ביקורת: אפס ביחסי אנוש

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 29 ביוני 2014Posted in: ביקורות
כנראה: התיאור הכי מדויק של חוויית הצבא שלכם. בטוח: אחת הקומדיות הישראליות הכי טובות אי פעם
שם רשמי
אפס ביחסי אנוש
שם לועזי
Zero Motivation
בימוי
טליה לביא
תסריט
טליה לביא
שחקנים
דאנה איבגי
נלי תגר
שני קליין
תמרה קלינגון
לדף הסרט

כשאני הייתי בצבא הוא עדיין ניסה להתאושש מהמהפכה של המעבר למחשבים. לנוהלי השמדת ‏המידע הסודי, למשל, לקח זמן להתעדכן. יום אחד קיבלנו הוראה: בנוסף לכל הניירות הסודיים, ‏אותם יש כמובן לגרוס ולשרוף, צריך להשמיד – שימו לב לחידוש – גם את כל הדיסקטים עם ‏החומרים הסודיים שנעשה בהם שימוש באותו שבוע. לאחר שהערתי על כך שהשמדת הדיסקטים ‏לא באמת תשנה שום דבר, כיוון שהחומרים הסודיים נמצאים בדיסק הקשיח של המחשב, קיבלתי ‏ח"ח על הערנות, והוראה מעודכנת מהממונה, מש"ק פנטיום או מה שזה לא היה: מעתה יש ‏להעתיק את כל המסמכים הסודיים לדיסקטים, ואז להשמיד אותם.‏

כששואלים אותי מה עשיתי בצבא, אני עונה: שום דבר, הוא היה ככה כשהגעתי.‏

לכל מי שבילה בצבא זמן כלשהו יש סיפורים כאלה. הצבא הוא מטומטם, וטימטום הוא מצחיק. ‏הצבא הוא גם מקום שבו תקועים המון אנשים שהיו מעדיפים להיות במקום אחר, וזאת נקודת מוצא ‏מעולה לקומדיה. מוזר שלא עושים את זה יותר. "אפס ביחסי אנוש" הוא למיטב ידיעתי הקומדיה ‏הצבאית הישראלית הכי טובה שנעשתה אי פעם. כמובן, אתם יכולים להצביע על "גבעת חלפון" – ו‏אם לשפוט על פי התגובות ל"אפס ביחסי אנוש", זה מה שכולם עושים. קודם כל, עצם ההשוואה ‏היא מחמאה עצומה (כי מה יותר הגיוני מלהשוות סרט ראשון של במאית מתחילה ‏לסרט הישראלי ‏הפופולרי בכל הזמנים?). אבל "אפס" יוצא ממנה בכבוד. "גבעת חלפון", ככל שהוא מצחיק, לא היה ‏באמת מאוד צבאי, או ריאליסטי. הוא היה אוסף של מערכונים שמתרחשים על רקע בסיס צה"ל ‏בסיני. אף אחד בחיים האמיתיים לא מתנהג כמו סרג'יו קונסטנסה או מר חסון. "אפס ביחסי אנוש" ‏מלא באנשים שנראים ומתנהגים לא רק כמו אנשים אמיתיים, אלא כמו אנשים שאתם מכירים ‏אישית. בדיוק.‏

דיוק, זה העניין. אני מעולם לא הייתי פקידה בשלישות, ובכל זאת כל הדמויות בסרט – וגם השפה ‏שלהן, הגישה שלהן, ההתנהגות שלהן – נראו לי מוכרות מאוד. יכולתי לנקוב בשמות של אנשים ‏שנראה כאילו הסרט מבוסס עליהם. גם אתם בטח תוכלו לעשות את זה, ולא משנה איפה או מתי ‏שירתתם. טליה לביא איתרה את הפרטים הקטנים האלה שכנראה נכונים לגבי כל שלישות, בכל ‏בסיס, בכל מקום בצה"ל – ובמידה מסוימת גם בכל משרד אחר. הסרט לא מבוסס על חייו של אף ‏אחד, אבל נראה כאילו הוא מבוסס על החיים שלכם.‏

