תמונה קבוצתית: כפרת עוונות תשפ"ב

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

מוזמנים להגיב בתגובות את הסליחות האישיות שאתם רוצים לבקש או שאתם רוצים שיבקשו מכם, או סתם לדבר על סרטים. 

זאת הפעם השביעית שאנחנו עושים כאן באתר כפרת עוונות, אז אני מקווה שדי ברור מה הולך פה, אבל אם בכל זאת זה לא ברור לכם, אז שאלנו את הכותבים שלנו "מה היה הסרט או הסדרה שהכי הצטערת שלא כתבת עליו ביקורת השנה?" ולהלן התשובות.

מתן בכר: להלן העלילה של "זמן": קבוצה של אנשים לכודים על חוף ים. הם לא יכולים לחזור מהדרך שממנה הגיעו ולא לשחות רחוק מהחוף. ואם זה לא גרוע מספיק, החוף הזה מאיץ את קצב ההתבגרות של מי שנמצא בו: כל שעה בו היא כמו שנתיים. שני ילדים קטנים הופכים פתאום לבני נוער ורואים את ההורים שלהם מזדקנים לנגד עיניהם. זה יכול היה להיות סרט עמוק ומרתק על חיים, מוות והרגעים בחיים שאנחנו לוקחים כמובן אליו ולא עוצרים לרגע כדי להנות מהם.

אבל זה סרט של מ. נייט שאמלאן.

בסרט הזה יש את מה שהן בקלות תצוגות המשחק הגרועות ביותר של השנה, אם לא מעבר, ואני לא מגזים אפילו קצת. טקסי פרסים שמחלקים פרס של "האנסמבל הגרוע ביותר" יכולים פשוט לתת אותו לסרט הזה עכשיו. המצב לא יותר טוב בדיאלוגים, שחלקם לא מזכירים שום צורה של תקשורת אנושית מוכרת. אחרי הצפייה תהיתי אם מ. נייט באמת היה על הסט, לא רק של הסרט הזה אלא של כל סרט שלו אי פעם. על סמך התסריט ואיך שהשחקנים מבויימים, התפתחו אצלי ספקות גדולים שהוא אי פעם פגש בני אדם אחרים, במיוחד ילדים. אם הטוויסט בסוף היה "כולם בעצם חייזרים שמנסים לחקות בני אדם מבלי שאי פעם פגשו אחד", זה היה מסביר הרבה (ולא, זה לא הטוויסט).

כל זה לא סותר את העובדה שנהניתי מהסרט הזה בטירוף. אלו תצוגות מסוג הכל-כך-גרועות-שהן-מבדרות, כמו ששאמלאן כבר הוציא משחקנים כמו מארק וולברג ופול ג'יאמטי. זה סרט ביזארי לחלוטין, שמצד אחד כולל סיקוונס הריון אפל למדי, אבל גם יש בו דמות של ראפר שהכינוי שלו הוא Mid-sized Sedan. לא יצא לי לראות קומדיות מוצלחות השנה, ו"זמן" בהחלט מתברג במקום גבוה, גם אם הוא לא אמור להיות קומדיה. 

אור ענבר: כשנטפליקס הכריזו שהם מוצאים סרט חדש כל שבוע לא היה לי ספק שאת רוב הסרטים האלה בכלל לא אזכור בסוף השנה, אבל בין כל המגה-זבל הסתתר לו סרט קטן וחמוד בשם "יום הכן". הסיפור מאוד כל אמריקאי: משפחה עם אמא, אבא ושלושה ילדים על סף ההתבגרות שכבר לא הכי מקשיבים לאמא ורק רוצים שהיא תפסיק להרוס להם את החיים עם כל השליליות שלה, קובעת יום אחד שבו כולו "כן". 

הסרט מבוסס על ספר שאני מניחה שהוא מאוד פופולארי בקרב הורים, ומדבר על "שיטת" חינוך שאומרת שכדי להשתחרר ולגבש את המשפחה פעם בכמה זמן צריך לעשות יום כזה שבו הילדים מחליטים מה קורה ולא המבוגרים. אני לא הורה אז דעתי בהקשר החינוכי לא רלוונטית, אבל כסרט נטפליקס לכל המשפחה הוא היה חמוד ומקסים ובילוי נהדר לשבת בצהריים.

