בואו נבהיר משהו לפני הכל, אוקיי? "כוננות עם שחר" הוא לא סרט אקשן.
זה סרט, ויש בו אקשן (בשליש האחרון, לפחות). אבל הדרך הכי טובה להתאכזב מהסרט הזה היא להגיע אליו במחשבה שאתם הולכים לראות סרט מבוסס-על-סיפור-אמיתי-בערך, מלא במרדפים מלהיבים ופיצוצים, שבסופו, כשבין-לאדן, בפרצוף מגחך ברשעות, מכוון תת-מקלע אל גיבורנו הנחת מצוות שש, הגיבור שולף ברגע האחרון מתוך הגרב את האקדח שהוריש לו אחיו האהוב ומשחיל לביג-באד של העולם כדור בין העיניים. המצלמה משתהה לרגע על פרצופו של בין לאדן, כשהחיוך פתאום קופא ועל פניו מתפשטת לרגע הבעת תמיהה. ואז הוא שומט את תת-המקלע שהוא מחזיק, שפולט כמה יריות לעבר התקרה, מתמוטט לאחור ונופל. גיבורנו פולט יריקה ומסנן "האסטה לה ויסטה, אוסאמה". בווווווואאאאם. אמריקה! פאק יה!
כל זה, כאמור, לא קורה בסרט.
זה לא קורה לא משום שקתרין ביגלו היא לא במאית אקשן טובה (היא כל כך כן), שהיא לא פטריוטית מספיק, או שההקרנה לא היתה בסדר. זה לא קורה משום ש"כוננות עם שחר" הוא לא סרט אקשן, אלא בדיוק להיפך. זה לא קורה כי זאת הפואנטה.
סרטים מפשטים לנו סיפורים והופכים אותם לקלים יותר לעיכול. בעיקר סרטים המבוססים על סיפור אמיתי. בסרטים דברים קורים בפרצים של 90 דקות שבסופן הבעיה נפתרת והרעים מתים. בחיים האמיתיים דברים הם קשים, מעייפים ומסובכים, ואין בסוף קרב גדול שאם רק תצליחו לעמוד בו, הכל פתאום יסתדר. בסרטים ברור מי הטובים ומי הרעים. בחיים – לא ממש. אלא אם כן מדובר באוסמה בין לאדן. אוסמה בין לאדן היה חרא של בנאדם, בן זונה שאחראי לרצח של 3,000 בני אדם לפחות. אין פה הרבה שטח אפור: הוא היה איש רע וטוב שהוא מת. הוא היה רשע מהסרטים, שהנקמה בו מוצדקת מאין כמותה, ובסופו של דבר הגיעו כמה אמריקאים גיבורים ומקצוענים וחיסלו אותו. החומר המשובח ביותר לסרט אקשן פטריוטי שנוצר אי פעם. לא?
"כוננות עם שחר" היה יכול בקלות להיות הסרט הזה. ליוצרי הסרט היה מזל מדהים: קתרין ביגלו והתסריטאי מארק בול כבר היו בעיצומה של עבודה על סרט על המצוד אחר בין לאדן כשהגיעו החדשות על כך שהוא חוסל. כל מה שנדרש מהם היה לשנות את הסרט כך שיכיל את ההפי-אנד המפתיע. זה איפשר להם להוציא את הסרט במהירות שיא: פחות משנה וחצי אחרי האירוע ההיסטורי האמיתי, הסרט עליו כבר היה מוכן. אילו זה היה אותו סרט אקשן פטריוטי וחדור נקמה ורוח אמריקאית, "קיל בין לאדן", הוא היה מפוצץ קופות כמו שאהיד בדרך ל-70 בתולותיו.
במקום זה, ביגלו ובול עשו את הדבר הקרוב ביותר שנקבל אי פעם לסרט תיעודי על אותו המצוד. ואפילו בתור סרט תיעודי, הוא נשאר קר, מרוחק, כאילו לא מעורב. אנחנו נראה לכם מה קרה, הם אומרים; אתם תחליטו לבד מה אתם חושבים על זה. ומתברר שחוץ מ"המניאק מת, יששששש!" יש עוד מה לחשוב.
