כשאני הייתי בצבא הוא עדיין ניסה להתאושש מהמהפכה של המעבר למחשבים. לנוהלי השמדת המידע הסודי, למשל, לקח זמן להתעדכן. יום אחד קיבלנו הוראה: בנוסף לכל הניירות הסודיים, אותם יש כמובן לגרוס ולשרוף, צריך להשמיד – שימו לב לחידוש – גם את כל הדיסקטים עם החומרים הסודיים שנעשה בהם שימוש באותו שבוע. לאחר שהערתי על כך שהשמדת הדיסקטים לא באמת תשנה שום דבר, כיוון שהחומרים הסודיים נמצאים בדיסק הקשיח של המחשב, קיבלתי ח"ח על הערנות, והוראה מעודכנת מהממונה, מש"ק פנטיום או מה שזה לא היה: מעתה יש להעתיק את כל המסמכים הסודיים לדיסקטים, ואז להשמיד אותם.
כששואלים אותי מה עשיתי בצבא, אני עונה: שום דבר, הוא היה ככה כשהגעתי.
לכל מי שבילה בצבא זמן כלשהו יש סיפורים כאלה. הצבא הוא מטומטם, וטימטום הוא מצחיק. הצבא הוא גם מקום שבו תקועים המון אנשים שהיו מעדיפים להיות במקום אחר, וזאת נקודת מוצא מעולה לקומדיה. מוזר שלא עושים את זה יותר. "אפס ביחסי אנוש" הוא למיטב ידיעתי הקומדיה הצבאית הישראלית הכי טובה שנעשתה אי פעם. כמובן, אתם יכולים להצביע על "גבעת חלפון" – ואם לשפוט על פי התגובות ל"אפס ביחסי אנוש", זה מה שכולם עושים. קודם כל, עצם ההשוואה היא מחמאה עצומה (כי מה יותר הגיוני מלהשוות סרט ראשון של במאית מתחילה לסרט הישראלי הפופולרי בכל הזמנים?). אבל "אפס" יוצא ממנה בכבוד. "גבעת חלפון", ככל שהוא מצחיק, לא היה באמת מאוד צבאי, או ריאליסטי. הוא היה אוסף של מערכונים שמתרחשים על רקע בסיס צה"ל בסיני. אף אחד בחיים האמיתיים לא מתנהג כמו סרג'יו קונסטנסה או מר חסון. "אפס ביחסי אנוש" מלא באנשים שנראים ומתנהגים לא רק כמו אנשים אמיתיים, אלא כמו אנשים שאתם מכירים אישית. בדיוק.
דיוק, זה העניין. אני מעולם לא הייתי פקידה בשלישות, ובכל זאת כל הדמויות בסרט – וגם השפה שלהן, הגישה שלהן, ההתנהגות שלהן – נראו לי מוכרות מאוד. יכולתי לנקוב בשמות של אנשים שנראה כאילו הסרט מבוסס עליהם. גם אתם בטח תוכלו לעשות את זה, ולא משנה איפה או מתי שירתתם. טליה לביא איתרה את הפרטים הקטנים האלה שכנראה נכונים לגבי כל שלישות, בכל בסיס, בכל מקום בצה"ל – ובמידה מסוימת גם בכל משרד אחר. הסרט לא מבוסס על חייו של אף אחד, אבל נראה כאילו הוא מבוסס על החיים שלכם.
"אפס ביחסי אנוש" עוסק בכמה חיילות בצבא ההגנה לישראל, הצבא הצודק והיעיל ביותר בעולם, שעושות את מה שרוב החיילות בצה"ל עושות: רשמית, עבודה פקידותית חיונית וחשובה לתפקודו היעיל של הצבא. מעשית, בזבוז של שנים מהחיים על אבטלה סמויה, ביורוקרטיה לא יעילה במתכוון ושולה המוקשים. ומילא אם אפשר היה לעשות את זה בנוחות של הקריה ואז לצאת לשתות משהו, אבל הן חייבות לנסוע מדי שבוע שעות באוטובוס אל אמצע השממה כדי להתבטל שם, ואז גם להעמיד פנים שמה שהן עושות הוא נורא חשוב, ושהן מצילות את המדינה בכל פעם שהן מתייקות טופס 55 בקלסר הנכון.
זוהר (דאנה איבגי) יודעת שמה שהיא עושה לא משנה לאף אחד, ומתרכזת בשבירת שיאים ב"שולה המוקשים" והפגנת עוינות אקטיבית כלפי כל יתר העולם, מלבד חברתה דפי (נלי תגר). דפי, בשל חוסר כשירות לכל דבר, קיבלה את תפקיד מש"קית נייר וגריסה (עדיין תפקיד תובעני וקשה בהשוואה לכמה חיילים אחרים שהכרתי), וכל חייה סובבים סביב הניסיון לעבור לארץ המובטחת, הקיריה. מסביבן נמצאות גם הקצינה האחראית (שני קליין) המסורה לתפקיד במידה טרגית, החיילת הרוסיה אירנה (תמרה קליינגון) – אנטיפתית כמעט כמו זוהר אבל ווקאלית פחות לגבי זה ומגניבה יותר, ושתי המעצבנות האלה ששרות כל הזמן. כל אלה אולי לא נשמעות כמו דמויות עמוקות – אבל הן מעולות, אפילו אלה שמקבלות שורות בודדות. זה לא רק הכתיבה המדויקת ולא רק המשחק המצוין, אלא שילוב של שניהם. אני לא יכול להחליט לאיזה מהשחקניות להחמיא יותר, אז אני אאשים כמקובל את הש"ג: מכיוון שטליה לביא גם כתבה וגם ביימה, אני אאלץ להטיל עליה את האחריות למצוינות היתר של כל הדמויות האלה.
הדמויות הן הסיבה לכך שהסרט הזה מצחיק – והוא ממש מצחיק. שורה שהיתה בדיחת קרש מוחלטת בהקשרים אחרים (למשל, כזאת שעוסקת בנקניקים רוסיים) הופכת לשופכת מצחוק כשאומרת אותה דמות מסוימת בצורה מסוימת. אחת הסצינות המצחיקות ביותר בסרט היא שיעור הוראות פתיחה באש. מאז ומתמיד חשבתי שמדובר בטקסט קומי מהמעלה הראשונה, אבל לא ראיתי אותו מבוצע באופן כזה.
להגיד שזה אחד הסרטים הישראליים הכי טובים בשנים האחרונות, אם לא אי פעם? ברור. מובן מאליו. הטענה היחידה שלי כלפי הסרט היא שהוא לא לגמרי נראה כמו סרט. הפעילות בסרט, מטבע הדברים, היא לא גרנדיוזית, ובדיחות משרדיות לא מחייבות מסך גדול כדי לעבוד. בניגוד לתסריט ולמשחק, שהם ממש מעולים, הצילום בסרט הוא רק סבבה. יש סצינת קרב (סוג של) לקראת סוף הסרט שהצטערתי שלא צולמה באופן יותר, איך להגיד, קולנועי, מה שהיה יכול להפוך אותה למעניינת ואפילו למצחיקה יותר. העובדה שהסרט מחולק לשלושה פרקים, שלושים ומשהו דקות כל אחד – ועלילות משנה רבות מתחילות ומסתיימות בתוך חצי שעה – רק מדגישה את הנקודה: יותר משזה נראה כמו סרט, זה נראה כמו אוסף פרקים של קומדיה טלוויזיונית ממש טובה. אני מש"קית ת"ש אם טליה לביא לא מקבלת ממש ברגע זה, או קיבלה כבר, הצעה להפקת "אפס ביחסי אנוש – הסדרה", סיטקום בנוסח "המשרד הצה"לי", שירוץ בערוץ 2 במשך שנים. ל"מ.א.ש." זה עבד.
יהנה מזה גם מי שלא שירת בצבא, או שירת קרבי?
כן אבל, זה לא יהיה אותו דבר. זה עדיין מצחיק והבדיחות תמיד שנונות, אבל בשביל באמת להינות ממנו צריך לחיות את הצבא הזה, את המשרד ואת ההוויה הזאת. לא הייתי מתחבר לזה אם לא הייתי משרת בצבא, ובכלל בתור ג'ובניק
אני לא שירתתי בצבא- ומאוד נהניתי
כמובן שאפשר להתחבר,
מעבר לזה שהסרט עוסק בחוויה הצבאית על צדדיה הבירוקרטיים והאידיוטיים, זה בעצם סרט על התמודדות עם סמכות. צבא, משרד, בית ספר, עבודה, משפחה. התמודדות עם סמכות לעומת האדם, על זה בעצם נסוב הסרט, וכולנו התמודדנו עם דברים כאלו.
האם יש כתוביות בעברית לכבדי שמיעה??
כן
אבל כדאי לפנות לבית הקולנוע הספציפי בו את מעוניינת לצפות ולשאול.
הסרט זכה במקום הראשון בפסטיבל טרייבקה בניו יורק
נראה שגם אנשים שאינם ישראלים ולא היו בצבא נהנים מהסרט. אז אני לא חושב שתהיה בעיה :)
עושה רושם שמאוד אוהבים סרטים ישראלים בפסטיבל טרייבקה
(ל"ת)
סיפרו כי באחת ההקרנות המוצלחות בחו''ל
כמה דודות לחשו אחת לשנייה בסיום הסרט "אם הן כל כך לא מרוצות מהצבא, למה אינן פשוט מתפטרות?" (…)
לדעתי הסרט דווקא נועד להיות רציני. להציב מראה בפני הכלום שעשינו שם , שנתיים שלוש.
אבל אולי רק לי הוא צבט קצת בלב, כי שירתתי ממש ליד שיזפון בשנים בהן הסרט מתרחש (2003 -2005 נדמה לי). הכל כל כך דומה ! ומדכא.
ובכן, יש כבר משהו דומה...
ל"אפס ביחסי אנוש – הסדרה". קוראים לזה "פרופיל 64", וזה אמנם לא מצחיק באותה מידה כמו הסרט (והוא על מדריכי קורס בבה"ד 15 ולא על פקידות), אבל זה די מוצלח והרעיון דומה. כמובן שאם תהיה סדרה, אני עדיין לגמרי אצפה בה.
ואני חשבתי על מ"ק 22
שהייתה טובה בלהעביר את הבלאגן שיש בצבא.
רגע רגע, למה זה חבל?
אל תאשים את הסרט בעובדה שבאת עם ציפיות למשהו אחר.
תאשים את השיווק, זה אפשר, הוא גרם לך לחשוב שזה סרט קליל הרבה יותר ממה שהוא באמת.
לא בהכרח קשור לשיווק
חלקו הגדול של הסרט הוא קליל ומשעשע. הסצנה שציינתי צורמת ביחס לשאר הסצנות.
הזאב עורר אצלי ציפיות
אבל ציפיות לחוד וסרטים לחוד
תתפלא
קרב יריות של מהדקי סיכות?
קרה לי, ויותר מפעם אחת.
מצד אחד, עושה חשק גדול לצפות בו
מצד שני, לא מחייב מסך גדול, הקולנוע רחוק, לא זול ונורא חם בחוץ (בקולנוע יש מיזוג, אבל עד אליו…).
נחיה ונראה (מתישהו).
האם זה סרט שאפשר לראות עם ההורים?
כבר הרבה זמן שאני מחפש סרט ישראלי לראות עם ההורים (הם מתחברים יותר לסרטים דוברי עברית) והקומדיה הזו נשמעת כמו אפשרות טובה. הבעייה היחידה היא כל הקטעי ה"18 פלוס" ששמעתי שיש בסרט -כל העירום/סצינות של קיום יחסי מין/בדיחות גסות וכו'. לא, אני לא מצפה שהסרט יהיה הכי צנוע בעולם אבל האם יש בו קטעים בוטים ברמה כזו שאני אתפתל בכיסא ואתחרט שהזמנתי את ההורים לסרט הזה?
לא ממש
עירום נשי יש מעט ולא מפוקס כך שאי באמת אפשר לראות אותו.
יש סצינה מינית ללא מין או עירום אבל האופי שלה קשה.
ויש בחור שמסתובב ערום אבל יש חושך ולכן אם אתה מסתכל במקום אחר בפריים זה לא אמור להפריע.
אבל אולי אני ליברלי מדי.
תודה!
וזה בסדר, גם אני ליברלי מדי. רק רציתי לדעת למה לצפות.
חושך? ממש לא כל הזמן.
(ל"ת)
רואים שם
בולבול. זה עונה לך על השאלה?
צפיתי בסרט עם סבתי בת ה-80+
לא נרשמו בעיות מיוחדות. אגב, באולם ישבו הרבה אנשים מבוגרים, ספציפית הגבר שישב לידי (נראה לי שהוא יכול להיות אבא שלי) צחק בקול רוב הסרט ונשמע מרוצה למדי.
תנו לצה"ל לנצח (בפריסל)
דבר ראשון, לשאלה שראיתי בכמה מקומות, כולל פה – כן, אפשר לאהוב את הסרט הזה גם אם לא שירתת בצה"ל. אני בספק שרוב האנשים בטרייבקה ובשאר המקומות הבינלאומיים בו הוקרן בילו יום אחד בשיזפון או בקריה, אבל עובדה, הם אהבו אותו. אבל מי ששירת כנראה יתחבר יותר. למה? כי רק שאתה בתוך המערכת הזאת אתה מבין כמה היא דפוקה. אתה מבין שהפקדת את ההיגיון בבקו"ם והוא יחזור כשתשתחרר. שיש בו דברים כל-כך בסיסיים שלא עובדים / מסובכים יתר על המידה שזה נס שעדיין יש לנו מדינה.
אני אישית שירתתי בקרייה, ובהחלט הזדהיתי עם השביזות המשרדית של הדמויות. כשהגעתי למדור הוא היה די בתחילת דרכו, והיינו שם רק אני, עוד חייל, קצינה ומפקדת. למרות בקשותינו לעזור, השתיים האחרונות התעקשו לעשות את רוב העבודה בעצמן, וכך הרבה מהשנה הראשונה שלי עברה בלשחק במחשב ("שולה" זה נחמד והכל, אבל אני העדפתי "סוליטייר עכביש". או Chicken Invaders) ומאוחר יותר גם הבאנו למשרד חצים ולוח מטרה (אם לא נגעו בקירות מאז, הם כנראה עדיין מלאים בחורים של חצים תועים). אחרי השנה הראשונה המצב השתפר, אבל את ימי השביזות המבוזבזים האלה אין מי שיחזיר לי..
את דעתי על הסרט כתבתי בדף שלו, אז בקצרה – מצחיק, מדוייק ודאנה איבגי נהדרת. אחד היתרונות של לעבוד בקולנוע "לב" (שם הסרט טוחן משמרות השבוע) זה שאפשר להכנס מדי פעם באמצע. אני נוטה לעשות זאת בסצינת הנוהל מעצר חשוד שהוזכרה, שהיא פשוט פרייסלס.
בהחלט מהקומדיות הישראליות הטובות שיצאו. ואני מקווה שזה יראה לאנשים שאפשר גם לעשות סרטים אחרים על צה"ל. לא הכל זה טנקים ומלחמות. בזמן שירותי הכרתי בחמ"ל של הבניין שלנו כל מיני טיפוסים שיכולים בקלות לככב בקומדיה.
דאנה איבגי?
למה דאנה ולא דנה? איות נורא מוזר. ככה היא מאייתת את שמה?
ככה היא מאייתת את שמה בשנים בשלוש-ארבע השנים האחרונות.
(ל"ת)
ככה היא ככל הנראה מאייתת את שמה מאז ומעולם
מוצג א'
http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=6959
"אני דאנה (כן עם א' ככה ההורים שלי החליטו)"
יש לה חולצה של פארל וויליאמס עם פינגרסטאש!
!!!1
אוקי, זה מוזר.
הפעם הראשונה ששמתי לב לשחקנית הזאת הייתה בדרמת הטלויזיה המצוינת "כוכב זורח מעל הלב" בתחילת העשור הקודם. מאז ועד בערך ל"היו לילות" (2010) זה תמיד היה דנה והעמוד שלה ב"אישים" גם מציין שהיא נולדה כ"דנה", כך שדי מוזר (לי) ענין ה"ההורים שלי החליטו ככה".
מפתחות:
אבא מפורסם – זוכה פרס אופיר – ניסן נתיב – עירום
ג'יז. סיכום החיים שלך ב"מפתחות" לא מי יודע מה מחמיא.
כן, גם אני הקאתי קצת בגלל זה,
והקאתי עוד קצת אחר כך כשברוב סקרנותי גם לחצתי על המילה. גועל נפש.
כאילו, הם באמת מציינים באיזה סרט או סדרה לשחקנית (או שחקן) יש גם סצינה בעירום כאילו מדובר באיזה פורום זימה נלוז לבני תשחורת ולא באתר רציני שהוא גם במקרה המקבילה המקומית ל-IMDb? כל ההערכה שהצטברה לאתר הזה התנדפה בין רגע.
טוב, יש אידיבי.
(ל"ת)
בנוסף לעובדה שאני זוכר במפורש שהיא קיבלה ב"אור" קרדיט בתור דנה איבגי.
(ל"ת)
היא שינתה אותו לאיזו תקופה
ההורים שלה קראו לה דאנה, מתישהו היא עברה לדנה, ואחרי כמה שנים היא חזרה לדאנה.
