-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
אזור העניין
The Zone of Interest
שגרת חייה של משפחת הס, שגרה בשכינות לאושוויץ ושאב המשפחה הוא מפקד המחנה.
אורך: 1:46
תאריך הפצה בארה"ב: 08/12/2023
תאריך הפצה בישראל: 07/03/2024
בין יצירת מופת להתחכמות
אני אבין את מי שיצדד בתוקף בכל אחד מהצדדים, ולא לגמרי סגור איפה אני עומד. כנראה איפשהו באמצע.
בגדול הסרט הוא בדיוק סך הקונספט שלו, כמעט בלתי אפשרי לספיילר סרט שנצמד לשורת הסיכום שלו. רודולף הס ואשתו הדוויג חיים עם ילדיהם בבית יפה באיזור כפרי ושליו. חיים רגילים שכוללים טיולים, אורחים, עליות ומורדות בזוגיות וגם בעיות קריירה. ברקע עומדות כל הזמן צעקות עמומות, וענני עשן אפור מרחפים בשמים יחד עם העננים הלבנים. הסרט כן מתקדם קצת יותר בחלקו השני, אבל לא הרבה מעבר.
עם תיאור שכזה כמעט כל תסריט פשוט היה עושה את העבודה. למעשה, זה אפילו עובד לא רע בכלל ב-'הנער בפיג'מת הפסים'. לשבחו של גלייזר ייאמר שהוא לא נותן לעצמו הנחות. כמעט כל סצנה, כל בחירת בימוי או צילום היא כזו שמכוונת ליצור במקסימום את החוויה המתבקשת. בעיקר תחושת דיסוננס, אבל גם הרבה מעבר. לטעמי, המועמדות לבימוי מוצדקת בהחלט (מה שקשה לומר על המועמדות לתסריט).
מעל הכול עומד הסאונד המצמרר, שזכה רק עכשיו בפרס באפט"א ועשוי לקחת את האוסקר. שוב, זכייה ראויה.
גלייזר עשה את המירב שאפשר במסגרת הקונספט הנתון, כדי לנסות ליצור את החוויה והרגש שאליה הסרט מכוון. בפשטות הסרט מציג שוב את הבנאליות של הרוע, אבל האמת היא שהוא דווקא מדגיש יותר את הכוח המשתק של שגרת החיים.
(בשולי הסרט וההשתפכות הביקורתית הגורפת, ובעקבות מעשייה אמריקאית – קשה לי שלא לתהות כמה מבקרי סרטים בעולם חשים צורך להאדיר ולשבח כל יצירה 'חשובה' שנעשית על השואה.)
מה "חשוב" ב"מעשייה אמריקאית"?
(ל"ת)
לא לא לא, לא הבהרתי את עצמי טוב בכלל
הנושא של מעשייה אמריקאית עורר אותי לכך שבאמת שמבקרים מחשיבים יותר יצירות על נושאים שמבחינתם מגדירים מיעוטים, כמובן בצורה בה הם תופסים אותם (הרבה פעמים דרך טרגדיה מפורסמת של המיעוט). למשל, ברוצחי פרח הירח מבקרים הדגישו שוב ושוב כמה הסרט טוב ו'חשוב' בגלל שהוא מדבר על רצח עם מושתק של ילידים. (אני ממש לא מזלזל בחשיבות של העניין, אבל חושב שהמבקרים ששים להתרשם ממה שהם תופסים כחוויה מגדירה של מיעוט)
בהקבלה לכך אני תוהה אם יש תופעה זהה בנוגע לסרטי שואה. הוספתי את המילה 'חשובים' כדי שלא ינופפו לי בכל מיני סרטי שואה בינוניים שלא ממש הצליחו ביקורתית. התכוונתי למקרים כמו אלו, בהם אפשר לשפוט את היצירה לחומרה ולקולא, ואולי למבקרים יש יותר נטייה להעדיף להתלהב ממנה בגלל שהיא על השואה והם לא יהודים.
לא יודע אם זה קשור למיעוט "אחר"
כמו שטרגדיות הן יותר חשובות מקומדיות, בראייה כללית אנושית. יותר אנשים יסכימו לכך שבחדשות חשוב יותר לדבר על מלחמות מאשר על ממים חדשים באינטרנט (אם להגזים רגע).