‏"אפס ביחסי אנוש" עוסק בכמה חיילות בצבא ההגנה לישראל, הצבא הצודק והיעיל ביותר בעולם, ‏שעושות את מה שרוב החיילות בצה"ל עושות: רשמית, עבודה פקידותית חיונית וחשובה לתפקודו ‏היעיל של הצבא. מעשית, בזבוז של שנים מהחיים על אבטלה סמויה, ביורוקרטיה לא יעילה ‏במתכוון ושולה המוקשים. ומילא אם אפשר היה לעשות את זה בנוחות של הקריה ואז לצאת ‏לשתות משהו, אבל הן חייבות לנסוע מדי שבוע שעות באוטובוס אל אמצע השממה כדי להתבטל ‏שם, ואז גם להעמיד פנים שמה שהן עושות הוא נורא חשוב, ושהן מצילות את המדינה בכל פעם ‏שהן מתייקות טופס 55 בקלסר הנכון.‏

זוהר (דאנה איבגי) יודעת שמה שהיא עושה לא משנה לאף אחד, ומתרכזת בשבירת שיאים ‏ב"שולה המוקשים" והפגנת עוינות אקטיבית כלפי כל יתר העולם, מלבד חברתה דפי (נלי תגר). ‏דפי, בשל חוסר כשירות לכל דבר, קיבלה את תפקיד מש"קית נייר וגריסה (עדיין תפקיד תובעני ‏וקשה בהשוואה לכמה חיילים אחרים שהכרתי), וכל חייה סובבים סביב הניסיון לעבור לארץ ‏המובטחת, הקיריה. מסביבן נמצאות גם הקצינה האחראית (שני קליין) המסורה לתפקיד במידה ‏טרגית, החיילת הרוסיה אירנה (תמרה קליינגון) – אנטיפתית כמעט כמו זוהר אבל ווקאלית פחות ‏לגבי זה ומגניבה יותר, ושתי המעצבנות האלה ששרות כל הזמן. כל אלה אולי לא נשמעות כמו ‏דמויות עמוקות – אבל הן מעולות, אפילו אלה שמקבלות שורות בודדות. זה לא רק הכתיבה ‏המדויקת ולא רק המשחק המצוין, אלא שילוב של שניהם. אני לא יכול להחליט לאיזה מהשחקניות ‏להחמיא יותר, אז אני אאשים כמקובל את הש"ג: מכיוון שטליה לביא גם כתבה וגם ביימה, אני ‏אאלץ להטיל עליה את האחריות למצוינות היתר של כל הדמויות האלה.‏

הדמויות הן הסיבה לכך שהסרט הזה מצחיק – והוא ממש מצחיק. שורה שהיתה בדיחת קרש ‏מוחלטת בהקשרים אחרים (למשל, כזאת שעוסקת בנקניקים רוסיים) הופכת לשופכת מצחוק ‏כשאומרת אותה דמות מסוימת בצורה מסוימת. אחת הסצינות המצחיקות ביותר בסרט היא שיעור ‏הוראות פתיחה באש. מאז ומתמיד חשבתי שמדובר בטקסט קומי מהמעלה הראשונה, אבל לא ‏ראיתי אותו מבוצע באופן כזה.‏

להגיד שזה אחד הסרטים הישראליים הכי טובים בשנים האחרונות, אם לא אי פעם? ברור. מובן ‏מאליו. הטענה היחידה שלי כלפי הסרט היא שהוא לא לגמרי נראה כמו סרט. הפעילות בסרט, ‏מטבע הדברים, היא לא גרנדיוזית, ובדיחות משרדיות לא מחייבות מסך גדול כדי לעבוד. בניגוד ‏לתסריט ולמשחק, שהם ממש מעולים, הצילום בסרט הוא רק סבבה. יש סצינת קרב (סוג של) ‏לקראת סוף הסרט שהצטערתי שלא צולמה באופן יותר, איך להגיד, קולנועי, מה שהיה יכול להפוך ‏אותה למעניינת ואפילו למצחיקה יותר. העובדה שהסרט מחולק לשלושה פרקים, שלושים ומשהו ‏דקות כל אחד – ועלילות משנה רבות מתחילות ומסתיימות בתוך חצי שעה – רק מדגישה את ‏הנקודה: יותר משזה נראה כמו סרט, זה נראה כמו אוסף פרקים של קומדיה טלוויזיונית ממש ‏טובה. אני מש"קית ת"ש אם טליה לביא לא מקבלת ממש ברגע זה, או קיבלה כבר, הצעה ‏להפקת "אפס ביחסי אנוש – הסדרה", סיטקום בנוסח "המשרד הצה"לי", שירוץ בערוץ 2 במשך ‏שנים. ל"מ.א.ש." זה עבד. ‏

תגיות: