במקור: Yes Man
במאי: פייטון ריד
תסריט: ניקולס סטרולר, ג'רדפול, אנדרו מוגל
על פי הספר מאת דני וולאס
שחקנים: ג'ים קארי, זואי דשנל, בראדלי קופר, טרנס סטמפ, רייס דארבי
רד פיש, מבעלי אתר הקולנוע החביב עלי, רצה דווקא בתוקף והצליח למופת, לשכנע אותי ללכת ל'יס מן', אחרי תקופה ארוכה שבה מסיבות אידיאולוגיות (לא היה לי זמן ולא עשו לי כנפיים) לא יכולתי להגיע לסרט. כרטיס חינם הוא תמיד דבר טוב, ובפרט כשהוא להקרנת עיתונאים מגישים כיבוד בכניסה, ובמקרה זה היה גם רד בול. אף פעם לא טעמתי רד בול. ידעתי שיש דבר כזה רד בול, אבל מעולם לא שתיתי רד בול. להפתעתי, מצאתי שרד בול זה איכסה. יש לרד בול טעם של משהו שונה כמעט לגמרי, אבל לא לגמרי, מתה. אני לא אוהב רד בול.
הרד בול מככב ב'יס מן' בסצינת הפרסומת הבוטה בתולדות הקולנוע, או לפחות בתולדות הסרטים שראיתי. חלקים מהסצינה הזו כבר נראו בטריילר, אז נאמר בעדינות שחוץ מהיותה אחד התירוצים העלובים לפרסומת אי פעם, היא גם חיקוי לא מוצלח של סצינות 'יותר מדי קופאין' מכמה סרטים מצויירים.
אבל למרות הסצינה הזאת, ולמרות עוד כמה בעיות לא קטנות, 'יס מן' התברר במפתיע כסרט מוצלח.
קרל (ג'ים קארי), הוא טיפוס די מעצבן: הוא אחד שאומר 'לא' לכל דבר. הוא לא רוצה לקבל את הפרוספקט שמחלקים לו, הוא לא רוצה לצאת עם חברים בערב כי הוא בדיוק צריך בדחיפות להישאר בבית ולראות DVD לבד, ועבודתו בבנק להלוואות מסתכמת בסירוב לכל, אבל כל, בקשת הלוואה. לכל זה יש הסבר – לפני כשנתיים הוא התגרש מאשתו, ומאז היא עדיין רודפת אותו בחלומותיו והוא לא מסוגל לעשות כלום, או משהו כזה. או אולי זו היתה פלישת חייזרים ירוקים מביתלג'וז שגזלו את רצונו לחיות? לכו תדעו. בכל מקרה, לא תירוץ משכנע במיוחד.
ואז, יום אחד, קרל נקלע בטעות לנתיב של ברנש אותו שמח לא לפגוש מאז בית הספר התיכון. אותו מכר-פייסבוק גורר אותו לכנס של איזה גורו לבן בגדים וכחול עיניים, העונה לשם פול ניומן אילולא היה מת. בעצם, הוא לא עונה – הוא רק מדבר ואחרים עונים. והם עונים "כן". זו מהותה של תורת הגורו: להיפתח לכל דבר שיגיע, להיות קשוב להזדמנויות שהעולם מציע, לומר כן לכל דבר. אנשים שאומרים לא לעולם גוזרים על עצמם קיום עצוב, בודד, חסר חברים ולא משהו באופן כללי.
לאחר אחד ממפגני השכנוע-ההמוני הפחות משכנעים שנראו אי פעם על מסך הקולנוע – ויש לי חשד שזה בכוונה – קארל מחליט להיענות לגורו. וכך הוא אכן עושה: מאותו רגע, הוא אומר כן להכל, החל מדואר זבל וכלה בבקשות לטרמפים. אני חייב לציין, אגב, שהוא יוצא מזה לא רע. לו אני הייתי עונה בחיוב לכל דואר זבל שאני מקבל, הייתי יורד מנכסי בתוך שבוע ועובר ארבע הגדלות חזה. אבל איכשהו, לקרל אמירת הכן עושה בעיקר טוב. בין השאר, הוא פוגש את אליסון (זואי דשנל), בחורה שהיא הסטריאוטיפ של כל הבחורות שחנונים משעממים נמשכים אליהן בסרטים: מקורית, ספונטנית, לא צפויה, יוצרת, פרועה, וכן הלאה. בקיצור – מישהי שבחיים האמיתיים מן הסתם תוציא אדם כזה מדעתו בתוך שעתיים וחצי. אבל בסרט הוא נקשר אליה במהירות, עד הרגע שבו מתגלה שלפעמים צריך לומר 'לא' לדברים, ויש בעיה.
