ביקורת: כן, אדוני השר

שנות השמונים יצרו בישראל כמה מפלצות רייטינג. בימים ההם היה רק ערוץ אחד, ומעט הסדרות המיובאות ששודרו בו קיבלו מעמד קאלט מיידי. דאלאס, שושלת, אני קלאודיוס – כולן תוכניות שצרובות בדנ"א של הצופה הטלוויזיוני. הן לא היו צריכות להיות חדשות מהניילונים, הן פשוט היו הדבר שכולם ראו אחרי מהדורת מבט.

עכשיו, אני הוא לא אחד מהצופים האלו. בשנות השמונים הרבה יותר עניינו אותי שידורי הילדים. אבל כדרכם של ממים, שמעתי על התוכניות האלו בבית, ובעיתונים, וברפרנסים תרבותיים, וכשהגיעה האינטרנט והגיעה האפשרות להשלים סדרות שחלקן צולמו עוד לפני שנולדתי – היו שתי סדרות שהרגשתי צורך לראות למה דיברו עליהן בבית. שתיהן היו סיטקומים, מה שדי הגיוני – לסיטקומים, במיוחד בתקופה שבה לא היו עלילות מתמשכות וכל פרק היה צריך למשוך מחדש את הצופים, היו רכיבים שחזרו בכל פרק, קרסים שנועדים ליצור היכרות מיידית – ובמקרה, הם גם אלו שחדרו לראשו של ילד. הקרס האחד היה משפט שלם – "מר האמפרי, האם אתה פנוי?". השני היה רק שם – סר האמפרי. הסדרה? "כן, אדוני השר".

נא להכיר: ג'ים האקר. ג'ים, שהיה עורך עיתון וחבר פרלמנט אנגלי זוטר ממפלגה ששמה לא נאמר אף פעם, היה שייך לצד המנצח בבחירות. בתור פרס, או שמא עונש, הוא קיבל תפקיד מיניסטריאלי – השר לענייני מנהלה (תפקיד מומצא, שתמיד היה סיבה לגיחוך כשדיברו על הסדרה, עד שהוקם המשרד לקידום קהילתי). לא ברור מהן המשימות שעומדות בפיתחו של המשרד לענייני מנהלה, אבל יש לו אחריות אחת ברורה – הוא המשרד האחראי על השירות הציבורי.

השירות הציבורי בעולם של "כן, אדוני השר" מורכב, בעיקרו, ממשרתי ציבור. אל תתנו לשם להטעות אתכם – משרתי הציבור האלו לא רואים בעצמם פקידים, ובוודאי משרתים, הם רואים בעצמם אדונים. מכיוון שהם נמצאים בקביעות עמוקה בתפקיד שלהם, בעוד שרים ופוליטיקאים באים והולכים, הם אלו שיודעים מה טוב לעם הבריטי, והם אלו שיקבעו מה המדינה תעשה עבורם. משרת הציבור שאחראי על המשרד לענייני מנהלה, שהוא בערך הפקיד שאחראי על כל שאר הפקידים, הוא סר האמפרי אפלבי (נייג'ל הותורן הגדול).

הבסיס שעליו מבוססת הסדרה הוא המאבק הבלתי נגמר בין שני המנהלים של המשרד לענייני מנהלה: מצד אחד השר, שכדרכו של פוליטיקאי רוצה לעשות רפורמות שיוציאו אותו טוב בעיני הבוחרים, ואיתו סוללה של עוזרים ואשתו (שהיא לגמרי הסטרייט-מן בסיפור); ומהצד השני המנכ"ל, שיודע שהמצב הנוכחי הוא הטוב ביותר לאנגלי לשירות הציבורי, ולכן שואף להשאיר את הסטטוס קוו, בעזרת חבריו מכל קצוות השירות הציבורי. בין שני הקצוות האלו נמצא ברנרד המסכן. ברנרד הוא, מצד אחד, מזכירו האישי ואיש סודו של השר; מצד שני, הוא עדיין משרת ציבור, ולכן נמצא תחת השפעתו של סר האמפרי. לפעמים הוא איש הסוד של שניהם, ולפעמים הוא מרגל, אבל תמיד הוא נמצא שם בשביל לתת נקודת מבט חיצונית ולעיתים מביכה על הקרבות ביניהם.

