אם אתם כבר יודעים מה קורה פה, אתם יכולים להתקדם ישר לטופס ההצבעה. אם אתם חדשים פה או צריכים תזכורת – המשיכו לקרוא.
בטופס תמצאו רשימה של 314 סרטים: הסרטים שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע בארץ השנה, סרטים בולטים שהופצו בסטרימינג והתייחסנו אליהם באתר, ועוד מבחר סרטים שקיבלו המלצות בכתבת "מה היו הסרטים הכי טובים שלא הוקרנו בארץ השנה?".
את הסרטים בטופס אתם מדרגים באופן הבא: האם אהבתם אותם, לא אהבתם אותם, או שהיה ככה-ככה. בנוסף, מבין כולם אתם יכולים לבחור עד חמישה סרטים שאותם הייתם מגדירים כסרטי השנה שלכם. אין שום חובה לדרג כל סרט וסרט ברשימה. אם אתם רוצים לתת ציון לכל סרט שראיתם – סבבה; אם אתם רוצים לציין רק את הסרטים האהובים עליכם ביותר ולהתעלם מכל היתר – גם סבבה.
בנוסף, בקצה הטופס מחכה לכם האפשרות לבחור את "הופעות השנה" שלכם: השחקניות, השחקנים, החיות או יצורי ה-CGI שעשו את העבודה הכי טובה, מבחינתכם, בסרט מסוים כלשהו. שימו לב שאתם מצביעים לא לשחקן, אלא להופעתו של שחקן בסרט מסוים אחד. אם אותה שחקנית הרשימה אתכם בשני סרטים שונים, אתם יכולים בהחלט להצביע לשתי ההופעות – אבל תצטרכו לציין אותן כשתי בחירות נפרדות.
אם אתם משתמשים רשומים באתר, אתם יכולים לחזור לסקר שוב ושוב, לשנות, להוסיף, להחסיר או להחליף דירוגים. הסקר ייסגר ביום שישי (5.1) בבוקר, ואז יעלה אחד משני סקרי הגמר – ההופעות או סרטי השנה.
את ההיסטוריה של הסקרים השנתיים – כל הזוכים, ולינקים לכל סקרי הגמר – אתם יכולים למצוא כאן.
יאללה 2023 היית בסדר (בקולנוע)
מסתבר שראיתי 63, ובניגוד לשנים קודמות אין לי דחיפות להשלים משהו שלא ראיתי, נראה מה יהיה העשיריה אולי אצטרך לשקול מחדש.
סה״כ שנה מאוזנת, 32 שאהבתי, 18 ככה-ככה ו-13 שלא אהבתי.
החמישיה שלי, בכלל כוללת שני סרטים של שנה שעברה אבל אני חושבת שבפעם הראשונה אי פעם, גם סרטי ישראלי, להלן בסדר אלפבתי:
אופנהיימר, המנצחת, העיר הזאת, חזרה גנרלית, רוחות אינישרין
שנה חלשה ביותר עבורי
בקושי הייתי בקולנוע, ברמה שהיה קשה לי לבחור חמישייה.
בכל זאת, החמישייה שלי:
ברבנהיימר, העיר הזאת, וונקה, חיים שלמים (תכלס המקום הזה היה הולך ל-All of Us Strangers אבל הוא יהיה רק בסקר של שנה הבאה).
לפחות יכולה לומר שהצפי הקולנועי לשנה הבאה (כולל לא מעט סרטי עונת פרסים מהשנה שיוצאים כאן רק בינואר-פברואר) הרבה יותר מרגש בעיני ממה שקיבלנו בשנה החולפת. לראשונה מאז הקורונה אני שוקלת לחדש את המנוי החופשי חודשי שלי.
ראיתי 163 סרטים
ייתכן וזה שיא עבורי.
החמשייה: העיר הזאת, אופנהיימר, ספיידרמן, בבילון ורוצחי פרח הירח.
ועכשיו, כשפרסמתי את עוף הזהב בבלוג שלי (בקרוב אפרסם גם פה)
ומסתבר שראיתי 165 סרטים מהרשימה, אפרט קצת על החמישייה שלי:
אופנהיימר– סרט השנה שלי. נולאן הוא אחד הבמאים שאני הכי הכי אוהב בעולם ואני ממש שמח על הסרט הזה. זה לא הסרט הכי טוב שלו (זה 'ממנטו' לדעתי) אבל זה הסרט הכי 'ממכר' שלו. יש משהו בסרט הזה שגורם לי לחזור אליו ואל סצנות ממנו שוב ושוב מאז שהוא יצא. ראיתי אותו 3 פעמים באיימקס בפלאנט בראשון לציון וזאת הייתה חוויה עוצמתית. בפעם הראשונה ראיתי בהקרנת עיתונאים עם חבר טוב, בפעם השנייה עם אבא שלי שהוא חובב מושבע של סרטים על מלחמת העולם השנייה (וגם הסרט השני של נולאן שהוא רואה, אחרי 'דנקרק' שאיכזב אותו ממש) ופעם שלישית עם אחותי. היה מעניין להשוות בין שלושת הפעמים. גם אבא שלי וגם אחותי בדקו לקראת הסוף בעצבנות את השעון בטלפון, בעוד אני הייתי מרותק לאורך כול הסרט.
ספיידרמן: מעבר לממדי העכביש– אהבתי מאוד את 'ספיידרמן: ממד העכביש' ואני חושב שמיילס מוראלס הוא הספיידרמן הכי טוב שהיה בקולנוע. אבל 'מעבר לממדי העכביש' הפתיע אותי בכמה שהוא טוב. הוא לוקח את מה שהיה טוב בסרט הקודם ומגביר ל-11. האנימציה יותר פסיכדלית ומרהיבה, האקשן יותר סוחף, כמות הבדיחות עלתה והיא יותר מצחיקה, העלילה מרתקת והמסר של הסרט- על חשיבותו של קאנון בקומיקס- הוא מסר מעניין מאוד. כבר לא יכול לחכות לחלק השלישי בטרילוגיה.
בבילון– את דמיאן שאזל גיליתי ביום הקולנוע הבינלאומי 2014, אז ראיתי את 'וויפלאש'. אחרי 106 דקות מותחות ומורטות עצבים הרגשתי שכישרון חדש נולד, כישרון שרק התחדד עם יציאת 'לה לה לנד'. נכון, 'האדם הראשון' היה מאכזב ומאוד לא שאזל-י, אבל בכול זאת ציפיתי לפרוייקט הבא שלו.
'בבילון' זה אחד הסרטים הסוחפים שראיתי אי פעם. הוא כול כך מרתק וטוטאלי בכול דבר שהוא עושה שהוא גורם לך להזדהות מוחלטת עם הדמויות שלו ולהרגיש כאילו אתה מכיר אותם אישית. הכי מדהימה בסרט היא מרגו רובי (וייסלחו לי מעריצי 'ברבי'), שהדמות שלה היא זאת שהיא רציתי בטובתה. הסרט הזה היא כישלון ענק בכול מובן אז הוא שריד לכך שפעם, ב-2023 הרחוקה, למישהו היה ביצים של שור לעשות סרט כמו 'בבילון'.
העיר הזאת– את ההצגה בתיאטרון האינקובטור ראיתי אי שם ב-2016 ומאוד מאוד אהבתי. כאשר הודיעו שההצגה תהפוך לסרט שמחתי כפליים. לצערי לא הספקתי לתרום לקיקסטארטר של הסרט אבל כן שילמתי מחיר כרטיס מלא כשראיתי את הסרט בהקרנת טרום הבכורה בפסטיבל הסטודנטים.
עמית אולמן, כמו דמיאן שאזל, הוא כישרון חדש שעוד יהיה נוכח בחיינו. מדובר בסרט הכי מצחיק שראיתי השנה, בסרט עם הפסקול הכי משובח של השנה וכמובן שגם בסרט הישראלי הכי טוב שראיתי השנה. מילים כדורבנות בלי ספק.
רוצחי פרח הירח– סרט שטיפונת ירד לי ממנו בזמן האחרון, אבל אני עדיין אוהב אותו מאוד מאוד. מדובר בשלוש וחצי שעות מרתקות ועם הופעות נהדרות של כול הקאסט, במיוחד של דיקפריו וגלדסטון. גם סקורסזה ביום לא הכי מוצלח זה חומר לחמישייה הפותחת של סרטי השנה. אבל מה שאני הכי אוהב בסקורסזה זה שמדובר באדם הכי סינמפיל שיש. מדובר באדם שפשוט חי ונושם קולנוע במידה מעוררת הערצה, ואני מת עליו בגלל זה.
עוד משותף לחמשת הסרטים הללו: את כולם ראיתי בקולנוע. כן ירבו.
למרות שמבחינה אישית הייתה שנה זוועתית, מזל שהיה השנה קולנוע כה משובח להציע כאסקפיזם (ועוד לא התחלתי לדבר על סרטי הפסטיבלים שהיו טובים יותר מתמיד השנה). נתראה ב-2024 ואני ממש מקווה ש'פיוריוסה' ייעמוד בציפיות העצומות שלי כלפיו. אני כבר יודע את הטריילר שלו בעל פה מרוב חרישות עליו.
ידעתי שצפיתי במעט סרטים אבל לא חשבתי שעד כדי כך
חמישה! רק חמישה סרטים מכל הרשימה הזאת!
ובקולנוע צפיתי רק בשניים. שנה קשוחה, שנה הבאה יהיה יותר טוב.
בהופעות חד משמעית מבחינתי קן של ריאן גוסלינג והדמות של ברנדן גוסלינג ברוחות אינישרין. כל אחד בדרכו מביעים טירוף.
ברנדן גוסלינג? סקרנת...
(ל"ת)
עד כמה שאני לא אוהב את הסרטים של מוקדנה
המשחק תמיד נמצא ברמה הגבוהה ביותר. בשלושה שלטים הם ממש (אבל ממש) מוגבלים ביכולת המשחק שלהם בגלל הדיאלוגים אבל בברוז' וכאן זה ממש לא המקרה.
אין מישהו השנה שיכול להתחרות בהופעות ״השנה״ של קולין פארל ופול מסקל.
יהיה מעניין לראות אם אנשים יזכרו אותם.
בלאנשט, קייט בלאנשט
הופעת 'השנה' שלי בפער, מעניין אם אותה אנשים יזכרו.
מרוחות אנישרין דווקא הצבעתי לבארי קיוגאן, או איך שלא מאייתים את השם שלו.