רם קיץ: אני מסוגל לספור את סרטי האימה שהפחידו אותי על יד אחת, וג'יימס וואן אחראי לשתי אצבעות בספירה, "לזמן את הרוע" ו"לזמן את הרוע 2", כי הבמאי המבריק הזה מבין שני דברים: הראשון, מוכרחים לפתח קשר אינטימי עם דמויות לפני שרואים אותן מרחפות באוויר בלילה בגלל איזו ישות מהגיהינום, אחרת מה אכפת לנו שימשיכו לרחף. ג'יימס וואן בהחלט לוקח את הזמן ומבסס היכרות עמוקה עם המשפחות שבני הזוג וורן עוזרים להן. למעשה, לא פחות משהם סרטי אימה, אלה סרטי דרמה די טובים שעשויים היטב מבחינה קולנועית. וואן אפילו עושה שרירים עם סצנות וואן שוט מורכבות כדי שנכיר כל פינה בבית הרדוף בו נבלה בזמן הקרוב.

שנית, ג'אמפ סקרס? פפפף, תשאירו את זה לחובבנים. וואן יודע לבנות מתח ולהשתמש בזוויות צילום באופן מופתי, וזו בדיוק הסיבה שאני מחשיב את האיש לגדול במאֵי האימה של ימינו (אזכיר שגם את "המסור" הראשון הוא כתב וביים, סרט אימה נהדר ושונה לחלוטין מסדרת "לזמן את הרוע").

לכן ניגשתי בחשש אל "לזמן את הרוע 3: בשליחות השטן" משום שוואן כבר לא מעורב, ויתרה מזאת – את המפתחות הוא העביר למייקל צ'אווס שביים את "מקוללת", אולי הסרט הכי פחות אהוב ביקום "לזמן את הרוע". החשש שלי התברר כמוצדק כי "לזמן 3", על אף שהוא אינו סרט נוראי, לא מתקרב לקרסוליים של קודמיו: צ'אווס משתמש בהבהלות ובטריקים זולים אחרים שאין להם מקום בסדרה הזו, ודמויות המשנה בנאליות להחריד, מה שהופך את הסיפור עצמו לחסר כל עניין.

מעבר לכך, בני הזוג וורן מנסים להוכיח שהיה זה שד שהשתלט על דמות בסרט וגרם לה לרצוח – מה שיכול לעבוד בהיגיון פנימי של סרט אימה, אבל במקרה דנן העניין די מטריד כי סרטי "לזמן את הרוע" מבוססים על מקרים שבאמת קרו (מינוס הקטע העל-טבעי, כי… בואו), מה שאומר שבמציאות שלנו, בני-הזוג וורן ניסו, בתכלס, לשכנע את בית המשפט שרוצח היה נתון להשפעה על-טבעית. העובדה הזו גורמת לאי-נוחות יותר מכל שד בסדרה הזו, ובטח יותר מהשדה התורנית שגרמה לי אפילו לפהק פעם או פעמיים (ואפילו לא הייתי כזה עייף). 

קיצר, אין לכם מה לחפש בסרט החדש. הוא די סתמי, לא מפחיד ולא כזה מעניין. לא גרוע, אבל בטח שלא מוסיף כלום. 

מאיה כהן שלו: למה בעצם, "לצאת עם אמבר"? הסרט האירי הקטן הזה לא הוקרן בארץ, למיטב ידעתי גם לא בפסטיבלים השונים, לא עורר עניין בשום מקום וכנראה שאם אין לכם מנוי ל"יס" ואתם לא סוקרים מדי שבוע את ההיצע המתחדש, לא שמעתם עליו. האמת, חבל.

לא מדובר ביצירת מופת של פעם בעשור, אבל ללא ספק הסרט הכי מתוק והכי שלם שראיתי השנה. הוא מתרחש בעיירה קטנה באיזור דבלין ועוקב אחרי אדי (פיון אושה שמוכר לרובנו מ"אנשים נורמלים") ואמבר (לולה פטיקרו). אדי הוא הומו שמסתתר עמוק בארון ורוצה להתגייס לצבא אירלנד כמו אביו, ואמבר היא לסבית שמכירה במיניותה וסוחבת סיפור משפחתי טראגי. כנראה שמדובר בסיפור אישי במידה מסוימת, וזה מאוד ניכר ומאוד יפה שהסרט לא מנסה להמציא אף גלגל ולא הולך סחור סחור אלא פשוט סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, עם עוד כמה דברים באמצע. 

