום ניתן למצוא סרטים מצוינים בלב המיינסטרים ההוליוודי, וסרטים מחורבנים מאת יוצרים שנחשבים ליוצרי נישה (ואני מניח שאליהם את מכוון כשאתה מעקם את האף על "קולנוע איכותי"). לא יודע מה איתך, אבל אני שופט כל סרט לגופו. רק בחודש האחרון ראיתי שני סרטים מעולים: האחד "חיות הדרום הפראי", סרט קטן תקציב ועצמאי. השני: "עליית האביר האפל" שבהפקתו הושקעו מאות מיליונים והוא אחד משוברי הקופות הגדולים של השנה.
כשאמרתי "איכותי"
הכוונה לא באמת הייתה לסרטים טובים, או למאיפה הם הגיעו. הכוונה הייתה למי או למה הם מכוונים. כמובן שהמילה "איכות" לא באמת מתאימה, מדובר על סיווג שקשה יותר לתאר אותו. ייתכן מאוד שהיצ'קוק כשצילם את סרטיו לא התרכז באותם אנשים שהשתתפו בסקר הזה אבל מכיוון שכיום הוא מוגדר כ"לאוהבי קולנוע בלבד" קצת מקשה עלי לגשת ולצפות בו, בעיקר בגלל שאחרי האזרח קיין (שדומה מהבחינה הזו) התאכזבתי. יום אחד כנראה יהיה לי כוח לעשות את זה עד אז אני פשוט לא אביע עליו את דעתי.
אני באמת לא מבינה את זה.
אני לא מצליחה להבין איך "האזרח קיין" מצליח להחזיק בתואר הזה כלכך הרבה שנים.
ראיתי את "האזרח קיין" לא מעט פעמים בחיי. הפעמים הראשונות היו לעצמי, והפעמים האחרונות היו במסגרת לימודים אקדמאיים. בחיי, ניתחתי את הסרט הזה באיזה 4 קורסים שונים.
והוא נפלא. ויחיד במינו.. והוא אפילו קצת גאוני. ואני לא בטוחה אם אפשר לאהוב קולנוע באמת בלי לפחות להעריך אותו כראוי, אבל שוב ושוב ושוב הסרט הכי טוב אי פעם בעולם? אני לא מצליחה להבין את זה..
אני כן חושבת אבל, שורטיגו לא היה צריך להיות זה שלקח ממנו את הכובע.. באמת עדיף היה להשאיר אותו אצל קיין. אני לא יודעת אם אני בעמדת מיעוט או לא, אבל "north by northwest" הרבה יותר טוב בעיניי. בכל פעם מחדש, הסרט הזה משאיר אותי הרבה יותר מרותקת למסך ממה שורטיגו אי פעם הצליח.
האזרח מי?
הידע שלי בקולנוע קלאסי ככה-ככה. ראיתי למשל את "פסיכו", "הציפורים", "קזבלנקה" וכו'. אבל גם יש הרבה סרטים שנחשבים לקלאסיקות שלא ראיתי, כמו "האזרח קיין", "ורטיגו", סרטי "הסנדק", "אודיסאה בחלל" וכו'. מס' הסרטים שראיתי ברשימה הזאת לא עולה על 5, ואני מסכים שהיא די מיושנת. המבקרים האלה נשמעים כמו דינוזאורים. נראה לי שאם גיל הנסקרים יהיה גם מתחת ל 60, נקבל רשימה אחרת לגמרי.
(לא שאני לא אומר שצעירים לא יבחרו בסרטים קלאסיים, אבל…ברצינות? יש סרטים טובים גם אחרי 1960)
אתה מודע לכך ש"הסנדק" ו"2001" נוצרו אחרי 1960, נכון?
(ל"ת)
כן...
אבל הרבה מהסרטים ברשימה (שכוללים 8 מתוך הטופ 10) נוצרו לפני. כמו שרד אמר, הייצוג של סרטים חדשים יחסית ברשימה לא גדול.
מאוד מביך
אבל אחרי שנים בהם אני מכיר את הפוסטר של ורטיגו, זו הפעם הראשונה שאני שם לב שדמות הגבר השחורה מחזיקה דמות אשה לבנה. תמיד חשבתי שיש שם רק גבר. אפילו בדקתי את הפוסטר בגוגל כדי לוודא שלא מדובר באיזו עבודת פוטושופ לצורך בדיחה כלשהי.
וואו. גם אני.
כל כך הייתי בטוח שהתמונה למעלה היא עבודת פוטושופ שלא טרחתי אפילו לבדוק את הפוסטר המקורי.
אני הרדוד מכולם
הרשימה שלי מורכבת מקראוד פלז'רים, סרטי אקשן, סרטים אפיים, ובעיקר סרטים חדשים, וגם הרבה פיקסאר. אני מעריך סרטים ישנים יותר שאני רואה, אפילו מחבב, אבל לא מצליח להתלהב מהם ברמה גבוהה מספיק בשביל לקרוא או לכתוב עליהם במשך שעות. אני נהנה, אומר "וואלה, סרט חכם", והלאה. אני הרבה פעמים מובך כששואלים אותי מה הסרטים האהובים עליי (באינטרנט, לא במציאות, במציאות אני עוד המקרה הטוב). כי הרשימה שלי גרועה, גרועה ביותר. הטופ 5 שלי הולך ככה:
1. האביר האפל
2. התחלה
3. הארי פוטר ואוצרות המוות חלק ב'
4. קיל ביל 2
5. עלייתו של האביר האפל
זאת הסיבה שמעולם לא התחברתי יותר מדי לרשימות שכאלה. דווקא ימד"ב הכי קרוב לטעם שלי בסופו של דבר.![!(-;!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_wink.gif" alt="" width="" height="" />)
נו שוין, לפחות במוזיקה אני רואה את עצמי כבעל טעם איכותי להפליא
לפי דעתי
הקריטריונים הם על פי ההשפעה על הקולנוע עצמו, ולאו מבחינת האיכות.
נופ.
הכותרת של הסקר היא "Greatest films of all time". לא המשפיע או החשוב ביותר – הטוב ביותר.
העניין הוא שאין דבר כזה "הטוב ביותר"
יש סרטים שהם כל כך שונים זה מזה ומנסים לעשות דברים כל כך שונים, שבאמת קשה להשוות בינהם.
האם היית יכול להשוות בין "בוראט" ל"האביר האפל"?
בין "פעילות על טבעית" ו"ג'קאס"?
בין "שרק" ו"ואלס עם באשיר"?
רשימה יכולה רק להצביע על הסרטים המועדפים\\אהובים.
כך שכעיקרון אתה לא באמת יכול להאשים את הבחירות של האנשים האלה, שבטח רובם קשישים שנולדו בתקופה שונה ממך וממני ויש להם העדפות שונות.
הרשימה של 1952
עברתי קצת על הרשימות של העשורים הקודמים לראות איך הרשימה השתנתה לאורך השנים. הרשימה הראשונה, מ-1952, כוללת שני סרטים שנמצאים בעשיריה גם היום, ואחרים שנחשבים עד היום לקלאסיקות של כל הזמנים. ועוד שני סרטים, "The Louisiana Story" ו-"Le Million". אני לא חושב ששמעתי אי פעם על הסרטים האלה. בימד"ב יש להם ציונים ממוצעים למדי (7 נקודה משהו), כשל"מיליון" יש כ-1,600 מצביעים, ול"סיפור לואיזיאנה" – 712. יש גם מעט מאוד הפניות לביקורות חיצוניות על הסרטים האלה.
יש הרבה דוגמאות לסרטים שפעם נחשבו לגדולים, ולאורך השנים ירדו מגדולתם (או להיפך), אבל מתברר שסרט יכול להיחשב לא סתם לטוב, אלא לאחד הגדולים של כל הזמנים – ולאורך השנים להימחק מהתודעה הקולקטיבית לחלוטין.
לתשומת לב האזרח קיין.
רק תחשבו על זה
בעוד 30 שנה לא נראה לי שבכלל תמצאו ברשימה מהסוג הזה את "הסנדק" או "האזרח קיין" יותר אלא סרטים כמו "האביר האפל" ו"וול-E".
אני די מסכים לגבי "האזרח קיין"
אבל אני בספק אם אותו דבר יקרה עם "הסנדק". זאת אולי קלאסיקה "ישנה", אבל אתה לא יכול אפילו להתחיל לתאר את כמות האנשים בני ה20-30 ואפילו פחות שמחשיבים את הסרט כאחד מהאהובים עליהם.
תראה, גם אני אוהב את "האזרח קיין" ו"הסנדק"
ובהחלט הייתי שם אותם ב-50 הגדולים אם הייתי צריך לבחור.
אני פשוט אומר שאני מתאר לעצמי שהבחירות בעתיד ברשימה הזו ישקפו יותר את טעמם של הדור הזה שגדל יותר על סרטי ז'אנר מאשר על סרטים בשחור לבן או דרמות גדולות כמו חלף עם הרוח למשל.
מההההה
רשימה קצת מוזרה אני לא מאמין שם מהולנד דרייב נכנס וספרות זולה לא נכנס אבל הרשימות האלו לא הכי מעניינות אותי
ורטיגו תמיד הזכיר לי את מטאל ג׳אקט החלק הראשון מושלם השני לא משהו
האזרח קיין אומנם טוב יותר אבל יש בן משהו מייגע וקודר שאני לא מצליח להתחבר עליו
ואם מדברים על קליסקאה של כל הזמנים אז עדיף את קזבלנקה או שדרות סאנסט
וואו,
אתה מזה לא מפסיד שלא ראית סיפור טוקיו. בחיי
אם לסטות רגע מהרשימות ההמוניות
ולחזור לכתבה המקורית, מעניין אותי שני דברים:
א. מה קרה "פתאום" שקיין ירד מהצמרת, בשתי הרשימות שמוזכרות בכתבה? פשוט עבר מספיק זמן ו"זה היה חייב לקרות מתישהו"?
ב. מה זה הסרט שקדם לו בצמרת, "גנבי האופניים"? נשמע כמו סרט לילדים.
ואם חזרתי והבנתי משהו מהכתבה והתגובות לה, זה שיש כ"כ הרבה קלאסיקות (ישנות או מודרניות) להשלים, וכאלה שכבר ראיתי ושכחתי, וכאלה שכבר ראיתי ואני זוכר קצת אבל אני לא זוכר מה חשבתי עליהן, וכאלה שכבר ראיתי ואני זוכר קצת אבל אני לא זוכר מה חשבתי עליהן ומזל שכתבתי את דעתי בביקורת על הסרט בעין הדג כדי שאוכל לבדוק מה חשבתי עליו כשיהיה לי זמן לעשות את זה.
בקיצור, קשה.
גנבי האופניים
סרט ניאו ראילסטי איטלקי, לא בדיוק סרט לילדים אבל ילדים יכולים לראות אותו ( ולהשתעמם). סרט חמוד, לא מדהים,אבל חמוד.
על א, אין לי תשובה
לגבי "גונבי האופניים", מדובר בסרט איטלקי מ-1948, בבימויו של ויטוריו דה סיקה. במרכז העלילה, אב ובנו שמחפשים אחר אופניים גנובים ברחבי העיר. הסיפור הפשוט לכאורה, מציג תמונה מאוד לא פשוטה של המצב הכלכלי באיטליה של אותה תקופה, תוך הבנה עד כמה ידיו של האזרח הקטן כפותות כשזה מגיע להתקדמות בחיים. הסרט מציג דמות ראשית מאוד מורכבת ועמוקה, שלמרות פגמים מסויימים, אפשר להזדהות איתה (לעומת האזרח קיין, שם ההזדהות היא רק עם הרצון לפתור תעלומה ולא עם הדמויות). בעיני, מדובר בסרט מצוין שראוי להיות ממוקם מעל כל אחת מהקלאסיקות בעשיריה שהתפרסמה השבוע.
מה שמדהים זה שגונבי האופניים היה מקום ראשון ב-1952, ארבע שנים לאחר יציאתו. זה מצביע על שינוי בתפיסה של המשתתפים בסקר לגבי גדולה של סרט. עושה רושם שבסקר הראשון, לא הרגישו שצריכים לעבור כמה עשורים כדי שסרט יוכתר כגדול מכולם.
ממש לא מסכים עם הטענה שאין ב״קיין״ הזדהות עם הדמויות
להיפך, אני אישית התחברתי אפילו יותר מדי לדמותו של קיין המגולמת וכתובה באופן מצויין ע״י אורסון וולס. זה בעיקר נובע כאמור קודם כל מהמשחק המצויין שהופך את קיין לדמות אמינה, ואח״כ מהתסריט הנפלא שמפיל על קיין כמה מהדילמות האנושיות והאוניברסליות ביותר -כגון עלייתו ומפלתו של בן אדם, שורשיו עם ילדותו, משפחה הרוסה וכו׳- שפשוט קשה שלא להתרגש ביחד עם הדמויות ולהזדהות עימן, היות וחלק מהדילמות שהן עוברות הן כמה מהידועות והפשוטות ביותר שסופרו בסיפורים מאז שחר האנושות. עם ״קזבלקנה״, למשל גם כן סרט הוליוודי מאותה התקופה, לא הצלחתי להזדהות באותה הרמה – מדובר אמנם בסיפור אהבה בחלקו, אך מה לי ולתקופת כיבוש קזבלנקה במלחה״ע השנייה?! הרגשתי שהסרט הרבה יותר אינטליגנטי ושנון משהוא מרגש וחופר אל עומק דמויותיו, כמו שעושה בתבונה ״האזרח קיין״.
מישהו יכול להסביר לי את האהדה ש 2001 זוכה לה?
אני מבינה שלזמנו הוא כנראה היה משהו שלא נראה קודם, אבל הסרט משעמם! באמת כמעט נרדמתי כשראיתי אותו, ואילו לא הייתי קוראת את הספר (המצוין) קודם, אני בטוחה שלא הייתי מבינה בכלל מה קורה שם.
אז מה? למה כולם אוהבים אותו? בגלל הקופים בהתחלה? בגלל הטיסה המייגעת לירח? בגלל הסוף הסתום לחלוטין עבור מי שלא קרא את הספר?
מי שאוהב את 2001
אוהב אותו בעיקר בגלל שהוא קולנוע אומנותי טהור, כמעט בלי מילים, עלילה נתונה לפרשנויות, מוזיקה קלאסית וצילום מרהיב.
כן, הוא משעמם (ראיתי אותו פעם אחת, על fasr forawardX16) ואם לא הייתי קורא את הספר לא הייתי מבין כלום אבל אני בהחלט יכול להבין את האהבה, בעיקר אם מדובר על מבקרים.
באיזה ספר מדובר?
כי ככל הידוע לי התסריט הוא מקורי לחלוטין ולא מבוסס על ספר כלשהו.
לדודה ויקי התשובות!
The sentinel (אין לי מושג מה זה אומר) מאת ארתור סי קלארק. http://en.wikipedia.org/wiki/The_Sentinel_(short_story)
"הזקיף"
הסיפור שמוכיח שאפשר לקחת ספר של 6 עמודים ולמתוח אותו לסרט של שעתיים פלוס.
קודם צריך לדעת מה לשאול.
אני חושב שהם דיברו יותר על הספר הזה :
http://en.wikipedia.org/wiki/2001:_A_Space_Odyssey
אבל אני לא בטוח (וזה גם לא כל כך משנה).
למה הסרט היה מועמד לתסריט המקורי? כמה מטומטמת האקדמיה יכולה להיות.
כי התסריט לא היה קשור מאוד לסיפור הקצר
והספר שיצא איתו במקביל, הוא לא הבסיס לספר אלא מקביל אליו.
אבל כן, האקדמיה מטומטמים בכל מקרה.
מוזר
בויקיפדיה העברית בערך של הסרט כתוב שהספר (לא הסיפור הקצר) נכתב לפי הסרט, ולא הפוך כמקובל.
בגלל שהוא סרט חכם ועשוי בקפידה.
זה נכון שרק השליש האמצעי של הסרט ממש מספר סיפור בצורה סטנדרטית, אבל כל החלקים של הסרט קשורים הדוקות האחד לשני, ולכולם יש תמה מאוד ברורה: אבולוציה, הרוח האנושית, והיחסים בין בני אדם למכשירים שלהם (כן, זו תמה אחת).
פעם השתעשעתי ברעיון לכתוב ביקורת לסרט ב'עין הדג' כדי להסביר למה אני חושב שזה סרט מבריק כל-כך, אבל נדמה לי שבפורמט החדש זה פחות מתאים.
וואו.
זה שאני חושב שאנשי Sight and Sound הם זקנים מנותקים, זה ברור. אני הרי ילדון זב חוטם. אבל אם *שניצר* קורא לרשימה הזאת ארכאית, אז היא ארכאית.
http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/391/986.html?hp=47&cat=308&loc=68
אתה יוצא מנקודת הנחה שלשניצר תהיה דעה חיובית על *משהו*
(ל"ת)
רק בשביל לוודא, אם חשבתם ששניצר פתאום הפך את עורו
"לצד השמרנות ואי נטילת סיכונים, בולט עוד עניין, דווקא עניין חיובי, בהעדפותיהם של המבקרים העכשוויים – ההתעלמות מהחארטות הפוסט מודרניות. שלושת מובילי הטרנד של העשור האחרון – לארס פון טריר, פדרו אלמודובר וקוונטין טרנטינו, אינם נכללים לא ברשימה הקצרה, ואפילו לא ברשימה המורחבת. והנה, למרות הכל, קרן אור של חשיבה נאורה הבוקעת איכשהו מתוך קברי הדינוזאורים."
חבר'ה, זורקים בכתבה הזו דינוזאורים! ועוד בריטיים!
(ל"ת)
רגע,
עברו כבר חמש דקות מאז הפעם האחרונה שמישהו אמר שעברת לצד האפל?
מצד שני, קליין מציין שהוא עצמו אחד ממשתתפי המשאל
עכשיו הכל ברור.
http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.1791985
ייתכן גם שזה קשור לעובדה
שנחמן אינגבר ואורי קליין היו חלק מהמצביעים, ואילו הוא – לא.
אגב, הסרטים הכי חדשים ברשימת ה-10 של אינגבר: "רקוויאם לחלום" (2000) ו"סרט לבן" (2009).
קליין, לעומת זאת, מתהדר בבחירות ישנות במיוחד: שבעה סרטים משנות ה-50, שני סרטים מתחילת שנות ה-60, וסרט אחד מ-1985: "שואה".
איפה הרשימות שלהם מפורסמות?
(ל"ת)
כאן:
http://explore.bfi.org.uk/sightandsoundpolls/2012/
תלחץ על "All voters" ובמנוע החיפוש תחפש את ישראל.
לול על רקוויאם לחלום
אאז"ן נחמן הכריז עליו בזמנו בעכבר העיר כסרט הגרוע של העשור, מדוע שיופיע ברשימתו? (הוא כמובן לא)
קראת את מחשבותיי
כשהתחלתי לקרוא את הכתבה וראיתי שבעשירייה הראשונה יש רק שני סרטים שבאו לעולם אחרי אבא שלי, רציתי לכתוב שמדובר ברשימה שהורכבה ע"י אנשים שכנראה לא הלכו לקולנוע מאז 68'. אחר כך נכנסתי לרשימת ה-50 הגדולים וגיליתי שהם כן הלכו, אבל שהם באופן כללי שמרנים יותר מחברי תנועת "מסיבת התה". באתי לכתוב על זה תגובה, ואז המשכתי לקרוא וגיליתי שהקדמת אותי.
אני מודה שאת רוב הסרטים שמופיעים ברשימה לא ראיתי מעודי ואת השם של חלק נכבד מהם גיליתי דרך הרשימה, אבל אני עדיין לא קונה את הרשימה הזו. סרט זה לא רק תסריט, משחק ובימוי. סרט זה גם זוויות צילום, אור וצל ובאופן כללי כל הקטע החזותי. לא חסרים סרטים מודרניים שמשתווים באיכות התסריט שלהם לסרטים שברשימה והרבה יותר מוצלחים מהם בפן החזותי. אני לא אומר שכל הסרטים צריכים להיות מודרניים, אבל האחוז הנמוך שלהם ברשימה ממש לא עושה רושם חיובי.
ולסיכום: פלצנות לשמה.
אגב, הסרט שלי הוא "איש הגשם".
רשימות אישיות
הרבה יותר מעניין מהרשימה המשוקללת – העשיריות הנבחרות של וודי אלן, קופולה, מייקל מאן (שמאוד אוהב את "אווטאר", מתברר), סקורסזה וטרנטינו. רשימות נוספות יתפרסמו כנראה בהמשך, לא ברור לי הסדר של הפרסומים.
http://blogs.indiewire.com/theplaylist/read-new-all-time-top-10s-from-martin-scorsese-woody-allen-francis-ford-coppola-quentin-tarantino-more-20120803#
בנוסף יש פינה
בשם Five Favorite Films with ב-Rotten Tomatoes שבה כל מיני במאים, שחקנים ועוד מפרסמים את חמשת הסרטים האהובים עליהם, לפעמים עם נימוקים קצרים.
ממה שאני רואה מהרשימות
מלבד יוצאי דופן בודדים (ההערכה של קופולה לסקורסזה, ומייקל מאן עם אווטאר), הטעם של אותם במאים נעצר בערך בעשור השלישי לחייהם, באותה תקופה בה הם התחילו את דרכם כבמאים רציניים.
עם כל הכבוד למגיבים מעלי
ויש כבוד, אבל יש לי כמה הערות (נא לא לקחת ללב):
ראשית, הרעיון לעשות רשימה של האתר הוא רעיון נהדר. לא רק בגלל שצריך רשימה רעננה וצעירה יותר. גם בגלל זה. אבל בעיקא כי באופן מובהק טעם ישראלי, גם אם מדובר בסרטים הוליוודים, שונה מהטעם האמריקאי או כל טעם לאומי אחר.
עם זאת, כשקראתי את התגובות של המגיבים פה מאוד התאכזבתי, וזה גרם לי דווקא להעריך מחדש את הרשימה המקורית, שהיא אולי מיושנת ולא רלוונטית לדור הצעיר, אך היא בהחלט מכובדת ומרשימה. למגיבים באתר צריכה להיות מידה של צניעות. גם אם לא אהבתם את האזרח קיין, העובדה שהוא זוכה להערכה כה רחבה במשך עשרות שנים מעידה עליו לא מעט. וזה נכוו גם לכל שאר הסרטים הרשימה. אם אתם רואים את.עצמכם כחובבי קולנוע, אז לכתוב תגובות בסגנון "איזו רשימה מעפנה, ראיתי רק 2.5 סרטים מתוכה" זו תעודת עניות עבורכם. אני מעריך הרבה יותר תגובות בסגנון "ראיתי רק 2.5 סרטים מהרשימה- יש לי עוד הרבה מה להשלים". זו גישה צנועה ובריאה יותר. לא צריך לפסול כל מה שהוא מיושן, אליטיסטי או איזוטרי. תנו גם קצת כבוד לאודם "דינוזאורים עם רגל אחת בקבר" שהספיקו כבר לשכוח את מה שאתם עוד לא למדתם.
ולגבי הרשימות עצמן שהמגיבים העלו אני אגיד רק שעם כל הכבוד לקיל ביל (אחלה סרט, באמת) לבחור בו, או בסקוט פילגרם (ברצינות?!) או בקיק-אס (?!) לאחד מהסרטים הטובים אי פעם זה פשוט בדיחה. ולא בדיחה מוצלחת.
אז באופן אישי אני חושב שהאזרח קיין סרט מדהים. יש המון סרטים ברשימה שלא ראיתי ואני בהחלט חייב להשלים. ויש המון סרטים חדשים יחסית שאני חושב שראוי היה לכלול (עיר האלוהחם, ספרות זולה, דוגוויל). אבל הרשימה המקורית היא בהחלט צעוררת הערכה וכבוד.
גיא.
או שלאנשים פשוט יש טעם שונה?
אם מישהו חושב שסקוט פילגרים נגד העולם הוא אחד הסרטים הטובים בכל הזמנים, זכותו לחשוב כך. חלק מהיופי בלתת לאנשים שאינם מהממסד לערוך רשימה, הוא בכך שהיא תהיה שונה מהותית מאלה שורטיגו והאזרח קיין בראשן.
מש"א
אני לא מתכוון אליך (מוגי) אישית, אבל הרבה אנשים לא מבינים פה שיש דבר כזה טעם אישי. אין רשימת סרטים אוניברסלית שכל אחד חושב שהם הכי טובים. למשל, "הסנדק" נחשב בעיני רבים כקלאסיקה ואפשר למצוא אותו בטופ 10 של הרבה אנשים. אני אישית חושב שהוא היה משעמם. זו דעתי. אבל אני לא אבוא למישהו שבחר בסרט ואגיד לו "איזו רשימה בדיחה, הסנדק חרא סרט". אם מישהו חושב כך, זכותו, ואני מכבד את זה. אני פשוט לא מסכים איתו.
גם קח בחשבון שהרבה מהסרטים שאתה אולי היית מכניס, הרבה אנשים לא ראו בכלל. ואי אפשר להכניס לרשימה סרט שלא ראית.
לא התכוונתי להעליב. לכל אחד מותר שיהיה טעם אישי משלו, כמובן.
התכוונתי פשוט לעמוד על הבעייתיות שעשויה לעלות מרשימה של דירוג הגולשים, כאשר אחוז הצעירים הגולשים באתר הוא, מסתבר, גבוה. בעוד ברשימה של IMDB יש דירוג של עשרות אלפים לכל סרט, ברשימה של האתר, כפי שעולה מהתגובות, מספיק שחמישה-שישה מצביעים חושבים ש"סקוט פילגרים" הוא הסרט הכי טוב אי פעם, כדי שהוא יגיע לצמרת המצעד. ככל שיש יותר מדרגים הסבירות להטיה כזו הוא נמוך יחסית. בנוסף, בעוד ברשימה המקורית הבעיה היא שהמדרגים לא אוהבים סרטים חדשים, נדמה שברישמה החדשה תהיה בעיה הפוכה – המדרגים לא מכירים את הקלאסיקות, שהסיכוי שלהן להתברג למצעד הוא נמוך.
לדעתי הרישמה המוצלחת ביותר תהיה כזו שתשלב בין שתי הרשימות ובין מדרגים שהם מומחי קולנוע ובין קהל רחב וצעיר.
דבר אחר שהפריע לי ועליו ביקשתי לעמוד בתגובה הוא הזלזול שמביעים חלק מהמגיבים ברשימה המקורית ובמומחי הקולנוע שהרכיבו אותה. להתייחס אליהם כזקנים סנילים ואטומים זה לא במקום. יכול להיות שאחרי שרואים אלפי סרטים מבינים שקלאסיקות כגון האזרח קיין הם אכן סרטים חשובים ומשפיעים יותר מסרטים חדשים.
שבת שלום,
גיא.
זה לא בהכרח נכון
אני ראיתי פה הרבה (ביניהם אני) שהכניסו סרטים כמו "הטוב הרע והמכוער" או "הגביע הקדוש", אומנם לא סרטים ישנים מאוד אבל הם גם לא חדשים. ולגבי המשפט האחרון: סקר שנועד לעמוד על הסרטים הטובים ביותר לא צריך להתחשב בהיותם של סרטים "חשובים ומשפעים", מדובר על רשימה שונה (שבה לסרטים ישנים יש העדפה כמעט רק בגלל שהם ישנים). אם זה מעודד אותך לרשימה כזו הייתי מכניס את האזרח קיין (וגם את הולדתה של אומה ורכבת מגיעה לתחנה, את שניהם לא ראיתי אבל לפי מה שהבנתי חשובים).
האייפון הראשון הוא נורא חשוב והשפיע על עולם הסלולרי,
זה לא הופך אותו לפלאפון הכי טוב בכל הזמנים. זה לא הופך אותו לפלאפון הכי טוב היום, 6 שנים אחרי שהוא יצא.
איזו פלצנות זו להגיד שסרט שיצא לפני 60 שנים הוא הסרט הכי טוב בכל הזמנים. להיפך! מאז הספקנו לשכלל את האומנות הזו, ללמוד אותה על כל רזיה, לשפר את האופן שבו אנו חווים אותה. בהכרח הסרטים של היום מתחילים מנקודת מוצא גבוהה יותר, וצריכים להיות טובים יותר מהסרטים הישנים והעובדה שהרבה סרטים נכשלים בכך היא הישג לאומנות הקולנוע שהגביהה את הסטנדרטים שלנו במשך כל השנים האלו.