אז החלטתי
שלא להצביע לסרטים שבטוח ייכנסו בלעדיי, וכך השמטתי את רוחות אנישרין, העיר הזאת, אופנהיימר וספיידרמן.
במקומם הצבעתי לבבילון, אלוהים אתה שם? זאת אני מרגרט, המנצחת ומשחקי הרעב. מעניין אם אחד מהם יצליח גם להשתחל לרשימה.
הסרט היחיד שבאמת שייך לחמישיה שלי וגם הצבעתי לו כי אני ממש לא בטוח במקום שלו הוא כמובן את מה זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי. מגיע לו להיות בעשירייה.
ועכשיו אחרי שהשלמתי את אחרי השמש
אני מתחרט שלא דחפתי את הדבר היפהפה הזה קדימה. מקווה שהוא ייכנס גם בלעדיי.
שנה לא רעה
מתוך 144 סרטים שראיתי השנה סה"כ, 102 מתוכם יצאו השנה. מהסרטים שברשימה ראיתי 74, עם התפלגות די שווה של לא אהבתי – ככה ככה – אהבתי(+חמישייה).
יש לי עוד כמה השלמות לעשות לפני שאני עושה בחירות דפניטיבות. לכן את ההופעות השארתי ריקות בינתיים, והחמישייה שלי נכון לעכשיו היא "ברבי", "העיר הזאת", "סוזומה", "קאט!" ו"תחתונות".
עצוב להגיד, אבל השנה לא מצאתי את ה-סרט. לא היה לה את ה"כביש זעם" או ה"הכל בכל מקום בבת אחת" שפוצץ לי את המוח. הכי קרוב לזה כנראה היה "העיר הזאת", אבל גם בו היה חסר משהו. הסרט היחיד שקיבל ממני השנה 5 כוכבים בלטרבוקסד היה "12 המושבעים" שהשלמתי.
אפרופו לטרבוקסד, מסתבר שהשחקנים הכי פופולריים אצלי השנה היו ג'ייסון סטיית'האם, דייויד דסטמלכיאן והלן מירן. חבורה מעניינת.
ויאללה, אני בדרך כלל לא עושה את זה כי אני גרוע מאוד בהימורים (כמו שיעידו ההשתתפויות שלי ב"הכה את האוסקר"), אבל עשירייה אפשרית בסקר סרט השנה:
– אופנהיימר
– בבילון (בוז)
– ברבי
– העיר הזאת
– חיים שלמים (משום מה)
– ספיידרוורס
– רוחות אינישרין
– רוצחי פרח הירח
– שומרי הגלקסיה 3
מרגיש די בטוח לגבי התשיעייה הזאת, העשירי חמקמק. אולי "המנצחת", אם אנשים עדיין זוכרים לו חסד? או "אייר", סרט סביר שמשום מה מקבל הרבה אהבה? או בכלל "משימה בלתי אפשרית", שזאת אופציה שאני מאוד בסדר איתה. נגלה בקרוב! בכל מקרה כבר יש לי כובע בהיכון לאכול אם אני טועה.
אולי ג'ון וויק?
ג'ון וויק 4 נשמע כמו אפשרות הגיוניות מאוד, לא פחות מחיים שלמים או בבילון. אני בעיקר סקרן אם תהיה כניסה מפתיעה של סרט שהוא לא בפרופיל גבוה שיזכה לאהדה, אתה שם וכו' או משהו כזה.
שנה מעניינת
אחרי הקורונה היה לי דחף גדול מהרגיל לראות הכל וכמה שיותר בעיקר בקולנוע, השנה עם כל "המצב" והמעורבות היחסית שלי בו שהלכה וגדלה זה קצת ירד. אם תגידו לזאב של 2021 שהוא יוותר על הליכה לקולנוע בשביל לסחוב קרשים למדורה באיילון הוא יתפוצץ מצחוק. יחד עם זה שהבלוקבאסטרים הגדולים איכזבו במיוחד, נשארתי בסוף עם הרבה סרטים קטנים יחסית שסיפקו רגעים גדולים.
"החלטה לעזוב" אדיר אבל כל כך שנה שעברה מבחינתי, במיוחד כשראיתי אותו עוד בקיץ 22 בפסטיבל ירושלים. את "טאר" ו"רוחות אינשרין" ראיתי קודם בבית ב-22 ואז בקולנוע ב-23, ואלו סרטים מדהימים שקשה להכניס גם בגלל שראיתי ב-22 וגם בגלל שהחוויה הקולנועית שלי איתם לא הייתה וואו. "תחתונות" הוא גם סרט שאהבתי מאוד, אבל ראיתי רק בבית כי לא הייתה ממש אופציה אחרת, אז יצא מהחמישייה.
לא בדיוק קולנוע, אבל אחת החוויות הכי מדהימות שהיו לי השנה היה לראות את האנס זימר בהופעה. זימר הוא הפסקול של החיים שלי, ולשמוע אותו אישית מנגן, בהופעת אצטדיונים מטורפת באולם עם הסאונד הכי טוב שאני מכיר (מרסדס ארנה ברלין), ריגש אותי ברמות שאני לא יכול לתאר. תמיד אהבתי בהופעות חיות את החוויה של לראות פתאום מקרוב אנשים שאני מעריץ כבר נצח ולקלוט שבסוף הם בשר ודם כמוני, אבל בניגוד נניח לפעמים שראיתי מקרוב את תום יורק וקנדריק לאמר (או את טרנטינו), פה זה הגיע עם מוזיקה שמעלה לי לראש כמה מהסרטים האהובים עליי. אירוע שאזכור כל החיים.
אז החמישייה שלי בקולנוע:
"בבילון" בקולנוע חן: כתבתי הרבה כמה אני אוהב את הקולנוע הזה, העירוניות שלו, הלובי הנטוש בכניסה, האולם הגדול עם המסך הבינוני והגבוה כשהדלתות מאחורה, זאת חוויה הפוכה למולטיפלקסים שהשתלטו כמעט לגמרי בישראל. וזה התאים בול ל"בבילון" כסרט מסיבות הזוי על הוליווד הקלאסית. בהקרנת העיתונאים (תודה על הכרטיסים שוב) הלובי היה פתוח עם אלכוהול, ובפעם השנייה עם קהל יותר מוצלח בכלל נשאבתי פנימה לאווירה. זה גם הפסקול ששמעתי הכי הרבה שנה לפי הסיכום של ספוטיפיי.
"אסטרואיד סיטי" בסינמטק ולב ת"א: קולנועים שאני פחות אוהב, במיוחד בגלל הקהל אבל גם כמה דברים אחרים. הרגיש שכל המנויים של קולנוע קנדה עשו את המסע המפרך למרכז העיר בשביל הבכורה, וזה שוב התאמה מושלמת לסרט הזה, היפסטרים מעורבבים בקהל מנויים גריאטרי בסרט שהוא מטא על מטא על מטא. אנדרסון משתכלל ומגיע לשיאים חדשים ביצירה שלו שאני מבין למה מרחיקים חלק מהקהל, אבל לא יכול לחכות לראות מה יעשה עוד.
ראיתי אותו שוב בקולנוע לב אחרי הפגנת מוצ"ש, כשאני וכל הקהל מזיעים בחולצות פוליטיות עם דגלים וזמבורות בתיקים. אירוני בסרט על אנשים שנקלעו לאירוע אפוקליפסי משנה סדרי עולם ומנסים להתמודד.
Past Lives בלב 2 תל אביב: קולנוע שהתאים יפה לאינטימיות של הסרט הזה. הדבר העיקרי שלקחתי ממנו הוא ההיפרדות מהעבר ומהמקום שממנו באת, בהבנה שלמקום הזה אין הרבה מה להציע למי שאתה היום, דבר שבראש שלי הרבה בימים אלה. סרט עם הרבה שוטים של אנשים הולכים לכל מיני כיוונים, מה שהפך את ההליכה חזרה הביתה לזאת שהכי חשבתי בה על סרט כבר שנים. חוץ מזה שהוא פשוט סרט יפהפה.
"רוצחי פרח הירח" ב-IMAX ברלין: מלחמה בארץ, ביקור בברלין עם רגשות מעורבים, עיר שאני תמיד קרוע בין המולטיפלקסים והחידושים הטכנלוגיים בהם (אבל עם אווירה קצת מגעילה), לקולנועים הישנים והמפוארים והמאכזבים קצת טכנית (אבל עם קהל מושלם). הלכתי פה ל-IMAX כי החיבה שלי למסכי ענק ניצחה, וקיבלתי דרמה עם אינסוף הקבלות למצב (בישראל ובעולם) שלא הניחה לי לרגע. לראות דברים כאלו במסכים עצומים גורם לי ללכת לקולנוע. מה שמביא למקום הראשון הצפוי.
"אופנהיימר" בכל מקום, ובמיוחד ב-70 מ"מ בקלינגנברג, אוסלו: נולאן הוא הבנאדם שאני הכי מעריץ בעולם. כמעט כל הגישה והאהבה שלי לקולנוע מגיעה ממנו, והוא גם הכיר לי את עולם הפורמטים וההתמקדות בכל פרט טכני בהקרנה ובאיכות הסאונד והתמונה שמלווה אותי כל הזמן. אז כמובן שיצאתי למסע בעקבות הפורמטים שלו בארץ וקצת בעולם. מהמסך העצום של IMAX באר שבע, המקרן המושלם של פלאנט חיפה, ועד החוויה האולטימטיבית של אולם ישן באוסלו, עם עותק פילם 70 מ"מ ו-3 שעות אנלוגיות לגמרי, אהבתי את הסרט בכל אחת מהחוויות האלו.
חפרתי עליו המון אז אחזור רק על הנקודה שבגללה הוא כל כך טוב: המתמטיקה לא חשובה, אלא המוזיקה. כשמפרקים את הסרט לחלקים, הוא לא בהכרח הכי טוב, אבל נולאן מצליח להרכיב אותו למוזיקה הכי מרשימה של השנה מבחינתי. וזה אומר הרבה, בכל זאת ראיתי את האנס זימר בלייב.
זהו. למרות הכל היו לי חוויות קולנועיות מדהימות השנה ואני לא יכול לחכות לבאות (ובעיקר, חולית).
ראיתי 11 סרטים מתוך הרשימה
שלישיית השנה שלי הם בלי התלבטות: וונקה, ספיידרמן ברחבי ממדי העכביש וטטריס.
אליהם הייתי צריך להוסיף עוד שניים לחמישייה ופה הגיעה ההתלבטות.