העלילה, כפי שניתן להבין, היא לא הצד החזק של הסרט, אבל התסריט מפצה עליה בהרבה שנינות. סצינות כגון סוכני אף.בי.איי. מטומטמים המערבבים את כל האיומים שאמריקה חשבה שיש עליה מאז מלחמת העולם השניה, הכנס ההמוני של אגודת אומרי-ההן הפנאטים, או נסיון התאבדות מגוחך בתכלית, משדרות לקילומטרים אוירה של "זה מטומטם לחלוטין, אבל יהיו קטעים. בואו נכניס את זה לסרט". והם צודקים – באמת היו קטעים. מסביב לדמויות הראשיות מסתובב מגוון גדול של דמויות משנה מופרכות יותר או פחות (כמו מנהל הסניף של קרל, המעריץ את הארי פוטר) וכך הסרט יכול להימנע מסצינות רומנטיות ארוכות ומתמרחות.
הסיבה האחרת להצלחת הסרט היא השחקנים הראשיים, המפזזים בתוך השטויות שהתסריט מפיל עליהם. זואי דשנל, בתפקיד אליסון, מבריקה ממש בכמה קטעים (במיוחד ההופעות של להקת 'מינכהאוזן באמצעות שליח' וחמשת מעריציה) וטובה גם בשאר הסרט. וכמוה גם האיש שעל הפוסטר – ג'ים קארי. אמנם בסרט הזה הוא לא לגמרי נטול פרצופים מעוקמים שלא ברור את מי הם עדיין מצחיקים, אבל חלק גדול מהזמן הוא דומה יותר לג'ים קארי השחקן הדרמטי המוצלח. הוא יורה שורות מחץ בפרצוף רציני למדי, ונראה, אפילו בקטעים המגוחכים ביותר, כאילו הוא באמת מרגיש את מה שהדמות שלו אמורה להרגיש. הוא הצליח לטעון גם דמות שאינה אלא קריקטורה, במספיק אופי כדי שיעניין אותי מה יקרה לה, וגם גרם לי להתעלם מחלק ניכר של חולשותיו של הסרט.
ואלה לא חסרות – כאמור, יש מספר סצינות שאפילו הפעלת האידיוטומט בעוצמה מלאה לא יכולה להתגבר עליהן, והעלילה טיפשית עד טיפשית ביותר. אבל לא בשביל העלילה הלכתי לסרט. אם ציפיתי לקבל קומדיה גרועה שהכיף העיקרי בה יהיה כתיבת ביקורת אכזרית, הרי שקיבלתי סרט חמוד ביותר, מצחיק מאוד ומעורר סימפטיה לפרקים.
אמנם לא ראיתי את הסרט, אבל מהקישור בסוף הביקורת
עולה שהוא משתייך לקטגורית ה-"זה אשכרה מבוסס על ספר?"
ספר שאמור להיות אוטוביוגרפי, לא פחות.
אמנם לא ראיתי את הסרט, אבל מהקישור בסוף הביקורת
יש גם ספר שנמכר עכשיו בחנויות בארץ שנקרא 'שנת ה"כן"', שכנראה מבוסס על קונספט דומה מאוד (בחורה מחליטה להגיד "כן" להכל במשך שנה, גברים קונים את הספר שלה כדי לראות מי הגבר שניצל את זה הכי טוב).
'שנת הכן' בכלל לא מדבר על זה
הבחורה שם בסך הכל מספרת על שנה שבה אמרה כן לכל ההצעות שקיבלה לדייטים/בילויים/טיולים/ווטאבר מגברים.
