היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות, מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית". גם הפעם, אתם מוזמנים לנצל את המקום בתגובות לענות על השאלה בעצמכם, לבקש שאלות לפעמים הבאות או לבקש את דעתנו על סרטים שיצאנו במהלך השנה האחרונה ולא התייחסו אליהם באתר.
השנה זה יהיה קצת אחרת.
לרוב, אנחנו מסתפקים בכתבה אחת של כפרת עוונות על כל הסרטים שלא כתבנו עליהם בשנה החולפת ואנחנו מרגישים פספוס לגבי זה. הפעם, יש לנו שלוש. אבל כולן, בכל זאת, נסובות סביב אותה השאלה הכללית: " מה היה הסרט שהכי הצטערת שלא כתבת עליו ביקורת השנה?"
יצחק בארי: אחת מהאשמים העיקריים לאינפלציית התוכן שתוקפת אותנו בשנים האחרונות היא חברת נטפליקס. חוץ מרכישות רבות של זכויות הסטרימינג לסרטים ולסדרות, היא גם מעלה בהתמדה את כמות התוכן המקורי שלה, ויש עוד ועוד תוצרים שמצטרפים לרשימת הצפיה שלי, שהולכת ומתארכת יותר ויותר מדי.
כך יצא שלמרות שאני משתדל לעקוב אחרי תכנים חדשים ולצוד את מה שמעניין, לחלוטין פספסתי כמה דברים שאין לי עדיין מושג מה הם ומה טיבם – או לחילופין, שמתי את ז'יטוני הזמן היקר שלי על משהו מאכזב. בהחלט צריך כאן איזושהי כפרת עוונות הכוללת הפנייה מדוייקת לתכנים השווים יותר של מעצמת הסטרימינג.
מה שמוביל אותי לסרט אחד של החברה שהתגלגל למסך שלי ממש יומיים אחרי שיצא, ומצד שני נעלם מהרדאר של פחות או יותר כולם – "פולאר: המתנקש". זה סרט טראש טהור, מזוקק, עשוי כולו ממונוסודיום גלוטמט בלי גרם אחד של משהו מזין – אבל כמה שנהניתי מהזבל הזה.
זאת בעצם מין גירסה של ג'ון וויק למבוגרים עוד יותר, שמתענגת לא רק על אלימות וסצינות מסוגננות אלא גם על עירום ומיזוגניה גסה, כולל סצינה אחת בוטה על גבול הפורנוגרפיה הקשה. השם המוכר היחיד כאן (פחות או יותר) הוא מאדס מיקלסן בתפקיד הראשי, שמגלם מתנקש בכיר בשורות ארגון מתנקשים סודי וחובק עולם שמעסיקיו קמים עליו להורגו, והוא מקיים בהם את מה שמקיימים באנשים כאלו.
זה סרט אלים, מגוחך, צפוי, מצחיק לפעמים – בדרך כלל לא בכוונה – אבל מהנה כמו אני לא יודע מה. אולי זה כי הוא כל כך מודע לעצמו. הפעם אחרונה שנהניתי כל כך מטראש מובהק היתה ב2011 עם "מרדף עצבני" של ניקולס קייג'. מתברר שמדי פעם צריך איזשהו זבל שיודע שהוא זבל, ואז משתדל להגיש את עצמו בצורה הנעימה ביותר לחיך האפשרית. זה מנקה את התאים הנמוכים במוח, או משהו. תנו לו צ'אנס.
תום שפירא: "האחים סיסטרז" נשמע כמו שם של קומדיה גרועה, וחבל – כי השם הזה מסתיר את אחד המערבונים הכי טובים של המאה ה-21. אלי (ג'ון סי ריילי) וצ'ארלי (חואקין פיניקס) הם האחים הטיטולאריים, ציידי הראשים הכי קשוחים במערב הפרוע. הם נשלחים על ידי הבוס העשיר שלהם בעקבות הרמן קרמיט וורם (ריז אחמד), עובד לשעבר עם סוד שמבטיח עושר מהיר שמצליח לפתות לצדו את הבלש הפרטי ג'ון מוריס (ג'ייק ג'ילנהול) – האיש שהיה אמור לעזור לאחים למצוא את וורם.
אחד הדברים שאני אוהב בסרטים היסטוריים הוא כאשר הם מרגישים כאילו הם באמת התרחשו בתקופה ובמקום זר ולא סתם מכילים אנשים בתחפושות של אבירים, או סמוראים, או קאובויים. אני לא יודע איך באמת היו חיים במערב (ועד כמה הוא היה פרוע) אבל "האחים סיסטרז" מרגיש הרבה יותר אמין מרוב הדוגמאות הקולנועיות: לרכוב כל היום זה קשה, הטבע עוין ואלימות בתשלום זה עסק נבזי ומסוכן במיוחד. זה גם מוסיף לתחושת הפליאה כאשר נתקלים בדברים נעימים. אחת הסצנות הכי טובות בסרט כוללות את המפגש הראשון של האחים עם הטכנולוגיה החלוצית הידועה בשם "אמבטיה".
"האחים סיסטרז" הוא סרט מתעתע – כזה שמתחיל בתור מערבון טיפוסי, הופך לדרמה משפחתית ועוצר כמה פעמים באזור הקומדיה. זה סרט באמת לא צפוי, לא בגלל שיש טוויסטים מזעזעים אלא בגלל שהדמויות מתנהגות באופן אנושי ומסרבות ללכת לפי תכתיבי הז'אנר. יותר משזה סרט של עלילה זה סרט של עולם ושל דמויות – וכאשר מדובר בסרט כזה זה בהחלט עוזר שכל ההופעות מצוינות. פיניקס אולי משחק את סוג הדמות שכבר נהיה מזוהה איתו – איש אלים ועצור שמחזיק בקושי את כל הזעם שנבנה בתוכו – אבל הוא משחק אותו ממש טוב, וג'ון סי ריילי מדגים פה, פעם נוספת, שאם התפקיד טוב יש מעט מאוד שהוא לא יכול לעשות.
באתי בציפיה למערבון חבוי ויצאתי מיצירת מופת סודית.