בנוגע לסרט עצמו, הוא בעיקר מרגיש כמו תרגיל קולנועי ארוך יותר מסרט. אני לא בטוח שמשהו בעובדה שהוא שעתיים מוסיף לו משהו. יכול להיות שסרט ארוך יותר היה מקבל איזה כובד בפני עצמו כמעין "המדיום הוא המסר", אבל כמו שהוא הוא פשוט… סרט בסדר עשוי מאוד טוב.
וכמו שאמרתי בדירוג, מודה שבתקופה הזאת קצת לא מעניין אותי לשמוע אותי על הבנאליות של הרוע ועל השגרה וכל זה. אני לא צריך דרכים חדשות לחשוב על רוצחים.
טרגדיות חשובות מקומדיות
זה עניין שודאי קיים, ולכן אני באמת לא בטוח בתחושה שלי, שהיא בעיקר הד שעולה באוזניי מאמירות של מבקרים. הגיוני שאני מדמיין או סתם מושפע מ'מעשייה אמריקאית'. (בכל מקרה הוא מתאר סנטימנט שלדעתי קיים באיזשהו מקום בכל מצב שמקביל לזה המתואר בסרט)
בנוגע לפיסקה השניה: קראתי מה שכתבת בדירוג, אבל כמו שכתבתי כאן בדף – דעתי שונה. אני לא סגור עדיין אם אני חושב שהוא סרט ממש טוב (נראלי זה כן קצת נוטה לכיוון הזה) אבל בכל מקרה מעריך אותו הרבה יותר מ'תרגיל קולנועי'. אנשים שונים דעות שונות.
אני מבין את מה שאתה כותב בפסקה האחרונה, (והאמת שהיוצרים של הסרט אוהבים עכשיו בעונת הפרסים להקביל את הסרט שלהם למצב בעזה, אבל אני בטוח שזה כבר דיון שלא נרצה לפתח פה) אבל שוב תפסתי את הסרט אחרת ממך. אתה מתייחס אליו ככתב זכות מטעמי בנאליות של הרוע, ואני רואה אותו יותר דווקא ככתב אישום לאטימות השגרה של החיים. אתה יכול לטעון שאלו שני צדדים של אותו מטבע, אבל ברור שהשאלה היא בסופו של דבר באיזה צד הסרט בוחר להתמקד.
אני לא מדבר על זכות
ברור לי שהסרט מגדיר את הס ומשפחתו כאנשים רעים. הבנאליות של הרוע היא פה לא "איך הם לא הבינו" אלא כמעט מילולית – בנאליות (כי יש פה שגרת חיים מאוד שגרתית), ורוע.
שוב, אני מעריך מאוד את הבימוי פה. אבל כמו שאתה אומר בעצמך – זה תסריט שהוא רחוק מלהיות מבריק ושחוזר בסופו של דבר על אותה הנקודה שלו (בין אם הבנאליות ובין אם השגרה) באותו אופן שוב ושוב. לא נקודה כזאת מעניינת (לטעמי), וכמעט ואין פיתוח שלה. זה בלי לדבר על כך שיש משהו קצת עקום בסרט שואה שלא עומד בעצם, בלי ידע בסיסי בסרטי שואה אחרים.
אבל הפואנטה של הסרט
היא הפוכה, לא להגיד "בואו נגיד כמה דברים טובים על נאצים", אלא "בואו תראו כמה פשוטים ושגרתיים נראים החיים של הנבלים הגדולים ביותר".
וכן, התסריט די חלש, אבל הבימוי מבריק וזה לגמרי מספיק. הסרט מנסה לייצר חוויה כללית של זעזוע, והוא עושה אותה בצורה מעולה ובעיקר במגוון סגנונות והיבטים. הוא משתמש ברוגע של טבע וברוגע של בני האדם, בשוטים קצרים, באגדות עם ובבנאליות הטכנית של הדיון על הדברים המזעזעים ביותר. לטעמי הוא תופס את אותה נקודה כל פעם מכיוון אחר, וסצינת הסיום מדהימה למרות שהיא נטו בימוי מדוייק.
אני חוזר למשפט הראשון שכתבתי: אני מבין לגמרי את מי שטוען שאין בסרט הזה כלום חוץ מהתחכמות. עליי זה עבד.