נכון לכרגע (אני רשום, כך שאוכל עוד לשנות את ההצבעה) הלכתי על האחים סופר מריו ואלמנטלי.
אבל מבחינתי שום דבר לא מתקרב לשלישיית השנה שלי, הם לחלוטין בטופ וכל השאר הרבה מאחורה.
בקצה השני, יש רק שני סרטים שנתתי להם ״לא אהבתי״ ושניהם של מארוול: אנטמן 3 ושומרי הגלקסיה 3.
את המארוולס כלל לא דירגתי שכן עוד לא ראיתי אותו, כך שמבחינתי זו שנה על הפנים למארוול (כלומר ליקום הקולנועי של מארוול, שכן יש סרט ספיידרמן בין שלושת סרטי השנה שלי).
טכנית, הייתי יכול לתת ״ככה ככה״ לשומרי הגלקסיה 3, אבל הלכתי על הצבעה אסטרטגית: אני פשוט לא רוצה לראות את שומרי הגלקסיה חלק 3 בעשיריה, כך שעשיתי את שלי כדי למנוע מזה לקרות.
בהופעת השנה הצבעתי לדייויד הארבור על גראן טוריסמו, לאוליביה קולמן על וונקה ול-Calah Lane על וונקה (זאת הילדה שמשחקת את נודל).
וכן, מדובר על שתי הופעות מוונקה שאף אחת מהן היא לא לשחקן הראשי.
אגב, עד כמה שאני זוכר, זאת הפעם הראשונה שיש רוב נשי בשלישיית הופעת השנה שלי.
החלפתי את מריו בסוזומה
אמנם אני לא זוכר הרבה מהסרט, אבל זה כן זכור לי כסרט טוב, וזה שאני לא יכול לתת לו צפייה חוזרת זאת לא אשמתו (מתי כבר הסרט יגיע לצפייה ביתית חוקית בתרגום לעברית?).
ואני גם רוצה לתת מקום לאנימציה ידנית.
בתור מעריץ של אנימציה ידנית לא נראה לי הגיוני לשים בחמישייה שלי שלושה סרטי CGI ואף לא סרט אנימציה ידנית אחד.
כלומר, זה לא שרק בגלל זה אני הקפצתי אותו לחמישייה, כן?
עדיין גם לפני ההקפצה נתתי לו ״אהבתי״, אבל זה מוסיף לו יתרון.
כן ירבו סרטי אנימציה ידנית. בקולנוע. באיימקס. בארץ. (לא יכול לחכות לילד והאנפה)
טוב, בסוף הלכתי על הצבעה אסטרטגית בהופעת השנה
והחלפתי את הילדה שמשחקת את נודל מוונקה בטימותי שאלאמה.
לא שאני מי יודע מה מפתח ציפיות שאיזושהי הופעה מוונקה תכנס לעשיריה, אבל יש לי תחושה שאם יש איזשהו סיכוי להופעה מהסרט שתכנס לעשירייה – זה להופעה שלו.
כך שבתור הצבעה אסטרטגית, על מנת לסייע לאפשרות שאולי תהיה בעשיריה הופעה מוונקה, הצבעתי לו.
וגם תכל׳ס בלי קשר הוא נתן אחל׳ה הופעה.
אמנם בסרט הוא נתן את ההופעה הפחות מוצלחת מהקאסט, אבל זה רק בגלל שהקאסט היה מושלם ושכל הופעה בסרט היא פשוט מושלמת, כך שהרף היה יותר מדי גבוה.
לצערי ראיתי השנה ממש מעט סרטים
לצערי הגדול עוד יותר, מרובם המוחלט לא התלהבתי. לא ראיתי אף סרט ממש רע השנה, אבל הדירוג שלי מורכב מרשימת "אהבתי" גדולה, מלאה בסרטים טובים עם הסתייגויות קשות, עוד איזה שלושה "ככה-ככה" והחמישיה שלי מורכבת מארבעה סרטים. חיים קשים.
אהבתי, אבל:
אופנהיימר – השחזור ההיסטורי מרשים, התסריט מצליח לשמור על עניין ברובו, אבל הוא באמת ארוך מדי, המבנה לעיתים קרובות מורכב שלא לצורך, והניסיון לחבר בין ההתנהגות הבעייתית של הגיבור בחיים הפרטיים להישגים ולמאבקים שלו בחייו המקצועיים צולע מאוד.
אייר – התסריט והבימוי מקצועיים כצפוי, אבל גם אם מתעלמים מהעובדה שהסרט הזה הוא פרסומת באורך של למעלה משעה וחצי למותג שהוא נקרא על שמו – מה בדיוק הדרמה פה? סיפור על חברת נעליים מצליחה, שנעשתה מצליחה עוד יותר?
העיר הזאת – הישג מרשים לקולנוע הישראלי מהרבה בחינות טכניות, ויש לא-מעט רגעים מוצלחים, ועדיין זה הרגיש לי כמו איזה ניסיון לעשות בעברית משהו אמריקאי, או לחליפין – להתחבר בישראל לטרנד המתועב בעיני של סרטים שלא מזהים את ההבדל בין "חכם" ל-"חכם בלילה".
מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים – חמוד ו… אה… שום דבר אחר?
משימה בלתי אפשרית – נקמת מוות – חלק ראשון: השם הארוך מדי משקף בצורה מדויקת את הפער בין אוסף סצנות האקשן המאוד-יעילות הזה לבין האפוס האופראי שהוא מנסה להיות ונכשל קשות. בשביל מה היה צריך לחלק את הסיפור הזה לשני חלקים? בסרט הקודם עשו את זה מצוין עם חלק אחד, סגור ומהודק.
ככה-ככה:
ברבי – הסרט הכי לא-סגור על מה שהוא רוצה להגיד, וגרוע מזה, על הסיפור שהוא רוצה לספר (לקראת הסוף, במיוחד, נעשיתי די משוכנע שהשחקנים פשוט ממציאים את הטקסט וההתרחשויות בזמן הצילומים), שראיתי מזה שנים. בונוס: ראיין גוסלינג, בהופעה ש-"מביך" זה אנדרסטייטמנט כדי לתאר אותה.
החבר השמן שלי – מה שהיה יכול להיות קומדיה חביבה מאוד הופך, ככל שהסרט הזה נמשך, לאיזה מניפסט הזוי ולא נעים לצפיה נגד שמנים.
חיים שלמים – הטענה שלי כנגד חלק גדול מהסרטים בימינו היא הווליום המחריש-אוזניים (בכל המובנים, לא רק בפסקול) שבו הם מתנהלים. הסרט הזה סובל מהבעייה ההפוכה: הוא כל-כך מינורי, כל-כך *לא* מחצין את הרגשות שלכאורה הוא עוסק בהם, שלעיתים קרובות – למרות ההופעה המצוינת של שני השחקנים הראשיים – תהיתי אם הם באמת שם, או שהדמויות סתם מנהלות שיחות-חולין. חוץ מזה, על מה הדרמה פה? אהבה אבודה *מבית הספר היסודי*? חבר'ה, לא נעים לי להגיד, אבל על דבר כזה נהוג להתגבר, זו לא *כזאת* טראומה.
והרביעייה שלי:
את מה זה לא מוזמנת לבת-מצווה שלי – בחלומותי המוזרים ביותר לא דמיינתי שסרט של אדם סנדלר יגיע לרשימת הסרטים הטובים של השנה שלי, והנה זה קורה. מבט משועשע, ביקורתי אבל לא מחמיר, על הקהילה היהודית בארה"ב עם עיסוק יפה בנושאי זהות והתבגרות. מבט לארץ שמעבר-למראה הצופים בישראל על איך זה להיות יהודי מעבר לים (ספוילר: שונה מאוד ממה שמוכר לנו).
מייגן – פירוט בתמונה הקבוצתית בקרוב, סרט השנה שלי.
סוזומה – מקוטו שינקאי אמנם ממחזר את האלמנט העיקרי של "השם שלך" (ואז משכפל אותו, עוד פעם ועוד פעם, לאורך הסרט), אבל זה לא מונע ממנו להיות עוד יצירה יפה, מרגשת, ומעל הכל כזאת שנראית מדהים, כצפוי מהבמאי.
ספיידרמן, ברחבי מימד וכו' – מרהיב כצפוי, מרתק כצפוי, אבל הכל קצת מאוד צפוי. מרגיש יותר מדי כמו עוד מאותו דבר שכבר ראינו. עדיין, בגזרת האקשן/גיבורי על, קשה היה השנה למצוא לו מתחרים.
אה, וברשימת ה-"ככה-ככה" שכחתי:
רוחות אינשריין – אוקי, מרטין מקדונה, הבנתי שהקטע של הסרטים שלך זה אנשים דפוקים. אבל זה מוגזם לבקש ממך להפוך את האנשים האלה לדמויות שהצופים יכלים לחבב? אפילו קצת? ב-"שלושה שלטים" דווקא עשית זה, ב-"רוחות אינשריין" הדמויות היחידות שהרגשתי כלפיהן משהו היו חיות המשק.
אתה בטוח שאתה לא מתבלבל בין השניים
שיבון הייתה אחלה ודומיניק… היה והשחקן שלו היה ממש טוב והוא דמות דיי טראגית שלא גורמת לי לגמרי לגלגל את העיניים. אבל אין לי על מה להגן אני לא אוהב אף סרט של מרטין מקדונה. טכנית אני אתיך פרקטית אני הרבה יותר מחמיר. את שלושה שלטים אגב אני שונא אבל מרוב שאני שונא אותו די שכחתי אותו כל מה שאני זוכר שהסרט מתחיל בצורה מבטיחה ומדרדר לסרט הכי גרוע שראיתי ממנו.
הדברים שאני הכי זוכר ממנו זה שהתפקיד היחידי של מפקד המשטרה בסרט ההוא זה להיאנח מהטיפשות של מערכת המשטרה שם ולהוכיח לדמות הראשית שדברים כן יכולים להשתפר. והסוף שהוא…. סיפור מקור לזוג מוקדונה הבא? הפעם עם אישה מבוגרת ומישהו איטי במקום גבר זקן ומישהו איטי? go go Righteous rangers?
חיים שלמים
מסכים עם החלק הראשון של הטענה עם השני אני חושב שיש פה גם דיבור על אורך החיים השונה בכל מדינה לא רק על אהבת נעורים.
יכול להיות שאין ברשימה את "אנטומיה של נפילה"?
