כפרת עוונות תש"פ: סרטים ישראלים מהעשור האחרון

לרוב, כפרת עוונות מתמקדת בשנה ספציפית ובסרטים שפספסנו בה. אבל לכבוד שנת העשור החדשה, החלטתי ללכת קצת אחורה יותר, וברוח הסיכומים שפוקדת עוד חלקים במרשתת העברית – להכות על חטא על סרטים ישראלים שלא זכו לביקורות בכל העשור האחרון. זאת לא בדיוק רשימת "הסרטים הכי טובים שלא ראיתם" או "הסרטים הכי אנדרייטד של העשור", אבל זאת בהחלט רשימת "סרטים שאם לא יצא לכם לראות, כדאי לכם".

מנפאואר

לא קל היה לסרטים ישראלים ב-2014. אם לא היית "אפס ביחסי אנוש" או "גט" או במקסימום "את לי לילה" (שיצא בתחילת 2015 אבל היה בפרסי אופיר של 2014) – די נבעטת החוצה מהשיחה. אפילו "מיתה טובה", שעורר באזז רציני בזמן אמת, נדחק לשורה האחרונה של התודעה מול קרב הענקים בין הנשים שסובלות בצבא והאישה שסובלת בבית המשפט. ל"מנפאואר", בעצם, אף פעם לא היה סיכוי. מה שמוזר, כי הוא הטוב מכל הרשימה שעכשיו מניתי.

כשאני חושב על "מנפאואר", הדבר הראשון שאני חושב עליו הוא עריכת הסאונד שלו. ברקע שלו יש תמיד טלוויזיה. לא כזאת שנפתחת ואז קשורה למאורעות הסרט – הדמויות פשוט צופות בטלוויזיה כי, וואלה, אנשים רואים טלוויזיה. ככה זה. זה אולי פרט שולי, אבל תשומת הלב הזאת למציאותיות הייתה אחת המפתחות שדרכה "מנפאואר" מצא את דרכו לראש רשימת הסרטים הישראלים של 2014 עבורי. העובדה שיוסי מרשק מפציץ בעבודת משחק מעולה, ושהסרט מצליח להיות פוליטי בלי להיות דרשני או חד משמעי, ולגעת במציאות בצורה מכוערת ויפה במקביל, ושהוא פשוט חקר של שכונה מוצלח ומדהים ואז גם חקר של דמויות יוצא דופן – כל אלה באים אחר כך ומקבעים את מעמדו כאחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו בעשור האחרון. דבר ראשון, שומעים חדשות.

ציפורי חול

פילם נואר על ניצולי שואה שהוא קומדיה שחורה וקאסט שכולו שחקנים מבוגרים – לא בדיוק מסוג הסרטים ששכיח למצוא בארצנו.

ובכל זאת, כש"ציפורי חול" יצא, הוא לא קיבל את אותן תשבחות ותרועות שקיבלו אחיו מביאי הז'אנרים האחרים, וכשהוא קיבל את אותו הזובור ש"מי מפחד מהזאב הרע" או "קצפת ודובדבנים" קיבלו באופיר (הרבה מועמדויות על שלל פרסים – חוץ מפרס הסרט) אף אחד לא הרים קול זעקה. הסרט הזה היה פשוט מוזר מדי, מה שהפך אותו בדיוק לסרט עצום ונפלא ומצחיק.

"ציפורי חול" הוא סרט על חקירה מוות של קשיש שמתנהלת בשני צירי זמן – כשהבחור עוד חי, ולאחר שהבחור מת. כל מה שאתם מכירים על פילם נואר קיים פה – הבלש עם הבעיות הרבות, החקירה שמסרבת לשתף פעולה, העלמות המשקרות, הגיבור האפל שמסתבך מעל הצוואר – כל זה, פלוס שואה, קאסט עמוק בגיל השלישי (פרט לבלש) והרבה יותר מדי בדיחות שחורות. סרט שכזה, כמובן, אי אפשר אפילו להתחיל לשווק לקהל ולכן הוא די כשל בקופות, למיטב ידיעתי – אבל למי שחובב קולנוע ז'אנרי וניסיוני (בונוס: שגם אשכרה מוצלח), אני ממליץ בחום לתת לו צ'אנס.