אז נכון שאני מניח (לא קראתי) שהיו גם לא מעט הצעות מפוקפקות, אבל זה לא בהכרח אומר שהיא הלכה איתן עד הסוף ואכן אמרה כן גם לאחר ההיענות הראשונית.
אם אתה צודק, זה נשמע כמו ספר הרבה פחות מעניין ממה שחשבתי.
כן...
אני חושב שזו הביקורת הכי מהירה אי פעם , לא?
בכל מקרה, יש מצב שאני ארחיק סוף סוף עד מעבר לאור עקיבא כדי לראות את הסרט (פעם אחרונה שעשיתי את זה הייתה בשביל 'ואלס עם בשיר' ולא התחרטתי).
וסתם קטע הזוי – אם באמת מתרגמים את הסלוגן של הסרט מעברית לאנגלית מקבלים בעצם את הסלוגן של יס… (במקור זה היה משהוא אחר yes is the new no)
ההקרנה הייתה בשבוע שעבר, אז... לא
(נו-מן! נו-מן! נו-מן!)
מסכים עם הביקורת. למרות פרסומות בוטות (ולא רק לרד בול) ועלילה לא חכמה במיוחד, הסרט די מוצלח. אני חושב שזו הפעם הראשונה שג'ים קארי עושה דמות דרמתית בסרט קומי וזה מצליח לו. הגדולה של הסרט בעיני, היא העובדה שגם היוצרים לא לוקחים אותו ממש ברצינות, אבל נמנעים מלהתדרדר לצחוקים זולים. אפילו שהמסר מואכל בכפית, מוסיפים קריצה קטנה שגורמת לכפית להראות יותר כמו אוירון.
מדובר בסרט *הוליוודי*,
הצופה לא *מצפה* ל"הפי אנדיגד" של הדמויות. אין מקום לזה, כי הוא יודע שזה בלתי נמנע. הוא רק בונה אותם לעצמו בראש כמה דקות למן תחילת הסרט.
וסליחה על הבורות, אבל מה זה וידאו?
כרגע חזרתי מהסרט
סרט מצחיק מאוד!!! מומלץ ונחמד!!!
אה ו....
דווקא הקטע בחלום שלו, כשהוא עשה את הפרצוף ההזוי הזה, הפיל אותי לרצפה.
לי הייתה בעיה אחרת עם הסרט
ג'ים קארי מבוגר מדי לתפקיד הזה, לפחות לפי השחקנים שהיו לצידו.
הוא מבוגר מהם בלפחות 10 שנים.
זה ממש הפריע לי, היא כאילו לא מתבגר וזה מתחיל להראות קצת מזויף.
ובאמת היו שם מלא פרסומות, מלא, לא רק רד בול.
ממש המון.
ככה המון
הוא באמת מבוגר מדי.
זואי דשנל בת 28 וג'ים קארי בן 46, זה חתיכת פער גילאים. עוד לא ראיתי את הסרט, אבל כשהגעתי לשם שלה בביקורת ממש הופתעתי. לא יכלו למצוא לו שחקנית בת שלושים ומשהו? שלפחות הפער יהיה עשור ולא שניים.
מילא הבחורה לצדו
זה דווקא הגיוני – מה לעשות? גברים מתלהבים מבחורות מאוד מאוד צעירות מהם. אבל החברים שלו!
למה, לעזאזל, שבארדלי קופר ודני מסטרסון יסתובבו עם חטיאר שגדול מהם ב-15 שנה, כשהוא תמיד מאכזב אותם, אף פעם לא יוצא אתם, ובכלל התגלמות המלה מעפן?
הסרט ניסה להציג את קארי כבחור בשנות השלושים שלו. לדאבונם, הם לא הזעיקו את המאפרים ואנשי האפקטים הויזואלים של "בנג'מין בוטון", אז זה יצא פתאטי.
אבל הסרט עדיין מצחיק לאללה, וג'ים קארי לא גרם לי לעוויתות כמעט בכלל!
