היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לכתוב פיוט חדש לכבוד יום הכיפורים בתגובות.
זאת הפעם השישית שאנחנו עושים כאן באתר כפרת עוונות במסגרת תמונה קבוצתית (ותשיעית בסך הכל), שזה די הרבה. בכל מקרה, גם הפעם שאלנו את הכותבים שלנו "מה היה הסרט או הסדרה שהכי הצטערת שלא כתבת עליו ביקורת השנה?" ולהלן התשובות.
שני אוירבך: אחרי שכתבתי פוסט מהארוכים בתולדות האתר שמשווה בין גרסאות שונות של "גאווה ודעה קדומה" (וגם הפכתי בהמשך לסטאן של אוסטן – אוסטאן אם תרצו) היה מתבקש שאתייחס לעיבוד החדש לסיפור שיצא השנה, לא? אז אמנם מיהרתי לצפות ב"פייר איילנד" כשהוא יצא בדיסני פלוס, אבל לא יצא לי לכתוב עליו. וחבל, כי קומדיה רומנטית חכמה זה מצרך נדיר בימינו, וקומדיה רומנטית להט"בית גם – אז קל וחומר קומדיה רומנטית להט"בית חכמה.
הייתי בטוחה ש"פייר איילנד" ייקח רק השראה כללית מהספר, אבל להפתעתי מדובר בעיבוד נאמן מאוד – יחסית לעיבוד מודרני מכופף מגדרים כמובן. חמש האחיות בנט הן הפעם חמישה חברים שמגיעים לחופשה באי ליד ניו יורק שידוע כמוקד עלייה לרגל לקהילה הגאה. הם פוגשים רווקים שגרים בבית קרוב אבל הרבה יותר יפה, ואתם מכירים את המשך הסיפור. במקום סוגיות של מעמד כלכלי הסרט עוסק במעמדות שקופים על בסיס גזע ומבנה גוף, נושא כואב במיוחד בחברה שאליה הדמויות והיוצרים משתייכים. הבמאי אנדרו האן, התסריטאי ג'ואל קים בוסטר (שהוא גם הליזי שלנו) וכוכבי הסרט כולם גברים הומואים אסייתים, וקל להרגיש שהם מספרים סיפור ישירות מתוך העולם שלהם.
לכאורה, הקהילה הלהט"בית של החוף המזרחי היא ההיפך הגמור מהחברה המאופקת והחסודה שעליה כתבה אוסטן – שם גבר ואישה אפילו לא יכלו לדבר ביחידות שלא למטרות הצעת נישואים. אבל הסרט מראה לנו שלכל תקופה ומקום יש את הטאבו שלהם. אמנם בפייר איילנד מיניות היא דבר שגרתי ככל האפשר, אבל היחס לרומנטיקה מורכב והדיבור עליה הוא לפעמים מוקצה לחלוטין. לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שמדובר בסרט חכם – הוא משתמש בהשוואה המרומזת לתקופה מוקדמת יותר כדי להציף נושאים אקטואליים לדיון.
יש דברים שהייתי רוצה שהסרט יעשה טוב יותר. הוא אמנם מצחיק מאוד, אבל רוב ההומור בו מבוסס על רפרנסים וכנראה לא יחזיק מעמד עד סוף העשור. ועם כמה שאני בעד בואן יאנג ורוצה שהוא יצליח, אני חייבת להודות שנכון לעכשיו הוא אפילו לא שחקן דרמטי בינוני, ויש לו עוד הרבה עבודה אם הוא מתכנן קריירה שכוללת יותר ממערכונים. בכל זאת, "פייר איילנד" הוא אחד הסרטים החמודים והטובים ביותר של השנה, ובהחלט תופס מקום של כבוד בקאנון האוסטני.
יצחק בארי: זו היתה שנה עם לא מעט ויכוחים באתר, אבל אני חושב שעל דבר אחד כולם מסכימים: הקיץ הקולנועי השנה היה אחד הגרועים. מילא אם היו בו סרטים גרועים – הבעיה היא שלא היו סרטים בכלל. בין "ממדי הטירוף" שאכזב רבים ל"אהבה ורעם" שאני אישית מאוד אהבתי אבל הרבה אחרים לא – היחיד שהצליח, ואולי הצליח כל כך בגלל העדר התחרות, היה "מאווריק". אה, נכון, נהניתי גם מ"רכבת הקליע" – אבל ארבעה סרטים על פני ארבעה חודשים במה שאמור להיות העונה הפוריה ביותר של השנה, זה לכל הדעות מעט מדי.
לכן אני עם קצת נקיפות מצפון על שלא סיפרתי לאנשים שבין הכסאות נפל פה סרט קיץ שהוא סבבה לגמרי בהינתן החום בחוץ והמזגן בפנים: "טרף". לא, לא ההוא בדיסני פלוס, ההוא עם אידריס אלבה שנלחם באריה.
אני לא צריך להחמיר עם עצמי כל כך על זה, כי אפילו המפיצים שלו די החביאו אותו ולא טרחו למשל, לעשות הקרנת עיתונאים שהיתה אולי גורמת לכמה אנשים לדעת עליו. אבל אחרי שצפיתי בו באיחור, אני חייב להודות שהוא היה הפתעה אפקטיבית למדי.
כאמור, הפרמיס די פשוט, וגם הסרט פשוט: אלבה ושתי בנותיו נתקעים איפשהו בסוואנה ואריה רצחני רודף אחריהם. התסריט לא מציע שום דבר חדש כמובן, אבל הסרט מצטיין באווירה שלו בזכות החלטה משמעותית אחת: הוא מבויים כמו סרט של איניאריטו. מהרגע הראשון ממש הסרט מתעקש על שוטים ארוכים עוד פעם ועוד פעם, וגם סצנות מורכבות לא נחתכות כמו שהייתם מצפים מהן. אני מוכרח להודות שזה עייף אותי בהתחלה, אבל אחרי זמן מה קלטתי שזה נותן לסרט איזו אווירה ריאליסטית, אמיתית, שבסוף הכניסה אותי לתוך הסיפור הקלישאתי ועזרה לסספנד אפילו את האפקטים של האריה הדיגיטלי.
אז הוא צפוי, בהחלט. וגם די מטופש, למען האמת. אבל עוזר שאידריס אלבה הוא שחקן שכיף לראות על המסך, ושגם שארלטו קופלי פה אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותו. והכי חשוב: הסרט יעיל. הוא יודע בדיוק מה שהוא רוצה, נצמד לתוכניות שלו מהרגע הראשון עד האחרון, ואפילו עושה את זה בלא יותר משעה וחצי, שזה פלוס ממש נחמד. אולי אתם עוד יכולים לתפוס אותו בחול המועד סוכות.
רם קיץ: זוכרים את "אל תסתכלו למעלה"? סרט שהביקורת העיקרית נגדו הייתה מסר שנדחף כל-כך עמוק לגרון עד שהוא יוצא מחור אחר לחלוטין? ובכן, התסריט של "הנסיכה" גורם לסרט ההוא של אדם מקיי להיראות כאילו אורסון ולס כתב אותו, משום ש-"הנסיכה" מתייחס לצופים שלו כמו אל אידיוטים או אל בני שלוש (כלומר, אידיוטים); הסרט מכיל סצנות בהן בכל רגע חשבתי שנוּלי, בץ ודודו זר יצוצו יש מאין ויספרו שצריך להתייחס יפה לכולם ללא יוצא מן הכלל.
כל זה לפני שהזכרתי את ערמת הקלישאות שמרכיבה את מה שהסרט מכנה "עלילה", ודמויות שהן כל-כך חד ממדיות עד שאם נביט בהן מהצד לא נראה כלום. אז איך, לכל השדים, הלבישו על סרט שכזה את סצנות הקרב הברוטליות והטובות ביותר שראיתי השנה?
"הנסיכה" שייך לז'אנר סרטי "הפשיטה", "מת לחיות", "השופט דראד" וכיוצ"ב: לוקיישן אחד, במקרה הזה מגדל גבוה בימי הביניים, ובו מתעוררת נסיכה בשמלת כלה (ג'ואי קינג), שמגלה שהיא אסירה, ועשרות בריונים שומרים על המקום כחלק מהשתלטות עוינת על כס המלכות. אבל מה שאף אחד לא יודע הוא שהנסיכה שלנו יודעת ללכת מכות ממש ממש טוב.
ואט אט היא מנסה לפלס דרכה מהיותה קשורה בשלשלאות בקומה העליונה אל הבוס האחרון בכניסה למטה, כשבכל פעם היא נתקלת באויב אחר (או עדר אויבים) ונלחמת בעור שיניה. אתם תראו בסרט הזה את ג'ואי קינג קופצת, מתגלגלת, נושכת, נופלת, בועטת, שורטת, בורחת, רודפת, מתאגרפת ובעיקר בעיקר מדממת, וזה מתבצע על הצד הטוב ביותר שסרטי אקשן מהסוג הזה יכולים להציע, וחובבי הז'אנר ייהנו מאוד מהעסק הזה.
אלא שכאמור, את הרעיון הפשוט והביצוע הנהדר של "הנסיכה" היו מוכרחים להרוס עם העלילה שלו. במְקום להתעסק אך ורק בנסיכה עלומה בסיטואציה בעייתית שנלחמת דרכה החוצה, הסרט מתעקש – באמצעות פלאשבקים רבים כפי שהם מייגעים – להסביר מה בדיוק קרה פה (ספויילר: לא משהו מעניין), ואם לא פלאשבקים אז הסרט מכריח אותנו לבקר את הנבל הראשי (דומיניק קופר שעושה כמיטב יכולתו) ודמויות נוספות מחצר המלוכה שמעניינות אותי כמו שקיק תה משומש.
בסוף הצפייה בו ניקרה בי תחושה לפיה "הנסיכה" הוא למעשה שני סרטים שהפכו לאחד. פלוני אלמוני א' כתב סרט אקשן רזה בעלילה ובדמויות, ואילו פלוני אלמוני ב' כתב סרט גרוע שאף גוף שידור לא היה מוכן לקחת על עצמו – ושניהם אוחדו בתקווה שאחד יכפר על חולשותיו של האחר. אלא שבפועל אחד מהם, הגרוע, מונע ממני להמליץ ללא סייגים על אחד מסרטי האקשן הטובים שראיתי השנה. "הנסיכה" הוא פספוס השנה, צפו בו רק אם אתם רוצים לראות אקשן טוב על המסך ומוכנים להבליג על כתיבה (באמת) נוראית.
אור ענבר: איכשהו יצא שבשנתיים האחרונות, בורכתי. ממש אני באופן אישי, וכל קהל חובבי מחזות הזמר. כמות הסרטים והצילומים החוקיים של הז׳אנר גדל באופן משמעותי ואני אומרת – אמן. בין כל הסרטים האלה, יצא ממש בתחילת השנה הסרט המוזיקלי שהוא עיבוד למחזה הבימתי שהוא עיבד לסרט הדוקומנטרי "כולם מדברים על ג׳יימי". אין לי המון חיבה למחזמר המקורי, הוא בגדול בסדר, אבל העיבוד הקולנועי? ככה עושים את זה. לקחו את מה שעובד ומוצלח בהצגה, והוסיפו רק את הדברים שחשובים לקיום סיפור קולנועי מוצלח יותר. כן יש כמה רגעים קלישאתים והשיר הנוסף לא מאוד נחוץ (אם כי הוא מוצלח) אבל זה ממש הדוגמה הטובה שיש לי לאיך לעשות עיבוד נכון. בנוסף אני יכולה לשחד אתכם עם קמאוז מעולם הדראג, סיפור מרומם וקאסט מרשים (ריצ׳רד אי גראנט פה!) אבל סך הכל, זו פשוט דרך נהדרת להעביר בה שעתיים.
מתן בכר: הפינה הזאת נועדה כדי לכתוב על סרטים שלא קיבלו התייחסות באתר בשנה שחלפה, אבל לשם שינוי אנצל אותה כדי לכפר על עוון "אמיתי" – סיום הביקורת המתגלגלת של "דקסטר: דם חדש". בזמנו לא סיימתי את הביקורת בגלל שילוב של חוסר מוטיבציה ונסיבות אישיות, ולא הרגשתי בנוח לכתוב ביקורת מתגלגלת נוספת לאחר מכן כל עוד קצה החוט הזה פתוח. אז כמו שהעונה הזאת כנראה עשתה לרוצח הסדרתי האהוד, בואו נסיים עם זה אחת ולתמיד.
