"אזור העניין" מספר על משפחת הס, משפחתו של רודולף הס הלא הוא מפקד מחנה אושוויץ, והחיים היומיומיים שלהם בצל המחנה. הסרט מצולם ברובו מרחוק, בלי הרבה תקריבים על פני השחקנים, ובייחוד אין בו תקריב או רגע של צילום של מה שקורה בתוך אושוויץ. במקום זה, אנחנו שומעים. שוב ושוב, סצנות אידיליות לכאורה של משפחה בגינה מופרעות על ידי צלילי הצעקות הממשיכים ומזכירים לנו שמשהו בתמונה הזאת לא בסדר.
אפשר להגיד הרבה דברים על "אזור העניין", כי זה סוג הסרט שהוא: סרט שבאים להגיד עליו דברים. בין אם זה ניסיון לקשור את אותה בנאליות של הרוע שרואים בסרט לזאת העכשווית בסכסוכים אקטואליים (בעיקר ישראל-עזה, כמובן) או ניסיון לדבר על השימוש יוצא הדופן בסאונד או אולי הדיון של הסרט בייצוג שואה בקולנוע. כל אלה הם נושאים מתבקשים לדיון בסרט שכזה ואני בטוח שאפשר למצוא עוד כמה דברים להגיד על הסרט הזה. דבר אחד קשה להגיד על הסרט הזה: שהוא מעניין.
לפחות, לא במובן העלילתי שלו. וכן, זה בטח לא בלתי אפשרי, ואני בטוח שיש מי שייקשרו לרודולף ואשתו למרות שהסרט מנסה באופן מבני להרחיק אותנו מהם, אבל זה סרט שכמעט כולו מתרחש במטא שלו. זה מטא מעניין, אבל באופן אקדמאי-טרחני שכזה. קחו למשל את האלמנט הבולט שבו: הסאונד. עיצוב הסאונד של הסרט לא בא לקדם את העלילה, אלא הוא בעיקר בא לדבר אל לב הצופים שנדרשים להיקרע בין חושי השמיעה והראייה, ומה הדיסוננס הזה עושה להם.
זה מעניין, אין ספק, אבל בשירות העניין הזה קצת שכחתי כמה ילדים יש בכלל למשפחת הס הזאת, מי זה מי, מי זאת, זאת אמא שלה? המשרתת שלה? ונראה שהסרט גם די משוכנע שזה לא משנה – "עזוב מי זה מי, שמעת את זה שיש שואה בחוץ?". גברת הס עוד זוכה לאיזשהו עניין אוטומטי מעצם זה שסנדרה הולר מגלמת אותה ועושה מה שהיא יכולה, אבל השאלה המרתקת – "איך אפשר לחיות ככה" – היא משהו שהדמות די השלימה איתו עוד לפני שהסרט התחיל, ועכשיו רק נותר לראות אותה חיה ככה. והיא אכן חיה ככה. תסריטאי טוב יותר אולי היה מצליח להוציא משהו מכל העסק הזה, אבל גלייזר, כאמור, נטש את האמצעים הפשוטים של סיפור, עלילה או דמויות לטובת כוחם של דימויים ועוד גימיקים של במאים אמנותיים™.
וכן, גימיק זאת אולי מילה קצת קשה אבל קשה שלא לברוח אליה כשבליבו של העסק זה מה ש"אזור העניין" הוא – גימיק אחד ארוך. אם אנחנו רוצים לדבוק דווקא בהשוואות יותר עדכניות, אפשר אולי לקרוא לו "פרומפט לצ'אטGPT שלא הפך עדיין לסרט". כי הוא עובד, ובאף שלב בצפייה לא חתכתי או התפללתי שייגמר, אבל גם באף שלב לא נשאבתי כי אין בעצם למה להישאב כאן. בין אם מדובר פה על הבנאליות של הרוע, כוחה השוחק של השגרה, דימוי השואה בקולנוע במאה ה-21 או "לכו להזדיין חרשים, לעולם לא תבינו את הסרט שלי מוהאהאהא", כל זה מובן בחמש הדקות הראשונות כמו בדקות האחרונות ולא משתכלל באף שלב.