לא ראיתי את הסרט אבל זה די נפוץ אני חושב
בעיקר בקומדיות. אדם סנדלר לדוגמא, תמיד בוחר או מקבל בנות זוג צעירות ממנו בסרטים שלו. לא הייתי רוצה להיראות שובניסט (כי אני לא כזה, זאת החברה!
) אבל נראה לי שהיה מפריע ליותר אנשים אם היה מדובר באישה בתפקיד הראשי, והיא הייתה מסתובבת בחבורה צעירה ממנה כולל בן זוג צעיר (ע"ע 'סקס והעיר הגדולה').
דווקא אצל נשים זה יותר נפוץ
אני מתכוונת לעניין החברה בגילאים שונים. רב הגברים שאני מכירה חברים כמעט רק עם בני גילם.
בנות הזוג של אדם סנדלר
גם תמיד הרבה יותר יפות ממנו. אני היחידה שזה מטריד אותה?
בהחלט.
יס מן סרט מצחיק מאוד
זוכרים את ג'ים קארי שולט
אז כנסו פה
הוא די מצליחחחחח
http://il.youtube.com/user/jimcarrey
והוא עדיין לא למד אנגלית.
יש יותר רדבול מב'נחשים על מטוס'?
זה באמת נשמע מדהים.
שבע פעמים במשפט אחד.
שלא לדבר על כמה עשרות פחיות שנשפכות לקדמת המסך. ויש עוד כמה אזכורים של רדבול בסרט.
פלוס קלוז-אפים
על עטיפות ה-DVD של 300 ורובוטריקים (כולל קטעים מ-300 מאולפני וורנר שהפיקו את הסרט).
הסרט לטעמי היה חביב (יס מן כן? לא 300) אבל החלק הכי מעניין בסיפור נמצא כרגיל אצל ניקי פינק.
הסיפור, בתמצות, ג'ים קארי, האיש שבעבר היה מקבל 25 מיליון דולר לסרט עשה את הסרט הזה בחינם (כלומר את ה-20 מיליון דולר הוא יקבל רק אם הסרט *ירוויח* מעל סכום מסוים)
http://www.deadlinehollywooddaily.com/exclusive-the-worst-talent-deal-ever/
פלוס מסיבת הארי פוטר
סדרת סרטים שוורנר מפיקים. היה גם אזכור לאיזה כרטיס VIP במרכולית של תחנת דלק ולפחות קלוז-אפ אחד על לוגו של מכונית (למרות שזה רגיל בסרטים). אני לא זוכר אם הפרסומות הבוטות לפפסי היו כאן או בדמדומים.
הרגע היחיד שבאמת נהניתי ממנו ב-'כשהעולם עמד מלכת' (החדש)
היה כשג'ניפר קונלי מקבלת טלפון נייד כדי לעשות שיחת טלפון שעשויה להציל את העולם, והמצלמה מלטפת לרגע – אך באהבה ברורה – את הלוגו שעל הסלולרי.
ואז חשבתי: אני מקווה שהחברה של הסלולרי שילמה ממש הרבה כסף על הפרסום הכפוי בסרט המגוחך הזה. ואם כתוצאה ממנו תיווצר תגובה שלילית של אנשים כלפי הלוגו שלהם – אפילו תגובה קלה – זה גם קצת צדק פואטי.
אאז''נ דמדומים
ובבחזרה לעתיד כמובן
אתם יודעים מה זה מזכיר לי?
את הפרסומת ה"סמויה" ל"מיצלי" שהייתה בקלטת של איתמר מטפס על קירות.
דווקא חשבתי שהקלוז-אפים היו בדיחה מצויינת:
ג'ים קארי מקפיד לקחת *רק סרטים גרועים*.
מש''א
בהמשך מופיע אזכור לנדון כשקארי צופה באימתון לא מוצלח (פוסטל?) ופולט הערה בדבר חוסר מוצלחתו.
לדעתי הכותבים ניסו להביע באותם כמה פריימים שהצפייה נעשית לחלוטין ללא חיות או עניין, לכן גם הסרטים עצמם בהכרח יהיו גרועים.
מש''א
המסור זה אימתון דווקא די מוצלח… לפחות לדעתי…
בהחלט סרט חביב ביותר.