גיבורת הסרט היא מיה (ג'סיקה צ'אסטיין), אשת CIA שיש לה מטרה אחת בלבד בחיים: לתפוס את בין לאדן, חי או מת, רצוי מת. את עבודת השטח שלה היא מתחילה במתקן כליאה אמריקאי שבו מעונים חשודים כדי להשיג מהם מידע. לאורך שנים, היא מקבלת מידע, בונה לידים, מפרקת אותם, מוצאת רמזים, מאבדת חברים ומגיעה למבואות סתומים. הבין לאדן הזה ידע להסתיר את עצמו היטב. אבל בסופו של דבר, נו, אתם יודעים איך זה נגמר.
במהלך החקירה אנחנו עוברים גם דרך הצדדים הפחות נעימים של החיפוש. התהליך היה יותר מסובך מלירות באיש רע וזהו. מיליוני מילים כבר נשפכו על סצינות העינויים המוצגות בסרט, ועל השאלה האם הסרט פסול משום שהוא מציג אותן כמשהו שהיו לו השלכות חיוביות, בסופו של דבר. אבל בניגוד למה שאולי קראתם, הסרט לא "תומך" בעינויים. הוא מציג אותם מכיוון שזה מה שקרה במציאות – לפחות, על פי מיטב עבודת התחקיר של מארק בול ואחרים. אם יש לכם טענות, תבואו בטענות למציאות. נכון בהחלט שזה מפריע להנאה בסרט, בעיקר לאנשים שציפו שהוא יגרום להם להרגיש חזקים וצודקים. אבל להבדיל מכמה במאים אחרים שיכולתי לנקוב ספילברג בשמם, ביגלו נשארת בלתי נראית, ולא מכתיבה לקהל מה להרגיש בקשר למה שמוצג מולו.
הגישה הזאת כרוכה בבעיות. בדרך להיות קרוב ככל האפשר למציאות, הסרט מוותר על כמעט כל מה שהופך סרט לסרט: חיבור רגשי, שיאים, הומור, קלוז'ור, כל זה. אפילו דמות ראשית בקושי יש לו. מיה היא אולי גיבורת הסרט, אבל אנחנו לא יודעים עליה כמעט שום דבר מלבד העובדה שהיא מאוד רוצה לתפוס את בין לאדן ומאוד טובה בעבודה שלה. הסרט מציג אותה בהקשרי עבודה בלבד. אם לאורך כל 11 השנים שהסרט מכסה היה למיה חבר, או כלב, או אמא, או תחביב, או בן-דוד חביב עליה שנהרג בהתקפות על מגדלי התאומים והוא הסיבה לונדטה שלה, הסרט לא טורח לספר לנו על זה. מצד אחד, אני מאוד מעריך את הסרט על כך שלא הצמיד למיה איזה חוקר CIA חסון כדי שתוכל להתאהב בו, כמו שמקובל, או איזו אמא שאמרה לה על ערש דוויי לתפוס את הנבל – כל הבולשיט הזה. מצד שני, יש סיבה טובה לכך שכל הבולשיט הזה נמצא ב-99% מהסרטים בעולם: זה מה שהופך איש על המסך לדמות, ומה שגורם לנו לרצות לדעת מה קורה לו. צ'אסטיין עושה כמיטב יכולתה כדי לפצות על החוסר הזה, ומיטב יכולתה זה די הרבה: ברגעים הבודדים שבהם הסרט מרשה לה להביע רגשות כלשהם, היא מאוד מרשימה – אבל זה לא מספיק.
יש בסרט גם סצינות מעטות שבהן ביגלו מוציאה את הכישרון שלה לבימוי מתח ואקשן לאיוורור. הסצינה במחנה צ'אפמן, אירוע שהתרחש ב-2009, מכאיבה בפרקי האצבעות. וכמובן, הפשיטה הלילית על המבנה באבוטבאד, שממלאת את חצי השעה האחרונה של הסרט, היא אחת ההצגות הריאליסטיות והמרשימות ביותר של פעולת כוחות מיוחדים שנראו בקולנוע. ובכל זאת, בתור סרט מתח או אקשן מלחמתי, עדיף בהרבה לצפות ב"מטען הכאב", אם עוד לא עשיתם את זה.