בוא ותסביר לי מדוע סרט כמו 'האזרח קיין' ראוי להיות ברשימה יותר מ'קיק אס', מ'האלמנט החמישי' או מ'סאות' פארק'. איך העובדה שהוא השפיע והיה חשוב מהם לעתיד הקולנוע הופכת אותו ל*טוב* יותר?
סרט זה לא אייפון. הוא לא פונקציונלי.
ברמת הסרט הספציפי, אף אחד פה לא מערער על הלגטימציה של אף בחירה. טעם אישי וזה. אבל כשחצי מהסרטים ברשימת כל-הזמנים של מישהו יצאו בשלוש השנים האחרונות, עולה השאלה למה בכלל להרכיב אותה. בעצם ההכללה של עוד מאה שנות קולנוע יש הצהרה שהן בעלות ערך כלשהו, לדעתי.
עכשיו, ברור שלכל אחד יש דעה אישית. גם לנשאלי sight and sound יש כזו. ובכל זאת עיתונאים, כמו דורון למשל, מעבירים עליה ביקורת- ובצדק. מהרשימה שלהם עולה המסקנה שאין ממש מה לחפש בקולנוע כבר למעלה מיובל. אבל להגיד שפסגת האמנות השביעית היא 'קיק אס' זה מתמיה באותה מידה.
לא רק כי הוא סרט טרי, אגב. לא רק כי הוא פופולרי. בעיקר כי הנימוקים של רוב הבוחרים בו לא מספיקים, לדעתי, כדי להכתיר סרט כאחד הטובים בהיסטוריה. מתוך היצע ענק ועשיר של סרטים, כל סרט בעשיריה של מישהו צריך להיות יצירת מופת. לא רק מושלם בז'אנר, אלא קרוב לשלמות. ואם לא קרוב לשלמות, אז מוצלח באופן קיצוני ונדיר וחסר מתחרים בתחום מסוים. מהמגמה הקולקטיבית פה, עולה תמונת עולם מדכאת מאוד לגבי מה בכלל הקולנוע יכול לבטא.
אני חושב שכשמישהו בוחר רשימה על טהרת שנות האלפיים, או לחילופין רק סרטים ממרכז המיינסטרים, או קומבינציה של השניים, זה מעיד גם על השכלה קולנועית ולא רק על טעם אישי בלתי תלוי. ואני לא מתנשא עליהם- אין חוק שגוזר על אנשים לראות סרטים אקלקטיים, וזה גם לא איזה כבוד גדול, אבל במקרה הזה נכנס אלמנט הצניעות. אני לא הייתי מפרסם את רשימת משחקי המחשב האהובים עליי בתולדות העולם, כי המשחק השנוא עליי בהיסטוריה עדיין היה מתברג בעשיריה.
תודה.
(ל"ת)
מסכים עם הכל.
מלבד;
כל אחד יכול להרכיב רשימה של סרטים האהובים עליו בכל הזמנים, משום שכל הזמנים מתייחס לזמן *שלו*, וברור שאף אחד לא ראה את כל הסרטים בכל העולם בכל שנה.
'קיק אס' הוא פסגת האומנות השביעית לפי דעתי. הוא לא קרוב לשלמות, הוא מושלם.
זהו, שטעם הוא עניין שולי כאן.
זאת בדיוק הסיבה שבגללה אני לא אוהב רשימות של "הסרטים הטובים בכל הזמנים", ושבגללה מעולם לא ערכתי (ואין לי תכניות לערוך) באתר סקר כזה.
ברור מאליו שאין שום בעיה בכך שאנשים כותבים מהם עשרת הסרטים המועדפים עליהם. אבל די מגוחך לקרוא "הסרטים הטובים של כל הזמנים" לרשימה שלא כוללת אף סרט בן יותר מעשר שנים, בדיוק באותה מידה שמגוחך לראות רשימה כזאת שלא כוללת אף סרט בן פחות מ-44 שנים. במקרה אחד, הבעיה היא שמרנות דינוזאורית. במקרה של האתר, ה"בעיה" היא שרבים מהגולשים כאן הם צעירים, ולא עוסקים בהיסטוריה של הקולנוע לפרנסתם, ולכן סרטים ישנים יחסית הם פשוט לא ראו.
אז מה, לאסור על אנשים להביע את דעתם בנושא הסרטים החביבים עליהם אלא אם כן הם עשו דוקטורט בקולנוע? ברור שלא. לא צריך להיות מומחה כדי שתהיה לך דעה. מאוד מעניין לשמוע מה הם עשרת הסרטים המועדפים על כל אדם בנפרד, בפרט כשזה מגיע עם נימוקים ולא סתם כרשימת שמות של סרטים. אבל הערך של שיקלול הדירוגים האלה לדירוג "רשמי" אחד הוא מינימלי: יהיה בו "אפקט שרק" עצום, והגיל של סרט יהיה פקטור הרבה יותר חשוב בדירוג מאשר האיכות שלו. אני אישית מאוד אוהב את "סקוט פילגרים נגד העולם", אבל די יביך אותי אם הוא ייבחר ל"הסרט הגדול ביותר של כל הזמנים על פי עין הדג". זה סרט בן שנה. אין לא לי ולא לאף אחד אחר פרספקטיבה נכונה כדי לקבוע איפה הוא נמצא ברשימת הסרטים של כל הזמנים.
אני חושב שמטרת הדירוג
היא למצוא את הסרטים האהובים ביותר על גולשי עין הדג, ולא ליצור רשימה "מתוקנת ונכונה" של הסרטים הטובים ביותר על פי עין הדג.
אבל, למה הפרספקטיבה חשובה?
אם, כמו שבעצמך אמרת, מדובר בסקר שלא בוחר את הסרט המשפיע או החשוב ביותר, אלא את הסרט הטוב ביותר, למה פרספקטיבה של מספר שנים חשובה. מה היה משתנה אם סקוט פילגרים, או קיק-אס, היה מבוגר בעשור, או שניים?
(רק להבהרה, אלה לא שאלות רטוריות, אני באמת מקווה לקבל תשובה)
פרספקטיבה, במובן הכי מילולי.
מה שקרוב אליך נראה גדול. מה שרחוק נראה קטן. לסרט שראית לפני חצי שעה יש בהכרח אימפקט חזק יותר עליך כרגע מאשר סרט שראית לפני שנה, וסרט שראית לפני שנה בקולנוע עם מסך גדול וסאונד טוב זכור אצלך כ"גדול" יותר מסרט שראית לפני עשר שנים בוידאו. הדעה של אנשים על סרטים שהם אהבו או שנאו משתנה עם הזמן, וצריך לקחת קצת מרחק כדי להשוות באופן הוגן.
אבל
אנשים בגילאי 15-30, ראו סרטים של לפני שנות ה-80 רק שנים אחרי שהסרט יצא, במקביל לסרטים חדשים יותר. אני, אתה וכניראה כל גולשי האתר רואים כל הזמן סרטים ישנים במקביל לחדשים.
ראיתי לפני מספר ימים את "שושנת קהיר הסגולה" ומחר אני אראה את באטמן, שתיהם יהיו אצלי חדשים בזכרון, אבל עדין אתה מניח שלבאטמן אני צריך לתת עוד זמן (ד"א אני מניח שאני אוהב את שושנת קהיר יותר מאשר אני אוהב את באטמן).
זאת דוגמא מוגזמת, אבל בכך שאתה אומר שצריך לשפוט סרט רק שנים אחרי שראית אותם אתה פוסט דעות של משתמשים צעירים וגם של בוגרים מהם שהשלימו קלאסיקות לאחרונה.
אני מסכים שצריך לתת שבועות וכניראה חודשים וגם צפיות חוזרות לפני שאפשר להיות שלם עם החלטה על סרט מסוים, אבל פרספקטיבה של עשרות שנים זה מוגזם.
אני חושב שפרספקטיבה היא לא המושג הנכון, אלא את זה שיותר אנשים ראו פחות סרטים ישנים ויותר סרטים חדשים ולכן רשימה כזאת, במקביל עם העובדה שהרבה מהגולשים צעירים בגילם, בצורה ברורה תכלול הרבה יותר סרטים חדשים.
לעומת הרשימות ההמוסדות יותר שכוללות במאים, מבקרים ואנשי תעשיה שלמדו קולנוע, ראו קלאסיקות מספר פעמים גם בגלל שהם אוהבים את זה, גם בגלל שזאת העבודה שלהם, גם לימודים וגם בגלל גילם.
גם צריך להחליט מה רשימה כזאת צריכה לייצג, בתור רשימת "הסרטים האהובים כרגע על אנשי עין הדג" היא תיהיה רשימה משקפת, בתור "רשימת הסרטים הגדולים ביותר על ידי אנשי עין בדג" היא לא תיהיה טובה, כי אנשי עין הדג לא ראו מספיק סרטים.
אני מסכים
"אני חושב שפרספקטיבה היא לא המושג הנכון, אלא את זה שיותר אנשים ראו פחות סרטים ישנים ויותר סרטים חדשים ולכן רשימה כזאת, במקביל עם העובדה שהרבה מהגולשים צעירים בגילם, בצורה ברורה תכלול הרבה יותר סרטים חדשים".
אני מסכים, זאת הבעיה העיקרית עם עריכת סקר כזה, וזה בדיוק מה שאמרתי. אחר כך הוטבלאק שאל אותי למה פרספקטיבה חשובה, אז עניתי.
אני חושב שזה תלוי בראייה של הדברים
אני חושב שעצם הרעיון שכל רשימה, לא משנה איך היא הוכנה תקרא לעצמה " הסרטים הכי טובים" היא פלצנית. גם אם יעשו עכשיו סקר בין כל מי שעסק בקולנוע אי פעם ויחזירו מהמתים את כל האלילים הרשימה עדיין תהיה פלצנית אם היא תקח את עצמה ברצינות יתר.
אותו הדבר אגב, עם הסרט הטוב של השנה. איך אתה יכול באמת לשפוט את הסרט הטוב של אותה שנה? זה מגוחך. הרי אף אחד לא ראה את כל הסרטים שיצאו, וגם אם כן לא היה לו זמן לעכל אותם או לראות את ההשפעות ארוכות הטווח שלהם. אבל אנחנו עדיין עושים את זה.
כי זה כיף.
כי זה חושף אותך לעוד סרטים שאתה צריך לראות.
כי זה אבן לדיון על סרטים מסוימים.
כי זה מראה לך שאתה לא לבד באהדה שלך לסרטים מסוימים.
אני חושב שכל רשימה, אם היא נלקחת בצורה טובה ולא מכבידה ורצינית מדי היא עניין מבורך.
מה מההשפעות הרעות? מישהו אומר " זאת חרא רשימה"? אז עונים לו " אל תיקח אותה ברצינות מוחלטת" וזהו. כולם מאושרים ורוקדים ריקודים הודים עד יומם האחרון.
אני מסכים איתך כמעט לגמרי.
שום סקר שנערך באינטרנט אף פעם לא ייתן תוצאות "אמיתיות" לגמרי, בין אם מדובר בטעם הגלידה הטוב ביותר או בסרט השנה. בכל מקרה, זה רק סקר ולא בחירות לכנסת, ולא צריך לקחת אותו יותר מדי ברצינות. אלא שהבעיות בפרספקטיבה ובהגינות בבחירת הסרט הטוב של השנה הן כאין וכאפס לעומת הבעיות בבחירת הסרט של כל הזמנים. לכן אני אוהב סקרים שנתיים, אבל לא עורך סקרי כל הזמנים. למרות זאת, כמו שאמרתי, היוזמה כיפית, ועד עכשיו זה הביא יופי של הודעות ודיונים מעניינים. יש לך את כל התמיכה שלי חוץ מלהפוך את זה לפרוייקט רשמי של האתר.
טוב, מגניב
ותודה על התמיכה. כמובן שיהיה מגניב ומעניין גם לראות את הרשימה שלך לצורכי דיון ועיון.
נראה לי זה הדיון הראשון באתר
או באינטרנט בכלל, שבו במהלך "ויכוח" היה כל כך הרבה 'אני מסכים' כל כך מהר.
לא כיף לריב עם אנשים מנומסים.
צודק
(ל"ת)
דווקא לא!
ואני לא מתווכח!
טוב, אולי בזמני הפנוי.
אולי אפשר לנסח בצורה אחרת את השם?
במקום להגיד שאלו "הסרטים הטובים בכל הזמנים", אפשר להגיד שאלה הסרטים האהובים ביותר.
קיק אס, למשל, הוא סרט אהוב מאוד, גם עליי, אבל זה די ברור שהוא לא נחשב לפסגת היצירה הקולנועית.
אני לא מבין את ההפרדה הזאת.
אני אוהב סרטים טובים, כך שמן הסתם, הסרט שאני הכי אוהב, הוא גם (לדעתי), הסרט הכי טוב שיש. כל עוד מוסיפים ומדגישים את ה"לדעתי", אני באמת לא רואה טעם בהפרדה כזאת, כמו שהרבה אנשים עושים.
אני לא רואה הבדל, סרט טוב בעיני הוא גם סרט שאהבתי
(ל"ת)
בטח שיש הבדל.
אני אוהב את "נערות שעשועים".
לא הייתי חולם לקרוא לו סרט טוב.
אם כך, מה ההגדרה ל״טוב״?
ולא ראיתי את נערות השעשועים אז אם אפשר דוגמא שונה או פירוט רב יותר זה יעזור.
גילטי פלז'רס זה לא אותו דבר.
אני גם נהנה מ-"The Room" למרות שהוא סרט נוראי, אבל לא מדובר בסוג זהה של אהבה. לא הייתי שם אותו בשום רשימה, גם של סרטים שאני אוהב וגם של סרטים טובים.
אז מותר לאהוב סרטים לא טובים אלא אם כן הם נכנסים
להגדרה של גילטי פלז'רס? ואם הם לא כל כך גילטי?
לא. אני יכול להיות אוהד של מכבי רמת-עמידר למרות שאני יודע שלפי כל פרמטר ברצלונה היא קבוצה יותר טובה, ואני יכול להבין ולהכיר בכך ש"האזרח קיין" הוא אחד הסרטים הטובים ביותר אי פעם ובכל זאת להעדיף לצפות בפעם ה-15 ב"מילים ולחן". אהבה והערכה הן לא אותו הדבר.
סיבכתי את עצמי.
כשאני אוהב סרט, אני אוהב אותו כי הוא טוב, ובתור אחד שראה גם לא מעט סרטים ישנים, אני מרגיש שלם עם עצמי כשאני מדרג את זה תחת "הכי טובים בכל הזמנים". אני אף פעם לא אהב סרט שאני לא חושב שהוא טוב, אלא אם כן הוא כל-כך רע שזה טוב, אבל במקרה הזה, אני לא יכול להגיד שאני "אוהב" אותו, אלא, מקסימום, שהוא "מדבר אותי". אני מניח שפשוט יש לשנינו הגדרה שונה לחלוטין של המונח "טוב" או "לאהוב סרט", וזה בסדר. כולנו אינדיבידואלים.
אבל זה לא שחור או לבן
כלומר, גם אני לא לא אוהב סרט למרות שאני יודע שהוא גרוע (אלא אם כן, כאמור, מדובר ב"כל-כך גרוע שזה טוב, ולי אישית לא יצא לראות סרטים כאלו), אבל אני בהחלט יכול להיות מאוהב בסרט למרות שאני יודע שהוא לא יצירת מופת.
אולי להיפך.
הוא טוב כי אתה אוהב אותו.
אוקיי, אולי עדיף שאני אסביר.
יש סרט שהוא טוב אובייקטיבית: העשייה הקולנועית שלו נכונה, חדשנית, פורצת דרך, משפיעה, קובעת טון וכו'. האזרח קיין הוא סרט טוב מבחינה אובייקטיבית, וגם ורטיגו ועוד הרבה סרטים מהרשימה החשובה הזו.
יש סרט טוב סובייקטיבית: הוא ריגש אותך, שימח אותך, השפיע עליך, שינה אותך, עניין אותך, הצחיק אותך, וכו'. זה עניין פרטי לגמרי ולכל אחד יש את עשרת הסרטים הטובים-מבחינה-סובייקטיבית שלו.
סרט ט"א [טוב אובייקטיבית, אני מקצרת כי זה נוראי להקליד], אתה אוהב בגלל שהוא טוב. אתה אומר הי, הצילום פה, המשחק, התסריט וכו', ממש טובים ונרשמו בתולדות הקולנוע.
סרט ט"ס, הוא טוב כי אתה אוהב אותו. המטרה של סרט באשר הוא הוא שיצפו בו, יאהבו אותו והוא יהיה מוערך, ואם הוא השיג אותה הוא טוב. וזה לא משנה אם בת'כלס הוא עוד סרט אקשן או קומדיה סטנדרטי ולא חשוב בכלל.
זה לא שיש חבורה של אנשים שיושבים ומחליטים מה הסטנדרט לסרט טוב.
סליחה, טעות: זה לא שיש חבורה של אנשים שיושבים ומחליטים *בשבילך* מה הסטנדרט לסרט טוב, הם מחליטים בשביל עצמם או בשביל מי שמחשיב את הדעה שלהם, אם אתה* נכלל בהגדרה הזו אז יופי, אבל אם לא אז אתה לא מחויב להסכים שסרט זה או אחר הוא טוב.
חוץ מזה כל המילים שבהם השתמשת כדי לתאר סרט טוב "אובייקטיבית" (חוץ מ"נכונה") מופנות לאו דווקא לסרט טוב אלא לסרט משפיע, זה דבר שהוא בהחלט יותר מדיד אבל בברור לא אליו כיוונו משתתפי סקר זה (אחרת איך תסביר את העובדה ש"רכבת מגיעה לתחנה" ו"הולדתה של אומה" לא נכנסו למרות שהם בבירור משפיעים יותר מכמעט מכל סרט אחר ברשימה?).
*אם את בת קבלי את התנצלותי…
קיבלתי
כי *רק* משפיע זה לא מספיק. "רכבת נכנסת לתחנה" אולי משפיע מאד אבל לוקה בסטנדרטים אחרים כמו, אממ, תסריט ומשחק…
וכן, חדשנות ופריצת דרך זה לא הכל. לא ראיתי אף סרט מהרשימה של סייט אנד סאונד, אין לי מושג מה זה שכל כך טוב בהם בדיוק.
אי אפשר לבוא אליו בטענות בקשר למשחק, כי אין בו משחק, זה הרי סרט תיעודי. בקשר לתסריט, יש לו אמנם בעיית קצב מסוימת (השיא של הסרט מגיע מוקדם מדי וכל השאר אנטי-קליימקס) אבל העמדת המצלמה מאוד חכמה. זה אחד הסרטים התיעודיים האילמים באורך של עד דקה הטובים שראיתי!
אני מסכים
הרשימה שלי היא לא של 100 הסרטים הטובים בכל הזמנים. יהיה מטופש להתיימר לשפוט מבין כל הסרטים שיצאו אי פעם (שראיתי אולי שבריר של אחוז מתוכם) ועוד להחליט לסדר אותם לפי איכות, מבלי שקבעתי סטנדרטים ברורים לשיפוט. במקום זאת, אני עושה רשימה של 100 הסרטים האהובים עלי. אין לי שום ימרה לעשות דבר פרט לגילוי טעמי האישי. זה הבדל משמעותי מהרשימה של סייט אנד סאונד שבה, עושה רושם, המשתתפים בסקר מתבקשים לבחור את הסרט שהוא באמת הטוב/חשוב/משפיע ביותר לדעתם, בלי קשר לטעם אישי. האזרח קיין סרט מאוד משמעותי בתולדות הקולנוע, אבל קשה להאמין שכל כך הרבה אנשים יגדירו אותו כאהוב עליהם.
האזרח קיין הוא סרט מצוין
נהניתי ממנו מאוד כשראיתי אותו, אבל בכל זאת האימפקט שלו עליי לא היה גדול כמו שהוא היה על מי שראה אותו אז. אז האזרח קיין היה שובר מוסכמות בדרך שעושים סרט (המשקל הגדול של מילת הבמאי אל מול המפיק) ובדרך שמתייחסים לסרט, הוא גם היה הסרט הלא לינארי הראשון שנעשה והכניס המון דרכים חדשות לצילום. כשראיתי את זה לא ידעתי שום דבר מהדברים הבאים, לא ניגשתי לסרט מתוך תודעה היסטורית, רציתי לראות סרט טוב, העלילה הלא לינארית לא הפתיעה אותי כי ראיתי כבר טרנטינו וממנטו, הצילום לא נראה לי חדיש אלא סטנדרטי והעובדה שהבמאי הוא הכי חשוב נראית לי טריוויאלית כי אני חי בעידן של סקורסזה, טרנטינו, שפילברג ושאר הבמאים-כוכבים. אני יודע ששום דבר מהדברים האלה לא היה מתפתח לולא האזרח קיין ובגלל זה אני מבין את החשיבות שמבקרים ובמאים מייחסים לו ואת העובדה שהוא הסרט הטוב ביותר לדעתם כי הוא השפיע עליהם באופן כה ישיר, אבל מבחינתי, שראיתי את הסרט 60 שנה אחרי הוא לא נמצא בעשירייה הפותחת שלי.
אותו דבר אני חושב על שאר הסרטים שהרכיבו את הרשימה, אני אשמח לראות אותם, אני משער שמרובם אני אהנה, יותר או פחות, אני בטוח שכולם טובים ונהדרים והמקום שלהם בהחלט הגיוני, אבל מה, אני כלא במאי, סטודנט/מרצה לקולנוע או מבקר לא יתייחס אליהם באותה יראת כבוד בגלל שאני לא מודע להשפעה שלהם על הקולנוע, אני לא יודע איזה זוויות צילום או גישה שונה למשחק הם הביאו, בגלל זה הרשימה שלי מורכבת בעיקר מסרטים יותר חדשים (שנות השישים עד האלפיים) לא בגלל שלא ראיתי סרטים ישנים (לפחות חלק) לא בגלל שאני לא נהניתי בהם אלא בגלל שאני (אולי) לא מעריך אותם (כראוי) כמבקרי קולנוע ובמאים.
הדרך היחידה לעשות את זה היא או באמת ללמוד היסטוריה של כל סרט כזה, או כמו שקראתי פעם שדורון הציע, לראות סרט אחד מכל שנה מאז רכבת נכנסת לתחנה ועד היום, אבל בגלל שאני לא מתכוון ללמוד משהו בקרוב או להשקיע כל כך הרבה זמן בצפייה בסרטים אני אשאר עם הרשימה החדשה שלי (שתשנה עד מחר, אבל בכל זאת)
דווקא הצילום באזרח קיין
מצוין אפילו בסטנדרטים של ימנו, אם כי יכול להיות שאני חושב ככה רק כי ראיתי אותו בקונוטציה של "הסרט שהמציא את הצילום הקולנועי", לגבי העלילה דווקא לדעתי היא מאכזבת אטית וכמישהו משנות האלפיים-לא מחדשת כמעט.
אבל זו רק דעתי, אלו דברים שלא באמת ניתן למדוד אותם.
הבעיה עם הרשימה של המבקרים היא לא שהיא מיושנת,
אליטיסטית או איזוטרית. הבעיה היא שזו רשימה צבועה, שמעידה בעיקר על זה שהאנשים שהרכיבו אותה מחזיקים את הראש עמוק-עמוק בתוך התחת של עצמם (והדימוי שחשבתי עליו בפעם הראשונה שקראתי את הרשימה הזאת היה חריף הרבה יותר).
אני בהחלט מבין את הגישה שאומרת שבשביל לקבוע כמה סרט הוא טוב או חשוב צריך לקחת איזו פרספקטיבה של מרחק, ואני בהחלט מבין למה כדאי אולי לחכות לפני שמכניסים לרשימה כזו סרט כמו "קיק-אס", למרות שהוא באמת אחלה סרט (אבל שים לב שבטענות שלך כלפיו אתה חוטא בדיוק באותו דבר שבו אתה מאשים את הגולשים האחרים – בהודעה שלך אתה לא טוען שצריך לעבור זמן עד ש-"קיק-אס" יוכל להכנס לרשימה כזו, אלא רומז שהוא לא יכנס לרשימה כזו אף-פעם. למה? מאיפה לך לדעת?). "האזרח קיין" הוא סרט שאפשר לנהל ויכוחים על האיכויות שלו – ויכוחים כאלה מתנהלים מהיום שהוא יצא, פחות או יותר, ועד עמוד זה ממש. אי-אפשר להתווכח עם מידת ההשפעה, ולו מבחינה טכנית לבדה, שהיתה לו על כל הקולנוע שבא אחריו. לגיטימי לגמרי לראות אותו ברשימה כזאת.
אבל מכח אותו טיעון ממש, זה הופך את הרשימה של המבקרים להרבה פחות לגיטימית אם אין בה נציגות כלשהי ל-"מלתעות", "מלחמת הכוכבים", "הנוסע השמיני" או אפילו "סופרמן" של ריצ'ארד דונר. לא יעזור בית דין, *אלה* הסרטים הכי משפיעים על הקולנוע כמו שאתה מכיר אותו היום. ממש כמו "האזרח קיין", אפשר להתווכח על האיכויות שלהם, אבל על מידת החשיבות ההיסטורית שלהם? לערער עליה (וזה מה שעשו המבקרים כשהם לא הכלילו אף אחד מהם ברשימה) זה להצהיר "אני לא מבין בקולנוע". האנשים שהרכיבו את הרשימה הזאת הם לא "דינוזאורים עם רגל אחת בקבר" – הם דינוזאורים שעדיין לא ממש קיבלו את החדשות על תורת האבולוציה.
אבל שוב, משפיע הוא לא בהכרח טוב. אם אתה עושה רשימה של סרטים טובים אין טעם להכניס סרטים שהערך היחיד שלהם הוא שהם השפיעו על הקולנוע, הם פשוט שייכים לרשימה אחרת (ומכובדת לא פחות). כבר נתתי את הדוגמא של רכבת נכנסת לתחנה (וגם הולדתה של אומה), כנראה הסרט המשפיע ביותר אי פעם אבל שווה ערך מבחינה קולנועית לתרגיל צילום לא מוצלח של תלמיד תיכון.
הסרטים שציינתי הם גם סרטים טובים.
אפשר, כמובן, להתווכח על האיכות שלהם, אבל כמו שציינתי – זה לא עושה אותם שונים מ-"האזרח קיין".
אז מבחינתך "טוב" זה בעצם "משפיע" ולדעתי "טוב" זה "סרט שאהבתי". אין לנו דרך לדעת לאיזו משתי הכוונות (או כל כוונה אחרת) התכוונו מי שהרכיב הרשימה ולכן אין לנו דרך לשפוט אותם, אולי מבחינתם "טוב" זה "סרט דרמה שנוצר לפני יותר מ-40 שנה"?
אם הכוונה היא לבחור את הסרטים המשפיעים ביותר,
הרשימה גרועה, מהסיבות שרז הזכיר.
אם הכוונה היא לבחור את הסרטים הטובים ביותר על פי טעם אישי בלבד, הרשימה גרועה, כי קשה לקחת ברצינות מאות אנשים שכולם כאיש אחד לא חושביםשיצא אף סרט ראוי בחצי המאה האחרונה.
כך או כך היא כושלת.
אבל אני מתאר לעצמי
שהרשימה שלהם היא לא משהו אחד מוחלט, אלא שילוב של סרטים שהם גם חשובים, וגם אהובים על ידי המצביעים.
הרי מהי בעצם "גדולה" של סרט? אפילו המושג עצמו מפורש על ידי כל אחד באופן שונה, אז איך אפשר לבחור את 100 הסרטים הגדולים בכל הזמנים אם אין שום סוג כלשהו של קריטריון? ומהסיבה הזאת הם גם לא יכולים "לטעות" והרשימה לא יכולה להיות "כישלון". הרי במה הם כשלו? בלמצוא 100 סרטים שעונים על קריטריון שאף אחד לא יודע מהו? הכישלון הוא של ההוגים של הרשימה שלא הגדירו על מה היא עונה, לא של המבקרים שהצביעו כל אחד לפי הפרשנות שלו למושג.
גם להצהיר "סרט טוב זה סרט דרמה שנוצר לפני 40 שנה"
זה להצהיר "אני לא מבין בקולנוע".
(האמת, בהתחשב באופיה של הרשימה, זה קרוב יותר ל-"סרט דרמה שנוצר לפני 50 שנה ומעלה. כנ"ל).
הבחירות של וודי אלן, סקורסזה, קופולה, טרנטינו ועוד
http://www.awardsdaily.com/blog/2012/08/05/all-time-top-ten-lists-from-scorsese-coppola-del-toro-mann-many-others/
שני שרשורים מעליך
http://www.fisheye.co.il/?p=20080&comNum=490077#li-comment-490077
עכשיו אני נכנסתי וראיתי שאצלך זו הרשימה המורחבת, אז סליחה, טעות שלי.