מתן בכר: יש בהוליווד שחקנים גבוהים כמו וינס ווהן וארמי האמר אבל אין סרטים על החוויה של להיות גבוה או הרבה שחקנים שהם שני מטר ומעלה. כשכן יש כאלו, הם לרוב יהיו נבלים אילמים או אתנחתא קומית, ע"ע "שעת שיא 3", "שחק אותה סמארט" או הדמות של 'מלתעות' מכמה סרטי בונד. אפשר להביא דוגמאות כמו אנדרה הענק ב"נסיכה הקסומה" ושאקיל או'ניל שמופיע פה ושם – אבל הם היוצאים מן הכלל. זה לא שאי פעם היו לי שאיפות להיות שחקן, אך בתור מישהו שמתנשא ל 2.11 מטר, אני לא ממש יכול להגיד שראיתי ייצוג מרשים לגבוהים על המסך. לכן, כשנטפליקס הכריזו שהם עובדים על סרט בשם "נערה גבוהה", זה כמובן משך את תשומת לבי. לא שהיו לי ציפיות כלשהן, בהתחשב בסרטים אחרים שנטפליקס הפיקו, אבל הסתקרנתי לראות מה הם יעשו עם זה, וזה עוד יצא ביום-הולדת שלי, ממש כאילו קיבלתי מנטפליקס מתנה אישית. אחרי הצפייה, היה לי חבל שהיא לא באה עם פתק החלפה.
"נערה גבוהה" עוקב אחרי ג'ודי, תיכוניסטית שמתנשאת לגובה "המפלצתי" של 1.85 מ' וכולם מקניטים אותה בגלל זה. עכשיו, אני לא אעמיד פנים שזה לא גובה חריג לנשים בתיכון או שאני לא יודע מה זה להרגיש חוסר ביטחון ומבוכה בגלל הגובה בתקופה הזאת. אבל א. היא תיכונסיטית "הוליוודית" יפה עם מצב כלכלי לא רע בכלל וחמש דקות אל תוך הסרט היא אומרת "חושבים שהחיים שלכם קשים? אני צריכה לנעול נעליים של גברים". אני די בטוח שהחברה הכי טובה האפרו-אמריקאית שלך מתמודדת עם דברים קצת יותר קשים, ג'ודי. ב. נעליים זה בהחלט אישו, אבל בואי, זאת לא הקשה שבבעיות שלנו. וג. משום מה הסרט מציג את זה כאילו היא התלמידה הכי גבוהה בתיכון שלה, באופן כללי. האם התיכון הזה נמצא בפלך?
ככל שהסרט מתקדם, נחשף שבעצם נטפליקס רק רצו לעשות עוד רום-קום קלישאתי ומטופש וחיפשו דרך להפוך את הגיבורה למנודה חברתית. היא באותה מידה הייתה יכולה להיות ננסית או עם כתם לידה על הפרצוף. בהחלט לא ציפיתי מהסרט הזה להיות מורכב בשום צורה, אבל הוא אפילו לא מראה את הקשיים של להיות אדם גבוה בצורה בסיסית ובאזפידית של "17 בעיות שכל אדם גבוה מכיר". ג'ודי מספרת בקריינות על הדברים שמציקים לה בתור נערה גבוהה, אבל מראים על המסך אולי שניים מהם. בנוסף, היא לא דמות סימפטית במיוחד וכל דמויות המשנה סביבה הן קריקטורות סטריאוטיפיות. בסופו של דבר, מצאתי את עצמי מזדהה יותר מכל עם מפעיל האסקייפ רום המשועמם שמופיע לסצינה אחת ומשדר באופן מאוד אמין כמה נמאס לו לדקלם את השורות שלו עשרים פעמים ביום. היי, אולי זה רעיון לסרט הבא של נטפליקס: קומדיה רומנטית על מפעיל אסקייפ רום שמתאהב במישהי שממש גרועה בהם, ואז הם נתקעים ביחד בחדר שהוא מפעיל בחג המולד או משהו. על מי אני עובד, בטח יש לנטפליקס כבר שמונה כאלה בתכנון.
יהונתן: ל"לזרו השמח" סיפור מוזר. גם בסרט עצמו (שמתרחש באיזו מציאות קסומה בזמן לא ברור ומתארת את מסעותיו של לזרו שהוא, ובכן, שמח, בעודו עובד של בעל אדמות נצלן) אבל גם לסרט – הוא הגיע לפסטיבל ירושלים, ראה כי טוב, הלך גם לפסטיבל חיפה, החליט שמספיק לו והוא לא צריך לצאת לקולנוע ואז בשנייה האחרונה יצא להפצה (די סמלית) שהבטיחה לו מפלה (מסוימת) בין הכסאות. וחבל.
בניגוד לרוב סרטי הארט-האוס שמצריכים את הצופים להתאזר בסבלנות במהלך צפייה בסצנות ארוכות וחסרות פשר כשמישהו מבטיח להם שבצד השני הכל מלא משמעות, "לזרו השמח" מלא בחיים, ואנרגיה, ומסתורין, ונו – דברים שבשבילם כיף לבוא לקולנוע. הוא מסוג הסרטים שאם היו מקרינים אותם בכיתה, רוב התלמידים היו מתחילים בנחירת בוז ומסיימים מהופנטים למסך. לקראת סיכום השנה הלועזית המתקרב אלינו, אני מקווה שיותר אנשים ייקחו את הזמן וישלימו אותו, כדי לתת לו את המקום הראוי בסיכום המתקרב הנ"ל.
זוהר אורבך: למרות ש"הרודפים" הוא אחד הסרטים האהובים עלי של 2019, אני לא יכול לחשוב על תואר מחמיא יותר ומדויק יותר בשבילו מאשר "עשוי היטב". "הרודפים" הוא מותחן מבדר על האמר וגולט, שני אנשי ביטחון לשעבר בשנות השלושים של המאה העשרים, שחזרו מהפנסיה שלהם על מנת לתפוס את בוני וקלייד, צמד פורעי החוק שנהיו לסלבים, והונצחו ככאלה בין השאר בזכות הסרט מ-1967 של ארתור פן, "בוני וקלייד".
ובעוד "הרודפים" כנראה לא יהיה קלאסיקה כמו "בוני וקלייד", אם תשאלו אותי, הוא לא נופל ממנו מהותית. ביניהם הבדל אחד עיקרי: בעוד "בוני וקלייד" היה סרט מהפכני בקולנוע האמריקאי, כזה שלימד מחדש את הקהל איך לראות ולהגיב לאלימות על המסך, "הרודפים" הוא כמעט במובהק לא מהפכני. הגלגל לא מומצא פה מחדש ולמרות שאני תמיד מרגיש שסרטי "גברים סטרייטים זועפים מנופפים באקדחים" הוא המאוס בז׳אנרים שלהוליווד יש להציע, אחת לכמה זמן מגיע אחד מוצלח במיוחד שמלמד אותי שכל עוד סרט עשוי טוב מספיק, מותר לו להיות מיושן כמה שירצה.