"כוננות עם שחר" לא מספק. היובש הכמעט מוחלט שלו, החוסר ברגש כלשהו לאורך רובו הגדול של הסרט, הופך אותו למשהו מעניין-מרחוק. ככל שהוא עשוי מצוין, הוא לא יכול להיות יותר ממאמר מעניין ואינפורמטיבי, בהחלט נושא לדיון, אבל לא חוויה רגשית עם התחלה וסוף, כמו שסרט צריך להיות. הוא לא נותן לכם שום קתרזיס או סיבה לקריאות הידד. וזאת היתה הכוונה.
התיאור הזכיר לי
את "טיסה 93" של גרינגראס. גם הוא סרט כמעט תעודי ונטול רגש שמציג אירוע מאד רגיש וטעון.
האמת? אני לא בטוח שיש טעם לעשות סרטים ככה ועדיין מתלבט אם שווה בכלל לצפות ב"כוננות עם שחר".
לי זה הזכיר את הביקורות של זודיאק
מרוב שאמרו כמה הוא מדכא וללא פואנטה אמיתית כי ככה קרה בחיים, ה-DVD יושב לי על המדף כבר כמה שנים ואני עדיין מהסס לצפות בו. כנראה שגם לכוננות עם שחר אני לא אתן הזדמנות.
לא דומים בכלל
טיסה 93 סרט מסעיר, אינטנסיבי ומורט עצבים. סרט שהוא פצצה מתקתקת. כוננות עם שחר הוא פצצת שעמום; קולנוע יבשושי, מעייף, כבד וחסר פואנטה. אבל כל הכבוד לקתרין ביגלו שהיא מצליחה להפוך שעתיים וחצי של אנטי קליימקס משמים לקולנוע מסחרי שמושך קהל וזוכה לאהדה ביקורתית.
ההבדלים בין הסרטים גדולים מאוד
טיסה 93 אינטנסיבי, מרתק ועוצר נשימה והסרט של ביגלו משעמם.
איפוק.
זאת המילה שהייתי מתאר איתה את הסרט זה. במיוחד האיפוק של הדמויות והתגובות שלהן למה שקורה / קרה. וכמובן האיפוק של האקשן, גם בכמות שלו וגם במה שביגלו מסכימה להראות לנו.
האיפוק הזה, הוא עובד נפלא. הוא מראה איזה קלאסה של סרט אפשר לעשות בלי לראות את החור בעין של UBL, בלי oneliners מגוחכים, ובלי פיצוצים מיותרים.
ועד משהו – נראה לי שהסרט הותאם במיוחד למי שזוכר את האירועים שהתפרסמו בתקשורת (במיוחד הפיגועים למינהם). זאת חוויה מיוחדת לראות את הרקע לאירועים האלו, לדעת לאיפה זה מתקדם ולגלות איך הם קרו.
אם הסרט הזה יקח את פסלון הזהב מארגו או לינקולן, לא אבכה
סרט עשוי טוב, מרתק, בעל מגוון רחב של דמויות המגולמות נפלא על ידי הקאסט. מעניין כמה מהאישיות האמיתית של האנשים האמיתיים עברו אל מקבילותיהן במסך (אם בכלל)? כל שלושים הדקות האחרונות הייתי עם האגרוף בפה, וזה שהייתי לבדי באולם רק עזר למתח. שום רעשים או תגובות ברקע.
are we even sure Bin Laden was killed??
or that he was the evil guy??
כן.
(ל"ת)
האשמה היא במיסחור של הסרט...
שמחתי לגלות שלאחר כל הרעש שנעשה סביב הסרט הזה אני לא הייתי היחיד שיצא ממנו בהרגשה של: "what did i just watch?"
בארץ לצערי מנסים לשווק אותו בכסרט אקשן אך הוא ממש לא זה. מדובר בסרט פרוסידיוראלי המתאר באדיקות כמעט עיתונאית (ואכן מארק בול אחד מיוצרי הסרט ובן זוגה של ביגולו הוא עיתונאי במקצועו) את המסע הארוך ללכידת אוסמה בן לאדן.
אותי הסרט עניין משום שהוא מראה בדיוק את הדרך הארוכה בזאת, דרך לא זוהרת עם הרבה מכשולים ונתיבים ללא מוצא כשהדגש כאן נופל על דמותה של מיה שעוקבת בקדחנות אובססבית אחרי קצה החוט שהיא חושבת שיכול להוביל לבן לאדן.