אני מבין שאותו הדבר קרה גם לסקורסזי.
(ל"ת)
עוד לא הייתי בצבא
בתור אחד שכשהוא מדבר על הגיוס זה בזמן עתיד, האם אני יחסית אהנה מהסרט? יש מצב שהוא "יהרוס" לי את הצבא?
מה, בספוילרים?
(ל"ת)
ציפיתי לתגובה הזו כבר בזמן שכתבתי את שלי, והיא טובה,
אבל התכוונתי – האם יכול לקרות שלא רק שאני אבוא לסרט ואהנה ממנו פחות ממי שהיה בצבא, אלא גם כשאני אהיה בצבא אני אגלה "היי, הכל פה זה בעצם כמו ב"אפס ביחסי אנוש", איזה באסה" (בלי להתייחס לזה שזה כנראה באסה גם למי שלא ראה את הסרט)?
לא הבנתי
אתה אומר שאם תחווה את הדברים שיש ב"אפס ביחסי אנוש" בלי שראית את הסרט אתה תתבאס פחות מאשר אם תחווה את הדברים האלה אחרי שצפית בו? אם כבר זה לא אמור יותר להכין אותך לזה?
כן
(ל"ת)
לאיזו מהשאלות?
אני מתנצל מראש בפני כל האנשים שרואים את זה במתמשכים, זה פשוט דיון די תמוה.
רגע, אז גם אני צריך להתנצל?
והתשובה לשאלה שלך היא כן.
סתם, התכוונתי לשאלה הראשונה, ונראה לי שכדאי שנפסיק כאן? כי זה באמת די תמוה וסתם יחליק במדרון בלי שום תשובה הגיונית.
הצבא יהרוס לך את הצבא
(ל"ת)
שום דבר לא יכול להרוס לך את הצבא. זו חוויה פנטסטית.
(ל"ת)
0% סיכוי שהכתבה הזאת הייתה מקבלת ביקורת כל כך אוהדת אם היא הייתה באה מאמריקה. I'm just sayin' what everyone is thinking. קצת דומה לאיך שהיו במאים ישראלים בסינמונדיאל, שעם כל הכבוד כנראה לא ראוים להיות מוזכרים באותה נשימה עם טרנטינו, איסטווד, אלן וענקי הקולנוע האחרים.
אף פעם לא הבנתי את העניין שאנשים מוצאים בגאוות יחידה, ובמיוחד לא בגאווה ביחידה כל כך גדולה כמו מדינה. אף פעם לא ראיתי ביקורות משבחות בעין הדג כמו אלו שאפס ביחסי אנוש ומי מפחד מהזאב הרע קיבלו. ואיך לומר… הם לא שני הסרטים הטובים ביותר אי פעם. פשוט מדברים בהם בעברית. וגם בטוח שכותבי ועורכי הביקורת מודעים לכך. הודאה בגוף הטקסט שהסרט מקבל בונוס על היותו ישראלי הייתה גורמת פוטרת את הבעיה.
הפרסים ששני הסרטים האלו גורסים ברחבי העולם כנראה יעידו אחרת.
(ל"ת)
וגם טרנטינו המוזכר לעי"ל
(מעיד אחרת)
כן, ברור, כי כל סרט ישראלי מקבל כאן אוטומטית ביקורת נלהבת.
אתה מדבר שטויות. כמו בערך כל אדם אי פעם שטען שהוא "sayin' what everyone is thinking".
גם אני לא מבין גאוות יחידה
אבל כנראה אלה סרטים שהרבה מאוד אנשים חושבים שהם טובים, והם גם במקרה מאותה מדינה שממנה יצאו שני הסרטים האלה.
תשמע, בסופו של דבר זה טבעי והגיוני מאוד שתתלהב יותר ממשהו שקרוב אליך.
בהשוואה מוגזמת בכוונה, אני די בטוח שהמשפחה של קלינט איסטווד לא הייתה כ"כ ביקורתית כלפי "מכאן והלאה", ולא צריך להאשים אותם. זה טבעי לגמרי.
אני לא חושב...
היי אני בדרך כלל לא מגיב (אז גם אנצל את זה כדי להגיד שאני מאוד אוהב את האתר).
אבל אני חושב שזה שטותי להגיד שהביקורת נלהבת רק משום שהסרט ישראלי.
ביקורת היא דעה אחרי הכל, בין אם מפרסם אותה "רד פיש", משתמש מגיב אותה בתגובות
או בין אדם לחבריו/סביבתו – לכן זה מוטעה להגיד "הם לא שני הסרטים הטובים ביותר אי פעם"
בגלל שזו דעתך.
אני לא מבין גדול בקולנוע אבל אני חושב ש"מי מפחד מהזאב הרע" היה הסרט הטוב ביותר שראיתי בשנה שעברה. אולי הוא לא היה עם התסריט הגאוני שידע הקולנוע מימיו, אבל הוא היה מצחיק, מותח, עצוב, חזק ובעיקר מעורר מחשבה – בשבילי לפחות.
ועצם זה שהוא גרף ביקורות חיוביות בארץ ובחו"ל (כולל טרנטינו שאמר "הסרט הטוב של השנה")
זה אומר שעשו משהו טוב בסרט הזה לדעת רבים ושהאהדה לא נובעת אך ורק מ"גאוות יחידה".
אם זה סרט טוב בפני עצמו, מצויין. ואם הוא גם ישראלי, מה טוב.
קודם כל, הבהרה. לרגע לא אמרתי ששני הסרטים לא מצוינים. רק ציינתי שההתלהבות מהם מוגזמת. הרי כאן באתר יש הרבה ביקורות על הרבה סרטים גורסי פרסים, וקראתי מספיק מהן כדי לדעת שגם כשהדג מתלהב מסרט טוב, לרוב הנימה *הרבה* יותר מאופקת מאשר כשמדובר בסרט ישראלי. לא בדקתי, אבל אני משוכנע שצפיפות הופעת המילה "מדהים" ב "מי מפחד מהזאב הרע" גבוהה יותר מאשר בערך בכל ביקורת אחרת פה באתר. האם זה כי הסרט טוב יותר מכל סרט אחר שיצא העשור? קשה לי להאמין.
מה ששנואצר אמר נשמע הכי שקול כאן, ואני רוצה להדגיש שזה גם מה שאני אמרתי – הביקורת לא מאוזנת, ולא צריכה להיות ציפייה שהיא תהיה מאוזנת. רק הייתי מעדיף שהעובדה הזאת תהיה מוזכרת בגוף הביקורת עצמה. זה לא בדיוק שיש פגיעה ביושר המידות – התפקיד של מבקר קולנוע הוא להביע את דעתו, וככה אלו שמעריכים את דעתו יודעים איך להתייחס אליה. טבעי (גאוות יחידה וכו') שיש כאן התלהבות יתר. לדעתי פשוט בריא יותר להתייחס לזה.
כלומר, רק כדי לוודא שהמסר עובר – לא אמרתי "הסרטים משובחים כאן רק כי הם ישראלים", אמרתי "סרטים ישראלים טובים משובחים כאן באופן לא מידתי". אני אקח שוב את דוגמת הסינמונדיאל שהזכרתי קודם – זה לא שהבמאים הישראלים שנכנסו לרשימת ה 16 גרועים, זה רק שאין מה להשוות אותם לג'יימס קמרון.
אבל יש רק במאי ישראלי אחד בסינמונדיאל.
להשוות אותו לקמרון אולי יהיה לא חכם במיוחד, אבל בעיני "הערת שוליים" יכול לעמוד בגאון ליד "ממלכת אור הירח" או "ענק הברזל". סרטים ישראלים יכולים לקבל כאן גם בוז לא נורמלי – "דוקטור פומרנץ" קיבל ביקורת בת מילה אחת (עלוב), "רווקה פלוס" הוכתר בתור סרט "דוחה", ו"ריקוד מסוכן" ו"חתולים על סירת פדלים" זכו בדג המלוח לסרט הגרוע של השנה (האחרון "זכה" שנה לפני ש"מי מפחד מהזאב הרע" נהיה לסרט הישראלי הראשון שזכה בדג הזהב). יש כאן שוויון.
שוב, לעולם לא טענתי שאין שיוויון או שכל חוש ביקורתי נעלם כשמדובר בסרטים ישראלים. רק שרמת ההתלהבות מסרט ישראלי טוב גבוהה באופן לא פורפוציונאלית מרמת ההתלהבות מסרט זר טוב. ולגיטימי שזה ככה, אפילו אם אני אישית לא מזדהה עם זה, אבל היה עדיף להבהיר בגוף הביקורת שחלק מהמטרה שלה זה פירגון ליוצרת מקומית מוכשרת.
בנושא הבמאי הישראלי בסינמונדיאל – ותגיד, אתה מאמין שיש מדינה בעולם שלא היית מוצא בה במאי שהיו אנשים שחושבים שהסרטים שלו יכולים לעמוד בגאון ליד "ממלכת אור ירח"? כלומר, זה די ברור שהסיבה העיקרית שיש במאי ישראלי ברשימה היא שאנחנו חיים בישראל. אין לי כל צל של ספק שיש במאים טנזניים מוכשרים לא פחות. הזכרתי את הסינמונדיאל כי לדעתי זה מקום שמדגים את העניין באופן ברור – כשסרט ישראלי מצליח לבקוע מתוך שלולית הבינוניות של רוב הקולנוע הישראלי ולעשות משהו טוב באמת, הוא מקבל ביקורת מהללת באופן קיצוני מידי רד פיש. לא רע בפני עצמו, אבל דורש מנה נכבדת יותר של מודעות עצמית, לטעמי.
אבל הסינמונדיאל
היא תחרות עין-דגיסטית ולכן טבעי שתכלול במאי מוערך בעין הדג כמו סידר. אז כן, הוא שם כי הוא ישראלי, אבל רק בעקיפין.
אין מה להשוות את רוב הבמאים לג'יימס קמרון
אין שום סיבה להיות אוטומטית נגד משהו כי הוא ישראלי.
אתה יכול לטעון שסרט ישראלי משובח כאן באופן לא מידתי. אתה גם יכול לטעון שלסרט ישראלי סביר יש יתרון כפול על כל סרט של קמרון בעיניו של הצופה הישראלי, משום שהוא משתמש בשפה, מקום וסלנג שהצופה הישראלי מכיר וחי והרבה יותר קל לצופה הישראלי הזה להזדהות ולהתרגש. יש לנקודה הזו שני צדדים.
מבקר לא ממש צריך לכתוב לך הערות שוליים על כך שהוא מפרגן ליצירה ישראלית או שזה במאי שהוא לא סובל אז אל תצפה ליותר מידי וכו'. אם אתה קורא ביקורות של מבקרים כאלו ואחרים אתה יודע מה הסגנון שלהם ואתה יודע איזה סגנון הם אוהבים, אז אתה יכול לתקנן את המסקנות שלך בהתאם למה שאתה יודע עליהם. נכתבו פה כבר ביקורות ללא מעט סרטים שאני לא אוהבת וזה בסדר, בדרך כלל אני חוזה נכון מתי דעתי שונה מזו של רד פיש.
אני מסכים שאין מה להיות נגד משהו כי הוא ישראלי. זה אפילו לא רע (אם כי לא מובן בעיני) להיות *בעד* משהו כי הוא ישראלי. אבל הנטייה של רדפיש להתלהב מאוד מאוד מאוד מסרטים ישראליים טובים היא משהו חוזר על עצמו, ולי זה הפריע שהפעם אין התיחסות לעובדה שיש כאן פירגון אקסטרה. בביקורת של "מי מפחד מהזאב הרע", למשל, הוא הקדיש פיסקה שלמה לשאלה של האם הוא מפרגן לסרט יותר מידי. לא צריך לעשות את זה כל פעם, אבל לפנות מקום לתזכורת קלילה שיש כאן ניסיון אמיתי ומכובד לפרגן זה ראוי. עניין של טעם.
קודם כל אתה טועה לגמרי
אבל בעיקר, אין שום סיכוי שסרט כזה היה מגיע מחו"ל.
אולי תלך ותבדוק
את סיכומי השנה בעולם (אפס ביחסי אנוש מוזכר בהמון מקומות) וסיכמוי האימה של 2014 (מי מפחד מהזאב הרע נמצא בעשיריות רבות של מבקרים ובלוגים נחשבים בחו"ל) – ובצדק.
אני תוהה אם אתה מבין
אני לא יודעת אם אתה מבסיס שלישות, אני שירתתי בכזה בשנת 2002 והטריילר זרק אותי חזרה למסופים והריתוקים וכל הסחלה. התוכנית היא לצפות בסרט הזה השבוע, עדיין לא צפיתי ואני חושבת שלפרקים פרטת יותר עלילה ממה שרציתי לקרוא.
אז כדי לשפוך קצת אור על ההתנהלות הצבאית ועל היחסים בין החיילות (מבלי לצפות בסרט). יש מעט מאוד סולידריות בבסיסי שלישות. החיים של החיילות לא תלויים אחת בשניה. רוב הזמן החיילות מסתובבות ממורמרות כי הבטיחו להן שמש"קיות לא מכינות קפה והסתבר שזה שקר, כי חבורה של מילואימניקים חרמנים ומפקדים חרמנים מטרידים אותן, כי מחפשים על מה לרתק אותן (מאוד נח מזכירה אישית שזמינה 24 שעות, אני הייתי בבסיס פתוח) ותוקעים להן תורנויות מטבח בטירוף שזה פשוט חרא. אפילו להיות פקידה לא נותנים לך כי כל שלוש שעות יש מסדר כזה או אחר ועוד ביקורת של קצין שלישות גבוה שבעצם משמעה שממציאים לך עוד עבודת תיוק וארגון. הדבר הכי טוב שיכול לקרות זה התקמבנות על שקף וטושים בצבעים כדי לצייר משהו נחמד ולתלות על הקיר.
מפוצצים את החיילות בבבל"ת על איך שהפסדנו ביום כיפור כי לא היה רישום נכון של המיקום של כל החיילים וכל המילואימניקים, כך שלמעשה אנחנו הדבר הכי חשוב במלחמות. אני לא חושבת שאפילו המפקדים מאמינים לעצמם כשהם מבלבלים ככה את השכל. הכי חשוב שלא ירקו להם בקפה ושיספרו לאישה שלהם שהם יצאו הביתה לפני חצי שעה אז אם הם לא עונים בנייד הם בטח בנהיגה. בתקופת השירות שלי היה ווינדואוז אחד בכל משרד כללי, ורוב החיילות עבדו על מסוף, שזה יותר גרוע ממחשב דוס. הדפסנו כמויות עצומות של ניירת במדפסת סיכות והיה ארון ברזל מלא ניירות לגריסה. אחר כך התקרה של איזה חדר קרסה אז הפכו אותו לחדר ניירת לגריסה ואי אפשר לתאר את כמויות הארגזים שהיו שם. היתה גם משק"ית דואר וגריסה אבל בוא נאמר שהיא לא היתה העפרון הכי מחודד או זריז בקלמר. אני תוהה אם אחרי שסגרו את הבסיס מישהו טרח לגרוס הכל או שפשוט לקחו את הניירת לגריסה איתם לבסיס החדש.
אין לי מושג איך הצבא נראה היום. קצת אחרי שהשתחררתי בוטל העוזי וגם בוטלו הפסים, אבל מה שראיתי בטריילר ממש נראה כמו מה שחוויתי במשך חודשים שלמים של בזבוז של חיי שלא תרם כלום למדינה. לפרקים קיבלתי תשבוחות על התיוק שלי שהתבלט לצד תיוקים אחרים והקל את עבודת הקצינים באיזה מקרה. חודש אחר כך הקצינה שלי העלתה אותי למשפט על אותו תיוק. אגב, לפני המשפט הזה היתה לי הארה שהדרך היחידה לברוח מהסיוט ולעבור בסיס היא להגיע לקורס קצינות, לצערי מסתבר שהמשפטים הרבים שצברתי קצת פגעו באופציה. בקיצור, אני זוכרת את חוויית בסיס השלישות שלי בתור זוועה מאוד אבסורדית. וזה הרושם שהטריילר לפחות משאיר, והביקורת שלך תומכת מאוד בזה.
אולי זה גם עונה על שאלת "האם לחייל קרבי יש מה לראות שם"? תאכלס, אם בופור נתן לנו הצצה למה שבחורינו (בני אותו דור כמעט) חוו בלבנון, אז כניראה שזה יתן הצצה חלקית למה שעוברת בחורה בצה"ל.
אני חייל בקריה.
בתפקיד די שלישותי בחיל האוויר, אבל עם פאנץ'! מש"ק מילואים.
שנתיים וחודש שאני נמצא בתפקיד הזה ומבזבז את זמני ואת חיי ולא מבין מה אני עושה שם. ניסיתי לצאת, לעבור, לקבל תמיכה. שלוש פעמים ש"עשיתי בעיות", בלשון צבאית ובכל הפעמים איימו עליי במילים "מאוד עדינות" ש"אם תצא מכאן, נוציא אותך מהצבא לגמרי". עכשיו אני לקראת הסוף, אבל הדברים שראיתי בסרט מתארים, לפעמים בצורה קיצונית מדי – וזה מה שמאוד הפריע ופגע באמינותו בעיני – את ה"חוויות" שעברתי במהלך השירות.