מסווג חריג

"מסווג חריג" הוא סרט שעדיף לדעת עליו כמה שפחות לפני שרואים, וכדאי מאוד לראות אותו.  כדאי לדעת עליו פחות משתי סיבות: אחת היא העלילה הפתלתלה שלו, והשנייה היא שיותר מדי הייפ שירים אותו – כנראה ירים לאכזבה. מדובר בסרט שהוא פגז כאשר אתה לא מצפה לכלום, אבל אם בונים לך אותו קצת יותר מדי הוא עלול לאכזב.

ובכל זאת, ברשותכם, אציין דבר אחד בלבד שהופך את הסרט לבדו לשווה לצפייה: איתי זבולון, במה שהיא, מבחינתי, הופעת העשור של שחקן בקולנוע הישראלי. איתי זבולון משחק את האשכנזי המפוחד הג'ובניק בכזה דיוק ושלמות שיכול להיות רק למי שבו זמנית בז לטיפוסים כאלה ויודע שהוא מרחק יריקה מלהפוך לאחד כזה בחיים שלו. זבולון, שנע בין הטירוף של "ויתרתי." לפרסומות מסחריות, לקליפים ויראלים שהופכים לממים, לא ממש מינף את ההופעה המוצלחת שלו לקולנוע בשנית – וחבל. יש לו את הפוטנציאל להפוך לאחד מהשחקנים הכי גדולים שהיו בארץ – אם הוא רק, נו, ישחק באיזה סרט שוב פעם.

בלדה לאביב הבוכה

מאז שהשם "היו זמנים בפלשתינה" נזרק לזירה, כולם מחכים למה שאמור להיות פריצת הז'אנר הגדולה הבאה: מערבון ישראלי אסלי.  כן, היו כמה סרטים קצרים פה ושם (מה באמת קורה עם קריירה קולנועית לוניה היימן? יש איזה לו"ז?), אבל תנו לנו איזה מוזיקת מוריקונה במדבר יהודה, סוסים, גמלים ואקדחים ונהיה בעננים. אפשר רק לדמיין כמה דבר כזה יכול להיות משבח.

ואכן, באמת אפשר רק לדמיין – כי אחרי שקשלס ופפשודו כבר לא צמד חמד, הסיכויים שהסרט ייצא לפועל קלושים. אבל מצד שני, מי שרוצה לראות מערבון ישראלי לא צריך להתבאס – אלא רק ללכת ולראות את "בלדה לאביב הבוכה".

אז נכון, יש מחסור קריטי באקדחים ורובים – אבל חוץ מזה, "בלדה לאביב הבוכה" הוא הדבר האמיתי. חוויה ויזואלית וקולית ששונה לחלוטין מכל סרט שהיה לארץ הזאת להציע, שמתארת את מסע הגיוס של להקה שכלי הנגינה שלה הם כמו כלי נשק לכל דבר.

כמו אותם מערבוני ספגטי שכולנו אוהבים, המשחק הוא לאו דווקא הפסגה, והדיאלוגים היו יכולים להיות קצת יותר מושחזים – אבל הסטייל, אוי, הסטייל. הוא נשפך מכל פינה של הסרט ופורץ דרך הרמקולים של הפסקול המהמם. יצירת מופת שראויה להתמודד מול כל סרט אחר על תואר "הסרט הישראלי של העשור".

הדיבוק

אוקיי, בסדר, בוא נדבר על זה: "הדיבוק" הוא לא ממש… ישראלי. הוא מתרחש בפולין, הוא מאוד פולני, והקשר הישראלי היחיד שיש לנו הוא הכסף שהשקענו בו ואיתי טיראן. אבל בעולם שבו "תל אביב על האש" הוא סרט לוקסומבורג-י ככל שזה נוגע לאוסקר, זה בהחלט מספיק בשבילי כדי למצוא תירוץ ולצאת בתשבחות על אחד מסרטי האימה הנהדרים של העשור האחרון שאף אחד לא שם לב אליו, למרות שזה היה העשור שבו הז'אנר פרץ למיינסטרים בצורה הכי בולטת עד כה.