**ספוילרים, אם אתם עדיין מתכננים על צפייה, כדאי לעבור לביקורת הבאה. אני לא אקח את זה אישית.**
בגדול, זה מה שקורה בפרקי הסיום: דקסטר נמלט והורג את החבר של קורט שחטף אותו, ואז מציל את האריסון בדיוק כשקורט עומד להרוג אותו. דקסטר מתוודה בפני בנו על "הנוסע האפל" שלו ומלמד אותו על הקוד של הארי. האבא והבן עושים קצת בונדינג כשהם חוטפים את קורט, מעמתים אותו עם פשעיו ודקסטר הורג אותו. סוף טוב, הכל טוב.
רק שלא, נשאר עוד פרק שלם. אייריס – שבינתיים הצליחה לפענח שדקסטר הוא רוצח – עוצרת אותו על הרצח של מאט. יש לה מספיק ראיות כדי להכניס אותו לכלא, אז דקס נאלץ להרוג את לוגאן ונמלט ממעצר. הוא מתכנן לברוח מהעיר יחד עם האריסון, אבל האחרון מבין מה אביו עשה ושהוא עבר על הקוד של עצמו – הרג אדם חף מפשע. האריסון יורה בדקסטר, אייריס מגיעה ואומרת לו לברוח והוא נוסע אל עבר השקיעה. סוף… טוב? לא, לא ממש. כלומר, לא גרוע כמו של הסדרה המקורית, אבל זה לא רף מאוד גבוה.
הבעיה העיקרית של "דקסטר: דם חדש" היה הקצב, כשבשני הפרקים הנ"ל נדחפו מספיק דברים בשביל לפחות חצי עונה. המעבר מ"דקסטר מלמד את האריסון על הקוד" ל"האריסון יורה בדקסטר" היה צריך להיות תהליך שמתפתח בהדרגה ולא משהו שמתרחש תוך שני פרקים. עונת ההחייאה הזאת לא הייתה איזה משהו נוראי – הסדרה המקורית נפלה לתהומות עמוקים הרבה יותר – אבל גם לא משהו שייכנס לרשימת "עשרת עונות ההחייאה הטובות ביותר".
שוב סליחה על העיכוב עם הסיום הזה, עכשיו אני סוף סוף יכול לכתוב מתגלגלת חדשה, שתהיה על משהו שונה לגמרי. אני עם ג'ינג'ים רצחניים סיימתי. בואו נראה איזו סדרה מעניינת עולה בקרוב. היי, עונה חדשה של "צ'אקי"!
תום שפירא: זהו סיפורה של קימי, נערה צעירה שמצליחה להתגבר על הנסיבות הקשות ולעמוד על שלה בעולם שנראה משוגע לאחר שבילתה את רוב חייה הבוגרים בבונקר… לא, סליחה, זו העלילה של סדרת הטלוויזיה קימי שמידט. לעומת זאת, הסרט "קימי" הוא סיפורה של נערה צעירה (לא קוראים לה קימי) שמצליחה להתגבר על הנסיבות הקשות ולעמוד על שלה בעולם שנראה משוגע. אה, וזה לא קומדיה אלא מותחן. אה, ויש קורונה.
אחד מהסרטים המעטים שתראו שמכירים בכך שלתקופה לא קצרה חלקים נרחבים מהעולם בילו את חייהם תקועים בבית, "קימי" הוא מותחן פראנואידי בסגנון של "השיחה" או "חלון אחורי": כזה שמשתמש ברקע של הקורונה כדי להקצין עוד יותר את הקושי של הגיבורה לתקשר עם אנשים.
אנג'לה צ'יילדס (זואי קרביץ) עובדת בשביל תאגיד הטכנולוגיה אמגדיליה על פיתוח המוצר החדש, עוזרת מלאכותית בשם קימי. אנג'לה מבלה את כל יומה בהאזנה לאינטראקציות של אנשים עם קימי במטרה לעזור לפתח תגובות טובות (אנושיות) יותר. אבל יום אחד היא שומעת משהו חשוד, משהו שיכול להיות סתם רעש רקע או, לחלופין, פשע. בהתחלה היא מנסה להודיע לבוסים שלה, אבל כאשר היא נתקלת בחומת בירוקרטיה תאגידית היא מחליטה לקחת את העניינים לידיה – מה שקצת בעייתי כשאת סובלת מאגורפוביה ואולי מעוד כמה עניינים.
בלב הסרט נמצאת ההופעה של זואי קרביץ. היא מבלה את רוב שני השליש הראשונים של הסרט לבדה (מלבד כמה קולות על הטלפון והמחשב), ומה אני אגיד – היא עושה את העבודה שלה. עד עכשיו קרביץ לא הרשימה אותי במיוחד, אבל פה היא בהחלט נותנת הופעה. מישהו אמר לי פעם שלכוכבים יש איכות מעבר להיותם שחקנים טובים, הם אנשים שיכולים לרתק אותנו גם כאשר הם עושים פעולות חסרות חשיבות, וקרביץ היא אכן כוכבת במובן הזה. גם כאשר התסריט לא נותן לה יותר מדי מה לעשות, כיף לצפות רק כדי לראות אותה.
וזה לא ששאר הסרט רע: שני החלקים הראשונים שלו, ההתמקדות בשגרת החיים בעולם של שיא הקורונה ואז מעשה החקירה הדיגיטלית, מרתקים כשלעצמם ומראים שוב כמה טוב יכול להיות שימוש בחלל מוגבל כדי ליצור אווירה של סיר לחץ. החלק השלישי, שבו אנחנו יוצאים אל העולם האמיתי (או לפחות אל סיאטל), מרגיש כמו משהו יותר טיפוסי – בניית המתח מתחלפת במרדפים וסצנות אקשן יותר טיפוסיים, אם כי יאמר לזכות סטיבן סודרברג שכשהוא כבר טורח להוציא אותנו לעיר ספציפית, הוא יעשה שימוש בנתונים הגיאוגרפיים והחברתיים של העיר הזו ולא סתם יציג איזה מרחב עירוני מנותק וחסר הקשר.
אז האם קימי מהווה את ההצהרה הקולנועית הגדולה על תקופת מגפת הקורונה? לא.
האם יש לו משהו באמת מעניין להגיד על כל העוזרים המלאכותיים שאנחנו מפתחים לעצמנו כדרך לעזור לעקוף אינטראקציה אנושית אמיתית? אולי.