יש לי לא מעט הסתייגויות מהאופן חסר ההגיון לפעמים שבו הדמויות מתנהגות, אבל זה לא מרגיש כמו תסריטאות גרועה כמו שזה מרגיש כמו התנהגות דבילית של נערים דבילים. ויש ב"לצאת עם אמבר" גם לא מעט כאב, אבל לא במקומות המובנים מאליהם. יש סיבה שקוראים לו "לצאת עם אמבר" והיא שהסרט לא מתמקד באמבר אלא באדי. אם הייתם אומרים לי שהדוש המתעלל מ"אנשים נורמלים" הולך לשחק נער הומו עדין נפש הייתי אולי מרימה גבה, אבל אושה כל כך אמין בתפקיד הזה ששכחתי מהתפקיד ההוא. יש בסרט רגע אחד שהופך אותו למיוחד ושתפס אותי מאוד חזק בלב, כזה שלא ראיתי בשום סרט אחר ומדגיש כמה משמעות יש לחברות אמת, גם כשאף אחד מהצדדים בה לא מוכן להודות שמדובר בחברות אמת. רק בשבילו שווה לראות את הסרט המתוק הזה. וגם אם לא תיהנו ממנו כמוני, זאת שעה וחצי נעימה ולא נמרחת, שזה לא משהו שאני יכולה להגיד על הרבה סרטים שראיתי השנה.

יצחק בארי: לפני כמעט שנתיים כשכתבתי כאן על הטריילר של "ההיסטוריה האישית של דיוויד קופרפילד" כתבתי שחיכיתי לסרט הבא מהבמאי של "סטאלין מת!", והטריילר רק הקפיץ את הציפיות עוד יותר. בסוף, בגלל הקורונה, ראיתי את הסרט רק לפני כמה חודשים, ואולי טוב שכך, כי הזמן שעבר עזר להקהות את ההתרגשות וכך האכזבה לא היתה נוראה כל כך.

העיבוד לספרו הקלאסי של צ'ארלס דיקנס ניסה לעשות כמה דברים מעניינים: הליהוק הוא עיוור צבעים לחלוטין (ועדיין מקפיד שהנבלים יהיו כולם לבנים וגברים), כמה וכמה סצינות מבויימות עם תנועות מצלמה מהירות ודיאלוגים זריזים, ולפחות הברקה ויזואלית אחת יכולה להיכנס מבחינתי לרגעי השנה. אבל עמוד השדרה של הסרט נכתב בצורה מרושלת, בעיקר מהצד הרגשי, שנעלם מהסיפור כמעט לחלוטין. לא עוזר גם שחוץ מסצינה אחת לא ממש הבנתי האם דב פאטל היה מודע לזה שהוא על סט של סרט ולא דיבר מתוך שינה, וחבל, כי הוא בהחלט שחקן טוב, וממש עכשיו ב"אביר הירוק" הוא הצליח לעשות הרבה בלי יותר מדי טקסטים.

עדיין חשוב להבהיר שהסרט לא "מאכזב" במובן הקיצוני של המילה. הוא פשוט מאד לא זכיר, בוודאי ביחס לסרטים הכיפיים-במידה-קיצונית שקיבלנו מיאנוצ'י עד כה. הפוטנציאל ודאי שם, וחלקו אכן ממומש – קשה לפספס בצורה קשה כשיש לך את טילדה סווינטון, יו לורי ופיטר קפאלדי. אבל למרות כמה הברקות בימוי וכמה סצינות שבהן יאנוצ'י אכן משתמש כראוי בטריקים העריכתיים והוויזואליים שלו, בסוף בסוף התחושה היא שזה היה יכול להיות הרבה יותר.

שני אוירבך: היו כמה סרטים השנה שרק אני ראיתי, שהיו לי עליהם המון דעות ושבכל זאת לא כתבתי עליהם ביקורת. יש את "מפת הדברים הקטנים והמושלמים", סרט לולאת זמן שממש אהבתי. יש את "Land" – סרט הבכורה של רובין רייט כבמאית שממש לא אהבתי. ויש את "טוב על הנייר" – קומדיה סמי-אוטוביוגרפית שהייתה ממש באמצע בשבילי.

אבל הסרט שהכי חבל לי שלא ניצלתי את הבמה שיש לי פה כדי לספר לאנשים עליו הוא "בארב וסטאר יוצאות לויסטה דל מאר" (/עושות את פלורידה, לצופי יס). זה אחלה סרט לדעתי ואני חושבת שהרבה אנשים יכולים ליהנות ממנו, והסיבה העיקרית שלא כתבתי עליו היא שזה פשוט לא כיף להמליץ על סרטים שהם קומדיה טהורה. 