מדובר במעשיית אימה על בחור (איתי טיראן) שביום חתונתו מתחיל להתנהג מוזר. מאוד מוזר – ויותר מזה לא נכביר במילים. ובעוד שהסרט נתמך בהופעה מעולה של איתי טיראן, זה ממש לא סרט שבו רק דבר אחד עובד – כל דבר בסרט הזה מעולה ומצדיק צפייה.

"מחר אנחנו נשכח את מה שלא היה כאן", מפציר אחד הדמויות בסרט, שעם עליית נושא זכרון השואה בפולין בתקופה האחרונה הוא זוכה למעמד של סרט חיוני והכרחי כדי להבין את הלך הרוח הפולני הנ"ל. אבל אני מקווה שזה לא נכון לגבי הסרט, שמגיע לו שיזכרו אותו עוד הרבה שנים.

עץ תאנה

ומסרטים שקיבלו גב קר בשנים עברו לאחד כזה שעבר זובור עכשיו. טכנית, "עץ תאנה" דווקא די פונק – הוא קיבל איזה פרס אופיר ואפילו היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר (אבל לא הבמאית, כי ככה). אבל זה, בעיקר, טכנית. פרקטית, הסרט הוקרן לכלום בארץ ולא זכה להפוך ל"מפריח היונים" האתיופי או משהו בסגנון.

ובעוד שאני יכול להבין את זה, כי "עץ תאנה" הוא סרט קצת קשוח מהסוג שמשאיר אותך מהורהר יותר מאשר נסער ונרגש – זה חבל. עלמוורק דוידיאן מתגלה כבמאית אדירה ובעלת בטחון עצמי בסרט הביכורים שלה שמציג את המציאות של העולים מאתיופיה, לפני שהם היו "העולים".

התקציב האדיר של הסרט מתרגם לשחזור תקופתי מדהים והפקה, בכלליות, מקצועית ומרשימה, ועלילת הסרט מרתקת ומבאסת במקביל. אבל כמה שיש לסרט כוח שקט, אין לו את הצעקנות של סרטי 2019 האחרים שעקפו אותו במירוץ לתשומת הלב, וכך גם הוא נשאר מאחור. וגם פה, זה לחלוטין הפסד רק של כל מי שלא ראה אותו.

ועוד כמה שלא יצא להרחיב עליהם: "מקוללים" של יבגני רומן (כנראה הבמאי האנדרייטד של העשור) הוא מעשיית אימה אפקטיבית ואמינה על שלושה חיילים שמשתגעים להם באמצע המדבר ושאומנם רחוק מלהיות מושלם אבל בהחלט שווה צפייה, בייחוד לאנשים שמחפשים סרט צבא מסוג קצת אחר; "דרייבר" מרסק לי את הלב כל פעם שאני חושב עליו, ולצערי בקושי מצא את הקהל שלו. כמו כן, הסוף שלו נמשך איזה דקה יותר מדי, אבל פולקנפילק סוחב את הסרט בצורה מדהימה וראויה לציון; "תיקון" הוא סיוט מסויט ויפהפה שלנצח אזכור אותו בזכות התנין שבו; "אבוללה" הוא כנראה הסרט ילדים של העשור (בעיקר בזכות תחרות פושרת), ואיזה כיף שיש אחד כזה ברמה כזאת, אפילו אם לא הכל עובד בו; ודי, נגמר לי המקום אבל המעריצים ש"שבוע ויום", "מוטלים בספק", "חתונה מנייר", "סופת חול" ו"גאולה" השיגו, הם בהחלט השיגו בעבודה קשה – אפילו אם לא ממש נפלתי מאף אחד מהסרטים הללו. ואני אצטרך לעצור פה, ולו רק מפני שאנחנו באמת יכולים להיות פה כל היום אחרת.