עצבנה אותי יותר העובדה שהסרט לא באמת מבקר את תופעת בזבוז הזמן של נערים ונערות המתגייסים לצבא. הוא חושף אותנו למצב העגום, אבל לא מציג עד הסוף את הבעייתיות ואת התסכול העמוק אליו מצב כזה עלול להוביל.
אני חושב שהצבא הוא חוויה מאוד אינדיבידואלית, לכן להגיד שהסרט הזה מדויק או לא, זה פשוט לא פרקטי ועלול להשתמע לא נכון.
לא מציג את הבעייתיות והתסכול??
למען השם, זוהר ודפי מאבדות את שפיות דעתן לאורך כל השנה הזאת! הגריסה, הקרב… אתה לא חושב שזה אומר משהו?
אז אתה כנראה לא בקיא בדיני משפט צה''לי
חיילת שתגרוס מידע צבאי רגיש של משרד שלם זו עבירה חמורה.
מה אתה אומר...
לא יודע איך נזכרת להגיב לתגובה הזאת חצי שנה אחרי שנכתבה, בכל אופן: כוונתי הייתה שזה דבר שמאוד לא סביר שיקרה. חיילת בדרך כלל לא תגרוס חומר צבאי של משרד שלם. זה אירוע נדיר עד דמיוני. אחרי 37 חודשים בצבא, אני חושב שאני יודע דבר או שניים.
מש"ק מילואים זה קישור?
(ל"ת)
באופן כללי כן,
ההבדל היחיד הוא שתפקיד כמו שלי יש רק אחד בכל חיל האוויר, אני בעצם מרכז את הבקשות של הבסיסים השונים בחיל וצריך להתמודד ולשבור את הראש מול אכ"א, כדי לטפל בהן. למרות זאת, יש גם הרבה שעות מתות, דבר שיוצר חוסר איזון. לפעמים מלא עבודה, לפעמים פשוט שעות מתות שמועברות ע"י משחק בגלקסי, כתיבה, קריאה, או ישיבה חסרת מעש. וזה עוד בלי להזכיר את כל התורנויות השטותיות.
שאלה
"… ולקראת הסוף ובסוף – הוא ממש פרו-צבא. כלומר, אתם תראו במשך שעה וארבעים למה הצבא עשוי להיות גוף מאוד מטופש המון פעמים, אבל בסוף יבוא איזה זקן מטיף עם מקל ויגיד לכם "נו אז מה? תודו, שהיה כיף, אתם עוד תתגעגעו למקום הזה, תראו כמה חוויות צברתם כאן!""
איפה ראית את זה בסרט?
נראה שהרבה מהטענות שלך כלפיו נובעות מאותה נקודה, מכך שלדעתך הוא לא הולך עד הסוף ונהיה פרו-צבא. אבל אני לא ראיתי בסרט, גם בסופו, שום דבר כזה. איפה יש מסר כזה בסרט, לדעתך?
יכול להיות
אבל בתור מישהו שלא שירת בשלישות, בדיוק כך חוויתי את השירות של אלה שכן. ונראה לי שזה די נפוץ.
(זה הגיוני?)
ספויילרים, הם לא תמיד דבר רע. מסתבר.
הספויילר של אביעד ובעיקר הפרשנות שלו ממש עשו לי חשק לראות את הסרט ולבדוק אותם בעצמי.
זאת המלצה?
לכל מי ששוקל לקרוא את הספוילר
המושב המהולל לפני הדלת האחורית!
שם אין רחשי מנוע קיצוניים מדי וגם לא מרגישים את ברכיהם של ישראלים ממוצעים (קרי, לא גבוהים במיוחד) ננעצות בגב המושב כי הם מתקשים לשבת בנוחיות במושב שבנוי לאנשים הגבוהים מהם.
פאק, אני שונא ליסוע באוטובוסים בין-עירוניים.
זה קאט גאוני שכזה,
אתה לא יודע אם היא תתישב או לא, אם היא תישאר לעמוד כנראה שהיא עוד לא התעוררה (או עוד לא השתחררה) :)
כשראיתי את הסצנה הזאת, זה מאוד הזכיר לי סיפורים על ההלם שמרגישים אסירים שהשתחררו מהכלא
לכאורה אירוע משמח – אבל אחרי פרק-זמן משמעותי שבו ניהלו את החיים עבורם, הם מבינים פתאום שעכשיו הם שוב אחראים לניהול החיים של עצמם – וזה מלחיץ ומפחיד ברמות שקשה לתאר.
שלוש נקודות
א – אמרו שהסרט קורע מצחוק, שנתפסות הלחיים. הסרט מצחיק, אבל לא עד כדי כך. הוא מצחיק כשצריך, לא בכח, מתוך הדמויות והסיטואציות ולא מתוך זיעה.
ב – נלי תגר, איפה היית עד היום?
היא גנבה לגמרי את ההצגה. איזו חמודה, איזו מוכשרת. קצת דומה למירב מיכאלי בצעירותה או שזה רק אני?
וכמובן גם תמרה קלייגון (מפתחות: ניסן נתיב עירום רוסית) בתפקיד מצויין (אבל עם כזו כתיבה מעולה זה אולי תפקיד קל שכל אחד היה מצליח בו?)
ג – יש איזשהו פרוייקט שיובל סגל לא משתתף בו? כנראה שרק בפרסמות לישראכרט.
ד – אחלה סרט. אין שום סיבה לא להשאיר אותו בקולנוע עד שכל הצבא רואה אותו. ואז הי"בניקים שיהפכו בינתיים לחיילים. ואז הי"אניקים. וכך הלאה.
ה – מזל שכבר סיימתי עם הצבא. הסרט הזה מחזיר קצת את הייאוש הצהלי.
כל כך מגניב.
אני חושב שזאת המילה הנכונה – מגניב. אבל בבולד, בפונט עצום, ועם כמה וכמה וכמה סימני קריאה, בקול רם – אלוהים ישמור, "אפס ביחסי אנוש" כל כך מגניב!!!!
הוא שחור משחור, מטורף, מדויק לרמת התמונה של גולדה מאיר שתלויה לקצינה הפמיניסטית והעצובה על הקיר, כשעל השולחן שמולה ספל "המפקדת הכי יפה בצה"ל". ויותר מזה – אפי. לא במובן המושאל של המילה, כמו בטאגליין של "סקוט פילגרים נגד העולם", אלא אפי באמת – שנה שלמה בשלישות מסריחה בבסיס שיבזון (אני הכרתי אותו יותר בתור שיזפון-דיכאון, אבל הראשון יותר מצחיק) שמועברת לצופה עם יותר פאתוס ווסאחיסטי מ"בופור" של יוסף סידר (ואם תשאלו אותי, זוהר של "אפס ביחסי אנוש" אוכלת את לירז מ"בופור" בלי מלח. וזה בלי קשר לשם המקסים שלה). במודע לחלוטין – סצנת הפתיחה, שמציגה חיילים וחיילות כאחד שנאבקים על מקום שווה בנסיעה מבאר שבע לשיזפון (אם אני הייתי צריך לנסוע כל שבוע מחיפה לבאר שבע and than some גם אני הייתי מתבכיין כמוך. אני איתך, דפי), מובאת לנו באותה רצינות שבה ספילברג ביים סצנות מסוימות מתוך "טוראי ריאן".
אוקי, האנלוגיה האחרונה היוותה באמת הגזמה פראית. פשוט ככל שאני יותר חושב על הסרט, ככה אני אוהב אותו יותר. אבל יותר מזה שאפשר לראות איך האנלוגיה הזאת, לא רק לסרטי מלחמה אמריקאיים, אלא לסרטים אמריקאיים בכלל, לא הייתה בראש מעיניה של גברת לביא. בניגוד לקודמו בז'אנר ה"היי, אפשר לבדר בעברית!", "מי מפחד מהזאב הרע", "אפס ביחסי אנוש" נגוע במינימום אמריקניזציה (אולי חוץ מהסצנה בה זוהר קוראת לאירנה "סייקו"). לא רק זה – ככל הזכור לי, אין לאורך כל הסרט עצמו ולו שיר אחד באנגלית (למעט בכתוביות הסיום). פחות "ביטלס", יותר "כוורת" ו"מוניקה סקס" ("התשמע קו התשמע קוליייי רחוקי ש רחוקי שליייי התשמע קו התשמע קולייי באשר הנךךךךךךךךך"). ובאופן כללי, עד כמה שנחמד לומר ש"אפס ביחסי אנוש" הוא הגרסה הנשית של "גבעת חלפון אינה עונה" או הגרסה הגברית של "MASH", הוא פשוט "אפס ביחסי אנוש". הוא חדש, הוא טרי, הוא מרענן, והוא סרט ביכורים נטול כל בוסריות.
אני מסכים עם דורון שמעט וירטואוזיות לא הייתה הורגת אף אחד, וגם בסצנות הטובות ביותר בסרט יש תחושה מעט טלוויזיונית, אבל אני חושב שהדרך בה לביא ביימה את "אפס ביחסי אנוש" אמורה להיות מדריך כיס לכל במאי בסרטו הראשון. מבחינה צורנית, הסרט הוא אפקטיבי ככל האפשר. כל בחירה צורנית כלשהי באה על מנת לשרת ולקדם את העלילה. לביא השיגה לעצמה לסרט את ירון שרף – אחד הצלמים הכי טובים במדינה ("שבעה") – ובכל זאת, אין שם שום פריימים שהם יפים לשם היופי. אין שם רגעי שופוני מבחינת הצורה של הסרט. שרף עושה בסרט עבודה יעילה ככל האפשר – הוא משרת אך ורק את התסריט, ולא את האסתטיקה החיצונית של הסרט. בסרטיה הבאים, אני בטוח שהיא תוכל גם להרהיב.
בא לי עוד.
נדמה לי
שהיה איזה שיר באנגלית ברקע בשק"מ.
משהו בצילום של הסרט
החזיר אותי לבסיס שלי (גלילות) בצורה שלא חוויתי בשום הזדמנות אחרת, לא בחלומות, לא במפגשים עם אנשים משם. היא באמת הצליחה בזה מאוד מאוד, ואולי הדיוק בהצגת העולב באמת עלתה לה קצת בתחום היופי, אבל זה משרת את הסרט.
האמת היא שאני קצת נעלב
עוד לא ראיתי את הסרט, אני בטוח שהוא מצויין. אני נעלב מהתגובות המזדהות – כאן ובעמוד הסרט.
תראו, הייתי האתלט הכי גרוע בכיתה שלי. רזה, ממושקף מכתה ו', האחרון שבוחרים בו כשמתחלקים לקבוצות בשיעור ספורט. זה שהולך ישר למדף של המד"ב והפנטסיה בספרייה העירונית – ומכיר שם את כל הספרים. הצבא שם אותי בגבעתי. מה לעשות, אולי לא אתלט, אבל בריא. לא הייתי רמבו בצבא. אף אחד אצלנו לא היה – למרות שראינו הרבה מאוד אקשן, זה תמיד היה אקשן מצער. בנוסף לכל זה – עבדנו ממש קשה. עבדנו ממש ממש קשה והיה חסר לנו כוח אדם. ממש חסרו לנו אנשים לביצוע המשימות ככה שלא ישנו או אכלנו כמו בני אדם – וזה, אחרי העובדה שניסו להרוג אותנו כל הזמן – היה ממש לא כיף.
אני לא יכול להגיד שלא הייתי בורג קטן מאוד במערכת. הייתי. אני לא יכול להגיד שלא היו ימים על גבי ימים של שעמום ובזבוז זמן. היו. אני אפילו לא אגיד שלא היה טמטום צבאי. היה. אבל בסיכום, עשינו דברים חשובים. זה היה חשוב מספיק שאני מוכן לחזור אל המערכת הדפוק הזאת ולהגיע כל שנה למילואים.
אני לא מאשים את הצבא בבזבוז הזמן שלכם. כן, אני בטוח במאה אחוז שלכל אחד מכם היתה סיבה מוצדקת להשתבץ במשרד, שם המערכת בזבזה אותו וגרמה לו לשחק סוליטר, או שולה מוקשים כל היום. אבל אני מתקשה מאוד להאמין שחלק גדול כל כך מקוראי עין הדג (הגברים) לא היו מסוגלים להיות קרביים. פשוט, ראיתי את התפלגות האנשים אצלנו. הרבה יותר דתיים, רוסים ואתיופים מחלקם באוכלוסיה. הרבה יותר אנשים מהדרום והמצפון, ממושבים, קיבוצים ועיירות פיתוח. כאילו שעיירות פיתוח או כיפה על הראש מגדלות גברים בריאים יותר מאיזור תל אביב. אני פשוט מסרב להאמין שבמדינת ישראל אחוז האנשים הלא בריאים פיזית ונפשית גדול עד כדי כך.
אני יודע שאצל בנות העניין שונה – שלא קשורה כ"כ הבריאות ויש הרבה יותר אלמנט של מזל ושקיימת המון אבטלה סמויה. אני פשוט מאמין שבמקום לשאוף להגיע לקריה כמו הדמות בסרט (שעוד לא ראיתי, כאמור) אפשר תמיד לשאוף לשנות ולעשות – וגם כאן, אני כנראה חי בבועה – משום מה חלק משמעותי מהבנות (נשים, היום) וגם הגברים הלא קרביים שסובב אותי דווקא עשו דברים משמעותיים בצבא שלהם. נכון, לא כולם – נכון, גם להם בזבזו את הזמן והצבא הוא אכן מטומטם – אבל איפה הקול שלהם? זה שאומר, בלי קשר לסרט (כי הוא כנראה טוב ומייצג מציאות) – אלא דווקא בקשר לתגובות ולביקורת: "החיים שלי לא היו כאלה. הצבא הוא לא (רק) סוליטר ושולה מוקשים. הסרט הזה אכן מבוסס על חוויות של המון אנשים – אבל לא על החיים שלי"?
העניין הוא שהפנו כבר מספיק זמן את האור לכיוונים עליהם אתה מדבר.
1001 סרטים נעשו על ההוויה הצבאית שלך, בעוד שסרט שמפנה את אור הזרקורים אל שירות הנשים בצה"ל לא נעשה ככה עד עכשיו (לפחות לא שזכור לי). היו המון אנשים שבזמן הילולת "ואלס עם באשיר", "בופור" ו"לבנון" יכלו להעריך את האומנות אבל לא להסתכל על המסך ולומר "הנה אני", ובגלל זה עכשיו, מול "אפס ביחסי אנוש", יש כל כך הרבה קולות שנזכרים בכך ששירותם הצבאי הסתכם בגריסה, קפה ו"שולה המוקשים".
ממה אתה נעלב?
יש כ-2647 (בהערכה גסה) סרטים ישראליים על הצבא. בערך 2646 (שוב, הערכה גסה) מהם מציגים את הצדדים החשובים והמעניינים של העסק, ואת האקשן המצער. יש סרטים פרו-צבאיים וסרטים אנטי-צבאיים, אבל אם יש גוף אחד בארץ שלא יכול להתלונן על ייצוג-חסר בקולנוע, זה הצבא.
והנה, יש סרט אחד – אחד! – שמתייחס לצד של הצבא שבדרך כלל מתעלמים ממנו לחלוטין: השעמום, עבודות הרס"ר, חוסר המשמעות, האבטלה הסמויה. זה דבר שלא רק שהוא קיים – הוא חלק גדול עד מכריע של החוויה הצבאית של… כולם, בעצם. הרי אתה מספר שאפילו אצלך לא היה מחסור בשעמום, ביזבוז זמן וטימטום. אז איפה הבעיה? כל כך מפריע לך שיש סרט אחד שעוסק בשיגרת השיעמום הצה"לית – שכפי שאתה אומר בעצמך, אינה מנת חלקם של ג'ובניקים בלבד? אתה שואל איפה אלה שעשו דברים משמעותיים בצבא, "איפה הקול שלהם"? הוא נמצא בכל שאר הסרטים שעשו על הצבא בכל תולדות הקולנוע הישראלי.
אם יש פה משהו מעליב זה ההכללה המשתמעת מהאופן שבו אתה מתייחס למגיבים כאן. "אני בטוח במאה אחוז שלכל אחד מכם היתה סיבה מוצדקת להשתבץ במשרד". וואלה? אתה חושב שכל אחד ואחד מהמגיבים פה שירת במשרד. וכולנו גם מתל אביב, ושאין פה דתיים, רוסים ואתיופיים. טוב, אז, מהיכרות קלה עם אוכלוסית המגיבים כאן – וואו, הצלחת לטעות בכל סעיף וסעיף.
(אגב, אני לא מדבר בשם אף אחד אחר כאן, אבל היי, אני דורון. מושבניק, מהצפון, פרופיל 97, חיל הים, קיבלתי משכורת לוחם 32 חודש, הייתי במשימות מעבר לגבולות המדינה, מעולם לא גרתי בתל אביב אפילו דקה. ובכל זאת, כחלק מהשירות הצבאי גם גרסתי דיסקטים).
היי רד פיש,
לא התכוונתי להגיד שאין מספיק סרטים על הצבא, או שאין מספיק סרטים על מלחמות וקרביים. יש יותר מדי מהם, אני לא אוהב את רובם וחושב שהייתי מסתדר היטב גם בלי הישראלים שבהם. אני לא אוהב את חווית הצבא שלי ואני לא מאמין שיש צורך להציג או להעצים כזאת שדומה לה. להפך, אני שמח מאוד שעושים סרטים על נושאים שבד"כ לא מיוצגים היטב, או בכלל בתרבות.