הרשימה המעודכנת שלי
היום עדכנתי את רשימת 100 הסרטים האהובים עלי. בהתאם למסורת, עברו חמש שנים מאז העדכון הקודם ועשור מאז עריכת הרשימה המקורית. למרות הרבה שינויים שעברו על הרשימה, הצמרת נשארה די דומה, כשעיקר השינויים הם במקומות הנמוכים יותר. מעניין שלמרות הזמן שעבר, טים ברטון הוא עדיין הבמאי הכי מיוצג אצלי, עם חמישה סרטים. עקרונית, מופיעים גם חמישה סרטים שטרי גיליאם היה מעורב בבימויים, אבל רק שלושה מהם ביים בעצמו.
מאחר ומדובר ברשימה של הסרטים האהובים עלי, אין להתבלבל עם רשימה של הסרטים הטובים בכל הזמנים, או משהו בסגנון. מדובר בטעם אישי בלבד, המבוסס קודם כל על רגש. בגלל זה קיימת העדפה לא מכוונת לסרטים שנוצרו בשלושים השנים האחרונות, שמתחזקת ככל שעולים בטבלה. זה אולי מקרה הפוך של הרשימה של סייט אנד סאונד, מכיוון שכאן אני מברך על כל סרט ישן יותר שהצליח להתברג למאה הגדולים.
http://www.listology.com/aviad/list/my-top-100-favorite-films-2012-edition
הפוך, זה שאתה מציג גם סרטים מ-30 השנים האחרונות
הופך את הרשימה שלך ליותר רלוונטית מזו של ה"מבינים" הזקנים.
אבל שוב אין דבר כזה רשימת הסרטים הטובים ביותר. יש או המשפיעים ביותר או האהובים ביותר, וכמו שרד אמר בשניהם הרשימה של הזקנים כושלת.
למה הכותרות שלי אף פעם לא נעלמות ושל אחרים כן?
יכול מאוד להיות שזה פורסם קודם (קראתי את כל התגובות אומנם, אך אני לא מצליח להיזכר בכזאת שהזכירה זאת) אבל למקרה שלא – במקביל לרשימה למעלה שמייצגת את דעתם של מבקרי קולנוע ואקדמאים פורסמה רשימה נוספת בת 10 סרטים המייצגת את רשימותיהם של במאים. והיא עדיפה, בעיניי (אבל ההבדל לא כזה משמעותי).
http://www.bfi.org.uk/news/sight-sound-2012-directors-top-ten/
פה אגב, "סיפור טוקיו" הוא זה שבמקום הראשון.
פורסמה רשימה מלאה ומסודרת
של 250 הסרטים הגדולים, עם אפשרות לבדוק למי הצביע כל אחד מהמצביעים (במידה וחשקה נפשכם לדעת למי הצביע אורי קליין, למשל). בנוסף בצד רצות רשימות של "הסרטים הגדולים אחרי 1968" או "Top films by living directors" שהן קצת יותר רלוונטיות.
http://explore.bfi.org.uk/sightandsoundpolls/2012/
מתברר שיש כמה הצבעות למטריקס ולאווטר
(וגם לספרות זולה אבל זה היה ברור). עוד 50 שנה, אולי, נזכה לראות אותם ברשימת 10 הגדולים.
עוד ברשימות:
מהשנים האחרונות (רשימה חלקית בהחלט): נערה עם קעקוע דרקון, מלנכוליה, הוגו, עליית כוכב הקופים, פרידה, חייבים לדבר על קווין, אנקת גבהים, ברבור שחור, הילדים בסדר, נאום המלך, הרשת החברתית, עץ החיים, ממזרים חסרי מנוח, יהודי טוב, למעלה!, גראן טורינו, מטען הכאב, פרשס, וול-אי, ברוז', לא ארץ לזקנים, שודדי הקאריבים 3, סוויני טוד, זודיאק, בוראט, אינלנד אמפייר, מכתבים מאיוו ג'ימה, חיים של אחרים, המבוך של פאן, שורטבאס, הר ברוקבק, היסטוריה של אלימות, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (???), מארי אנטואנט, גן עדן עכשיו, שמש נצחית בראש צלול, דרכים צדדיות, דוגוויל, אלפנט, להתראות לנין, להרוג את ביל, דו"ח מיוחד, דבר אליה, אמלי, המסע המופלא (8 הצבעות), שר הטבעות: אחוות הטבעת, זולנדר, ממנטו, רקוויאם לחלום,
וגם: בחזרה לעתיד, בחורים טובים, סירנו דה ברז'רק, שודדי התיבה האבודה, ועוד המון אחרים.
וזה רק סרטים ידועים ואמריקאים. יש המון סרטים מכל העולם ברשימות האלה.
בגדול, זה מלמד בעיקר שהסרטים הישנים, שקיבלו מעמד של קלסיקה, הם הסרטים שיש עליהם הכי הרבה קונצנזוס. זה לא אומר שהמבקרים מתעניינים רק בסרטים כאלה. כמעט לכל מבקר יש לפחות 4 סרטים חדשים ברשימה. הבעיה היא שכל אחד מהם בוחר בסרטים חדשים אחרים.
ממזרים חסרי מנוח?
טרנטינו מוציא טלנובלה דרום אמריקאית ולא שמעתי על זה?
דווקא לי זה נשמע מגניב.
(ל"ת)
פתאום הבנתי משהו
למרות שהאזרח קיין במקום השני הצביעו לו רק 150 אנשים מתוך 800. זה אומר שלא רק ששלושה רבעים מהמבקרים לא רואים בו את הסרט הגדול של כל הזמנים אלא שהם אפילו לא רואים אותו כחלק מהעשרייה הראשונה, וגם מתוך אלו שכן הצביעו לו לא ברור כמה מהם חושבים שהוא הסרט הכי טוב. אני חושב שזה אומר שאין באמת קונצנזוס סביב הסרט הזה כמו שנהוג לחשוב. אותו דבר גם נכון לורטיגו אבל לגביו לא היה עד כמה ששמעתי קונצנזוס כסרט הכי טוב.
כנ"ל לגבי המשאל שנערך אצלנו, פה.
אני אישית שמתי את "ספרות זולה" ברשימה שלי, אבל אף פעם לא העליתי בדעתי שמדובר בסרט האהוב עלי. ככה זה – אני יכול להיות בטוח שהרבה מתוך 191 האנשים שהשתתפו במשאל של Sight&Sound לא מסתכלים על ורטיגו בתור גדול סרטי תבל. זאת הבעיה, באופן כללי, עם שיטת הבחירה הזאת* – למרות שהיא הפשוטה ביותר, היא לא האמינה ביותר. עצם זה שהרבה חשבו ש"ורטיגו"/"ספרות זולה" הוא אחד מהסרטים הטובים ביותר שהם ראו, לא הופך אותו לסרט שהכי הרבה אנשים חשבו שהוא הטוב ביותר. בגלל זה היה עדיף אם, לדוגמה, היו לוקחים את כל הסרטים שנבחרו ע"י אנשי Sight&Sound, ואז היו מקיימים סקר שבו כולם היו בוחרים את הפייבוריט שלהם – בדומה למה שנעשה אצלנו, בסקרי השנה של עין הדג. יש לי הרגשה שאם כך היה נעשה הדבר, היו סרטים הרבה יותר חדשים, ורשימה הרבה יותר רלוונטית.
________________
*מה שלא מוריד מהפרויקט הנפלא של קרקר כפול בכלל.
ואני חושב שהשיטה היעילה ביותר היא גם המסובכת ביותר
אני ממש לא מצפה שיקיימו את זה בסקרים רשמיים של האתר או בפרויקטים בלתי רשמיים בתגובות (כמו היוזמות המעולות של קרקר כפול וmook בסקר חצי השנה שלו), אבל השיטה הטובה ביותר לדעתי היא שהמיקום של כל סרט בעשירייה של כל אחד *כן* ישפיע על הסקר עצמו. כלומר כל סרט שידורג במקום הראשון בעשירייה של מישהו יקבל 10 נקודות, כל סרט שידורג שני יקבל 9 נקודות וכן הלאה, והסרט שיקבל את מספרת הנקודות הגבוה ביותר יקבל את המקום הראשון. שוב, אני מודע שהשיטה הזו יכולה להיות מסובכת מדי ואני לא מצפה שזו תהיה השיטה שתהיה בסקרים המעולים שיש באתר, רשמיים או לא.
אף שיטה לא באמת טובה ב100%
לכל אחת יש יתרונות וחסרונות. מה שניסיתי להגיד היה שאין קונצנזוס סביב הסרט הזה (או אף סרט אחר בעצם) למרות המקום הגבוה והמיתוסים שנקשרים סביבו.
אבל אני לא בטוח שהבנתי את הרעיון שלך, במה הוא שונה בעצם מפשוט בחירה רגילה בה כל אחד בוחר את הפייבוריט שלו בלי הבחירות המקדימות?.
זה לא.
אבל מצד שני, זה יותר נוח גם לבוחרים וגם לסופרי הקולות (או, יותר נכון למאה ה-21, למתכנתים של הממשק של הסקר עליו מדובר). כשיש לך, נניח, 100 סרטים לבחור מהם את הסרט האהוב עליך, זה עדיף מפשוט לציין אותו.
אני מבין מה הייתה הכוונה שלך בתגובה המקורית, ופשוט השוותי אותה למצב שנוצר בסקר המאולתר באתר – אני בספק רב שהרבה מ-14 המאזכרים של "ספרות זולה" ברשימה שלהם האמינו שהוא הסרט הטוב ביותר שנוצר. זה הכול.
אם כך אז אני נוטה שלא להסכים
שיטת בחירה כזו, פרט לזה שהיא קשה יותר לנשאלים עצמם (למצוא אחד הכי טוב זה יותר קשה, לפחות לי, מלמצוא 10) גם לא בהכרח נותנת את התוצאות הטובות ביותר כי היא מתעלמת מכל המקומות שאחרי הראשון. חוץ מזה ברשימות של המגזין יש 2,045 נראה לי יותר קל פשוט לכתוב איזה סרט אתה הכי אוהב מאשר לחפש את הסרט שלך שם.
העגבניות הרקובות
אחרי שכולם רשמו פה את הסרטים האהובים עליהם, חשבתי שיהיה נחמד גם לרשום את הסרטים שהכי פחות אהבתם. סרטים שאתם מעדיפים לעקור את העיניים לפני שתצפו בהם שוב. שאתם מעדיפים לאכול סנדוויץ' עם פלפלים, וואסבי וטבסקו באיזור ללא מים לפני שתצפו בהם שוב. שתעשו חארקירי לפני שתצפו בהם שוב. בקיצור, סרטים שתראו לאנשים כדי שהם ידעו איך *לא* לעשות סרטים. מכיוון שאני עצלן, זה לא יהיה איזה פרוייקט עם ספירת קולות או משהו כמו זה של קרקר כפול. סתם, רשימה. להזהיר את שאר הגולשים פה מהזוועות שמסתובבות שם בחוץ. אני אתחיל עם שלושה שרק לחשוב עליהם מעביר בי רעד ובחילה.
באטמן ורובין – כן, ידעתם שזה בא. מאיפה להתחיל? אני לא חושב שקלוני הוא באטמן. הפטמות בחליפה. בדיחות הקרח של פריז (נראה לי יש לפחות 100 ב 5 הדקות הראשונות). הדיאלוג הנוראי. אם יש לכם כוח, תצפו בביקורת…סליחה, קטילה של הסרט הזה ע"י דאג ווקר (ה nostalgia critic).
מקס פיין – לא רק הסרט-המבוסס-על-משחק-וידאו הגרוע ביותר שראיתי, אל גם אחד הגרועים באופן כללי. במקס פיין הראשון לא יצא לי לשחק, אבל בשני התאהבתי, והוא עדיין מותקן לי על המחשב. כשמשמעם לי לפעמים, אני נכנס לגן-עדן הזה של לירות באנשים בזמן שאני קופץ בסלו-מושן ומראה לניאו מאיפה משתין הדג. הסרט, כפי שזכור לי, לא היה מבוסס על אף משחק, אלא היה סוג של פריקוול למשחק הראשון. עם כמה שאני אוהב את מארק וולברג ומילה קוניס, הסרט הזה פשוט לא עבד. התסריט, הבימוי, הדברים ההזויים…הכל היה נוראי. עזבו אתכם מהסרט הזה ותראו "היטמן" במקום.
vampires suck – נכון, אני יודע שכל סרט בערך של סלצר ופרידברג גרוע. אני בטוח שהם לא מתכננים על אוסקר כשהם מוציאים אותם. אבל הסרט הזה הרבה, הרבה, הרבה יותר גרוע מהסרט שהוא פארודיה עליו ("דמדומים", שגם הוא בטופ 10 של הרשימה הזאת) שזה חמור מאוד! אבל אתם יודעים מה? גם בשני הסרטים הנ"ל היה משהו אחד שעבד, אפילו אם זה אחוז אחד. איזו סצינה, איזו שורה. משהו. פה שום דבר לא עובד. זיפ, נאדה. שום דבר לא מצחיק, שום דבר לא משעשע. זו סצינה אחר סצינה ושורה אחר שורה של זבל טהור. זה נראה לי הסרט היחיד אי פעם שבסופו – ואני רציני לגמרי – הרגשתי טיפש יותר. כאילו במהלך הצפייה הוא שאב את האיי.קיו שלי. לא! להתקרב! לסרט הזה!
אלו שני הסנט שלי. אשמח לשמוע מה הזוועות שאתם חוויתם, והייתם מתים לתור ב"ריקול" או "לאקונה" כדי למחוק אותם מהזיכרון שלכם.
יאללה
הנה כמה מהסרטים השנואים עליי:
אלכסנדר- אחת מחוויות הצפייה הנוראיות שיצא לי לראות. סרט באורך הנצח (נראה לי) על סיפורו המשעמם של אלכסנדר, שכול סימפטיה או עניין בדמות נהרס הודות לקולין פארל. מחוץ מ-2 קרבות אין בסרט כלום. אין עניין, אין הנאה, אין סיבה להתקרב לסרט הזה. אם יש לכם 3 שעות פנויות, לכו לראות 'שר הטבעות' או 'הסנדק', או תספרו גבעולי דשא בחצר.
מקס פיין- מה שאמרת (ובאותה הזדמנות אמליץ לך לשחק גם במחשק הראשון, הוא מופלא לא פחות מהשני).
מורטל קומבט 2 (1997) זוועה שלוקחת את 'מקס פיין' בכיס הקטן בכול מה שקשור לגריעות. משחק מגוחך, דיאולוגים מורידי איטלגנציה, אפקטים ברמה של אפלקציה באייפון (הסרט יצא הרבה אחרי 'שח"ק 2', אגב), עלילה מטומטמת והכול יוצר זוועה שעדיף לא להתקרב אליה עם מקל.
בית השפנפונת- זוועת עולם, פשוט זוועת עולם.
לגיון המלאכים- פונטציאל מעניין שנזרק לפח לטובת סרט אקשן מטומטם, מעפן ובלתי צפי לחלוטין.
בית השפנפנות... אפשר פירוט?
בגלל שראיתי את הסרט הזה שוב לפני שבוע, ויום אחר כך זרחתי מאושר. סרט נהדר! דוגמה מצוינת לסרט מטופש ולא רציני שנעשה על ידי אנשים רציניים שיודעים שכדי לעשות סרט במשקל נוצה, צריך לפעמים להיות קצת יותר כבדים. סרט רגוע, נינוח, שרק עושה טוב על הלב, ולרגע לא מזלזל באינטליגנציה של הצופה. הדמות הראשית סתומה, אבל מקסימה, ואנה פאריס נותנת שם תצוגת משחק שבעיני לא נופלת מזו של מריל סטריפ ב"ספק". בנוסף, הוא גם קורע מצחוק – היה לי קצת קשה לנשום בצורה סדירה אחרי הסצנה שבה שלי מנסה לשנן את השמות של כל בנות האחווה. ובנוסף, בלי הסרט הזה לא הייתי לומד שהעיניים הן הפטמות של הפנים. (וגם יש בו את סצנת המחווה ל"פורסט גאמפ" היפה ביותר שראיתי)
זה הכול עניין של טעם
כי אני אישית ממש, אבל ממש לא סבלתי את הסרט. הוא מטומטם ברמות שעוברות את גבול הטעם הטוב, הבדיחות עלובות, אנה פאריס מעצבנת, שאר השחקניות מעצבנות והמוח שלי נזל 50 דקות לתוך הסרט.
לא זכורים לי הרבה חוויות גרועות בקולנוע
חוץ מ-2, וגם מהם אני זוכר רק את ההרגשה הרעה ולא את הסרט.
הראשון הוא "יצאת כריש" – ראיתי אותו בקולנוע עם המשפחה כשהייתי בן 11 וזכור לי שהוא החוויה הכי גרועה שהייתה לי בסרט! כל כך משעמם שהיה בא לי למות, ואהבתי סרטי ילדים דביליים בתקופה הזו (הייתי ילד בן 11 עם מנטליות של ילד מפגר בן 8). אני בטוח שגם בלי ההודעה הזו התכוונתם להתרחק ממנו, אז אני רק אומר לכם להתרחק ממנו כמו מפצצה גרעינית!
השני הוא "איירבנדר" – אני ממש לא אהבתי את הסדרה "אווטאר", אבל הרבה מאוד כן, אז החלטתי לתת לה ניסיון נוסף והלכתי לראות את הסרט. פחות מחצי שעה הספיקה לי בשביל לצאת מהסרט, ובסדר, אני יודע שעכשיו תגידו "למה לעזאזל יצאת מסרט אם שילמת עליו?" וכ'ו וכ'ו, אז אני רק רוצה לומר שממש לא נהנתי, כאילו ממש ממש לא.
*זכורות
(ל"ת)
אללה!
ריקוד מסוכן – ללא ספק, התירוץ הכי גרוע שראיתי לסרט מימי חיי. ממש כך. הוא כל כך איום ונורא שזה כבר קשה להסביר למה: אולי זה השילוב בין המשחק המחפיר של כל אחד ואחד מאנשי הצוות, השורות האטומות, העריכה המפגרת, הסצנות הלא קשורות (מיכל אמדורסקי נמרחת על רצפת רחבת הריקודים, האודישן של שני הילדים, תושבי שדרות פוצחים במחולות ספונטניים ברחובות, עוזרת הבית של אליענה בקייר רוקדת על המדרגות, זוהר ליבה מבתק את אליענה בקייר לצלילי שיר כלשהו שמושמע בסרט משהו כמו חמש פעמים, פעם אחר פעם ועוד כל כך הרבה דברים) ובאופן כללי, העליבות שנוטפת מכל שנייה בסרט האיום הזה. תחתית החבית של האומנות השביעית. הסרט הזה הוא איום ונורא, אבל שווה צפייה, לא בגלל שהוא כל כך גרוע שזה מצחיק – זה עובר את קו ה"כל כך גרוע זה מצחיק", ופשוט נהיה כל כך גרוע שאתה חייב לראות את זה שוב ושוב, כדי להבין את גודל הפשע הזה. אפילו תחושת WTF מהנה הוא לא נותן, אלא בעיקר פליאה שאתה רואה את מה שאתה רואה. וואו.
היי סקול מיוזיקל – אף פעם לא הרגשתי זלזול כל כך בוטה באינטליגנציה שלי. שירים גנריים וחסרי משמעות, חזרה על סטריאוטיפים וקווי עלילות שנטחנו עד דק, בלי שום חן או מודעות עצמית what so ever. הדבר הכי גרוע שדיסני עשו אי פעם.
טרול 2 – נפלא. בניגוד ל"ריקוד מסוכן", טרול 2 פשוט מהנה מרוב שהוא גרוע. לא בקטע של צחוקים, בקטע של כיף. זה ממש מהנה לראות את הפתאטיות של המשחק, העלילה הדפוקה וערכי ההפקה הירודים. זוועת עולם. סרט מופלא.
אינג'יל – פה זה כבר רמאות. לא ראיתי את הסרט הזה בחיים שלי, אבל ראיתי קטעים נבחרים וזה פשוט סרט עלוב כל כך שרע לי לראות אותו. ארנון צדוק איש מוכשר דווקא, וגם חלק ניכר מהשחקנים שם, כמו אלי דנקר ואושרי כהן. אבל מספיק לראות סצנה כזאת http://www.youtube.com/watch?v=Os22hAYJUio כדי להבין את כמות האיכסה שנוטפת מהסרט הזה. מדהים, כמה שהקולנוע הישראלי התקדם מאז.
מצד אחד אני לא חושב שניתן לדרג "גריעות"*
מצד שני, נראה שכמה מגיבים איכותיים הגיבו כאן, אז יאללה, ננסה.
אני חייב לציין שאני די מעריץ של סרטים כל-כך-גרועים-שהם-טובים-אבל-לא-בכוונה (The Room הוא סרט שפשוט בא לי לארגן קון שלם סביבו), אבל ה-4 האלה (לא יכול לחשוב על יותר שמגיע להם להיכנס לכאן, ואני צריך לללכת לישון תיכף) באמת גרמו לי לדפוק את הראש בקיר.
נראה אותך כוכב (The Marc Peace Exprience) – סרט לא מוכר לקהל הרחב, וטוב שכך – כי הוא הדבר הכי גרוע שאי פעם ראיתי. אני לא יכול להצביע על שום אספקט בו ולהגיד "זה היה *סביר*". לא "טוב", לא "בסדר", אלא "סביר". משחק? פחחח. כל שלושת השחקנים הראשיים (ג'ייסון שוורצמן, בן סטילר ואנה קנדריק הבדרך כלל נפלאים) נמצאים על הגבול המוזר הזה שבין להתאמץ יותר מדי לשחק טוב, או לא להתאמץ בכלל. תסריט? ממש. העלילה גרועה, עוסקת בדמויות לא מעניינות שקוראים להן דברים לא מעניינים, אבל הטון של הסרט מנסה לגרום להם להיראות מעניינים. העלילה מצויידת בקצב ובמנה גרוע ולא אחיד, והאירועים הם משעממים מצד אחד, או WTFים במובן הלא מצחיק, אלא מעצבן וטרחני של המילה. לא נראה שאף דמות בסרט יודעת מה היא אמורה לעשות ומה המניעים שלה, ומה שהם כן עושות זה מעין פילר מטומטם עד שיגיעו החלקים האמיתיים של ה"עלילה". ערך אומנותי כלשהו? אין בכלל. כל אלנמט טכני הוא ילדותי, יבש ובנאלי לחלוטין. אבל זה חצי-מיוזקל, לפחות השירים טובים, נכון? לא. אני, שהדבר הכי מורכב שהוא יודע לנגן זה את Wish You Were Here, יכול לכתוב משהו יותר טוב מזה.
קילרים – בחורים הכי עמוקים באדמה לא תמצאו כזה חוסר פואנטה. האווירה, הדמויות ובמיוחד הדיאלוגים נראים כמו משהו שיצא מהתחת של הבת המתבגרת והמרדנית של דולורס אמברידג' – כלומר, מנסה להיות מקסים בצורה מבחילה, רק עם יותר רמיזות לסקס. הוא לא עובד בתור קומדיה – אין בו אף בדיחה מצחיקה, משפט קורע, או גאג טוב. הוא לא עובד בתור סרט רומנטי – אין אפילו רגע אחד אמין בתסריט, אין טיפה של כימיה במערכת היחסים בין קתרין הייגל ואשטון קוצ'ר (אחי, זה רעיון ממש גרוע לשחק דמויות שהמנטליות שלהם חכמה, אבל הן מתנהגות בפועל כמו קלסו) והקלישאות שם עוברות את גבול הטעם הטוב. בתור סרט אקשן, הוא ערוך, מצולם ומכוראוגרף בצורה איומה, ה"Scale" שלו קטן בצורה מעליבה (סרט הריגול האפי הזה – מתרחש כולו באותה פאקינג שכונה) ואני נשבע, יש בו את אחד ה"טוויסטים" הכי מטופשים בתולדות האנושות (אבל כן, מוכרח להודות שלא צפיתי אותו). באמת שסרטים כל כך ריקניים, כל כך מיותרים, כל-כך חסרי משמעות, שבמהלכן אף דמות לא עוברת אפילו טיפה של שינוי הם נדירים. המחשבה על כך שזה אחד הסרטים האהובים על ידידה טובה שלי גורמת ל לתהות לפעמים למה אני מתייחס אליה בכלל.
מולאן רוז' – סרט שמקביל לניעור מפתחות לפני עיניו של תינוק. הסרט הזה יודע שהוא קלישאתי, קיטשי שמאלצי ואין בו אפילו שמץ אחד של מקוריות או ייחוד – אז הם פשוט החליטו להסיח את דעתנו ולזרוק לנו לעיניים תפאורות תקופיות שנראות כמו הקורקבן של האח ההומו של טים ברטון, תלבושות שייראו יותר טבעיות על הגוף של בריאן מטארת', צילום שנראה שצולם על ידי הסנאי עם ה-ADHD ממעבר ליער, ועריכה שבגללה אתה לא רואה את אף אחד מהדברים האלה, מה שיוצר סרט צעקני, מעצבן, צעקני, מעצבן, ואפילו צעקני ומעצבן. אפילו הפאקינג מוזיקה נוראה, הם ממש אנסו את את אחד משירי הנעורים האייקוניים ביותר בהיסטוריה. עצם העובדה שאני מדבר על הסרט בכזאת שנאה ומכניס רפרנסים ליצירות אחרות מוכיחה עד כמה הסרט הזה חסר טעם לטעמי (סטגדיש), ושהדבר היחיד שזכור לי בו הוא עד כמה הוא גרוע. הדבר היחיד שמדבר פה בכוונה הוא ג'ים ברודבנט, אבל זה לא חוכמה כשאתה ג'ים ברודבנט.
היי סקול מיוזיקל – בניגוד לרבים פה, אני הייתי בכיתה ג' כשהסרט יצא, כך שהייתי בקבוצת היעד שהסרט פנה אליה וחוויתי את האימה שלו על בשרי. מבחינתי, מדובר בהתגלמות המיינסטרים השלילי, סרט שמראה לילדים בדיוק את מה שהם רוצים להיות, אתה מה שהם צריכים להיות כדי שהחברה תקבל אותם, וגם מבטיח להם שאם הם יאמינו בעצמם ורק ישירו וירקדו הם יצליחו בחיים – כן, זה בטוח (We've all been raised to believe that one day we'd all be millionaires, and movie gods, and rock stars. But we won't), כך שבנוסף לכל הדברים שציונו ע"י העט המרקד – זלזול באינטליגנציה, קלישאות, סטריאוטיפים, עיצוב מגעיל, דיאלוגים מבחילים, ושירים יותר מעודדי התאבדות מאשר אלה שבתחנות הרדיו הערביות שמשתלטות על הרדיו מבית שאן ודרומה – זה גם סרט עם מסר מגעיל שמשחית את הנוער. לא ברור לי איך סרט מצליח להעביר מסר של "תהיה כמו כולם", אפילו שהדמויות שלו הולכות נגד הזרם כל הזמן. כמו כן, עדיין בא לי לראות מה הם עישנו כשהם כתבו את הדמות ששרה על זה שאסור לדמות אחרת לשיר.
קרובים לרשימה – עולם קטן שלי, באטמן ורובין, אי שם, האוורד הברווז, כל סרטי אמריקן פאי שראיתי ועוד הרבה אחרים.
* לכל הגראמר נאצים שמסתובבים פה באתר ומתקנים שגיאות כתיב ודקדוק כאילו מדובר בשואה גרעינית – כן, אני יודע שאין מילה כזאת.
The Room לא מי יודע מה מהנה כמו שהביקורת מציגה אותו
יותר מזה, בשלב מסוים הוא פשוט הפסיק להיות מצחיק והתחיל להיות סתם סרט גרוע.
מהטרמפיסט, למשל, נהיתי פי מיליון יותר.
אבל בעצם את The Room ראיתי בבית עם שני חברים בשעה 4 בלילה כשמתתי מעייפות ואת הטרמפיסט ראיתי עם אותם שני חברים בתוספת הקבועים של סינמטק ת"א אחרי שופינג מטורף בסנטר…
אוקיי :
"היי סקול מיוזיקל" – מהסיבות שהעט המרקד ושנאוצר אמרו. פשוט נורא.