היו כמה וכמה שורות דיאלוג שנשמעו לי מאולצות, אבל בסך הכול הסרט נראה אמין על אף מופרכותו, והעיקר היה מצחיק ביותר לרוב (אם כי הקטע בכיכוב סוכני האף?פי?איי הטריד אותי יותר משהצחיק. אני מקווה מאוד שסוכנים אמיתיים אינם בהמות מטומטמות כאלה).
מישהו יכול להסביר את הסצינה האחרונה?
כשהם בתחילת דרכם הם כן חייבים להגיד כן להכל.
ואלו שהולכים לסמינרים האלה בתדירות, עדיין בתחילת דרכם, או מרגישים ככה.
לא בדיוק
נראה לי שהוא באמת בתורה הזאתי אין שום דבר עמוק(אפשר לראות את זה מצוין בטקס שיכנוע המפגר)
והוא באמת נראה לי אמר את זה רק בשביל שקארי יעזוב אותו במנוחה והבנתי שהוא לא נראה בן אדם נחמד במיוחד
אהבתי את הסרט
אוויל ופרימיטיבי? הצופה בעצמו יכול להבין שלמרות שהסרט מציג קיצוניות, כוונת המשורר הייתה- לא תמיד צריך להגיד לא. אולי זה אוויל ופרימיטיבי, אבל סה"כ זה ההבדל הדק שבין מסר לבין מוסר השכל (מה שאתה אמרת).
אפשר להסתכל על זה גם כך.
לדעתי בלי החלק האחרון, שבו מופיע "מוסר ההשכל", הסרט הרבה פחות מובן ופחות טוב. ולי בכלל לא הפריע שהיה "מוסר השכל". אבל אנשים הם שונים, עם העדפות שונות ודרכי התבוננות שונות.
רק שנייה,
אני היחידי החושב שהסרט טיפשי, ילדותי ובאופן כללי, מאד מגוחך?
_______________________________________________
הייתי מוכרח לומר "כן!", ברצון רב, להמשך בילוי הערב במועדון נידח ושומם, כי זה יהיה נורא אטום מצידי אם לא. והנה, שנת הלילה שלי התחרבנה. מסקנה: no-man! say NO!
רק שנייה,
קומדיה מעולה
ג'ים קארי במיטבו
הקטע עם הזקנה הרג אותי…
רק שנייה,
אני מסכימה!, לדעתי הסרט מגוחך בצורה לא רגילה, עם מוסר השכל טיפשי במיוחד.
אני לא חושבת שהוא "נחמד", וגם לא "חביב" בעיקר "בזבוז זמן וכסף"
סרט נוסחאתי מטופש.
הלכתי, כי זכיתי בכרטיסים ונהנתי.
לא בחינם? אל תלכו! לא שווה את זה ובטח לא את הקהל שהולך לסרטים האלה, אני סבלתי מחבורה של ילדים מטופשים שהחליטו למחוא כפיים באמצע הסרט..
אוי, הדרעקים...
הייתי בהקרנה מלאה במיני ערסים. ילדים קטנים הם… משום מה אני מצנזר את עצמי. הפכתי לנחמד…
בגלל זה הכי טוב 'לב' או סינמטק..
כ''כ
הרגע חזרתי, ואצלנו עוד עצרו את ההקרנה כדי להוציא ילדים מהקהל.
סרט מהנה, שהוא ככה בחינם ועם חברים. הרבה יותר מתאים לבית.
צפוי, לא אמין ברובו [בעיקר ההפרש גילאים] ולדעתי, גם יותר מידי סלפטיק.
מהרגע הראשון שראיתי את הטריילר
הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו בהקשר של הסרט הוא "מה יקרה אם מישהו יבקש ממנו להפסיק להגיד 'כן' לכל דבר?".
ומילא פרסומת לרדבול, כל הסרט (במיוחד סצינת אנשי ה-yes ההמונית) הרגיש כמו פרסומת ל-yes (זו בדיוק התבנית של הפרסומות שלה: קריין שואל משהו והמון אנשים אומרים "YES")
Yes זה חברה ישראלית,
Yes זה חברה ישראלית,
כמובן, אבל זה לא משנה את ההרגשה.