"הרודפים" הוא בבסיסו סרט שוטרים-וגנבים קלאסי על שני אוכפי חוק בדימוס שבגיחה חד פעמית מהפנסיה מגלים שפורעי חוק קרי לב יכולים להפוך לסלבריטאים לכל דבר ועניין. העניין הוא שגם התרפקות על הימים הטובים ההם אין שם: האמר וגולט היו פעם שם דבר, אבל במהלך הסרט נזכרים בצמרמורת באלימות בזכותה השיגו את שמם הטוב וכנראה מבינים למה מלכתחילה יצאו לפנסיה. זה סרט שאמנם נזכר בחדווה בימים בהם גברים היו גברים – אבל מבהיר שטוב שהימים האלה עברו. דאבל פיצ'ר של הסרט הזה עם "בוני וקלייד" יעבוד לא רע בכלל, אבל טריפל פיצ'ר שלו עם "הבלתי-נסלח" של קלינט איסטווד יכול גם לשדרג אותו באותה מידה.
קווין קוסטנר, בתפקיד המרשל המבוגר ביניהם, עושה עבודה מוצלחת, ו-וודי הארלסון עוד יותר. אבל בעיני, גונבת ההצגה של הסרט היא קת'י בייטס, בתפקיד המושלת אמא פרגוסון.
למעט מונולוג אחד (מצוין) אף אחד כאן לא מדבר יותר מדי, מתוך איזשהו ניסיון של התסריטאי להבהיר כמה יפה הוא יכול לכתוב; גם הבמאי ג'ון לי הנקוק ("הזדמנות שנייה", "להציל את מר בנקס") מביים את סצנות הפעולה ביעילות ולא בניסיון להרהיב יותר מדי. "יעילות" היא מילת המפתח פה. אני חושב שאפשר לומר ש"הרודפים" הוא הסרט היעיל של השנה – סיפור פשוט שמסופר היטב. וזה דבר מצוין.
אדם קלין אורון: השאלה המלווה את הסרט 'יונתן אגסי הציל את חיי' היא "האמנם"?
כי יונתן לא היה תמיד אגסי: הוא נולד יונתן לנגר, נער ממשפחה מתפרקת מחולון שהצליח להפוך לאחד מכוכבי הפורנו ההומוסקסואלי הגדולים בעולם. יונתן אגסי הוא שם הבמה שלו, ובו הוא משתמש גם בהפקות הפורנו וגם בקריירה שלו כנער ליווי. מבחינתו, כמו שיונתן חוזר ואומר בצורה שהופכת לפחות ופחות משכנעת, הוא חי את החלום: כולם מעריצים אותו, הוא מפורסם, הוא מצליח, ועל הזין שלו תפיסות מוסריות מיושנות. אם אין לו את יונתן אגסי, מה כבר יש לו?
מה שיש לו זה מערכות יחסים קצרות שמתרסקות שוב ושוב. קריירה שהולכת ודועכת. אמא שמקבלת אותו כמו שהוא, אבל שלא הייתה שם כשהוא היה קטן. וסמים. הרבה, הרבה סמים: בכדורים, בעישון, בזריקות לאברי גוף שונים, בהסנפה. כי הוא יכול להרשות לעצמו, כי זה כיף, כי לא פשוט לעשות סקס כל הזמן וגם להראות כאילו אתה נהנה מזה, ויותר ויותר, כי בלי זה הוא מתקשה לחיות עם עצמו.
כי תומר היימן, גאון תיעודי (הפעם בלי אחיו), לא שופט את יונתן – אגסי או לנגר – הוא רק מציג אותו, בעצמו ובאמצעות התיעוד העצמי הבלתי-נלאה של יונתן עצמו. הוא נותן לנו לראות לבד שלא, יונתן אגסי לא הציל את חייו של יונתן לנגר. שאין דבר כזה סוף טוב, כי לרוב הסיפורים אין סוף. והוא עושה את זה במצבים הכי אינטימיים, הכי מרגשים, הכי מבהילים וגם הכי מגעילים שראיתי בסרט תיעודי. זה לא קל לצפייה, זה ממש לא לילדים, זה לא בדיוק סגור, אבל זה הכי קרוב לחיות חיים של מישהו אחר שתגיעו אליו, עם או בלי הצלה.
רז גרינברג: "האשמים" הוא אחד הסרטים הכי אלימים שראיתי השנה, למרות שאף רגע אלים שמתרחש בו לא מוצג על המסך.
הוא אחד הסרטים הכי מותחים שראיתי השנה, על שוטר שחייב לפענח תעלומה לפני שהזמן אוזל, למרות שהשוטר הזה לא נוכח ולא יכול להגיע לאף זירת פשע. אבל הוא בעיקר אחד הסרטים שחודרים הכי עמוק לנבכי נפשו של גיבור קולנועי שראיתי השנה – וזה לא קורה דרך שיחות של הגיבור הזה עם פסיכולוג, אלא דרך השיחות שלו עם החשודים והקרבנות בפרשה שהוא מנסה לפענח, כשהוא תקוע במשמרת במוקד המשטרתי וחייב לנהל את השיחות האלה דרך הטלפון.
את אותו התהליך שאנחנו רגילים לראות גיבורים עוברים בקולנוע דרך מסע אפי שמוביל אותם ממקום למקום, הגיבור של "האשמים" עובר כשהוא נמצא רוב הזמן בחדר אחד (ומדי פעם בחדר אחר, ליד החדר ההוא), כמו נזיר בתהליך מדיטציה שמעוניין להגיע לשלווה נפשית – אבל חייב להתמודד לא רק עם השדים הפנימיים שלו, אלא גם עם אלה המאוד-מסוכנים שנמצאים שם בחוץ. בתור מי שלא ממש התחבר לגל המותחנים הסקנדינביים הספרותיים/טלוויזיוניים ששטף אותנו בעשור האחרון, "האשמים" היה עבורי חוויה מטלטלת. אחד הסרטים הטובים של השנה.
מחר: שלוש קומדיות מהקיץ האחרון.
הפסקתי לקרוא באמצע, מהעצבים
לא ראיתי את הסרט נערה גבוהה, אבל בתור נערה גבוהה (ולא הכי גבוהה, 1.80, תמיד היתה לפחות עוד מישהו יותר גבוהה ממני) – אפשר קצת פחות זלזול בחוויות אישיות של אנשים?