האם זה אחלה מותחן שכדאי לכם לראות? כן.
מאיה כהן-שלו: ל"אי של ברגמן" יש שתי מגרעות עיקריות. הראשונה הוא שיש בו סיפור מעניין בתוך סיפור לא מאוד מעניין, והשנייה היא שמיה הנסן לאב מביימת מהמם ויזואלית אבל לא מצליחה לספר סיפור ברור שלא מתרופף בקצוות. פה יש לנו את כריס (ויקי קריפס), תסריטאית צעירה יחסית שעובדת על מה שנראה כמו הסרט הראשון שלה ומגיעה יחד עם בן זוגה טוני, במאי מבוגר, ידוע ומוערך ממנה, לאי פארו בו חי אינגמר ברגמן ובו ביים חלק מסרטיו. טוני הוא גם מעריץ, שלא לומר גרופי, של ברגמן, בעוד היא נמצאת יותר על הצד המעריך בסך הכל של היוצר השוודי.
גיבורת הסרט שכריס כותבת היא איימי (מיה וסיקובסקה), צעירה שמגיעה לאותו האי לחתונת חברה, אליה מגיע גם ג'וזף, האקס המיתולוגי שלה, עליו היא כנראה לעולם לא תתגבר (אנדרס דניאלסן לי). לא קורים יותר מדי דברים בחלק של הסרט בתוך הסרט אבל הוא עדיין הסרט היותר מוצלח, בעיקר כי הקצב שלו אחר, וכי איימי וג'וזף הן פשוט דמויות שיותר מעניין לעקוב אחריהן ואחרי יצר ההרס העצמי שלהן.
יש ב"אי של ברגמן" הרבה דברים יפים והרבה ניואנסים עדינים, אולי אפילו עדינים מדי, שחלקם נהדרים וחלקם מתפספסים. זה ניכר במיוחד בקשר בין שני הסיפורים, שהוא כל כך בסאבטקסט לפעמים עד שאי אפשר לראות אותו. ומנגד יש רגעים שהם ברורים מדי ומנוגדים לאווירה הכללית של הסרט.
אני ממש רוצה להיות בעד הסרט, ובעד קולנוע כל כך עדין ובעד מיה הנסן לאב ובעד אנדרס דניאלסן לי, וקצת מתבאסת על עצמי שאני לא יכולה לגמרי להמליץ עליו, פשוט כי הוא לא מספיק נשאר איתי, מלבד כמה רגעים ספציפיים.
כמו כן, השמלה לחלוטין לבנה. מה קורה לך.
אדם קלין אורון: במרץ 1975 השתלטה חוליית מחבלים פלסטינאים שהגיעה מהים על מלון 'סבוי' בקו החוף של תל אביב. יש סיכוי סביר שלא שמעתם על זה, כי מאז זרם הרבה דם ברחובות, אבל זו הייתה פעולת טרור גדולה, דרמטית ולמרות ששני הצדדים מיהרו לטעון להצלחה עצומה – מלון נכבש! אבל כל המחבלים נהרגו או נתפסו! אבל גם רוב בני הערובה! לא, אתם!! – האמת היא שכמות הפשלות והחובבנות שבה בוצע הפיגוע עולה רק על חוסר המקצועיות המדהים שהפגינו כוחות הבטחון בתגובה אליו. נדמה שהיחידה שתיפקדה כמו שצריך הייתה כוכבה לוי, אחת מבנות הערובה, שבזכות השליטה שלה בערבית שימשה מתווכת בין המחבלים לבין הרשויות, בסיכון אישי עצום ותושיה בלתי נדלית. בתמורה, לאחר הפיגוע האשימו אותה העיתונים בהיותה זונה.
בסרט "סבוי" משלבת הבמאית זהר וגנר בין סרט דוקומנטרי לבין סרט עלילתי, ומתבססת על כיסוי תקשורתי של הפיגוע ובעיקר על יומנים שכתבה כוכבה לוי עצמה, כדי לספר את הסיפור מנקודת המבט שלה: ממפגש האהבים שלה במלון, דרך ההבנה שמשהו רע מאוד קורה, ואז ההבנה האמיתית: שאם היא לא תעשה משהו בקשר לזה, אף אחד אחר לא יעשה. ואת כל זה צריכה להעביר, כמעט לבדה, דאנה איבגי. למזלנו, היא שחקנית נהדרת וכוכבה לוי היא דמות נהדרת, ווגנר מנצלת את שתיהן עד תום: במסרים שעוברים במחוות ולא מפורשות, בקטעי יומן מפורשים מאוד שמצליחים להיות אמינים אפילו כשהם קיטשיים, ובמערכת יחסים מוזרה ומרתקת שמתפתחת בין כוכבה לבין אחד החוטפים, בגילומו של עלא דקה.
'סבוי' הוא סרט טוב, ואפילו מצוין, כי הוא מזכיר לנו אירוע חשוב, מתמקד בנקודת מבט פחות מוכרת ומצליח להגיד דברים גדולים יותר, אבל בצורה עדינה ובעיקר, דרך פרטים קטנים מאוד. הוא עוד הפקה של כאן 11, ולכן גם אפשר לראות אותו, באופן חוקי לגמרי, באינטרנט, וממש כדאי.
יהונתן צוריה: הידעתם? ל"העיניים של תמי פיי" – טכנית סרט שהגיע רק כשדיסני פלוס פתחו פה באסטה – יש שני אוסקרים. שניים! לסרט שאני די בטוח שעבור רוב העולם לא באמת קיים!
צריך לומר שהאוסקרים האלה לא לא מוצדקים. היכולת לשחזר את האיפור הגרוטסקי של תמי פיי בייקר והיכולת של ג'סיקה צ'סטיין לגרום לדמות הלא פשוטה הזאת להיות סימפטית ולא קריקטורה הם שני הישגים שאפשר לפרגן להם בפרס, למה לא – אבל צריך לשאול גם, בעצם, למה כן? האם בכל מחיר אנחנו רוצים שיהיה לג'סיקה צ'סטיין אוסקר?