"צ'אטרום" – הזוי ומוזר בקטע לא טוב. הסרט ממש משעמם, הוא לא זז ומרגיש פשוט תקוע בשום מקום. הוא לא אמין, ובשלב מסוים פשוט אמרתי WTF, מה לעזאזל הולך פה? הרעיון שלו יכול היה להתפתח למשהו כל כך הרבה יותר מושקע, אבל אני מדבר על הרעיון ברמה הכי בסיסית שלו. פשוט להתרחק.
"סיילנט היל" – אין לי מושג למה *ניסיתי* לראות את הסרט, אבל בכל מקרה, זה הסרט היחיד אי פעם שנרדמתי בו. לא, הייתי ערני לגמרי לפני זה. הוא פשוט משמים. לא מפחיד, לא מעניין, צפוי, מעיק ובאמת – ממש חוויה לא מומלצת.
החוויות האישיות שלי..
מאז שהתחלתי באמת לראות סרטים – החוויות הקולנועיות שלי נהיו הרבה יותר טובות. אני יודע מראש מאיזה סרטים להזהר, ואפילו כשאני רואה סרט שאני לא אוהב ( עץ החיים, סאקר פאנץ'…) אני עדיין יודע להגיד מה עבד לי בו ומה לא. מה שאומר שרוב הסרטים שזכורים לא כחרא לחלוטין הם סרטים יותר ישנים שראיתי בגילאים 13-16 ורובם נחשבים סרטים די אהובים, מסיבות שיכולות לשלוח אותי לקריזה.
פרנהייט 9/11 – פרופגנדה שקרית ומשעממת, שהרסה את כל הרוח הטובה שנוצרה מבאולינג לקולומביין. מייקל מור לא מנסה אפילו לנסות לגשר בין המחנות השונים ויוצר סרט מעצבן שמסריח מטרחנות, אחד הסרטים היחידים שכל כך שנאתי ששקלתי לפתוח בלוג רק בשביל להשמיץ אותו, בייחוד כשאני צופה בסרטים דוקומנטרים באופן … לא סדיר, אבל קיים – זה אפילו יותר מרתיח איזה שירות דוב הסרט עושה לכל העסק ופתח את הקולנוע הדוקומנטרי לשטויות כמו 2016: אמריקה של אובמה, שנראה כמו אותו דבר רק מהצד השני. ( כמובן שיכול להיות שהיו סרטים כאלה לפני, אבל אף אחד מהם לא זכה לתהודה של הסרט הזה. שפאקינג זכה בדקל הזהב. שנייה אני צריך להרוס משהו. יארג יארג יארג)
באטמן מתחיל – ראיתי את הסרט עם חבר, והדבר היחידי הטוב שיצא לנו מזה זאת כמות הבדיחות שדיברנו על הסרט. עכשיו, אני לא רוצה להתחיל להגן על שנאתי לסרט הזה, כי בניגוד לסרטים אחרים לרשימה אני חושב שלאהוב אותו זה בסדר גמור ולמה לא, אבל הוא פשוט היה מגוחך בעיני. מלא בחורים, יותר מדי רציני, ובכלליות פשוט מטומטם. הכל. ( כנראה שאם הייתי רואה אותו היום הייתי חושב שהוא קצת כמו עלייתו של האביר האפל – לא טוב אבל מצחיק ולא נורא, אבל אני לא, אז הוא לא. )
מדורת השבט – מה שלא יהיה. מדהים שסרט שכל כך לא מתאר במציאות חברה ואנשים, הוא מאותו במאי שאחר כך כל הפליא ליצור עולם אמין בהערת שוליים. משעמם, לא אמין, כפוי, מגוחך – סרט ישראלי גרוע כשעוד לא ידעו איך לעשות אותם בצורה טובה. ( באותה שנה ראיתי גם את הבשורה על פי אלוהים, שזוכה למעט יותר הערכה כי הוא לפחות…. לא יודע. משהו. ומסעות ג'יימס בעיר הגדולה, שכנראה שאם לא הייתי רואה אותו הייתי לחלוטין מאבד אמון ברעיון של קולנוע ישראלי.)
into the wild – הדמות הראשית המטומטמת ביותר, עם הכי פחות סיבות למעשים שלה, שסותרת את כל מי היא אומרת, שהיא פשוט חרא של בן אדם ואני כל כך שמח על כל הדברים הרעים שקרו לו אי פעם. אני לא יכול לשפוט את הסרט הזה בשום קנה מידה אמיתי, כי אני לדוגמה, יודע ששאר הדמויות הן יחסית חמודות ומשוחקות היטב, ושהוא באמת נורא יפה בעיניים – אבל כל סרט שמנסה להציג את הבחור המפגר הזה כגיבור הוא פארסה נוראית על דרמות הוליוודיות בעיני. והעובדה שאנשים מהללים את הסרט הזה ומזדהים עם הגיבור זאת הבעיה בשבילי, הגיבור פה הוא כמו הולדן קופרפילד – אתה לא אמור להזדהות איתו. הוא טועה. רק שבתפסן בשדה השיפון לפחות מוכנים להודות בזה ולהגיד את זה שחור על גבי לבן. הסיבה שאני לא מסוגל לאהוב את אמיל הירש עד היום.
למצוא את ארץ לעולם לא – וואו. 2004 לא הייתה שנה טובה לסרטים בשבילי, הא? מה נהיה? טוב – פשוט קיטש בלתי נסבל. הייתי מעדיף שהסרט יהיה סרט סנאף על ג'וני דפ מתעלל מינית בילדים לפני שאני אראה את הגרסה המשמימה הזאת והלחלוטין מנותקת מהמציאות עוד פעם. הסרט היה כל כך חוויה קשה שהייתי חייב לראות אחריו עוד סרט בשביל לא ללכת הביתה בתחושה הזאת, ואכן כך עשיתי וממש נהנתי. הבעיה עם הקיטש היא שהניגוד לטיטאניק נגיד, שאפשר להסיח את הדעת אם דברים מסוימים שהם עדיין אמינים, הוא פשוט מתאר גרסה לא אמינה של המציאות ושל התמודדות איתה – וזה, בחינתי, בלתי נסלח.
אדפטיישן – במילים עדינות – עינוג עצמי על המסך. אף פעם לא ראיתי תסריט שכל כך מרוצה מעצמו על כמה שהוא חכם במקום לנסות לספר באמת סיפור מעניין. להגנתו – אחת ההופעות האחרונות הטובות של ניקולס קייג'. אבל, אממממ, לא. סרט מתנשא שמרגיש חכם במקום להגיד משהו אמיתי על הדמויות שלו.
( עוד שנה לא טובה לסרטים מבחינתי זה 2009, מסתבר – ווצ'מן, אווטר ההנגאובר, הרכבת של פלהאם ו9 היו בשבילי סרטים ממש גרועים. )
וכמובן שיכול להיות שאם הייתי רואה את הסרטים היום דעתי הייתה שונה. אבל… אולי לא. כנראה לא. לא, לא בכלל לא.
אני ניטפוק קל-
הולדן קולפילד, לא קופרפילד (זה דייויד).
אני חושב שהגיבור
אולי מוצג כ"טועה" אבל עדיין כ"ראוי להערכה" כמו שאתה אומר בגלל האומץ שלו לעשות את הדברים שהוא עשה ומה שלא יהיה – ומבחינתי זה בלתי נסבל. הבן אדם בורח מהתמודדות עם ההורים שלו ומאחריות לחברה ומנסה להוכיח איזה שהוא מסר אנטי-צרכני שמתגלה כמטומטם לחלוטין.
אבל יכול להיות שאתה צודק ושאני צריך לראות את הסרט עוד פעם בשביל להבין את זה, אבל אין סיכוי שאני יעשה את זה.
אני צריך להתסובב עם ההסבר שלך כתוב על פתק בכיס,
ובכל פעם שמישהו ישאל אותי איך לא אהבתי את הסרט הזה פשוט לקרוא את מה שאמרת.
תוספת קטנה, כשהגיבור כל כך מאוס ולא מעניין והקצב כל כך איטי ומהורהר ההרגשה שלי הייתה של טיול ארוך עם אדם שאתה לא אוהב ולא מעריך.
אליס בארץ הפלאות
מתהדר בתואר "הסרט השנוא עליי". הוא כמובן לא הכי גרוע, אבל הוא זה שיש בו הכי הרבה דברים שיגרומו לי לשנאה יוקדת. אפשר להבין שהוא סרט רע גם מבלי לקרוא את הספרים, אבל קשה להבין עד כמה.
לפי הרכב הסרטים בפתיל מתקבל הרושם שסרטים גרועים הם בסך הכל המצאה שמלווה אותנו משנות התשעים בלבד. פלא ש"הזקנים האלה הפסיקו ללכת לקולנוע בעשורים האחרונים"?
מלנכוליה.
אלוהים אדירים כמה ששנאתי את הסרט הזה. לא זוכר אם הסברתי את עצמי בביקורת, אבל לא רוצה לחשוב עליו עכשיו. אולי אח"כ.
אף אחד לא הזכיר את "מבוכים ודרקונים" עדיין
אז אני אציין אותו – "מבוכים ודרקונים" הוא אחד הסרטים הכי מחורבנים אי פעם. פשוט זוועה.
קצת אחריו ברשימה "הסיפור שאינו נגמר 2". יש שמועות גם על מספר 3 שעוד יותר נוראי ממנו, אבל לא צפיתי.
עם כל הכבוד לגריעות של מבוכים ודרקונים
אווה בול הצליח לעשות סרט אפילו יותר מזוויע בשם Alone in the Dark – סטנדרט שגורם לשאר הסרטים שלו להיראות אפילו נסבלים. לא מאמין שמניח רעפים נוצרי הסכים להשתתף בסרט המזעזע הזה.
אבל אם לבחור סרט שלא נחשב לכישלון טוטאלי ואני עדיין זוכר כזוועה, אז To Die For עם ניקול קידמן היה אחד הסרטים היחידים שיצאתי מהם בזמן הקרנה בקולנוע בגלל שהוא היה כל כך נורא. לא ידעתי אם זו ניקול קידמן שמצליחה לעצבן אותי עם המשחק הנוראי שלה, או הילד ששיחק שם איתה וכבר אז הבנתי שהוא לא יגיע לשמקום ובטח סידרו לו תפקיד בגלל קומבינות מהבית (טעיתי. הילד הזה היה חואקין פיניקס).
הדעה שלי על הסרט לא השתנתה גם אחרי שהשלמתי אותו בDVD
Fishtales
נתקלתי בו בטעות לפני שנה בערך, כי טעיתי וחשבתי ששהוא הסרט שתורגם לעברית כ"סיפורי דגים" החמוד (שמסתבר שנקרא באנגלית בכלל Big Fish).
זבלון ילדים מטופש ומגוחך, משחק מזעזע, ומשעמם מאד. לא להתקרב. לדעתי כלל לא הוקרן בארץ, מה שבכל זאת אומר משהו טוב על טעמם של המפיצים כאן.
אפוקליפטו.
פירטתי כבר בדף הביקורת אבל צפיתי שוב בקטע ממנו לפני זמן מה והסרט פשוט מבחיל.
אין סרטים אחרים שעוררו בי תגובה שלילית עזה מרוב היותם רעים, רובם פשוט זניחים ומשעממים מדי מכדי להצליח. יש הרבה סרטים שאני לא אוהב, את אפוקליפטו אני שונא.
ברור לי שסרטי תעמולה למיניהם גרועים בהרבה מאפוקליפטו מאותן הסיבות שאני שונא אותו, אבל קל יותר לאדם להתעלם מהם מכיוון שהם זועקים תעמולה, או לחילופין הם לא אפקטיביים מספיק כסרט בפני עצמו (כמו שלל סרטי ה"אוי לא, מחבלים ערביים" שנפוצו בקולנוע האמריקאי הרבה לפני שהטרור האיסלאמי בהתגלמותו הנוכחית היווה איום כזה או אחר). אפוקליפטו מצולם טוב ולולא המערכה השנייה בעיר הבירה היה מהווה סרט לא רע בכלל, אבל החלק הנ"ל הוא פשוט גועל נפש.
אני הולך לרמות כאן קצת-
אני הולך לומר "סדרת הפוקרים", למרות שראיתי רק את "פגוש את ההורים". כאילו, סרטים שהם סיקוולים לסרט הזה חייבים להיות גרועים באותה המידה.
הנה כמה:
כל הסרטים האלה נעשו במקצועיות, וחלקם ממש הצליחו, אבל אותי הם שעממו במידה שקשה לתאר. זה לא שיש לי משהו נגד סרטים "נמתחים" עם מעט דיבורים והרבה סימבוליקה. לעזאזל, "מעין החיים" הוא סרט נפלא לדעתי. אבל הסרטים האלה… פשוט גרמו לי לטפס על הקירות בציפייה שהסרט ייגמר. אם לא הייתי עם עוד אנשים אז הייתי יוצא באמצע.
הפצוע האנגלי
הסרט הזה ממש הצליח. אפילו אוסקר הסרט הטוב והכל. מבחינתי היה מדובר בשעות ארוכות של עינוי. הוא היה כל-כך משעמם. תיגמר כבר, לכל הרוחות!
תשע (Nine)
זה היה אמור להיות עיבוד קולנועי למחזמר, והוא הצליח להיות אחד מבזבוזי הזמן הגדולים ביותר בקולנוע. קאסט מדהים של שחקנים (דניאל די לואיס, פנלופה קרוז, ניקול קידמן, סופיה לורן, ג'ודי דנץ, קתרין זיטה ג'ונס וקייט האדסון!) הופיעו בסרט כל-כך משעמם, שהייתי מעדיף לצפות במכונת כביסה. כבויה. שירים נמרחים בהעמדה סתמית. לא להתקרב. בכלל. אף-פעם.
הר ברוקבק
עוד דוגמה של סרט מצליח בטירוף שמצליח להיות משעמם בטירוף. צילום מדהים והכל, אבל מתחו כאן עלילה של 10 דקות על פני שעתיים ורבע. גם אין בסרט כמעט שום מלל. הגיבורים לא מדברים, בקושי עושים משהו, ואתה אמור להבין שזה נורא "איכותי". מה איכותי? זה משעמם! כמה אפשר להסתכל על פרות ביער?
אף אחד מהם לא בשנואים עליי ביותר, אבל אני בהחלט חושב שמדובר בשני סרטים שהם כל-כך אוברייטד שזה כואב, ובכלל לא ברורה לי ההצלחה שלהם.
אם כבר מחזות זמר...
לא הכנתי רשימה, כי יש יותר מדי סרטים גרועים בעולם, אבל הזכרת מחזות זמר, ושניים מזוויעים במיוחד מתעקשים להצטרף לרשימה:
מאמא מיה. אלוהים, כמה שזה מגוחך. וגרוע. ובזבוז של שחקנים סבירים בהחלט. אבל ברצינות – כשאתה מצליח לחטוא לשירים של אבבא (!) אתה יודע שאתה נטול כישרון באמת. ואת מיתרי הקול של פירס ברוסנן מישהו צריך לנתק לפני שהוא יחליט לשיר שוב. טובת האנושות דורשת.
פנטום האופרה. כאן מדובר במחזמר שאני אוהבת, עוד מילדות, אבל באמת שגם אם לא היתה לי שום היכרות עם הגרסה הבימתית הזוועה המבוימת, משוחקת, ומושרת איום ונורא הזו היתה בלתי נסבלת. כמו כן, גם כאן ליהקו משום מה גיבור ראשי שלא יודע לשיר. למה?
על הפצוע האנגלי אני מסכים איתך בהחלט,
ואת 'תשע' לא ראיתי כי אני לא מתעניין כל כך במחזות זמר, אבל על 'הר ברוקבק' אני חולק על דעתך לחלוטין. איכשהו הצלחתי לראות את הסרט הזה 3 פעמים ובאף אחת מהן לא להשתעמם ולמרות שמדובר על סרט איטי ללא דיבורים ועלילה דלה.
הנה כי כן, עצמי אומר לי: הייתה לנו תרופה...
לפני יומיים החליטו לארגן בסינמטק ירושלים הקרנה של "ורטיגו", ואני כמובן הייתי חייב ללכת. עד כמה שהיה מבאס ללכת לסרט לבד (לא ראיתי לבדי סרט מאז "אווטאר", אבל אני מכיר מעט מאוד אנשים שהיו מוכנים ללכת איתי לסרט מ-1958, ומעט האנשים האלה לא יכלו לבוא איתי), ועוד יותר מבאס לגלות שקהל הסינמטקים יכול להיות דוחה ומרגיז כמו כל ערס פטפטן ברב-חן, הלכתי לראות, ונהניתי מאוד.
כמו מרבית הסרטים של היצ'קוק, הוא נעשה לפני המון זמן, וזה בולט. מאוד. בלי קשר שכל הסרט היה שרוט להפליא (גם אם היה בזה חן מסוים), הוא גם לוקה בתסמינים שאפיינו את סרטי התקופה, כמו משחק מוגזם ולא מציאותי (מה שלא גורע ממנו, אלא פשוט מבדיל אותו משיטת המשחק העכשווית) ומוזיקה דרמטית מאוד בקטעי מפתח (מה שלא הופך את אותה מוזיקה לגרועה, פשוט יכול לפעמים להוציא מהסרט). עוד דבר שיכול קצת להקשות על הצפייה ב"ורטיגו" (או באופן כללי, בכל סרטי היצ'קוק או סרטים קלאסיים כלשהם) הוא העובדה שנתקלת בכל כך הרבה פארודיות עליו, שזה קשה שלא לשים לב אליהן באמצע הסרט. סצנת הפתיחה של יצירת המופת של סקורסזה, "גבעת הפחד", מצטטת ישירות מסיקוונס כתוביות הפתיחה של "ורטיגו". בנוסף לכך, כל מי שראה את הפרק מהעונה השלישית של "מופע שנות השבעים", " Too Old to Trick or Treat, Too Young to Die", עלול לקבל התקפי דז'ה וו אלה ואחרים בכמה מהסצנות החשובות ביותר בסרט.
אבל מה שהכי יכול להקשות על הצופה הממוצע שבא לראות את "ורטיגו" הוא הקצב. "ורטיגו" סרט איטי. עד כמה שיש בתחילתו סצנות מצוינת, כמו סצנת הפתיחה או כל סצנות המעקב, שמראות את השליטה המוחלטת שיש לאדון היצ'קוק במדיום, יצא לי לפהק במהלך המערכה וחצי הראשונות כמה וכמה פעמים. הסרט נהיה הרבה יותר מעניין אחרי התפנית שבסוף המערכה השנייה, והופך את "ורטיגו" מפילם נואר ספק-על-טבעי למותחן פילוסופי מבריק.
ויום אחרי הצפייה, בזמן העבודה, שזמזמתי לעצמי את "טרמינל" של מאיר אריאל, עם השוט האחרון של הסרט עדיין תקוע לי בראש, פתאום נפל לי האסימון והבנתי על מה מספר הסרט. זה קורה לי לא מעט פעמים לאחרונה: אתה יושב באוטובוס, עם כרטיס שהרגע קנית, ומבין פתאום את המונולוג של סמואל ל. ג'קסון בסוף "ספרות זולה", אתה קורא משהו ב"עין הדג" ומבין את סצנת העימות של רוי וטיירל ב"בלייד ראנר". אתה מזמזם לעצמך "חתיכות כמו טרמינל רבות יש מסוגה", ומבין שהיצ'קוק בנה לך סרט מבריק על בן אדם שמנסה להישאר שפוי ככל האפשר. עד כאן החלק הניתוחי של התגובה. ובחזרה לחלק הביקורתי: הוא מיושן ואיטי ונמרח, אבל אם מחזיקים את העפעפיים מספיק טוב למשך משהו כמו שעה, אפשר בקלות ליהנות מהסרט הטוב ביותר של כל הזמנים, לפי מגזין sight and sound. הוא לא הסרט הכי טוב ברשימה הזאת ("האזרח קיין" קוטל אותו, תכלס), לא הסרט הכי טוב של כל הזמנים, ואפילו לא הסרט הכי טוב של היצ'קוק (עד כמה שזו קלישאה, את סצנת הסיום של "פסיכו" לא אשכח גם כשאהיה זקן הגוסס מאלצהיימר), אבל הוא סרט מופלא. חובה לכל חובב קולנוע.
*ה*רפרנס, מבחינתי, הוא 12 קופים.
ויסלחו לי… כולם, אני מניחה, אבל ורטיגו מאוד סובל ממנו – כי מאז 12 קופים, בקטע הדרמטי מאוד הזה של ורטיגו אני נזרקת מהסרט ל-12 קופים הטוב בהרבה (עם כל הכבוד להיצ'קוק, ואני פאקינג גדלתי על סרטים של היצ'קוק, יש אך ורק כבוד, באמת).
האמת היא שזה קצת עצוב.
זה אמנם בלתי נמנע לחלוטין ותהליך טבעי, אבל זה קצת עצוב שבגלל שקצב החיים כל הזמן מתגבר אנחנו לא מסוגלים להנות מלא מעט יצירות של העבר, בין אם זה סרטים או ספרים. מילא אלה שלא היו שוות צפיה גם בזמן אמת, אבל גם מחלק מהטובות קשה לנו להנות וחבל.
למה ככה?
אומנות הקולנוע הולכת ומשתנה, וזה נפלא. אם פעם היה נהוג לשים מוזיקה סופר-דופר מרגשת בקטעים החשובים, ולהשתמש בזום-אין במקום בדולי, היום נהוג אחרת. זה מקשה על ההנאה, אין ספק, וזה קצת חבל, אבל זה גורם לך להבין שאם סרט הוא טוב אז הוא יהיה טוב גם בעוד 40 שנה. פה, לדוגמה, ורטיגו כושל איפה שסרטים אחרים מתקופתו ואף ישנים יותר מצליחים. שלא באשמתו, נעשו עליו הרבה פארודיות וזה יכול קצת להקשות, אבל גם היצ'קוק קשישא היה יכול להשתמש באמצעים אחרים שהיו קצת יותר תורמים להנאתו של הצופה מהמאה ה-21. שוב, אין תחליף לדברים כמו סצנת הסיום המצמררת של "פסיכו", ודברים כאלה יכולים לגרום לנדודי שינה של ילד בכיתה ז' גם עוד 20 שנה: לעומת זאת, סצנות מפתח ב"ורטיגו", כמו הנשיקה או כל הפעמים שמראים שם שימוש באפקט הדולי יכולות להיראות מגוחכות כי היום הן כבר לא כל כך מגניבות כמו ב-1958. זה, בין השאר, מה שמבדיל בין יוצרים כמו כריסטופר נולאן ליוצרים כמו מייקל ביי.
זה באמת נפלא שהאומנות משתנה,
אין לי ספק בכך, באמת. אני נהנה לראות שינויים, נהנה לראות הבדלים בין אז להיום ואיך דברים התפתחו.
אבל האם המבחן של סרט הוא האם הוא "עומד במבחן הזמן"? זה מושג שאני לא ממש אוהב, כי הקריטריון לסרט טוב לא צריך בהכרח להיות אם הוא מהנה גם היום וגם עוד 40 שנה. הוא יכול להיות סרט טוב לזמנו, סרט מצוין לזמנו, ולהתיישן אח"כ "באשמת" דברים שאינם בשליטתו. היצ'קוק היה יכול לחזות ממה אתה ואני נהנה מ-2012? לא ממש, אז מה הקשר?
בסופו של דבר יש המוני סרטים וספרים שבעיניים של היום ייראו לנו איטיים ומשעממים. שוב, אין לי בעיה עם העובדה הזו, זה טבעי והגיוני וחלק מהאבולוציה של התרבות האנושית והמודרנה וכו'. אבל איפשהו חבל לי שאני מנסה לקרוא ספרים קלאסיים מהמאה ה-19 או תחילת ה-20 ומשתעמם ולא מסוגל להנות מהם. לראות סרט אילם בקצב של צב צולע, ולהשתעמם ממנו בלי יכולת להעריך ולהנות ממה שאנשים העריכו ונהנו בשנות ה-20. מצד שני, יש סרטים שאני יכול לסספנד את הסוגיות האלה ברמה כזו שאני יכול להנות מהם. כל מיני בי מוביז או סרטי מד"ב משנות ה-50, לדוגמה. ניסיתי כמה כאלה פעם, ושם זה שונה. למה? הם נעשו במחשבה על שנת 2012? לא. לא יודע. אולי כי זה יותר מעניין אותי ברמת הסיפור או הרעיון, אז זה זורם לי יותר. לא יודע.
אין לזה פתרון, אני יודע, אבל בעולם מושלם, היינו יכולים לעשות סוויץ' בראש ולהנות גם מיצירות של פעם וגם מיצירות של היום, בלי קשר ל"מבחן הזמן".
זה נקרא לפתח טעם
וזה דורש סיבולת. ( לא בעניין מתנשא, כן? עוד שנייה תהיה דוגמה שתבהיר את זה, הנה-)
זה קצת כמו לשתות קפה/לעשן סיגריה רק בשביל לנסות להרגיש מבוגר – זה די נוראי אבל אתה מרגיש נורא מגניב, וזה הרבה יותר נוח אם זה בא בקלות.
אני אישית נורא מתחבר לקצב איטי אם הוא משרת את העלילה ומנסה להראות דברים אחרים – שזה לרוב המקרה. קצב איטי סתם הוא נוראי ומייגע ומבחינתי, אם אנשים אהבו אותו אז שיבוסם להם – מבחינתי הוא גרוע – גם אז גם היום.
אני חושב שבשביל להנות מסרטים וספרים ישנים צריך להבין מה משך את הקהל בהם – אם המשיכה הייתה משהו שעשו אותו בפעם הראשונה, אבל הוא לא היה סיפור טוב או עם דמויות מעניינות ( ע"ע – הטוויסט הראשון בסרטים, הCGI הראשון וכו') אז כן – הוא יראה ישן, בגלל שבמקום להתמקד בסיפור טוב ( שזה דבר שנשאר לעד) הוא נסמך על גימיקים או עצלנות של התקופה.
אבל המשיכה הייתה הסיפור, או הדמויות – אז עדיין אפשר להנות מרובם.
מה שכן, צריך להתפשר על "לרדת ברמה" של דברים כמו איכות הצילום או קצב. וכמו להתרגל לקפה/סיגריות, זה לרוב לוקח זמן.
לא בדיוק מה שהתכוונתי
הצלחתי ללמוד לחבב את הבי מוביז שהזכרתי ואת סרטי שנות ה-50. יש לי גם כמה סרטים אילמים בעברי. אבל בסופו של דבר זה תלוי כמה זה מעניין וכמה זה תופס אותך. אפשר לקרוא לזה סיפור טוב ודמויות מעניינות.
אבל אני לא עושה את ההבחנה כרגע בין "קצב איטי סתם" לקצב איטי שמשרת את העלילה. אם מסתכלים בגדול, כל סרטי שנות ה-20 הם איטיים יחסית לימינו, איטיים מאוד. ומטבע הדברים יש אחוז מסוים מהם שייחשבו כ"סרטים טובים", עפ"י קריטריון כלשהו. אני אומר שלא משנה מה הקריטיריון, יהיו אחוזים נמוכים מאוד של צופים בימינו שיוכלו להתחבר לסרט האיטי והטוב.
כנ"ל לגבי קלאסיקות ספרות. יש כאלה שנחשבות מאוד עד היום, אבל אחוז האנשים שמסוגל לקרוא אותן עד הסוף נמוך מאוד.
מהדברים שלך נובע שאפשר לעשות את הסוויץ' הזה, או לפחות להתאמץ לעושת אותו. אני מסכים. אבל מספר האנשים שיחשוב לנסות לעשות את הסוויץ', מספר האנשים שינסה בפועל, ומספר האנשים שיצליח הוא נמוך מאוד, בגלל הפער הזה.
אותה כמות של אנשים
שהתחברו בזמן אמת, לדעתי.
רוב הקלאסיקות הספרותיות תמיד היו קלאסיקות בשביל הקהל האומנותי, ולא בשביל הקהל הרחב. אותה אחוז של האוכלוסיה שהיה מסוגל לקרוא את יוליסס אז הוא בערך אותו אחוז כיום, לדעתי.
פעם הקצב היה יותר איטי, אבל אם הסרט היה באמת גדול – כמה היום אנשים יכולים לצפות בו מבלי להתחרפן. ( לדוגמה, אח שלי בן ה12 ההיפראקטיבי הצליח לצלוח את שבעת הסמוראים בשחור לבן שהוא שעתיים פלוס )
אני לא בטוח על מה אנחנו מדברים בדיוק, אז אולי דוגמאות יהיו כאן יותר טובות בשביל להבהיר את הנקודות שלנו יותר טוב – לכן הבדלתי בין שבעת הסמוראים ליוליסס – שניהם קלאסיקות, אבל מאוד שונות.