השלמתי ממש עכשיו בשביל להספיק לראות את הסרטים הבולטים של 2023, הוא ללא ספק הסרט הכי יטוב שראיתי השנה (בעיקר בזכות הכתיבה והדמויות האינטלקטואליות והרגישות), ו… אני לא מוצא אותו בסדקר. בכלל. קצת מפתיע בהתחשב בכמה שהסרט הזה יחסית מדובר בסיכומי שנה קולנועיים.
הוא יצא בקולנוע בארץ חוץ מפסטיבלים
(ל"ת)
הוא יופץ פה בפברואר
ולכן ייכלל בסקר של 2024.
איפה החייל הנעלם
לא ראיתי אבל הוא כן הופץ פה השנה לבתי הקולנוע לא? (מחוץ ליום הקולנוע כמובן)
טרם הופץ, האירועים דחו את התכנית להפיץ אותו בשלהי 2023
מניח שיצא מתישהו ב2024.
אם לא ייגנז
מה שאפשרי, כי אני לא בטוח מי יהיה בימינו הקהל לסרט הזה, חוץ מפולטיקאים שיקפצו לעשות הון פוליטי וכו'.
“ההילולה״, סרט של יוצרים בעלי נטיות ימניות שהשורה התחתונה שלו בגדול היא שהעזתים הם בדיוק כמונו ושאפשר להסתדר איתם אם רק נתקשר איתם, חזר לאולמות לעוד חודשיים כאילו כלום, אז אני כבר לא מנסה למצוא היגיון בדברים האלה.
אם יש פלח אוכלוסיה שבמאה אחוז בטוח לא יראה את הסרט זה פוליטיקאים שינסו לגזור עליו הון פוליטי, כלל מספר אחד בז׳אנר הוא שאתה בשום פנים ואופן לא רואה את הסרט שאתה יוצא נגדו, שחס וחלילה יהיה לך מושג על מה אתה מדבר. בדרך כלל הנבלות שעטות על סרטים בשביל כותרות עושות את זה סביב הקרנות בפסטיבלים בינלאומיים או זכייה באופיר, בסתם הקרנות סדירות אין רייטינג.
תראה, ראיתי את הסרט לפני כל המלחמה
והוא נראה בעיניי כמו עוד מאותו סוג קולנוע פוליטי די מנותק מהקרקע של החייל הממוצע ושמבטא יותר משאת נפש של יוצר מבוגר ולא של חייל.
המלחמה הזאת גרמה לו להיראות כבר תלוש לחלוטין. אני מניח, כמובן, שיהיה מי שימצא בו נקודות זכות כאלה ואחרות, אבל כמניפסט אנטי-מלחמתי הוא בעיקר, ובכן, שטות. וזה קצת מתסכל כי מגיע לנו – גם בזמנים אלה – קולנוע אנטי-מלחמתי. פשוט מגיע לנו כזה מצד יוצרים שדוברים את שפת צה"ל המודרנית, ומה שאנחנו מקבלים זה כל מיני "חייל נעלם" ו"פוקסטרוט". מניח שנשאר עם "עולה לראש".
מתוך סקרנות
מה אתה חושב על התסריט הגנוז שהיה בתוך "מותו של הקולנוע ושל אבי גם"? אני באופן אישי לא אהבתי את שניהם (הסרט ומה שהוא הראה מהתסריט הגנוז).
זה לא יגרר לשיחה מוקדונה הפעם
את מוקדונה אני לא אוהב כי אני חושב שהוא מרדד את הדמויות יותר מדי כדי להתאים לדרמה שבתיאוריה אמורה להיות מעניינת וגם היא מאוד נוסחאתית. עם "מותו של הקולנוע ושל אבי גם" אני יכול להזדהות, גם אני אומר ומראה דברים מטומטמים לאבא שלי שברור שהוא יותר מנוסה ממני רק נראה שלבמאי הזה פחות מודע לזה או קשוב לאחרים/לעצמו (אולי). אז הוא יוצא "טיפלה" מניאק בסרט אבל היי הוא ניסה. אני עדיין ממש לא אוהב את הסרט אבל אין כאן תיעוב.
בתור מי שלא אוהב את מוקדונה, אתה בהחלט מדבר עליו המון.
(ל"ת)
אני ממש שונא את הסגנון שלו ואת הנוסחה שלו. הסרטים גם דיי פגעו בי באופן אישי
בצורה של למה אתם אוהבים את החרא הזה? אלו לא בני אדם אלו אפילו לא יצוגיים זה מילוי נקודות דרמטיות במקרה הטוב ואני מכיר אנשים עם תכונות דומות והם הרבה יותר חכמים ומלאי תקווה ממה שמוקדנה מציג בסרטיו הרבה יותר. אבל אז גליתי שמישהו עשה תגובה דומה בשלושה שלטים (סרט שאני אשכרה שונא ולא רק את הנוסחה שלו רוחות היה 4/10). אני גם הגזמתי כאן ועם תל אביב על האש בנוגע הבעה אומנותית. לכל אחד יש החופש האמנותי לעשות מה שרוצה אבל משניהם ציפיתי שהם יעשו הרבה אבל הרבה יותר עם החופש הזה ביחוד שהם מדברים על נושאים רציניים (בתיאורייה אני לא בטוח שתל אביב על האש באמת מדבר על הנושא החשוב שלו או שהוא wish fulfillment ומוקדנה חוזר על אותו נושא שוב ושוב) . אל תדאג בקצב הזה זה יעבור ליורשים
אני אעדיף לדבר אל סרטים כמו ילדי זאב או התופה היפה בחיי
או אפילו מדגסקר 2 הפרודיה הכי דידקטית למלך האריות שאפשר לקבל
התקופה היפה בחיי
(ל"ת)
זאת התשובה תתיחס בעיקר לחלק הראשון הוא תקף לכולם
https://www.fisheye.co.il/three_billboards/#target-comment-959080
wish fulfillment במובן האישי
של כדור הארץ סובב סביב הדמות הראשית. במובן הכללי נראה
אתה... גם יכול להתעלם ממנו.
זאת מדינה חופשית ולגיטימי לחלוטין לא לראות סרט כי הוא של במאי שאתה לא אוהב ולא נהנית באף אחד מהסרטים הקודמים שלו.
מסכים אחרי רוחות לא ראיתי אף סרט שלו
וראיתי את ברוז שלושה שלטים ורוחות רק פעם אחת הלכתי על פעם שלישית גלידה. ולהגיד לא אהבתי זה להמעיט בהרגשתי זה שנאתי את ליבתם מאוד לגבי ההרגשה על כל סרט בנפרד ברוג' 6/10 רוחות 4/10 ושלושה שלטים 2/10. אבל זה לא משנה הנוסחה שלו של לשים דמות זקנה וממורמרת ודמות תמימה אך כזאת שמזיקה לאחרים מבלי להתכוון בלימבו ואז כל שאר הדמויות (בקושי ) הצדדיות הם רשימה של סטיארוטיפים שנשלפו מכובע ממש נמאסה עלי. ברוחות הבנתי שאין כלום מתחת למשחק המדהים ובימוי השחקנים נאדה.
מה שכן
יש לי תחושה שעם אני אצפה בו אני כן לפחות אכבד את "שבעה פסיכופטים". מכוון שזה סרט על תהליך הכתיבה אולי הוא יעזור לי להבין מה עובר בראש של מוקדונה שהוא ממחזר את הנוסחה שלו שוב ושוב. וגם זה מקשה עליו לרדד את הדמות הראשית כיח היא תהיה הוא עצמו, עם הוא ינסה מיד יצוץ במוחו סיבה למה לא לרדד את עצמו.
גיל היקר, הערה כללית
יש סיבה לכך שיש באתר תצוגה מקדימה לפני אישור תגובה לפרסום. לפני שאתה מפרסם תגובה תקרא אותה שוב ותתקן מה שצריך, בין אם זה תיקוני טעויות הקלדה או תוספת לתוכן שלך. שימוש בפלטפורמה כמו באפליקציית מסרים מיידיים נותן תחושה לא נוחה של הצפה.
ok
(ל"ת)
עוד דבר שנותן תחושה של הצפה
שרבוב חוזר ונשנה (ונשנה) של במאים וסרטים מסוימים לדיונים שלא קשורים אליהם כלל.
כולם מאוד סבלניים, אבל די, יש גבול.
בסדר
(ל"ת)
ראיתי 42
החמישייה שלי:
ספיידרמן: ברחבי מימד העכביש – סרט העשור עד עכשיו.
העיר הזאת – הכי כיף שהיה לי בקולנוע השנה? או בכלל בשנים האחרונות?
משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות – חלק ראשון – מדהים שכל פעם הפרנצ'ייז הזה מצליח להתעלות על עצמו מחדש. אחרי "התרסקות" היה נראה שהם הגיעו לשיא, ואז הגיע צוק אחד והוכיח שטום קרוז לא יפסיק למצוא דרכים יצירתיות וחדשות לסכן את חייו עבור הבידור שלנו. וזאת אפילו לא סצנת האקשן הכי מפעימה בסרט.
רוחות אינישרין – קורע מצחוק, שובר לב, שנון, הופעות אדירות, או במילה אחת – מקדונה.
7 ברכות – אני לא מגיע ממשפחה מזרחית ובוודאי שלא מרוקאית, וזה לא הפריע לי להתחבר לדמויות, לבכות איתן, לצחוק איתן, לכעוס איתן, לשמוח איתן. מעניין ששני הסרטים הישראלים היחידים שראיתי השנה נכנסו לחמישיה, ועוד שני סרטים כל כך שונים.
כמעט נכנסו:
אופנהיימר
בבילון
אלוהים אתה שם? זאת אני מרגרט
אהבתי:
אחרי השמש
אייר
אסטרואיד סיטי
את מה זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי
ברבי
ג'ון וויק 4
האיש מהחלומות
הרוצח
החוזה
החלטה לעזוב
הלוויתן
הם שיבטו את טיירון
המנצחת
הצצה ליחסים
וונקה
חומר דוב
חזרה גנרלית
לחיות
מבצע פורצ'ן: תרגיל מלחמה
מרד התרנגולים: שחר השניצלון
נגעת נרצחת
נפוליאון
נימונה
סוזומה
עניין של מזל
צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים
צעקה 6
קירבה
קריד 3
רוצחי פרח הירח
רנפילד
שומרי הגלקסיה: חלק 3
ככה-ככה:
המארוולס
לא אהבתי:
אי-אה
המאסטרו
סרטים שאהבתי אבל יהיו בסקר של שנה הבאה:
מסכנים שכאלה
Hit Man
נשארים לחג
פריסילה
פרארי
לא ראיתי ואני רוצה לראות:
אלמנטלי
איש ושמו אוטו
בו מפחד
האחים סופר מריו: הסרט
המסור X
השף
חיים שלמים
טטריס
לא לוקחים קשה
לרוץ על החול
נעדרת
ריי ליין
שקרים קטנים
התחלתי לראות אבל הפסקתי באמצע כי לא היה מעניין:
תחתונות – לא הבנתי מה היה אמור להיות מצחיק פה. התייאשתי אחרי חצי שעה.
