אם אתם כבר מכירים את כל העסק משנים קודמות – אין הרבה מה להוסיף, אתם יכולים להתקדם ישר לטופס ההצבעה. אם אתם חדשים פה או צריכים תזכורת – המשיכו לקרוא.
בטופס תמצאו רשימה ארוכה מאוד של סרטים: 262 הסרטים שבסקר הם כל הסרטים שהופצו מסחרית בבתי הקולנוע בארץ השנה, ועוד מבחר סרטים שלא הוקרנו מסחרית בארץ אלא נצפו באמצעים אחרים (נטפליקס, פסטיבלים ועוד) וקיבלו המלצות בכתבת "מה היו הסרטים הכי טובים שלא הוקרנו בארץ השנה?".
את הסרטים בטופס אתם מדרגים באופן הבא: האם אהבתם אותם, לא אהבתם אותם, או שהיה ככה-ככה. בנוסף, מבין כולם אתם יכולים לבחור עד חמישה סרטים שאותם הייתם מגדירים כסרטי השנה שלכם. אין שום חובה לדרג כל סרט וסרט ברשימה. אם אתם רוצים לתת ציון לכל סרט שראיתם – סבבה; אם אתם רוצים לציין רק את הסרטים האהובים עליכם ביותר ולהתעלם מכל היתר – גם סבבה.
בנוסף, בקצה הטופס מחכה לכם האפשרות לבחור את "הופעות השנה" שלכם: השחקניות, השחקנים, החיות או יצורי ה-CGI שעשו את העבודה הכי טובה, מבחינתכם, בסרט מסוים כלשהו. שימו לב שאתם מצביעים לא לשחקן, אלא להופעתו של שחקן בסרט מסוים אחד. אם אותה שחקנית הרשימה אתכם בשני סרטים שונים, אתם יכולים בהחלט להצביע לשתי ההופעות – אבל תצטרכו לציין אותן כשתי בחירות נפרדות.
אם אתם משתמשים רשומים באתר, אתם יכולים לחזור לסקר שוב ושוב, לשנות, להוסיף, להחסיר או להחליף דירוגים. הסקר ייסגר ביום שישי (3.1) בבוקר, ואם הכל ילך כמתוכנן, באותו היום יתפרסם סקר הגמר: עשרת הסרטים שקיבלו את הציונים הטובים ביותר במוקדמות יעמדו לבחירתכם. שבוע אחר כך – עשר ההופעות הנבחרות בגמר "הופעת השנה" של 2019.
את ההיסטוריה של הסקרים השנתיים – כל הזוכים, ולינקים לכל סקרי הגמר מ-18 השנים האחרונות – אתם יכולים למצוא כאן.
לתשומת לב מי שהצביע כבר:
באג מוזר הוציא את "עלייתו של סקייווקר" מהרשימה. עכשיו הוא חזר. אם אתם רואים עוד סרט שאמור להיות שם וחסר, אנא תגידו.
חזרתי לרשימה ואני עדיין לא מוצא אותו...
(ל"ת)
אבל הוא שם
כלומר, לי הוא מופיע.
לא ראיתי ברשימה את מידסומר
(ל"ת)
זה כי הוא לא ממש הופץ השנה (5 הקרנות זה לא הפצה)
ובסקר המקדים אף אחד לא ממש רצה שיהיה שם (השיג רק 3 לייקים). אם הרושם שלי מוטעה ומלא אנשים רוצים לשבץ אותו ולאהוב אותו, נא להגיד עכשיו ואוסיף אותו במהרה.
אני מניח שלא כתבו אותו, כי לא חשבו שלא הופץ
נדמה לי שהיו יותר מחמש הקרנות. הייתי באחת האחרונות והייתה מלאה.
אגב, המגדלור יוקרן במהלך החודש הבא בסינמטקים, כך שמאמין שהוא מתאים יותר לסקר הבא.
אבל, שוב, כן כתבו אותו
הוא פשוט לא השיג תהודה.
לגבי "המגדלור" – נראה לי שההפצה שלו ברב טורנט שהתרחשה לאחרונה יותר משמעותית מההפצה בסינמטקים מבחינת רוב הצופים בארץ.
ברור שמידסומר צריך להיות
סרט השנה שלי :)
אגב, חזרתי לטופס אחרי שהצבעתי והנתונים שלי לא נשמרו :( יש דרך להגיע אליהם?
כן, להוסיף
לי אישית הוא גם היה חסר.
חזרתי לרשימה, אני כן מצאתי אותו,
אבל משום מה בשדה ההופעות יש לי עכשיו שש שורות במקום שלוש, כשהתחתונות הן פשוט כפילות של העליונות.
דרך אגב, תחת אחת מבחירת ההופעות שלי שמתי את "אפקט ההצערה" (במקרה זה מקפטיין מארוול), כי אני לגמרי חושב שזאת דמות בפני עצמה בסרטים בהם היא הופיעה.
למה Climax לא ברשימה?
(ל"ת)
כי הוא לא ממש יצא להפצה
וההפצה שהוא לא ממש יצא אליה הייתה בשנה שעברה.
הוא יצא להקרנות יחידניות בסינמטקים בדצמבר 2018
והמשיך בהקרנות כאלו עד פבואר או מרץ של השנה. רוב מי שצפה בו עשה זאת השנה.
בכל מקרה, הוא לא הופיע גם בסקר של שנה שעברה, אז אני חושב שיש מקום להוסיף.
מצטרף לבקשה של קליימקס
אחד מסרטי השנה, והפצה מצומצמת היא עדיין הפצה :)
הפצה מצומצמת היא אינה הפצה
אחרת כל סרט שמקרין בסינמטק תל אביב כמה פעמים נחשב שהוא מופץ פה. הוא לא.