הבעיה שלי היא ממש לא הסרט או הייצוג של הצבא בתרבות הישראלית. אפילו חזרתי כמה פעמים על העובדה שאני בטוח שהסרט טוב – וסרט טוב נמדד בעייני קודם כל בזה שהוא מציג נושא מעניין. הבעיה שלי היא התגובות לסרט. אני לא יודע אם היה לך זמן לעבור על התגובות בעמוד שבו פרסמת את הטריילר או אפילו להסתכל במבט בקורתי על התגובות כאן. אפילו בביקורת שלך זה מופיע – הטענה שהסרט הזה מבוסס למעשה על החיים של כולנו. שכולנו נמצא את עצמנו שם. שהסרט הזה מעניין לא כי הוא מראה נושא או זווית שלא דיברו עליה עד עכשיו – אלא שזאת הזווית הנכונה והעיקרית להסתכל על הצבא. התגובות מלאות בסיפורי זוועה על איך הצבא בזבז לאנשים שנתיים או שלוש וההרגשה המצטברת כשקוראים אותן היא שחלק גדול מאוד מהמגיבים מזדהה עם טענה מרכזית אחת: הצבא הוא בזבוז זמן וטמטום במקרה הטוב, ומעודד התאבדות בני נוער במקרה הרע – ולמעשה טוב שחשפו את העובדה שרובנו היינו מיותרים בו. לא סתם אפשר למצוא תגובות כמו "לקרוא את התגובות כאן בעיינים של חרדי…".
אני מתנצל אם מישהו נפגע מההערה שלי לגבי המשרד. היא היתה אמורה להביע משהו אחר – שלמרות הטמטום וחוסר היעילות המובנה – אפשר לעשות גם דברים משמעותיים בצבא.
אז לא – אני לא שואל "איפה הקול הקולנועי של האנשים שעשו דברים משמעותיים". זה לא מעניין אותי. מטרידה אותי ההתגייסות ההמונית למטרה ההפוכה – הנסיון לצייר את הצבא כסמטוחה אחת גדולה של בזבוז זמן שכולנו לקחנו בה חלק.
אני הייתי לוחם ( תותחנים זה קרבי, שקט!) ומפקד ואישתי הייתה פקידת שלישות. החוויות שלנו מהצבא היו כל כך שונות שכל פעם שאנחנו מנסים לדבר עליו זה ברור שאנחנו מדברים על שני מקומות שונים לחלוטין – אני מדבר על מקום שבו באמת הייתה תחושת עשייה עם תפקיד כלשהו והיא מדברת על מקום שבו מעבר לכך שהיא לא עשתה כלום בריבוע, הדרג הפיקודי שלה היה לקוי בצורה בלתי ניתנת לתפיסה. לכאורה הסיפור מלמד על כך שיש ויש אבל למרות שאני לא בטוח במספרים האלה, המפקד שלי בצבא באחד מניסיון הרעלה כזה ואחר סיפר שבצבא היחס לוחמים-לא לוחמים עומד על משהו כמו 10-90 (עוד פעם, לא יודע אם נכון או לא). נגיד ותוסיף להם עוד 30 אחוז שמרגישים שהם עושים משהו ביום-יום? עדיין משתקפת תמונה בה לרוב האנשים ששירתו בצה"ל הסרט מצייר חוויה דומה למה שהייתה להם.
בנוסף לזה, מעבר לבזבוז זמן שאני מסכים שלא הרגשתי, הסרט מצליח להעביר תחושות צה"ליות אחרות שהם כן תקפות ללוחמים – דרג פיקודי בעייתי, יחסי אנוש בעייתיים, אטימות לגבי נהלים. ולכן גם אם הסרט לא בדיוק מתאר את כל מה שעשיתי, הוא כן מתאר את הדרך שבה כשעשיתי משהו כיצד הוא נעשה ולכן נוצר מצב שהוא מדבר, גם אם בעקיפין, עליי.
בצבא יש הרבה בזבוז זמן.
בכלל, חוויית השעמום, כמו גם ההרגשה שאתה נמעך על-ידי מערכת גדולה שלא רואה אותך בכלל, הן עניין משמעותי מאוד בשירות הצבאי של הרבה מאוד אנשים. לא רק בארץ, בעולם (ראה "מלכוד 22").
זה לא נכון לגבי כולם, אבל זה נכון לגבי הרבה מאוד אנשים, לפחות בחלק מהשירות הצבאי שלהם. אני, למשל, שירתתי בעבודה משרדית, אבל דווקא מעניינת וחשובה. ועדיין, מדי פעם הצבא דרך עלי בצורה כל-כך חזקה, וכל-כך אדישה ולא אישית, שנשמתי כמעט פרחה; ועדיין, חלקים ניכרים מהזמן שלי הועברו בטחינת מים, ייצור מסמכים מיותרים, ושעמום משתק.
לצה"ל, באופן טבעי, יש ייצוג ניכר בתרבות הישראלית לאורך השנים: בספרים, במחזות, בטלוויזיה, בסרטים. גם מגוון הז'אנרים הוא יפה: דרמות, אקשן, קומדיות. אבל, איכשהו, חוויית השעמום כמעט ולא זכתה לייצוג. אולי זה בגלל שלא נעים לומר שכמעט כל אחד מאיתנו בזבז, במובן הכי מילולי של המילה, חלקים משמעותיים מהחיים שלו. לך תדע. בכל מקרה, השעמום כמעט ולא הופיע בייצוגים התרבותיים – וזאת למרות שבחיים, כאמור, הוא דווקא היה נוכח מאוד.
אז כשסופסוף יש ייצוג גם לשעמום, ועוד ייצוג עשוי טוב כל-כך, אנשים מתלהבים. זה לא אומר כלום על היחס האידיאולוגי שלהם לצבא; זה לא אומר כלום על הבחירה שלהם להיות ג'ובניקים; וזה לא מעביר ביקורת, או תומך, בשום דבר. זה פשוט מלהיב כשאתה מוצא שמישהו נותן קול לחוויות שאתה מזדהה איתן במקום שבו לא מצאת את הקול הזה קודם.
שקרן, ידוע ששירתת בחיל החלל.
(ל"ת)
מצטער אבל אתה לגמרי טועה
ראשית אני דתי. שנית אני בעל פרופיל קרבי. שלישית הצבא מסיבות טובות שלח אותי למודיעין שדה, מה שבפועל אמר ששירתתי במשרד כל הזמן.
והחוויות שלי במשרדים צבאיים של המודיעין לחלוטין מתאימות לאיך שמתארים את הסרט.
אני יכול לשעמם עד מות בתיאורים, אבל אני אסתפק באחד. בזמנו התקינו רשת מחשבים באוגדה שבה שירתתי על בסיס WIN 3.11. מכיון שאף אחד לא ממש ידע מה לעשות עם זה, הנפצתי ופניתי לאוגדונר בהצעה לעזור בהטמעה. נאמר לי שהיתה ישיבת מטה של הקצינים שבה דנו בהצעה שלי (כולה סמ"ר) והפלא ופלא אשרו אותה.
נראה לך שמשהו התשנה בשירות שלי? נראה לך שמשהו זז? המקסימום היה שהרמ"ט בקש ממני לעזור לו להכין טבלת ארגון בעזרת הכלי של פאופוינט. או מדי פעם שאיזושהו קצין מטומטם השתמש בדיסקט (במקום לשמור על הכונן הקשיח שבנוי לכתיבה ומחיקה) לכתיבת מסמך וורד והמסמך נהרס קראו לי לנסות לשחזר אותו מהדיסקט.
אז עם כל הכבוד, לא כל מי שיש לו פרופיל קרבי אכן יכול וצריך לשרת בקרבי, וגם מי שרוצה לתרום ולהגדיל ראש יותר מדי פעמים נתקל בצה"ל.
וגם כשהיו (מעט) דברים משמעותיים (נגיד תרגיל מפקדות) סוליטר או כל מקבילה שלו מלא את הזמן המת (שיש המון המון ממנו).
את שני הדברים שציינת
הכנת טבלאות בפאוורפוינט ונסיון נואש להסביר לקצין (קצין שלישות, אגב) שצריך לשמור על המחשב לפני שסוגרים אותו ואי אפשר לשחזר קובץ מהאוויר, עשיתי גם אני. כדי להגדיל את התחושה שהייתי לחלוטין מיותר לצה"ל, לא היה בכלל שם לתפקיד שלי. אחרי שעזבתי קורס תאום וקישור מסיבות אישיות, התגלגלתי ליחידה של חיל החינוך במחנה 80, שכבר אז היה ידוע שתפורק ותועבר לבסיס אחר בתוך כמה חודשים. הייתי אמור לעבור קורס בשביל לשרת שם, אבל לא עברתי, כי ידעתי איך להשתמש בוורד. הייתי יכול להיות אחד מחבורת עובדי הרס"ר בבסיס, שעיקר תפקידם לחתום על פסים כשהרס"ר לא נמצא, אבל הרגישו שזה בזבוז של הנתונים שלי (ידעתי וורד!).
השתחררתי כעבור חודש וחצי, אבל נעשתי ממש טוב בסוליטר על הדרך. התרומה היחידה שלי הייתה לעזור לכמה חיילות מקורס מ"כיות לשמור על דיסקט קובץ גדול במיוחד ולמנוע מהן לפספס את האוטובוס. זה ברצינות היה הדבר המשמעותי היחיד שעשיתי בכל הזמן הזה.
לא הבנתי
השתחררת חודש וחצי אחרי ההכשרה שלך? כלומר, כמה חודשים אחרי הגיוס?
השתחררתי אחרי ארבעה חודשי שרות
לא הייתה לי הכשרה. פשוט ידעתי לעשות דברים פשוטים שחצי מהאנשים בבסיס צריכים קורס בשביל לדעת.
אתה יוצא מנקודת הנחה שאתה יכול לבחור את הנתיב בו תשרת בצבא
וזו הנחה שגויה. גם אם יש לך פרופיל קרבי, לא בטוח שתשרת בתור לוחם.
לי לדוגמה, יש פרופיל קרבי, שלא משקף את מצבי הרפואי (כי יש לי פריקת כתף מולדת שאם הייתי מדווח עליה הפרופיל שלי היה מורד לדרגה כזו שהתפקיד היחיד שהייתי יכול לקבל זה מש"ק סוליטר, ולכן הסתרתי את זה מהצבא). כשהייתי לפני גיוס, עברתי מיונים למסלול התנדבותי ואחרי שהתגייסתי אליו, ועשיתי טירונות קרבית (03, של שיריון) ועוד הכשרה מקצועית, הבנתי שזה לא מה שחשבתי וזה לא מה שאני רוצה לעשות בשירות שלי. וחתמתי ויתור.
התפקיד שהצבא מצא לי אחרי זה היה תפקיד "תומך לחימתי" – שזה לא ג'ובניק מוחלט – לא עבדתי במשרד, לא הייתי בבסיס פתוח, ואפילו הייתי בתוך לבנון במלחמת לבנון השנייה (מוצב שנמצא במובלעת קטנה, אבל היי, אני מחשיב את זה בתור החתמת דרכון). מצד שני, היה לי הרבה סוליטר, קצת שולה המוקשים, הרבה שק"ם, הרבה אנשים שהלכו לקב"ן כי הם רצו הקלות, אפטרים באמצע שבוע, וכו'. אני, ועוד הרבה אנשים אחרים שאני מכיר, יכלו לתרום הרבה יותר, וגם רצו לתרום הרבה יותר. אבל הצבא היא לא תוכנית לבקשתך (כפי שהסבירה לי הקצינת קישור כשסרבתי לקבל את השיבוץ) ולהרבה אין את הכוח להלחם בביוקרטיה הנוראית שדרושה כדי לקבל תפקיד אחר. אם הייתי יכול לקחת את כל "רגעי הסוליטר" ולהחליף אותם במשהו יותר פרודקטיבי? הייתי עושה את זה כהרף עין. אבל אי אפשר.
(ואני לא חושב שיש קשר בין איזור מגורים. אני גר כעת בתל אביב, אבל את 24 השנים הראשונות של חיי ביליתי בקרית מוצקין החביבה. אני לא מרגיש שהמעבר שינה את ההשקפות שלי לגבי השירות הצבאי).
יאי
סוף סוף מישהו חוץ ממני משתמש בביטוי מש"ק סוליטר.
אני חושב שאני בין הצופים היחידים שבאמת היה מש"ק שלישות בשיזפון
אני לא חושב שיש הרבה אנשים שיכולים להגיד שעשו סרט, ועוד אחד מעולה, על החוויה האישית שלהם. אני הייתי מש"ק שלישות במפקדה באותה יחידה בשיזפון (חטיבה 460). ראיתי את הסרט עם עוד 2 מש"קי שלישות ונהנינו מכל רגע.
בכל סצנה בסרט הרגשתי שהבמאית, טליה לביא, באמת הייתה שם ובאמת יודעת איך הדברים האלה עובדים וכמה שהצבא מצד אחד מיותר ומצד שני מלא בחוויות נפלאות שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר.
הרבה נכתב על הבימוי המעולה, המשחק המשובח והעלילה המצויינת ולכן אני אדבר רק על הצד שלי בתור מש"ק שלישות שדווקא לא היה כל כך מתוסכל אבל היה מוקף מכל עבר בדפיות, זוהריות ופרחות ששרות כל הזמן.
הסרט נאמן לפרטים הקטנים עד הסוף, דברים כמו הטפסים שאיתם החיילות עבדו או הקלסרים שלא רק נראים בדיוק כמו הקלסרים שהיו אצלי במשרד אלא גם מסודרים בסדר הנכון פשוט הדהימו אותי. אפילו העובדה שרק על הנשקייה שומרים לבד ובשאר העמדות בזוגות נכונה. גם התופעה של יצירת תפקיד לא קיים לחיילים פשוט כי הם לא טובים בשום דבר זה דבר שבאמת קורה (מש"ק דואר למשל זה תפקיד שקיים עד היום לדעתי, למרות שכבר מזמן אין דואר. מדובר היום באחראי על חבילות הממתקים שנשלחים ללוחמים ובפועל זה חייל או חיילת שלא עושים כלום).
בכל זאת, היו כמה דברים שכן הפריעו לי באיך שהסרט הראה את התפקיד ואת ההוויי בבסיס.
קודם כל מהסרט היה אפשר לחשוב שכל החיילים בשלישות באמת לא עושים כלום ורק מכינים קפה ומשחקים שולה (אצלינו הלהיט היה בכלל סוליטר עכביש) וזה לא ממש המצב. תמיד יהיו את החיילים הבעייתים אבל שלא כמו בסיסים "ג'ובניקים" בהגדרה כמו הקריה, שיזפון (וחלק משאר הבסיסים בדרום) הוא לא בסיס של ג'ובניקים, הוא בסיס הכשרה של לוחמים (שריונרים במקרה הזה) וגם הפקידות שם נחשבות כ"תומכות לחימה". המשמעות של זה היא שיש יותר אווירה של צבא ושל "שליחות" וחלק גדול מהחיילים שם, גם הפקידים, באמת מאמינים במה שהם עושים. חלק מהחיילים יעבדו מהבוקר עד הלילה ולא ישחקו במחשב לשנייה ובסרט לא הייתה אפילו דמות אחת שהתנהגה ככה (חוץ מהקצינים, כמובן).
עוד דבר שהפריע לי הוא (ספוילר) שנורו בבסיס 2 יריות ואף אחד לא התייחס לזה. בפועל אם שומעים יריה כל הבסיס יעמוד על הרגלים עד שיגלו מה קרה, בעיקר מחשש להתאבדות ופחות מחשש לחדירה או פיגוע. בסרט כולם התעלמו כאילו כלום. אבל מלבד הדברים האלה אני חושב שהסרט העביר מעולה את השירות של תומכי הלחימה (בסרט אין ג'ובניקים שעובדים מ9 עד 5, כולם שם הם חיילים שנשארים לישון כל השבוע בבסיס ונחשבים כתומכי לחימה לכל דבר) והוא בהחלט אחד הסרטים הישראלים הטובים שראיתי.
אז בתור מישהו ששירת בשיזפון
אחרי שעיקלתי את הסרט, נשארה במוחי שאלה בוערת ומאד חשובה: עד כמה הייצוג של הבסיס הזה בסרט מדוייק גאוגרפית? הבנתי שלא צילמו אותו בבסיס עצמו, אבל השחזור מדוייק?
דיי דומה
אומנם הבסיס הרבה יותר גדול ממה שהוא נראה בסרט (יש שם אלפי חיילים, זה אחד הבסיסים הגדולים בצה"ל לדעתי) אבל המשרדים והמגורים נראים מאוד דומים למה שהיה בסרט, ברמה שהפתיעה אותי מאוד לטובה.
אבל ישנם דברים שכן שונים במציאות:
1. אני לא חושב שיש קצינים שהם לא קציני מטה בכירים שיש להם חדר לעצמם, לרוב יש 2-3 קצינים בחדר. (וכמובן שאין פרטיות בכלל)
2. החדר אוכל נראה אחרת לחלוטין וגדול בהרבה מהחדרון שבו צולמה הסצנה בסרט.