הסרט הזה מראה שגם ארה"ב בדומה לישראל, רוסיה ורבות אחרות לא חוששת "לשבור כמה ביצים" (עינויים למי שלא הבין) בדרך להכנת עוגה. הסרט מציג את העינויים גראפים וחזקים במיוחד לאור הניגוד של שאר הסרט שהוא יחסית רגוע.
זה סרט ממין אחר פשוט- קולנוע לא קל שמציע לצופה אתהעובדות ונותן לו להחליט לעצמו מה המשמעות שלהן.
אני נותן לסרט 7.5 מעשר
ממש עשית לי חשק לצפות בו
בלי ציניות.
מצאתי בסרט הרבה רגש
אמנם מיה מוצגת רק בהקשרי עבודה, אבל היא כן יוצרת שם חברויות ויריבויות. הסרט עוסק בנחישות שלה ובעיני, דווקא מכיל רגעים מאוד חזקים של שבירה רגשית. למרבה המזל, הדבר נעשה בלי שימוש בקלישאות וגם כשהתרחשות במהלך סצנה נראית צפויה, האופן בו היא מוצגת גורם ללב לפעום מהר מהרגיל. מיה טובה בעבודתה מכיוון שהיא יודעת לנתק את הרגש מהמצוד אחר המבוקש מספר אחת, אבל זה לא אומר שהיא ככה 100% מהזמן. במיוחד אחרי שהחברה היחידה שלה בעבודה נהרגת בפיגוע ומיה בתגובה יושבת מכווצת ואומרת שהיא הולכת "להרוג את אוסמה בן לאדן". מוזר לי שהביקורת מתעלמת מהסצנה המכוננת הזו.
ביקורת מעולה
היה בזמנו איזה דיבור על זה שהצבא האמריקאי נתן להשתמש בציוד שלו ועזר לסרט מאוד מבחינה כלכלית, לכאורה תמורת תדמית חיובית בסרט. האם יש בזה איזושהי אמת?
אתה מנותק..ציוד של מי אתה חושב של זה??
ברור שכל הציוד הוא של הצבא האמריקאי, אין דיבור על זה ואין שמועה זה לא איזה משהו מסתורי..זה ידוע ומקובל. המערכת יחסים בין הוליווד לצבא האמריקאי מאוד חזקה ובאינספור סרטים השתמשו בציוד שלהם לצורך צילומים. אפילו בהשתתפות חיילים אמיתיים…
וכן המסוקים החדישים שנראים בסרט אמיתיים לגמרי, כל האמל"ח, הראיית לילה..הכל 100 אחוז אמיתי של הצבא..כמו בכל סרט שמתעסק בזה.
"שיכולתי לנקוב ספילברג בשמם"
אתה פשוט גדול רד פיש מהחיים, גרמת לי לצחוק ממש בקול.
אוף, הרסת לי
רציתי לכתוב "תגובה שמהללת את דורון על העקיצה על ספילברג בעוד 3… 2… 1…"
סרט מצוין
לא מצאתי את הסרט משעמם, יבש או חסר רגש. להיפך, הסרט מתחיל עם בוקס רציני לבטן, גם אם הוא מבוצע בעזרת סאונד בלבד, ועובר לסצינות עינויים כבדות למדי שגרמו לי לתהות אם באמת בא לי להעביר ככה עוד שעתיים מחיי. דווקא אהבתי שהסרט לקח את האירוע שמאתחל אותו, אירוע דרמטי ורווי רגשות, והראה איך הטיפול בו עובר לידיים של אנשי מקצוע, שמבחינתם זוהי העבודה שלהם. זה מה שהם בחרו לעסוק בו ביומיום לפרנסתם, וככה הם מתייחסים אליה – כעבודה, ויש כאלו שמתייחסים אליה בכובד ראש, ויש כאלו שעם כל הכבוד לאל-קאעידה פשוט רוצים לשמור על התפקיד שלהם ולא לעשות בעיות. העבודה במקרה זה מתמשכת על פני שנים, ואלו הם אנשי צבא ומודיעין, שבד"כ נמנעים לפרוץ בבכי או בנאום פטריוטי חוצב להבות מדי יום, כך שלא הרגשתי שהחוסר בהבעת רגשות בסרט או ההצגה של העבודה המודיעינית כאיטית וסיזיפית היו משהו יוצא דופן או מוזר, ועדיין מצאתי את כל העלילה מאוד מעניינת. אהבתי שהסרט נותן לצופים מרחב לגבש דיעה בנוגע למתרחש, ואהבתי שהוא מסתיים באנטי-קליימקס ומראה את הוואקום שנוצר בעקבות אובססיה ונקמה והשגת מטרה. היתה התפתחות עלילתית עם התחלה וסיום, רוב מוחלט של הדמויות בסרט היו מעניינות, בין אם הן הופיעו על המסך שעה או 5 דקות, והדמות של מיה באופן ספציפי היתה מצוינת. כמו שנאמר בביקורת, לדמות הראשית לא סופקה מוטיבציה לאובססיה שלה, או עלילה רומנטית או מונולוג פנימי. ההתמקדות היתה במהלך האירועים שהובילו ללכידת בן-לאדן, ולא על ההשלכות הרגשיות שלהם על דמות ספציפית. בעיני זו היתה בחירה מרעננת שמתנערת מהתבנית הבאנאלית שאנו מצפים לה ברוב הסרטים שאנחנו רואים.