מה יש להגיד חוץ מזה שהסרט הזה ממש הצחיק אותי? כן, הקאסט מגניב ומפתיע וקריסטן וויג מדהימה תמיד, ולמרות שזה לא מחזמר יש כמה נאמברים מוזיקליים אקראיים ומעולים. אבל בתכל'ס, הסיבה שנהניתי מהסרט היא שהוא פשוט קרע אותי מצחוק, ובערך פעם בחצי דקה מצאתי את עצמי מגיבה ב"חחחחחחח מה" קולני. אני לא רוצה לנסות להבין למה ההומור של הסרט הזה עבד כל כך טוב בשבילי, ואני בשום פנים ואופן לא יכולה להבטיח לכם שהסרט הזה ישעשע גם אתכם, כי הומור הוא דבר אישי ומורכב וספציפית בסרט הזה הוא בכלל לא מנסה לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר. אבל כן הייתי רוצה שעוד אנשים ייתנו ל"בארב וסטאר" סיכוי כי מה יש להגיד, הסרט הזה פשוט ממש מצחיק. אותי.

אדם קלין אורון: לא פשוט להיות אמה לינווד. אמא שלה נפטרה ממחלת הנטינגטון בגיל צעיר, אחיה כריס סובל מאותה המחלה, והמקצוע שלה ושל אביה די מסובך: חברת ספנות סופר-לגיטימית ויוקרתית שהיא בעצם חזית למשלוחי סמים ברחבי העולם. גם די מסובך להיות סטפנו לה-פיאנה, נכדו של דון מינו האגדי, ראש ה'נדרנגהטה, ארגון פשע איטלקי שאמור לקבל משלוח סמים שיגיע ממקסיקו בתיווכה של משפחת לינווד, אבל שנקרע מבפנים ע"י קרבות פנימיים. ואף אחד לא יחשוד שקל להיות חייל ביחידת עילית של צבא מקסיקו שנלחמת בסוחרים שמכינים את המשלוח הזה, כשאותו חייל בעצם עובד בשביל אותם הסוחרים, כמו במקרה של מנואל קונטררס.

הסדרה "זירו זירו זירו" עוקבת אחרי המסלולים של כל אלה, דרך הנסיונות ההולכים ומסתבכים של אמה וכריס להצליח להעביר את משלוח הקוקאין ממקסיקו לאיטליה, והנאמנויות המשתנות תדיר של סטפנו ומנואל, וגם היא לא מנסה שזה יהיה פשוט: שלוש עלילות שונות שקשורות זו לזו ומסופרות בסגנון שונה – סיפור משפחתי עם העמקה באופי הדמויות במקרה של משפחת לינווד, פוליטיקה של ארגון פשע והמשפחות המרכיבות אותו במקרה של סטפנו, ואקשן מדמם ואכזרי מאוד בפרברים העניים במקסיקו אצל מנואל. וכל זה תוך ניסיון לשמור על הדיוק והתחקיר שבבסיס הספר של רוברטו סביאנו ("גומורה"), עליו מבוססת הסדרה.

למזלנו, ולמרות שלכל זה מתווסף טריק קבוע של חצי פרק שרץ קדימה ואז חצי פרק שהוא פלשבק, זה עובד נהדר. המוזיקה, הבימוי, הצילום, הלוקיישינים (אפריקה, איטליה, מקסיקו – איפה לא), הכל תורם לאווירה וסיפור החזקים, כשאת השיא מספקת אנדריאה רייסבורו בתור אמה, שהיא פקעת של אנרגיה עצבנית שתמיד נמצאת בשליטה מוחלטת, ושל הרולד טורס בתור מנואל, אחת הדמויות המבעיתות ביותר שראיתי מימי. היריעה של "ZeroZeroZero" רחבה והיא מלמדת הרבה על מסחר הסמים הבינלאומי, אבל איכשהו בשמונה פרקים היא מצליחה לספר גם הרבה סיפורים קטנים על החיים של מי שמעורבים במסחר הזה, גם להיות ברורה וישירה, וגם לתת מכה חזקה בצד של הראש.

זוהר אורבך: "אכפת לי" אינו סרט גרוע – הוא סרט מאכזב. יכול להיות שהייתי מעדיף שיהיה מחורבן באמת, ואז אולי לאמוציות הגדולות שהכנתי אליו היה איזשהו פורקן. אבל הוא לא היה רע במיוחד, הוא פשוט לא היה טוב מספיק. וחבל: סרטים על אנטי גיבורה עם תסרוקת מיה וואלאס מ"ספרות זולה" שמתעללת בזוכת אוסקר כפולה (דיאן וויסט) ומסתכסכת עם פיטר דינקלג' על הדרך, בתפקיד הראשי רוזמונד פייק שמתעלת את כל אנרגיית ה"אמייזינג איימי" שלה לתוך סרט שנראה כמו מה שטרנטינו היה כותב אם הוא היה רוצה לתת לקהילה הגאה גיי אייקון אמיתי? איזה יופי! כן ירבו!