מוזר, ממה שאני זוכר
(הייתי בשזפון ב- 1996 למשך חודשיים שלושה בזמן שחיכיתי להשלמה לרובאי 03) אזור המפקדה בשיזפון נראה די שונה – אין פריקאסטים, הכל זה בנייני בטון יותר גדולים והרבה יותר, טוב, לא בדיוק "יפים" אבל אסתטיים – הכל יותר מסודר כי כל הבסיס נבנה פחות או יותר בבת אחת ולפי תוכנית. אני זוכר לא נכון?
למען הסר הספק, הסרט לא צולם בבסיס צבאי
צה"ל בחר (מסיבות לא מפתיעות כלל…) שלא לתמוך בסרט והוא נעשה לחלוטין ללא סיועו (וטוב שכך, כנראה).
באמת תהיתי לגבי זה.
(ל"ת)
בתור מי שמשרת שם עכשיו והחליט לתת צפייה נוספת לסרט בהתחשב בכך,
שמתי לב למשהו ניטפיקי מאוד אבל ממש משונה: הסרט הזה יוצר את הרושם כאילו לקצינים אין מדי ב'. רמה נמצאת על א' כמעט כל הסרט למעט סצינות בודדות, למרות שאין סיבה לכך.
האם נאמר בסרט שמדובר בשיזפון?
או שמדובר בבסיס-צבאי-לא-ספציפי-כלשהו-באמצע-המדבר-שרק-במקרה-דומה-לשיזפון?
נאמר.
למשל כשתהילה פוגשת את זוהר ודנה בש.ג. ומוודאת שהגיעה למקום הנכון.
בנוסף, תג היחידה שהחיילים עונדים הוא התג של שיזפון וגם קיים בשיזפון שטח אש ששמו ע'-4 (במציאות, העמדה היחידה בה שומרים בזוגות).
אבל הבסיס שבו הסרט צולם הוא לא שיזפון.
הבסיס שבו צולם הסרט אינו בסיס
(ל"ת)
אפילו לא בסיס אורתוגונלי?
(ל"ת)
שזה מפתיע,
אבל מיישב את התמיהה שלי בנוגע לשידוך הקיר.
נאמר באופן חד משמעי.
אפילו מזכירים בשלב מסוים את הכינוי שלו, שיבזון.
רק הערה קטנה על עניין תומכי הלחימה
גם לי יצא לשרת בבסיס הכשרה של לוחמים, במפקדה, וההתרשמות שלי היא שלא היה שם שמץ וזכר של "יותר אווירה של צבא ושל "שליחות" וחלק גדול מהחיילים שם, גם הפקידים, באמת מאמינים במה שהם עושים."
כל אחד והבסיס שלו.
אני חייבת להגיד כי זה סוג של גאווה מקומית (אוי כמה פתטי)
הסרט צולם בעיירת ערד. פשוט צבעו אותה, והיא נראתה בדיוק כמו בסיס. חבר שלי ראה את הצילומים.
זה קצת קצת עצוב
אם כל כך קל לגרום לערד להראות כמו בסיס צבאי. אבל ממש רק קצת, לפחות יש לכם מדבר :-)
זאת רק העירייה
באופן אישי תמיד חשבתי שהיא דווקא יותר מזכירה בית חולים וטרינרי
לא רק בערד, אאז"ן סצינות הפנים צולמו
במשרדים הנטושים של משרד החקלאות ברעננה.
עוד לא ראיתי את הסרט, ועלו לי הציפיות לגבי הקטע של הוראות פתיחה באש מכל הדברים בעולם
בעיקר כי הכי מצחיק שאני שמעתי בשירות היה "ווקף וואלה אנה מטבוחה".
וקפ וקפ ואלא אנא באטח'כ
(ל"ת)
אם זה משפר לכם את ההרגשה, השירות הסדיר זה שעון שוויצרי לעומת המילואים.
(ל"ת)
חוץ מכך שעל חיילי מילואים משלמים המון כסף.
(ל"ת)
על חיילים ו-לחיילים זה לא אותו דבר :)
(ל"ת)
לחיילי מילואים משלמים את המשכורת האזרחית שלהם.
זה סדרי גודל יותר מהעלות של חיילי חובה ובמקרים לא מועטים גם יותר מהעלות של אנשי קבע.
תלוי. אם יש לך רישיון נהיגה במטוס קרב -
אז משלמים לך על 50 ומשהו ימים בשנה, לפי מה שאומרים. בנוסף, משלמים עליך יותר כי בד"כ אתה משתייך למגזרים שהמשכורת האזרחית שלהם די גבוהה, לפי מה שאומרים. בנוסף, שעות מנוע של מטוס קרב זה עסק ממש יקר, לפי מה שאומרים.
אם יש לך רישיון נהיגה על משהו שאינו מטוס קרב אז לא משלמים עליך בכלל, כי ביטלו לך את המילואים. ואם אתה מסיע במלכודות מוות פוטנציאליות בני אדם חכמים ולא רק פצצות חכמות, זה לא רלוונטי. זה ממש חסכוני למדינה (פחות חסכוני בחיי אדם במלחמה הבאה, אבל היי, זה זניח).
לא אמרתי "משלמים לך".
אמרתי "משלמים". כי כשהצבא מזמין איש מילואים, הוא משלם את הסכום שהוא מרוויח באזרחות. לא משנה אם לוקחים רופא לתפקיד של רופא או סמנכ"ל לתפקידי תיוק.
המקור להרבה מבזבוזי הזמן בצבא הוא שחיילי חובה זה משאב מאד זול, אז לא ממש משנה מה התפוקה שלו – העיקר שיש תקן גדול. גם קבע ראשוני הוא לא יקר במיוחד. אבל זמן מילואים שמתבזבז הוא דבר יקר, ולא כולם מסוגלים להבין את זה.
זה בסדר,
לא ניסיתי לתקן את דבריך. באתי להרחיב ולמחות על המציאות ההזויה.
למתג סרט כ"התיאור הכי מדויק של חוויית הצבא שלכם"
לא בדיוק גורם לי לרוץ לקולנוע אם אתם מבינים למה אני מתכוון :)
אתם יודעים כמה זמן לקח לי להדחיק את כל החרא הזה?
הדחקה זה לא הדרך הכי יעילה להתמודד עם דברים
לצחוק עליהם עם אחרים עובד יותר טוב.
אבל הי אם זה עובד לך אז אף אחד לא מכריח אותך ללכת לסרט, זה לא כמו בצבא ששולחים אותך לאיפה שרוצים לפי "צרכי הצבא" "התאמה" ורק בסוף "הרצונות שלך".
אל תיקח אותי יותר מידי ברצינות
(ל"ת)
לגבי קליל לא קליל
הרבה יותר פשוט לקבל את זה אם מסתכלים על הסרט כקומדיה שחורה. ברור שכל אחד מאיתנו מכיר טיפוסים לא פחות הזויים ואכל כמה וכמה סרטים בשרות הצבאי שלו, אבל הסצנות המוגזמות בכוונה תחילה באות להדגיש את האבסורד שבשרות הצבאי. במיוחד כששלושת הסיפורים מתחברים אחד לשני ולא מדובר בסתם שלושה סיפורים מקריים…
זה אכן מה שהוא אמור להיות, להבנתי (וכך גם סיווגו אותו בוויקיפדיה)
(ל"ת)
מצחיק, לפעמים מאוד, אבל תפור קצת גס מדי.
(החמצתי את סצנת הפתיחה; הבנתי שהיא שחזור מדוייק של הקרב על האוטובוס לדרום, קרב שמתחולל בכל תחנה מרכזית כל יום א'. אני עד היום נוצר את ההזדמנות שבה הצלחתי לתפוס *שלושה* מקומות באחד הקווים לדרום באוטובוס של שבע וחצי). בכל מקרה, אין ספק שלכל מי שבילה במשרד צבאי אי-אלו חודשים מחייו הסיטואציות מוכרות מאוד מאוד. במיוחד הקצינה. היא שחזור מדוייק לחלוטין של קצינות אימתניות שעצבנותן גוברת ביחס הפוך לחשיבות התפקיד אותו הן ממלאות. הכתיבה טובה מאוד, ולא מעט סצנות ממש מצחיקות. למרבה הפלא, הסרט גם מסוגל להסתכל באמפטיה מסויימת על הנ"לית, ולא רק להפוך אותה לקריקטורה. זה די מרשים.
אבל, היה עדיין מה לשפר. היה מעבר בין בדיחות מצב לבדיחות 'וואו, נזל על מישהי רוק'!, ההתפתחויות בעלילה היו לפעמים צפויות חצי שעה לפחות מראש, והסצנות הטראגיות היו תקועות בסרט בעזרת הלמניה כבדה במיוחד. המעבר בין רצינות לבדיחה פשוט לא עבד; זה היה נראה כאילו באיזשהו שלב יצאה הבמאית לאכול צהריים, ובנתיים החליטה עוזרת הבמאית שאם כבר אנחנו כאן, בואו נביים סצנה טראגית ורבת משמעות.
אני בטוח שבער לבמאית לומר משהו בעזרת הקטעים השחורים, אבל הסרט היה פשוט מוצלח יותר אם הוא היה שומר על האופי האנרכיסטי-מדוכא שלו באופן רציף.
מה שבטוח, הסרט לא מבוסס על החיים שלי, וגם לא על של אף חייל דתי.
בכל הסרט (שוב, לא ראיתי את סצנת הפתיחה, אולי התגנבה שם כיפה), יש דתי *אחד*. הוא מופיע לכמה שניות, והכיפה שלו היא אביזר מסגנון 'הדתי המגוחך' שהגשש המציאו באיזה מערכון, ונעשה בה מאז שימוש נרחב: הופעת הכיפה כנראה אמורה להעצים אלמנט קומי. *בדיוק* כמו הכיפה היחידה ב'מבצע סבתא', אגב.
מכל השאר יש: גברים, נשים, אשכנזיה, מזרחית, רוסיה, קצינה אתיופית (עם שלוש שורות, אבל קצינה!), אבל דתיים – אין. בכלל. לא ברקע, לא בקדמה, לא קצינים, לא חיילים. וזה לא שחסרים חיילים דתיים בצה"ל.
כמו שהזכרתי כבר יותר מפעם אחת, בקולנוע הישראלי, אלא אם הוא נכתב בידי דתיים או דתיים לשעבר, דתיים כמעט לא קיימים; וכשהם כן קיימים, זה בדרך-כלל בגלל שעושים סרט או סדרה על "העולם הדתי", כמו הריסון פורד אצל כת האיימיש. בשאר המקרים, אין. דתי לא 'סתם' נמצא באיזשהו מקום. דתיים לא יושבים במשרד, דתיים הם לא חלק מישיבות קצינים, הם לא יושבים בשק"ם ואפילו ברחוב ישראלי ממוצע הם לא קיימים. שנאוצר אמר לפני כמה ימים בדף של 'אפס ביחסי אנוש', ש"אם יש תחום שלא ממש אכפת לו מה הקהילה הדתית חושבת עליו, זה הקולנוע המיינסטרימי בישראל". אבל זה יותר מזה: בקולנוע המיינסטרימי בישראל, שלא מבויים על ידי דתיים, דתיים פשוט לא קיימים, אלא אם יש סיבה מיוחדת להכניס אותם.
למה זה, בעצם?
(ל"ת)
בלי להכנס לדיון ארוך, ובאמת סתם בשביל הסקרנות
רק רציתי להבין למה זה מפריע לך. אם היו מניחים כיפה על ראש אקראי של אחד החיילים (נניח כזה שיכול היה להיות דתי באותה המידה שהוא היה חילוני) – האם זה היה "מכשיר" את הסרט בשביל בתור סרט "שמיצג דתיים" בנוסף למגזרים אחרים?
וחוץ מזה – לא מבוסס **בכלל** על החיים שלך? האם הטענה שלך בעצם אומרת שאם יש דמות לא דתית בסרט, לא תוכל להזדהות איתה *בשום צורה* אם היא לא שותפה להשקפות הדתיות שלך? גם אם היא באותו גיל, באותו מגדר, באותן השקפות לגבי החיים שיש לך? האם השוני הדתי חוסם לך כל אפשרות להזדהות עם הדמות? כי איתי היו דתיים בבסיס, ואני די בטוח שהם חוו המון רגעים צבאים כמוני (לא כולם, אבל המון).
הקטע הוא שזה באמת ברמת הפרופס.
כשמדברים בסרטים אמריקאיים על ליהוק מונוכרומטי ועל המאמץ לתת ייצוג שווה לשחורים ולבנים בסרטים, אז כן נכנסים לבעיה ליהוקית (האם ללהק שחקן מסוים לשם הגיוון גם אם מולו עומד שחקן לבן יותר מוכשר, למשל) – לשים לדמות שגילם יובל סגל (הדמות הגברית עם כמות זמן המסך הגדולה ביותר בסרט, אני מעריך) כיפה על הראש היה יכול לפתור הרבה יותר בעיות הזה (וגם ליצור תחושה של יקום קולנועי אמין יותר, בסרט שממילא מקפיד על אמינות – מפקד שיזפון חובש כיפה זה תרחיש הגיוני לחלוטין).
ייצוג שווה או ייצוג פרופורציונלי?
אפרו-אמריקנים הם כ-15% מהאוכלוסייה בארה"ב, לא 50%.
מן הסתם יש אזורים (ניו אורלינס, בולטימור, הארלם…) או תחומים (כדורסל, אתלטיקה קלה, צבא, משטרה, פשע…) שבהם הם יותר, ולכן בד"כ בסרטים או בסדרות שעוסקים בהם אכן יש להם ייצוג גדול יותר.
אתה מתכוון, למה מפריע לי שאני אוויר מבחינת הקולנוע הישראלי?
אני לא טוען שתת-הייצוג מעיד על אפליה, או כל אחת מהטענות המקובלות לגבי תת-ייצוג (למעשה, כבר מזמן טענתי שתת-הייצוג של דתיים הוא הפרכה לא רעה לרוב הטענות, למעט למי שטוען שהם מופלים כקבוצה בישראל). אבל אני בהחלט טוען שזה מעצבן אותי שמבחינת במאי קולנוע, דתי 'סתם' לא קיים בעולם. שכשהוא מסתכל על העולם, גם במקומות שיש בהם המון דתיים (ובמציאות, תצטרך ממש *להתאמץ* כדי לא למצוא איזה חופן דתיים בבסיס צבאי גדול) – הוא רואה אוויר.
הטענה שלי איננה שאני לא יכול לחוות חוויות של מישהו שלא דתי (אם כי, מיינד יו, גם אני וגם החברים שלי החלפנו סיפורי צבא אחרים מבסרט, וגם השפה שונה במקצת). אני בהחלט יכול להזדהות עם חוויות של אחרים, גם לא מאותו גיל, מגדר והשקפה. למעשה זה קורה לי לא מעט. הטיעון שלי הוא, שמבחינת הסרט אני לא קיים. הסרט הזה, ובתכל'ס כמעט כל סרט ישראלי, הוא המקבילה של אותו גאון שביקש ממני להסביר לו, רגע אחרי שירדתי משמירה בקציעות ועדיין עם אפוד, קסדה ונשק עלי, "למה אתם הדתיים לא משרתים בצבא".
ובקיצור עוד יותר נמרץ: כשסרט שם פיל גדול כזה – או למעשה מוציא אותו החוצה – זה די מעצבן, את הפיל.
כמה בחורים יש בסרט?
נחזור לחוויותי בבסיס שלישות לרגע- לא כולל מילואימניקים, אני לא זוכרת יותר מחובש כיפה אחד בכל הבסיס. אני מניחה שסטטיסטית זה הגיוני משום שלא היו כל כך הרבה גברים בבסיס.
כן היתה בחורה דתיה, אבל אם לא נקלעת לאותו משרד יחד איתה, לא היה שום סיכוי שתדע את זה משום שמבחינה חזותית לא היה שום הבדל בינה לבין כל בחורה אחרת (היא לא לבשה חצאיות).
אני לא מתכוונת להתווכח עם הטענה הגלובלית שלך, משום שאני מסכימה איתה ככלל. יחד עם זאת, לא נעים לי לאמר, גם כשאני חושבת על חיי היום יום שלי (בעבודה של מבוגרים וכו') יש סביבי משמעותית פחות דתיים מחילונים כך שבמסגרת קאסט של סרט אני מניחה שדתי אחד יכול להיות מיצג סביר.
ברקע - לא מעט. מספר דו ספרתי לפחות.
(קצינים בישיבות, חיילים בשק"ם, אנשים שסתם זזים בפריים כשהוא בשטח פתוח, וכן הלאה).
וכן, ברור לי שאצל במאי קולנוע ישראליים יש 'משמעותית' פחות דתיים בסביבה, ועוד הרבה פחות מזה בתפיסה. 'אפס ביחסי אנוש' הוא בסה"כ מייצג של מגמה שקיימת אי-אלו עשרות שנים בקולנוע הישראלי.
ספציפית ב"אפס ביחסי אנוש", זו יותר פונקציה של ניצבים.
אני לא אתחיל להרחיב בנושא שבו אני לא מבין, אבל ככל הידוע לי, לא חסרות חיילות דתיות שמסתובבות עם מכנסיים (תיאורטית, רמה או אחת מהחיילות המזמרות בעצמה דתייה, אבל זה באמת עובר את גבולות הסספונד), גם עם חצאיות בצבע זית הוא לא מראה עד כדי כך נדיר. ב"אפס ביחסי אנוש", הגברים ברובם מהווים רקע. כמו הסדרה "כתום זה השחור החדש", אני מעריך שיותר מ-90 אחוז מה-speaking roles בסרט הן של נשים. להניח כיפה על ראשים של כמה מהניצבים הגברים באמת לא היה גורע דבר מהסרט, אלא רק מוסיף לו לאמינות (הקיימת ממילא).