לא, רגע – אני לא רוצה לבזבז את כל עוונות הכפרות שלי על הסרט הזה. בואו נדבר במקום זה על "אמא קטנה", סרטה האחרון של סלין סיאמה שכולם אהבו ורק אני ניסיתי לצעוק על כל מי שרק היה מוכן לשמוע "אבל הוא גנב את העלילה מ"מיראי" למה אף אחד לא מדבר על זה", וכנראה שהתשובה היא כי כשיש סרט קטן, חמוד וקצר כל כך לא באים אליו ברע אלא מפרגנים.
ויודעים מה, באמת לא נחמד לנצל את כפרת העוונות ללכלך, אז בוא נעבור לאמהות אחרות: "אימהות מקבילות", הסרט החדש והמוצלח של אלמדובר שהצליח להתבלט באוסקר עם שתי מועמדויות (לשחקנית ראשית ולמוסיקה), זאת, אחרי שספרד החליטה לא לשלוח אותו לייצג את המדינה. סרט שלמרות שמו לא עוסק רק באמהות (אם כי הוא בהחלט עוסק בזה), אלא גם בהיסטוריה של ספרד, בשקרים, בהסתרת האמת ו-
לא, שנייה, אם כבר פנלופה קרוז – אתם ראיתם את "התחרות הרשמית"? מדובר בסרט שמצליח להוכיח שמדי פעם צילום הוא עניין של העמדה נכונה ותו לא. כן, פנלופה קרוז, אנטוניו בנדרס ואוסקר מרטינז כולם עושים תפקידים נהדרים בקומדיה הקטנה, העוקצנית והשנונה הזאת – אבל הכוכבת האמיתית של הסרט היא היכולת לצלם את אותם האנשים, באותו המקום, בלי אפקטים וטריקים מיוחדים ובכל פעם לגרום לעיניים לשמוח מחדש עם כל פריים שעובר.
למרות שאם כבר אני מפנה זרקור לסרט זר מהשנה האחרונה, אני בטח צריך לפרגן ל"לאן את הולכת, אאידה", לא? סרט שהוא מכה בלב, בראש, בבטן – איפה שרק תרצו – והוא פצצה קולנועית במובן הטוב ביותר שיכול להיות, גם אם תעזבו אותו פחות שמחים משנכנסתם.
ואם כבר סרטים מעולים שנפלו מתחת לרדאר – מה עם העיבוד של ג'ו רייט ל"סיראנו", שבו פיטר דינקלג' נתן כנראה את ההופעה הכי טובה של 2021 ו/או 2022 שזומברה בעונת הפרסים רק כי המפיצים בארה"ב החליטו פלוס מינוס פשוט לא להפיץ את הסרט?
עזבו, בואו לא נסתבך – אתם הבנתם של"עיניים של תמי פיי" יש פאקינג שני אוסקרים??
התמונה בראש מאפולו 10.5 גרמה לי לחשוב שהסרט יוזכר פה באיזשהו אופן
וחבל שלא, כי דווקא הייתי שמח לביקורת על הסרט הזה.
משום מה עדיין לא ראיתי אותו ואני מתלבט אם ובאיזה דחיפות לראות אותו, כך שהייתי שמח לחוות דעת על הסרט הזה שדי חלף מתחת לרדאר.
אפילו תגובות כמעט ולא היו בדף הסרט (אני ספרתי שני מגיבים שכתבו ממש ממש בקצרה על הסרט).
אז אם מישהו ראה את הסרט ומעוניין לכתוב קצת עליו, אשמח. אין מקום מתאים מכאן.
תצפה. זה מעולה.
בברכה, מגיב שכתב ממש ממש בקצרה על הסרט.
נ.ב. אני חייב לציין שגם אני מאוכזב, ציפיתי שיהיה פו טקסט על אפולו 10 וחצי שהוא אחד מהסרטים הכי טובים של השנה לדעתי ולא ממש הייתה התייחסות אליו כאן באתר (או לא רק באתר אם לומר את האמת).
סרט טוב
לא הכי טוב שראיתי השנה אבל אני ממליץ לצפות
החצי הראשון של פייר איילנד נהדר, השני -פחות.
כי קיוויתי ליותר מרום קום רגיל אבל בסוף קיבלנו סרט די שמרני, וזה בסדר. אבל החצי השני פשוט לא חצוף, פרוע או מצחיק כמו החצי הראשון.
גואל קים בוסטר קצת לחץ חזק מדי על קלישאת ההומו החתיך והסנוב (גם בסדרה הזאת עם מאיה רודולף), כדאי לו לנסות קצת לחצות את המשבצת. עם זאת, זה אחד הדברים המדוייקים בסרט היה שגם הדמות המושכת שלו מרגישה רגשי נחיתות וחוסר ביטחון כאילו הוא בצד הלא נכון של ״שרשרת המזון״.
קימי מותחן דיוויד קופ-י פשוט וקלאסי שראינו כבר הרבה שהשתדרג פלאים באמצעות המצלמה של סודברג שבחצי הראשון משייטת באיטיות בחלל הדירה (באופן פינצרי אל-לה המשחק) ובחצי השני נכנסת לתזזיתות מואצת ומלאת פרנויה.
האי של ברגמן אחד הסרטים היפים של השנה. וביפים אני מתכוון ליטרלי, סרט נופיפ שגורם לי לרצות להזמין טיסה לאי הזה. מצולם ברוך ונעימות. אני בקושי זןכר משהו מהדמויות (כלומר רק בגדול-טים רות דוש יומרני, ויקי סובלת מנישואיה וכו׳) אבל הצילום חקוק במוחי.
סרט חמוד מאד!
האנימציה שלו יפה, הסיפור מתוק והדיבוב סבבה. סרט קטן, נחמד ובהחלט מומלץ.
תודה לכולם על ההמלצות
ממה שהבנתי זה סרט שבקושי אנשים ראו, אבל אלה שכן ראו אהבו ולא ממש נמצאים אנשים שיגידו שזה סרט גרוע.
אוקי, נשמע טוב.
בהחלט יכול להיות שאנסה את זה, בתקווה שגם אני אוהב את זה ולא שאני אהיה הראשון לכתוב כאן שהסרט גרוע.
לא הייתי אומר בקושי ראו. הפקות מקור של נטפליקס הם מאד נגישות לציבור הרחב והוא יחסית לא כזה נבלע בדף הבית
(הוא מדי פעם צץ בכותרים הבולטים, המלבנים הארוכים האלה לאורך). הוא לא שיא הפופלארי אבל כנראה הוא קיבל יותר חשיפה משני סרטיו הקודמים.