וכך, "אזור העניין" הופך לחווית צפייה שוטפת (עוזר שהסרט פחות משעתיים), לנושא מעניין לדיון, לדימוי ויזואלי ואודיטורי שאפשר להתפלסף עליו אבל אף פעם לא ממש לסרט. וזה בסדר, ואני אפילו מחבב לא מעט סרטים- לרבות-שאינם-סרטים, כאלה שעושים משהו אחר ומאתגרים את המדיום. אבל הבעיה של "אזור העניין" היא שכשהוא מוותר על היותו סרט הוא נשאר רק רעיונות מטא, ואף אחד מהם לא מאוד חדשני או מעניין או צריך סרט בשנת 2024 בשבילו. כן, הרבה אנשים רעים היו ביורקרטים שחיו חיי משפחה ויכלו ללטף כלבים אחרי שירו ביהודים. כן, שגרה יכולה להקהות את החושים שלך. כן, יש צעקות ברקע אבל לא רואים מי צועק. ו?
כמובן שלא כל סרט חייב להיות חדשני או מעניין, אבל בדיוק בשביל זה הוא נשען על העלילה והדמויות שלו. שיגידו לנו דברים שדי ידענו כבר, אבל באופן מלהיב וסוחף. אלא ש"אזור העניין" נמנע מכך, או אולי יותר נכון לומר – נמנע מכך עבור כל מי שמחפש רגש, ולא רק התחכמויות, בקולנוע שלו. כשסרט הוא בסופו של דבר סך הרעיונות המובאים בו – וזה די מה ש"אזור העניין" הוא, לצערנו – תמיד יגיע השלב שהם יראו כמו רעיונות די ברורים מאליהם שלא צריך סרט שלם שיצעק עלינו את זה. אם יש לסרט מזל, ייקח לזה כמה עשורים כי יהיה מדובר בנושא שהוא נושא דיון מדובר שהחברה עדיין מפוצלת לגביו. "אזור העניין" יוצא 80 שנה אחרי השואה, ו-60 שנה אחרי שהמושג "הבנאליות של הרוע" בא לעולם.
אני בד"כ מנסה להימנע מלהגיד "מה היה הסרט יכול להיות", אבל "אזור העניין", כמו שהוא, היה יכול להיות הרבה יותר מרתק בסוגיות האלה בדיוק אם היינו רואים את משפחת הס מגיעה לראשונה למחנה ומבינה שזה מה שהיא מתמודדת איתו. אז, כל הקהות הרגשית של הגיבורים לא הייתה מרגישה מובנת מאליה, כי ככה קיבלנו אותם, אלא משהו שמראה כמה עמוק הנפש יכולה להישחת. שאפילו ילדים קטנים מצליחים להוציא מאוזניהם את קולות הזעקות בשביל לשרוד ולתפקד. יש איזה חלק קטן שבו סוג של משהו שכזה קורה, אבל זה מעט מדי ובשלב הזה מרגיש דידקטי מדי.
אני מודע לכך שכל זה גורם לי להישמע מאוד נגד הסרט, וצריך לציין שהבעיות שיש לי איתו לא מונעות ממני לראות שזה סרט שעושה את העבודה שלו: מדובר ביצירה שהקהל שלו יודע מראש מהי, והוא לכל הפחות יקבל את השווי של הכרטיס שלו בדימויים ורעיונות ודיונים, שזה די מה שמשלמים מראש כשנכנסים לסרט פסטיבלים על השואה.
פשוט לאחר פרסים בקאן ומועמדויות באוסקר וכנראה זכייה בפרס הסרט הבינלאומי (על פני סרטים טובים בהרבה), קשה שלא לגלגל עיניים קצת על הסרט הדי בסיסי הזה. מן הסתם שהוא חכם ומעניין יותר מרוב הבלוקבאסטרים המודרניים, אבל לא בהרבה יותר כמו שניתן היה לצפות ממנו. זה עדיין סרט שלא סומך על הצופים שלו שיבינו את הנקודה לבד, מה שדי אבסורדי בהתחשב בכך שיש לו בערך נקודה אחת בלבד שהוא מנסה להעביר. אולי בלי ההייפ הביקורת הזאת הייתה יותר "המממ, מעניין" ופחות "מעניין אבל לא עד כדי כך". חבל שבאף שלב זה לא יכול היה להיות "וואו, איזה סרט מרתק". אין שום בושה בלכתוב דמויות מעניינות, גלייזר.
אחזור שוב על דעתי החולקת
הרעיון של הסרט לא חדשני, אבל מה שחשוב באמת זה לא החדשנות של הרעיונות שסרטים מעבירים, אלא האופן בו הם גורמים לחוות את הרעיונות. במבחן הזה אזור העניין הוא יצירת מופת של שימוש במדיום הקולנועי.
הוא חוזר על אותו רעיון, אבל תוקף אותו שוב ושוב באופנים שונים. הוא יוצר חוויה כללית מדוייקת ומצמררת מאוד, נדירה ולחלוטין לא בסיסית.
לא שיש לי עניין גדול בסרט הזה
אבל אתה יודע על איזה עוד סרט אפשר להגיד שהוא "הוא חוזר על אותו רעיון, אבל תוקף אותו שוב ושוב באופנים שונים. הוא יוצר חוויה כללית מדוייקת ומצמררת מאוד, נדירה ולחלוטין לא בסיסית (טוב פחות החלק האחרון אבל עדיין)." אבל לחלוטין אפשר לומר עליו שהוא משעמם לרגעים והיה יכול לחקור את הנקודות שלו יותר לעומק?
לינק (טיפה שיניתי את דעתי על הסרט למרות שאני עדיין מחבב אותו)
הנקודה היא שגם אם האופן בו הרעיונות הלא חדשים מועברים בצורה חדשנית ויוצאת דופן (יחסית) זה לא מבטיח שאנשים יקשרו לזה אם אין דמויות מעניינות המובילות את הסיפור או שהסיפור עצמו מעורר עניין, לפעמים אי אפשר להסתמך על התמונה לפצות על התסריט.
אני מסכים, כאמור, שסרט לא נשפט על החדשנות שלו
רק לא מסכים שיש בסרט אופנים שונים לתקיפה, ושהם יוצרים חוויה מדוייקת ומצמררת.
מדויק.
(ל"ת)
שמתי לב שזה מוטיב חוזר אצלך
לעיתים קרובות אתה מקבל קצר כאשר אין נקודה ברורה, או כאשר היא 'פשוטה' מדי לטעמך.
בעיניי, הסרט כן מפתח את הקונספט הבסיסי שלו בכל סצנה וסצנה, בכל סקשן וסקשן מתקדם שלו. זה נעשה באופן עדין, כמו ליטוף…מאשר סתירה – וזו הסיבה שזו עובד בצורה כל כך טובה. הנושא הכללי של הסרט כל כך טעון בהיסטריה, בגרנדיזיות כבירה, במושגים כל כך ברורים וחדים של שחור ולבן, שזה בדיוק הליטוף העדין הזה שהסרט מבטא…שמרגיש כל כך נכון וכל כך מרגש.