מהרגע הראשון שראיתי את הטריילר
ובמיוחד אחרי שיצא לי לראות את זה ב"יס פלנט"…
מאוכזב...
נראה לי שראיתי יותר מדי סרטי 'אננס אקספרס' ,'לאב גורו' ו'זוהן' ועכשיו כל סרט שלא כולל בדיחות מופרעות לחלוטין פשוט לא מצחיק אותי.
מצד שני, יכול להיות שרוב הבדיחות לא היו באמת שנונות. ככה זה שכל הקונספט של הסרט מתגבש תוך רבע שעה וכל הסצינות כבר צפויות (הבדיחה במוזיאון הבריקה לטובה , והיא לא הייתה קשורה ל'יס'). כמו בביקורת, גם אני חושב שהעלילה מאוד מאוד חלשה ,ה'טויסט' מגיע מאוחר מדי והאמינות שואפת ל0. ?(למרות שהאמריקאים וגם אנחנו כמובן (!) באמת יכולים להאמין לכל דבר).
בלי קשר לתוכן הסרט – באמת רואים בזמן האחרון יותר ויותר שחקנים בריטים שמשחקים בסרטים אמריקאים, וזה עושה לדעתי רק טוב.
אוי לבושה...
http://en.wikipedia.org/wiki/Rhys_Darby
ניו זילנדי – אני לא מבדיל בין כל המבטאים הלא אמריקאים בשיט (חוץ מסקוטי ואירי :-) )…
אם כבר מדברים עם פרסומות
אתמול בסינמה סיטי, בהקרנה של יס-מן, ארבעה שחקנים (שני "צופים", "סדרן" ועוד אחד) עשו מן הצגה בזמן הפרסומות, לטעמים חדשים של יוגורט כלשהו, כולל שיר וריקוד על הבמה.
כן, בהתחלה היה מצחיק ושובר שגרה, אבל זו הסלמה בדחיפת פרסומות לקהל שבוי. לא בטוח שאני רוצה בזה.
וואלה, היה כבר פעם כבר דבר כזה
פרסומת לקפה שהוקרנה בבתי קולנוע, שבה באמצע הפרסומת הדמויות פונות למישהי מהקהל (שחקנית שנשתלה מראש) ומדברות ורבות איתה. היה די מגניב, האמת, ומפתיע מספיק כדי להפוך את הפרסומת למאוד זכירה.
כל עוד זה לא מאריך את זמן הפרסומות (המיותרות), אני לא רואה פה שום "הסלמה". אין פה פרסומת שמתחפשת למשהו שהיא לא פרסומת, ולא דוחפים לך פרסומות במקום שבו לא היית מקבל אותן ממילא.
וואלה, היה כבר פעם כבר דבר כזה
נשמע מאוד מגניב, חבל שזה עוד לא קרא לי. זה גם יכול לעבוד טוב בפרסומת לקרדיט קארד ההוא, נו, זו שבה אלוהים (!) מאשים את אחד הצופים בגניבת כרטיס.
ולמען האמת, זהה די טוב שבבתי הקולנוע יש פרסומות, בלעדיהן הייתי מפספס את סצינת הפתיחה של הרבה סרטים.
בהקרנה שאני צפיתי בסרט זה קרה עם קוקה קולה זירו.
ובדיוק כשזה קרה ניסיתי להיכנס לכאן לכתוב על זה הודעה, בביקורת הזו. אבל כבר התחיל הסרט. לדעתי, הפרסומות האלה מעט מטרידות. במיוחד כשהן באות עם פרומו מחוץ לאולם, כשבסוף הפרסומת החיה, הם אומרים "בצאתכם בואו לבדוק תטעם החדש של שקר כלשהו". פאק, כל כך השקעתם, לא יכלתם כבר לסדר עם הקולנוע שתחלקו דוגמית בתוך האולם?