סליחה שזה לא סרט על הרעב במדינות אפריקה, אבל אתה לא יודע את רמת התסכול שאני חווה כל פעם שאני מנסה לקנות נעליים. בגילאי התיכון זה בהחלט הצליח להגיע לרמות של בכי כי מה לעשות – הצורה שמתלבשים בתיכון די משפיעה על המיקום החברתי שלך. היום כבר מצאתי מותגים ספציפיים שאני יכולה לחיות איתם ויש לי 800 ש"ח להוציא על מגפיים (לא מרצון, פשוט אלה באמת הנעליים היחידות שמתאימות לי), אבל זה באמת חוויה בעייתית. דבר שני 1.85 לנשים זה גבוה. ממש. אני 1.80 ואני בקושי נתקלת בנשים גבוהות יותר ממני. כמעט תמיד אני הכי גבוהה בין ה*נשים*. כן, יהיו גברים גבוהים יותר, אבל זה לא רלוונטי כי החוויה הגברית והחוויה הנשית בכל הקשור לגובה הן שונות. אז אתה בחור גבוה, וציפית לחוויה מקבילה ואני מבינה את זה, אבל בכל מה שמדובר על גבהים חריגים – ההשוואה הנכונה היא לא נערה גבוהה מול נער גבוה, אלא נערה גבוהה מול בחור נמוך. תדמיין את ההוא, שהוא 1.45, וכל הבנים צוחקים עליו שהוא קטן, וכל הבנות לא שמות עליו כי הן רוצות מישהו שיעטוף אותן? אז ככה, רק בבנות.
אין לי מושג איך הסרט. יכול להיות שהוא מעולה, יכול להיות שהוא גרוע. אבל אם אפשר לבקר את הסרט בלי לזלזל בחוויות של אנשים שאין לך מושג מה המשמעות שלהן – זה יהיה נחמד.
בתור בחורה בגובה 1.50
הייתי מתחלפת איתך בשנייה. קשה לחיות בעולם שבו הכסאות בנויים כך שכפות הרגליים שלך לא יכולות לגעת ברצפה כשאת יושבת על כיסא סטנדרטי, גם קשה להימנע ממקומות בהם מתכנס קהל גדול כי התחושה היא שעוד רגע רומסים אותי. קשה כשבגיל 17 חושבים שאת בת 12. קשה לא להיות בעלת מראה "ייצוגי" (שם קוד לאידיאל היופי שכולל גם גובה). וכן, קשה גם לקנות נעליים ובגדים באופן כללי.
זו לא תחרות
אני לא זאת שכתבה טקסט שאומר בגדול "מה היא מתבכיינת שהיא גבוהה, כולה נעליים".
אני בשום שלב לא טענתי שלאנשים נמוכים אין קשיים, והקטנתי את החוויה שלהם לפאנץ'.
אני תיארתי את החוויה האישית שלי ואמרתי שהכתיבה מזלזלת באנשים (או במקרה הזה נשים) שזו החוויה שלהם, ושכן יש כאן איזשהי בעיה מהותית גם אם כותב הטקסט לא מכיר אותה, מודע אליה, וייתכן שהיא גם לא הועברה טוב בסרט. כל מה שאני אומרת זה שאני לא אזלזל בקשיים שלך, ואת (או כותב הטקסט, במקרה שלנו) לא תזלזלו בקשיים שלי.
נזכרתי בזה
שלפני כמה שנים הגברת נתניהו הזמינה את מושיק גלאמין למעון ראש הממשלה כדי שיראה כמה גרועים התנאים בהם היא ומשפחתה נאלצים לחיות. ואת יודעת מה? אני מאמינה לה שבחוויה שלה קשה לה, אני לא מערערת על התחושות שלה. אבל מה, אם נטפליקס יפיקו סרט שמתמקד בקשיים בחיים במעון ראש הממשלה, אני אגלגל עיניים. אותו דבר אם הם יפיקו סרט על הקשיים בטיסה במחלקה ראשונה, או על הקשיים של אלו שנאלצים להסתפק רק במכונית פורשה אחת.
רגע, מה?
א. בשלב זה לא היתה לי תלונה לנטפליקס (לא ראיתי את הסרט), התלונה שלי היתה כלפי מתן (מי שכתב את הטקסט).
ב. אז את אומרת ש*אין מקום לקומדיות נעורים שמתעסקות עם בעיות של תיכוניסטים*? אנחנו מוחקים במחי יד את קלולס, מועדון ארוחת הבוקר, בחירות או לא להיות, פריס ביולר, כי הם לא מתעסקים בבעיות אמיתיות? את רצינית?
ג. נשבעת לך שגם למליונרים יש בעיות, נשבעת לך שעשו עליהם סרטים, נשבעת לך שחלק מהם היו סרטים
וד. את ברצינות משווה את להיות גבוה (שזו תכונה גנטית שאין לך בה שום שליטה) לקשיים של לטוס במחלקה ראשונה? את לא היית גבוהה אז אין לך מושג מה יכולות להיות המשמעויות של זה ולאיזה קיצוניות זה צריך להגיע. . לדברייך את לא היית ילדה/נערה גבוהה, אין לך מושג מה אני חוויתי ומה המשמעויות של זה מבחינתי, אז תשמרי את הקנאה שלך לעצמך, ולו רק בגלל שלו היית גבוהה אולי היית מגלה שכבחורה גבוהה יש בזה קשיים שאת כנראה לא מצליחה לראות מנקודת המבט שלך, אז זו קנאה מיותרת לחלוטין. רוב הבחורות הגבוהות שאני מכירה הן עם בעיות בטחון עצמי מאוד משמעותיות בין השאר א. בגלל שעצם הגובה יוצר בעיה גם אם את לא מכירה בה, וב. בגלל שזלזלו בעובדה שתכונת הגוף הזו גרמה להן סבל על סבל.
ושלא תביני לא נכון, אין לי מילה או טענה כלפי הדברים שהגובה *שלך* אולי יצר *לך* בחיים. מאמינה לך באמת שאת מדברת מנקודה שמפריעה לך. רק שאני, בניגוד אלייך, לא עסוקה בלהשוות ולהקטין בעיות של אנשים אחרים. אלא מכירה בזה שיש צד של הסיפור שאני לא מכירה. לכי גלגלי עיניים על מישהו אחר.
בסעיף ג
חסרה המילה מעניינים. חלק מהם היו אפילו סרטים מעניינים.
יפה
בתגובה אחת את מצליחה גם להכניס לי מילים לפה בנוגע לקומדיות נעורים וגם לחלק לי פקודות לגבי מה אני כן יכולה ולא יכולה לכתוב באתר.
לוסי, התגובות שלך מעליבות.
mip פתחה את ליבה לקושי האישי שלה בתור נערה גבוהה והעירה לכותב שהוא ממהר לשפוט. ואת (לוסי) לקחת את כל מה שהיא אמרה ודרכת על זה. אין בכלל השוואה בין אנשים שטוב להם ומקטרים (עשירים עם פורשה אחת) לבין אנשים שהסביבה מקשה עליהם כי הם שונים (בנות גבוהות)
אני מבין את הקושי של בנות גבוהות כי אני הייתי בן נמוך, הקושי הוא לא רק פיזי אלא בעיקר חברתי.