אבל לא. "אכפת לי" מספר על אפוטרופוסית משפטית שמרוקנת את חשבונות הבנק של אלו שהיא פורשת עליהם חסות ונקלעת לתסבוכת פשע מאורגן מטורללת, והוא היה יכול להיות כל מה שמופיע בחלומות הלילה שלי אם מישהי הייתה עורכת לו את התסריט כמו שצריך. "אכפת לי" קצת לא החליט מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול – סרט מאפיה? המנון העצמה נשית? קומדיית פשע קלילה? התשובה "הכל ביחד" הגיונית וקבילה, אבל במקום שהסרט יהיה חגיגה משלבת סגנונות, הוא מרגיש כמו מישמש לא מגובש של רעיונות שהיו מעניינים מאוד באמצע הניינטיז ועכשיו נראים כאילו הגיעו באיחור למסיבה.

הדמות הראשית הייתה יכולה להיות קרקע פורייה בשביל לתת לפייק להיות הדיווה שהיא יכולה להיות, אבל הסרט עצמו לא עושה לה צדק והופך אותה לאיזו קריקטורה מגוחכת של גיבורה עאלק-פמיניסטית. פיטר דינקלג' ודיאן וויסט עושים עבודה מצוינת, והצילום לעיתים מעצים את הדרמה, אבל בסופו של דבר אי אפשר להתחמק מהתחושה ש"אכפת לי" היה יכול להיות פשוט סרט הרבה יותר טוב. וחבל.

יהונתן צוריה: הטריילר של "נתראה בשמחות" מעלה את החששות מהמם ההוא של "זה או הצלחה ענקית, או, רוב הסיכויים, התרסקות איומה": הטריילר מבטיח ארוחת ערב שיוצאת משליטה, אבל החשש שכל העסק הפסאודו-טרנטינואי הזה של מספר אנשים עם אפיונים מובהקים שנמצאים במקום אחד ומתחילים לאבד את העצבים יהפוך – כמאמר הסרט עצמו – ל"חראנטינו", מרחף מעל כל זה.

אבל הוא לא. "נתראה בשמחות" הוא פשוט סרט נפלא: מצחיק, מותח, מרגש, חכם, ממזרי, וכל כך כיף. ובגלל זה אני כל כך מצר על כך שפספסתי אותו כשיצא ולא המלצתי עליו כאן באופן מלא ומפורט. כי הסרט הזה הוא האח של סרטים כמו "מי מפחד מהזאב הרע" או "מסווג חריג": סרטי ז'אנר שמצליחים להגיד דברים על הישראלים ששום סרט פסטיבלים מטופח ומעונב לא יכול, פשוט כי הם משוחררים מסוג השיח והקולנוע שמצופה ו"נכון" להגיד ולעשות. 

המשחק של כולם נהדר, הבימוי מותח ונהדר, התסריט חכם ואין לי שום תלונות בהיבט הטכני על שום דבר חוץ מבחירת פונט אחת מתמשכת שגורמת לסרט להיראות זול ממה שהוא (ואולי על פרט עלילה מאוד לא מתקבל על הדעת לקראת הסוף).

עוד ניתן לתפוס הקרנות בודדות שלו פה ושם וזה מומלץ בחום לכל מי שאוהבים את הקולנוע שלהם מדמם ואכזרי באופן הכי טוב שיש. בשנה שבה במאבק על תואר הסרט הישראלי הטוב של השנה יתחרו בעיקר "אגדת חורבן", "הברך" ו"אחד בלב" ועם איומים מצד אבי נשר וערן קולירין (בהנחה שיוציאו את הסרטים שלהם השנה), סרט אחד קטן הוא מתמודד ראוי שצריך להכניס רגל בדלת (רק בשביל שהדלת תוריד לו אותה, ואז הכל יתחיל להסתבך משם. זה בסדר, ככה הוא היה רוצה שזה יהיה).

[ועוד סרט שאני אוכל את עצמי על זה שלא דיברנו עליו בהרחבה הוא "ויקטורי" הנטפליקס-י שמספק הרפתקת מד"ב כיפית מופלאה "כמו של פעם" ושתמונתו נמצאת בראשית הפוסט]