הפצה זה הפצה – כמה פעמים ביום, בכמה וכמה אולמות קולנוע, אפילו אם זה לזמן קצר כי אף אחד לא בא והסרט יורד אחרי שבוע. הפצות הקליימקס האלה מגניבות, אבל הן לא שונות מהפצות סינמטק, ולכן אם רוצים אותם בטופס עין הדג (ואין לי התנגדות לסרטים עצמם, כן?) צריך להצביע להם.
לדעתי ההקרנות של הסרט ב'לב' עונות להגדרה שלך
אבל גם יתכן שאני טועה ושאתה קטנוני.
אין ספק שאני קטנוני
אבל אני קטנוני עם מטרה, והיא לא להציף את הסקר בכל סרט שהוקרן 5 פעמים בארץ בגוש דן (שלו ההגדרה הייתה זאת, הסקר היה מתנפח בהרבה).
כי מה לעשות, הקרנה של 5 פעמים אומר שכל מי שרוצה לראות את הסרט מהצפון ומהדרום (או יותר נכון: לכל מי שחי חצי שעה מתל אביב) פשוט לא יספיק לעשות זאת בסט הנתונים הנ"ל. ההבדל היחיד בין ההקרנות האלה והקרנות הסינמטק היא שפה הן תחת "לב" ושם הם תחת הסינמטק.
כאמור, זה שהם לא נכנסים אוטומטי לא אומר שאין להם מקום בסקר – בדיוק למקרים האפורים הנ"ל נוצר ה"מה צריך להיכנס שלא הוקרן בארץ". ואני אישית מאוד קיוויתי שאכן יהיה קהל שיצביע למידסומר בסקר המקדים – אבל פשוט לא היה כזה.
אנחנו מדברים על climax, לא על midsommar
ואני כן הצבעתי לו בפוסט המדובר
הימורים לעשירייה?
בעצם, אפילו יותר מזה: סיכומי שנה, מישהו?
לגבי ה-10
אלך על הקל:
*לא בהכרח אני מסכים עם הרשימה אך זה מה שאני מרגיש שיהיה בה.*
ג'ומנג'י: השלב הבא
ג'וקר
היו זמנים בהוליווד
הנוקמים: סוף המשחק
המוסד
הספר הירוק
ספיידמרן
סיפור נישואים
צעצוע 4
מיסטר לינק
סתם התקטננות
למה עדיין יש "לא ראיתי" אני מניח שזה משהו היסטורי, אבל אני לא רואה לו צידוק בימנו אנו
יתרון אחד שאני רואה -
אם נתתי בטעות ציון לסרט שלא ראיתי. מן אפשרות ביטול
חשבתי על זה. ועדיין זה קצת מוזר שאין פשוט אפשרות ביטול
שוב, זה סתם לא קריטי.
משום מה
הטופס לא עובד לי. אני לוחץ על הסרטים ואין חלונית שנפתחת
מוזר ותמוה מאוד
במה אתה גולש איפה ואיך?
שנה מאכזבת מאוד,והסקר עוד יותר
שלושה מהסרטים שהכי אהבתי לא הצליחו להיכנס, ושלושה נוספים יופצו בשנה הבאה.לפחות זה אומר שהסקר הבא כבר יתחיל בצורה חיובית.
זו היתה שנה חלשה בעיקר לסרטים אירופיים מדוברים,שאחד לאחר השני לא הצליחו לעמוד בציפיות.
נתחיל מהסרטים שהיו באמת גרועים:
'אהבה בימים קרים' ממש עשה הכל בצורה מפוארת כדי למנוע ממני חיבור רגשי לדמויות. 'יצירה ללא מחבר' הראה שעתיים של שטויות מטומטמות,השתפר מאוד בשעה השלישית ואז חירב הכל בשתי הסצנות האחרונות.
'לזרו השמח' לקח פרמיס טוב ולא טרח לעשות כלום עם הדמות הראשית שלו. 'האירי' הוא מתחת לכל ביקורת, סרט תינוקי ממש. 'שקיעה' של לאזלו נמש גרוע אפילו יותר,ומעורר דאגה בקשר לעתיד הבמאי.
הסרטים שלא היו גרועים אבל גם לא טובים:
'כולם יודעים' הוא אכזבה גדולה מהבמאי אולי הכי טוב בעשור הזה.סרט עם בסיס מעניין שלא השכיל להתפתח למקומות מוצלחים.
'כאב ותהילה' הוא סרט באמת בסדר שזורם מדי על מי מנוחות,וכמעט לרגע לא מסעיר.
'דיוקן של נערה עולה באש' חיכה זמן רב מדי עד שהתחיל הקונפיקט.
'הנוקמים' האחרון לא הצליח להחליט אם חשוב לו יותר לבדר או להיות עמוק ויצא לו ככה-ככה בשניהם.
'אלאדין' ו'הספר הירוק' היו מהנים שניהם,אבל לא מספיק טובים כדי להתברג בחמישיה.
הרביעיה שלי(לא הכי טובים שראיתי השנה,אבל הכי טובים שנכנסו לסקר)
סיפור נישואים- אני בעיקר אוהב המון רגעים קטנים מהסרט הנהדר הזה. רגעים שמשלבים בין כל מיני תחושות סותרות ובעיקר מראים את המורכבות של הסיטואציה הבעייתית הזו.עם כל השנאה והכעס בין הדמויות הראשיות,יש גם המון סליחה והשלמה.
ג'וקר- סרט לא עמוק במיוחד,אבל טורד מנוחה ועוצמתי מאוד. לא תמיד יוצא לנו לחשוב על איך אנשים שונים מאיתנו חווים את העולם,אבל 'ג'וקר' גורם לעשות חשבון נפש ולשאול עד כמה אנחנו תקועים בתחת של עצמנו. בנוסף, על אף שהוא הואשם בכך שהוא מעודד אלימות, הוא טורח להראות גם את כל הכאב והזעם שהאלימות הזאת נוצרת מהם וכלל לא מציג אותה באופן כיפי,בניגוד ל…אה,סרטים ממש בודדים אחרים.