ומה עם להניח כיפה על אחד מראשי הנשים?
(ל"ת)
ועל הכיפה יהיו האותיות ב-כ-ד-ל?
(ל"ת)
ומה עם להיזכר שבנות דתיות
יכולות לפטור את עצמן משרות בצה"ל על ידי הצהרה פשוטה (וחלק ניכר מהן אכן עושה זאת), כששאר הבנות החילוניות נאלצות לתת שנתיים מחייהן לצבא, מי במשרה מעניינת ומי בהכנת קפה וגריסת ניירות?
לא מספיק שיש כאן במציאות אפליה מובנית של בנות חילוניות, אבל אחרי זה עוד להתלונן למה לא רואים ייצוג ראוי של דמויות דתיות בסרט על נשים בצה"ל? אין גבול לציניות?
אז אני מתפלא שאף אחד עוד לא אמר את זה, אבל אולי זה דווקא ייצוג ראוי?
החמצת. הוא, כמוך, התכוון לרדת על דתיים. לא לחפש ייצוג לדתיות.
מה שכן, אם כבר העלית – אין ספק שאילולא העירום והשפה בסרט, "אפס" היה כלי תעמולה מצויין בידי החרדים נגד חובת הגיוס.
האמת שלמעשה ניסיתי לענות לטיעון שלך,
רק במקרה דרך תגובה אחרת.
וגם בלי לענות לו.
למעט אם התכוונת לשים גם את עצמך בצד של השואל מקציעות.
זה לא היה מוסיף כלום, בעיניי
כפי שכתבת קודם, זה ברמת הפרופס. כיוון שכך, זה פשוט חסר משמעות. זה לא היה משנה בסרט שום דבר מהותי, ולתקוע לאיזשהו ניצב כיפה על הראש רק כדי לצאת לידי חובה זה… לא יותר מלצאת לידי חובה. אין בכך שום ערך מוסף.
נו, אז את חולקת את נקודת המוצא של רוב הקולנוע הישראלי:
צריך *סיבה מיוחדת* כדי להראות דתי. ברירת המחדל – שהוא לא נמצא.
(נסי ההיפך: אם זה רק פרופס, דמייני סתם סרט ישראלי על צבא שבו כל החיילים, לא מחלקת בני"ש, חובשי כיפה. למה לא בעצם? אין סיבה להכניס גלוי ראש רק כדי לצאת ידי חובה…)
לא סיבה מיוחדת, סתם סיבה תסריטאית, עלילתית, בהתאם לסיפור
זו לא בררת המחדל שהוא לא נמצא, אבל זו גם לא בררת המחדל שהוא כן נמצא בהכרח בכל מקום (וכבר פירטתי לעיל, לא רואה טעם לחזור על הדברים). אתה חי כנראה בסביבה עם הרבה דתיים ולכן נראה לך שיש הרבה בכל מקום; אצלי זה להפך (גם בצבא). ושוב, אם בסופו של דבר זה מגיע לרמת הניצבים ותו לא, רק כדי לצאת לידי חובה, אני לא חושבת שזה באמת משנה או מוסיף משהו. זו הייתה הנקודה.
כנ"ל. לא זוכרת כמעט דתיים ששירתו איתי
ביחידה שלי (בבסיס השלישות הראשי, אגב, אם כי לא מפקדת השלישות עצמה) וגם בבסיס כולו לא היו כמעט דתיים. ביחידה עצמה אני לא מצליחה להיזכר באף אחד, אולי היה, לא מישהו שעבדתי מולו או הייתי בקשר איתו. בבסיס אני בטוחה שהיו פה ושם, אבל זה לא היה בולט. לא זכורים לי חובשי כיפה בכלל. גם אם היו פה ושם, הם היו מיעוט מבוטל. ספציפית אצלי בענף לא היה ולו דתי אחד (וגם לא דתייה). בקיצור, מבינה את הנקודה שלך, אבל אני לא חושבת שזו בעיה או הדרה, מכיוון שהסרט מבוסס על החוויה האישית של היוצרת שלו. גם לו אני הייתי צריכה ליצור סרט על החוויה הצבאית שלי, סביר להניח שלא היו בו חופשי כיפות. אפשר אולי לשים איזה מישהו ייצוגי ברקע כדי לצאת לידי חובה, אבל זה נראה לי קצת אדיוטי.
זה יכול היה להיות משכנע אם ''אפס'' היה החריג ולא הכלל.
(ל"ת)
לא יודעת, אני לא צופה כמעט בסרטים ישראליים, אבל
בגדול, אנשים כותבים על מה שהם מכירים. אני יכולה לומר לך שבעולמי, בסביבה שמקיפה אותי, אין כמעט דתיים. אין לי חברים או משפחה דתיים במעגל הקרוב (יש במעגלים רחוקים יותר, כמובן, אבל לא כאלה שאני פוגשת יום יום), אין לי שכנים דתיים בבניין…
לעומת זאת למי שדתי יש מגע תמידי עם דתיים אחרים, אם לא בשכונת המגורים אז בבית הכנסת או בבית הספר או בבני עקיבא או באיזושהי מסגרת.
אגב, את אותו הדבר יכולתי לכתוב גם על מעשנים או אתיופים. בחיי.
וזה לא שחסרים אנשים כאלה, אלא שיש תכונות או אורחות חיים שמתקבצים סביב גרעינים מסוימים, ואם אתה לא בקבוצה, החשיפה היום יומית הישירה שלך אליהם הרבה יותר קטנה. לו הייתי צריכה לכתוב עכשיו סיפור או תסריט, כנראה גם אצלי לא היו דתיים. למדתי בבתי ספר חילוניים, בצבא לא שירתו איתי דתיים, גם בלימודים על תיכוניים לא היו לי חברים דתיים (אני זוכרת סטודנט אחד דתי בתואר השני, לא היינו חברים). זה פשוט לא משהו שהוא חלק מחיי ביום יום.
בסצנת הפתיחה אכן התגנבה כיפה.
היתה לכמה שניות, ונעלמה.
פספסת חצי מזמן הייצוג של דתיים בסרט.
אויש נו, זה כמו לומר שלא היו שם נוצרים ודרוזים
טליה לביא הביאה את החוויות האישיות שלה והן לא כללו כנראה יותר מדי חיילים דתיים, מי ישמע!
אויש נו, לא טרחת לקרוא הלאה. וחוץ מזה הלא ידוע שדתיים זה מצרך נדיר בצבא.
(ל"ת)
למה הסרט מסווג לגיל 14 ומעלה בקולנוע?
קללות? סצנת מין?
כן.
(ל"ת)
אל תראו את הסרט -
האמת היא שאני לא יודע איך לסיים את המשפט הנ"ל.
סביר להניח שהוא לא צריך להסתיים כמו שהוא, כי הוא סרט די סבבה. ואם כ"כ הרבה אנשים נהנו ממנו וטוענים שהוא מצחיק, אז כנראה שהבעיה היא אצלי. יש לי דלקת בקרום הצחוק, כנראה. כנראה שקומדיות פחות עושות לי את זה מאשר פעם, או שזה תלוי איזו. אין לי מושג.
סביר להניח שהמשפט הנ"ל צריך היה להסתיים ב"אם האולם שאתם יושבים בו הוא ריק ברובו". האם אולם מלא היה צוחק, ויחד איתו החיוכים שלי היו מתרבים ומעמיקים ומתפרצים? יתכן. אין לי מושג. לעולם לא אדע.
וכנראה שהבעיה היא בציפיות, כמו בד"כ. כולם טענו שזו קומדיה, שזה סרט מצחיק, שזה קאלט בהתהוות, בלה בלה בלה, מבצע סבתא. ואז אתה מגלה שזו דרמה שמכילה כמה בדיחות. זה? מצחיק? שופך? קורע? זיהיתי שם לא מעט בדיחות, חלקן גרמו לי לחייך ובודדות מאוד אף לצחוק קלות. אז אולי לאולם ולחברה שנמצאים בה יש יותר השפעה ממה שחשבתי. הרבה יותר השפעה.
(בעצם, גם את מבצע סבתא לא חיבבתי במיוחד. אחרי המווון שנים של האזנה למחמאות, צפיתי בו. בטלוויזיה, לבד. ככה יצא. והיה די סתמי)
אם הייתי בא לאב"א בציפיה לסרט דרמה עם כמה בדיחות, הייתי יוצא בהרגשה של סבבה. קיבלתי את מה שבאתי לראות. אבל באתי לקומדיה היסטרית וקיבלתי סרט דרמטי, ודי עצוב למעשה.
אולי זו נקודת המבט המפוכחת שלי על הצבא. אחרי שנים של הגעה למילואים כשאתה משתנה משנה לשנה והצבא ממש לא, הפער מתרחב, המוח מתנקה ופתאום רואים את הצדדים המטומטמים והטראגיים שבו. וזה כל מה שראיתי בסרט. דורות שלמים שמעבירים כמה שנים מהחיים שלהם במקומות שכוחי אל, רובם במשחק של "נדמה לי" ו"כאילו", חלקם חושבים שהם מנהלים את המדינה וחלקם באמת עושים את זה, ואני לא יודע מה יותר גרוע בהתחשב בעובדה שיום אחרי השחרור הם עדיין ילדודס שאין להם מושג מהחיים שלהם. דורות שלמים של אנשים שנאלצים להאבק עם מרפקים כמו חיות בעלייה לאוטובוסים, כדי שילמדו להתנהג כמו חיות ולשרוד בג'ונגל האזרחי גם כשיהיו גדולים, אחרי השחרור. דורות שלמים של אנשים שמעבירים את הזמן בבהיה, בחוסר מעש, בואקום מחשבתי, בעבודת ניירת, בהכנת קפה, בסידור אינסופי של מחסנים, בטרטורים, בהקטנת ראש מערכתית, בחוסר שביעות רצון במקרה הטוב ובדכאון במקרה הרע, בתסכול מתמשך, תוך דיפוזיה של היגיון עקום לתוך המוח שלהם, שלוקח לו זמן להתנדף. הרבה זמן. וכל זה עולה המון כסף. המון המון המון המון כסף. על מה? ומדוע? והאם אי אפשר לעשות את כל זה אחרת?
לא נותר אלא להעריך את הקצינים בדרגים הנמוכים שנמצאים שם ומנסים להחזיק את הדבר הזה שלא יתפרק.
הערב צפיתי בסרט דרמטי על אנשים ששורדים את השירות הצבאי, סרט די עצוב. אולי עם אולם מלא היו משובצות במשפט הקודם המילים "קומי" ו"מצחיק". בכל מקרה, בין אם קומדיה או דרמה, ראיתי את צה"ל במערומיו. וזה ממש עצוב.
(ועכשיו אקרא את כל התגובות לעיל)
ודווקא בגלל זה - תראו אותו
עובדתית אני מסכים עם חלק גדול ממה שאתה אומר, שזאת בעצם דרמה במסווה של קומדיה, אבל לדעתי זה אחד הצדדים הכי חזקים בסרט, ואחת הסיבות הכי טובות דווקא כן לראות אותו. האמירה שלו על חוסר התוכלת, אין האונים, ואפסות האדם מול המערכת הן שהופכות אותו להרבה יותר משמעותי ואפקטיבי מסתם קומדיה של דחקות.
תוחלת, תוחלת
תוחלת, לא תוכלת
אני מסכים.
יכול להיות סרט שהוא קומדיה וסרט אחר שהוא דרמה והמסר שלהם יהיה אותו מסר. כאן מדובר על סרט אחד, אבל בין אם אני ראיתי דרמה ורוב העולם ראה קומדיה, המסר הוא אותו מסר. רק שאני יצאתי בבאסה ורוב העולם יצא קרוע מצחוק. הרווח כולו לא-שלי.
אגב, לזכות הצבא צריך להאמר
שאמנם יש בסרט הרבה מהדברים שיש רק בצבא, אבל יש בו גם דברים מאוד ישראליים, ודברים מאוד אוניברסליים. לא מעט מהטמטום שמוצג בסרט קיים גם במקומות עבודה באזרחות, בחברה הישראלית בכלל ובחברה האנושית בכלל. זה לא קורה *רק* בצבא.
וגם זה עצוב, אם כי זה מה שמאפשר לאנשים להתחבר לסרט כזה גם בלי להיות פקידים בצה"ל.
בהחלט יש בו לא מעט רגעים דרמטיים
אבל אני חושב שהצופה נותן לרגעים האלו את הפרשנות – אם לצחוק או לבכות.
הצופה
והסביבה שהוא נמצא בה.
תמיד המעטתי בערך הסביבה, עד הסרט הזה. אין לי ספק שאם הייתי באולם נשפך, החוויה שלי היתה מתועלת יותר לכיוון הצחוקיה. עדיין הייתי שם לב לצדדים הדרמטיים, אבל בסופו של דבר, החוויה היתה שונה.
גורם גם לחשוב על הצחוקים המודבקים בסיטקומים.
גרמת לי לחשוב מחדש על הצפייה שלי
גם לי לקח זמן עד שהתחלתי לצחוק בסרט, באולם המלא בו הייתי. אבל חלק מהגדולה שלו זה השחרור הזה שהרגשתי שהוא עשה לי.
הדברים שהצחיקו אותי שם – הרדידות, העילגות, הסחיות – הם בדיוק אותם דברים שבזמן אמת בשירות הצבאי דיכאו אותי עד אפר. לא יכולתי לצחוק עליהם אז כי הם היו מרסקים אותי. כבר בטירונות 00 למדתי על בשרי שלתקן את המ"מית שלא יודעת איך מאייתים "ראשון לציון" יעלה לי בשעה ביציאה.
אז בהתחלה היה לי קשה בסרט כי הזדהיתי נורא עם המועקה והדכאון של הדמויות הראשיות, ואז באיזשהו שלב משהו השתחרר והבנתי שהפעם אני לא שם ומותר לי להגיב לטמטום הזה בצחוק גדול. מבחינתי זה היה נהדר.
גם אצלי הקהל באולם לא נשפך, כי זה לא סרט שופך מצחוק
זו קומדיה שחורה, כלומר הסתכלות צינית על החיים, אירוניה מרירה… אבל מוקצנת לפרקים לרמה שמכניסה נגיעות קומיות שהמציאות לרוב לא מאפשרת, כי רובנו בכל זאת ממוצעים יותר. אני לא מאלה שצוחקים בהתאם לסביבה אלא רק בהתאם לעצמי (אני יכולה להיקרע מצחוק לבד כשמשהו מצחיק אותי, ולשבת קפואה גם כשאנשים מתגלגלים מצחוק סביבי) ואני לא זוכרת שצחקתי בסרט… לידי ישב גבר שצחק בקול לא פעם, ולא ממש הבנתי למה. אבל נהניתי מהסרט כי הוא היה עשוי היטב ואהבתי את הקטעים ההזויים והמוקצנים שבו.
אני מסכים עם הכותרת שלך,
זו המציאות מסביבנו שטוענת בדיוק להיפך.
סרט טוב
אני פחות משנה בצבא, ואני יודע שאני נדיר מהבחינה הזאת אבל אני מגדיר השנה הזאת כשנה הטובה בחיים שלי (תודה לאל על חיל המודיעין?). אז היה משהו מאוד מעודד בלראות את הסרט ולדעת שאני יכול לצחוק עליו מרחוק, בידיעה שהשירות שלי שונה מאוד ממה שמוצג על המסך. מצד שני זה גם גרם לזה שבאופן טבעי פחות התחברתי באופן אישי לדברים, מה שהשאיר את הסרט בדרגת "טוב" ולא רומם אותו לקאלט כמו אצל הרבה אחרים שיכלו להזדהות.
בקשר למשחק- זה שדאנה איבגי מצויינת זה ברור, אבל נלי תגר טובה לא פחות. הדמות של התמימה-חמודה-בכיינית יושבת עליה בול, ומיי גאד, הבחורה יודעת לבכות בצורה משכנעת!
זה דווקא לא סותר.
הצבא יכול להיות התקופה הכי טובה בחיים שלך (באמת, בלי ציניות), ועדיין להיות חוויה מוזרה מאוד
חיל מודיעין בהחלט עושה את ההבדל.
אני הייתי בסדיר ב-8200 ובאמת למעט שתי פקידות שלא עשו כלום,
לכולם היה תפקיד באמת חשוב ומעניין.
כמובן שתמיד יש את הבירוקרטיה הצבאית המטומטמת וכל התורנויות
המעצבנות, אבל בגדול זו היתה תקופה טובה וממש לא זמן מבוזבז.
הסרט הזה הוא לחלוטין לא מה שחשבתי שהוא יהיה
ולא כי הוא לא טוב. הוא מעולה. אבל מכל הביקורות שקראתי עליו, וגם מהטריילר, חשבתי שזה תיאור מוקצן של שירות צבאי שנועד רק להצחיק.