תיעוד קולנועי מרתק
כמו שנאמר, הסרט מתחיל בלי רחמים. ציפיתי שהוא יתרחש על כל מיני נקודות בציר הזמן מאז 11/9, והתכוננתי כבר לתמונות ארכיון מאותו יום נוראי. אבל איך שהוא, ללא חומר ויזואלי בכלל ורק כדקה של שיחות אמיתיות, זה הרגיש כואב הרבה יותר. משם קופצים ישר לעינויים, עוד משהו לא ממש קל.
נכון שבקושי מספרים לנו משהו על הדמות של מיה, אבל לדעתי ג'סיקה צ'סטיין הייתה נהדרת. הציגו אותה כוורקהולית, אבל דווקא בגלל זה הסצינות שכן מציגות את הפן האנושי יותר שלה הרגישו לי יותר חזקות. גם הופתעתי מכמות הפרצופים המוכרים שקפצו פה ושם, חלקם אפילו לדקות בודדות בלבד.
וכמו שאמרת, הסצינה במחנה צ'פמן היא הקטע הכי מורט עצבים שזכור לי בקולנוע בזמן האחרון. בכלל, אחרי הפיצוץ ב"מריוט", בכל פעם שהכל נראה רגוע ציפיתי שמשהו יתפוצץ פתאום.
סרט מצוין.
דווקא משום שהוא לא נופל למלכדודות הרגשיות הקלישאתיות של רוב הסרטים בעולם. דווקא משום שהוא מראה את המצוד אחרי בין לאדן כעבודה סיזיפית מונוטונית וכמעט משעממת. דווקא משום שהוא לא בוחל להציג סצינות עינויים באופן כמעט אובייקטיווי ולתת לצופה להתמודד איתן לבדו. דווקא משום שהוא מתעקש לא לרבד את דמותה של מיה (ולמרות זאת הוא מרבד אותה לא מעט, דרך התגובות שלה לאירועים שקורים סביבה. במיוחד בסצינת הפתיחה של הסרט, אבל לא רק). אהבתי אותו הרבה יותר מאשר את "מטען הכאב" המצוין בפני עצמו. מחכה בקוצר רוח לסרט הבא של ביגלו. מלכת העולם.
סרט מרגיז.
זה כבר הסרט השני השנה שמועמד לאוסקר על זה שהוא מציג את האמריקאים כטובים מאוד, ואת כל מי שהם נאבקים בו כרעים מאוד. זה, במחילה, לא מעניין ולא מדויק, לא במקרה של בן לאדן (שהאמריקאים עזרו לארגון שלו לקום) ולא במקרה של איראן (שהאמריקאים עזרו לשלטון רודני לשלוט בו במשך זמן רב).
שמעתי, לא מזמן, שמשבר בני הערובה באיראן, ותחושת חוסר האונים הנורא של האמריקאים במהלכו, הם שהולידו את גל סרטי הפעולה של שנות ה-80 (רמבו ודומיו). נדמה לי שכעת, בעיכוב של עשור, 9/11 הוליד גל של סרטי פעולה דומים: האמריקאים שמנצחים את כולם, רק שהפעם זה בכוח השכל וההתמדה במקום בכוח השרירים והנשק.