'סיפורו של רחוב ביל'- בארי ג'נקינס מראה שוב כמה הוא במאי נהדר. כל שוט בסרט הזה מלא באהבה אינסופית לדמויות,שמלאות באהבה אחת לשניה.הסרט מראה יותר מכל עד כמה התמיכה הרגשית של אדם אחר יכולה למלא את הנפש,גם כשלפעמים נראה שהעולם עושה הכל כדי לייאש אותנו.אהבת אדם היא מבחינתי אחד התנאים החשובים ביותר לאמנות טובה,ולבארי ג'נקינס יש שפע ממנה
'פרזיטים'- היצירה המטורללת הזו לרגע לא מפסיקה להדהים ולהפתיע. סרט שעובד נפלא גם ברמה המיידית של הרפתקה מסעירה ואינטנסיבית,וגם ברמה המורכבת יותר של דיון במעשי הדמויות,ביחסי מעמדות ובגורל.סיקוונס הסיום פשוט אדיר.
סרטים ישנים שראיתי השנה,טופ 10:
10.'הגן של פינצי קונטיני'- סרט עצוב מאוד,על התמימות והיופי שחלפו,ועל איך התהליכים האלה יכולים להיות מחשלים ואיך אפשר להשלים איתם
9.'העבר'- צפיתי בו יומיים אחרי 'כולם יודעים' המאכזב,וזה רק הבהיר עד כמה פראהדי הוא קולנוען אדיר,כשהוא מצליח לבנות את הדמויות כמו שצריך ולהראות את המורכבות המוסרית של כל בחירה אנושית
8.'לפני הזריחה'- כמובן ששווה לצפות בכל הטרילוגיה,אבל לדעתי הסרט הזה הופך עמוק יותר כשבוחנים אותו בנפרד מהטרילוגיה.בניגוד לדברים אחרים שקראתי,אני חושב שזה סרט בוגר מאוד ולא תמים בכלל
7.'העגורים עפים'- יש כאן יותר מדי סצנות בלתי נשכחות מכדי שאדע על מה לכתוב. אבל הסרט מראה בצורה מרהיבה ומרגשת שגם מתוך הכאב הכי עמוק אפשר להתעלות.
6.'צא וראה'- הדוגמה הכי טובה לכך שסצנת סיום מוצלחת יכולה לשדרג סרט טוב ליצירת מופת.סצנת הסיום כאן היא אחד הרגעים הגדולים בתולדות הקולנוע,לא פחות,והיא מלאה בהומניות בכלל לא מובנת מאליה.
5.'הלילה העירום'- אחד החזקים של ברגמן שיצא לי לראות. השלמתי השנה גם את 'בושה' ולדעתי דווקא 'הלילה העירום' היה צריך להיקרא בשם הזה. סרט מטלטל ממש,שמעלה שאלות על ההתנהגות האנושית במצבים של תהום נפשי.
4. 'תנועה מוטעית'- באיזשהו מקום חוויית הצפייה ב'אליס בערים זכורה לי כעזה ולירית יותר,אבל דווקא תנועה מוטעית נחקק בי חזק יותר והשפיע עליי יותר,בעיקר בכל הקשור למקומה של כתיבה בחיים שלי.ונדרס במאי מדהים.
3.'התפוז המכני'- נחמד שסופסוף אני רואה סרט דל קובריק שאני יכול להיות שותף להתפעלות ממנו.פטיש בראש,שגורם לבחון מחדש את כל היחס לאמנות כיצירה שנובעת מנגיעה בקודש.
2.'לה דולצ'ה ויטה'- יצירת מופת,ממש פסיפס מורכב של החיים,עם כל המעברים הרגשיים,והפער לבין האבסורד הקיומי לבין תחושת השלמות המזוקקת שרגעים יפים יכולים לתת.
1.'החיים שאחרי'- סרט כל כך יפה ועמוק,שום דבר שאכתוב עליו לא יהיה מספיק.בכל זאת כתבתי משהו בדף הסרט, אפשר לקרוא שם
אתה רוצה להגיד לי
שדולצ'ה ויטה זה יצירת מופת והאירי מתחת לכל ביקורת?
בהחלט,זה מה שכתבתי
(ל"ת)
אני דווקא חושב בדיוק ההפך
אשמח לדעת למה הכוונה שהאירי הוא סרט תינוקי.
ולגבי לה דולצ'ה ויטה – אולי זה קשור לזה שהתרגום היה קצת חובבני אז לא לגמרי הבנתי כל דיאלוג, אבל בכל זאת אחד הסרטים היותר משעממים שראיתי. אבל בכל זאת לא פוסל, אולי בצפייה חוזרת עם תרגום נורמלי יותר אתחבר.
טוב,קודם כל
כתבתי תגובה בתחתית דף הביקורת.
אנסה להוסיף קצת על מה שכתוב שם: האירי הוא סרט שמציג שורה של דמויות מאוד לא מוסריות שעושים דברים לא מוסריים. לראות אנשים מגניבים ושנונים מפוצצים לאנשים אחרים את הראש זה משהו מאוד ילדותי בעיני. אין בזה שום דבר מלהיב. כיום מה שיעניין אותי בסיפור כזה הוא ניסיון להבין את הנפש של אנשים שעושים דברים כאלה.מה גרם להם להיכנס לזה מלכתחילה, ואיך הם מתמודדים עם זה, הן בחיים עם האנשים הקרובים להם והן מבחינה פסיכולוגית. בניכוי עשרים הדקות האחרונות(אליהן נגיע בהמשך), אני הרגשתי ש'האירי' לא עושה שמץ של ניסיון להתמודד עם הבעייתיות של המעשים שהוא מציג. כל האווירה שנוצרת בעזרת השפה הקולנועית- עריכה קצבית, מוזיקה נעימה, צבעים חמים, משחק זחוח- יצרו אצלי את הרושם שהסרט מנסה להזמין אותי לכייף עם הדמויות, מה שכאמור לא מעניין אותי, במקום לעשות ההפך: לנסות להכביד עליי בעזרת קונפליקטים רגשיים, כמו ייסורי מצפון של פרנק על היותו איש משפחה נעים ובמקביל רוצח סדרתי.