צודק, דוגמאות יעזרו.
אנסה למצוא. כרגע "אין לי, ריק לי".
כמו שכתבתי בהודעה המקורית, יש חן מסוים בסרטים ישנים.
אבל כן, "מבחן הזמן" הוא קריטריון חשוב נורא, בעיני. אם כוחו של סרט נשאר כפי שהיה ב-1958, זה יקר מפז. אני מוכן לסלוח לסרטים שיש בהם אלמנטים מיושנים יותר ("ורטיגו", לדוגמה) או פחות ("האזרח קיין"). בנוסף לסרטים כאלה, יש גם את הסרטים שההתיישנות שלהם רק מוסיפה – זה מגניב לראות את הפעם הראשונה שנשמע המשפט "בונד. ג'יימס בונד" ב"דוקטור נו". זה מגניב לראות את הלוגו הישן של פרמאונט ב"קזבלנקה". יש מקרים שסרטים ישנים זה כיף.
אבל הכי כיף, לדעתי, זה לראות סרט שנוצר לפני שההורים שלך נולדו, ולקלוט שאתה נהנה ממנו כמו שהצופה ב-1950 נהנה ממנו. "פסיכו", "שדרות סאנסט", "הדירה", "מלתעות" – בעיני אלה סרטים שהכוח שלהם טמון בכך שהם מהנים כמו שהם היו לפני 60 שנה. סרט שנכשל במבחן הזמן לא בהכרח סרט פחות טוב מסרט שעובר אותו, אבל זה כן אומר עליו משהו שלילי, בעיני. לא, היצ'קוק לא היה יכול לחזות מה יהיה יותר או פחות אפקטיבי ב-2012, אבל הוא היה יכול לדאוג שהסרט שלו יהיה מהנה גם בעוד יותר מעשר שנים. רואים כבר היום במאים שמתעקשים לעשות את זה, וזה מצוין. כן, מבחן הזמן הוא לדעתי מבחן מצוין שיכול לעזור לקבוע את איכותם של סרטים ישנים. אבל שוב, זה משתנה מאדם לאדם.
אני מסכים שזה מבחן מצוין,
אבל רק למטרות אישיות. זה מבחן מצוין שעוזר לך (או לי) לדרג סרטים לפי העדפה אישית, מה עובד עליך, מה לא עובד עליך, מה אהבת ומה לא, במה תצפה שוב ומה לא, על מה תמליץ למישהו ועל מה לא.
את "האזרח קיין" ראיתי לפני 10-15 שנה, השתעממתי מאוד והתאכזבתי מאוד, וכל הבאזז המיסתורי שיצא לו התפוגג די מהר. מנקודת הראות הזו הוא לא עבר בעיני את מבחן הזמן, אוקיי. אבל האם זה אומר משהו מעבר לזה? האם יש לי את הכלים לשפוט האם בזמנו הוא היה גאוני או לא, היה מצוין או לא? לי אישית אין. יש כאלה שטוענים שיש להם, סבבה. אגב, אין לי ספק שאם אצפה בו היום, כשאני מבין קצת יותר מהחיים שלי ומבין יותר בקולנוע, החוויה שלי תהיה אחרת.
מה שאני מנסה (ולא בטוח שאני מצליח) לומר, זה שמבחן הזמן הוא מבחן סובייקטיבי יחסית בעיני, הוא מהווה מדד של טעם. אין ספק שיש מיליון מדדים סובייקטיבים אחרים שמרכיבים גם את ההגדרה של "סרט טוב", אבל הם צריכים להיבחן בהתאם לתקופת יצירת הסרט, לדעתי, לא לתקופת הצפיה בו. אני לא רואה טעם לפסול סרט רק כי היום אי אפשר להינות ממנו, כשבזמנו הוא היה יצירת מופת. מקסימום אפשר לומר שהוא לא מהנה כיום. אבל בד"כ משתמשים בביטוי "לא עומד במבחן הזמן" כדי לומר שסרט לא שווה כלום בימינו, גם אם פעם הוא היה שווה הרבה.
אל תדאג, אתה מצליח. מאוד אפילו.
(ל"ת)
והוא גם מעולם לא היה "מספר אחת"
למבט יותר דיסידנטי וביקורתי על הסרט הזה בפרט – ועל הקולנוע ההוליוודי-המסחרי-המיינסטרימי-הבידורי בכלל – מומלץ מאוד לקרוא את המאמר הבא, אשר נכתב על ידי מלומד אותו אני מחשיב לגדול מבקרי הקולנוע בכל הזמנים: http://people.bu.edu/rcarney/carncult/orfilms.shtml. בכלל, כדי לקבל אספקלריה שונה לחלוטין על הקולנוע מזו המוצגת באתר הזה – ולמעשה מזו של כמעט כל מבקרי הקולנוע בארץ ובחו"ל – אני מאוד ממליץ לקרוא את כל המאמרים באתר שלו (http://people.bu.edu/rcarney) ולאחר מכן גם שניים-שלושה מהספרים שהוא כתב: הוא מתייחס גם לרבים מהסרטים ומהבמאים ששמותיהם עולים לעיתים תכופות (בין אם באורח שלילי או חיובי) באתר הזה באופן כללי. אני יכול להעיד על כך שהוא שינה, בלשון המעטה, לא רק את כל התפישה שלי לגבי מהי אמנות (קל וחומר את תפישתי לגבי מהו קולנוע טוב) אלא גם את חיי.
1) הקישור שלך מביא אותנו לקטעים קצרים מתוך כמה מאמרים במקום למאמר הספציפי שאותו תיארת.
2) "הוא אף פעם לא היה מס' 1" – מאחר והמאמר של עין הדג עוסק בדיקוג שבו במשך שנים האזרח קיין *כן* היה מס' 1 והכותב שלו (וגם רוב המגיבים) לא מעלה טענה שהוא מסכים עם הקביעה הזו אני לא מבין למה הכותרת מתנגדת? יש דירוג, הדירוג הזה נחשב (ע"י כמות מכובדת של אנשים בעולם הקולנוע אם לא ע"י המבקר שאתה מצטט) כ"איכותי", המאמר מציין את הדירוג.
3) אני מקווה שכותב המאמר הזה פשוט לא מיוצג כראוי מהמקטעים הקצרים הללו (או שהם פשוט עובדים יותר טוב בקונטקסט המקורי) – כי אם כן הוא שובר שיאי שניצקלייניות בכל משפט. בחיי, לא חשבתי שאני אמצע אוהב קולנוע אחד שלא אוהב את מלחמת הכוכבים, כלבי אשמורת, פורסט גאמפ, הסנדק, ספרות זולה, האזרח קיין, סודות אל.אי, אודיסאה בחלל… זה נקרא כמעט כמו פארודיה על אנשים ששונאים כל דבר פופלארי.
הוא לא שנייצקליני, כי הוא בכלל לא מבקר קולנוע.
הוא מבקר תרבות, או מבקר ספרות שתעה לתוך אולם קולנוע ועוד לא מצא את דרכו בחזרה. הוא בכלל לא מתעניין באלמנטים ייחודיים לקולנוע – עיצוב סצנה, עריכה, פסקול וכדומה – אלא כל הזמן עוסק במסרים.
לגבי הניתוח עצמו, מה שקראתי נראה לי צפוי ומוגזם, אבל קראתי מעט מאוד.
תגובות
מר שפירא הנכבד,
1). אכן, הקישור שצירפתי מוביל לקטעים ממאמרים שונים במקום למאמר אחד. אנא קבל את התנצלותי, איני מומחה גדול למחשבים ולאינטרנט – אני בא מהתחום של מדעי החברה והרוח ומבקורת האמנות – ועל כן לא ידעתי כיצד לקשר לקטע הספציפי שרציתי שתקראו. בכל אופן, הוא נקרא "Kane as Kitch" והוא הקטע השני בקישור.
2). ברור לי שהסקר של Sight & Sound קבע במשך חמישים שנה שהסרט הנ"ל היה "מספר אחת." באומרי "הוא מעולם לא היה מספר אחת" התכוונתי לכך שתמיד היו אנשים שחשבו אחרת ושהיו להם הסתייגויות מההתלהבות המוגזמת שהסרט הזה קיבל. יתר על כן, הואיל ואני מאמין לא ב"על טעם ועל ריח אין להתווכח" או ב"You're OK, I'm OK" אלא בסטנדטים אוניברסאליים בכל הנוגע לשיפוט אמנותי ובמציאות ובאמת אובייקטיבית בה לא כל הדעות שוות – לשון אחר, בהיררכיה טבעית וחוץ-חברתית בין יצירות אמנות – התכוונתי גם לכך שמבחינה אובייקטיבית הוא מעולם לא היה "מספר אחת."
3). ובכן, כמו שכתבתי בהודעתי המקורית, יש לקרוא את כל המאמרים באתר שלו ולאחר מכן גם את שלושת ספריו החשובים על מנת להבין את התיאוריות שלו לעומקן. כתבתי את מה שכתבתי מתוך מחשבה אינטנסיבית שארכה כמה שנים טובות אשר לוותה בתהליך מתמשך, הדרגתי ואפילו כואב בו שיניתי מקצה לקצה את כל היחס שלי לקולנוע (ולאמנות בכלל) ונאלצתי לבחון מחדש את כל האמונות שלי לגבי השדה. למעשה, עד לפני כמה שנים גם לי היו פחות-או-יותר אותו הטעם ואותה ההגדרה למהו קולנוע ראוי כמו אלה הבאים לידי ביטוי כאן בבלוג. כתבתי כאן מכיוון שלא מצאתי שום ביטוי בקרב הקהילה הבקורתית או הסינפילית בארץ לפילוסופיה הקולנועית-האמנותית שאימצתי לי בסופו של התהליך הזה – בניגוד לנוכחות המסויימת שיש לה בחו"ל – ורציתי, אולי עם קצת היבריס ופרובקטיביות מצידי, לנסות לעורר ויכוח בריא ואולי אף "לגייר" כמה אנשים לצד שלי. מהתקלות אקראית באתרו של פרופ' קארני במהלך גלישה באינטרנט מלפני כמה שנים החל התהליך הטרנספורמטיבי ששינה את חיי: תאמין לי, גם אני התייחסתי בהשתאות לרעיונות הללו בהתחלה וגם המסע הארוך ביותר התחיל עם צעד קטן אחד – ויש לציין כי הרטוריקה שלו מיליטנטית בהרבה מזו שהשתמשתי בה בתגובתי הקודמת וודאי מזו שבה אני משתמש בתגובה זו – אולם שמרתי על ראש פתוח. דבר שני וחשוב מאוד: השימוש של האתר הזה במונח "שניצקלייניות" מגוחך לטעמי. כל הקהילה הבקורתית בארץ – כולל אנשים כגון אורי קליין, נחמן אינגבר ומאיר שניצר – אינה שונה בכהוא זה, וודאי בהשוואה למבקרים אמיתיים (בניגוד לעיתונאים כמו השלישייה על שמה השם "שניצקליין" מבוסס) כמו פרופ' קארני, מהתפישה הפופוליסטית והפלבאית (נמוכת-מצח) הפופולארית מאוד, למרבה הצער, באתר זה בפרט ובתקשורת וברשת הישראלית בכלל. זה שמדי פעם הם זורקים עצם לסרט בעל חשיבות אמנותית אינה משנה את העובדה שמדובר באנשים בעלי טעם הוליוודי-בידורי-מיינסטרימי-מסחרי לחלוטין. פרופ' קארני פשוט מתעניין באמנות – ולא ב"בידור" אסקפיסטי או ב"כיף" – וכמוהו גם מבקרים חשובים אחרים (כדוגמת סוזן זונטג ע"ה). על כן, אמירתך לפיה "בחיי, לא חשבתי שאני אמצע אוהב קולנוע אחד שלא אוהב את מלחמת הכוכבים, כלבי אשמורת, פורסט גאמפ, הסנדק, ספרות זולה, האזרח קיין, סודות אל.אי, אודיסאה בחלל […] זה נקרא כמעט כמו פארודיה על אנשים ששונאים כל דבר פופלארי." פרופ' קארני אינו שונא את סרטי-הזבל שציינת – ואינו שונא במאים סוג זי"ן כגון טרנטינו, היצ'קוק, קובריק, לינץ', סקורסזה, קופולה, וכו' – מכיוון שהם פופולריים אלא מכיוון שהם חסרי חשיבות אמנותית. שוב, אם אתה רוצה לראות דוגמאות לסרטים אמנותיים אמיתיים, אמליץ לך לבקר באתרו ולקרוא את המאמרים שם (ואם אין לך מספיק זמן לזה כרגע – משהו שאני לחלוטין יכול להבין – נסה לפחות לבקר בקישור המופיע ליד הפסבדונים שלי).
מר קלין אורון הנכבד,
אין לי שמץ של מושג על סמך מה אתה אומר שפרופ' קארני "בכלל לא מבקר קולנוע" אלא "מבקר תרבות, או מבקר ספרות שתעה לתוך אולם קולנוע ועוד לא מצא את דרכו בחזרה." מה שאתה כותב גובל בדיבה: הבן-אדם היה במשך שנים רבות ראש החוג לקולנוע באוניברסיטת בוסטון, הקדיש למעלה מ-35 שנה לחקר הקולנוע במסגרות אקדמיות, פרסם שלושה ספרים אקדמיים שנחשבים לקאנוניים בתחום בקורת הקולנוע האקדמית, ערך את סדרת הספרים העוסקים בקולנוע של Cambridge University Press (אחת ההוצאות האקדמיות החשובות בעולם) והיד עוד נטויה. בנוגע לאמירתך כי הוא "כל הזמן עוסק במסרים," ובכן, אני בהחלט יכול לראות כי לא קראת הרבה מאתרו (כפי שאתה אמנם מעיד על עצמך). שתי הערות: א). לא רק שפרופ' קארני – במאמריו הרבים שבאתרו ואף בשלושת ספריו החשובים ביתר שאת – אינו "עוסק במסרים" (אין לי מושג מאיפה אתה מביא את זה) אלא מדובר באחד המבקרים החשובים ביותר בשדה בקורת הקולנוע של התפישה לפיה סרט "עם מסרים" (במובן הפילוסופי-אידיאולוגי-פוליטי-מטאפורי-סימבולי של המילה, שזה המובן שאני מניח שהתכוונת עליו) הינו סרט טוב. המלומד מתעניין בחוויות טרנספורמטיביות וביכולת של הקולנוע לשנות את חיינו (בכך שהוא מעביר אותנו חוויה), להראות לנו כיצד לחיות אותם טוב יותר, ללמדנו על מקומנו בעולם, וכו'. שוב, אל תקפוץ למסקנות וקרא עוד; ב). בנוגע לאמירתך כי "הוא בכלל לא מתעניין באלמנטים ייחודיים לקולנוע – עיצוב סצנה, עריכה, פסקול וכדומה," עליי לציין כי אף מבקר רציני אינו עוסק בדברים שציינת. קולנוע (ואמנות בכלל) אינו תחרות יופי: זה שסרט הינו "יפה" או ערוך-היטב אין משמעו שיש לו ערך אמנותי. לדוגמא: ראה את סרטיו של ג'ון קסווטס Shadows (מ-1959) ו-Faces (מ-1968). שני הסרטים מתאפיינים בעריכה "לא מסודרת," בחוסר אטנטטיביות לפסקול ולסינמטוגרפיה, וכו'. אולם מדובר בשניים מן הסרטים החשובים ביותר בתולדות הקולנוע. לעומת זאת, ישנם סרטים הוליוודיים רבים המתאפיינים באטנטטיביות רבה לכל הפרטים שציינת אך כל זאת אין משמעה שלא מדובר בסרטי-זבל. יתר על כן, פרופ' קארני לא רק שאינו מתעניין בדברים שציינת אלא אף מתנגד לשימוש בהם ולהערכה אסתטית של סרטים לפיהם – ואת זה יכולת ללמוד בקלות אם היית קורא עוד – מכיוון שהוא תופש אותם (ובצדק רב) כטריקים מניפולטיביים-דידקטיים אשר אינם אלא פורמליזם-לשם-פורמליזם הכופה משמעות על הצופה – דהיינו, ע"י שימוש בשטיקים כגון זוויות מצלמה "בעלות משמעות" או פס קול המצווח את כוונותיו של הבמאי – ובכך מחפה-כביכול על המשחק הגרוע שבסרטים המסחריים ועל הדמויות השטוחות כדיקט שבהם. במקום לנסות להעביר את הקהל חוויה טרנספורמטיבית שתלמד אותם משהו חשוב על החיים ועל העולם, סרטים אלה לא עושים דבר חשוב. פרופ' קארני אינו מתעניין איפוא בדברים שציינת אלא ביכולתו של הקולנוע ללמד אותנו משהו על הבריות. קולנוע אמנותי אמיתי, לשון אחר, משתף את הצופה בהליך מתן המשמעות ואינו כופה את הסרט אל תוך מיטת סדום פשטנית של כמה "מסרים" (אכן מילה זוועתית, בזה אתה צודק) שנקבעו מראש ע"י הבמאי, מה שכמובן הופך אותו למסובך בהרבה מהקולנוע המיינסטרימי.
אם יש לכם (או לכל אחד אחר כאן) עוד שאלות, אשמח לענות!
יש לי שאלה. על חוק פו שמעת?
(ל"ת)
לא. מה זה?
לא. מה זה?
חוק פו:
"בלי אמוטיקון של חיוך / קריצה או כל תצוגה אחרת של הומור לא ניתן לבדיל בו פונדמנטליזם לבין פארודיה על פונדמנטליזם"
… או בקיצור – לא ניתן לעשות פארודיה על "רטוריקה קיצונית" רק באמצעות הגכחת יתר של הטענות המוכרות של אותה רטוריקה קיצונית.
ישנן כמה דמויות שהן באמת דוגמאות לחוק פו – אנשים שהחליטו להלחם כנגד עמדה מסויימת ע"י זה שיציגו אותה באור המגוכח ביותר (לדוגמה – מגיבים "אנטי-אבולוציינים" ב- youtube שחוזרים על טענות מגוכחות ומתנהגים באופן מגעיל על מנת לגרום לאנשים אחרים לתעב את העמדה האנטי-אבולוציונית). אך מצד שני ישנם הרבה אנשים שהדעות שלהן באמת כל כך קיצוניות שהן נתפסות ע"י ה"אדם הממוצע" (TM) כסוג של פארודיה1
כשאומרים / שואלים מישהו "אתה מייצג את חוק פו?" מעירי לו, בעצם, שגם אם הוא לא מנסה לצחוק על סוגה אנושית מסויימת (במקרה שלך, סינפיל- אנשים שגילו מחדש את אמנות הקולנוע) הרי שברטוריקה שלו הוא עושה לה נזק עצום בעין שיעור מאלו המתנגדים לה בגלוי.אדם שאומרים לו את זה יותר מפעם אחת או פעמיים מוטב לו ככל הנראה מוטב לו שישקול (לפחות) את טקטיקת הדיונים שלו שכן הקהל שעליו הוא מנסה להשפיע מודיע לו בעצם – "אתה רק פוגם במטרה שלך אצלנו".
1 ומאחר ואנחנו אתר קולנוע: "קומנדו" הוא סרט אקשן קיצוני ומוגזם ברמות מטומטמות (אך מבדרות), "לירות כדי להרוג" הוא פארודיה על סרט אקשן קיצוני ומוגזם שלא בהכרח התפרש כפארודיה פשוט כי הז'אנר הגיע לכאלו רמות של אקססיבה (ראה ערך "קראנק").
Errata
בתגובתי למר שפירא לעיל, את "בכל אופן, הוא נקרא "Kane as Kitch" והוא הקטע השני בקישור" יש לקרוא כ"בכל אופן, הוא נקרא "Kane as Kitsch" והוא הקטע השני בקישור" ואת "על כן, אמירתך לפיה "בחיי, לא חשבתי שאני אמצע אוהב קולנוע אחד שלא אוהב את מלחמת הכוכבים, כלבי אשמורת, פורסט גאמפ, הסנדק, ספרות זולה, האזרח קיין, סודות אל.אי, אודיסאה בחלל […] זה נקרא כמעט כמו פארודיה על אנשים ששונאים כל דבר פופלארי." פרופ' קארני אינו שונא את סרטי-הזבל שציינת" יש לקרוא כ"על כן, בניגוד לאמירתך לפיה "בחיי, לא חשבתי שאני אמצע אוהב קולנוע אחד שלא אוהב את מלחמת הכוכבים, כלבי אשמורת, פורסט גאמפ, הסנדק, ספרות זולה, האזרח קיין, סודות אל.אי, אודיסאה בחלל […] זה נקרא כמעט כמו פארודיה על אנשים ששונאים כל דבר פופלארי," פרופ' קארני אינו שונא את סרטי-הזבל שציינת."
בתגובתי למר קלין אורון לעיל, את "במובן הפילוסופי-אידיאולוגי-פוליטי-מטאפורי-סימבולי של המילה, שזה המובן שאני מניח שהתכוונת עליו" יש לקרוא כ"במובן הפילוסופי-אידיאולוגי-פוליטי-מטאפורי-סימבולי של המילה, שזה המובן שאני מניח שהתכוונת אליו."
טוב ויפה.
אם קולנוע הוא האמונה שלך, אל תשתומם כשיהיו אנשים שהסגידה הכמעט דתית שלך לפרופ' קארני ופולחן האישיות שאתה מבצע כאן תיראה מגוחכת למדי בעיניהם. לכל אחד דעתו שלו, והביטול של דעות אחרות בטענה שהמחזיקים בהם חסרים את יכולת ההבחנה הבהירה והבלתי מושגת של קארני פשוט קורא להתייחסות סרקסטית לדבריך.
רגע רגע רגע...
אתה ברצינות אמרת את זה הרגע?
כלומר, כל הסרטים שהושפעו באופן עמוק מאותם במאים סוג ז' לא קיימים? כל תוצרי התרבות שנבנו על היסוגות שהונחו ע"י היצ'קוק או קופולה לא קיימים? אותם סרטים שהושפעו מהם אולי נראים בשבילך ובשביל פרופסור קארני סרטי-זבל, אבל אתה לא יכול להכחיש שאתה נמצא במיעוט. עד כמה שהתארים של פרופסור קארני מעוררי כבוד (והם אכן מעוררי כבוד, שלא תבין אותי לא נכון), רוב הפרופסורים, המבקרים, היוצרים וצופי הקולנוע מכירים בחשיבותם האומנותית וההיסטורית של אותם במאים. טרנטינו אולי יכול להיות יותר שנוי במחלוקת (בכלל, קשה לי להסתכל מנקודת מבט היסטורית על אדם שסרטו הראשון יצא ב-1992), אבל קופולה, היצ'קוק, קובריק… הם שלושה מיוצרי הקולנוע החשובים ביותר שחיו, וצר לי לדווח לך שזה עניין די אובייקטיבי.
לגבי שאר ההצהרות שלך ("קולנוע עם מסר=קולנוע טוב", "מבקר רציני לא מתעסק בעניינים כמו צורה", "סרט שלא אומר משהו חשוב על החיים ועל העולם הוא לא סרט טוב" וכו'), אני נאלץ פשוט לומר שאני לא מסכים לחלוטין, אבל זה יגרור דיון ארוך מדי, שאני בכלל לא רוצה להשתתף בו.
תגובה
דבר ראשון, קרא שוב את דבריי: לא אמרתי "קולנוע עם מסר=קולנוע טוב" אלא בדיוק את ההיפך!
דבר שני, אני כמובן לא מתווכח עם העובדה שבמאים סוג זי"ן מהעבר השפיעו על במאים סוג זי"ן שבאו אחריהם. אבל, כאמור, מדובר עדיין בסרטי זבל: רומן משרתות חשוב שנכתב ב-1952 מן הסתם השפיע על רומן משרתות שנכתה ב-1998, אבל זה לא אומר שאף אחד מהם הינו בעל חשיבות אמנותית. לגבי אמירתך ש"רוב הפרופסורים, המבקרים, היוצרים וצופי הקולנוע מכירים בחשיבותם האומנותית וההיסטורית של אותם במאים. טרנטינו אולי יכול להיות יותר שנוי במחלוקת (בכלל, קשה לי להסתכל מנקודת מבט היסטורית על אדם שסרטו הראשון יצא ב-1992), אבל קופולה, היצ'קוק, קובריק […] הם שלושה מיוצרי הקולנוע החשובים ביותר שחיו, וצר לי לדווח לך שזה עניין די אובייקטיבי." ובכן, תתפלא, אבל גם אני חשבתי פחות-או-יותר ככה עד לפני כמה שנים (ויכולת לדעת את זה אם קראת את תגובתי הקודמת). נסה לשמור על ראש פתוח ותן צ'אנס לפרופ' קארני (וגם למבקרים חשובים אחרים כדוגמת סוזן זונטג ע"ה) ותגלה שממש לא מדובר בעניין חקוק בסלע כפי שאתה חושב…
Errata II
בתגובתי לעיל, "נכתה" = נכתב. "ויכולת" = ויכולת.
כל סרט שהמבקר שלך מביא לטובה גם אפשר לפרק ולהפוך לאידיוטי.
כל סרט "אומנותי" אפשר לפרק לו את הצורה ולהראות שהוא מפגר, אם מספיק רוצים.
כל סרט שהמפגר שלך הביא לרעה אפשר לנתח לטובה ולהראות על מסרים עמוקים ונפלאים.
כן, אפילו רובוטריקים.
האמנות היא בעיני המתבונן. מבחינתי יצירות כמו " עיירה ושמה פאניקה" ( סרט אנימציה בלגי מטורף שנראה כמו סדרת ילדים על אסיד) הוא יצירת אמנות ויצירות כמו " עד כלות הנשימה" או "400 המלקות" הן בסופו של דבר די שטחיות ומטומטמות.
לכן, כל הדיון של המבקר שלך הוא חסר תוחלת ומתריס מלכתחילה. אם אנשים אוהבים סרט, ומוצאים בו דברים יפים ( חלק אחד של אמנות – בידור) ומסרים יפים לגבי החיים שלהם ( חלק אחר של אמנות – מסר ואמירה) איך אתה יכול להגיד להם שהסרט הוא לא אמנות? זה כאילו לבוא למישהו למסעדה ולהסביר לו שהמנה שכרגע הוא נהנה ממנה היא פאסט פוד זול ומעפן. אתה לא יכול באמת להוכיח את זה, וגם אם תשכנע אותו האוכל יפסיק להיות גורמה רק בשנייה ששיכנעת אותו שהוא הפסיק להיות גורמה.
אתה לא "פוקח לאנשים את העיניים", אתה מונע מהם להנות מהדברים הפשוטים והקצת יותר מורכבים בחיים כי הם לא עונים לאיזה דרישות שרירותיות שקבעת שצריכות להיות ביצירת אמנות. אז לא, חברי, יצירת אמנות יכולה להיות כל דבר שאני אכריז עליו. אם אני אקח תמונה של הפוסט הזה בכתיבה ואשים אותו בגלריה, אני הופך אותו לאמנות ואין שום דבר שתוכל לעשות לגבי זה.
יש סיבה שהעולם הוא פוסט מודרני. לגבי המון המון דברים, זה לחלוטין עובד ונכון. בייחוד כשמה שאנחנו מדברים עליו הוא לא אמות מוסר שיכולות להשפיע על החברה שלנו בצורות קריטיות אלא על הפאקינג תרבות שאנחנו צורכים. ( כלומר : ליצור מלחמת דת זה קצת פחות נוראי מלעשות סרט ממש מפגר, כן?).
אז אני מאוד מקווה שאתה נהנה לא להנות מסרטים מהנים. כי צודק אתה בטוח לא.
לילה טוב, מי ייתן שאני יידע לרשום פי שלוש ממה שרשמתי עכשיו במבחן שלי מחר.
תשובה
קודם כל, דבר יפה! אני לא כיניתי כאן אף אחד "מפגר" (עצם השימוש שלך במילה מראה על חוסר ברגישות מצידך. אתה בכלל יודע מה זה מפגר?) וגם לא השתמשתי במילה "פאקינג"! אני מבקש לשמור על דיון תרבותי ומנומס. בסך הכול, מה כבר אמרתי? אתה לא חייב להסכים עם אף מילה ממה שאמרתי, אבל בחייך, אל תרד לפסים אישיים ולקללות ילדותיות… אנחנו אמורים להיות מבוגרים כאן.
אף פעם לא אמרתי שליצור מלחמות דת זה יותר גרוע מליצור סרט מפגר – מאיפה אתה מביא את זה?