הסרט הזה באמת מצחיק ומוקצן, אבל הוא מצליח לדחוס לשעה וחצי את כל הזבל שבחורה צריכה לספוג בשירות כג'ובניקית. לא כל חייל ואפילו לא כל ג'ובניק – למרות שברור לי שכל חייל חווה שעמום ושחיקה, וכל אחד אדם שנתקל אי פעם בשלישות ,או אפילו בסתם גוף מסורבל ומלא בירוקרטיה, יוכל לזהות דמויות וסיטואציות מהסרט – אבל בסופו של דבר, החוויה מתוארת מפרספקטיבה של שירות של בחורות.
אף אחת לא מרוויחה בסרט הזה. כולם סופגות יחס מזלזל, מהרגע שבו הן מגיעות עם צו ההצבה לבסיס ונשלחות לעשות תפקיד שברור לכולם שהוא מיותר, ועד השחרור. כמעט כל החוויות בסרט משדרות ברמה כזו או אחרות אווירה של הטרדה מינית, ואין אחת שמצליחה להשתחרר מזה – בין אם זו החיילת השבוזה שמנסה רק להעביר שנתיים, ובן אם זו המפקדת שמנסה להפוך את השירות שלה למשמעותי.
כמה קטעים בסרט הזה נראו לי כמו שחזור מדויק של השירות שלי, וקטעים אחרים נראו לי זרים, אבל האווירה הכללית הייתה כל-כך מדויקת, וההתייחסות לכל מה שדפוק בלהיות בחורה ג'ובניקית כל-כך חדה, שהייתי צריכה כמה דקות להתאפס אחרי שהסרט נגמר. אם זו קומדיה, זו קומדיה מהסוג שמשאיר טעם רע בפה. זה סרט מעולה, ובעיני גם סרט חשוב, אבל הוא לא יורש ל"גבעת חלפון". הוא הרבה יותר מזה.
ממתי תסריט של סרט
בנוי על 'נורמות שהיו חייבים להכניס לסרט'?
זה נראה לי כמו מרשם לסרטים הכי משעממים בעולם.
אולי לגרום לך לצחוק
לא היתה המטרה היחידה של הבמאית? אולי אפילו, מי היה מאמין, לא המטרה הראשית?
אתה מזניח את העובדה שיש המון המון סרטים
שבהם יש דמויות של לוחמים גברים. וכשיש הרבה דמויות כאלה, נוצר מגוון באופי שלהן- יש לוחמים טובים, יש לוחמים מרושעים, יש לוחמים חכמים, יש לוחמים טיפשים. אין הרבה סרטים על פקידות שלישות.
משהו ששמתי לב אליו
כשהסרט מוקרן בקולנוע שאתה עובד בו ויצא לך לראות אותו כבר כמה פעמים (אני גם תמיד אוהב להכנס בסצינת הנוהל מעצר חשוד ולראות את תגובת הקהל), יוצא לך להבחין בדברים. זה שהסרט עובר את בכדל זה ברור. אבל אחרי בדיקה, מסתבר שהוא עובר אותו בדיוק 3 דקות אחרי תחילת הסרט (כולל לוגואים של אולפנים והכל) – השיחה הראשונה של דפי וזוהר. האם האתר הזה שבודק אילו סרטים עוברים את בכדל מציין גם מתי בסרט הוא עובר אותו? אני בספק ש"אפס" נמצא בראש הטבלה הזאת, אבל 3 דקות מציב אותו די גבוה, לא?
ובפעם הבאה שווה לבדוק
כמה זמן מתחילת הסרט לוקח עד שהן אשכרה מתחילות לדבר על בנים.
התחלתי לבדוק, אבל אז גיא שפי הסתכל עלי.
(לפני זה, זוהר מזרזת את דפי כי היא אומרת שהיא "צריכה להגיש קפה לזרגים" – מאחר ורמה היא חלק מהזרגים אני חושב שזה עדיין לא נחשב)
ועוד דבר
הסרט נכשל במבחן בכדל הפוך, כלומר אין בו שני גברים שמדברים אחד עם השני.
בכדל הפוך!
נראה לי שעלית פה על משהו (איך יקראו לו? "לדכב"?)
לדכ"ב: לדכא בנים
גם לנו מגיע.
But what about the menz??
אפשר יהיה לקרוא לזה BWAM בקצרה.
אבל...
BWAM נשמע כמו בועה של אגרוף מחוברת קומיקס. מדובר כאן על מבחן קולנועי חשוב ביותר. אני מרגיש שאת לא לוקחת את זה מספיק ברצינות.
היי, אני רק מנסה לעזור!
ידוע שלאף אחד לא אכפת מבעיות של גברים, אז אולי שם מגניב למבחן יעזור לכם לשווק אותו.
ככה זה מתחיל,
קודם קוראים למבחנים של הבנים אחרת משל הבנות, אחרי זה מנסחים אחרת את השאלות שלהם, אחרי זה בודקים אותם אחרת, ובסוף שוב יצא שהם מנצחים והן מפסידות.
לא למדנו כלום עד כאן?
מבחן זהה לשני הטורים!
עם אותו שם.
גם בשולחנות שבנות יושבות ליד בנות.
זהו, עכשיו הכל בסדר.
טכנית כן
אבל מהותית, אין ייצוג גברי משמעותי בסרט.
לא חשבתי על זה בזמן שצפיתי בו. כמה ימים לאחר מכן מישהי במשרד שאלה אותי האם אני חושב שהסרט מתאים גם לגברים. בהיותי גבר שנהנה ממנו, עניתי שכן.
מצטרף למקטרגים
הסרט הוא קודם כל לא דומה בכלל למה שמצטייר בטריילר וחשוב להדגיש זאת. כמו כן אני מסכים עם כל מה שנאמר על חוסר אחידות וחוסר זרימה בין החלקים הדרמטים לקומיים וגם בין הדרמטיים לבין עצמם.
בקיצור, סביר מינוס, משחק מצויין וערכי הפקה מצטיינים אבל בעיה קשה בדמויות ובדרך שבה הן מגיבות לעלילה.
פתאום הבנתי משהו
שני סרטים ישראלים מצויינים (אולי הטובים ביותר) מהשנה האחרונה היו "אפס ביחסי אנוש" ו"מי מפחד מהזאב הרע".
שניהם מצויינים, ושניהם ישראליים מאוד, באופן שאתייחס אליו מיד.
ברור שסרט על צה"ל הוא ישראלי, אבל לא על ההיבט הזה של הישראליות אני מדבר.
שני הסרטים משלבים זעזוע והומור באופן שלא ראיתי כמותו בסרטים אחרים. אמנם טרנטינו לדוגמא משלב זוועה והומור, אבל באופן כבד משקל הרבה יותר – הזוועה באמת מזוויעה, וההומור – נמצא שם רק כדי לרכך או להסתכל בעין מודעת לעצמה על ההתרחשויות.
בתקופה האחרונה אפשר לקבל שוב תזכורת לגבי הישראליות שאני מדבר עליה: היכולת לחיות חיים קלילים במקביל למטחי רקטות שנופלים פה. היכולת ללכת ברוגע אל הממ"ד ובחזרה, ואולי לספר כמה בדיחות שחורות בדרך. המציאות פה יוצרת אצל רבים מאיתנו שילוב ייחודי של הומור וחספוס.
זו הישראליות שניבטת משני הסרטים הללו. ב"זאב" הזעזוע הוא גרפי יותר, וב"אפס" הזעזוע הוא מנטלי יותר (התדהמה והזעזוע שאחזו בי בסצינה המדהימה של אירנה, או בסצינת גריסי הנייר – היו חזקים למדי), ובשניהם יש הומור מצויין.
זה משהו שמייחד אותנו כישראלים, וגם מצליח לדבר מאוד אל הקהל – ואהיה שמח מאוד אם עוד ועוד יוצרים ובמאים ינסו לחקור את השילוב האותנטי הזה.
כן והכל
אבל מי מפחד מהזאב הרע כל כך לא מדבר ישראלית שזה מפחיד.
( להבהרה – אני חושב שאתה צודק בכך שיש שילוב הומור/זוועה ישראלי בהזאב, אבל איך שדברים מתנהלים ואיך שדמויות מדברות כל כך לא ישראלי בצורה צורמת שקשה לי באמת לחשוב על הסרט כישראלי.)
אז הנה תגובתו של ההוא שלא עשה צבא.
(כי הפאשיסטים האלה לא מגייסים בני 16 משום מה)
אז תשמעו, אני לא ארחיב פה יתרה על כל מה שקשור לפאן האומנותי של הסרט, כלומר, אני לא אשבח כאן את המשחק והכתיבה והבימוי וכל אלה. יש לכם 90 תגובות מעליי שמסבירות יותר טוב ממני למה הסרט אדיר באספקטים האלה.
לא, אני אדבר על הנקודה של ההזדהות. רבים ציינו שמהאיכויות של הסרט כיצירה כולם יהנו כי זה עניין סובייקטיבי ברובו, אבל כדי באמת לקחת מהסרט את המקסימום צריך להיות בצבא קודם. אז זהו, שלא רק. רד כתב משהו בסגנון "הסרט הזה מתאר במדוייק את חוויית הצבא שלכם, אתם תחושו שהדמויות בסרט הם ממש חבר'ה ששירתו אתכם" – אז אני ראיתי את זה אחרת, ובאולי צורה יותר מגניבה: אני ראיתי איך חבר'ה שאני מכיר עכשיו יהיו כשהם יגיעו לצבא. אני כ"כ מכיר בחיים שלי אנשים שברגע שיגיעו לצבא יוכלו להיות דפי, זוהר, שילוב של דפי וזוהר, אירנה, הערסיות האלה וכו' וכו'. אז באמת ברור למה הסרט הזה הצליח בטרייבקה – כי זה לא רק סרט שתופס במדוייק את החוויה הצבאית, אלא, וסליחה על הפלצנות, פשוט סרט שתופס במדוייק… אנשים, ואת היחסים ביניהם. רק על זה מגיע סחטיין ענק.
אגב, באופן מפתיע למדי, למרות שאני בסה"כ מתכונן לצו ראשון ומכוון דווקא לקרבי, אני מצאתי את עצמי דווקא מבין את רוב ההומור והמושגים הצבאיים, אבל זה כבר מקרה מיוחד אליי כי אני מניח שכל מי שיישמע במשך 7 שנים מילדותו שיחות צבא בכל שבועיים כשהאחים שלך חוזרים לסופ"ש כנראה יתחיל להפנים הרבה מאוד ממש שהולך לשם.
משהו שאולי עוד לא נאמר פה
בעניין של 'למה זה הצליח בטרייבקה למרות ששם לא מתגייסים לצה"ל'. אחת הסיבות לחוליי הצבא שמתוארים היטב בסרט, היא פשוט שהוא מערכת גדולה. מאד גדולה. בארצנו הקטנטונת הוא כנראה המעסיק הגדול ביותר By far. אבל במדינות אחרות, גדולות קצת יותר, יש לא מעט חברות אזרחיות שמעסיקות עשרות ומאות אלפים. ובארגונים כאלה, מן הסתם, מצטברים גם תפקידים קטנים ומשעממים ואולי אפילו לא נחוצים, כמו פקידות דואר וגריסה בצה"ל. וכמה שהארגון יותר גדול, יהיו בו יותר ויותר אזורים לא יעילים כאלה. צה"ל לא המציא את הקפקאות (והסרט אפילו נותן לה רפרנס ראוי).
ומי שיטען מיד ש'כן, אבל בצבא יש גיוס חובה ובאזרחות אף אחד לא חייב לעשות מה שהוא לא רוצה', שישים את עצמו בנעליה של אם חד-הורית בת 18 ממינסוטה, שקיבלה הצעה לעבוד במפעל/משרד/דואר תמורת שכר מינימום, ויבין שלא באמת לכל אחד יש יכולת לבחור איפה הוא רוצה להיות.
בקיצור, תחליפו את את סצינת הפתיחה מהצפיפות באוטובוס לפקק בכביש
וקיבלתם את ה-office space הישראלי.
הסצנה באוטובוס היא משהו שישראלים שנוסעים בתחבורה הציבורית (אני למשל)
חווים גם כשאין אף לובש-מדים אחד לרפואה בקרבם.
בלי פאניקה ואל דאגה, הכל מתוכנן מראש.
הרי איך נגדל להיות עורף מחושל אם יהיו מספיק אוטובוסים לכולם ובתדירות נורמלית, אם יהיה תור מסודר ונעים וממוזג ומאורגן? הרי לא נצטרך לתכנן, לרמות, להדחף, לתחמן, למרפק, לדרוס אחרים שעומדים בתור ולהעמיד פנים שלא ראינו אותם.
כשכל החיים אתה צריך להלחם על משהו, אתה הרבה יותר חזק. האימון העיקרי של "התנהגות ב'תור'" מתקיים בצבא, אבל מחזקים ומרעננים את הנהלים גם בשנים שלאחר מכן. כנראה שת"פ של המשרד להגנת העורף ז"ל ומשרד התחבורה יבדל"א.
צר לי לאכזב אותך.
האימון העיקרי של 'התנהגות בתור' מתחיל ומתגבש בגיל שלוש, במגלשות והמתקנים בגני המשחקים הציבוריים עמוסי הילדים.
ועוד היום, כשלהורה כמעט אסור להתערב (כי מי הוא שיאמר משהו ויחנך ילד של מישהו אחר. שלא לומר לשים יד לחסום אותו כדי שלא יעלה על הילד שלך – זה יכול להיגמר במשטרה), It's a Jungle out there.
שני הסנט שלי ל'מי משקף את מי, החברה את הצבא או הצבא את החברה'.
אמת.
האימון באמת מתחיל שם. אבל בכל זאת יש הבדל.
אין באמת צורך במגלשה לכל ילד. הדחיפות והמרפקים – והמשטרה – זה עניין של חינוך שירד מהפסים לגמרי.
לעומת זאת, באוטובוסים בהחלט יש צורך במושב לכל נוסע (או לפחות למקום בעמידה, רבאק, גם על זה צריך לומר תודה). ואין מספיק כאלה בהתאם לביקוש.
הסרט היה קצר מדי
הייתי שמח לקבל סדרה במקום.
אני לא בטוח שזה סרט על צבא,
זה יותר סרט על משרד. כלומר, הלוקיישן כמעט ולא משנה. אם זה היה סרט על משרד, מה היה ההבדל? אז הייתה יורדת סצנה פה וסצנה שם, אבל הסך הכללי היה אותו דבר. כי צבא, כמו שהסרט מדגיש לנו היטב באחת הסצנות, הוא מקום שנלחמים בו. דווקא לזה (נניח, היחס בין המשרד ובין הלוחמים) היה אפשר לתת יותר מקום (וברגעים שזה נוכח, כמו בסצנת האונס שהוא אומר לה 'אני לוחם, לא ג'ובניק', או ברגע שבו הגיזרה מתחממת וכולם פתאום נוכחים שיש דברים אמיתיים בעולם, אז פתאום מתחדדת התחושה שזה באמת צבא, והסוריאליזם חוגג.
ומלבד זאת – סרט מצוין, גם אם לא יצירת מופת.
צבא זה גוף שחייבים להתגייס אליו,
אבל ממש ממש אין לו תפקיד לכל המגויסים, כי הוא לחלוטין לא צריך את כל כח האדם הזה. בנוסף, חלקים גדולים מהצבא מנוהלים על ידי אנשים צעירים הרבה יותר מדי, שיש להם כח לחלוטין שרירותי על אנשים אחרים. כל זה – ועוד – יוצר מצב קיצוני של גוף אטום עד סף המרושע, שאנשים מכלים בו את זמנם בלי לעשות כלום. וזה רק יותר מתחדד כשהצבא מנסה להעמיד פנים שהתפקיד החסר מעש שהוא הפיל על החיילות שלו חשוב ולו במידה מינימלית.
אלה דברים שגם יכולים לקרות במשרד, נניח אם אתה במשרד גדול מספיק, אבל בצבא זה סטנדרט מוחלט. וזה רק יותר מתעצם בבסיס סגור כי אין לך מפלט (על אחת כמה וכמה בשנת 2003), אתה חי עם אנשים אחרים ותלוי בהם 24\7, גם אם אין לך שום מכנה משותף איתם.
וכל אלה בעיניי הם הרבה הרבה יותר משמעותיים בעיצוב השירות הצבאי מאשר העובדה שצבא זה מקום שנלחמים בו.
הבדל מהותי אחד בעיני
הוא הפאתוס של הקצינים המסוג"מים. זה כמובן מתבטא בעיקר ברמה וברצף הקלישאות הבלתי נסבל שהיא פולטת, אבל זה מוצג בצורה הכי מובהקת דווקא בסצינת השיבוץ-אחרי-קצונה, כשאחד מהמשבצים מזיין את השכל על המלחמה שיש שם בחוץ.
שאלה לדג על ביצועי הסרט
הסרט אמנם הפך ללהיט, אבל בעיקר בקרב מבקרים ופסטיבלים כמדומני.
יש לך נתוני אמת על הביצועים הקופתיים שלו? כי אני חושש ש'צוק איתן' די חירב אותו כלכלית.
אני לא הדג ואין לי נתונים על הביצועים הקופתיים
אבל גם במהלך מבצע 'צוק איתן', מבדיקה של ההקרנות שלו באתר של 'לב' (מעיין סוג של תחביב שלי), האולמות היו מלאים. כך שהוא לא חירב אותו כלכלית.