מה שמתסכל הוא שהעניין האחרון דווקא היה ברקע. הסרט רומז למערכת יחסים בעייתית שעלולה להיווצר בין פרנק והבת שלו, אבל כאילו שכח לפתח את זה אפילו ברמה הבסיסית ביותר.
אז מה שנשאר מהסרט הוא, כאמור, חבורת אנשים שנונים הורגים אנשים אחרים, בזמן שהם משחקים רע ומוחצן בצורה מוגזמת, ומדברים שיחות ארוכות שלא מובילות לשום מקום כשהן חוזרות על משפטים סתמיים ללא הפסקה. כל הסיבוכים שיש בסרט הם בירוקרטיה פוליטית משמימה, או ההתקטננויות המתישות של ג'ימי הופה על האנשים שמאחרים לו. וככל שהסרט מתארך יותר, העניין שלי הולך ופוחת, כי כל האירועים והדיאלוגים נוגעים רק לעניינים טכניים.
עשרים הדקות האחרונות הם הלב הפועם שהיה חסר לסרט לכל אורכו. יש בהם הסתכלות מפוכחת יותר ובוגרת יותר, אבל הן מגיעות בשלב שכבר איבדתי את הסרט לחלוטין. הן רק מדגישות עד כמה חסר ערך היה כל מה שראינו עד עכשיו. גם שם, ממש הכעיס אותי שמה שמפריע לפרנק הוא זה ששיקר לאשתו של הופה, אבל פחות מפריע לו שהרג כל כך הרבה אנשים. המשפט הקטן הזה חיסל כל שביב של חמלה שהיתה לי כלפי החרטה שלו, וגרם לי לתהות אם סקורסזה הבין את הסרט של עצמו.
כמובן, אשמח לשמוע את דעתך ההפוכה.
'לה דולצ'ה ויטה'(ספוילרים)- אני בהחלט לא מאשים אותך על כך שהשתעממת מהסרט. גם לי יוצא לעיתים קרובות להשתעמם מסרטים מהורהרים ואיטיים כאלה.
ארחיב קצת על מה שאהבתי: הדמות של מרצ'לו היא כזו שנעה ללא הפסקה בין משיכה ורתיעה מהדברים הנהנתניים בחיים שלו,שהם הדומי לבין משיכה ורתיעה מהדברים בעלי ערך רגשי אמיתי, שהם המיעוט. כעיתונאי, הוא תמיד נמצא בחיפוש אחרי הסנסציה הבאה. איזה משהו שיתן לו תחושת וואו מפוארת. אבל הסרט טורח להראות את כל האכזבות שהרגעים האלה טומנים. איך המרדפים שלו לכבוש כל פעם נשים אחרות מותיר אותו בתחושת ריקנות. או איך עיירה שלמה מתקבצת כדי לחזות בהתגלות אלוהית, כשבפועל מדובר במתיחה ילדותית.
כל הכשלונות הפנימיים הללו משקפים גם על חייו האישיים. היחסים שלו עם אשתו רעועים. מרוב עיסוק אנוכי בעבודה השטחית שלו הוא זנח את הקשר עם אביו המועד לפורענות.
בגלל התסכול הקיומי שמרצ'לו חש, שנובע מהאכזבות הקבועות שהנהנתנות יכולה למלא את נפשו, הוא מנסה לגלות מהי הדרך הנכונה לחיות חיים בעלי ערך. יש שני סיקוונסים נפלאים שבהם נראה שמרצ'לו חש חיבור רגשי עם מה שמייחד אותו כאדם, ואולי עלה על נתיב אנושי נכון יותר. אחד הוא הסיקוונס בביתו של חברו, שחי עם משפחתו ונראה שכלל לא מרגיש חוסר ביטחון לדבר על רגשות. מרצ'לו נראה כאילו הוא מקנא בחיים בעלי הערך והאמיתיים של חברו. השני הוא סיקוונס הבילוי הביתי עם אביו, שם נראה שמרצ'לו חש סלידה מהריקנות שאופפת את חייו, והשיח עם אביו מוציא ממנו רגשות אכפתיות ואחריות שהיו חסרים לו.
אך שני הרגעים היפים האלה מתפוצצים למרצ'לו בפרצוף, וגורמים לו לפחד לאבד משהו שוב.
חברו מתאבד. מרצ'לו שבור לא רק בגלל האובדן, אלא גם כי ההתאבדות של חברו מפריכה את הרעיון שהיה מאושר בחייו, ומטילה ספק בכך שאפשר בכלל למצוא דרך לחיות בשלווה.
בסוף הבילוי עם אביו, האב חוזר לסורו ומרצ'לו מבין שהרגשות הכנים שהוא חש יכולים להביא ליופי ולרווחה אבל גם לזעזוע.
סצנת המסיבה לקראת הסוף היא ממש חגיגה של חוסר משמעות. מרצ'לו בז לרעיון שיש דרך שראוי לחיות בה, ובגלל זה מחליט לפרוק את הריקנות שלו על אחרים, בצורה ילדותית בלי לחשוב על הכאב שהוא גורם להם.
את סצנת הסיום כמובן אפשר לקרוא בדרכים רבות. לדעתי היא מעידה על סוג של השלמה והתבגרות. אם לאורך כל הסרט האבסורד הקיומי של מרצ'לו התבטא בייאוש ודחק, ובסצינת המסיבה הוא התבטא באנרכיה, אז בסצנת הסיום נראה שמרצ'לו משלים עם כך שהוא לא מסוגל להתגבר על המשיכה שלו לחיים הזוהרים, אבל לפחות הפעם הוא עושה את זה ממקום של השלמה, שאולי תעניק לו בהמשך מעט יותר שלוות נפש
נראה לי שהמחלוקת העיקרית בינינו
היא עד כמה הסרט נהנה עם הדמויות שלו.לדעתי ממש כן,לדעתכם ממש לא.