בתחילה אתה רואה רק את הבית, לכל היותר את החצר הפנימית. אז אתה מתחיל לראות עוד חדרים בבית. אתה הולך רחוק יותר אל קצה החצר; מה שגם חושף לך יותר מהמבנים המסתוריים מעבר לחומה. אתה נחשף לדמויות של נשים אלמוניות שמביאות דברים לבית. כמה סצנות לאחר מכן, אתה נחשף ליחס בין הנשים הללו לבין בעלת הבית. במקביל הגבר מתקדם עוד ועוד בשרשרת הארגון. מה שמותח אותך עוד ועוד. גורם לך לשאול עוד ועוד. היחסים בין בני הבית מתפתחים. לא במלודרמה גבוהה, אבל מתפתחים – ובהתאם להתפתחויות החיצוניות סביב הבית. אני בהחלט הרגשתי שהסרט מתקדם לאנשהו, בכל סצנה וסצנה שלו. לא מתקדם לעבר איזו נקודה פילוסופית שלא הייתה קיימת בתחילתו, או בעיצומו, כלומר במובן של ההתפתחות שאתה מתכוון אליו. אלא, מה שהוא מנסה לעשות יותר דומה לפעולה של משיכה, מאשר לפעולה של התקדמות. המטרה של הסרט בכל סצנה וסצנה שלו היא למשוך ולמשוך את המתח המצמרר שטמון בתוך המסגרת הקונספטואלית שלו…בין רוע שאנחנו יודעים שרוחש מתחת לפני השטח – לבין האדישות של מה שיכול להתרחש כמה מטרים ממנו. זו לא נקודה פילוסופית או פסיכולוגית. אלא, זה יותר מכך. זה יותר קולנועי מכך, וחשוב מכך: יותר מרתק מכל נקודה פילוסופית או פסיכולוגית שיכולה להיות…זה מגשים באלמנטים קולנועיים טהורים רגש. לא רעיון. רגש של סתירה אלמנטרית. רגש של רוע. רגש שלא יכולה להיות לו כל נקודה כי הוא מעבר למילים, דיון, או פתרון. כל מה שאפשר לעשות זה לחוות אותו.
זה רגש די משעמם, בלי להעליב את גלייזר*
או לכל הפחות: הוא לא מחזיק שעה וארבעים לבדו.
שוב, אני לא מזלזל במי שזה עבד לו, בטח כשיש לי סרטים שאני יודע עובדתית שהם יותר גרועים מ"אזור העניין" והם עדיין עובדים לחלוטין עבורי. אני כן קצת מזלזל בעובדה שהרגש הזה הוא עליון על רגשות קולנועיים אחרים ועל כן צריך להתייחס לסרט הזה כאילו הוא יותר ממה שהוא.
* -או פאק איט, עם להעליב, מה אכפת לי.
עוד לא ראיתי
לפי הביקורות מרגיש שזה סרט שהוא כולו המערכה הראשונה, ללא רגע מחולל.
מצד שני אנשים אמרו על "מתחת לעור" שהוא איטי, לא ברור וחסר פואנטה, כשאני לעומת זאת התחברתי אליו מיד.
מתחת לעור מעולה! אזור העניין פחות טוב אבל אם אהבת את מתחת לעור, זה לא כזה רחוק ממנו.
(ל"ת)
מתחת לעור הוא מהסרטים האהובים עליי
אבל במקרה שלו, איפה שכאמור אנשים רואים סרט איטי וארטסי פארטסי, אני רואה סרט עינייני, בקצב טוב שמאוד ברור מה קורה בו.
באיזשהו מקום הוא מאוד מיינסטרימי מבחינת המבנה וההתרחשויות, גם אם הן דורשות יותר קשב.
האם באזור העניין גם זה המקרה?
כי זה נשמע כמו סרט ללא הרבה תוכן חוץ מהקונספט…
קורים יותר דברים ב"מתחת לעור"
מאשר ב"אזור העניין".
גם ב"אזור העניין" קורים כמה דברים – מגיעים אורחים, יש דילמה מסוימת לגבי המשך הקריירה של הס – אבל אין ספק שמבחינה עלילתית, "מתחת לעור" יותר רצוף התרחשויות ו"אזור העניין" יותר תיאור של שגרה.
מדובר על סרט איטי
…שזה אומר, לא סרט הוליוודי קלאסי. מותר לא לאהוב את הז׳אנר, אבל לבקר את הסרט כי זה הסגנון שהוא בחר זה קצת כמו להגיד על קומדיה רומנטית שאין בה מספיק פיצוצים ומכוניות מתעופפות.