אני חושבת שזו עוד תופעת לוואי של חוסר יצוג לנשים בקולנוע ובתרבות
אני חושבת שזה נכתב במן תמימות של אדם שלא מבין שזו באמת בעיה. כי בעיית נעליים עשויה להשמע נורא שטחית "בעיית בנות" כשלמעשה היא באמת בעיית נשים גבוהות, והיא ממש לא שטחית. אגב, יש עוד סוגי נשים שנתקלות בבעיות מהותיות ואמיתיות עם לבוש. למשל בעלות חזה גדול (DD זה לא גדול, זה מידה וחצי מעל הממוצע).
אז טוב שמתחיל להיות יצוג, שמתחילה להיות הצפה של הנושא, וגם, שאת הערת כאן.
לא נשמע שזה הייצוג שהייתי רוצה לקבל
יכל להיות מעניין לראות סצינה שבה תיכוניסטית שהנעליים שלה כבר בלויות ודהויות עוברת מחנות לחנות ולא מוצאת זוג אחד במידה שלה, כשכל המוכרות מסתכלות עליה כמו על חייזר, ובסוף היא מתייאשת וקונה נעליים מבאסות ולא נוחות בחנות של גברים (או של ילדים, במקרה של גמדות מידה 34-5 כמוני), כשכל הזמן הזה אמא שלה מנג'סת ברקע. במקרה כזה גם קשה לי להאמין שהמבקר היה מקטין את הבעיות שלה. אבל לשמוע את הדמות פשוט אומרת "חושבים שלכם יש בעיות? אני צריכה לנעול נעלי גברים!" גורם לצופה מיד להיות נגדה, כי היא עצמה מקטינה בעיות של אחרים, ולא הראו לנו איך בעיית הנעליים באמת נראית מהזווית שלה, אז למה שנחשוב שקשה לה?
גם אם דמות היתה אומרת "חושבים שלכם יש בעיות? אני לסבית שחורה משכונות עוני!" הייתי מרגישה שאני ישר נגדה, כי היא מצטיירת כקקה של בנאדם שרואה רק את הצרות של עצמו.
לא בטוחה
יכול להיות שזה רק אני, אבל כשמדברים על סרטים בסגנון הזה הסרט שעולה לי ראשון לראש זה קלולס, ואני לחלוטין יכולה לראות איך אלישיה סילברסטון מוכרת את המשפט הזה כך שכולנו נהיה בעדה, דווקא בגלל שזה כל כך אבסורד, דווקא בגלל שזה לא "אני לסבית שחורה משכונת עוני", במסגרת ספציפית של סרט תיכון – זה לחלוטין יכול לעבוד.
אז נכון, אני מוטה לגבי הבעיה הספציפית הזו, אבל באמת שזה לא רק הבעיה הספציפית הזו. כל בעיה, שולית ככל האפשר, יכולה להיות מעניינת בידיים הנכונות מצד שני, אם יש משהו שאין בו ספק מהשרשור הזה – הוא שהיוצרים של הסרט הזה הם לא הידיים הנכונות…
כאן כנראה מתחיל ההבדל בינינו
אני לא סובלת את הדמות של שר בקלולס (באופן כללי הסרט הזה מאוד אוברייטד בעיני) וגם לא את הדמות של אמה ברומן המקורי (הספר היחיד של ג'ין אוסטן שהוא ממש מעפן בעיני, אם כי מנספילד פארק לא הרבה יותר טוב).
וואי, אמה
מעניין מה אחשוב אם אנסה לקרוא את הספר שוב כיום בחלוף שנים. אז רציתי לגרוט אותה.
בתגובה למעלה אין ספוילר, לא יודעת למה סומן שיש.
(ל"ת)
זה כי בסצינת הפוסט קרדיט היא כן נחטפת על ידי חייזרים מאלפא קנטאורי
(ל"ת)
הטריילר באמת לא נראה מושך במיוחד
(ל"ת)
מתן לא זלזל בחוויות האישיות שלך או של אנשים גבוהים בכלל.
הוא זלזל בבעיות של הדמות עצמה בסרט, ובצורה *שהיא* מתייחסת לבעיות שלה. הדמות בסרט ליטרלי השוותה בין הבעיות של האנשים שצופים בסרט לבעיה של ללבוש נעלי גברים.
וכן, להיות בחורה לבנה ויפה בגובה 1.85 באמריקה, זו פחות בעיה. הגובה הממוצע של גברים לבנים באמריקה הוא כמעט 180, והממוצע הארצי נמשך למטה בגלל מהגרים מאסיה ומאמריקה הלטינית.
סרט על ההתמודדות של בחורות גבוהות יכול להיות מעניין, וגם להעביר את התסכול שלא מעט אנשים יכולים להתחבר אליו, אבל לפי הביקורת של מתן הסרט עצמו גורם לגלגול עיניים. זה לפחות מה שאני הבנתי (ולמרות שלא ראיתי את הסרט, אני יכול להבין את הביקורת לפי העבר של נטלפיקס).
וזו דוגמא למערכון שמעביר את החוויה של להיות בחורה גבוהה בצורה טובה:
https://m.facebook.com/watch/?v=10153586338554135&_rdr
שוב הדוגמא הזו
אחנו מדברים על ימי התיכון. תגידו מה שתגידו – מה שלובשים בימי התיכון זה דבר שמשפיע על מערכות היחסים שלך, בטח כשמדובר על תיכון אמריקאי כפי שהוא מוצג ברוב סרטי התיכון האמריקאי. מישהו כאן באמת הולך להגיד לי שמה שהדמויות *לובשות* בסרטי תיכון אמריקאיים זה לא מאפיין דמות עיקרי? ובסדר, זה לא בעיה ברמה של סרטן בשלב מתקדם או אבא בכלא, אבל זה סרט תיכונים אמריקאי – לאיזה סוג של בעיות אתם מצפים?
יכול להיות שהסרט גרוע, מקבלת, ואני עדיין חושבת שצריך קצת ענווה כשמדברים על בעיות של אנשים אחרים שלא חוויתם בעצמכם. אגב, למרות שההודעה המקורית עצבנה אותי היה לי ברור ששם זה לא הגיע ממקום רע, אלא ממקום של מישהו שציפה למצוא חוויה מסויימת ולא מצא אותה, כי אני בהחלט מודעת גם לחוויות של בחורים גבוהים, ואם הוא ציפה למקבילה נשית אני יכולה להבין איפה היה הבלבול שלו. מה שאני לא מבינה זה שעומדת כאן מולכם (וירטואלית) מישהי בגובה 1.80 ואומרת לכם שזה *כן* בעיה, זה בעיה אצלה, וזה בעיה אצל חברות שלה, וזה בעיה אצל עוד בנות שהיא מכירה – מי שמכם להגיד שזה לא בעיה?