הסבר אפשרי להבדל בינינו-לא צפיתי ב'החברה הטובים'(או כל סרט אחר של סקורסזה מלבד שאטר איילנד.מביך והכל,זה המצב),ולכן אני לא יכול לעשות השוואה לרמת הבגרות של הסרט,לעומת החברה הטובים. אני יכול לשפוט רק את מה שראיתי בהאירי ובעיניי זה היה מאוד ילדותי. ייתכן שבאופן יחסי הוא באמת הרבה יותר בוגר.אבל אם ככה,זה ממש לא גורם לי לרצות להשלים את החברה הטובים…
אוקיי, אבל הבעיה הזאת של "וואו איזה כיף להיות מאפיונר/פושע" קיימת כמעט בכל יצירה שעוסקת בעולם הפשע
בוודאי ביצירות שבהן הפושעים הם ה"טובים" (אושן 11 או כל סרט הייסט שבא לפניו או אחריו) אבל גם בסרטי מאפיה (זה יותר בולט ב"החברה הטובים" מאשר בסנדק או בסופרנוס, אבל גם בהם הוא קיים). אני חושב ש"האירי" דווקא בולט באפרוריות היחסית של התיאור של העולם הזה, שדווקא היא זאת שגרמה לאנשים להתלונן עליו (אני מבין למה הוא נתפס כמשעמם בעיני הרבה חובבי סרטי מאפיה. אתה יכול להצביע על יצירות שלא חוטאות בזה (ולתאר אפרוריות בלי ליצור סרט אפרורי לחלוטין זה לא פשוט בכלל).
כאמור, אם 'האירי' הוא אפרורי יחסית
לסרטי מאפיה אחרים,אז אני ממש לא מעוניין לראות את הסרטים שאינם אפרוריים.סביר להניח שאשנא אותם עוד יותר.
'הסנדק' הוא סרט שבעיני לא חוטא בזה. כל הסגנון שלו הרבה יותר כבד ומהורהר. הוא אמנם לוקה קצת בכך שהוא מציג את אנשי המאפיה כאנשי כבוד ולא מספיק מבקר אותם על כך שהם אנשי מאפיה, אבל כבר בהתחלה יוצר גדר בין מייקל ובין המשפחה שלו. מייקל נכנס לעניינים המלוכלכים כמעט בעל כרחו, ובכל זאת הסרט לא מפסיק לבקר אותו על מעשיו, ולהראות את הבדידות שלו(אלמנט שרק גובר בסרט השני.)
אבל בתכלס,נעימת הנושא של 'הסנדק' מספיקה בפני עצמה כדי להמחיש את ההבדל בטון ובתימות של שני הסרטים
הסנדק הכי חוטא בזה בעולם, בעיניי
(ל"ת)
מה שכן אפשר להגיד לטובת הסנדק (ועוד יותר הסופרנוס)
שהם יותר טובים בלהציג את המחיר המשפחתי של חיי הפשע, ולתת באופן כללי למשפחה ולעולם הלא "מקצועי" של הפושעים מקום אמיתי. סקורסזה נופל שוב ושוב למעגל של "גבר פוגש אישה, גבר נכנס לפשע, גבר הורס את מערכת היחסים ולעיתים קרובות גם אלים כלפי האישה". אבל הנשים שלו לרוב כל כך דהויות, שזה לרוב החלק הכי פחות מעניין של הסרט (ובעיני ממש פוגע בסרט, כשהוא מנסה לתת לו משקל משמעותי ודי נכשל כמו ב"קזינו").
החמישיה שלי
הנוקמים
ג'וקר
פרזיטים
פורד נגד פרארי
האירי
כמעט נכנסו: היו זמנים בהוליווד, רצח כתוב היטב, המגדלור
עוד סרטים שאהבתי: עלייתו של סקייווקר (ברצינות), צעצוע של סיפור, קוראים לי דולמייט, סיפור נישואין, אל קמינו, ספיידרמן
סרטים שאני כועס על עצמי שלא ראיתי: חורשות את הלילה, המוסד, אנחנו, שהאזאם, כאב ותהילה, עיר יתומה
הופעות השנה
רוברט דאוני ג'וניור באנדגיים – לא בהכרח ההופעה הכי גדולה שלו בתור איירון מן, אבל הוא ברא בסדרת הסרטים הזאת את הגיבור הקולנועי האהוב עליי, ומגיעות לו כל המחמאות שבעולם. הייתי נותן לו אוסקר אם לא ההופעה הבאה.
חואקין פיניקס בג'וקר – אנשים שמבינים יותר ממני כבר הרחיבו עליו מספיק. רק אגיד שמבחינתי זאת הופעת העשור.
ווילם דפו בהמגדלור – פשוט תענוג. כל שנייה שלו על המסך מרתקת. כשהוא רוצה להצחיק הוא מצחיק, כשהוא רוצה לאיים הוא מאיים. היה לו מונולוג שלם בסרט שבו הוא לא מצמץ בכלל, בדקתי. ואיזה מבטא כיפי.
כמעט נכנסו – בראד וליאו בהיו זמנים, אדי מרפי, ג'ו פשי, כריסטיאן בייל, אדם דרייבר בסיפור נישואין, וכולם מפרזיטים (בעיקר הבעל של העוזרת הקודמת. ג'יזס, זה היה קריפי.)
איזה כיף
כל שנה מחדש אני מחכה לטופס הזה, נהנה לסדר בראש את הסרטים שראיתי (מסתבר שראיתי יותר ממה שחשבתי, אבל עדיין פחות ממה שהייתי רוצה) ולחשוב על ההופעות של השחקנים המועדפים עלי.
באותה נימה, אפשר להוסיף לטופס את פרס הדג המלוח להופעה הגרועה של השנה עבור פיסת הקרטון ששיחקה את ג'פאר ב"אלאדין"?
וואו, שנה מעניינת עבורי!