בעיניי השימוש שהסרט עושה במדיום הוא פנטסטי. זה סרט שואה שהוא PG13. נכון שהקונפליקטים שהוא מציג הם מינימאליים, כמו העזיבה הפתאומית של הסבתא, או האיום על אחת המשרתות, אבל הם בכל זאת חזקים מאוד, בזכות האווירה שהסרט מצליח להכניס אליה את הצופים.
סרטים איטיים, בעיניי, אלה סרטים שמנסים לגרום לך להרגיש בגוף שלך את הסיטואציה שהם מתארים – סיטואציה אחת, לרוב. הם לא באים לספר סיפור. ואת זה הסרט הזה עושה בעיניי מצוין.
כן אני יודע מה זה סרט איטי
אני לא חושב שהוא גרוע כי הוא סרט איטי. אני חושב שהוא גרוע כי הוא סרט איטי גרוע.
אזור העניין: האזור שבו מאבדים עניין.
לא מקצועי לתת ביקורת על סרט שלא ראיתי עד הסוף. אך הפעם אחרוג ממנהגי. לכאורה הרעיון של הסרט מעניין ושנוי במחלוקת. זה סרט שואה שהגיבורים הראשיים הם נאצים. ולא סתם נאצים אלא רודולף הס הידוע לשמצה. מפקד מחנה אושוויץ. העלילה עוקבת אחר רודולף ומשפחתו שגרים בוילה בעיירה אושוויץ בפולין. מה שלישראלי הממוצע יראה כמו הרילוקיישן החלומי, פרט למחנה ההשמדה אשר צמוד לווילה. הסרט מנסה להאניש את הס ומשפחתו ומציג אותם כמשפחה נורמטיבית, עם בעיות כמו לכל משפחה. מן הבאנליות של הרוע, שלצערי מובילה גם לבאנליות של הסרט. הסצנות בסרט מתעסקות בעיקר בחיי המשפחה, מטלות יומיומיות, ענייני עבודה והם דיי משעממות ללא רבדים ועומקים, הדמוית שטחיות ורדודות. אולי עם עלילה קצת יותר מלהיבה, הבמאי היה מגיע לניצחון המוחלט, אך במקום זה קיבלנו שעמום מוחלט. יצאתי מהאולם אחרי שעה…
זו הייתה חווית צפייה ממש קשה
כמעט כל הסרט הרגשתי צמרמורת וגועל נוראי ממה שהופיע על המסך, דווקא בגלל הבנאליות, דווקא בגלל שאלו לא היו דמויות מעניינות או אמפתיות ובגלל שלא הייתה איזו עלילה מרתקת להיסחף איתה.
אפשר להתווכח עד כמה זה סרט שמצדיק את הכתרים שקשרו לו ואת ההילולה סביבו, אבל דבר אחד לפחות היה נכון לחוויה שלי – זה היה אפקטיבי ברמות וממש קשה לצפייה.
אני חושבת שבאמת הסרט לא בא לרתק לאיזו עלילה או פואנטה. הוא בא להעביר תחושה ורגש.
זה היה נראה בהתחלה שהסרט מציג לנו את "הצד השני" משפחה בלונדינית נורמטיבים. ותראו, נאצים הם גם בני אדם שיוצאים לטיולים ומקבלים מתנות יומולדת ואכפת להם משיחי פרחים שנהרסים… אבל אין שום סצנה שנותנת לך לשכוח איפה אנחנו ומה קורה מעבר לגדר. אין אפילו דקה אחת שאפשר לשקוע לתוך שגרה ביתית חמודה ואולי להזדהות עם הגיבורים.
ואולי הסרט מנסה להגיד לנו. רואים שאי אפשר להתעלם? אתם שומעים צעקות? כלבים? רואים גדר תיל ובגדים שמגיעים מקנדה?
אי אפשר היה להתעלם!
כדי לחיות שם צריך להיות רע אמיתי. שחי את האדאולוגיה. שמצדיק את מה שקורה שם. שמאמין בכל ליבו שלרצוח יהודים הוא הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות.
הסרט לא מטהר אותם לרגע. אלא ממש להפך.
זאת, לדעתי המטרה שלו.