הופעות:
ברנדן פרייזר – הלוויתן
קייט בלנשט – המנצחת
קולין פארל – רוחות אינישרין
עוד הופעות שאהבתי:
ריימונד אמסלם/תיקי דיין – 7 ברכות
קיליאן מרפי/מאט דיימון – אופנהיימר
אבי ריידר פורסטון/רייצ'ל מקאדמס – אלוהים אתה שם? זאת אני מרגרט
סאני סנדלר – את מה זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי
מרגו רובי/דייגו קלווה – בבילון
מרגו רובי/ריאן גוסלינג – ברבי
דוני ין – ג'ון וויק 4
ניקולס קייג' – האיש מהחלומות/רנפילד
עמית אולמן – העיר הזאת
נטלי פורטמן/צ'רלס מלטון – הצצה ליחסים
יו גרנט – וונקה/מבצע פורצ'ן: תרגיל מלחמה
רוברט דה נירו – רוצחי פרח הירח
ברנדן גליסון – רוחות אינישרין
והימורים:
סרטים:
אופנהיימר
ברבי
ספיידרמן
רוחות אינישרין
שומרי הגלקסיה
העיר הזאת
רוצחי פרח הירח
חיים שלמים
7 ברכות
בבילון
הופעות:
מרגו רובי – ברבי
ריאן גוסלינג – ברבי
ברנדן פרייזר – הלוויתן
קייט בלאנשט – המנצחת
קולין פארל – רוחות אינישרין
ברנדן גליסון – רוחות אינישרין
קיליאן מרפי – אופנהיימר
לילי גלדסטון – רוצחי פרח הירח
פול מסקל – אחרי השמש
טימותי שאלמה – וונקה
רוב הלא ראיתי ולא רואה מובן לגמרי
אבל למה לא לראות את טטריס? סרט חמוד וקומדיה טובה .האם זה בגלל התיאור המוגזם של… הכל בעצם? לא חייב להסביר לי אני סתם סקרן
כתוב ״לא ראיתי ואני רוצה לראות״
(ל"ת)
אהה אם ככה המלצות
אני ממליץ על טטריס מאוד :קומדית ביו פיק מאוד מבדרת
בערך על בו מפחד :הויזואליה של ארי אסתר אשכרה עובדת כאן ויש רגעים שדומים למשהו אנושי בניגוד לקודמים אבל זה ארי אסתר אז לא הכיי מקורי ארוך מדי בחצי שעה (עדיף על ארוך בשעה ו20) ווואו כמה שהוא רוצה להמם את הקהל עד לגבול שזה נהיה מגוחך אבל הפעם זאת קומדיה אז זה בערך עובד . אגב זה דיי ברור שזה ה"ברזיל" שלו. מבחינתי הוא עדיף על "ברזיל".
וחיים שלמים: או שתאהב או שתשתעמם למוות הסרט ממש סומך על זה שתתעניין בזוג.
ולהימנע מהשף :זה הדוב עם דמויות יותר רדודות ואותם בעיות בדיוק אין לו באמת זמן לעשות יותר מזה.
אלמנטלי הוא לא לפה ולא לשם.
הבחירות שלי (ועוד כמה)
טוב, שלושת סרטי השנה הברורים שלי הם אלו שיצאו ב-2022 – החלטה לעזוב, רוחות אינשרין והמנצחת – מהם באו גם שלוש ההופעות: טאנג ויי, קולין פארל וקייט בלאנשט
אליהם הוספתי את "רוצחי פרח הירח", שהוא לא סקורסזה בשיאו, אבל עדיין מרשים להפליא, ואת סוזומה המרהיב.
על גבול החמישיה: אופנאיימר והצצה ליחסים ואולי גם Joy Ride (עוברות את הגבול) הדי היסטרי ו-Past Lives שפחות התלהבתי ממנו אבל מתחיל ומסתיים בסצינות מושלמות.
עוד ארבעה סרטים היו נכנסים אולי לחמישיה אם היו ברשימה:
סולטברן – מניח שיכנס לרשימה של שנה הבאה, אבל עם כל החסרונות שלו, הוא סרט שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים.
מאדים אקספרס – דחוס ודורש ריכוז מקסימלי, אבל סרט מלא המצאות שכל חובב מד"ב צריך לראות, ומכיל יותר חשיבה על בניית עולם מכל סרט מד"ב שראיתי בשנים האחרונות
חדר המורים – מותחן אלגנטי ומושלם במסווה של דרמת חדר מורים
When Evil lurks – סרט האימה של השנה. גם אם החוקיות של העולם שהוא בונה לא תמיד ברורה, זה סרט שלא מפסיק להפתיע, לזעזע ולהלחיץ בלי הפחדות מטופשות.
שני סרטי סטרימינג שהיו צריכים להיות ברשימה (מצטער שלא הגבתי בפוסט הקודם):
Leave the world behind – שאני מאוד מופתע שלא נמצא כאן. אחד מסרטי הסטרימינג היותר מדוברים השנה, ובעיני גם סרט נהדר
Quiz Lady – קומדיה סופר סימפטית, שיחד עם "עוברות את הגבול" נכנסת לקטגוריית "קומדיות אסיאתיות" שבשנים האחרונות היא קטגוריית הקומדיות הכי אמינה.
הסרט הכי בינוני שראיתי:
אני משתדל להתרחק מסרטים שהם בברור גרועים, כי למה לי, ולכמעט כל סרט שאני רואה יש לפחות סצינה אחת סבירה שהופכים אותם שווים צפייה. אבל ל"מי רצח את מגי מור" התפתיתי בשל הקאסט הנהדר, ומצאתי את סרט הפשע הכי גנרי בעולם. מעדיף פי אלף על פניו נפילות כמו "הלוויתן" או "בבילון" שלפחות מנסות לעשות משהו מעניין.
WHEN EVIL LURKS
מעניין, אתה השני שאני רואה שכותב על הסרט הזה כמשהו טוב.
אישית, לא סבלתי אותו בעיקר בגלל אותה חוקיות ממש מוזרה ודברים שאין בהם שום היגיון פנימי.
בעיני הסרט מצליח לקחת את החסרונות של הרבה סרטי אימה
למשל חוסר הגיון פנימי ודמויות שעושות דברים טיפשיים ולתת להם ספין שמתייחס אליהם בפירוש והופך אותם להרבה יותר מודעים. הוא אמנם פורט חוקים, אבל זה נעשה בצורה כל כך מבולבלת בכוונה בצורה שמסבירה שהחוקים לא קוהרנטיים וצפויים להשתנות. הוא גם נותן ספין מגדרי לנושא ה"דמויות עושות דברים טיפשיים".
אבל כל זה שולי ביחס למה שהסרט עושה טוב – דווקא בתוך המסגרת המפורשת של סרט אימה, שבה יותר קשה להפחיד וליצור מועקה (בניגוד לדרמות-לכאורה כמו "טאר" או "חדר המורים" שמצליחות להטריד כיוון שאנחנו מתייחסים לעולם כעולם ריאליסטי ולדמויות כאמיתיות) הוא מצליח לעורר חוסר מנוחה וגם כשאנחנו יודעים מה הולך לקרות, הצורה שבה שזה קורה מצליחה להפתיע ולערור חלחלה.
" הוא מצליח לעורר חוסר מנוחה וגם כשאנחנו יודעים מה הולך לקרות, הצורה שבה שזה קורה מצליחה להפתיע ולערור חלחלה"
מצחיק זו בול הביקורת שלי על היתרונות של בו מפחד
אני חושב שסולטברן ו When Evil lurks היו ברשימה
When Evil lurks תחת שם מתורגם אבל עדיין
שניהם לא היו
(ל"ת)
טוב, ואחרי שראיתי את "האיש מהחלומות"
הוא בהחלט נכנס לקטגוריית "על גבול החמישייה". סרט מקסים שלוקח הרבה ממה שבורגלי עשה ב"חולה מעצמי", אבל בניגוד לסרט ההוא לא עושה את זה דרך דמויות בלתי נסבלות שאנחנו לא רוצים לבלות איתם דקה, אלא דווקא עם המון חום וחמלה.
איך עובדת ההצבעה?
רק הסרטים שאני מכניס לחמישיה מקבלים קולות? או שגם סרטים שאהבתי מקבלים נקודות כלשהן? ואם לא אהבתי סרט זה מוריד לו ניקוד?
כן, זה בכלליות איך שעובדת ההצבעה
(ל"ת)
הבחירות שלי
חיים שלמים – קטן, מקסים, מרגש, אשכרה סרט שגם אני וגם ההורים שלי נהנו ממנו ויכולנו לדבר עליו לא מעט (אבא שלי עלה בגיל מאוחר ולאחרונה חידש קשרים מלפני 40 שנה, אז גם היה אלמנט של הזדהות). בכיתי מלא בסוף שלו.
רוחות אינישרין – לא זוכר מתי ראיתי אנסמבל שחקנים כל כך טוב, הרביעייה הראשית מדהימה שם. צפיתי בו כמה חודשים אחרי שנפגעתי מאוד מאחד החברים הטובים שלי בזמנו והחלטתי לנתק איתו את הקשר, אז זו הייתה צפייה קשה אבל טובה מאוד.
אסטרואיד סיטי – אני סאקר של השטויות של אנדרסון אז זו לא חוכמה, אבל אני חושב שגם היה משהו ייחודי בסרט הזה. הוא אחד העמוסים של אנדרסון ומצליח לגרום להזדהות עם הרבה דמויות במקביל, לרגש וממש להצחיק.
ספיידרמן ברחבי ממדי העכביש – תענוג לעיניים, עמוס בטוב, כיף רצח.
אחרי השמש – גם קטן ומקסים, הצליח לרגש אותי ולהשאיר אותי לאורך רובו בחרדה קלה. פול מסקל נהדר שם.
