תמונה קבוצתית: כפרת עוונות תשפ"ג

ושוב כותבי האתר מבקשים סליחה על כל הדברים שהם לא כתבו.

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לכתוב פיוט חדש  לכבוד יום הכיפורים בתגובות. 


זאת הפעם השישית שאנחנו עושים כאן באתר כפרת עוונות במסגרת תמונה קבוצתית (ותשיעית בסך הכל), שזה די הרבה. בכל מקרה, גם הפעם שאלנו את הכותבים שלנו "מה היה הסרט או הסדרה שהכי הצטערת שלא כתבת עליו ביקורת השנה?" ולהלן התשובות.

שני אוירבך: אחרי שכתבתי פוסט מהארוכים בתולדות האתר שמשווה בין גרסאות שונות של "גאווה ודעה קדומה" (וגם הפכתי בהמשך לסטאן של אוסטן – אוסטאן אם תרצו) היה מתבקש שאתייחס לעיבוד החדש לסיפור שיצא השנה, לא? אז אמנם מיהרתי לצפות ב"פייר איילנד" כשהוא יצא בדיסני פלוס, אבל לא יצא לי לכתוב עליו. וחבל, כי קומדיה רומנטית חכמה זה מצרך נדיר בימינו, וקומדיה רומנטית להט"בית גם – אז קל וחומר קומדיה רומנטית להט"בית חכמה.

הייתי בטוחה ש"פייר איילנד" ייקח רק השראה כללית מהספר, אבל להפתעתי מדובר בעיבוד נאמן מאוד – יחסית לעיבוד מודרני מכופף מגדרים כמובן. חמש האחיות בנט הן הפעם חמישה חברים שמגיעים לחופשה באי ליד ניו יורק שידוע כמוקד עלייה לרגל לקהילה הגאה. הם פוגשים רווקים שגרים בבית קרוב אבל הרבה יותר יפה, ואתם מכירים את המשך הסיפור. במקום סוגיות של מעמד כלכלי הסרט עוסק במעמדות שקופים על בסיס גזע ומבנה גוף, נושא כואב במיוחד בחברה שאליה הדמויות והיוצרים משתייכים. הבמאי אנדרו האן, התסריטאי ג'ואל קים בוסטר (שהוא גם הליזי שלנו) וכוכבי הסרט כולם גברים הומואים אסייתים, וקל להרגיש שהם מספרים סיפור ישירות מתוך העולם שלהם.

לכאורה, הקהילה הלהט"בית של החוף המזרחי היא ההיפך הגמור מהחברה המאופקת והחסודה שעליה כתבה אוסטן – שם גבר ואישה אפילו לא יכלו לדבר ביחידות שלא למטרות הצעת נישואים. אבל הסרט מראה לנו שלכל תקופה ומקום יש את הטאבו שלהם. אמנם בפייר איילנד מיניות היא דבר שגרתי ככל האפשר, אבל היחס לרומנטיקה מורכב והדיבור עליה הוא לפעמים מוקצה לחלוטין. לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שמדובר בסרט חכם – הוא משתמש בהשוואה המרומזת לתקופה מוקדמת יותר כדי להציף נושאים אקטואליים לדיון.

יש דברים שהייתי רוצה שהסרט יעשה טוב יותר. הוא אמנם מצחיק מאוד, אבל רוב ההומור בו מבוסס על רפרנסים וכנראה לא יחזיק מעמד עד סוף העשור. ועם כמה שאני בעד בואן יאנג ורוצה שהוא יצליח, אני חייבת להודות שנכון לעכשיו הוא אפילו לא שחקן דרמטי בינוני, ויש לו עוד הרבה עבודה אם הוא מתכנן קריירה שכוללת יותר ממערכונים. בכל זאת, "פייר איילנד" הוא אחד הסרטים החמודים והטובים ביותר של השנה, ובהחלט תופס מקום של כבוד בקאנון האוסטני.