לאחר שלוש עונות, חל שינוי פוליטי. סר האמפרי קיבל קידום למזכיר הקבינט. ראש הממשלה הקודם (דמות ערטילאית שלא הוזכר אף פעם בשמו) פורש, והמפלגה, שקרועה בין שני פוליטיקאים חזקים, מחליטה לבחור מועמד פשרה, מועמד שלא יצור אנטגוניזם אצל אף אחד, מועמד שלא יגרום למישהו להתפטר רק בשביל לא לעבוד תחתיו – וג'ים האקר פוגש שוב את סר האמפרי, הפעם כששניהם מקודמים לרחוב דאונינג מספר 10. האחריות השתנתה, העלילות עסקו בנושאים חשובים יותר, אבל הדילמות בין הפוליטיקה לבירוקרטיה לא משתנות.

"כן, אדוני השר" היא שילוב שכמעט ולא רואים בטלוויזיה, של סיטקום פוליטי, של השילוב בין הרצינות הרת הגורל של החלטות פוליטיות ובין בדיחות בקצב של מכונת יריה. אבל למה?

השנה היא 2022, ואחרי ארבע שנים של טראמפ ויותר מעשור של נתניהו, נראה שהטלוויזיה היא המקום האידיאלי לסאטירה טלוויזיונית. אחרי הכל, מה יותר הגיוני מאשר לעלות כל שבוע במדורת השבט, ולצחוק על מה שקרה השבוע בעולם הפוליטי, מקום שבו בטוח שתמצא מישהו שאתה לא סובל ואפשר לצחוק עליו?

אבל סיטקום פוליטי, זה כבר לא סתם סאטירה שבועית. אי אפשר להסתמך על המציאות בשביל חומרים – אחרי הכל, בפרק הזמן שבין כתיבת פרק לסיטקום ועד שידורו, יכולות להיות שלוש מערכות בחירות. מצד שני, למילה "פוליטי" יש משמעות. פוליטיקה היא אמנות היישוב בין גישות סותרות ומשחקי כוח בין אנשים שאם לא היו שואפים לכוח, לא היו נכנסים מראש לפוליטיקה. הפוליטיקה היא לא עוד מקום עבודה וסיטקום פוליטי הוא לא סתם "המשרד הממשלתי".

המבחן המרכזי של סאטירה פוליטית מתבצע בעיני צופה ממדינה אחרת. החוקים הפוליטיים בכל מדינה שונים; סאטירה ישירה עוברת מעל הראש של מי שלא מכיר את מושאי הסאטירה בעצמם. אבל הבסיס של הפוליטיקה זהה בכל מקום – המאבק על כוח; וכאשר המאבק הזה נכתב כמו שצריך, הפרטים לא רלוונטיים להנאה. לא צריך להכיר את המבנה הפוליטי של ארצות הברית, שבה סגן הנשיא הוא לא יותר מאשר גיבוי למקרה שיקרה לנשיא משהו, בשביל לזהות את הכמיהה של סלינה מאייר לקבל כוח אמיתי בידיים; אבל המאבקים של מותק מרדכי בנבכי הבירוקרטיה של הכנסת הולכים לאיבוד ברגע שהיא הופכת לדמות בסרט אימה שבו הנבלים הם לוביסטים.

ויש עוד רכיב אחד חשוב. בשביל שנוכל לצחוק על הפוליטיקה, צריך להיות ממד של גיחוך. ג'ד בארטלט, ומהצד השני פרנק אנדרווד, הם לא דמויות קומיות. הם שחקנים רציניים במגרש הפוליטי, הם מנצחים ומפסידים (בעיקר מנצחים, אחרי הכל הם הגיבורים) והם שולטים במשחק הפוליטי. אבל רובי פולישוק הוא האדם הלא נכון, פשפש שעלה למעלה ופתאום צריך להתמודד עם כוח שאין לו מושג מה לעשות איתו. אנחנו מריעים לו כשהוא מצליח ומריעים בשבילו כשהוא נכשל, כי בתוך רובנו יש את הפוליטיקאי הקטן שרוצה להשפיע בגדול, ואת הריאליסט הגדול שמבין עד כמה אנשים ישובים בדעתם לא מוכנים לשלם את המחיר של התעסקות עם פוליטיקה.