שנה נפלאה של קולנוע מכל הסוגים
איזה כיף להגיע שוב למעמד הזה. מבחינתי אין כמו סקרי סוף השנה – אני מצפה להם מתחילת השנה, מארגן במסודר את כל מה שראיתי כדי שיהיה לי נוח לסכם דברים, ומדי פעם מבין משהו שלא קלטתי על השנה – עד כמה הייתה מוצלחת או מאכזבת, אילו מגמות חיוביות או שליליות היו.
השנה הסתכלתי על הסרטים והופתעתי לגלות כמה מספקת היא הייתה. כל כך הרבה סרטים שציפיתי להם וסיפקו את הסחורה, הרבה סרטים מקוריים חדשים שהתאהבתי בהם, יוצרים שאני מעריץ והשאירו את חותמם על השנה. לא בכל שנה אני יכול להגיד שכל כך התענגתי על הקולנוע, אבל ככה זה הרגיש השנה, בעיקר אחרי השנה הקודמת שזכורה לי כמבאסת יותר מבחינת השחרורים השונים. היה השנה המון גיוון, המון התלהבות, רוח מרעננת כזאת שסחפה אותי מתחילת השנה ועד סופה. זאת כבר תחושה טובה להתחיל איתה.
מתוך האפשרויות שבסקר, צפיתי ב39 סרטים. מתוכם 27 שאהבתי, 9 שהיו ככה ככה ו3 שממש סבלתי מהצפייה בהם. ראיתי עוד לפחות 6 סרטים שלא נכנסו לסקר וכולם היו נכנסים כ'אהבתי', אז ניכר שהשנה היו בממוצע יותר סרטים מאשר שנה שעברה (11 שסימנתי אחרת), סך הכל 45 סרטים חדשים שחוויתי. כמובן שהיו מספר שחרורים גדולים שראיתי כמה פעמים, והשתדלתי לראות כמה שיותר סרטים בקולנוע, אבל השנה במיוחד היה גם גל גדול של פיצ'רים נהדרים בשירותי הסטרימינג השונים, שזה לא משהו חדש עבור רבים כנראה אבל סתם היה מעניין לי להבחין בו.
חמישיית הנבחרים:
5. "מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים" – אחד הסרטים האהובים עליי השנה הוא פשוט הסרט שהיה לי הכי כיף איתו השנה. אני לא משחק DnD הרבה אבל החוויה של השלמת הסרט הזה עם חברים הייתה אחד הזיכרונות החביבים עליי מהשנה החולפת. זה סרט קליל, יצירתי ומצחיק שיודע להשתמש בעולם ובקאסט שלו בהרבה חוכמה ליצירת סיטואציות הזויות ומשעשעות. מזמן לא התאהבתי ככה בקבוצת דמויות, ויש פה גם את הופעת האורח האהובה עליי השנה.
לא אכחיש שהסרט עקף בסיבוב כמה מתחרים איכותיים יותר ממנו, אולם לפעמים אני לא מחפש קולנוע משמעותי, אלא פשוט סרט שמבין לחלוטין את המטרה שלו, והסרט הזה יודע בדיוק מה הוא רוצה להשיג ועושה את זה בהמון לב וחינניות.
4. "רוצחי פרח הירח" – ציפיתי לסרטו החדש של סקורסזה כבר הרבה זמן, אבל אני מודה שלא הבנתי לעומק עד כמה גדולים מימדי הטרגדיה בה הוא בחר להתמקד ביצירה הזו. מיותר לציין שהסרט הימם אותי, ולא רק בגלל תחום העיסוק הקשה. הבימוי בסרט מדויק וחכם, אף שנייה לא מרגישה מבוזבזת או מרוחה. גם בשלוש וחצי שעות, הסרט לא איבד את העניין שלי לרגע. כל אחת מההופעות הראשיות בסרט אפקטיבית וחזקה בפני עצמה, כשבולטת כמובן לילי גלדסטון שסוחפת בפגיעות וברגש שהיא מעבירה, גם דרך איפוק. זהו סרט שהוא מופת של קולנוע, שמאיר זרקור על נושא חשוב מבלי להזניח אף אספקט קולנועי. הישג מרשים.
3. "אופנהיימר" – אם אפילו "טננט" הצליח להתברג בחמישייה שלי בשנה בה יצא, היה ברור שגם סרטו החדש של נולאן ימצא את מקומו בה. במידה מסוימת זה סרט עמוס אפילו יותר, מתפקע מרעיונות ויצירתיות להעברת כמה שיותר מהחיים של אדם מורכב ומעניין. זו הייתה חוויה די מטלטלת, בין אם זה הסאונדטראק הכבד או ההתמסרות לתפקידים של כל חברי הקאסט, במיוחד קיליאן מרפי ואמילי בלאנט. או האספקט הויזואלי המרשים – סצנות כמו ניסוי טריניטי נחקקו במוח שלי גם למשך שאר השנה. עזבתי את אולם הקולנוע מעורער ונפעם.
2. "שומרי הגלקסיה 3" – היו שני סרטי גיבורי על שידעתי שאני חלש מכדי להוריד אותם מהמקומות הראשונים בחמישייה, עוד כשצפיתי בהם. היו המון סרטים מצוינים השנה, אבל אלה סרטים שהיה לי חיבור רגשי עמוק אליהם עוד לפני שאפילו יצאו, אז זה לא ממש כוחות. כמו שכתבתי בסיכום החצי שנתי, זה סרט שהיה חוויה אמוציונלית מאוד עבורי. הוא היה יכול להיכשל בכל כך הרבה דרכים, אך עבורי הוא היה אפקטיבי ומספק. אין הרבה טרילוגיות שמסתיימות באקורד סיום כזה נכון והולם. אתגעגע לחבורה הזאת.
1. "ברחבי הספיידרוורס" – נו, באמת מגיע לו. סרט שראיתי מספיק פעמים בקולנוע כדי לוודא שהוא צרוב לי בזיכרון. כל פריים בו הוא יצירת אמנות מרגשת. כל דמות, כל סצנה, אפילו כל שורה, מרגשים אותי ברמה האישית ביותר. כמעריץ ספיידרמן, מעריץ גיבורי על, או פשוט מעריץ של סרטים טובים. זה סרט שלא מפספס, שמדהים אותך בכל דקה שעוברת בדרך אחרת, שאפשר להרגיש את המאמץ והתשוקה של האמנים שעמלו עליו ימים כלילות. סרט אנימציה מרהיב שלא חושב שאי פעם אשכח. מצפה מאוד לסיום הטרילוגיה.
החמישייה השתנתה יחסית בחצי השנה החולפת, למרות ששני המקומות הראשונים נשארו זהים. הסרטים שירדו, "אחרי השמש" הפיוטי, "טטריס" הקופצני ו"רוחות אינישרין" המנוכר, עדיין בעשירייה שלי, אבל סרטים אחרים הצליחו להעפיל עליהם בסופו של דבר. היא כוללת גם סרטים נוספים שלא נכנסו לחמישייה בסיכום החצי, כמו "ג'ון וויק 4" האינטנסיבי או "אסטרואיד סיטי" המבדר. יש גם סרט נוסף שכמעט מצא מקום ברשימה וראוי לתת לו כבוד:
"ברבי" אמנם לא נכנס לחמישייה, אבל אי אפשר לפסוח על תופעה כמוהו. הסרט היה כל מה שלא ציפיתי שהוא יהיה: מצחיק, שנון ויצירתי. הוא השתמש בIP הזה בדרכים שלא חשבתי שאפשריות או מותרות לו, והצליח להכניס בין כל הבדיחות והשעשועים גם מסר – אמנם בוטה, אך אותנטי ומשמעותי. ההופעה של מרגו רובי הייתה מוצלחת, אולם הכוכב העולה מהסרט היה דווקא דמות אחרת, שתככב עוד בהמשך ברשימה אחרת.
מבחינת מגמות עכשוויות בקולנוע, ז'אנר גיבורי העל סבל מכה לא קלה השנה. סרטים כמו "שאזאם 2 – זעם האלים", "אנטמן והצרעה – קוואנטומאניה" וכמובן "הפלאש" היו אכזבות מבאסות עד מדכאות, עד כדי כך שבחרתי להימנע בינתיים מ"אקוומן 2: הממלכה האבודה".
למרות זאת, דווקא כן נהניתי מסרטים כמו "המארוולס" ו"בלו ביטל" שלא היו שחרורים משמעותיים אך כללו לב וכנות שנעדרה מהסרטים הגרנדיוזיים יותר בז'אנר. יש הרגשה שהשחקנים הצעירים לא לוקחים את הליהוקים שלהם כמובן מאליו ובאמת מנסים להזריק קצת אנרגיה מרעננת בז'אנר קצת עייף, שזקוק לה מאוד. שחקנים כמו אימאן וילאני ושולו מרידואניה הם פצצות הכיף והכריזמה שאני מקווה לראות עוד מהן ביקומים הסינמטיים האלה.
לגבי סרטי אקשן, היה היצע איכותי ומגוון השנה. יש כמובן את "ג'ון וויק 4" שאני מוכן להזכיר כמה פעמים שצריך, שהיה חוד החנית של הז'אנר עם האקשן הבלתי פוסק והרוצחים המיומנים לרמת אמנות. הצטרף אליו "הרוצח" של פינצ'ר שהיה תצוגה מתודית ושונה מאוד של המקצוע המפוקפק, וגם "משימה בלתי אפשרית 7 חלק 1" ו"נפוליאון" סיפקו בדיוק מה שרציתי מהם, ואולי בגרסה אחרת היו מוצאים מקום בעשירייה (משימה בלתי אפשרית ביחד עם החצי השני שלו, ונפוליאון עם גרסת הבמאי הנחוצה שלו). אפילו "רובוטריקים: עליית החיות" לא היה גרוע כמו שחשבתי שיהיה, והיה לו שליש אחרון מבדר במיוחד.
אבל זה לא משהו שאני יכול להגיד על "Rebel Moon Part 1". תשאירו את זה לזאק סניידר לשחרר סרט בחודש האחרון של השנה שיהפוך בקלות לסרט הגרוע ביותר שיצא בה (אפילו לפלאש היו כמה דברים סבירים להציע!), ולעשות זאת בגרסה שהיא אפילו לא הגרסה המלאה של היצירה. בוודאות סרט האקשן המתסכל ביותר שחוויתי בזמן האחרון, עם כמות סלואו מושן שמתעלה על חמשת הסרטים האחרונים שעשה ביחד (לפחות ככה זה הרגיש).