יצחק בארי: זו היתה שנה עם לא מעט ויכוחים באתר, אבל אני חושב שעל דבר אחד כולם מסכימים: הקיץ הקולנועי השנה היה אחד הגרועים. מילא אם היו בו סרטים גרועים – הבעיה היא שלא היו סרטים בכלל. בין "ממדי הטירוף" שאכזב רבים ל"אהבה ורעם" שאני אישית מאוד אהבתי אבל הרבה אחרים לא – היחיד שהצליח, ואולי הצליח כל כך בגלל העדר התחרות, היה "מאווריק". אה, נכון, נהניתי גם מ"רכבת הקליע" – אבל ארבעה סרטים על פני ארבעה חודשים במה שאמור להיות העונה הפוריה ביותר של השנה, זה לכל הדעות מעט מדי.

לכן אני עם קצת נקיפות מצפון על שלא סיפרתי לאנשים שבין הכסאות נפל פה סרט קיץ שהוא סבבה לגמרי בהינתן החום בחוץ והמזגן בפנים: "טרף". לא, לא ההוא בדיסני פלוס, ההוא עם אידריס אלבה שנלחם באריה. 

אני לא צריך להחמיר עם עצמי כל כך על זה, כי אפילו המפיצים שלו די החביאו אותו ולא טרחו למשל, לעשות הקרנת עיתונאים שהיתה אולי גורמת לכמה אנשים לדעת עליו. אבל אחרי שצפיתי בו באיחור, אני חייב להודות שהוא היה הפתעה אפקטיבית למדי.

כאמור, הפרמיס די פשוט, וגם הסרט פשוט: אלבה ושתי בנותיו נתקעים איפשהו בסוואנה ואריה רצחני רודף אחריהם. התסריט לא מציע שום דבר חדש כמובן, אבל הסרט מצטיין באווירה שלו בזכות החלטה משמעותית אחת: הוא מבויים כמו סרט של איניאריטו. מהרגע הראשון ממש הסרט מתעקש על שוטים ארוכים עוד פעם ועוד פעם, וגם סצנות מורכבות לא נחתכות כמו שהייתם מצפים מהן. אני מוכרח להודות שזה עייף אותי בהתחלה, אבל אחרי זמן מה קלטתי שזה נותן לסרט איזו אווירה ריאליסטית, אמיתית, שבסוף הכניסה אותי לתוך הסיפור הקלישאתי ועזרה לסספנד אפילו את האפקטים של האריה הדיגיטלי.

אז הוא צפוי, בהחלט. וגם די מטופש, למען האמת. אבל עוזר שאידריס אלבה הוא שחקן שכיף לראות על המסך, ושגם שארלטו קופלי פה אחרי הרבה זמן שלא ראיתי אותו. והכי חשוב: הסרט יעיל. הוא יודע בדיוק מה שהוא רוצה, נצמד לתוכניות שלו מהרגע הראשון עד האחרון, ואפילו עושה את זה בלא יותר משעה וחצי, שזה פלוס ממש נחמד. אולי אתם עוד יכולים לתפוס אותו בחול המועד סוכות. 

רם קיץ: זוכרים את "אל תסתכלו למעלה"? סרט שהביקורת העיקרית נגדו הייתה מסר שנדחף כל-כך עמוק לגרון עד שהוא יוצא מחור אחר לחלוטין? ובכן, התסריט של "הנסיכה" גורם לסרט ההוא של אדם מקיי להיראות כאילו אורסון ולס כתב אותו, משום ש-"הנסיכה" מתייחס לצופים שלו כמו אל אידיוטים או אל בני שלוש (כלומר, אידיוטים); הסרט מכיל סצנות בהן בכל רגע חשבתי שנוּלי, בץ ודודו זר יצוצו יש מאין ויספרו שצריך להתייחס יפה לכולם ללא יוצא מן הכלל. 

כל זה לפני שהזכרתי את ערמת הקלישאות שמרכיבה את מה שהסרט מכנה "עלילה", ודמויות שהן כל-כך חד ממדיות עד שאם נביט בהן מהצד לא נראה כלום. אז איך, לכל השדים, הלבישו על סרט שכזה את סצנות הקרב הברוטליות והטובות ביותר שראיתי השנה?

"הנסיכה" שייך לז'אנר סרטי "הפשיטה", "מת לחיות", "השופט דראד" וכיוצ"ב: לוקיישן אחד, במקרה הזה מגדל גבוה בימי הביניים, ובו מתעוררת נסיכה בשמלת כלה (ג'ואי קינג), שמגלה שהיא אסירה, ועשרות בריונים שומרים על המקום כחלק מהשתלטות עוינת על כס המלכות. אבל מה שאף אחד לא יודע הוא שהנסיכה שלנו יודעת ללכת מכות ממש ממש טוב. 

ואט אט היא מנסה לפלס דרכה מהיותה קשורה בשלשלאות בקומה העליונה אל הבוס האחרון בכניסה למטה, כשבכל פעם היא נתקלת באויב אחר (או עדר אויבים) ונלחמת בעור שיניה. אתם תראו בסרט הזה את ג'ואי קינג קופצת, מתגלגלת, נושכת, נופלת, בועטת, שורטת, בורחת, רודפת, מתאגרפת ובעיקר בעיקר מדממת, וזה מתבצע על הצד הטוב ביותר שסרטי אקשן מהסוג הזה יכולים להציע, וחובבי הז'אנר ייהנו מאוד מהעסק הזה.

אלא שכאמור, את הרעיון הפשוט והביצוע הנהדר של "הנסיכה" היו מוכרחים להרוס עם העלילה שלו. במְקום להתעסק אך ורק בנסיכה עלומה בסיטואציה בעייתית שנלחמת דרכה החוצה, הסרט מתעקש – באמצעות פלאשבקים רבים כפי שהם מייגעים – להסביר מה בדיוק קרה פה (ספויילר: לא משהו מעניין), ואם לא פלאשבקים אז הסרט מכריח אותנו לבקר את הנבל הראשי (דומיניק קופר שעושה כמיטב יכולתו) ודמויות נוספות מחצר המלוכה שמעניינות אותי כמו שקיק תה משומש.

בסוף הצפייה בו ניקרה בי תחושה לפיה "הנסיכה" הוא למעשה שני סרטים שהפכו לאחד. פלוני אלמוני א' כתב סרט אקשן רזה בעלילה ובדמויות, ואילו פלוני אלמוני ב' כתב סרט גרוע שאף גוף שידור לא היה מוכן לקחת על עצמו – ושניהם אוחדו בתקווה שאחד יכפר על חולשותיו של האחר. אלא שבפועל אחד מהם, הגרוע, מונע ממני להמליץ ללא סייגים על אחד מסרטי האקשן הטובים שראיתי השנה. "הנסיכה" הוא פספוס השנה, צפו בו רק אם אתם רוצים לראות אקשן טוב על המסך ומוכנים להבליג על כתיבה (באמת) נוראית.

אור ענבר: איכשהו יצא שבשנתיים האחרונות, בורכתי. ממש אני באופן אישי, וכל קהל חובבי מחזות הזמר. כמות הסרטים והצילומים החוקיים של הז׳אנר גדל באופן משמעותי ואני אומרת – אמן. בין כל הסרטים האלה, יצא ממש בתחילת השנה הסרט המוזיקלי שהוא עיבוד למחזה הבימתי שהוא עיבד לסרט הדוקומנטרי "כולם מדברים על ג׳יימי". אין לי המון חיבה למחזמר המקורי, הוא בגדול בסדר,  אבל העיבוד הקולנועי? ככה עושים את זה. לקחו את מה שעובד ומוצלח בהצגה, והוסיפו רק את הדברים שחשובים לקיום סיפור קולנועי מוצלח יותר. כן יש כמה רגעים קלישאתים והשיר הנוסף לא מאוד נחוץ (אם כי הוא מוצלח) אבל זה ממש הדוגמה הטובה שיש לי לאיך לעשות עיבוד נכון. בנוסף אני יכולה לשחד אתכם עם קמאוז מעולם הדראג, סיפור מרומם וקאסט מרשים (ריצ׳רד אי גראנט פה!) אבל סך הכל, זו פשוט דרך נהדרת להעביר בה שעתיים.

מתן בכר: הפינה הזאת נועדה כדי לכתוב על סרטים שלא קיבלו התייחסות באתר בשנה שחלפה, אבל לשם שינוי אנצל אותה כדי לכפר על עוון "אמיתי" – סיום הביקורת המתגלגלת של "דקסטר: דם חדש". בזמנו לא סיימתי את הביקורת בגלל שילוב של חוסר מוטיבציה ונסיבות אישיות, ולא הרגשתי בנוח לכתוב ביקורת מתגלגלת נוספת לאחר מכן כל עוד קצה החוט הזה פתוח. אז כמו שהעונה הזאת כנראה עשתה לרוצח הסדרתי האהוד, בואו נסיים עם זה אחת ולתמיד. 

**ספוילרים, אם אתם עדיין מתכננים על צפייה, כדאי לעבור לביקורת הבאה. אני לא אקח את זה אישית.**

בגדול, זה מה שקורה בפרקי הסיום: דקסטר נמלט והורג את החבר של קורט שחטף אותו, ואז מציל את האריסון בדיוק כשקורט עומד להרוג אותו. דקסטר מתוודה בפני בנו על "הנוסע האפל" שלו ומלמד אותו על הקוד של הארי. האבא והבן עושים קצת בונדינג כשהם חוטפים את קורט, מעמתים אותו עם פשעיו ודקסטר הורג אותו. סוף טוב, הכל טוב.

רק שלא, נשאר עוד פרק שלם. אייריס – שבינתיים הצליחה לפענח שדקסטר הוא רוצח – עוצרת אותו על הרצח של מאט. יש לה מספיק ראיות כדי להכניס אותו לכלא, אז דקס נאלץ להרוג את לוגאן ונמלט ממעצר. הוא מתכנן לברוח מהעיר יחד עם האריסון, אבל האחרון מבין מה אביו עשה ושהוא עבר על הקוד של עצמו – הרג אדם חף מפשע. האריסון יורה בדקסטר, אייריס מגיעה ואומרת לו לברוח והוא נוסע אל עבר השקיעה. סוף… טוב? לא, לא ממש. כלומר, לא גרוע כמו של הסדרה המקורית, אבל זה לא רף מאוד גבוה.

הבעיה העיקרית של "דקסטר: דם חדש" היה הקצב, כשבשני הפרקים הנ"ל נדחפו מספיק דברים בשביל לפחות חצי עונה. המעבר מ"דקסטר מלמד את האריסון על הקוד" ל"האריסון יורה בדקסטר" היה צריך להיות תהליך שמתפתח בהדרגה ולא משהו שמתרחש תוך שני פרקים. עונת ההחייאה הזאת לא הייתה איזה משהו נוראי – הסדרה המקורית נפלה לתהומות עמוקים הרבה יותר – אבל גם לא משהו שייכנס לרשימת "עשרת עונות ההחייאה הטובות ביותר". 

שוב סליחה על העיכוב עם הסיום הזה, עכשיו אני סוף סוף יכול לכתוב מתגלגלת חדשה, שתהיה על משהו שונה לגמרי. אני עם ג'ינג'ים רצחניים סיימתי. בואו נראה איזו סדרה מעניינת עולה בקרוב. היי, עונה חדשה של "צ'אקי"! 

תום שפירא: זהו סיפורה של קימי, נערה צעירה שמצליחה להתגבר על הנסיבות הקשות ולעמוד על שלה בעולם שנראה משוגע לאחר שבילתה את רוב חייה הבוגרים בבונקר… לא, סליחה, זו העלילה של סדרת הטלוויזיה קימי שמידט. לעומת זאת, הסרט "קימי" הוא סיפורה של נערה צעירה (לא קוראים לה קימי) שמצליחה להתגבר על הנסיבות הקשות ולעמוד על שלה בעולם שנראה משוגע. אה, וזה לא קומדיה אלא מותחן. אה, ויש קורונה.

אחד מהסרטים המעטים שתראו שמכירים בכך שלתקופה לא קצרה חלקים נרחבים מהעולם בילו את חייהם תקועים בבית, "קימי" הוא מותחן פראנואידי בסגנון של "השיחה" או "חלון אחורי": כזה שמשתמש ברקע של הקורונה כדי להקצין עוד יותר את הקושי של הגיבורה לתקשר עם אנשים. 

אנג'לה צ'יילדס (זואי קרביץ) עובדת בשביל תאגיד הטכנולוגיה אמגדיליה על פיתוח המוצר החדש, עוזרת מלאכותית בשם קימי. אנג'לה מבלה את כל יומה בהאזנה לאינטראקציות של אנשים עם קימי במטרה לעזור לפתח תגובות טובות (אנושיות) יותר. אבל יום אחד היא שומעת משהו חשוד, משהו שיכול להיות סתם רעש רקע או, לחלופין, פשע. בהתחלה היא מנסה להודיע לבוסים שלה, אבל כאשר היא נתקלת בחומת בירוקרטיה תאגידית היא מחליטה לקחת את העניינים לידיה – מה שקצת בעייתי כשאת סובלת מאגורפוביה ואולי מעוד כמה עניינים.

בלב הסרט נמצאת ההופעה של זואי קרביץ. היא מבלה את רוב שני השליש הראשונים של הסרט לבדה (מלבד כמה קולות על הטלפון והמחשב), ומה אני אגיד – היא עושה את העבודה שלה. עד עכשיו קרביץ לא הרשימה אותי  במיוחד, אבל פה היא בהחלט נותנת הופעה. מישהו אמר לי פעם שלכוכבים יש איכות מעבר להיותם שחקנים טובים, הם אנשים שיכולים לרתק אותנו גם כאשר הם עושים פעולות חסרות חשיבות, וקרביץ היא אכן כוכבת במובן הזה. גם כאשר התסריט לא נותן לה יותר מדי מה לעשות, כיף לצפות רק כדי לראות אותה. 

וזה לא ששאר הסרט רע: שני החלקים הראשונים שלו, ההתמקדות בשגרת החיים בעולם של שיא הקורונה ואז מעשה החקירה הדיגיטלית, מרתקים כשלעצמם ומראים שוב כמה טוב יכול להיות שימוש בחלל מוגבל כדי ליצור אווירה של סיר לחץ. החלק השלישי, שבו אנחנו יוצאים אל העולם האמיתי (או לפחות אל סיאטל), מרגיש כמו משהו יותר טיפוסי – בניית המתח מתחלפת במרדפים וסצנות אקשן יותר טיפוסיים, אם כי יאמר לזכות סטיבן סודרברג שכשהוא כבר טורח להוציא אותנו לעיר ספציפית, הוא יעשה שימוש בנתונים הגיאוגרפיים והחברתיים של העיר הזו ולא סתם יציג איזה מרחב עירוני מנותק וחסר הקשר.

אז האם קימי מהווה את ההצהרה הקולנועית הגדולה על תקופת מגפת הקורונה? לא.

האם יש לו משהו באמת מעניין להגיד על כל העוזרים המלאכותיים שאנחנו מפתחים לעצמנו כדרך לעזור לעקוף אינטראקציה אנושית אמיתית? אולי.

האם זה אחלה מותחן שכדאי לכם לראות? כן.

מאיה כהן-שלו: ל"אי של ברגמן" יש שתי מגרעות עיקריות. הראשונה הוא שיש בו סיפור מעניין בתוך סיפור לא מאוד מעניין, והשנייה היא שמיה הנסן לאב מביימת מהמם ויזואלית אבל לא מצליחה לספר סיפור ברור שלא מתרופף בקצוות. פה יש לנו את כריס (ויקי קריפס), תסריטאית צעירה יחסית שעובדת על מה שנראה כמו הסרט הראשון שלה ומגיעה יחד עם בן זוגה טוני, במאי מבוגר, ידוע ומוערך ממנה, לאי פארו בו חי אינגמר ברגמן ובו ביים חלק מסרטיו. טוני הוא גם מעריץ, שלא לומר גרופי, של ברגמן, בעוד היא נמצאת יותר על הצד המעריך בסך הכל של היוצר השוודי.