גם בתוך ג'ונתן לין, שיצר הסדרה עם אנתוני ג'יי, היה את הפוליטיקאי הקטן הזה. אבל הוא השתיק אותו עם בדיחות. ג'יי ייעץ למרגרט תאצ'ר.

כדרכם של סיטקומים, מבנה הפרקים יחסית קבוע. שינוי עומד להגיע לבריטניה. אם מי ששמע עליו לראשונה היה השר, השינוי הוא רצוי; אם מי ששמע עליו לראשונה זה האמפרי, השינוי לא יעלה על הדעת. האקר ינסה לקדם אותו, האמפרי ינסה למנוע אותו. כדרכה של הפוליטיקה, מישהו מהם יצליח בסוף לכופף את השני לכיוונו – על ידי סחיטה פוליטית, על ידי הצעה של משהו אחר שהצד השני מעוניין בו הרבה יותר, או על ידי הפעלת צד שלישי שיקבע. הפרק יסתיים כאשר האקר, האמפרי וברנרד יעמדו ביחד, צד אחד מנצח, צד שני מובס, האקר ישאל שאלת סיכום ויקבל תשובה – "כן, אדוני השר/ראש הממשלה". כותרות.

המשא ומתן, התחמונים וכיפופי הידיים הם צד אחד מהסיבה ש"כן, אדוני השר" היא סדרה כל כך מוצלחת. סיבה נוספת היא שמדובר בסיטקום בריטי, והטקסטים שמושמים בפי השחקנים – בדרך כלל בידי סר האמפרי – הם סוג של שירה. מתפתלים סביב עצמם וסוחטים מהשפה האנגלית גמישות שהיא לא ידעה שיש לה. לפעמים הטקסטים עצמם הם פשוטים, אבל הם מטיחים בצופים אמיתויות מעוררות מחשבה (למשל – למה הרתעה גרעינית היא לא דבר רציני), ולפעמים הם פשוט קומדיה אמיתית (איך משתכרים במסיבה במדינה איסלאמית – סיפור שנכתב לסדרה בעקבות סיפור שקרה באמת). העלילה לפעמים היא רק תירוץ בשביל לשמוע דיונים בין אנשים אינטליגנטיים עם רצונות הפוכים לחלוטין.

הסדרה שודרה במהלך שנות השמונים. מאז השתנה הרבה בעולם, אבל פוליטיקה היא אנשים ואנשים לא משתנים כל כך מהר. השנינויות הלשוניות חדות היום כמו ביום שנכתבו. האבחנות הפוליטיות והמדיניות חריפות היום, אפילו כשהעולם שהן מתארות הוא שונה, הרבה פחות גברי ולבן ותחת האיום של ברית המועצות (אהם). יותר מהכל, הסדרה גורמת לצופה לחשוב האם זה מה שמתרחש מאחורי הקלעים גם בפוליטיקה בבית שלהם, ומי שולט במדינה – הפוליטיקאים או הפקידים. היא גורמת לצופה לצחוק מהשאלות הרות העולם האלו. וזה סוד כוחה. בניגוד לסיטקומים אחרים, שהתיישנו במידה זו או אחרת, "כן, אדוני השר" ממשיכה להיות רלוונטית גם היום.

המלצות צפייה: לסדרה בסך הכל 38 פרקים קצרים. כל פרק לוקח את הזמן בשביל להציג את הנושא ולפרוס את התככים הפוליטיים שמאחוריו עד לפתירתם הבלתי נמנעת. ואולם, אם להציע פרק אחד לצפות בו בשלמותו, אני ממליץ על The Tangled Web – הפוליטיקה כאמנות השקרים והמילים, שבו האקר מנסה לחפות על הצהרה שקרית שנתן ומסתבך, ומסתבך. ועם זאת, יש מספר קטעים שהפכו לקלאסיקה ומומלץ לראות בלי קשר לפרקים שמסביבם:

איך מטים סקרים (צפיית חובה לכל מי שמאמין לכותרות של סקרים)

מי קורא את העיתונים? חלוקה שנונה של העיתונים הבריטיים, קטע חסר משמעות לצופה הישראלי אבל עם טיימינג קומי מעולה 

מדיניות החוץ של הבריטים, כפי שמעולם לא חשבתם עליה

למה עישון דווקא טוב לכלכלה

ולסיכום – הסכסוך הישראלי-הערבי