דברים שאהבתי
שלושה דברים עניינו אותי בסרט :
1. האפקטיביות האסתטית של אספות המונים: היטלר כתב כי אסיפות כאלו מעניקקות לאזרח הפשוט תחושה שהוא לא לבד גם פיזית וגם מנטלית (אין כמו וופלות ומיץ של אסיפות כאלה לשכנע כל אדם להתגמש קצת בדעותיו הפוליטיות) האספות הן בית ונחמה לבדידות שלו והן מה שמחזק את המפלגה ובונה את ההשתוקקות של האזרח למנהיג.
האספה של היס-מנים בסרט היא מדהימה מהבחינה הזו בגלל שהיא מוקצנת פעמיים: גם אסיפת המונים וגם סביב המילה "כן!".
2. ציטוט הסרט "מועדון קרב" שהוא, לכאורה, ההיפוך של הסרט הנדון. מועדון קרב מנכיח את אמירת "לא" כאופציה מוסרית, שרואה בתרבות הצריכה כשעבוד. ובעצם, גם מועדון קרב עובד דרך האסתטיקה הפשיסטית של כל התנועות הטוטליריות: גם הוא מקיים אסיפות המונים, דורש הקרבה של היחיד עבור הכלל, ומשטח תורה סגורה וקוהראנטית.
בראד פיט מאיים בנשק על עובד תחנת הדלק ומחייב אותו ללמוד את מה שחלם תמיד ללמוד (וטרינריה) ובעצם כופה עליו "לממש את עצמו". מועדון קרב הוא לא יותר מספר המתכונים המשמים "הסוד" בגדר כך שהוא רואה בבן אדם שלא "מגשים את יעודו" כחוטא מוסרי של ממש. יס-מן מדגיש את האסתטיקה הפאשיסטית המתקיימת בתנועות ניו-אייג'יות למינהן.
3. אהבתי את הקשר בין ג'ים קארי שחותם על הלוואות והמשבר הכלכלי האחרון בארה"ב שקשור בכל ההתעסקות הזו של הלוואות ומשכנתאות שזה מחזיר אותנו לסעיף הראשון של היהודים (המלווה בריבית)
נטפוק: 28 שנה
.
איכשהו נכנס לי לראש שהוא יצא ב1973, תודה על התיקון
אחל'ה ''feel good movie''
למרות שהיו לי הסתייגויות, ולמרות שהקולנוע מלא עכשיו ב"סרטי אוסקר", בחרנו ללכת אתמול דווקא לסרט הזה, וממש לא התחרטנו. אני חושב שהאמריקקיות לפרקים והפרסומות הן כמעט בלתי נמנעות, וזה נסלח כשהתוצאה הסופית מצליחה להיות כל כך מהנה.
ג'ים קארי- אני אוהב אותו, לא תמיד, אבל אוהב אותו. אני חושב שהשחקן היחידי שהיה יכול למלא את אותו התפקיד היה כנראה סטיב קארל, אבל משניהם, אני מעדיף יותר את קארי. למרות המופרכות, היה משהו בדמות שלו שהיה לי מאוד מוכר, ואני בכל זאת יכול להאמין למסר של הסרט, זה שאומר "תהיה קצת יותר חיובי וקליל, וישתחררו ממך דברים חיוביים שאתה מונע מעצמך- הנה
, אתה כבר מחייך".גם אם דמויות המשנה היו מוקצנות, הן הזכירו לי בהרבה אספקטים כל מיני טיפוסים שאני מכיר או הכרתי, ולכן אני מרגיש שאני יכול להזדהות עם משהו בסרט הזה.
אגב, אני הרגשתי, איכשהו, שיש איזה עוד מסר סמוי לסרט, והוא- "תראו מה אנשים עושים בכדי להרגיש שהחיים שלהם יותר מלאים ובעלי משמעות" מלימודי קוראינית ועד עזרה לחסרי הבית. אני חושב שזה אומר שאין לחיים שלנו עוגן משמעותי, ואולי גם לא צריך להיות להם כזה. אני לא יודע אם להסכים לטענה של זואי דשנל (המדהימה! והיא כיפרה לחלוטין על הביזיון ב"ביום שזה יקרה") שהעולם הוא משחק ילדים אחד גדול, אבל לפעמים אנחנו כנראה באמת צריכים להתייחס אליהם כך, אחרת האפשרות השנייה היא סתם לסרס את עצמנו.