אל תטעה: אני חושב שזה, כמו ארגו, סרט מצוין. אבל לגייס את כל הכישורים הללו כדי להרים סרט עם מסר כזה פשטני, ואם יורשה לי, גם כזה שקרי? איזה בזבוז.
לא מסכים. אין לסרט מסר פשטני וחד משמעי.
סצינות העינויים הן אמביוולנטיות וגורמות לאי נוחות רבה לא רק בקרב הצופים אלא גם בקרב חלק מהדמויות, כולל דמותה של מאיה.
זה שהעולם לא שחור ולבן? זה נכון. זה שהאמריקאים בטיפשותם וצביעותם לא ממש תרמו למצב העולמי, גם זה נכון. אבל אין חולק, נדמה לי, שבין לאדן היה האיש הרע בסיפור (ואין שום דרך אחרת להסתכל על זה אחרי ספטמבר 2001) ולא משנה מה היו המניעים שלו. ואין לי מחלוקת עם העמדה שסופו הגיע לו. לא מבחינת נקמה, אלא מבחינת הרתעה למבצעי פיגועים עתידיים מסוג זה.
האם הדרך לסוף הזה היתה כשרה? נדמה לי שאפילו הסרט הזה לא מנסה לטעון שהכל היה שם כשר, ודי הרבה היה שם ממש לא כשר. אני אפילו לא מצדיק את האמצעים שננקטו במהלך הדרך הזו. אבל הסרט מציג זאת מנקודת מבט אמריקאית, ואל נקודת המבט הזו הוא מכניס הרבה מאד אמביוולנטיות. אין לי בעיה עם העמדה הזו, גם אם אני לא מסכים עם כולה.
אני לא ראיתי שום אמביוולנטיות בסרט.
ראיתי רק התבשמות מרוח הקרב של האמריקאים, מהדבקות שלהם במטרה ומהנכונות שלהם להקריב את חייהם האישיים למען המולדת. והמעונים, מה איתם? למה הם עשו את מה שעשו? יש להם משפחות? הדבקות שלהם במטרה ראויה להערכה? והאם המידע שהושג מהם בכלל סייע למצוא את בן לאדן, או שבעצם כל העינויים הללו היו מיותרים לחלוטין? וכל המרחבים הגיאוגרפים העצומים הללו ששונאים את האמריקאים – ושהסרט מתעלם מכל ההקשרים הפוליטיים, התרבותיים וההיסטוריים שלהם – למה הם שונאים אותם?
בסרט יש אמביוולנטיות רק לגבי דבר אחד: חבל לו על המחיר הכבד שמשלמים אנשי ה-CIA על כך שהם נאלצים לבצע דברים נוראים כל-כך. זה מזכיר לי את גולדה, שלא יכולה לסלוח לערבים על שהכריחו אותנו להרוג את בניהם. נו, באמת, כמה מרוכז בעצמך אתה יכול להיות?
[הודעה זו הוגשה בחסות סימן השאלה, שנעלב מכך שאין לו נוכחות בסרט בכלל]
אמביוולנטיות.
ביקורת מהסוג הזה תמיד טיפה מוזרות לי. אתה מבקר את הסרט על כך שהוא אינו מתחשב מספיק בנארטיבים שהוא לא מעביר מלכתחילה…
זה נשמע כמו "אני לא אוהב את זה שהסרט לא מדבר על מה שהייתי רוצה שהוא ידבר".
אז נכון, הוא לא מדבר על המימון והאימון של המוג'הדין באפגניסטן, או על השפעת הפטרודולרים על מדיניות החוץ של ארה"ב, ווטאבר. אז מה. הוא סרט שמתאר את המסע של (בעיקר) דמות אחת, ולגבי המניעים והפעולות של הדמות הזו הוא שואל לא מעט שאלות. ראית העולם של הסרט צרה, כי היא אמורה להיות צרה מלכתחילה. זה סרט על מאבקה של אישה אחת בתוך האירגון שהיא פועלת בו על מנת להגיעה למטרה מסויימת.
ולגבי ארגו, אתה טועה עובדתית. הוא *כן* מתייחס לנסיבות השליליות שגרמו למצב באיראן, גם בפרולוג לסרט, וגם לפחות בשני סצינות במהלכו. דובר על זה לא מעט פה.
סליחה מראש, שחרור קיטור:
אני לא ביקורות מהסוג הזה. אני רק מה שאני כותב.