גיבורת הסרט שכריס כותבת היא איימי (מיה וסיקובסקה), צעירה שמגיעה לאותו האי לחתונת חברה, אליה מגיע גם ג'וזף, האקס המיתולוגי שלה, עליו היא כנראה לעולם לא תתגבר (אנדרס דניאלסן לי). לא קורים יותר מדי דברים בחלק של הסרט בתוך הסרט אבל הוא עדיין הסרט היותר מוצלח, בעיקר כי הקצב שלו אחר, וכי איימי וג'וזף הן פשוט דמויות שיותר מעניין לעקוב אחריהן ואחרי יצר ההרס העצמי שלהן. 

יש ב"אי של ברגמן" הרבה דברים יפים והרבה ניואנסים עדינים, אולי אפילו עדינים מדי, שחלקם נהדרים וחלקם מתפספסים. זה ניכר במיוחד בקשר בין שני הסיפורים, שהוא כל כך בסאבטקסט לפעמים עד שאי אפשר לראות אותו. ומנגד יש רגעים שהם ברורים מדי ומנוגדים לאווירה הכללית של הסרט.

אני ממש רוצה להיות בעד הסרט, ובעד קולנוע כל כך עדין ובעד מיה הנסן לאב ובעד אנדרס דניאלסן לי, וקצת מתבאסת על עצמי שאני לא יכולה לגמרי להמליץ עליו, פשוט כי הוא לא מספיק נשאר איתי, מלבד כמה רגעים ספציפיים. 

כמו כן, השמלה לחלוטין לבנה. מה קורה לך.

אדם קלין אורון: במרץ 1975 השתלטה חוליית מחבלים פלסטינאים שהגיעה מהים על מלון 'סבוי' בקו החוף של תל אביב. יש סיכוי סביר שלא שמעתם על זה, כי מאז זרם הרבה דם ברחובות, אבל זו הייתה פעולת טרור גדולה, דרמטית ולמרות ששני הצדדים מיהרו לטעון להצלחה עצומה – מלון נכבש! אבל כל המחבלים נהרגו או נתפסו! אבל גם רוב בני הערובה! לא, אתם!! – האמת היא שכמות הפשלות והחובבנות שבה בוצע הפיגוע עולה רק על חוסר המקצועיות המדהים שהפגינו כוחות הבטחון בתגובה אליו. נדמה שהיחידה שתיפקדה כמו שצריך הייתה כוכבה לוי, אחת מבנות הערובה, שבזכות השליטה שלה בערבית שימשה מתווכת בין המחבלים לבין הרשויות, בסיכון אישי עצום ותושיה בלתי נדלית. בתמורה, לאחר הפיגוע האשימו אותה העיתונים בהיותה זונה.

בסרט "סבוי" משלבת הבמאית זהר וגנר בין סרט דוקומנטרי לבין סרט עלילתי, ומתבססת על כיסוי תקשורתי של הפיגוע ובעיקר על יומנים שכתבה כוכבה לוי עצמה, כדי לספר את הסיפור מנקודת המבט שלה: ממפגש האהבים שלה במלון, דרך ההבנה שמשהו רע מאוד קורה, ואז ההבנה האמיתית: שאם היא לא תעשה משהו בקשר לזה, אף אחד אחר לא יעשה. ואת כל זה צריכה להעביר, כמעט לבדה, דאנה איבגי. למזלנו, היא שחקנית נהדרת וכוכבה לוי היא דמות נהדרת, ווגנר מנצלת את שתיהן עד תום: במסרים שעוברים במחוות ולא מפורשות, בקטעי יומן מפורשים מאוד שמצליחים להיות אמינים אפילו כשהם קיטשיים, ובמערכת יחסים מוזרה ומרתקת שמתפתחת בין כוכבה לבין אחד החוטפים, בגילומו של עלא דקה. 