בכל מקרה זה יציאת האנימציה האהובה עלי של לינקטייר.
התכוונתי בקרב גולשי עין הדג
לא חסרים תכנים שנטפליקס מכריזים עליהם שהם בין הנצפים ביותר אצלם ולמרות זאת אין עליהם דיבור פה בעין הדג.
כך שהכוונה שלי הייתה נטו לגבי הקהילה שלנו פה בעין הדג.
מתפלא שעדיין הפורמט של התמונה למעלה בתמונות קבוצתיות
כ"אופצית בונוס" הוא עוד לא לחלוטין דבר שברור לכל. במקור "אפולו" זכה לחצי פסקה בחלק שלי, אבל החלטתי להוציא אותו מסיבות השמורות למערכת.
אלוהים, איזה שעמום
אני חובב לינקלייטר, אבל זה אחד השעמומונים המשימים בהיסטוריה של הפיהוק.
את "האי של ברגמן" אהבתי. ודווקא מצאתי גם את הסיפור מסגרת למעניין (אם כי פחות מהסיפור שבתוכו). הבעיה העיקרית שלי איתו היא ששני הסיפורים, גם אם מתכתבים מעט נרטיבית, מאוד לא זהים בטון ובסגנון. זה ממש מרגיש כאילו מישהו העביר ערוץ ואז החזיר שוב. יש בזה משהו צורם ונוצרת תחושה מוזרה בסוף הצפייה. אבל אני עדיין ממליץ, בגדול.
חוץ ממנו לא ראיתי משהו מהסרטים המוזכרים בכתבה (אם לא כוללים את הסרטים שיוהנתן הזכיר, שאת חלקם כן ראיתי) אבל כנראה שאצפה ב-'פייר איילנד' ו-'סבוי'. ולגבי 'קימי' אני ממש חצוי.
בקטנה על כמה סרטים מהשנה שלא ראיתי להם אזכור:
Girl in the Picture – דוקומנטרי של נטפליקס. באחד הרגעים בסרט, דמות משנה מזכירה באגביות מוחלטת שהיא נחטפה לחמש שנים כשהייתה קטנה ולאף אחד אין בשבילה שאלות עוקבות, אפילו לא לצופים, כי זה לא מתקרב ללהיות אחד הרגעים הכי הזויים ומזעזעים בסרט. סיפור מרתק ומרגש המועבר בצורה מעניינת ונוחה למעקב, ולדעתי אחד הטובים של השנה.
ההתמודדות – סוחט הדמעות של השנה. הוא כבר הוזכר פעם אחת באתר במיני ביקורת של יהונתן (ומשם הגעתי אליו) אבל מגיעים לו עוד הרבה אזכורים. אנושי, דמויות ומערכות יחסים אמינות ומצליח לטפל בנושא ההתמודדות עם טראומה בצורה עדינה ומרגשת. אם כי מצאתי שמערכת היחסים בין האחיות הוא החלק הטוב ביותר שלו. ג'נה אורטגה נותנן את אחת ההופעות הטובות של השנה.
Aftar Yang – סרט כל כך חמים ונעים שקשה שלא להתאהב בו. עם צד ויזואלי חזק וקונספט מוצלח שעובד.
The Inside Outtakes – בניגוד לשם שלו, זה לא סתם חומרים שירדו בעריכה מסרטו הקודם של בו ברנהם. מדובר בסרט שעובד בפני עצמו (אם כי כדאי לראות את הראשון בשביל האפקט) ומעביר את שנת הקורונה של ברנהם באופן שונה מסרטו הקודם. הרבה יותר מדכדך, הרבה יותר עמוק, הרבה יותר מעניין, הרבה יותר מצחיק והרבה יותר טוב בעיניי. וגם השירים כמעט באותה רמה כמו של 'בפנים'. נמצא בנטפליקס וביוטיוב (יותר משעשע לראות ביוטיוב בשביל גאג ספציפי).
אפולו 10 וחצי – ממה שזכור לי הסרט הוא לא ממש סיפור עלילתי רגיל אלא יותר ריצ'רד לינקלייטר מתרפס על הילדות שלו ומספר לנו איך זה היה להיות ילד בשנות הששים. ומצאתי את זה מעניין ומקסים ממש. לא אגיד לאף אחד לרוץ לראות, אבל בהחלט כדאי לראות עד סוף השנה כי יש לו את הפוטנציאל להיכנס לסיכומים שלכם.
למה אתה חצוי בנוגע ל"קימי"?
אני יכול להגיד שבניגוד לתום, אני חושב שגם בחלק האחרון הסרט מוצלח למדי.
ראיתי, לא אהבתי
לדעתי הסרט התדרדר כבר אחרי השליש הראשון שלו. היה לי נחמד בהתחלה לצפות בחיי היום יום של הדמות הזאת ולראות איך היא מתמודדת עם ההפרעה שלה. לא מרתק במיוחד אבל כן מעניין מספיק לצפייה. בעיקר בזכות זואי.
ברגע שהיא שמעה את ההקלטה התאכזבתי ישר משום שההקלטה הזאת הייתה נטולת השפעה רגשית עליי כצופה והשאירה אותי אדיש לגמרי. גם הסרט לא עושה משהו שיגרום שיהיה לי אכפת מההקלטה. אין בה הרבה מקום למסתורין, אין בה דמות שאני מחובר אליה רגשית, ונורא קיוויתי שהסרט לא ייקח את הכיוון העלילתי הזה של להתעסק בהקלטה. גם החקירה לא מרתקת במיוחד. כמה שיחות עם החבר הטכנאי שלה והכל נפתר במחי שלוש סצינות קצרות. כן נחמד לראות אותה מתעסקת עם ציוד הסאונד, אבל קרה משהו מיוחד אחר "ומלחיץ" שפספסתי?
השליש האחרון דווקא כלל כמה רגעים טובים מאוד. בעיקר הצילום והעריכה (שגם בהתחלה כיכבו), מה שצפוי מסודרברג. אבל הסיפור שהוא מספר דל בעלילה וצפוי לגמרי. והוא גם דורש יכולת סספונד גבוהה מאוד, כי יותר מאשר בהפרעה של קימי הוא מתעסק בהפרעה של השלושה שרודפים אחריה ושמגיבים באופן איטי להחריד, ולפעמים גם לא הגיוני, למה שקורה. לקווין ב-'שכחו אותי בבית' היה הרבה יותר קשה. גם כל מיני נקודות מעניינות שהיו שזורות לאורך הסרט (כמו השכן עם המשקפת) התגלו כסתמיות ולא מתגמלות בסוף.