תתפלא, אבל גם פרופ' קארני (ועבדכם הנאמן) מחשיב סרטים כדוגמת "עד כלות הנשימה" ו"400 המלקות" לבעלי ערך אמנותי נחות. קרא קצת ממה שהוא כותב אם אתה רוצה ללמוד על אילו סרטים הוא אוהב (או לפחות לחץ על המילה "סינפיל" בראש תגובה זו אם אתה רוצה ללמוד על אילו סרטים אני אוהב).
שוב, בידור יכול להיות נחמד ומהנה – תתפלא, אבל גם אני נורא צחקתי ב"Freddy Got Fingered" – ברם בידור אינו אמנות. אתה כותב שאני לא נהנה מ"סרטים מהנים" ואתה לחלוטין צודק: אמנות אינה "הנאה" אלא יצירה אנושית המאפשרת לנו לחוות (ולשנות) את חיינו בצורה שלא יכולנו לתאר לעצמנו שיכולנו לחוותה ולחוות רגשות שלא יכולנו לתאר לעצמנו שיכולנו לחוות (אמנות אינה גם "מסר ואמירה" פשטניים, בניגוד למה שאתה אומר). אני ממש לא מעוניין לשלול ממך את ההנאה מסרטים בידוריים-מיינסטרימיים-מסחריים-הוליוודיים אלא רק להציע לך, בנוסף על כך, להכניס לחייך גם קצת אמנות. תתפלא, אבל להזיק זה בטח לא יכול. אתה כותב כי "איך אתה יכול להגיד להם שהסרט הוא לא אמנות? […]. אז לא, חברי, יצירת אמנות יכולה להיות כל דבר שאני אכריז עליו. אם אני אקח תמונה של הפוסט הזה בכתיבה ואשים אותו בגלריה, אני הופך אותו לאמנות ואין שום דבר שתוכל לעשות לגבי זה." האם אתה מאמין כי אין שום הבדל בין ריכרד וגנר, ריכרד שטראוס, דמיטרי שוסטקוביץ' ופיוטר איליץ' צ'ייקובסקי מחד לבין ג'סטין ביבר, בריטני ספירס, שרית חדד והביטלס מאידך וכי הכול עניין של דעה? האם אתה מאמין כי אין שום הבדל בין מרסל פרוסט, דנטה אליגיירי, עזרא פאונד ופיודור דוסטוייבסקי מחד לבין רם אורן, שר הטבעות, הארי פוטר וטום קלנסי מאידך וכי הכול עניין של דעה? האם אינך מאמין בסטנדרטים? בניגוד מוחלט למה שכתבת ("אתה מונע מהם להנות מהדברים הפשוטים והקצת יותר מורכבים בחיים כי הם לא עונים לאיזה דרישות שרירותיות שקבעת שצריכות להיות ביצירת אמנות") לא רק שהקולנוע ההוליוודי-המסחרי-המיינסטרימי-הבידורי אינו "מורכב" (ההיפך הוא הנכון – קרא את פרופ' קארני אם אתה רוצה לדעת למה), כלי השיפוט האסתטי שפרופ' קארני מציע ממש אינם "שרירותיים" כלל ועיקר. שמור על ראש פתוח ונסה לקרוא אותו ותיווכח בכך שמדובר בכללים המבוססים על תיאורטיזציה מנומקת לעילא.
בהצלחה במבחן מחר…
אגב, למי שקצת מפחד להיכנס לכתיבה האקדמית הלעתים-קצת-כבדה של פרופ' קארני head on, אני ממליץ בחום על שני המאמרים הקצרצרים הבאים (שבסה"כ נכתבו ע"י בלוגר כלשהו, אבל יש בהם יותר אמת מאשר בכתביהם של 99% מהמבקרים המקצועיים):
http://mubi.com/lists/12-bad-reasons-to-call-a-film-great
http://mubi.com/lists/5-critical-fallacies
בהתאם לדרישה, אולי אפרסם בהמשך עוד מאמרים בסגנון זה שמצאתי ברחבי הרשת…
Errata III
בתגובה לעיל, "אף פעם לא אמרתי שליצור מלחמות דת זה יותר גרוע מליצור סרט מפגר" = אף פעם לא אמרתי שליצור מלחמות דת זה פחות גרוע מליצור סרט מפגר…
כן. אני לחלוטין מאמין שוגנר וצ'ייקובסקי הם ברמה של ביבר, שרית חדד והביטלס ושרם אורן, שר הטבעות הם ברמה של פרוסט ופאונד.
כי האמנות בסופו של דבר, היא הרי לא אובייקטיבית. היא לא מפרישה אצל כל אדם אותו דבר. היא לא יכולה. בשנייה שאמנות לא יכולה להפריש אותו דבר אצל כל אדם, אז כל יצירה שהיא יכולה להיות יצירת האמנות הגדולה ביותר או חתיכת הזבל הכי גדולה שהוא נתקל בה. כי כולנו בני אדם שונים.
הסטדנרטים שלך בסופו של דבר יהיו שרירותים. נכון שאפשר למצוא מאפיינים דומים לחלק מהאנשים, חלק מהזמן אבל זה לחלוטין לא עובר בין אדם לאדם. למה וגנר יותר טוב מביבר לדעתך? כי יש לו מעברים מוזיקלים יותר מרשימים או כי התחושה שהוא מעביר בך היא חזקה יותר? כי הראשון הוא בעצם, סלח לי, סוג של סיפוק עצמי מבאינטליגנציה של עצמנו והשני הוא לחלוטין סובייקטיבי.
ואני לא אקרא את המאמרים שאתה הולך להביא. . אם אתה רוצה לתמצת את הנקודות שלו, תתמצת. אני בהחלט לא הולך להתחיל לעשות שיעורי בית בשביל להגיב לך.
אז כשאתה אומר לי להכניס אומנות בחיי למה אתה בדיוק מתכוון?
כי אני עדיין מוצא מסרים מעניינים ביצירות שאני צורך, ועדיין נפעם מיצירות שונות. אז איזה אמנות חסרה לי בחיים שלי? מה הם האמות מידה שלך לאמנות? למה לעזאזל אתה מתיימר לקבוע לי מה כן אמנות בחיים שלי ומה לא?
( אני מצטער אם נפגעת מהמילים פאקינג ומפגר, ד"א. )
תגובה
דבר ראשון, מאוד צר לי שאתה מסרב לקרוא אפילו קצת מהקישורים שהבאתי – אני מנסה לקיים כאן דיון מושכל והדבר דורש השקעה גם מצידך, אם ברצוננו לשמור אותו ככזה. האם שמעת פעם על הזרם הסוציולוגי שנקרא אסכולת פרנקפורט (להוגים המרכזיים קוראים תיאודור אדורנו, מקס הורקהיימר וולטר בנימין)? האם במקרה שמעת על ספר (מאת אדורנו והורקהיימר) שנקרא Dialektik der Aufklärung (למקרה שאינך דובר גרמנית, קיים גם תרגום לאנגלית)? אתה כותב כי "האמנות בסופו של דבר, היא הרי לא אובייקטיבית. היא לא מפרישה אצל כל אדם אותו דבר. היא לא יכולה. בשנייה שאמנות לא יכולה להפריש אותו דבר אצל כל אדם, אז כל יצירה שהיא יכולה להיות יצירת האמנות הגדולה ביותר או חתיכת הזבל הכי גדולה שהוא נתקל בה. כי כולנו בני אדם שונים." ברם (וכאן אני מסכם את הטיעון שלהם בשבילך ולמעשה ממש עושה לו עוול), אל תשכח שאנחנו חיים בחברה קפיטליסטית. אני ואתה אינם אטומים-הנעים-בחלל שהסובייקטיביות שלהם מתכוננת בריק "ככה סתם": כולנו צרכנים של התקשרות הקפיטליסטית שמאכילה אותנו יום-יום בזבל הוליוודי. עצם העובדה שרוב האנשים מגיבים בצורה כזו או אחרת לסרטים מעין אלה רק מראה שמוחם נשטף. יתר על כן (וכן אני מוסיף טיעונים משלי ומפרופ' קארני) מה בדיוק מותחנים או סרטי אימה, למשל, מפרישים אצל בני אדם? התגובות האוטומטיות לסרטים כאלה הינן בסופו של דבר מזוייפיות, קרי, מדובר בקלישאות רגשיות שאינן מלמדות אותו שום דבר חדש – ואני מדגיש את המילה חדש – על החיים, בניגוד לאמנות אמיתית. אמנות אמיתית, בניגוד למותחנים או לסרטי אימה, אינה מבוססת על מניפולציות רגשיות או על דידקטיות אלא על תגובות אמיתיות של הצופה. אתה שואל אותי מה ריכרד וגנר מעורר אצלי בניגוד לג'סטין ביבר? ובכן, אני אוהב את האופרות שלו – או של לאוש יאנאצ'ק או של אלבן ברג, למשל – בעיקר מכיוון שהוא מעביר אותי חוויות שמעולם לא העלתי בדעתי שאני יכול לחוות ומאפשר לי לחוות רגשות שבכלל לא העלתי על דעתי שבכלל קיימים. בקיצור, הוא מלמד אותי משהו על העולם שג'סטין ביבר, אם לומר זאת בעדינות, ממש לא מסוגל ללמד אותי ועל כן, שוב, הקריטריונים לחלוטין אינם שרירותיים. למען הסר ספק: ג'סטין ביבר יכול להיות בהחלט מבדר או מהנה (נניח לצורך הדיון) ואני לא מבקש מאף אחד להפסיק לצרוך אותו, אבל אמנות זאת לא. אתה כותב גם כי "אז כשאתה אומר לי להכניס אומנות בחיי למה אתה בדיוק מתכוון? כי אני עדיין מוצא מסרים מעניינים ביצירות שאני צורך, ועדיין נפעם מיצירות שונות. אז איזה אמנות חסרה לי בחיים שלי? מה הם האמות מידה שלך לאמנות? למה לעזאזל אתה מתיימר לקבוע לי מה כן אמנות בחיים שלי ומה לא?" שוב, חוץ מזה שאמנות אינה "רעיונות" או "מסרים" – "מסרים" הינם פשטניים (אם אתה מסרב לקרוא את פרופ' קארני כדי לדעת מהן אמות המידה שלו או שלי לאמנות, קרא לפחות את התגובות שכתבתי כאן מוקדם יותר למגיבים אחרים) – אני בכלל לא מבקש ממך לוותר על סרטים הוליוודים אלא להכניס לחייך בנוסף אליהם – ולא במקומם – גם יצירות אמנות אמיתיות. אתה לא תאמין מה הן יכולות לעשות לך (גם אני לא האמנתי בהתחלה שיצירת אמנות יכולה באמת לשנות את חיי – הנה לך הגדרה חלקית-מאוד למהי אמנות)! יצירת אמנות אינה כופה למיטת סדום "משמעות" אלא מציגה תמונה "בלתי ממוסגרת" של החיים בה, כמו ביצירותיהם של וגנר או פרוסט, מתועדים כל המנעדים הרגשיים בטבע האנושי. אני לא מאמין שהקולנוע ההוליוודי מסוגל אפילו לעשירית מכך. אני גם לא "דורש" ממך כלום, אתה רשאי לעשות מה שאתה רוצה… דבר אחד אחרון: אני כמובן לא יכול (וגם לא רוצה) לכפות עליך לא להגיב כאן יותר, אך בשל קוצר היריעה, לא, אני לא באמת מסוגל לסכם את כל מה שפרופ' קארני (או מבקרים אחרים שאני מעריך) אומר. מעתה אגיב רק לאנשים שבאמת מנסים להשקיע בדיון הזה: אל תשכח שגם אני פעם התחלתי מאפס… אין דבר כזה דיון חד-צדדי. מציע לך לתת צ'אנס ולשמור על ראש פתוח ולא לפסול הכול מראש (זה יעזור בחיים בכלל, לא רק בשיפוט אמנותי).
שמת לב שאמרת שווגנר מזיז דברים בנפש שלך?
כלומר שיכול להיות שלבן אדם אחר הוא לא יזיז?
כלומר שהרגשות האלה הם שרירותיים בגלל שהם לא עובדים אצל כולם?!
יש יצירות אמנות שאנשים יזכרו לעד בחייהם כתור מעצבות חיים, ואין לנו שום דרך לקבוע איזה אחת תעשה מה.
יש איפה שהוא בן אדם מבוגר בן 50 או ילדה קטנה בת 8 שהיצירה של ג'סטין ביבר או הביטלס או כל להקה שאתה מחשיב לא אמנות עשו הרבה יותר לנפשם מאשר שהאופרה של ורדי עשתה לך וגורמים להם לרגשות שהם לא חושבים.
אתה שם לב שבשנייה שאתה מדבר על רגשות אתה כבר מפריך את הרעיון שהאמנות יכולה להיות אובייקטיבית?
ולא. אתה לא מבקש ממני "להכניס אמנות". ( קודם כל, כי הצריכת אמנות שלי מגוונת וכוללת גם את האמנים שאנחנו מדברים עליהם כתור "גבוהים" וגם ה"נמוכים" ובעיקר הרבה מה"אמצע") אתה מבקש ממני שאני "אתפכח" ואבין שהדברים שאני מחשיב אמנות הם לא אמנות והדברים שאתה מחשיב אמנות הם כן אמנות.
זה בכלל בכלל לא אותו דבר.
אם היית אומר " הממ. לא אהבתי כל כך את האזרח קיין, אני ממליץ לכם לראות במקום זה את פליני " אז היית ממליץ להכניס לחיי אמנות. כשאתה אומר " האזרח קיין הוא לא אמנות! פליני הוא אמנות במקום!" אתה מחליט בשבילי על חיי הצריכה שלי מה גבוה ומה נמוך. וזה לא המקום שלך, ואתה גם טועה, כי גם אתה מדבר על חוויות סובייקטיביות. ( הטיעון של הקפיטליזם הוא די חרטא. כל חברה מחנכת לערכים, וכל בן אדם בוחר לקחת את הערכים כמו שהם. איך שאתה מדבר על "העם" הוא פשוט התנשאות לשמה על אנשים שאתה לא מכיר ולא מבין את סולם הערכים המוסרי שלהם, או לפחות ככה זה נשמע.)
ואם אתה לא רוצה לדבר איתי, כי אני לא מוכן לקרוא מאמרים ארוכים בשביל להבין את התיאוריה שלך, אין לי שום דבר להגיד לך חוץ מזה שאתה לא מבין איך דיונים באינטרנט עובדים, ובהצלחה עם מציאת בן שיחה לרוחך. אני בכלל לא בטוח שתצליח למצוא מישהו יותר "טוב" ממני.
והמשפט האחרון שלך מעצבן ממש, כי אתה לא יודע כלום על החיים שלי, על הבחירות האמנותיות שלי, על הצ'אנסים שאני לוקח או לא לוקח .אל תמהר לשפוט אותי.
אסכולת פרנקפורט
הטענה, אם לסכם אותה ממש בקיצור, היא שרוב היצירה התרבותית עובדת "בשירות" התרבות/החברה/הקפיטליזם: היא דרך נוספת להרגיל אותך לחשוב את אותן המחשבות שכולם חושבים, להאמין באותו עולם מוסרי, לפעול באותה דרך, לקנות את אותם מוצרים. רוב היצירה התרבותית, לפי התפיסה הזו, היא שמן בגלגלי המכונה.
"אמנות", לעומת זאת, היא חול בגלגלי המכונה: משהו שמאפשר לך לראות את התבניות שבהן אתה לכוד, ושמעצבות את כל צורת החשיבה וההתבוננות שלך על העולם. אמנות היא דבר משחרר.
כן, זו תפיסה מתנשאת. היא מניחה שרוב האנשים חיים את חייהם מבלי לקבל בחירות ממשיות בעצמם. אבל זה לא אומר שהיא בהכרח תפיסה שגויה.
לא אמרתי שהיא שגויה. אמרתי שהיא התנשאות.
למרות שגם אני מתנשא מעל אנשים, אני מנסה בכלליות לא. ולכן אני בטח לא אנקוט בדרכם של גישה שלמה בשביל להתנשא מעליהם, בעיקר כי ניסיון החיים ( שיכול להיות מוטעה ) שלי לימד אותי שהגישות משמשות בעיקר בשביל התנשאות ובשביל להרגיש טוב עם עצמך, מאשר בגלל שאתה סבור שזאת האמת היחידה.
כמובן, עדיין יכול להיות שאני טועה.
אמרת שהיא חרטא.
ליתר דיוק: "הטיעון של הקפיטליזם הוא די חרטא. כל חברה מחנכת לערכים, וכל בן אדם בוחר לקחת את הערכים כמו שהם."
בהנחה והתכוונת "בוחר לקחת או לא לקחת את הערכים כמו שהם", אסכולת פרנקפורט חושבת שאתה טועה, ושרובנו אפילו לא מפקפקים לרגע בערכים שהחברה מחנכת אותנו אליהם. אם הכוונה הייתה אחרת, אני מתנצל.
בכל מקרה, היה חשוב לי להציף את הדיון על אסכולת פרנקפורט מתוך שאר הדברים שנאמרו בדיון הזה. הטענה שלהם מעניינת וחשובה, בעיקר בהקשר של תרבות פופולרית.
רגע, אם אסכולת פרנקפורט חושבת שכל אדם מושפע על ידי החברה הקפיטליסטית אז זה לא אומר בעצם שגם אסכולת פרנקפורט היא תוצאה ישירה של החברה הקפיטליסטית ושלא הייתה להם בחירה?
כי אם כן, אז וואו. ואם לא, אז בשנייה שאתה יכול למרוד בחברה כמו אסכולת פרנקפורט אז כן, אני חושב שיש לך בחירה שאסכולת פרנקפורט לא יכולה להגיד לי שאני טועה – כי הם ההוכחה לצדקתי.
אני לא בטוח ( הייתה שעת לילה מאוחרת), אבל אני חושב שהתכוונתי ב"חרטא" שהטענה שלהם לא תקפה לגבי הדיון שאני וסינפיל ניסינו לדיין לפני שנטש אותי. כלומר – גם אם אנחנו חיים בחברה קפיטליסטית, ושטופי מוח, והסרטים שלנו לא פורצים את גבולות הרגשות המוחלטים, הם עדיין בהחלט יכולים לעורר רגשות ומחשבות כמו יצירות אמנות שכן פורצי גבולות. מכיוון שכמו שניסיתי להגיד, האמנות היא בסופו של דבר חוויה, דבר שסינפיל הסכים איתי, ועל פי כך סובייקטיבית. ( אלא אם כן הוא לא הסכים איתי, אבל אז הוא בכלל לא הצליח להסביר את עצמו )
היא לא אומרת שאין לך בחירה, אלא שזו בחירה שקשה לבצע.
ויותר משקשה לבצע אותה, קשה לשים לב שהיא בכלל קיימת. רוב האנשים, אומרים מרקסיסטים (כמו מרקס) ונאו-מרקסיסטים (כמו אסכולת פרנפוקרט), שבויים מדי בתוך התבניות שכוחות חזקות מהם התוו, תבניות שעוזרות לאותם כוחות חזקים ולאנשים דווקא מזיקות. מרקס קרא לזה (בין השאר) "תודעה כוזבת". האנשים חושבים שהם בוחרים דברים בעצמם, ושכל אחד מהם חושב לבד, אבל זה פשוט לא נכון לגבי רובם המוחלט.
לצורך האנלוגיה, רוב האנשים אף פעם לא מגיעים אפילו לשאול "מה הוא המטריקס?", כי הם עסוקים מדי (לפי מרקס) בלעשות מספיק כסף בשביל לאכול ולהאכיל את הילדים שלהם, באמונות דתיות שאומרות להם שהגמול יהיה בעולם הבא, או (לפי אסכולת פרנקפורט) בקניית פלאפונים ובגדים ומוצרי אלקטרוניקה ובראיית סרטים ושמיעת מוזיקה שאומרים להם שהכל בעולם שלהם מצוין, או שהבעיות שלהם הן שחסרה להם אהבה או שהם לא מתאמצים מספיק.
הטריק הגדול ביותר של השטנים, אליבא מרקס וממשיכי דרכו, היא לשכנע את האנושות שהם לא קיימים.
כמו שאמרת, מעניין וחשוב אבל גם מתנשא.
בוודאי מתנשא - כמו כל אידיאולוגיה של שחרור.
(ל"ת)
דייק: כמו כל אידיאולוגיה *מרקסיסטית*, או אפילו
רוסויאנית של שחרור.
אידיאולוגיות ממקור אחר (נניח, 'שכל ישר' של טום פיין, או אידיאולוגיות השחרור סביב מלחמת האזרחים האמריקאית, שם שחרור הוא מילולית לגמרי) הניחו תודעה ישרה לגמרי; פיין, למשל, הניח וגם כתב שהטיעונים שלו ישכנעו אנשים רגילים לגמרי, בלי צורך להתנשא עליהם ולהוציא אותם מכלא תודעתי – למעשה, הוא לא חשב שהם בכלא, ובדיוק בגלל זה הניח שהשכל הישר שלו ידבר אליהם.
ויש אלטרנטיבה שלישית: אידיאולוגיות שחרור דיאלוגיות
למשל זו של פאולו פריירה. יש כאן טענה מעניינת: מחד אחד, זו אידיאולוגיה שמקורה במרקסיזם, והיא בהחלט אומרת שיש מדכאים ומדוכאים. אלא שהיא חושבת שהמדוכאים איבדו, במהלך השנים, כל כבוד לעצמם ולתרבותם, ושכך ההיררכיה משעתקת את עצמה מדור לדור: דרך התודעה, ולא דרך ההוויה. לכן האידיאולוגיה הזו גורסת שכדי לשחרר אנשים נדכאים צריך ללמד אותם לכבד ולהעריך את מה שכבר יש להם: את התרבות שלהם, ההיסטוריה שלהם, המוזיקה שלהם, הדת שלהם, האוכל שלהם.
בעצם הטענה כאן היא שמבחינה פרקטית, התנשאות מביאה להפך הגמור משחרור: היא רק מחזקת את השעבוד (או מחליפה שעבוד אחד בשעבוד אחר).
אם לנסות להשליך את האידיאולוגיה הזו על הדיון שלנו כאן, הרי שהמערכת שבתוכה אנחנו לכודים היא מערכת הצרכנות והמוסר הקפיטליסטית של הוליווד; והמערכת השנייה, מתנשאת לא פחות וקשובה עוד פחות לתרבות המקומית, היא הנאו-מרקסיזם של אסכולת פרנקפורט וסרטים של פאזוליני.
נדמה לי שמה שאידיאולוגית שחרור דיאולוגית הייתה אומרת היא שצריך ללמד ישראלים לכבד תרבות מקומית, סרטים מקומיים, ולא לראות בהם משהו נחות או מביך.
השאלה המעניינת כאן היא, כמובן, מה היא תרבות מקומית? סרטי בורקס, נדמה לי, עונים מצוין על ההגדרה הזו. אולי גם הגששים (שנתפסים כפחות מביכים). ומה עוד?
כל סרט שנעשה אצלנו מהמנגליסטים ועד ואלס עם באשיר?
למרות שאני לא חושב שתרבות מקומית חייבת להיות תרבות שמקורה בארץ. לפי דעתי תרבות מקומית זאת התרבות שמתפתחת במקום ומגיעה אליו.
כלומר, בעצם, בעידן האינטרנט – הכל. מסרטוני חתולים ועד סרטים של פאוזליני.
מאוד, מאוד לא.
תרבות מקומית היא לא גרסה מקומית לתרבות גלובלית. ההפך, גרסה כזו – לפי אידיאולוגיית שחרור דיאלוגית (שמופעלת בעיקר בהקשרים קולוניאלים) – היא בעצם הפנמה של המעמד הנמוך / הנכבש את התפיסה שלפיה התרבות שלו עצמו נמוכה מהתרבות של המעמד הגבוה / הכובש.
אני בכלל לא בטוח שאני מסכים עם זה, אבל זו, כאמור, תפיסה מעניינת.
אז בעצם אנחנו מדברים רק על
יוצרים ויצירות ציוניות/ישראליות?
אבל הרי כולם הושפעו ממישהו אחר. איפה בדיוק אנחנו מנתקים ואומרים שמכאן זה שלנו?
אני חושב שדווקא זה אומר שבהחלט של"קהילת האינטרנט" האמנות המקומית שלה זה סרטוני חתולים. זה לא מגיע מאיזה מקור קדום, ואולי זה לא שייך תרבותית או גיאוגרפית אבל זה בהחלט של אנשי אינטרנט בלבד.
תרבות ישראלית מקומית.
מי היוצר ומה האידיאולוגיה שלו פחות חשוב. מה שחשוב זה שאנשים שנמצאים בתחתית היררכיית הכוח יצברו כוח על-ידי צבירת כבוד עצמי וגאווה עצמית במה שכבר יש להם.
ובאמת עלית על אחת הבעיות המרכזיות בתיאוריה הזו: יש מעט מאוד תרבויות שבהן אפשר לשים את האצבע על מה זה "מקומי". בקרב יהודים בישראל, חברת מהגרים צעירה מאוד, זה קשה במיוחד.
חשב לזכור שהתיאוריות הללו – לפחות חלקן – נוצרו בהקשרים קולוניאלים במובהק. פריירה פעל בברזיל, שבה יש היררכיה ברורה לפי צבע ומוצא אתני: לבנים-אירופאים למעלה, אינדיאנים ושחורים למטה. הוא פעל בקרב אנשים שחשבו שהתרבות שלהם עצמם – השפה, השירים, הסגנון הדתי – היא תרבות נחותה, שהתביישו במה שלימדו אותם בבית. בהקשר הזה, די פשוט לומר "מה שלימדו אותך בבית אינו מבייש: תהיה גאה בתרבות המקומית שלך."
בישראל זה הרבה יותר מסובך. אני באמת לא רוצה להיכנס לזה, מסיבות ברורות, אבל תיאוריות שעוסקות בקולוניאליזם בדרך כלל לא רואות בתרבות ישראלית-יהודית את הגורם המדוכא שצריך לפעול לשחרורו.
אז בעצם, מוזיקה "ים תיכונית"
זאת אחת הדוגמאות לזה. אולי לא היה פה מריבות קולניליאיסטיות אבל בהחלט הייתה התנשאות רוקיסטית מערבית על הזמר הים תיכוני ( או לפחות, על רובו).
לא יודע איך הגעתי לכאן
אבל הפסקה הראשונה הרגה אותי מצחוק באמתע השרשור הכבד הזה
רק כדי שנהיה באותו דף כאן.
כדי לענות על הזכות להתדיין איתך אתה דורש מכל אחד לעבור על כל מה שכתוב באתר של אותו פרופסור מהולל, פלוס לקרוא את שלושת הספרים שכתב? שיהיה לך בהצלחה עם זה.
אגב, אתה בטוח שלא הצטרפת בטעות לאיזה כת? כי לפי רמת הקנאות שלך לדעותיו של אותו קארני, אפשר להסיק שאם מישהו מאיתנו עבר שטיפת מח זה כנראה אתה על ידו יותר מאשר המגיב הממוצע על ידי הוליווד.
תשובה
לא, אני ממש לא דורש ממך לקרוא את כל המאמרים באתר שלו, קל וחומר את שלושת ספריו העיקריים. אבל אני כן מצפה מכל מי שמנסה לדבר איתי ברצינות, שלא לומר להעלות טיעוני-נגד לשלי לקרוא לפחות כמה מהמאמרים היותר נגישים וקצרים באתר שלו (כמו זה: http://people.bu.edu/rcarney/indievision/pa1.shtml) ומשם להמשיך, בהדרגה, הלאה. בסופו של דבר, זה מה שאני עשיתי לפני כמה שנים, כשהתפישה שלי עוד הייתה פחות-או-יותר זהה לזו שלך או של "קרקר כפול." העניין הוא שכמעט כל הטענות שכבר הועלו נגדי כבר טופלו אצלו… שוב: אין דבר כזה דיון חד-צדדי ואם אנו רוצים לנהל כאן משהו מעבר לקרב טוקבקיסטי רדוד, לא יכול להיות שרק אני אשקיע. מנסיוני, כך העניין מתנהל בפורומים בחו"ל שעוסקים בקולנוע אמנותי (כמו http://mubi.com, למי שמכיר). יכול להיות שזו פשוט לא האכסנייה המתאימה לך. חוץ מזה, אני מבקש להמנע מעלבונות אישיים.
צ"ל לא האכסנייה המתאימה לכך
(ל"ת)
וואו. כל מה שקראתי רק מחדד את התחושה שהסטנדרטים שלך לשיפוט אמנות הם רנדומלים ושהפרופסור קארני שלך מאוהב בעצמו.