גם מדיום האנימציה הפיק יצירות רבות ונהדרות השנה, כמו למשל "נימונה", "צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים", "סוזומה" היפהפה וגם סרטים מהנים אך פשוטים יותר כמו "אלמנטלי", "סופר מריו: הסרט" ו"מרד התרנגולים 2". את כולם חיבבתי מאוד, אבל השלישייה הראשונה בליגה אחרת, וכל אחד מהם החליף אחד אחר בעשירייה השנתית שלי בשלב כזה או אחר בשנה.
סרט אנימציה אחר שכן חשוב לי לתת לו מקום משלו הוא "סלאם דאנק", סרט שלא הכרתי את הסדרה אותה הוא אמור לסיים, ובכל זאת הצליח לגעת בי ולרגש אותי. מדובר בסיפור פשוט על תשוקה לתחביב והחיבור בין אחים, בין אם בקשר דם או חברי. לא הכרתי את הדמויות האלה אך כולן הצליחו להתחבב עליי, והסרט נותן לכל אחת מהן מקום להביע את עצמה ולהראות מה הופך אותה למיוחדת. השליש האחרון שלו הוא מתח שאין כדוגמתו, ואולי הפעם הראשונה שהיה לי כל כך אכפת מהתוצאות של משחק כדורסל. המלצה חמה לכל מי שיש לו עניין בכדורסל, אנימציה ובמיוחד שניהם.
היו מספר סרטים שנכנסו לקטגוריה מעניינת של "לא אכזבות, אבל פוטנציאל מבוזבז". אפשר למצוא בהם את "היוצר" שהיה מהמם ויזואלית אך לקה בחסר מבחינת העלילה, "נגעת נרצחת" שהיה מוקפד ומדוקדק אבל חסר עוקץ כסרט אימה, "חמישה לילות אצל פרדי" שקלע במדויק לאופי המשחקים וזו גם בעייתו הגדולה ביותר (הם לא מאוד טובים), "רדופים בונציה" שעדיין לא מצליח לשחזר את הקסם של הקאסט הנפלא מהסרט הראשון (אם כי היה טוב מהקודם בהרבה) וכמובן "בבילון" שהיה יצירה לא מתפשרת וקסומה וממש מבלבלת ומה לעזאזל הלך שם.
היו גם מספר סרטים מעולים שלא נכללו בסקר השנה ומהווים המלצות חמות ממני:
"מאדים אקספרס" היה סרט אנימציה צרפתי מרתק שעסק באינטליגנציה מלאכותית ומערכת היחסים המורכבת שלה עם האנושות;
"סיסו" היה סרט אקשן פיני בנוסח ג'ון וויק שהדהים אותי עם הברוטאליות והסיטואציות המקוריות שלו;
"המכונה" של ברט קריישר היה סרט קומדיה ביזארי ואבסורדי שעבד עבורי כמו הסטנדאפים הקורעים שלו;
ו"סירוקו ועמק הרוחות" הוא סרט אנימציה צרפתי נוסף שמהדהד את סרטי ג'יבלי המקסימים ויוצר אווירה ילדותית ומכשפת משל עצמו.
ונסיים עם הופעות השנה:
ראיין גוסלינג, "ברבי"
אימאן וילאני, "המארוולס"
פול מסקל, "אחרי השמש"
על ראיין גוסלינג אין ממש מה להרחיב – הוא פשוט כובש בתפקיד, ושיר השנה בהחלט הולך לביצוע המרטיט שלו ל"אני רק קן". אבל גם מעבר לשיר, הוא שקע בדמות באופן די מפתיע והצליח למצוא רגישות ושכבתיות בדמות שהייתה נראית הכי רחוקה מכך. בהחלט התפקיד הכי מצחיק ומשכנע שראיתי השנה בקולנוע.
אימאן וילאני אמנם לא מגיעה מסרט מרשים במיוחד, אבל אני פשוט נהנה לראות אותה על המסך. כל שחקנית שמסוגלת להרים ככה סרט סביר לחוויה כזו מהנה וחיובית בקולנוע, ראויה להצבעה שלי. אני לא רואה לה הרבה סיכוי בסקר, אך בכל זאת אני שמח להדגיש עד כמה אני מאושר מההצלחה שלה ומקווה לראות עוד ממנה.
פול מסקל לא יצא לי מהראש מאז שראיתי את "אחרי השמש" בתחילת השנה. הוא מתחלף תכופות עם בערך כל שחקן מ"רוחות אינישרין", ותמיד מצליח להעפיל אצלי על הקאסט המדהים ההוא בהפרש קטן. משהו בהופעה שלו, השבריריות הזאת שהוא מצליח לייצג והמנעד הרגשי המצומצם למראית עין שעומקו כמו עולם ומלואו, מסרבים לעזוב אותי. זאת הופעה שאקח איתי קדימה עוד שנים רבות.
לסיכום, זו הייתה שנה פשוט נהדרת עבורי בקולנוע. גם כשהחיים נראו כל כך כואבים ומתסכלים, עבורי ובטח שעבור כל מי שסביבי, גם ברגעים הקשים והמקומות הנמוכים בהם מצאתי את עצמי, תמיד היה סרט חדש שהצליח להרים אותי. זו שנה שבה האסקפיזם היה חשוב מאוד להמשך התפקוד שלי, והתחביב הזה סיפק לי נחת ומוטיבציה להמשיך הלאה. אני מקווה שהוא עשה את זה גם עבור אחרים, כי אנחנו באמת צריכים את זה.
אני רוצה להודות לכל כותבי האתר על שנה נוספת של עבודה מסורה, בעיקר בנסיבות החודשים האחרונים. גם כשאני לא נוכח אקטיבית בתגובות אני תמיד שמח להיכנס ולקרוא ביקורות וכתבות חדשות, והדיונים המעניינים בשרשורים השונים הם הסחות דעת מבורכות ונושאי התעמקות שאני מעריך. אני מקווה שהשנה הבאה תהיה טובה יותר מכל הבחינות, והיא מצטיירת כאחת השנים הטובות ביותר לקולנוע שהיו בזמן האחרון!
שנה קשה או ש..?
נראה לי שזו השני שראיתי בה הכי מעט סרטים, ומתוכם אהבתי סרט אחד. בבילון המופתי והפגום (לו רק יערכו אותו מחדש ויקצצו מהמערכה השלישית!)
רוב המוחלט של הסרטים לא אהבתי בכלל. האם סה בגלל שאני מתבגר? אולי הטעם הקולנועי שלי מתעדן עם הזמן. אולי. בכל אופן, שנה ממש מאכזבת בשבילי.
השנה הקולנועית הגרועה ביותר מאז המצאת הראינוע
כל שנה שבה האנושות מתעקשת להמשיך עם המנהג הפרימיטיבי של עשיית סרטים חדשים וחברות הסטרימינג עדיין מייצרות סרטים על פס ייצור היא מבחינתי השנה הקולנועית הגרועה ביותר מאז המצאת הראינוע. אבל חוץ מזה שנה קולנועית סבבה.
למרות שבשנים האחרונות חלוקת הקשב שלי נוטה באופן בוטה לכיוון סרטים ישנים ראיתי כ-50 סרטים מהרשימה. להן רשמים.
התופעה המבורכת של השנה: סרטים באורך 3 שעות
4 סמאחים ניפקו השנה סרטים באורך הזה. אף אחד מהם לא היה טוב באופן מיוחד (שניים דרגתי "אהבתי", שניים רק "ככה-ככה"), אף אחד מהם לא סיפק לי את עוצמת החשמל שקיבלתי שנה קודם מבאז לורמן, אבל כל במאי עם חזון ששם זין על הסבלנות של הקהל ומתעקש ליצור סרט באורך מופרז, יש לו את הכרטיס שלי. מבחינתי זה פחות או יותר ההבדל בין קולנוע לבידור. כן ירבו.
שחקנית השנה: לור קלאמי
השנה התרחש טקס שמתרחש פעם בעשור בעולם של מפיצי ארצינו. אני מדבר כמובן על טקס העברת השרביט בגזרה הצרפתית. מתישהו בניינטיז הייתה תקופה שכל פאקינג סרט של ג'ולייט בינוש* היה מגיע לארץ. בתחילת שנות ה-2000 למשבצת שלה נכנסה אודרי טוטו בעקבות "אמלי". אחרי "מחוברים לחיים" ב2012 החליף אותה עומרי סיי. השנה מסתמן שיש לנו עוד חילוף משמרת, כי לא פחות מ3 סרטים בכיכובה של קלאמי הופצו פה השנה. אף אחד מהם לא תפס פה (באתר או בארץ) במיוחד אבל זה לא אומר על הסרטים עצמם כמו שזה אומר על מגמות בעולם הקולנוע. בעבר הכוכב הצרפתי התורן שהמפיצים סימנו בתור הפנים של הקולנוע הצרפתי היה עם להיט קולנוע עולמי באמתחתו, היום מספיק להיות חלק מקאסט של סדרת להיט בקנה מידה בינוני. בעבר היו לנו בעמדה הזאת שחקנים שאפשר להגדיר כוכבי קולנוע, היורשת המסתמנת היא שחקנית (טובה) שלא תגיד כלום לצופה הישראלי הממוצע. הסרטים עצמם בסדר: "בידיים של אנני" הוא קשקוש פמיניסטי גנרי אבל לא מזיק. "היורשת" מתחיל מבטיח, טוב ברובו אבל מתרסק על הפנים בשליש האחרון. על "משרה מלאה" כבר אפשר להמליץ בפה מלא, מדובר בדרמה עשויה לעילא שגם מבליטה את האיכויות שלה כשחקנית.
סרט השנה: "ימי הפיק"
לא נמצא ברשימה אז לא נכנס לחמישייה, אבל לגמרי סרט השנה שלי. אם צביקה היה בחיים הוא כנראה היה מנסה למנוע את שידורו/הקרנתו כמו אביב גפן ודודו טופז בשעתם, אבל זה בדיוק מה שהופך דוקו מיוזיק/סלב גנרי למשהו מעבר. דוקו סלב טוב משרת את הנרטיב ואת הקהל ולא את המורשת של הסלב, ואת זה "ימי הפיק" עושה בצורה מושלמת. הוא מציג את המורכבות של הדמות, מפרק אותה לגורמים (על הדרך מציג את קוטנר במירעו) אבל אף פעם לא נותן תחושה שהוא לא אוהב את הדמות.
הסרט הרע של השנה: "ברבי"
משתדל להמנע מסרטים עם קונצנזוס שלילי אז פחות יוצא לי לפול על סרטים גרועים, אבל סרטים רעים, כאלה שאולי טכנית עשויים בקפידה אבל נקודת המוצא שלהם ומה שהם מציעים לצופה רעיונית פגומים לגמרי, יש מספיק. את הבכורה לקח השנה "ברבי". זה לקח רק 24 שנה אבל סופסוף יש לנו גרסה נשית ל"מועדון קרב". ברכות.