מצד שני, את הסרט ראיתי ישר אחרי צפייה ב-'For Sama' ואולי זה מה שהפך אותי לדי אדיש לצרות של דמויות פיקטיביות לכמה שעות.
בכל זאת תודה שהטית את הכף לכיוון כלשהו. שונא להיות חצוי ככה לגבי סרט.
לגבי מה שיצחק אמר על שוברי הקופות
גם אני מסכים לכך ושמתי לב לכך קודם. האמת גם רציתי לכתוב על זה באחד מהדוחקוים .
״האשמים״ פה הם דיסני, כי זה לא שלא היו שוברי קופות , לא היו שוברי קופות של דיסני .
בשנים האחרונות דיסני השתלטו לגמרי על הקולנוע (כידוע לרוב) ומאז הקורונה דיסני והקולנוע כבר פחות(על משקל של ״כבר לא״ ) ונראה שאין לדיסני תחליף, וורנר כבר שנים משחררים מלא סרטים אבל רובם לא שוברי קופות רמת דיסני והמתחרים היחידים של דיסני זה יוניברסל אבל אין להם את הכמות של דיסני.
קצת היסטוריה על פי בוקס אופיס :
ב2019 לדיסני היו את כל הסרטים המכניסים בטופ 5(אני מחשיב את ספיידרמן של דיסני כי הם אמנם לא המרווחים אבל הם האחראים להצלחתו) ו8 מתוך הטופ 10.
שנת 2020 לדיסני לא היה סרט אחד בטופ 10, אבל קורונה אז ויתרנו להם.
2021 עדיין המשך הקורונה ולדיסני רק שני סרטים בטופ 10- שאנג צי ושוב אני מחשיב את ספיידרמן ,
גם שאנג לא היה הצלחה גדולה ועדיין הקולנוע לא מתאושש
2022- הקורונה כבר לא כאן אבל דיסני לא משחררים סרטים שוברי קופות לקולנוע למעט סטריינג(שאיכזב) ותור(שאיכזב) ופיקסאר אחד (שאיכזב ) ושוב יחד עם דיסני הקולנוע לא מצליח להתאושש (עד כדי כך שהחברה של מוקי גרינדר הישראלי מכריזה על פשיטת רגל).
*יש עוד את הפנתר השחור ואת אווטאר שאולי יחזקו את דיסני בקולנוע ואת הקולנוע עצמו.
**גם אם אתם לא מחשיבים את סטריינג ותור כאכזבה יש פה 2 סרטים בלבד בטופ 10.
2023-שנת החזרה של דיסני לקולנוע ? משמע חזרת הקולנוע למוטב?
בשנת 2023 דיסני הולכת לשחרר לקולנוע :
מארוול- אנטמן, שומרי הגלקסיה , המופלאות, בלייד
דיסני- בת הים הקטנה , משאלה , הטירה המכושפת
פיקסאר-אלמנטל
לוקאס – אינדיאנה ג’ונס
אנחנו מדברים פה על 9 סרטים עם פוטנציאל ל800 מיליון דולר ומעלה(למעט הטירה שבטח תעשה 500).
משמע חזרה מלאה של דיסני לקולנוע ואולי חזרת שוברי הקופות לקולנוע .
* גם לפני 2019 לדיסני הייתה שליטה בקולנוע אבל לא כמו 2019
2018- 3 בטופ 5, אני לא מכניס את פוקס בינתיים.
2017- 2 טופ 5 ו5 בטופ 10.
אבל מאז רכישה פוקס דיסני השליטים של הקולנוע באופן מלא.
** לא אומר שזה רע או טוב, אני יודע שיש כאלו ששמחים שיש יותר סרטי ״איכות״ בקולנוע אבל לא על זה אני מדבר כרגע.
עם כל הכבוד לדיסני
אין יותר או פחות ״סרטי איכות״ (מה שזה לא אומר) בקולנוע. כאילו, לא שספרתי, אבל לא אואה שיש קורולציה בין סרטי דיסני בקולנוע לסרטים אחרים שאינם מגיעים מהאולפנים הגדולים.
כן בכל מקרה לא על זה התגובה
אבל כוונתי הייתה שבגלל שרב חן לא מקרין סרטי שוברי קופות יש לו מקום להקרין סרטים אחרים .
לא מדבר על קומפלקסים שיכולים להקרין הכל.
גם אני לא מקבל בהכרח את הגדרת ״סרטי איכות״ בגלל זה , שמתי את זה בגרשיים אבל עדיין אני מאמין שברורה הכוונה שלי.
אם מדברים עלי אישית אני הייתי שמח לחזרתם של דיסני וסרטי שוברי הקופות , לי לא היה מה לראות בקולנוע השנה כמעט בגלל זה(ראיתי סרטים בבית אבל אני אוהב את הקולנוע).
שכחת את פרמאונט
שאחראים על טופ גאן שהרוויח השנה למעלה מ-1.4 מיליארד והתמקם במקום ה-11 בטבלת שוברי הקופות של כל הזמנים.
ביחד עם יוניברסל שאחראים למיליארדר השני של השנה (עולם היורה 3) ולעוד סרט שהרוויח למעלה מ-900 מיליון (המיניונים 2) ועם סוני (שעם כל הכבוד, ההצלחה של אין דרך הביתה היא שלהם ולא של דיסני. במיוחד בהתחשב בכך שהרבה יותר משהסרט עושה שימוש ביקום הקולנועי של מארוול, הוא עושה שימוש בסרטי ספיידרמן של סוני שנעשו ללא סטודיו מארוול) יוצא שיש כבר 3 אולפנים שמצליחים כרגע יותר מדיסני.
דיסני בירידה, אבל עולם הקולנוע דווקא במצב של התאוששות.
נכון לכרגע הסרט השישי הכי מרוויח של כל הזמנים והסרט ה-11 הכי מרוויח של כל הזמנים הם מהימים שאחרי פרוץ הקורונה, וזה ממש לא רע.