שום דבר לא השתנה אחרי שקראתי את הטיעונים שלך כי כבר שמעתי ודנתי בהם מספיק בחיי. חשבת אי פעם על האופציה הזאת?
תיאורית האמנות שלך מונעת מתפיסת חיים שהיא לחלוטין אופציונלית ולכן לא בהכרחמנכונהמולכן התיאוריה שלך שיש אובייקטיביות מוחלטת באמנות היא שקר.
בקיצור, אתה בעיקר מורח אותי ולא עונה לטיעונים שלי בזמן שאתה מתנשא מעלי וטוען שאני בור ועם הארץ כי אני מעז לערער על העקרונות השרירותיים של האמנות שלך.
והתפיסה שלך לעולם לא היתה כמו התפיסה שלי. אי פעם.
התפיסה שלי מביאה את כל הבחורים לחצר, והם אומרים שהיא יותר טובה משלך. בטוח נכון שהיא יותר טוב משלך. אני יכול ללמד אותך,אבל אני אצטרך לגבות.
כל מה שחשבתי על האתר הזה התברר כנכון
רבותיי הנכבדים, עייפתי. אני יכול להבטיח לכם שעד לפני שנתיים-שלוש – לפני שגיליתי את פרופ' קארני – אהבתי בערך אותם הסרטים שמגיבים כמו "קרקר כפול" והאחרים כאן אוהבים (סרטיהם של קובריק, האנקה, לינץ', וולס, ברטולוצ'י ושלנדורף, לדוגמא). תיאלצו להאמין לי כשאני אומר זאת ולא להגיד סתם שהתפישה שלי מעולם לא הייתה כמו שלכם (על סמך מה אתם אומרים זאת?). אני יכול להעיד על עצמי רק שבניגוד אליכם, אני כבר הייתי בשני המקומות. למי שהרהיב עוז בלבו והתחיל קצת לקרוא אותו, לא נותר לי אלא להמליץ לקרוא עוד ועוד (והאתר שלו די גדול כך שלא מספיק לקרוא רק קצת, שלא לדבר על הספרים): שוב, תאמינו לי, גם אני התייחסתי בהשתאות לרעיונות הללו בהתחלה וגם המסע הארוך ביותר התחיל עם צעד קטן אחד – ויש לציין כי הרטוריקה שלו מיליטנטית בהרבה מזו שהשתמשתי בה עד כה – אולם שמרתי על ראש פתוח וגם לי לקח כמה זמן באמת להבין ולהפנים את מה שיש לו לומר. אני יכול להבטיח לכם שהטענות שאתם מעלים נגדו או נגד התפישה שלי בכלל (אני בכלל לא רוצה לדעת מה זה "התפיסה שלי מביאה את כל הבחורים לחצר, והם אומרים שהיא יותר טובה משלך") לא רק שאינן מקוריות – בדקו את סקציית "תיבת המכתבים" באתר שלו – אלא גם שכולן, ללא יוצא מן הכלל, כבר נענו (אתם רק צריכים לקרוא). לא כיניתי כאן אף אחד "בור ועם הארץ" ואם מישהו הרגיש שאני מתנשא עליו אזי אני מתנצל מאוד מקרב לבי. מה שכן, אולי זה היה קצת טפשי מצידי לבוא לאתר שמחשיב עיתונאים בידוריים ופופוליסטים כמו אורי קליין, נחמן אינגבר או מאיר שניצר ל"אליטיסטים" ולהתחיל לדבר על אמנות. למה בכלל ציפיתי שמישהו כאן יקרא ברצינות את הלינקים ששמתי (שלא לדבר על ספרים)? מעתה לא אטריד אתכם יותר, כנראה שהרשת העברית – לפחות זו העוסקת בקולנוע – עדיין אינה בוגרת מספיק ע"מ לעזוב את הסרטים המצ'ואיסטיים והילדותיים של הוליווד ולדון בכובד ראש באמנות אמיתית. אני מודה שחלק מהעניין נבע פשוט מאיזה צורך אצלי פשוט לדבר (בעיקר מכיוון שהתפישה שלי פשוט לא קיימת בארץ), אבל נראה לי שמגיל מסויים קצת קשה לשכנע אנשים לאחר שדעותיהם כבר התגבשו. אבל אני בסך הכול רציתי לעזור לכם… אוותר כעת על הרשת העברית – לא נראה לי שאצליח יותר בבלוג של יאיר רוה או ב"קולנוע מזווית אישית" (אם מישהו חושב אחרת, אשמח לשמוע) ואפילו באתר הסמי-אקדמי "סריטה" גירשו אותי אך ורק מכיוון שרציתי לעורר ויכוח בריא – ואתפנה להתעסק בסרטיהם של במאים "מה-זה-פאקינג-לא-מגניבים-אחי" כמו פייר פאולו פאזוליני, האנס יורגן זיברברג, אנדריי טרקובסקי, רובר ברסון, קרל ת. דרייר, ג'ון קסווטס, שנטל אקרמן, הלמה זאנדרס-בראהמס, לארס פון טרייר, עבאס קיארוסטמי, פדרו קוסטה, אולריך זיידל או קתרין ברייה (וכמובן שיש עוד הרבה אחרים).
ואיך שכחתי - נגיסה אושימה ז"ל
(ל"ת)
בקיצור, אתה לא מוכן להתדיין איתי על הטענות שאני מעלה ולא מוכן לקבל שהדעה שלך היא רק דעה ולא האמת האוניברסלית המוחלטת.
וואו, תשמע;
א) אני באמת מכבד את העובדה שלא נגררת לעלבונות אישיים והתדיינות לא בוגרת. לרוב, מגיבים חדשים נעלבים מהר ומתחילים לזרוק עלבונות לכל הצדדים.
ב) אני די מסכים עם קרקר כי העניין שאתם מדברים עליו יכול להיות די סובייקטיבי. לעומת זאת, באופן אובייקטיבי לחלוטין, ההודעות שלך מתנשאות וגוררות תגובות תוקפניות כלפיך. למרות שהתנצלת בהודעה, ישר הסברת את עצמך שבאת לעזור לנו, ושגם אתה פעם היית כמונו וראית את האור (כמו אמנון יצחק שמדבר לבחורים חילוניים שפעם הוא היה כמוהם). בחייאת, תפסיק. אף אחד לא ביקש שתעזור לו, ואף אחד לא רוצה שתשנה את תפיסתו בחיים. מה שמבקרים פה כן מבקשים מאנשים כמוך שבבירור יש להם הבנה בקולנוע הוא שתעשיר את הידע שלנו. תסביר את הדעות שלך, את הנימוקים שלך ואת האומנות שלך, אבל *שלך*! לא של מבקר אחר. וכשאתה עושה זאת, נסה לזכור שהדעה שלך לגיטימית בדיוק כמו הדעה של מגיב שחושב שסטיבן סיגל הוא השחקן הכי טוב בעולם. אז יש מצב שלא נסכים איתך, שנתקוף את הדעות שלך ושלא נקרא ונגיב לך בכלל, אבל אחד כמוני הושפע מאוד ממגיבים כמו אדם, פינגווין, שלמקו, רד פיש, BS ועוד רבים שלא ניסו לעזור לי, אלא רק הסבירו את עצמם יפה מאוד.
ג) תעשה לך טובה ואל תאיים על קהילה שקיימת כבר 12 שנים וגודלת כל הזמן לעזוב אותה ולא להגיב בה יותר. נסתדר איתך ונסתדר בלעדיך.
לא, אדוני.
לא הגעת לכאן כדי ליצור דיון. הגעת לכך כדי "לעזור" לנו, "לגייר" אותנו ועוד שלל פנינים שכתבת בתגובותיך. הגעת בעיקר כדי לשטוח את אמירותיך שהנימוק היחיד להן עד כה היה קשקוש חסר פשר על קפיטליזם מסריח והפניה לחומר עב כרס מבלי לספק סיבה אחת משכנעת לקרוא אותו (למעט, כמובן, "אני צודק, וכדי להבין מדוע תצטרכו לקרוא את X, Y, Z").
לא הבעת דעה, אלא פסלת כמעט את כל העולם כולו בהסתמך על אדם אחד שלו אתה סוגד בדבקות (מה שאגב מתקשר לא רע לרטוריקה הפאשיסטית שהבעת בדיבורים על "קפיטליזם שוטף מוח". פולחן אישיות והטלת מום מטעמים שאינם מן העניין הלכו יד ביד לאורך כל ההיסטוריה).
בקיצור, כשייתחשק לך לערוך דיון בריא ולא ויכוח דתי, אתה יותר ממוזמן לחזור ולשטוח את טענותיך (בהנחה שזה מקובל על דורון, כמובן) ואז אולי גם תקבל תשובות רציניות.
לא סינפיל, סינפילולוג!
ועכשיו, כשהוצאתי את האד-הומינום, תגובה פאקינג רצינית:
הבעיה שלנו, המגיבים הקולקטיביים (שחלקם הכירו פעם את נמרוד, גם אם לא הסכימו עם 95% מהטיעונים שלו), היא כפולה:
1. מהתגובות שלך יש הרגשה מאד רצינית של הערצה לקארני, עד כדי כמעט חוסר יכולת להסביר במילים שלך מה שהוא אומר, מה שמעלה תחושה שאין לך למעשה דעה משל עצמך.
2. עברתי על רשימת הסרטים שלך במובי, והתחושה המרכזית היא שהם קלישאה. טרקובסקי, פון טרייר, קישלובסקי, פאסבינדר, אימפריית החושים וסרטים מערב גרמניים? זאת פשוט נראית כמו רשימת ה"סרטים שחובב קולנוע אמור לאהוב".
מכיוון שזמני דוחק, אני רק אשמח להפנות אותך ליצירת אמנות שמתייחסת באופן ספציפי לבסיס הדיון שלנו:
https://www.youtube.com/watch?v=cvxA_k9Vwkc
לתגובה הזו אני חייב להגיב!
אבל זו תהיה הפעם האחרונה בהחלט שאגיב כאן.
1). אתה כותב כי "מהתגובות שלך יש הרגשה מאד רצינית של הערצה לקארני, עד כדי כמעט חוסר יכולת להסביר במילים שלך מה שהוא אומר, מה שמעלה תחושה שאין לך למעשה דעה משל עצמך." ובכן, אני חושב שבתגובות שכתבתי אתמול הצלחתי לסכם, עד כמה שהדבר ניתן לעשייה בפורום אינטרנטי, את דבריו של פרופ' קארני (לפחות באופן חלק ומבואי). קרא בבקשה שוב את תגובותיי מאתמול. מה שכן, הקולנוע בפרט – והאמנות בכלל: האופרה, השירה, הספרות וה-Performance Art – הינו אכן הדת השלי (ואחד הדברים החשובים בחיי) וניתן לומר שהקולנוע לא רק שינה את חיי אלא אף הציל אותם.
2). אתה כותב שאני "קלישאה": ובכן, תיאלץ להאמין לי כשאני אומר לך שאני אוהב אותם לא מכיוון ש"חובב קולנוע אמור לאהוב" אותם – אל תשכח שכל התרבות, כולל כמעט כל הממסד הבקורתי, דוחפת אותנו לאהוב סרטים הוליוודיים ומדירה מהשיח סרטים אמנותיים (ואגב, התפישה של אסכולת פרנקפורט הינה ניאו-מרקסיסטית ולא "פאשיסטית" כמו שמישהו אחר כאן טען. קרי, מדובר בתפישה ההפוכה בדיוק. קצת נסיון לברר על מה אתם כותבים לא יזיק…) – אלא מכיוון שבעקבות המפגש עם כתביו של פרופ' קארני באמת שיניתי את תפישתי לגבי הקולנוע מקצה לקצה (כמו שכתבתי אתמול הייתי פעם בצד שלכם, מה שאומר שדעותיי אכן נובעות ממחשבה) וכן, אני באמת מעריך אותם ולא "עושה את עצמי." ב-Mubi רשמתי 67 סרטים ו-34 במאים שאני אוהב (כולל די הרבה שלצערי הרב כמעט ואינם מוכרים, מה שמפריך לחלוטין את אמירתך בדבר היותי "קלישאה" ובדבר היות הסרטים הללו "סרטים שחובה לאהוב"): אתה מציין כאן ארבעה במאים וסרט אחד בלבד מתוכם. נכון שיש אולי ייצוג-יתר לסרטים בשפה הגרמנית אולם זה נובע אך ורק מכיוון שיש לי עניין רב, אינטנסיבי וארוך-שנים בשפה ובתרבות הגרמנית. אני רוצה לשאול אותך כמה מ-67 הסרטים שרשמתי שם ראית? אני מציע לכל אחד כאן לבקר בקישור הנ"ל מ-Mubi ולשפוט בעצמיהם אם מדובר בסרטים ש"חייבים לאהוב." בכל מקרה, קשה לי להאמין שהפיצוצים ומרדפי המכוניות של טרנטינו או הסרטים המסחריים של היצ'קוק (והממסד הבקורתי אכן עושה שמיניות באוויר ע"מ להמנע מלהודות בכך שמדובר במוצרים מסחריים ותו לא, כפי שמישהו כאן ציין) עדיפים.
קצת סבלנות.
אם אתה מצפה מאנשים להמיר את דעותיהם תוך יומיים, ואם אתה מניח ששלושה מגיבים הם כל "הרשת העברית", הרי שלעולם לא תשכנע אף אחד בשום דבר.
חבל, היה מעניין.
האמת שלעתים אני חש שהאתר הזה זקוק לאיזה ניעור טוב של עמדות נחרצות. אני חייב לומר שכמוך, אני מאמין באמות מידה מוחלטות לשיפוט של אמנות, ואפילו נדמה לי שהערכים המרכזיים שלנו די דומים. אני חושב שאומנות טובה צריכה לעורר את הצופה, להפעיל אותו ולשנות אותו. עם זאת, לא הייתי הולך רחוק עד כדי לומר שהערכים האלה הם "חוץ חברתיים". אני לא אדם דתי. אני מוצא שאמנות היא עיקרון רוחני די עמוק בחיי, אבל ההנחה שאמנות גדולה היא נצחית מניחה איזה משמעות אקסטרנית, בלתי אנושית, שלא לומר דתית.
אני חושב שאמנות טובה היא "אנושית" באופן עמוק. נוגעת לנימים הכי יסודיים של ההוויה האנושית. היא יכולה להפעיל את הצופים מתוך הבנה עמוקה של האופן בו פועלים המבט, הגוף, השכל והנפש האנושיים, וזה הופך יצירות כאלה ל"כמעט נצחיות". זה מה שטוען יצירות של רמברנט בחיות ורעננות מחודשת כבר 400 שנה. ומצד שני אני מכיר בכך שהמין האנושי הוא סתגלן בצורה שלא תאמן. הנפש האנושית מסוגלת לחולל זוועות וגם גדולות שאי אפשר לתאר, היא מסוגלת ללבוש את השלשלאות המשפילות ביותר כאילו היו עדיי זהב, או כאילו היו בשר מבשרה. הדבר הזה הופך את עצם הדרישה מהאמנות להיות "טרנזטיבית", לזהה לדרישה להיות רלוונטית, כלומר תלוית תרבות בעצמה. עליה להגיב למציאות ולא להתעלם ממנה (אם זכור לי נכון, גם אסכולת פרנקפורט קיבלה את העיקרון הזה).
אני מוכרח לומר שאת הסרטים שציינת עד האחרון שבהם לא ראיתי. יתכן שגלומה בהם איזו אמת שעוד טרם נגלתה לעיני, אבל הרגשתי היא שהקולנוע כאמנות צעירה יחסית עוד צריך לעבור כברת דרך עד שנוכל לומר שאיזשהו סרט מבטא אמת "נצחית".
ועוד מילה, לקרקר נרקיס וכל השאר: מפתיע אותי וקצת מעציב אותי לראות את רמות העוינות שמתעוררת כשמישהו מצהיר שיש לו אמת לא סובייקטיבית. חברים, אני מבין שלכולכם הופעלה אזעקה של "זהירות מיסיונריות", אבל בואו ניקח דברים בפרופורציה. ההודעות פה היו ארוכות, מושקעות ומנוסחות לעילא. הן לא ניסו להונות אתכם באמצעים רטוריים מפוקפקים ואף אחת מהן לא תקפה אתכם אישית. זה באמת כלך כך מרגיז שמישהו מצהיר מראש על עמדה ואפילו מנסה לשכנע בצדקתו? אתם מצפים שכל מי שנכנס לדיון לקבל מראש עמדה רלטיביסטית פושרת של "דעתך נכונה בדיוק כמו דעתי"? כי זה מרגיש לי כמו א. נקודת מוצא משעממת מאוד להתחיל ממנה דיון. ו-ב. סותר את העמדה הפוסטמודרנית המשוחררת שאתם מנסים להציג. העמדות של סינמופיל (או שלי לצורך העניין) אינן רלטיביסטיות. אם אתם דורשים מבן שיחתכם לוותר עליהן מראש כשהוא נכנס לדיון אתם מבצעים בדיוק את מה שיצאתם נגדו: כופים את עמדכם על האחר.
אתם לא צריכים כל כך לפחד שדעתכם תשתנה. יש לכם תפיסות שונות? זה מעולה! וזה היופי באמנות. מותר להתווכח, מותר להצהיר הצהרות נחרצות והעולם לא מתמוטט. זה לא אומר שמישהו צריך להשתכנע, אבל זה משמעותו של דיון. אם אנחנו מסכמים מראש שהכל שווה ערך והכל אובייקטיבי אין שום ערך לדיון או למוסד הביקורת בכלל.
במשפט האחרון התכוונתי כמובן ל"סובייקטיבי".
(ל"ת)
אין בעיה עם הטיעונים של סינפיל ברמת הפרטים (הקולנוע הוא אמנות חשובה, יש הרבה קולנוע גרוע, יש קולנוע טוב שהרבה אנשים לא יודעים להעריך, ישנם סטנדרטים אבסולוטיים של אמנות וכו'…), אני אולי לא מסכים עם כולם אבל בהחלט קבילים.
הבעיה היא בדרך שבה הוא הביא את עצמו – זה שהוא לא השתמש במילות קללה לא מונע מהטון של הכתיבה שלו להיות מעליבה. הדרך שבה הוא כותב היא הצהרתית לחלוטין – זה לא כתיבה של דיון בין שווים ואפילו לא כתיבה של מורה מחנך. זו כתיבה של מטיף בשער – כזה שיודע מראש מה נכון ולא נכון ולא טורח אפילו להסביר עצמו כראוי1. לא צריך לקרוא למישהו "מפגר" כדי להעליב אותו (ובעצם – לא צריך לקרוא לאף אחד "מפגר" בתור עלבון) מספיק לכתוב דברים בסגנון "הייתי כמוכם" שמהם משתמע שעם קצת מאמץ, עם קצת אבולוציה2 הקורא יוכל להגיע לרמה שלו.
קארל סייגן (הנה – גם אני יכול לצטט) אמר פעם ש"טענות אקסטרהאורדינריות דורשות הוכחות אסקטרהאורדינריות" – רוצה לטעון שסרטים שנחשבים כבר עשורים לטופ שבטופ של אמנות הקולנוע הם בעצם זבל? בבקשה – אבל תצטרך לספק קצת יותר הוכחות3.
לבסוף – אני סטודנט לספרות אנגלית (סוף תואר שני) – אני אלטיסט תרבותי בריבוע (במובן של – "ברור לי לחלוטין שעל טעם וריח אין להתווכח כי אני תמיד צודק"), אני מעביר חלק ניכר מזמני בלהגיד לאנשים (בקצרה) שהטעם שלהם לא משהו וכדאי שהם יקשיבו לי. ההבדל הוא שאני מנסה להסביר עצמי כחלק מדיון. הכתיבה של האדון הסינפיל סובלת מכל החטאים של הכתיבה האקדמית שאני שונא:
א. ניים-דרופינג ללא הסבר: רוצה לצטט את אסכול תפרנפורט? בבקשה – אבל תצטט ותפרש ועל פשוט תפיל את השם שלהם מתוך הנחה של "אם אתה לא יודע על מה אני מדבר אתה כנראה לא ראוי לדבר איתי"
ב. השימוש במונחים הגדרתיים נייטרליים ("הוליוודי, אמריקאי, קפיטליסטי") בצורת עלבון בלי להסביר למה? סרט הוליוודי הוא סרט שנעשה באולפנים הוליוודיים, סרט מיינסטרימי הוא סרט שנעשה מתוך כוונה לפנות לקהל רחב. אני לא מבין למה הוא מתשמש בהם בצורה שלילית
ג. "כתיבת רסלינג" – שימוש בשפה אובסקיורית ולועזית (אה אה) בכוונת תחילה כשפה פשוטה תשרת בדיוק את אותה מטרה ותעשה את הטקסט נהיר יותר גם לקוראים שלא מתמצאים בלינגו אקדמאי4
1 – כן הוא כותב לאורך, אבל לא בבהירות. בעיקר נראה שהוא חוזר על עצמו בניסוחים שונים.
2 – כן, אני יודע שאבולוציה לא עובדת ככה.
3 – במיוחד בהתחשב בעובדה שהמאמרים שהוא מקשר אליהם הם לא יותר מאוסף של ציטטות שמוצגות בלא הקשר.
4 – בכלל לינגו אקדמאי מעצבן אותי – אני מעדיף לקרוא את ואלאס או את אקו מאשר את דרידה וייקובסון.
האמת שאני מסכימה עם שניכם
מצד אחד, אין ספק שהטון של ההודעות של סינפיל לא היה כזה שיוביל לדיון פורה (ובאופן כללי, אולי היה כדאי להסתובב באתר ולשים לב לכמות הילדים שכותבים בו לפני שמתחילים עם התלונות שהמגיבים כאן מתנהגים כמו ילדים – סך הכל, בשביל ילדים, רמת הדיון פה די גבוהה).
מצד שני, התחושה שלי היתה שהעוינות שהופנתה כלפי סינפיל נבעה לא רק מאופן ההתנסחות שלו אלא ממה שאמר. קשה שלא לגלגל את העיניים כשאנשים כאן פתאום נזכרים, ברגע שמתחילים לבקר את הטעם שלהם ואת המוסכמות שפושות באתר לגבי מה זה קולנוע טוב ורע, שהכל סובייקטיבי וג'סטין ביבר טוב באותה המידה כמו ואגנר. אני בטוחה שזו הסיבה שכולנו מבלים שעות כל יום באתר הזה, בגלל שאי אפשר ממש להגיד מה זה טוב ורע.
אף פעם לא התווכחתי שמשהו הוא טוב כמו דבר אחר. זה בכלל לא עלה לדיון. השאלה הייתה מה נחשב יצירת אמנות.
הדעה שלי תמיד הייתה שאמנות יכולה להיות הכל ולא כלום. לא מדובר פה על האיכות שלהם, על ההנאה מהם או על הטוב מהם אלא על האם הם נחשבים "יצירות אמנות". והחלטתי בשלב מסוים בחיי שאו שהכל יכול להיות אמנות או שהכל הוא לא אמנות.
אולי המשפט שלי לגבי ג'סטין ביבר ווגנר מטעה, אבל בגדול השאלה היא לא מה יותר עמוק או חשוב או טוב – אלא מה נחשב או לא נחשב יצירת אמנות.
זה בהחלט לא מה שכתבתי.
אם תשים לב, לא היתה כל עוינות מצידי לדעה שהביע, אלא לדרך שבה הביע אותה ("פרופ' קארני צודק, פרופ' קארני גאון, אתם הולכי שבי אחרי קפיטליזם שוטף מוח וכדי להבין את הצדק שבדעה שלי תצטרכו לקרוא לכל הפחות כמה מאמרים שאת הטיעונים שלהם אני לא מוכן לסכם"). צר לי, באמת. זה התחיל כדעה לגיטימית אחרת והפך למיסיונריות בגרוש. דיון לא היה כאן.
הצהרות נחרצות
אני מצטער שהייתי עוין.
זה פשוט שאני נוטה להפוך לעוין כשקובעים בשבילי את התפיסה שלי, מתעלמים מטיעונים שלי ומחליטים בצורה גסה נורא להפסיק לדבר איתי.
וכשאני נכנס לדיון באינטרנט, אני לא חושב שמישהו ישנה את דעתי בצורה כבירה. לרוב אני מחפש באינטרנט את נקודת האמצע שעליה נוכל להתפשר – הנקודה הזאת היא לרוב הסובייקטיביות בנוגע לדברים מסוימים. למשל אני לא יכול להכריח את אח שלי לאהוב את פארק היורה ( אני בקושי אוהב אותו) אבל אני יכול לנסות להבין למה. ( הסיבה אגב, שהוא שונא דינוזאורים) בשנייה שהבנתי למה והגענו למשהו בסיסי ועמוק ששנינו יודעים שאי אפשר לשנות, לשיחה אין לאן להתקדם.
אני שאלתי את סינפיל שאלות: " איך אתה יכול לקבוע שסרט מסוים הוא לא אמנות?" , " מה הן הקריטריונים שלך לאמנות?" " אם הקריטריונים שציינת עובדים על רגש, האם זה לא אומר שאומנות זה דבר סובייקטיבי בסופו של דבר?"
שאלות שגם עכשיו, אם הוא יגיב לי עליהן, וגם אם הוא יענה באותו טון שאני לא מאוד מעריך, אני אענה עליהן בשקיקה.
לא קיבלתי תשובות. האם הטון שלי היה אולי לא הכי נחמד? אולי. האם קיללתי אותו? לא. האם התייחסתי לטענותיו בשיא הרצינות ובשקיפות מלאה? ( כי יכלתי בקלות להתעלם מקישוריו ולא להגיד לו שאני לא אקרא אותו, אבל מבחינתי זאת הונאה מסוימת) כן. האם אני הולך לקבל טענות מרחיקות לכת על חיי מבן אדם שלא מכיר אותי בכלל? לא, מצטער. כאן אני מותח קו אדום .
הגעתי באיחור לדיון.
אבל אני בכל זאת אתפרץ אליו רגע ואומר שגם אנשים שמאמינים שיש אמת מידה מעבר לזו הסובייקטיבית, בדרך כלל לא עושים כזה חיתוך בינארי של מרחב היצירות לאמנות-כן-או-לא, אלא יוצרים דירוג כלשהו. כי מבחינתי, להשוות בין טרקובסקי (מופלא) לפאזוליני (פיהוק) זה מגוחך באותה המידה כמו להשוות בין הביטלס לג'סטין ביבר, או בין שר הטבעות לרם אורן, או את סרטיו המוקדמים של פון טרייר לסרטיו המאוחרים (אני לא יודעת מה קרה לא, אבל הוא איבד לחלוטין כל יכולת לעשות קולנוע בשנים האחרונות. מוזר). ברגע שאתה יוצר את החלוקה הזו אתה מאבד את היכולת לדון באמנות באופן עמוק, כי אתה עיוור לגוונים. אני אוהבת את בולגקוב, למשל, ואת טולקין, ולא בגלל שאחד מהם הוא אמן והשני כותב בידור, אלא כי האמן ומרגריטה ושר הטבעות הם שניים מהספרים הטובים ביותר שקראתי אי פעם. שניהם. אבל אנחנו לא יכולים לדון בזה, כי החלוקה שלך לא מאפשרת את קיומה של הדעה שלי, כי אני יכולה להיות או שבויה בתודעה הכוזבת או לחוות אמנות אמיתית, אין מקום למישהו שרואה את הדברים אחרת. זו תפיסה אבסולוטית, וככזו – משעממת, כי היא יכולה רק "לתקן" אחרים, לא לדון איתם.
מעולם לא אהבתי את אסכולת פרנקפורט, מלבד אחד – בנימין, כפרה עליו. כי בעוד הוא מבכה את אבדן ההילה של יצירות האמנות, בעוד הוא מתלונן על המחיר של השעתוק, הוא גם זוכר לציין שלא רק מאבדים דברים בגלל השעתוק, יש גם בזכות: יש גישה לקהל רחב בהרבה לאמנות, היא כבר לא שמורה רק לאליטה שיכולה להרשות לעצמה לקנות פיקאסו ולקפוץ לפריז לבקר בלובר, וגם המעמדות הנמוכים יותר יכולים להרשות לעצמם חיי נפש, כי יש להם יותר פנאי ואמצאי ייצור האמנות וצריכת האמנות הופכים נגישים יותר. אז יש לזה מחיר (כל הריאליטי הזה מקבל תקציבים שהיו יכולים ללכת לטלוויזיה טובה, לעזאזל!), במיוחד לאנשים שמאמינים שכן, יש מדרג לאמנות, ולא הכל אחיד ברמתו (ואני בהחלט אחת מהם) – אבל לזכור שכולנו אנשים, שהתפיסה של כולנו מושפעת מהרגשות והעמדות שלנו, שלכולנו יש דעות לגיטימיות ושכולנו יכולים לטעות… זה כן. בלי זה, אין שום אפשרות ליצור שום דיון מעניין.