תמחקו שנייה את הפרמטר השטחי של "גברים מעדיפים לצאת עם נמוכות מהן, ונשים מעדיפים לצאת עם גבוהים מהם", שזה נראה לי הפרמטר היחיד שאתם מסתכלים עליו כבעייתי (זה לפחות מה שנראה במערכון, שלא מעביר שום חוויה בשום צורה טובה), ותבינו שהקושי של להיות גבוהה בכלל לא קשור לגברים, הוא קשור לבטחון עצמי ולתפיסת הנשיות, גם בלי לחשוב על "איזה גבר ירצה להיות איתי?" כי לא הכל סובב סביב גברים. וכן, זה קשור לא רק אבל גם לנעליים.
מישהו אמר פה שזו לא בעיה?
ההודעות שלך נקראות קצת תוקפניות, ואני לא מבין למה. אני חושב שמתן הסביר, ואני הסברתי שזה מה שהבנתי, שהבעיה *בדמות בסרט הספציפי* הזה הייתה ההקבלה שהיא עושה לצופים. הפרמטרים היחידים שלפיהם אני שופט את הסרט כרגע זו הביקורת של מתן והמשפט "חושבים שהחיים שלכם קשים? אני צריכה לנעול נעליים של גברים". למען הפרוטוקול אני אציין שאני מכיר מקרוב את הבעיה של נשים גבוהות, ואת הערעור הנלווה לביטחון העצמי בעקבות הגובה. ובתור האח הגדול גם התמודדתי עם לא מעט דמעות ושיחות מורל בגלל זה, אז להציג כאילו שאני מזלזל או מתעלם, זו הנחה לא מבוססת ולא הוגנת . אני כן חושב שסרט כזה יכול להיות מעניין, גם אם הגובה הוא לא באמת האישו אלא רק ההרגשה (או המציאות) של הנידוי או השונות החברתית. אהבתי סרטי תיכון וקולג' שהבעיות הגדולות בהן היו להיות תלמיד חדש, מחוצ'קן, לא פופולרי, או חנון. אבל כשהסרט נראה שהוא מציג שזו *ה*בעיה הבוערת כרגע ופונה לצופים כאילו *זה* מה שעושה את החיים קשים, אני אגלגל עיניים. אני חושב גם שאני ואת ניהלנו דיון דומה על נושא שונה ודי הסכמנו עליו (הפמיניזם המערבי הלבן) וגם אז "גלגלתי עיניים".
וגם אז נראה לי שלא הסכמנו :)
כפי שכתבתי למתן, ההודעה שלי היתה תוקפנית כי זה נגע לי בוריד מאוד חשוף, ועל כן התנצלתי מולו.
עם זאת סרטים אמורים להראות שלל של בעיות, ואולי הסרט לא עשוי טוב, אבל אני לא חושבת שנכון לשפוט סרט על פי "חשיבות הבעיה כפי שהיא נתפסת בחברה" כי כל דבר שהוא לא אנשים מתים פתאום יפסיק להיות חשוב.
זו קומדית תיכון. איכות הסרט בצד, עבור אותה תלמידת תיכון זה מה שעושה את החיים שלה קשים. אם הסרט היה מדבר על תיכון של מליונרים, שלכולם יש פורשה ולתלמיד אחד אין פורשה – אז כן, באותה שונות חברתית זה מה שעושה את החיים שלו קשים, ואם היוצרים של הסרט מבינים מה הם עושים, הם יכולים לקחת גם את הסיפור הסתמי הזה ולעשות אותו מעניין.
ולגבי המשך השתלשלות ההודעות הראשוני, איפש שעלה נושא גלגול העיניים – באותו השלב הרגשתי שההערה לא הופנתה כלפי הסרט, אלא אישית כלפי, והתגובות שלי היו בהתאם. אני עדיין חושבת שכשמישהו בא ואומר "תשמעו, זו נקודה כואבת", לבוא ולהגיד לו שאין לו על מה להתלונן כי הוא כמו מליונר שאין לו פורשה…. כאן אנחנו חוזרים לויכוח התמידי שלנו – זכותו של כל אחד להגיד מה שהוא רוצה, אבל התגובה לא חייבת להיות נחמדה. אז לא. בהמשך השרשור לא הייתי נחמדה.
סליחה
לפני הכל, חשוב לי להבהיר שלא הייתה כוונה לפגוע או להקטין / לשלול חוויה של אף אחד.
זה בכלל לא עניין של "הרעב באפריקה", ההפך. עוד לפני שבכלל צפיתי בסרט, נכנסתי לטוויטר לראות מה אומרים עליו. הרבה תגובות שראיתי היו דברים בסגנון "אנשים חווים בריונות כל יום בגלל נטייה מינית וצבע עור אבל נטפליקס עושים סרט על נערה גבוהה כאילו היא איזה מיעוט מדכא". כבר מזה התעצבנתי. נכון שיש אוכלוסיות עם יותר קשיים מאנשים גבוהים, אבל זה לא אומר שרק הם ראויים להייתחסות. אני חושב שאפשר לעשות סרטים מרתקים על החוויות של להיות גבוה/ה או נמוך/ה באופן משמעותי.
אבל כאמור, זה לא הסרט הזה. הגיבורה שלו באה בדיוק מהגישה הזאת של "אף אחד לא סובל כמוני". הזלזול לא היה מופנה כלפי החוויות של נשים גבוהות, אלא הדרך הגרועה שבה הסרט מציג אותן. גם לי היו אישיוז עם הגובה בתיכון ואני בטוח שגם לנשים גבוהות זה ממש לא פיקניק. אבל אף פעם לא חשבתי על עצמי בתור ה-קורבן של החברה. ואולי הייתה לי יותר הבנה כלפי הבעיות של הגיבורה לו הסרט היה מראה לי אותן במקום לרפרף עליהן בקריינות.
יש גם סצינה מביכה למדי עם "מועדון גבוהים", ששוב, יכלה להיות ממש מוצלחת. יצא לי ללכת פעם או פעמיים למפגשים של קבוצת פייסבוק של אנשים גבוהים והכרתי שם אנשים מרתקים. אבל כאן זה בעיקר נועד להגחיך אותם ולהציג אותם כחבורה של ווירדוז. הגובה הוא לא המהות של הסרט, הוא תירוץ לבדיחות וקלישאות ועלילה רומנטית מטופשת.