מצד אחד, לא ראיתי הרבה סרטים בכלל השנה. 27 סרטים סך הכל, אפילו לא הגעתי ל30. עבורי, זה הזוי – היו פה סקרי סוף שנה שהגעתי בהם ל60-70 סרטים. אני מניח שמגמת נטפליקס לכדה גם אותי, כי ראיתי המון דרך השירות: גם ריווטצ'ים לקלאסיקות אהובות וגם כל מיני סרטים שפספסתי בשנים קודמות.
מבחינת בלוקבאסטרים הוליוודיים, בניגוד להרבה אחרים, אהבתי את רוב מה שקיבלנו. אקורדי הסיום הגדולים לפרנצ'ייזים מוכרים (אנדגיים, עליית סקייווקר) היו מצוינים לדעתי והביאו בדיוק מה שרציתי לקבל מהם;
סרטים שמאוד ציפיתי להם כמו "הבלש פיקאצ'ו", "ג'ון וויק 3", "ספיידרמן רחוק מהבית" ו"ג'וקר" הצליחו לעמוד בציפיות שלי ולהביא חוויות מהנות ונהדרות, כל אחד בדרכו;
ומצאתי כמה הפתעות נהדרות שממש לא ראיתי מגיעות כמו "פרזיטים" ו"רצח כתוב היטב", שאפילו נכנסו לחמישייה שלי השנה על חשבון סרטים אחרים אליהם דווקא ציפיתי מאוד.
אז סך הכל, שנה מאוזנת מבחינת חוויות קולנועיות, עם איכות שמפצה על הדלות בכמות.
החמישייה המלאה שלי היא:
5. "רצח כתוב היטב" – ידעתי שהוא יקבל כניסה מיידית לחמישייה ברגע שראיתי אותו. היו סרטים אחרים שאולי נהניתי מהם יותר כמעריץ השנה, אבל הסרט הזה ספציפית תפס אותי לא מוכן מבחינת האיכות שלו. אני מאוד אוהב את סרטיו של ריאן ג'ונסון אז ידעתי שהסרט יתחבב עליי ככל הנראה – אבל נכנסתי אליו כמעט על עיוור, עם מעט מאוד מידע על הנרטיב או סגנון הסרט, ורק הרווחתי מזה.
אני *מאוד* אוהב תעלומות בילוש, וזו אחת פחות קונבנציונלית שגם אם לא תמיד הפתיעה אותי, הצליחה לשמור אותי על קצה הכיסא עם בימוי משובח, תסריט מבדר והרבה סטייל וחשיבה יצירתית, ביחד עם קאסט מרשים שהשתמש במה שניתן לו בצורה מיטבית.
משמח אותי לראות שהסרט מצליח גם בקופות, כי הוא ראוי לכל תשומת הלב הזאת.
4. "פרזיטים" – הסרט הזה הגיע משום מקום עבורי. לא ציפיתי לו, לא ידעתי שהוא יצא בכלל – נכנסתי לקולנוע רק כי התקציר נשמע מעניין. ראיתי בעבר מספר סרטים של בונג ג'ון הו, אבל אף פעם לא קישרתי שהוא האחראי לכולם, ומבט קצר על הפילמוגרפיה שלו גרם לי להבין בדיעבד כמה הגיוני שהסרט החדש שלו התמקם בנוחות גבוה ברשימת הסרטים האהובים עליי השנה.
זה סרט שעדיף לדעת כמה שפחות כשנכנסים אליו, וכל אספקט בו היה כמעט מושלם. אמנם הסרטים האחרים ברשימה עקפו אותו מפאת יחסי אליהם כמעריץ, אבל חשוב לי להדגיש ש"פרזיטים" הוא כנראה הסרט המוצלח ביותר מבחינה אובייקטיבית שנכנס לרשימה הזאת. צפיית חובה.
3. "ספיידרמן: השיבה הביתה" – אני עד עכשיו לא בטוח אם התלהבו ממנו או לא התלהבו ממנו, אבל אני הייתי חסיד מאוד גדול של סרט הספיידרמן הראשון שמארוול עשו ושל טום הולנד כפיטר פארקר. בכלל, עם ספיידרוורס והמשחק לPS4, זו תקופה נהדרת להיות מעריץ של איש העכביש. ולא יכולתי לבקש יותר טוב מהשיבה הביתה, שהביא למסך, סוף כל פאקינג סוף, את הנבל האהוב עליי של ספיידרמן, מיסטריו. ג'ייק ג'ילנהול עשה עבודה נפלאה, והסרט הצליח לעבור את הציפיות שלי מכל הבחינות, כולל בהבאת אחת מסצנות הטריפ הטובות ביותר שראיתי בקולנוע הקומיקס, ואדטפציה מושלמת לחומרי המקור מהם שואב הסרט השראה.
עבור מעריץ אדוק כמוני, זו הייתה מתנה גדולה. וזה סרט מוצלח בכל מקרה, כמובן, גם אם הוא לא הביא אותי למחוזות ההייפ של שני הסרטים שלפניו ברשימה.
2. "עליית סקייווקר" – אוקיי, על הסרט הזה אני יכול להעיד בוודאות שאני כנראה במיעוט מבחינת האהבה שלי אליו, אבל לא ממש אכפת לי. מאז שטרילוגיית הסיקוולים הזאת התחילה אני נמצא במלחמה מתמדת עם מעריצים יותר ציניקנים ממני, וזה לגמרי בסדר לא לאהוב את הסרטים ממגוון סיבות שונות; אבל הדיונים שהיו על כל הטרילוגייה הזו היו באמת רעילים. למזלי, אני לא ממש מתעסק בדעת הקהל, וכיף יותר להתנהג כאילו הסרט נועד עבורי, ועבורי בלבד. וככזה, הוא עושה את מה שקיוויתי שיעשה כמו שצריך, בהיותו מכתב אהבה לפרנצ'ייז ולמעריצים שלה.