הולך לו מעולה
יאיר רוה דיווח בתחילת השבוע שאנשי לב דיווחו שהוא הגיע לכ-100 אלף צופים בשבועיים, למרות המונדיאל ולמרות צוק איתן. מקום של כבוד ברשימת עשרת הסרטים המכניסים לשנת 2014 בארץ די מובטח לו.
מה שהם אמרו
ואני לא מודאג. לסרטים ישראליים בכלל והסרט הזה בפרט, החיים הם לא כמו בלוקבאסטר הוליוודי, שעושה את עיקר הכסף בשבועות הראשונים. אני מאמין שהסרט יישאר בבתי הקולנוע עוד הרבה אחרי שצוק איתן יילך.
הייתי בסרט הזה לפני המבצע
והיה אולם מלא. הייתי פעם שנייה אתמול והיה אולם עוד יותר מלא, אז זה רק גדל.
אתמול הייתי ב-יס פלנט ברמת גן.
היה מלא. לא היה מקום פנוי, אפילו בשורה הראשונה.
לא צחקתי אבל נהניתי
ההשוואה ל"גבעת חלפון" מטעה כי אין פה קומיקאים, אין בדיחות ואין פאנצ'ים; זו לא קומדיה שבה מתגלגלים מצחוק (אם כי יש כאלה שצחקו, כי יש כאלה שצוחקים בסיטואציות מסוימות) אלא קומדיה שחורה, הסתכלות על מצב די עצוב בצורה צינית, מוקצנת, הזויה. יש בסרט הרבה מהמציאות אבל עם יציאות מהמציאות לפנטזיה הזויה, שלוקחות אותה הלאה למקומות קיצוניים שרובנו לא מגיעים אליהם וגם לא פוגשים במציאות (וטוב שכך).
זה חלק ממה שהפך את הסרט למהנה עבורי. זו הסיבה שלא הייתי צריכה לסספנד גם סצינות שהיה ברור לי שאין מצב שהן יקרו במציאות כפי שקרו בסרט, באותה מידה שלא הייתי צריכה לסספנד מזרקה של דם מראש כרות בסרט של טרנטינו. בעשרים הדקות הראשונות של הסרט חשבתי לעצמי שהסרט קצת משביז, ואז הוא גילה לי שהוא אמנם לוקח את עצמו ברצינות אך לא בהכרח נאמן ב-100% למציאות. ברגע שנכנסו טוויסטים מרעננים גיליתי בו עניין וממש התאהבתי והתלהבתי.
בסרט לא רק המערכת יכולה לכופף את החיילים, גם החיילים יכולים לכופף קצת את המערכת, באופן שחלקנו אולי רק פנטזנו עליו אבל הסרט לוקח צעד הלאה ומגשים זאת. אהבתי את זה. אהבתי שלמרות השביזות הרבה והשפיות המועטה, עוברים את זה וזה נגמר. החייל האמיץ (או ליתר דיוק, החיילות הלא אמיצות) התמודדו בגבורה (או בחוצפה או לא התמודדו כלל…) עם המערכת, ויכלו לה.
התסריט מוצלח, הליהוק נהדר, המשחק מדויק (וסחתיין על דאנה איבגי שגם בגיל 30+ עדיין עוברת כחיילת בת 19 בצורה אמינה להפליא)… אהבתי את ההתחלה, את האמצע ואת הסוף. הדבר היחיד שהפריע לי בסרט הייתה חבילת טישוז של המותג הפרטי של השופרסל שמכילה ?v=3" rel="nofollow">230 ממחטות וניצבה על כוננית ליד המיטה באחת הסצינות הראשונות. זו חבילה שקיימת רק בשנים האחרונות, וזה היה פגם אנכרוניסטי בסרט שמתרחש לפני כעשור או קצת יותר. פויה.
אתה לא טועה, אכן 2003
לפי ויקיפדיה טליה לביא נולדה ב-1978 והייתה פקידה בצבא, ולכן אין סיבה להניח שהיא שירתה בצה"ל בשנות האלפיים. אני מעריכה שהתקופה התאימה לה מכל מיני סיבות תסריטאיות… היא הזכירה בעיקר את המעבר מניירת למחשב.
הסצינה המייצגת של הסרט[...]
מבחינתי היא הסצנה השנייה\שלישית.
שכל החיילים יורדים מהאוטובוס ומתחילים בצעידה הארוכה והמיותרת אל הבסיס.
אם עד אז היה אפשר לתרץ את המצב כחוסר מזל (אוטובוס תקוע) או אילוצי מערכת (חוסר מקום באוטובוס), את הסירוב לשנות את המיקום של תחנת האוטובוס אי אפשר להסביר באופן אחר מלבד זריקת ז' על הפרט, או detour עצום בין החיים האמיתיים והחיים בצבא.
ואני חייב להעיר
שזה נורא הפריע לי, כי תחנת האוטובוס בשיזפון היא ממש ליד הש.ג. לא צריך ללכת בכלל.
מצד שני, זה הש.ג. האמיתי של שיזפון, אז זה די מגניב.
אחד הסרטים היותר מצחיקים שראיתי
אני צחקתי כמעט כל הסרט. אני מתחבר ממש להומור הזה אבל זה לא הומור שכולם יתחברו אליו.
גם בתור לוחם לשעבר הסרט נוגע בהרבה נקודות שכולם חווים בצבא בלי קשר לתפקיד שלהם. אני מאמין שג'ובניקים (בדגש על ג'ובניקיות) ייהנו יותר מהסרט.
הבימוי פשוט מעולה! אני יותר מאשמח לראות עוד סרטים של טליה לביא.
הסרט הזה היה יכול להפוך לקאלט בקלות אם היו מורידים את הסצנה של האונס שהייתה מאוד בוטה לטעמי (וכמובן לא רק בגלל האונס. היה אפשר להסתדר יופי גם בלי סצנת סקס בוטה ובולבול מתנפנף)
ד.א כמעט כל האולם אצלנו היה על הרצפה מרוב צחוק לאורך כל הסרט
איכשהו נראה לי
שלא על זה ייפול או יקום אם הסרט יהפוך לקאלט.
מתנפנף או לא, זה רק בולבול
נראה לי שזה כבר עלה פה באיזה דיון, אבל אני באמת לא מבין מה הרתיעה הזאת מעירום גברי.
סצנה במקלחות נשים? סבבה. גבר אחד ערום? הו לא! הורס את הסרט!
אתה חייב להודות שבמקרה של הסרט הזה, יש פער גדול
(מה גדול, עצום) בין הגרפיות של העירום הנשי לחצי שנייה, מאשר הגרפיות של הגברי.
מה הקשר לסרט הזה? הכוונה בכללי, אני מניחה
לא ידעתי שאמור להיות ממוצע בכל סרט שאם מראים עירום גברי צריך לאזן אותו בעירום נשי כדי שלא ייווצר פער…
איפה טענתי שהפער הזה הוא משהו שצריך לתקן?
סה"כ אמרתי שבסרט הזה (מהתגובה שלו לא עושה רושם שהוא מדבר על איזה משהו כללי) הגיוני שבולבול שמוצג בצורה די גרפית ודי מקרוב ולדי הרבה זמן, יפריע יותר למישהו מאשר עירום נשי של 3 שניות, ברקע ובלי פוקוס. לדעתי, במקרה הזה בהחלט קל להבין את מי שזה מפריע לו, ולרדת עליו לא צריך.
לי היה ברור לחלוטין ש"הרתיעה הזאת מעירום גברי" היא הערה כללית
כי היא בפירוש לא ייחודית רק לסרט הזה. לא ראיתי שמישהו ירד כאן על אנשים שזה מפריע להם; הייתה ביקורת (מוצדקת בעיניי) על איפה ואיפה.
מק 22
איך שכחתם את סדרת האנימציה הסאטירית המעולה מק 22? חובה חובה חובה
לא שכחנו.
לא, באמת – לא שכחתי. הסדרה הזו צרובה לי בזיכרון, חלקה בתור "טראומת ילדות".
אך... מ.ק. 22.
במשך כמה שנים טובות הדיאלוג בו הרס"ר מנסה לשכנע את הגיבורים לחתום שבועיים קבע והם מעדיפים להיכנס לכלא הגדיר את חיי:
https://www.youtube.com/watch?v=2xIaiTqPSiY
("רכב צמוד!"
"כלא."
"משכורת של חמש ספרות!"
"כלא."
"שש ספרות!"
"כלא").
עד היום אחד הדברים העצובים שראיתי בחיי היה טופס הארכת קבע שמשום מה חייל מהמדור שלי כנראה חטף מכת שמש והחליט לחתום עליו.
לכל מי שטוען שהסרט מוגזם או לא מציאותי.
עשיתם כנראה צבא בבועה כלשהי (אני חושב שהרבה קרביים נמצאים בבועה הזאת).
הסרט מדוייק לחלוטין. ככה הדברים מתנהלים. ככה האנשים מתנהגים. זה הצבא האמיתי.
וואו... טוב, יש מקרים פסיכיים, ועדיין, נדירים וקיצוניים
רוב האנשים לא מתנהגים כך ובד"כ הדברים לא מתנהלים כך בצה"ל. מופרעים יש פה ושם, אבל לא הייתי קוראת לזה "הצבא האמיתי".
זה כן הצבא האמיתי
אתה לא רוצה לדעת כמה דברים מביכים הצבא מטייח, מניח שרבים פה מכירים ויודעים טוב מאוד שיש הרבה התנהלויות ואירועים שלא מגיעים לתקשורת, בשביל לא להוציא את צה"ל דביל ולא מתפקד.
ויכוחים כמו זה (ואחרים פה) הם קצת חסרי תוחלת
מהטעם הפשוט שהצבא הוא מקום ענקי, עם אינסוף בסיסים, ולכל בסיס השגעונות שלו. אמירה כמו "מטווחי לילה הם לא באמצע הלילה" היא סבירה והגיונית ונכונה לגמרי למי שהגיע מבסיס א', ומופרכת למי שהגיע מבסיס ב'. כבר ראיתי בדיון הזה כמה הודעות של אנשים שהניחו שהאופן שבו העניינים התנהלו בבסיסים שהם הכירו הוא האופן שבו העניינים מתנהלים בכל הבסיסים. ובכן, זה לא.
צה"ל הוא בכל זאת גוף אחד עם נהלים בסיסיים אחידים
ומתחת לשיגיונות, יש קצת היגיון בסיסי שאינו קשור לבסיס כזה או אחר (למשל כזה שקשור לנוהלי אש ורצון להימנע מתאונות נשק באמצע הבסיס).
אפשר גם לסכם שזה היה
קטע סוריאליסטי. ובתור שכזה לדעתי הוא דווקא תרם לסרט, והעלה אותו מעבר לסרט פסאודו דוקומנטרי על הצבא.
היי, אני איתך; רק לתשומת לבך, גל כתב מעל ש"זה הצבא האמיתי"
אז הוא כנראה לא מסכים שזה קטע סוריאליסטי…
היא אכן חרא של בן אדם, לדעתי
אבל זה רק חיסרון אחד מתוך רשימה ארוכה של הסרט
אני מניחה שהסתברותית יש כאלה ששנאו... אני לא
היה בה משהו אנושי ומובן מאוד, רק מוקצן, מה שניתן לומר על כל הסרט, למעשה… רוב ההדמויות בסרט היו מוקצנות והגיעו למצבים שאף אחד מאיתנו כנראה לא היה מגיע אליהם, ולכן מבחינתי האופי שלה היה גם הוא כזה. לו הסרט היה ריאליסטי לחלוטין ולא סוריאליסטי במקצת, לא מן הנמנע שהיה צריך לשלוח כמה מהדמויות הראשיות בו לפסיכיאטר (או בתור התחלה, לקב"ן).
אני ממש חיבבתי אותה
היא בקלות רבה הייתה הדמות האהובה עלי בסרט, ובוודאי הדמות שהכי הזדהיתי איתה.
אולי זה אומר משהו על עצמי.
קומדיה? זה בעיקר עצוב
מהסצנה הראשונה היה ברור לי שכל משפט בסרט יהיה חץ בלב. הבמאית שמה לנו מראה מול הפנים, אבל לפי הצחוקים המתגלגלים בסצינת הכמעט-אונס ולפי הביקורת והטוקבקים, ברור לי שהרוב המכריע של הצופים לא הבין שמדובר עליו\עלינו, שזה בכלל נראה כמו תרגיל מבריק של הבמאית על הצופים….
אפס ביחסי אנוש לחברה הישראלית (וממש לא רק לצבא)…..
וכמו כן,
מוזר לי שבבסיס כמו שיזפון השלישה היא קצינת בדרגת סגן שזה התפקיד הראשון שלה. בבה"ד שבע, שהוא בסיס הדרכה יותר קטן משיזפון, אני מניחה, הייתה שלישה בדרגת רב סרן, ומתחתיה קצינת קורסים (נעים מאוד) שתחתיה 3-4 מש"קיות, שהתעסקה רק בשלישות של הקורסים, ונגדת כוח אדם שמתחתיה 3-4 מש"קיות אחרות שהתעסקה רק בסגל.
נו, שוין, עדיין היה מדויק להפליא ומצחיק עד דמעות.
בסיס שזפון כולו הוא ברמת חטיבה, ולכן היא צריכה להיות רס"ן.
אם היא שלישה של אחד הגדודים בשזפון, הסגן מסתדר.
מבחינת הטיימינג זה דווקא לא דורש סיספונד
השינוי של הבה"דים קרה בערך בשנים האלו, נדמה לי שחלק מחברותי התחילו את הקורס בבה"ד 12, נשרו וחזרו למחזור או שניים קדימה כבר לבה"ד 1.
מכיוון שזו לא מהותי לסרט, אני מניחה שקיצרו הליכים למען הנעת העלילה
תוך ויתור על דיוק צה"לי. בעיניי זו קטנויות כמו אי התאמה גאוגרפית של לוקיישנים (היי, אבל הכביש הזה לא מוביל מ-X ל-Y). אלה דקויות שרק מי שמכיר ממש מקרוב מזהה, ול-99.9% מהצופים זה פשוט לא חשוב. המטרה שהסרט יצטלם טוב והעלילה תנוע בצורה מוצלחת; אחרי הכול, זה לא סרט תיעודי.
במקרה שמישהו מעוניין לראות את הסרט בחינם ביום א' 4 בינואר בתל-אביב:
http://heb.inss.org.il/index.aspx?id=4351&eventid=8451
(יש גם פאנל אחרי הסרט).
(ל"ת)
לדעתי ישראל היתה צריכה לקבל אוסקר...
על תגובה לא פרופורציונלית לסרט!
אם הייתי צריך לבחור מילה אחת לתאר את הסרט הזה, אז הייתי הולך על "חמוד". יש פה קאסט אדיר (במיוחד שני קליין ודאנה איבגי), המון הומור והעולם הצבאי מתואר בכשרון רב ובצורה אותנטית, במידה כזו שקצת מצער שאין עוד סרטים שעוסקים בחוויה הנשית-ג'ובניקית. אבל חוץ מזה הסרט פגום מאוד- ההתנהגות והמוטיבציה של הדמויות בלתי עקבית ולא ברורה (ומטופשת, אבל זה הצבא אז אני מניח שזה נתון), קווי עלילה וסצנות שלא הולכים לשום מקום (שלא לומר מיותרים), שינויים דראסטיים בטונאליות וחוסר מיקוד. כאמור, הסרט מצליח לפצות על חלק מהפגמים האלו בזכות הקאסט וההומור והאבחנות המדויקות על החיים הצבאיים בשיזפון, אבל בחלקים גדולים מהסרט זה לא פשוט לא עובד לטעמי.
עוד לא מצאתי מישהו שביקר את הסרט על הצילום
הזוועתי..
מאד מבלבל ולא מובן בהמון חלקים, הצופה נמצא באופן עקבי במרדף אחר מה נושא הפריים במקום לקבל ציור מושלם ומדויק כראוי לקולנוע.
והסרט מחולק לפרקים לא מובנים וקשה להבין מי הדמות הראשית בכל חלק, שבעיני זהו כשל מוחלט.
נראה כמו סרט סטודנטים שקבל יותר מדי פוש.
צחקתי והייתי בשוק, נכון, אבל אלה רק מהמאורעות והחיבור האישי לנושאי הצבא, לא מהדרך בה הכל הועבר.
אתה מגיב לביקורת שהתיחסה לצילום
גם בתגובות לביקורת הזו היתה התיחסות לצילום (אני פשוט זוכרת שאני התיחסתי אליו), אז זו הצהרה משונה.
אני אפילו מסכימה שהיה אפשר ללטש את עניין 3 הפרקים ולהפוך את הסרט לעלילה רציפה כדי להפוך אותו לשלמות. יחד עם זאת, בניגוד לדעתך זה באמת מה שהיה חסר (לדעתי) כדי להפוך אותו לשלמות- ליטוש קל לתסריט לאיחוי, ליטוש לצילום.
די ברור מי הדמות הראשית של הסרט, זהר (דאנה איבגי).
ממליצה בחום על המחזמר החדש של בית לסין
נאמן למדי לסרט (+שירים, כמובן) אבל מצחיק יותר ושחור פחות, אם כי הוא לא מוותר על ביקורת חברתית ממש לא מרומזת. השירים של עילי בוטנר מצוינים; השחקניות והשחקנים נהדרים; התַפאוּרה, התלבושות וכל ההפקה מתוקתקות למאה דקות מהודקות ומהנות.