אז כן, זה סרט ממש רע שעצבן אותי באופן אישי, והעצבים שלי מופנים אך ורק כלפיו והדרך שבה הוא מציג (או לא מציג) דברים וכלפי התסריטאי בגובה 1.5 מ' שלו (לפי ימד"ב) שככל הנראה מעולם לא דיבר עם מישהו גבוה (סרט שלם עם דמויות של נער ונערה גבוהים והמילה "כדורסל" לא נאמרת אפילו פעם אחת, אתם אמיתיים?!).
כנראה שיכלתי לנסח את הביקורת בצורה טובה יותר, אבל באמת שלא הייתה כוונה לזלזל באף אחד ואני מתנצל.
תודה
אני מעריכה את זה. אני מניחה שבאמת יש בעיה בסרט שלא מעביר את החוויה בצורה נכונה.
כפי שבטח הבנת, האמירה לגבי הנעליים נגעה לי בנקודה מאווווווווווד רגישה, ואני לא יכולה לתאר לך כמה דמעות נשפכו על נושא מטופש כמו נעלייים.
וזה
לא אמין בשום צורה ואופן.
ושוב תודה לך, וגם סליחה גם אצלי התגובה הראשונית היתה יכולה להיות יותר עדינה, הייתי צריכה לתת לעצמי להרגע לפני שאני מפרסמת אותה.
אני יכול להבין מאיפה התגובה שלך הגיעה
גם אם חוויות הנעליים שלנו שונות. הפעם היחידה שהייתי קרוב לדמעות בגלל הנעליים הייתה בשרשרת החיול, כשכבר פנטזתי על הפטור שאקבל אחרי שלא ימצאו נעליים צבאיות במידה 50 ואיך אגיע לבסיס כל יום בנעלי הספורט שלי. אבל כמובן שמצאו נעליים במידה שלי כי למה שאקבל משהו נחמד בחיים האלה. זה סוג הכאב שאני רוצה בסרטי הגבוהים שלי.
אז למה לא אמרת את האבסורד הזה בהתחלה?
היה יכול להעביר הרבה יותר בקלות שהבעיה היא בסרט אם לא מוזכר בו בכלל כדורסל.
האמירה על החברה האפרו אמריקאית מיותרת וטיפה גזענית
להסיק (ואפילו יותר מזה להגיד שאתה בטוח) שהחברה של הנערה הגבוהה סובלת מיותר קשיים רק על בסיס היותה אפרו אמריקאית מבלי לדעת שום פרט אחר עליה זאת לא אמירה במקום. זה ברור שסטטיסטית האוכלוסייה האפרו אמריקאית בארצות הברית חווה יותר קשיים מהאוכלוסייה הלבנה אבל להגיד בביטחון שרק בגלל שהיא שחורה זה אומר שיש לה חיים קשים זה סטריאוטיפ גזעני. בסופו של דבר מדובר פה בסרט על הפרברים העשירים של ארצות הברית. סביר להניח שלא תמצא שם את אותה גזענות כמו שתמצא בלב קנטקי.
מחזק ומוסיף
את הסרטון הבא בנושא:
https://www.youtube.com/watch?v=oi0jN-y6vfY
ובאופן כללי אני אוסיף שבזמן האחרון הביקורות באתר הפכו לפוליטיות באופן מאוס, זה לא עצם ההבעה של עמדה פוליטית אלא השעבוד של הביקורת לאידיאלוגיה. כלומר: כשבוחנים סרט לא לפי איכותו הקולנועית אלא לפי תו תקן פרוגרסיבי אופנתי. זה מאוד חבל כי אפשר ליהנות משני העולמות – וזה היה נוכח כאן עד לפני תקופה לא ארוכה.
הבעיה מחמירה מבחינתי כשאופי העמדה לובש צורה של 'אתה איתי או שאתה נגדי' – כפי שמתבטא בהערה על הגברים הסטרייטים. מה זה רלוונטי בכלל? הסרט שווה צפייה או שהוא לא.
באופן כללי אני מאוד מעריך את האתר וסליחה על האוף
אמ;לק לסרטון:
אישה אמרה לשדרן שחור ברדיו (לא ראתה אותו כמובן) שחלק מההצלחה שלו נזקפת ל'פריווילגיה לבנה'. אחרי שהוא העמיד אותה על טעותה היא התנצלה ואמרה שהצוות לא עדכן אותה בהיותו שחור (שזו הערה די פסיכית כשלעצמה – הם עושים ישיבות בנושא הצבע של המרואיינים?).
שאלה
איך האישה או שדרן הרדיו קשורים לאתר הזה?
כמו ההערה בכתבה שאליה התייחסתי
הם לא קשורים, ועל זה טענתי.
אני ממש חייב להיכנס לדיון הזה מלכתחילה שוב פעם?
כי ניהלתי איתו, במידה כזאת או אחרת, כבר כמה וכמה פעמים.
בקצרה: אני לא בטוח שזה "בזמן האחרון", אני לא חושב שזה "הביקורות באתר" כולו, ואני ממש לא חושב שהביקורות "משועבדות" לאידיאולוגיה.
אין ספק שבאתר יש פוליטיקה, והיא קיימת – אבל האם היא קיימת יותר, או פחות, או יותר שולטת בביקורות, כן, לא, שחור, לבן: כל זה נראה לי מאוד משתנה בהתאם לתפיסת העולם שלך וכו'.
בקיצור, זאת טענה מאוד טעונה מה שאתה אומר, כי אי אפשר באמת לעשות ביקורת ללא פוליטיקה, כי אי אפשר לעשות שום דבר ללא פוליטיקה, ואני ממש על מעט מדי שעות שינה כדי לנהל את הדיון הזה, אבל אני בהחלט חושב שגם ביקורות שמעלות את הנושא הפוליטי ("חברים", נניח) יודעות לאזן אותו עם הנושא האסתטי. השאלה, מכאן והלאה – היא האיזון. אני מקבל שאצלך אתה מרגיש שהוא אולי נוטה, אבל אני פחות מקבל את (מה שאולי לא אמרת ורק דמיינתי, כאמור, מעט שעות שינה) ההנחה שיש השתלטות והפרה בוטה לצד כזה או אחר.
בקיצור, כאמור, אני ממש ממש חייב?
אתה לא חייב
אבל מכיוון שנכנסת, אני אחדד: זה לא עצם ההבעה של עמדה פוליטית, אלא מידת הרלוונטיות שלה לתוכן הקולנועי. יש בכתבה הנוכחית שתי הערות מסוימות (על השחורים ועל הסטרייטים) שלא קשורות לנושא בשיט, ואני חושב שאפשר לזהות את זה גם בלי קשר לדעה האישית שלי או שלך לגבי אותן הערות.