סרטים שדרגתי "אהבתי": אופנהיימר, אחרי השמש, אי-אה, אלוהים אתה שם? זאת אני מרגרט, אמריקה, גולדה, דוגי סטייל, הדרך לאילת, היורשת, המדרשיה, המנצחת, ולריה מתחתנת, חומר דוב, ימים של תום, מאה פרחים, מבוקש מספר אחת, משרה מלאה, סיפורו של אמט טיל, סנט עומר, קרבה, קריד 3, רוחות אינשרין ורוצחי פרח הירח.
הופעות: לילי גולדסטון ("רוצחי פרח הירח"), לור קלאמי ("משרה מלאה"), אושרת אינגדשט ("אמריקה")
החמישייה:
7 ברכות
את מה-זה לא מוזמנת לבת מצווה שלי
העיר הזאת
הצגת הקולנוע האחרונה
חיים שלמים
אבל עם כל הכבוד לחמישייה אין משהו שמסכם בעיניי את 2023 בהקשר הקולנועי יותר מציר 2003-2013-2023:
2003 בקולנוע הישראלי הייתה שנת שיא מבחינת האלימות (בעיקר מילולית) שנבטה אלינו מהמסך. 3 נציגים בולטים מאותו שנתון הם "סיפורי בית קפה", "מתנה משמיים" (אחד הסרטים הדוחים שהופקו פה) ו"סימה וקנין מכשפה" (סרט בוטה במיוחד ששונא את כל הדמויות שלו ומכיל את סצינת הקללות אולי הכי זכורה בתולדות הקולנוע המקומי).
2013 התעלתה כמה רמות מעל וספקה לנו שיאי אלימות (כמכלול) שלא נראו פה עד אז ומאז. "הנוער", "שש פעמים", "מי מפחד מהזאב הרע", "מעשייה אורבנית", סצינת הסיום של "בית לחם". אליהם אפשר להוסיף גם את "סוכריות" ו"ההיא שחוזרת הביתה" שיצאו בתחילת 2014 אבל הם לגמרי בציר 2013. עד כמה אותה שנה הייתה שיא מהבחינה הזאת תעיד העובדה שבסופה נכנס לשיח המונח "האלימות החדשה בקולנוע הישראלי".
ב-2023 כל האלימות הפנימית והחיצונית שהעדפנו להתעלם ממנה יצאה מהמסך והתנפצה לנו בפנים ברמה שאף תסריט דמיוני לא היה יכול להעלות על הדעת.
ממש מתקשה להבין את הרושם הראשון
אני יוצא מהנחה שאתה בן-אדם אנושי ולא רובוט, ושהזמן שלך בעולם הזה מוגבל ויש לך הערכה כלפיו. למה לבמאים שעושים סרטים נמרחים מגיעה הערכה רק בשביל המריחה? סבבה שבמאים רוצים ללכת עם החזון שלהם, בשביל זה יש עורכים שתפקידם להגיד להם שאולי אפשר לוותר על החלק הזה והחלק ההוא ולעשות סרט באורך נורמלי. לא חושב שראיתי סרט אחד מתחילת העשור – וכנראה גם לפני – שהוא באורך 3 שעות שאי אפשר היה לחתוך ממנו בקלות 20 דקות לפחות בלי לפגום בחוויה, גם כאלה שכן אהבתי.
מסכים שזה בהחלט לשים זין על הקהל ולא ברור לי למה להלל את זה.
אני חושב שעיקר העניין הוא "ההבדל בין קולנוע לבידור"
כלומר, ש-mook מעדיף קולנוע טרחני שמנסה לאתגר מאשר קולנוע פייסני שלא. כמי שהתלונן הרבה על אורכי סרטים, אני מבין את העמדה הזאת בהנחה שאנחנו מקבלים את החלוקה הבינארית הנ"ל.
אני כן יכול לחשוב על סרטים באורך 3 שעות שהצדיקו את זה, וצריך לזכור שמדי פעם גם המדיום הוא מסר והאורך עצמו הוא חלק מהעניין. אבל אין ספק שהבעיה שלי עם 3 שעות היא השורה התחתונה שהפסקה של mook קצת מתחמקת ממנה: זה ממש לא ערובה לסרט טוב, ולרוב אף להיפך. 3 שעות זה סרט שאמור להיות אפוס, ושמאחוריו עומד אדם עם חזון שיודע לגבות את הטענות הללו. כשהבמאי מצליח – מה טוב. אבל יותר ויותר יש תחושה שהאורך של הבמאים האלה בא כנגדם. לא "היה אפשר להוציא 20 דקות וליהנות כמו בני אדם", אלא "היה אפשר להבין על מה בעצם הסרט שלך ולהוציא ממנו איזה חצי ולא לבזבז לכולנו את הזמן".
אם מדברים על השנה – יש סרטים שזה לא היה עוזר להם. "בבילון" הוא מטומטם בכל גרסת עורך, נניח. לעומתו, "רוצחי פרח הירח" היה יכול לפרוח בבנייה מחודשת של הסרט. לעומתם, "RRR" משתלט די והותר על שלושת השעות שלו, ו"הנהגת של מר יוסוקה" תובע בצדק כל דקה שלו.
אישית, הבעיה שלי היא הרבה יותר עם סרטי ה-130 דקות שהיו צריכים להיות 100 מאשר סרטי ה-180 דקות שהיו צריכים להיות 160. כי כאמור, כשאני בא לקולנוע אז אני בא לקולנוע ומוכן כל מה שזה כולל. אבל כשאני בא לבידור, למה לעזאזל אני צריך עוד חצי שעה מיותרת רק בשביל שכל סרט ירגיש כמו "אירוע קולנועי"?
ברור שאורך הוא אינו ערובה לאיכות
אבל אם יש במאי בעל שם שמתכוון לביים משהו שאפתני (לרוב זה אומר גם אורך מוגזם) מן הסתם שזה יזכה ליותר עניין מצדי. ראשית, כי זה פחות שגרתי. שנית, אני יוצא מנקודת הנחה שזה הגיע אחרי הרבה מחשבה, הרי לא כל במאי מקבל אור ירוק לעשות משהו כזה אז אם יצא אורך מופרז זה כנראה כי בעל המאה נדחק לפינה ע"י הבמאי, ואם הבמאי דחק את האולפן לפינה זה כי הוא באמת מאמין שזאת הדרך הנכונה לבטא את החזון הנוכחי. אם הוא הרוויח נקודות ביצירות הקודמות שלו מבחינתי הוא לכל הפחות שווה את הקרדיט של ללכת ולצפות בזה. האיכות של התוצר הסופי היא משנית.
לגבי המסקנה אני כבר פחות מסכים
בסופו של דבר, אכפת לי מהאיכות של התוצר הסופי. אכפת לי גם מתנאי עבודה טובים לכל המעורבים בדבר ובאיזון של הכוח – אבל כל זה כן נועד, מבחינתי, להתכנס לאיכות של תוצר סופי.
האיכות משנה אבל היא לא תמיד העיקר
ברור שאם יש סביב סרט קונצנזוס שלילי אני אמנע מלצפות בו או אבוא עם מינימום ציפיות או עניין. אם יש סביבו דעות מעורבות והוא הסתבר לי כבינוני אני לא אתלונן יותר מדי. סרטים שאפתניים ומוגזמים מעניינים קודם כל כתופעה, כאירוע, אם הם גם יוצאים טובים – מה רע.
האמתי שזו אחת הסיבות ששקלתי לראות את בבילון בקולנוע
לא בגלל האורך אלא בגלל הברוואדו. בסוף לא ראיתי אותו בקולנוע כי 3 fucking שעות ביחוד אחרי שממש לא אהבתי את ללה לנד אבל אני שוקל לראותו מתישהו. את בו מפחד ראיתי בקולנוע כי הטריילר היה אדיר (ולא התאכזבתי למרות שהיו לי את כל הסיבות לחשוב שזה יהיה המקרה) ומסכנים שכאלה אני רוצה לראות בגלל הסטים (למרות שהלובסטר ממש שיעמם אותי חוץ מה match הראשונה שלו היא הייתה קורעת מצחוק יחסית לתפקיד הפשוט שלה בעצם רק ביחסית לכל הסרט)
אני לא אומר שכל במאי צריך לזכות בחיבוק או לעודד את התופעה כתופעה
אבל אם יש במאי מוכח שרוצה עכשיו לעשות משהו גדול ושאפתני, אני לגמרי שם. כמו שאמרתי, בסרטים של 3 שעות (או מעל) יש מבחינתי יותר תחושה של קולנועיות, של אירוע. מעבר לעובדה שסרטים באורך כזה "מאלצים" אותך לצפות בהם על מסך גדול, תאונות דרכים כמו "בבילון" (או, להבדיל, יצירות מופת כמו "הזאב מוול סטריט") אני אזכור לאורך זמן יותר מעשרה סרטים שונים שדרגתי כ"אהבתי" כי יש הרבה יותר להכיל ממנו. לפעמים זה בסדר להעדיף פוטנציאל לכשלון מפואר מסתם משהו טוב, אם בטעות "בבילון" היה יוצא טוב לא הייתי מתלונן (אישית לא חושב שהבעיה שלו היא האורך. הוא לא טוב אבל הוא היה מרתק לצפייה). אני לא אומר שצריך להציף את השוק בסרטים כאלה אבל אם יהיו 3-4-5 סרטים כאלה בשנה בזרם המרכזי זה לגמרי אחלה.
"אורך נורמלי" זה מושג נזיל. מכיר הרבה סרטים בני פחות משעתיים שמרגישים הרבה הרבה יותר ארוכים מ"הזאב מוול סטריט". עורך אמור בעיקר לפקס את הסרט, זה לא בהכרח אומר שצריך לחתוך ולקצץ.
אין Godland, באסה.
(ל"ת)
מעדכן שבשל אילוצי החיים
ייתכן מאוד שהסקר הראשון (הופעות) ידחה למחר/תיים. ייתכן גם שלא.
סיסו הוא סרט השנה שלי
חבל שאינו מופיע בטופס
זיפזפתי עליו
לא נראה מעניין במיוחד והgore לא נראה משהו. יש משהו ספציפי שממש טוב בו? (הוא גם הגיע לסטרימינג בשנה הזאת או שעברה אז הוא היה צריך להיות באחד מהם)