בין אם זה הגרנדיוזיות של האפקטים והעלילה, האקשן הפופקורני המהנה או הפאנסרביס שמציץ מכל פינה – זה היה כיף גדול עבורי לשבת בקולנוע ולחוות את כל זה.
אני בטוח שהדיונים על הטרילוגיה הזו עוד ימשיכו הרבה אחרי הסרט הזה, אבל אני אישית מאוד מרוצה ממה שקיבלתי מדיסני. אמנם זה לא תמיד מגיע לגבהים של הטרילוגיה המקורית, ואין ספק ש"אחרוני הג'דיי" של ג'ונסון הוא הסרט המשובח יותר מהטרילוגיה הזאת, אבל גם "עליית סקייווקר" הצליח לספק אותי, ועל כך הוא בקלות מתמקם בחמישייה שלי.
1. "הנוקמים: סוף המשחק" – אה, כן. זה מקום ראשון, אין ספק. לא חושב שהייתה לי בחיי הקרנה נהדרת כמו האחת שקיבלתי בבכורה של אנדגיים, שכללה בתוכה גם את אינפיניטי וור כמנה ראשונה מקדימה. הסרט הזה הולך אול אאוט ונותן למעריצים כמוני את כל מה שהם רצו לקבל והרבה יותר, ועדיין זכר לכבד את הקהל ונתן לעוצמת הסיום של הסרט הקודם לשקוע בחצי השעה הראשונה. ישבתי בקולנוע מהופנט, מריע וצוהל (במידה, כדי לא להפריע לאחרים יותר מדי) ביחד עם כל הקהל ופשוט נהנה כמו שלא נהניתי כבר הרבה זמן.
זה לא הסרט הכי איכותי שיצא השנה, ובהחלט יכול להיות שאזכור את אינפיניטי וור כמהודק ומוצלח יותר ממנו באספקטים הטכניים, אבל מבחינת הנשמה שהוא הביא וההתלהבות שחוויתי בקולנוע, אין סרט אחר שאני יכול לשים במקום ראשון. אני יודע שזה סרט קומיקס, וזו אולי בחירה קונטרוברסלית כשיצאו כל כך הרבה סרטים אחרים מוצלחים השנה, אבל אני לא יכול להתכחש לרגשות שלי. אני מודה למארוול, לקווין פייגי ולכל הקאסט על החוויה הבלתי נשכחת הזאת.
בשורה התחתונה, זו שנה עם הצלחות נהדרות. אולי לא ראיתי יותר מדי סרטים, אבל נהניתי מאוד ממה שכן תפסתי בקולנוע, והסרטים בחמישייה הם כאלה שאזכור בוודאות גם בשנים הבאות. אני מרוצה מכך שהחמישייה כן מגוונת, וכוללת שני סרטים מקוריים ושלושה סרטי פרנצ'ייז שידעתי מראש שכנראה יצליחו להיכנס אליה. חמישייה שבאמת מאחדת בין הגיקיות שלי והאהבה לסרטי הקומיקס, שאיכשהו עוד לא נמאס לי מהם, לבין סרטים מקוריים מוצלחים ומעניינים שמדגישים עבורי מדוע אני כל כך אוהב קולנוע.
ראויים לציון גם סרטים שלא הרחבתי עליהם אבל ציינתי מקודם, וגם כאלה שלא הזכרתי עד כה:
"אנחנו" של ג'ורדן פיל לא הרשים אותי כמו "תברח", אבל סיפק הצצה נוספת למוח הקודח של הבמאי החדש הזה ולמחוזות שהוא יכול לקחת אותנו אליהם בז'אנר האימה; גם אם הסרטים האלה יותר מרתקים מאשר מפחידים.
"ג'ון וויק 3" היה עוד פרק רווי אקשן מהפרנצ'ייז הזה, וקיאנו ריבס מצליח לככב כאמן אקשן אמיתי. אני פחות ופחות מתלהב מהעלילה שהסרטים מביאים איתם, אבל פיתוח העולם בהחלט מוצלח וכוריאוגרפיית האקשן היא מהמאגניבות ויצירתיות שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות. !Keep 'em coming
"ג'וקר" הביא הופעה עוצמתית של חואקין פיניקס (שבקלות נכנסת להופעות השנה שלי) עם סרט קומיקס שלא ציפיתי ליהנות ממנו כמו שנהניתי, והצליח להביא עומק חדש לדמות שכבר חשבתי שלא ינסו לעבד שוב בקולנוע. סרט נהדר שמשתפר בצפייה שנייה, וראוי לאהדה שהוא מקבל, גם אם לא התלהבתי ממנו עד כדי כך כמו אחרים.
"המוסד" זו הקומדיה הטובה ביותר שראיתי השנה, נקודה. סרט מבריק מהפינה הישראלית הקטנה שלנו שעושה את ז'אנר הפארודיה הזה בצורה הכי מצחיקה שראיתי כבר שנים, ועומד על במה אחת עם הקלאסיקות של צוקר. אני עדיין לא בדיוק מבין איך הם הצליחו לעשות את זה, גם אחרי ששמעתי את אלון גור אריה מדבר על תהליך העשייה כמה וכמה פעמים. מדהים אותי כל פעם מחדש שהדבר הזה קרה בארץ, ואני כל כך שמח שזה עבד.
"זומבילנד – ירייה כפולה" זו הקומדיה השנייה הכי טובה שראיתי, וסיקוול חביב שהצליח להחזיר אותי לנוסטלגיה של הנעורים. אני עדיין לא מאמין כמה זמן עבר מאז שהסרט המקורי יצא, והקאסט גרם לסרט להרגיש כאילו העשור הזה לא עבר כלל. כולם עשו עבודה נהדרת, התסריט משעשע והתוספות שהם הביאו מוצלחות. לא הייתי אומר שזה איזה הישג כביר בנוף הקולנוע השנה, אבל אני אישית מאוד נהניתי ממנו ואני מברך את כל מי שהיה שותף לפרויקט התשוקה הזה על כך שהוציאו את זה לפועל בכל זאת, גם אם זה לא פופולארי כמו המקורי.