על סמך המאמר ששלחת אותי לקרוא.
ואם אני מבין נכון משאר התגובות שלך באתר, דווקא צדקתי: פרופ' קארני הוא חוקר מהדיסצפילינה של לימודי תרבות, שתחום המחקר שלו הוא קולנוע.
לגבי שאר הדברים, אין לי דעה אמיתית על הגותו של פרופ' קארני, ובוודאי שלא התכוונתי להוציא את דיבתו רעה. לא קראתי מספיק מכתביו כדי לגבש דעה. יחד עם זאת, המעט שקראתי, והמעט שאתה כתבת פה, לא עשו לי חשק. הסיבה היא שאת אסכולת פרנקפורט אני כבר מכיר (ומעריך), ואני מתקשה להבין מה החידוש כאן. אשמח אם תסביר לי היכן טיעוניו של פרופ' קארני מוסיפים על מה שאדורנו והורקהיימר אמרו לפני כמעט 70 שנה.
רק מכיוון שאתה מנומס
רק מכיוון שבניגוד לשאר המגיבים כאן אתה מתנהג כמו מבוגר רציני, כותב בנימוס ולא יורד לצווחנות ילדותית ועצבנית (אחרי הכול, חיפשתי אותך ב-Google וראיתי שאתה אקדמאי, בדיוק כמוני ואפילו בתחום די קרוב). אנא בדוק שוב: פרופ' קארני מלמד בחוג לקולנוע (באוניברסיטת בוסטון) ולא בחוג ל-Cultural Studies (או איך שלא קוראים לזה היום). בכל מקרה, הוא לא "נכנס בטעות לאולם קולנוע ולא מצא את הדרך החוצה" אלא חקר את הנושא עוד לפני שנולדתי ויכול מאוד להיות שגם לפני שאתה נולדת (ראה שוב את תגובתי הראשונה לך לתיאור חלק קטן בלבד מפועלו). ההבדל העיקרי בין פרופ קארני להוגי אסכולת פרנקפורט -שאני שמח מאוד שכמוני גם אתה מעריך אותם (בספרייתי נמאצות המהדורות הגרמניות הסטנדרטיות של כל כתבי אדורנו בעשרים כרכים ושל כל כתבי בנימין בשבעה כרכים ואני חוזר אליהן באהבה שוב ושוב) – היא, בקצרה, שהוא מציע לא רק בקורת נגטיביסטית (ביחס לקולנוע שהוא לא אוהב) אלא גם – ולמעשה בעיקר – תפישה פוזיטיביסטית. רוב כתביו, במלים אחרות, עוסקים לא רק בבקורת על המערכת הקפיטליסטית אלא בעיקר בהרבה אהבה והערכה לסרטים שהוא חוקר. התיאוריות שלו – שוב הכוונה היא לתיאוריות הפוזיטיביסטיות שלו (מסכים איתך שהבקורת הנגטיביסטית שלו על מערכת הקפיטליזם אינה מאוד חדשנית) – מציעות הסתכלות שונה לחלוטין על הקולנוע וכוונתי אינה רק לסרטים אותם הוא אוהב וחוקר – סרטים אשר ברובם הודרו לחלוטין מהשיח של מרבית המבקרים – אלא לאמות המידה הבקורתיות שהוא מציע (וכוונתי כאן גם לכשלים שהוא מוצא בקולנוע ההוליוודי ומתאר בתיאורטיזציה נגטיביסטית, נושא שבו – בניגוד לבקורת הקפיטליזם – הוא דווקא מאוד מחדש). אם מה שאני אומר לא מספיק ברור, נסה לקרוא את הפרק המבואי והתיאורטי בספר הזה, שהוא ספרו החשוב ביותר (אין לי מושג איך כותבים באותיות לטיניות כאן משמאל לימין, עמכם הסליחה על הבלגן שבו תחזו עכשיו):
Carney, Ray. (1994). The Films of John Cassavetes: Pragmatism, Modernism, and the Movies. Cambridge: Cambridge University Press
היית צריך לגגל את אדם
כדי להבין שהוא לא "יורד לצווחנות ילדותית ועצבנית"? או שאתה מראש מגביל את עצמך לדיון אך ורק עם אקדמאים?
הגישה שלך מאוד גבולית, חלק מהתגובות שלך כבר נמחקו ואתה קרוב להיחסם באופן קבוע (אם כי זה לא ישנה לך כי זאת ממילא ההודעה האחרונה שתכתוב באתר. או, רגע, זאת היתה הקודמת? התבלבלתי). לדבר יפה זה לא רק לא לקלל. אם אתה רוצה לקיים "דיון בוגר" – קיים דיון בוגר במקום לטעון שכל מי שמדבר איתך הוא ילד ולא ראוי להתייחסות.
אה, ועוד דבר שעשוי לסייע להודעות שלך להישאר בעמוד הזה ולא להיעלם: אם תכבד את הכותבים והקוראים כאן מספיק כדי לכתוב הודעות מקוריות, במקום לעשות קופי ופייסט לתגובות שכתבת ב"סריטה".
מצטער על השימוש במילה "ילד" ואם מישהו נפגע
(ל"ת)
הערה כללית לגבי אופן ההתנסחות שלך
כשאתה פונה לקבוצה של אנשים שכותבים ומגיבים באתר שקיים למעלה מעשור ומתייחס אל רובם כאל ילדותיים וחסרי הבנה, אתה יורה לעצמך ברגל עם תותח. מאוד קשה לקחת ברצינות מישהו שגישתו לזולת מתנשאת. אני לא אומר שאחרים בהכרח היו בסדר, אבל אם אתה באמת רוצה להיתפס כ"בוגר" ומנומס, מאוד יעזור להפסיק להאשים את מי שלא מסכים איתך בכך שהוא לא רציני. אם אתה חושב שאיומים להפסיק להגיב יגרמו לאנשים לקחת אותך יותר ברצינות (גישת Screw you guys, I'm going home), יש לך חוסר הבנה משמעותי באיך קהילות אינטרנטיות עובדות. אתה לא מתפרץ לדלת פתוחה ומתחיל לבקר את הריהוט. אתה מתיישב ברוגע, מתחיל לדבר קצת עם אנשים, ללמוד את הדינמיקה, להציג את דעתך מבלי לבטל את זו של הזולת ואם המקום נאה בעיניך, אתה מוזמן להישאר. אם לא, ווילי וונקה נסח את זה הכי טוב.
מעבר לכך, אין לי חשק להעביר שעות מדי יום בדיונים מעגליים, אז אשתדל לקצר וסליחה אם אני חוזר על משהו שכבר נכתב. האופן בו אתה מתייחס לפרופסור קארני כאל המומחה מספר אחת לקולנוע, מנוגד לגישה הרווחת בעין הדג, לפיה כל אדם צודק כל עוד הוא מספק נימוקים רציניים לטענותיו. במילים אחרות, זה שקארני אומר משהו, לא הופך את זה אוטומטית לנכון. בדיוק כמו שמי שאוהב ארט האוס גרמני משנות העשרים ושונא קולנוע מיינסטרימי מהמחצית השניה של המאה ה-20 והלאה (יש לי בעיה עם הגדרות של אמנותי/מסחרי. הן כלליות מדי לטעמי), לא עושה זאת כי זה מה שמצופה ממנו, אלא כי זה הטעם שלו. כשציינתי שנחמן אינגבר עושה שמיניות באוויר כדי לא להודות שהיצ'קוק עשה קולנוע מסחרי, זה לא מתוך זלזול בהיצ'קוק, אלא מתוך חוסר הסכמה עם הגישה לפיה סרט שנעשה בשביל למכור כרטיסים הוא חסר ערך רוחני ויצירתי. התגובות שלך כאן מרמזות שיש לך גישה הפוכה משלי בנושא, במיוחד באופן בו אתה מתייחס לסרטים מסויימים כטובים או גרועים בצורה אבסולוטית. בו נגיד שעל ידי זלזול בטעמם של אחרים, לא תצא יותר צודק, אלא יותר מבודד. זכותו של כל אדם לאהוב ולא לאהוב אילו סרטים שהוא רוצה ולנתח אותו כראות עיניו. לנסות להציג אחרים כפחות מתוחכמים, לא יהפוך אותו לחכם (זה בהתיחסות גם למי שהגיב לך בצורה דומה).
יכול להיות שפרופסור קארני שנה את תפיסתך ואת חייך. הוא לא יעשה את זה לרוב האנשים כאן, כי הם לא זקוקים למילוי החור שקארני מלא עבורך. יש לכל אחד את הגישה שלו לסרטים ומה לעשות, דעת הרוב תהיה זו שתורגש הכי חזק. האופן בו אתה מציג אותו באמת מזכיר קצת התנהלות של כת וזה מייד מדליק נורת אזהרה אצל אנשים שיודעים לקרוא בין השורות (והאמן לי שאנשים פה מומחים בתחום). אני מציע שתבחן שוב את האופן בו אתה מדבר על קארני ותבדוק האם אתה שלם עם הניסוח.
תוכל לנסות לסכם עבורי את התפישה החיובית שלו?
כמו גם את אמות המידה הביקורתיות שהוא מציע? כי בינתיים הצגת כאן בדיון בעיקר את הגישה השלילית שלו.
אני אמנם אשמח לקרוא חלק מהעבודה האקדמית של קארני, אבל לא סביר שאגיע לזה בזמן הקרוב, וחשוב מכך – הדיון הזה הוא פומבי, וראוי שישאר פומבי. אם מה שקארני אומר חשוב כל-כך, הרי כדאי שקוראי אתר המוקדש לקולנוע יחשפו לטענות שלו.
קודם כל אני ילד.
בן 16 אומנם, אבל זה עדיין נחשב ילד.
שמחתי לראות את הרשימה שלך, גנבי האופניים, מראה, וגרמניה אם חיוורת הם בהחלט סרטים שאפשר לקרוא להם בפה מלא יצירת מופת.
הם סרטים שמאוד השפיעו עליי כאדם, ולקחתי מהם הרבה ערך מוסף.
אבל כך גם מדוני דארקו, מאני והחבר'ה, מקן הקוקיה, שכולם שמאלץ אמריקאי כמו שאתה הגדרת.
אני גם לא חושב שהמטרה של סרטים או של אומנות היא לתת לך ערך מוסף. המטרה היא קודם כל לגעת בך רגשית מהמקום הכי אמיתי וכנה שיש. סיפור טוקיו יכול לעשות לי את זה בדיוק כמו שמפלצות בע"מ יכול לעשות לי את זה.
אני מבקש ממך, כאדם חכם ומשכיל, לא להיכנס להגדרות כל כך מהר. מה שטרנטינו עושה זו סוג של אומנות – אומנות הבידור, והוא יודע לבדר כמו שמעטים יודעים. כשאתה מדבר על משהו רגשי, בזה טרנטינו לא טוב. לינץ' דווקא יצר את יצירת המופת סיפור פשוט, אי אפשר להגיד עליו שהוא במאי סוג ז' אחרי הסרט הזה.
אני אוהב לראות סרטים של טרנטינו בדיוק כמו שאני אוהב לראות את גרמניה אם חיוורת, האחד מעורר בי רגשות ותהיות לגבי עצמי ולגבי העולם שאני חי בו, והשני גורם לי לבידור בלתי פוסק במשך שעתיים וחצי. זה לגיטימי, וזה לגיטימי ששניהם יהיו ברשימת הסרטים האהובים עליי כי שניהם פשוט עושים לי טוב, ויעשו לי טוב גם בפעם המאה שאצפה בהם, וזה קריטריון הכניסה היחידי שיש לרשימה שלי.
בלי קשר לדיון ה... מעניין שהתפתח כאן בימים האחרונים
הבלוג סריטה העלה לאחרונה סדרה של פודקאסטים בהם מארחים את נחמן אינגבר לשיחה על עשרת הסרטים שבחר עבור הסקר של Sight & Sound. בכל פרק מדברים על סרט אחר מהעשיריה שלו, לרוב בליווי ספוילרים. אני לא מסכים עם חלק גדול ממה שנאמר, במיוחד לגבי "ורטיגו", שם עושה רושם שמבצעים שמיניות באוויר כדי לא להודות שהיצ'קוק עשה קולנוע מסחרי. עם זאת, נאמרים של גם דברים מעניינים ואינגבר יודע לנמק היטב מדוע בחר בכל אחד ואחד מהסרטים.
http://srita.net/category/%D7%A4%D7%95%D7%93%D7%A7%D7%90%D7%A1%D7%98/page/2/
חוץ מזה, אפשר לעשות משחק שתיה. לוקחים שוט בכל פעם שאינגבר אומר את המילה "דור" על הטיותיה ומצליפים איתו בסטודנט לקולנוע. אני לא בטוח איך השתיה נכנסת לסיפור. צריך קצת לעבוד על החוקים של המשחק.
מסכים ותומך
וגם – יש שם התייחסות לריבוי הסרטים הישנים עד ישנים מאד ומיעוט הסרטים משלושים השנה האחרונות. לא חייבים לקבל את ההסבר, אך הוא מנומק והגיוני.
לגבי היצ'קוק, דווקא נאמר כמה פעמים שהוא עושה קולנוע מסחרי. לא זוכר שהועלתה טענה נגדית.
מה ההסבר?
מצטער, לא היה לי פנאי עדיין להאזין לכל הפודקאסטים. הם מגיעים בקצב גבוה מדי.
בשתי מילים - פרספקטיבה והשפעה
ביותר מילים – רבע השעה הראשונה בפודקאסט הראשון.
אה. את זה שמעתי.
ואני לחלוטין ולגמרי לא קונה את זה, ורז כבר הסביר למעלה בדיוק למה.
פרספקטיבה זה דבר חשוב, אבל אם הפרספקטיבה שלך תקועה ככה שאתה לא יכול להבחין בשום דבר מכל החצי השני של תולדות הקולנוע, אתה צריך תיקון למשקפיים.
השפעה זה דבר חשוב, אבל אם אתה לא חושב ש-"הסנדק", "מלחמת הכוכבים", "מלתעות", "מטריקס", או "ספרות זולה" השפיעו על הקולנוע, אתה לא מבין בקולנוע.
יש עוד סיבה אחת, שגם מוזכרת
חלק גדול מאלו שבחרו הם מהדור של נחמן או קרוב אליו, ואלו כמו רובנו קשורים לסרטים אותם ראו בגיל ההתבגרות ועשרים פלוס.
מזכירים קולנוע מסחרי,
אבל כל נימוק להחלטת בימוי ב"ורטיגו" הוא אמנותי וסופר-מתוחכם. זה לא שהכל בולשיט, אבל היצ'קוק מעולם לא הסתיר את זה שעשה סרטים בשביל הקהל ולא בשביל המבקרים. לא מתייחסים לבחירות של הבמאי ככאלה שנועדו להפחיד או למתוח, אלא כמחוות לאמנים ומעצבים מתחילת המאה והתייחסויות לנקרופיליה ולאין אונות של הדמות הראשית.
קודם כל, לא סותר
חוץ מזה, כמו שפיקאסו אמר כשמבקרי אמנות נפגשים הם מדברים על מבנה ומשטחים וכל מיני דברים מופשטים. כשציירים נפגשים הם מדברים על איפה אפשר לקנות טרפנטין בזול. אם רוצים לשמוע על הבחירות של היצ׳קוק בכל הנוגע לבניית מתח והדרך לספר את הסיפור בצורה הטובה ביותר, צריך לקרוא את הספר שלו ושל טריפו.
הסרטים שלי, באיחור לא אופנתי
שלום,
כן כן, אני יודע, הבחירה הסתיימה לפני עידן ועידנים.
קראתי בשקיקה את הדיון שנערך כאן לפני כמה חודשים, ויש לי תקווה (קלושה ביותר) שאולי אני אוכל להניע אותו שוב. פשוט אף פעם לא יוצא לי להיות חלק מדיון, בעודו מתדיין. אז נראה. אולי עכשיו.
אז זוהי רשימת הסרטים שלי, בלי סדר מהותי
1. טרילוגית שר הטבעות – אני לא מפריד בין הסרטים השונים. הסרטים הללו החזירו את הילד שבי. בכל פעם שיצאתי מהקולנוע רגליי כשלו והייתי המום ממה שראיתי (כמה פיוטי מצידי). איזה סרטים מדהימים
2. ספרות זולה – אחד מגדולי הסרטים. ראיתי בקולנוע ויצאתי נפעם. למשך שנים. כלל השחקנים במשחק חייהם (פרט לאומה תורמן שעוד הצליחה לעלות לאח"כ). דיאלוגים מעולים, פסקול מדהים. ומעל לכול, משחקי העלילה של טרנטינו החדשניים לתקופה. נפלא
3. אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה – גדול סרטי ההרפתאות אי פעם. סרט שהגדיר את הז'אנר בכללותו. תפקידו הגדול ביותר של הריסון פורד. פשוט סרט מושלם.
4. שליחות קטלנית 2 – את הסרט הראשון אני לא ממש זוכר. את השני אי אפשר לשכוח. שוורצנגר מעולה בתפקיד הרובוט. אני בד"כ יוצא מהסרט קצת מפוחד.. המוזיקה בתחילת הסרט פשוט מהממת.
5. מלחמת הכוכבים (הסגאה הראשונה, זו משנת 77 ואילך) – אני לא הולך להפריד בין הסרטים השונים. מבחינתי הסאגה הראשונה זה אותו סרט. סרט המד"ב המושלם בעיני. כל כך הרבה סצינות קלאסיות.
6. איזה חיים נפלאים (1945) – מהסרטים הראשונים שאהבתי ממש. סרט שהגדיר מה זה קיטש אמריקאי במיטבו. אבל עושה את זה בצורה כה אנושית ונוגעת. עד היום יש לי דמעה בסצינה האחרונה.
7. אמלי – שילוב מקסים של סרט אהבה וקצת פנטזיה עדינה. אודרי טוטו פשוט נפלאה. פסקול נפלא, מהיפים שנוצרו, אם לא היפה שבהם. אווירה קסומה לכל אורך הסרט. מהסרטים שגורמים לחשוב שהעולם הזה נהדר בכל זאת
8. סיפורו של וויל האנטינג – הסרט הראשון של מט דיימון ובן אפלק.בן אפלק משחק שם דמות שממש הולמת אותו. מט דיימון נהדר. מיני דרייבר מקסימה. ובמיוחד רובין וויליאמס בתפקיד מושלם. סוף הסרט (ושיר הסיום) גורמים לי תמיד להזיל דמעה.
9. לפני הזריחה – איתן הוק וג'ולי דלפי מכירים ברכבת ומטיילים בוינה במשך 24 שעות. סרט האהבה המושלם, שאינו קיטשי כלל וכלל. כימיה נדירה בין השחקנים. וינה פשוט עושה חשק להגיע אליה. בפועל הגענו לבודפשט. סרט שפשוט עושה חשק להיות מאוהב.
10. הנסיכה הקסומה – כמו שנאמר בסרט: מלחמות, חרבות, ענקים, אהבת אמת.. בסרט הזה יש הכול. הכי קלאסיקה שיש.
קרובים קרובים:
אפוקליסה עכשיו, טריינספוטינג, להציל את טוראי ראיין, סנאץ', הכול מואר, שאטר איילנד, מת לחיות 1-3, אויב המדינה, דרכים צדדיות, חיים של אחרים, ארץ יצורי הפלא, רשימת שינדלר, פורסט גאמפ, החשוד המיידי, גלדיאטור
ממזרים חסרי כבוד, ברבור שחור, הסנדק, האיש שרצה להיות מלך, בחזרה לעתיד 1 , אני והחברה, כוננות מיידית
נמר דרקון, הערת שוליים, הדיקטטור הגדול, חומות של תקווה, המבוך של פאן, מחוז 9, רקוויאם לחלום, אישה יפה
מועדון קרב, החוש השישי, מטריקס, שמש נצחית בראש צלול, טיטניק.
מה דעתכם?
שבוע טוב :)
למרות שה"סקר" נגמר, תמיד נחמד לקרוא על עשיריות של אנשים
במיוחד כשהם מנומקות :)
רגע רגע רגע
אתה מתכוון ללפני השקיעה נכון? כי לפני השקיעה אוכל את לפני הזריחה.
לפני הזריחה
שלום,
במדעי החברה (ואני מהנדס) יש מונחים המתארים "הטיות". כלומר אנשים שקובעים את דעתם על סמך אלמנטיים פיזיים בתת מודע ולא רק על סמך דעתם הסוביקטיבית בלבד.
בהרבה סרטים בעלי סרטי המשך ישנה הטית "ראשוניות". לרוב ( יהיה מעניין לבדוק את זה), הראשון הוא הטוב ביותר. יש לזה סיבות אוביקטיביות כמו: חדשנות של הסרט הראשון, חזרה על אלמנטים בסרטי ההמשך וכדומה.
לדעתי, לפני הזריחה, בתמימותו, בראשוניותו, ברומנטיקה שבו, היה טוב מהבאים אחריו (ולא ראיתי את לפני חצות האחרון). הסרט הוא כל כך רומנטי ועם תקווה שקשה לעמוד בפניו. וכמובן, לפני השקיעה נהדר אף הוא (ראיתי ממש לא מזמן בחשש, ונהניתי מאוד). ואגב, בסרטים רומנטיים/מציאותיים כאלו, קשה לי להשתמש במונח "אוכל" שמתאים יותר לסרטים מסוג קצת שונה.
אני ראיתי את שלושתם
ואני מאוד אוהב את שלושתם, אבל הטרילוגיה מתחלקת ככה, לפחות אצלי:
הראשון הוא כמעט לחלוטין פנטזיה. כלומר, כן, הם לא נלחמים בשדים ומפלצות, אבל משהו בו הוא מסוג הקומדיות הרומנטיות הלא מציאותיות שגם אם הוא מבוסס על מקרה אמיתי ( והוא בערך) משהו בו מרגיש ממש קומדיה רומנטית פנטזיונרית רגילה.
האחרון הוא סרט מקורקע למציאות לחלוטין – אם אתה רואה בלי לראות את שני הסרטים הקודמים זה פשוט נראה כמו כל סרט על זוג בשנות ה40 שלהם עם משבר נישואין ותסכולים הדדיים. יש בזה משהו שובר לב כשאתה עוקב אחרי הזוג משאר הסרטים – הנפילה הקשה של השניים לתוך המציאות הקשה. אבל כתור סרט בודד – אי אפשר להבין מה מיוחד דווקא בזוג הזה ומה מבדיל אותו משאר הזוגות – מה שמבדיל אותו מסרטים כמו " הכל יחסים" ( זה גיל 40) או סרטי דרמה אינדי אחרים זה בעיקר החן ההומור והכנות של הדמויות שלו.
אבל האמצעי משלב את שני האלמנטים האלה בצורה המדויקת ביותר – עדיין יש בו את האלמנטים של הפנטזיה של הראשון אבל הוא כבר נראה כמו משהו שיכול לקרות לאנשים. הדמויות בו כבר הרבה פחות דמויות חסרות פגמים וצעירות ואנרגטיות ויש בהם רבדים נוספים ומעניינים – אך הם עדיין במקום מעניין שהוא לא נפוץ שרואים בהרבה סרטים. ולכן יש לו את נקודת המוצא הכי מעניינת – נקודת מבט מציאותית ומפוכחת על סיטואציה דמיונית ומעניינת. ולכן, לטעמי כמובן, לפני השקיעה אוכל את לפני הזריחה, שסובל מעודף פנטזיה. ואם לצטט את אחותי שממש לא אוהבת את לפני הזריחה הוא ממש " פנטזיה רומנטית לגברים".
מצד שני, אתה כנראה פשוט הרבה יותר סימפטי לקיטש ופנטזיה כי אני קצת רציתי להרוג את עצמי בסוף של אילו חיים נפלאים.
איזה חיים נפלאים
אני לא חושב שהסרט הראשון הוא פנטזיה.. הוא סרט על שני צעירים מלאי תקווה ורצון לאהוב. אנחנו יודעים שהחיים הם לא כאלו. אבל מכאן ועד להגיד שהסרט הזה הוא פנטזיה רומנטית? הכי לא לטעמי.
אני באמת אוהב סרטי "פנטזיה" כמו שאתה קורא להם. אני אוהב לקרוא להם "אגדה מציאותית". איזה חיים נפלאים לא יכול להיקרא קיטש (סרט הקיטש הראשון אינו קיטש!).
זה גם מאוד תלוי (כמו שנאמר הרבה פעמים בדיון הפורה שהיה כאן) במתי רואים את הסרט לראשונה. אני ראיתי אותו בתחילת דרכי הקולנועית והסרט שבה אותי ובמיוחד הסצינה האחרונה.
קיטש זה לא קלישאה
גם הסרט הראשון של קיטש הוא קיטשי. אני כמובן אוהב מאוד את כל הטרילוגיה, כמו שאמרתי – פשוט השני הוא הזיקוק הכי טוב של הדברים הטובים בה, לטעמי. בכל מקרה, נחמד לקרוא רשימות חדשות.
מזכיר לי משהו
בחצי שנה האחרונה אני טוחן את הספרייה וקורא כל מה שקשור לקולנוע.
99.99% מהסרטים שמזכירים אותם וכותבים עליהם הם הסרטים הבאים:
האזרח קיין, מלאכים בשמי ברלין, שמונה וחצי ותותי בר.
המסקנה שלי? לנסות ללמוד קולנוע באמצעות הספרייה זה בזבוז זמן טהור.
זה לא כל-כך הוגן
מותר לשאול באיזו ספריה מדובר? יצא לי לשהות המון במחלקת הקולנוע של לפחות שתי ספריות אוניברסיטאיות (בהר הצופים ובתל-אביב), ורפרטואר הסרטים שעוסקים בהם בספרים שם הוא ה-ר-ב-ה יותר נרחב מזה שציינת.
בית העם ירושלים
זו סיפריה די גדולה
אה, אם צריך ליפול על ארבעה סרטים הם דווקא די סבבה
הם מאוד מתאימים לדיונים (רבדים, אומנתיות, השפעות על הקולנוע) וזה כנראה למה קרנם עולה על "בלוקבאסטר קיצי הוליוודי 7" אבל הם גם פשוט סרטים סבבה לצפייה בזכות עצמם. לא הסרטים הכי טובים בעולם (אבל, תכלס, אין כאלה) ולא הסרטים האהובים עליי אבל אחלה רשימת צפייה לשבוע או יומיים (כמה זמן שלוקח לך לראות 4 סרטים). החלש מביניהם הוא כנראה מלאכים בשמי ברלין, אבל אני מחבב מאוד את ונדרס אז אני בסדר עם זה.
4? לילה אחד
(ל"ת)
עברו כבר עשר שנים
האם צפוי סקר חדש בקרוב?
בנובמבר
(ל"ת)
ז'אן דילמן הדיח את ורטיגו
התכנון היה לעשות על זה פוסט, אבל מודה שמשהו ברשימה הזאת כל כך ביאס אותי שאין לי כוח. יעלה עדיין, פשוט מחר או ביום ראשון.
למתעניינים: https://www.bfi.org.uk/sight-and-sound/greatest-films-all-time
בחירה שהיא נטו התחכמות-על-גבול-ההטרלה
יישרו קו עם הטרלול ורוח התקופה. מצד שני, רשימה מרעננת עם הרבה סרטים מהעשורים האחרונים ברשימה המלאה כולל שניים ראויים בעשירייה. אמביוולנטי לגבי היצוג הנשי ברשימה. מצד אחד יש הרבה במאיות ביחס לסקרים קודמים, מצד שני מרגיש כאילו היה הרבה מאמץ לדחוף כמה שיותר ופשוט דחפו כל שם של חשודה מיידית.
עכשיו כשראיתי את הרשימה, אפשר לדבר על שיפור מסוים
יש נציגות לאנימציה (שני סרטים של מיאזאקי), ו-"פרזיטים" ו-"תברח" נכנסו גם, מה שאומר שמחברי הרשימה הכירו סוף סוף בעובדה שיש דבר כזה קולנוע מהמאה הנוכחית. אני מסכים שהמקום הראשון מעורר בעיקר תגובת "אה?" אבל התמונה הכללית לא כזאת קודרת.
מהעשור האחרון נכנסו גם "אור ירח" ו"דיוקן של נערה עולה באש "
אלו בחירות די מפתיעות. הייתי בטוח שהנציגים מהעשור האחרון יהיו "עץ החיים ", "היו זמנים באנטוליה" ו"אהבה"