אתן דוגמה הפוכה: הדיון ב'ימים נוראים' הפך לפוליטי מאוד מהר מאוד, ולי אין מילה של תלונה. אדרבא; למרות שלא הסכמתי עם הרבה מהדברים, מצאתי ערך בקריאה שלהם, כי זה היה קשור לסרט.
ואתה מוזמן לקשר אותי לדיונים אחרים בנושא שנערכו כאן, אולי אלמד משם.
טוב אז אחרי כל הבלגן החלטתי לצפות בסרט
והוא בסדר גמור, דרמה קומית רומנטית סבירה בהחלט, לא סרט גרוע ובזבוז זמן אבל גם לא קלאסיקה על-זמנית או אחד הסרטים הטובים של השנה (גם אם המשחק לפעמים גרוע וצורם בחלק מהסצנות.) מצד שני אני לא גבוה מאוד מהממוצע ואני מבין שמי שצפה בסרט מתוך ציפייה שהסרט יתמקד ספציפית בבעיות המיוחדות לאנשים גבוהים אז זה כנראה באמת לא הסרט בשבילו.
אני ממש אוהבת את התמונות הקבצותיות שלכם:)
אולי השאלות הבאות יכולות להיות:
איזה סרט בוער בכם לראות פעם שנייה ולמה?
איזה סרט נמאס לכם שמדברים עליו?
מהו סרט האפוקלסיה הטוב ביותר בעינכים?
סרט הנעורים הטוב בעניכים?
הייתי שמח להתייחסות (אפילו אחת קצרצרה כחלק מכתבה של כמה ביקורות) ל"כולם יודעים" של אסגר פרהאדי.
הסרט אמנם היה בינוני,אבל היו בו קווים מעניינים מסוימים,ופרהאדי הוא בהחלט במאי בולט בעשור הנוכחי (האיכות כמובן ניתנת לויכוח).
זה,בנוסף לכך שהוא במאי נגיש מאוד עם נגיעות של מותחן בסרטים שלו,והעובדה ש"פרידה" ו"העבר" קיבלו פה ביקורות בעבר,לפי דעתי מצדיקים התייחסות לסרט.
בנוסף,אינני יודע אם מישהו מגולשי האתר ראה את הסרט,אבל במידה שכן, הייתי שמח לשמוע את דעתכם על "מסע ארוך אל תוך הלילה",שהוא בהחלט סרט השנה שלי עד כה.(למי שפיספס,יש שתי הקרנות בסינמטק ירושלים בהמשך החודש-ואולי בעוד סינמטקים.אני אהיה שם כמעט בוודאות.אל תחמיצו)
תודה על ההמלצות
בעקבותן ראיתי את "האשמים", אחלה סרט (למרות שהאמת ציפיתי ליותר לפי הביקורות היוצאות מהכלל ו.. קצת מגזימים).
אשמח אם יהיו עוד המלצות כאלה על מותחנים מרחבי העולם. בתור אחד שרואה הרבה סרטים מקוריאה וספרד, במקרים רבים הם מתעלים על הוליווד או לפחות מקוריים יותר.
הרמתי לי להנחתה
יום אחד אני אכתוב פוסט ארוך על למה כל העולם צריך לראות את "פשעים בזמן" הספרדי, סרט משנת 2007 של הבמאי של "קולוסאל". עד אז, רק אמליץ לך בפה מלא על הסרט המדהים הזה, שאת ההישג המטורף שלו אפשר לסכם במשפט אחד: זה סרט המסע בזמן היחיד שראיתי שהתסריט שלו אשכרה הגיוני. ממש כך.
*הרמת*, כמובן
(ל"ת)
ראיתיו כמובן
אבל עשית לי חשק לראות שוב (ואני לעולם לא רואה סרט פעמיים). מקווה שגם אחרים ייחשפו אליו כעת
הרודפים הוא סרט מצויין!
איכשהו התרגלנו לתרבות קליק-בייטית שבה כל סרט צריך להגיע עם טכנולוגיה מפוצצת או הבטחת טוויסט שתשנה את חיינו, ואז מגיעים לקולנוע לחוות חוויות של אפקטים יפים ותסריט שטחי.
הרודפים הוא סרט שהייתי בכיף רואה בקולנוע בתשלום. נכון, זה ז'אנר מוכר ולא מפתיע, סיפור שכולם יודעים פחות או יותר איך הוא הסתיים, וברור שהסרט עוסק ב"איך הוא הסתיים" אז אין הפתעות רציניות מבחינה עלילתית.
כשצפיתי בו תהיתי איך זה שאני לא כועסת מלצפות בסרט שכולו טסטוסטרון. ואז הבנתי שאפשר להנות מסרט טוב שלא עובר את מבחן בכדל (עם כוכבית: שזה בסדר משום שלא היו נשים מעורבות בסיפור, קצת יותר מעצבן אותי כשמכניסים בכח דמויות נשיות מומצאות לאירועים הסטוריים, כמו הסרט על לכידת אייכמן לדוגמה).
הרודפים הוא לא סרט מפתיע, אבל הוא מלוהק, משוחק, כתוב, מצולם וערוך היטב, ולפעמים סרט יכול להיות רק סרט, ואם הוא טוב זה יותר מרוב הסרטים האחרים בסביבה.
אז לא תהיה ביקורת על בקשה מסתורית?
זה באמת סרט מקסים, ואמנם כבר כתבתי בדף הסרט, אבל אנה קנדריק ובלייק לייבלי נהדרות שם. סרט מעולה ליום כיפור.
סרט מעולה לכל יום
אבל אני לא יודע אם נכתוב עליו ביקורת בזמן הקרוב. אפשרי שמתישהו אסתכל עליו בנוסטלגיה ואחליט להשלים את הפער – אבל זה לא בזמן הקרוב.
הרודפים: טוב, אבל נטול עומק
סרטים כאלה עובדים הכי טוב כשלצד הטקסט יש גם סאב-טקסט – כשיש להם משהו להגיד לא רק על הסיפור הספציפי, אלא על העולם בכלל.
ולמרות שברמת הטקסט הרודפים הוא טוב מאוד כמעט בהכל, אם יש לו סאב-טקסט, פיספסתי אותו לגמרי. הוא לא ממש עוסק בהשפעות של אלימות על חיי המשתתפים בהם, למרות שהוא רומז לזה; הוא לא ממש עוסק בכפרה, למרות שהוא רומז גם לזה; הוא לא ממש עוסק בצורות שונות של אכיפת חוק, למרות ש.. הבנתם את הרעיון. בקיצור, לסרט חסרה איזו תמה מארגנת, וזה מונע ממנו להפוך לסרט מצוין.
אוי, אלוהים
הם עושים עוד 'נערה גבוהה'.