אחד הסרטים הטובים שראיתי בזמן האחרון
קודם כל לצערי לא ראיתי את מטען הכאב, ככה שקשה לי לדעת מאיפה הבמאית והתסריטאי באים, אנסה להשלים את החור בקרוב.
מה שאני יודע הוא שdark zero thirty הוא יצירה מופלאה בעיניי.
הדבר שהכי עשה לי את זה בסרט זו תצוגת המשחק של ג'סיקה צ'אסטיין שהייתה לא פחות ממדהימה.
אם כל הכבוד להערצה המטורפת שלורנס זוכה פה, צ'אסטיין נותנת הופעה הרבה יותר מיוחדת ומורכבת ממנה.
בתחילת הסרט מיה נחשפת לעינויים קשים שעובר אסיר טרוריסט, והתגובה שלה לעינויים היא הסביה שקולנוע קיים. היא מזדעזעת, ואז נזכרת בזה שהוא טרוריסט ומגיע לו, ואז שוב מזדעזעת, ואת כל זה אני מבין רק מהפרצופים ומשפת הגוף שלה. זה מדהים. אני לא מכיר יותר מידי שחקניות בהוליווד שיודעות לעשות את זה בצורה כל כך אמיתית וחזקה. אני לא מאמין שלורנס יודעת בשלב זה בקריירה שלה לעשות את זה בצורה כל כך אמיתית וחזקה. וכן ראיתי את קר עד העצם. פשוט לא קניתי מספיק את המשחק שלה שם, אבל זה כבר לביקורת אחרת.
מיה היא בעצם התגלמות הקונפליקט המוסרי שהיה בכל הפרשה. מצד אחד היא מזדעזעת מהעינויים, מצד שני היא נוקשה וחושבת שזה מגיע להם. מצד אחד היא רודפת אחרי בן לאדן בשביל נקמה אישית, ומצד שני היא עושה את זה בשביל המדינה. הסרט הזה לעומת ארגו, מעורר מחשבה. זו גם אחת הסיבות שהוא הרבה יותר טוב מארגו.
עוד סיבה שהוא יותר טוב מארגו היא התסריט המאוד לא שגרתי שלו, בו אין דעה חד משמעית על המקרה. הדבר הכי חזק שעבר כל הסרט, הוא הקונפליקט. מצד אחד זה מוסרי, מצד שני זה לא. בארגו ראינו כמה אמריקה גיבורים וכמה האירנים חארות. זו בעיניי זלזול באומנות הקולנוע, כי קולנוע לא צריך להיות פוליטי = תאהבו את ארצות הברית. הוא צריך לגרום לך לחשוב. ארגו פשוט לא עושה את זה, וZDT כן עושה ובגדול.
חבל לי מאוד שהסרט לא יצא אם שום פרס, כי בעיניי מגיע לו יותר מרוב הסרטים שזכו בטקס.
סרט טוב
סרט שהוא סוג על כתבת תחקיר מושקעת מאוד. המשחק בסרט אמין ומרשים מאוד, במיוחד של ג'סיקה צ'סטיין, העלילה מעניינת (אני אומנם אומר את זה הרבה על סרטים אבל הפעם זה באמת נכון) ויש כמה רגעים מרשימים במיוחד. אני שמח שהשלמתי את הסרט הזה.
הרבה זמן לא פיהקתי ככה
לתומי חשבתי כי קת'רין ביגלו תתעלה על 'מטען הכאב' המעולה שלה אבל זה לא קרה. סרט בנאלי וסתמי.
וואו איך שהשורה האחרונה הרסה לי...
אנטי-קליימקס מושלם למה שכתבת.
מסכים עם כל מילה ובמיוחד עם שוט הסיום. רק דבר אחד – אני בדר"כ יכול להבין למה סוג מסוים של אנשים יכולים לחשוב על יצירות מופת שהן 'משעממות' או 'מפוהקות' או מה שלא יהיה. אני לא אומר שיש כאן יצירת מופת, אבל איזה סרט אדיר ומהודק כמו שיצירה שלמה צריכה להיות קיבלנו כאן.
זה לא ברור ממה שכתבתי
אבל החסרתי "כאן אני ממש לא מבין איך אפשר לצאת בגאון נגד הסרט כמו שמשתמע מהרבה מגיבים ועוד אנשים ששמעתי" (אבל בכיף)