'סבוי' הוא סרט טוב, ואפילו מצוין, כי הוא מזכיר לנו אירוע חשוב, מתמקד בנקודת מבט פחות מוכרת ומצליח להגיד דברים גדולים יותר, אבל בצורה עדינה ובעיקר, דרך פרטים קטנים מאוד. הוא עוד הפקה של כאן 11, ולכן גם אפשר לראות אותו, באופן חוקי לגמרי, באינטרנט, וממש כדאי.

יהונתן צוריה: הידעתם?  ל"העיניים של תמי פיי" – טכנית סרט שהגיע רק כשדיסני פלוס פתחו פה באסטה – יש שני אוסקרים. שניים! לסרט שאני די בטוח שעבור רוב העולם לא באמת קיים!

צריך לומר שהאוסקרים האלה לא לא מוצדקים. היכולת לשחזר את האיפור הגרוטסקי של תמי פיי בייקר והיכולת של ג'סיקה צ'סטיין לגרום לדמות הלא פשוטה הזאת להיות סימפטית ולא קריקטורה הם שני הישגים שאפשר לפרגן להם בפרס, למה לא – אבל צריך לשאול גם, בעצם, למה כן? האם בכל מחיר אנחנו רוצים שיהיה לג'סיקה צ'סטיין אוסקר? 

לא, רגע – אני לא רוצה לבזבז את כל עוונות הכפרות שלי על הסרט הזה. בואו נדבר במקום זה על "אמא קטנה", סרטה האחרון של סלין סיאמה שכולם אהבו ורק אני ניסיתי לצעוק על כל מי שרק היה מוכן לשמוע "אבל הוא גנב את העלילה מ"מיראי" למה אף אחד לא מדבר על זה", וכנראה שהתשובה היא כי כשיש סרט קטן, חמוד וקצר כל כך לא באים אליו ברע אלא מפרגנים. 

ויודעים מה, באמת לא נחמד לנצל את כפרת העוונות ללכלך, אז בוא נעבור לאמהות אחרות: "אימהות מקבילות", הסרט החדש והמוצלח של אלמדובר שהצליח להתבלט באוסקר עם שתי מועמדויות (לשחקנית ראשית ולמוסיקה), זאת, אחרי שספרד החליטה לא לשלוח אותו לייצג את המדינה. סרט שלמרות שמו לא עוסק רק באמהות (אם כי הוא בהחלט עוסק בזה), אלא גם בהיסטוריה של ספרד, בשקרים, בהסתרת האמת ו-

לא, שנייה, אם כבר פנלופה קרוז – אתם ראיתם את "התחרות הרשמית"? מדובר בסרט שמצליח להוכיח שמדי פעם צילום הוא עניין של העמדה נכונה ותו לא. כן, פנלופה קרוז, אנטוניו בנדרס ואוסקר מרטינז כולם עושים תפקידים נהדרים בקומדיה הקטנה, העוקצנית והשנונה הזאת – אבל הכוכבת האמיתית של הסרט היא היכולת לצלם את אותם האנשים, באותו המקום, בלי אפקטים וטריקים מיוחדים ובכל פעם לגרום לעיניים לשמוח מחדש עם כל פריים שעובר. 

למרות שאם כבר אני מפנה זרקור לסרט זר מהשנה האחרונה, אני בטח צריך לפרגן ל"לאן את הולכת, אאידה", לא? סרט שהוא מכה בלב, בראש, בבטן – איפה שרק תרצו – והוא פצצה קולנועית במובן הטוב ביותר שיכול להיות, גם אם תעזבו אותו פחות שמחים משנכנסתם.

ואם כבר סרטים מעולים שנפלו מתחת לרדאר – מה עם העיבוד של ג'ו רייט ל"סיראנו", שבו פיטר דינקלג' נתן כנראה את ההופעה הכי טובה של 2021 ו/או 2022 שזומברה בעונת הפרסים רק כי המפיצים בארה"ב החליטו פלוס מינוס פשוט לא להפיץ את הסרט? 

עזבו, בואו לא נסתבך – אתם הבנתם של"עיניים של תמי פיי" יש פאקינג שני אוסקרים??