כן צריך להגיד שכנראה שכבר לא נחזור למצב שהיה ב-2019 מבחינת כמות שוברי הקופות, כי מה לעשות, דברים השתנו.
בתקופת הקורונה הרבה אנשים התרגלו לצפייה הביתית (שלא נדבר על אלה ששדרגו את מערכות הצפייה הביתית שלהם בתקופת הקורונה, ויש לא מעט כאלה), ולכן כיום הם יעדיפו לצפות בהרבה סרטים בבית, לא בגלל הפחד מקורונה אלא כי הם כבר התרגלו למצב החדש. אותם אנשים ילכו לראות את הסרטים הגדולים ביותר שכולם מדברים עליהם, אבל לא בהכרח ירוצו לכל סרט מעניין שיוצא כמו שהיו עושים לפני הקורונה.
סגירת בתי הקולנוע לזמן ארוך במיוחד גרמה לשינוי בהרגלי הצפייה של הציבור, וזה די היה צפוי שיקרה.
לא מסכים לצערי
1. פארמונט – יש להם פה ושמה סרט מצליח אבל בכללי הם לא קרובים לדיסני, הם לא מתחרים רציניים של דיסני , יותר ברמה של ורנר(שזה לא רע זה פשוט לא דיסני).
פארמונט בשנים האחרונות – משימה בלתי אפשרית, טופ גאן ורובוטרקים ואלו שוברי הקופות הגדולים שלהם פלוס מינוס. זה לא שאין להם סרטים זה פשוט לא דיסני, לכן הם מצילים את הקולנוע בקטנה אבל הם לא דיסני.
אי אפשר להגיד שהם דיסני בגלל סרט אחד או שניים מוצלחים .
2. סוני- מה יש לסוני חוץ מהעולם של מארוול? ונום ושות שזה בהחלט רק של סוני. אבל ספיידי ממש לא ״שלהם״ אמנם הם מרווחים את רוב הכסף(או כל הכסף? אני לא יודע) אבל ההפקה של דיסני, טום הולנד הוא ליהוק של דיסני, השת״פים עם מארוול של דיסני, דיסני אחראים על הצלחתו של ספיידי ברמה כמעט מוחלטת .
ברור שזו דעתי אבל אני חושב שזו פרשנות סבירה.
3. יוניברסל – כן כמו שאמרתי הם החזקים ביותר בקולנוע אחרי דיסני .
4.הקולנוע לא מת, הקלונוע בשנים חלשות, אבל הוא לא חלש יותר מפעם באופן רציני לדעתי .
התיאוריה שלי שהוא בשנים חלשות בגלל דיסני,
2019 הייתה השנה החזקה של דיסני ולכן של הקולנוע אבל גם בכל שנה אחרת בלי דיסני הקלונוע היה חלש יחסית.
מה שחשוב אבל בהקשר של 2019 שהוא היוצא מן הכלל, אז כן לחזור ל2019 יהיה נדיר אבל לחזור לימים רגילים? כאשר דיסני יחזרו עם הקולנוע יחזור.
בוא נסתכל על העולם הקולנועי בלי דיסני 2015-2018 (נישאר עם טופ 10-15 בשביל להקל עלינו).
2018- דיסני במקום 1,2 , ,4, 11
2017
-1,2 ,8,9, 11,12
2016- 1,2, 3,4,5 ,11,12
2015
– 1,4 ,,12,14,7
*לא שמתי את ספיידרמן פה ולא את פוקס.
אבל ברור שאם דיסני היו שובתים ב2015-17 לצורך העניין אז העולם הקולנועי היה חלש משמעותית בדומה להיום
כמובן שלא רק המיקומים חשובים אלא כמה סרטים מעל מילארד יש לדיסני וכמה לשאר וכו, אבל אני חושב שזה נותן תמונת מצב כללית כזו לעולם בלי דיסני אבל עם כל השאר .
5. דיסני בירידה קולנועית כן, אבל זה רק בגלל שהם בנו את דיסני פלוס בינתיים , ממש ניתן לראות שהם חוזרים לקולנוע ומשנה הבאה נראה את דיסני מתחזקים בקולנוע ואת הקולנוע עצמו בהתאם.
לפרמאונט היה גם את המקום השקט 1,2 בשנים האחרונות.
(ל"ת)
מקום שקט אחד עשה 340 מיליון דולר בכל העולם והיה במקום 34 השנתי
מקום שקט שתיים עשה אפילו פחות והמיקום שלו היה אמנם גבוה יותר בגלל המצב הקולנועי
אבל אני לא יכול להחשיב את זה כסרטים מתחרי דיסני (שאפילו בשנת 2021 דיסני עקפו אתהזה) .
זה דווקא מחזק שהם יותר ורנר מאשר יוניברסל , זה לא רע להיות ורנר (לדעתי הם פחות מצליחים מורנר בגלל כמות הסרטים) אבל זה לא תחרות לדיסני באופן כללי
אין ספק שהם לא דיסני
אבל סתם ציינצי את זה כפרנצייז מהדנים האחרונות (שהוא לא משהו. הראשען אוברייטד ואת השני אומנם ראיתי בטיסה אבל הוא כבר מביך.)
אהה כן הכל טוב (:
אני מסכים עם מה שאתה אומר אבל כוונתי רק לסרטים שעושים הרבה כסף .
*לגבי איכות פחות אכפת לי כרגע , גם שאני מסכים לגמרי
כל הכבוד על סגירת המעגל עם דקסטר :)
(ל"ת)
בטוח שהתמונה הזאת מפייר איילנד?
כי לא זכרתי שהיו שלוש חולצות שלמות בסרט, ועוד בו זמנית?
אחת החולצות היא חולצת בטן
אבל התמונה קטנה מכדי להראות זאת
ללא ספק הפריים עם הכי פחות עור חשוף בסרט.
(ל"ת)
לגבי מה שיצלק כתב על הקיץ הנוכחי
חשבתי שנופ הוא סרט הקיץ של השנה. הוא יצא בשיא הקיץ, קיבל ביקורות טובות, עשה כסף לא רע ולא מעט באזז. או שאני טועה? מבחינתי לגמרי מחזיר את הפופקורן לסרטי הפופקורן אבל בלי לטמטם לאף אחד את המוח (בקיצור, קצת מלתעות מודל 2022)
הנסיכה
האקשן למען האמת לא יותר מבסדר. מתיו ווהן, זה לא