"פוקימון – הבלש פיקאצ'ו" היה חוויה מתוקה ונהדרת בתור מעריץ פוקימון גדול. לא חשבתי שהסרט יהיה באמת טוב, אבל איכשהו הוא היה באמת טוב. באמת באמת טוב. המודלים של הפוקימונים היו נפלאים ועשו חסד עם החיות החמודות אך האכזריות האלה, הנרטיב לא זלזל בצופים יותר מדי וכן ניסה לתת היגיון לכל מה שמתרחש, וההופעה של ריינולדס הייתה חביבה ומלאת לב בלי לעשות צחוק מכל העניין. התנהגתי כמו ילד קטן באולם הקולנוע, וזה בערך מה שאני מחפש בסרט כזה. כמובן שיש לו הרבה בעיות, אבל הוא מאוד חביב.
"רוקטמן" כולל בתוכו הופעה מרהיבה של טארון אגרטון בתור אלטון ג'ון, והרבה שירים אייקוניים בפסקול. אני עדיין לא בטוח אם אני אוהב אותו יותר או פחות מ"רפסודיה בוהמית", אבל אני כן חושב שהוא מצליח לתת קצת גיוון בז'אנר הדוקומנטרי-כמעט החדש הזה שתוקף אותנו, והוא ה"בערך מחזמר" הכי טוב שראיתי השנה, אז זה גם הישג. אה, וההופעה של אגרטון באמת נהדרת.
ובגלל שהייתי אופטימי קצת יותר מדי, עם כמה שאני לא אוהב להיות שלילי, אדבר בקצרה על כמה אכזבות –
סרטי הקומיקס הפחות מוצלחים השנה, "אקוומן", "קפטן מארוול", "שאזאם" לא ממש רעים, אבל עדיין לא מצאתי איזה דחף לתת להם צפייה חוזרת, ואני מרגיש שזה אומר מספיק על איכותם.
מסרטי האנימציה השנה, "צעצוע של סיפור 4" מאוד ריגש אותי, אבל אני לא בטוח אם הוא התעלה על קודמיו; "מלך האריות" לא באמת אנימציה ולא באמת מוצלח;
"סרט לגו 2" היה כל מה שסיקוול צריך להיות, אבל לא עשה הרבה רושם מעבר לשיפור קטן על המקור;
"אלאדין" היה תוספת חביבה למקור והראה שוויל סמית' עדיין יכול לשחק טוב, אבל אני לא יכול להגיד בוודאות שלא הייתי מעדיף לראות את המקור שוב במקום שידור חוזר של הרימייק הזה;
ו"הדרקון הראשון שלי – העולם הנסתר" היה אקורד סיום מקסים לטרילוגיה שהראה שגם אם לא מדובר בסרטים שוברי קופות או חדשניים במיוחד, אם יש הרבה לב והרבה דרקונים זה מספיק לפעמים.
מבחינת האכזבות הכי גדולות, אין ספק ש"מיסטר גלאס" הוא הגדולה מכולן. סרט שמאוד ציפיתי לו, שמאחד את שני הסרטים האהובים עליי של שאמאלאן (עם כמה שזאת מחמאה… למרות ש"בלתי שביר" כן מוצלח יחסית לסרטיו האחרים) הצליח לאכזב אותי בצורה שלא הרבה סרטים אחרים הצליחו. כשאני מתווכח על סרטי סטאר וורס למשל ומנסה להבין איך מרגישים המעריצים המאוכזבים שמולי, מספיק לי להיזכר בהרגשה שלי אחרי הבכורה של "מיסטר גלאס" כדי להבין בדיוק איך הם מרגישים.
סרט שמזלזל במורשת ש"בלתי שביר" השאיר, מבזבז את הכישרון הפנומנלי של מקאבוי ומבלגן את האהבה שלי לשני סרטים שבלי החיבור הזה היו מצליחים לעמוד בפני עצמם. אכזבה מתסכלת.
"גברים בשחור אינטרנשיונל" היה אכזבה צפויה, אבל עדיין מעציבה, והריבוט ל"הלבוי" הוא סרט שאני באמת מתפלא שהצלחתי להישאר עבורו בקולנוע עד הסוף, אבל להגנתו אני יכול להגיד שכן נהניתי לצחוק עליו בקולנוע עם חבר, אז אלה נקודות בונוס ש"מיסטר גלאס" לא יכול לקבל.
יצטרף אליהם גם "משחקים באש" שאני בטוח שאף אחד חוץ ממני לא ראה, והיה סרט נוראי ומועמד בכיר לאכזבת השנה אלמלא ההנאה הצרופה מהדרך המרהיבה שבה תאונת הרכבת הזאת מתרחשת. היה תענוג לצפות בו באולם ריק עם חברים.
עוד אכזבות קטנות הם "אליטה – מלאך קרב" שהיה ככה ככה אבל לא עמד בציפיות שהיו לי ממנו, "היו זמנים בהוליווד" שדווקא כן נהניתי ממנו בבכורה אבל בדיעבד התמקם בתחתית רשימת טרנטינו שלי לצערי, ו"זה: חלק 2" שחרבן על כל הפוטנציאל שהסרט הראשון הביא לו, בנוסף לקאסט נהדר שמתבזבז במיוחד. חבל.
אסיים עם הופעות השנה:
חואקין פיניקס, "ג'וקר"
טארון אגרטון, "רוקטמן"
דניאל קרייג, "רצח כתוב היטב" (המבטא הגרוע הזה היה תענוג)
סך הכל שנה מאוזנת, עם הצלחות וכישלונות. נהניתי ללכת לקולנוע השנה כשכן הלכתי, ורוב החוויות היו מהנות גם אם לא תמיד מוצלחות. מקווה שאצליח למצוא את המוטיבציה לראות הרבה יותר סרטים בשנה הבאה, כי היא כן נראית פי 2 יותר מעניינת!
אני רוצה להודות מאוד לכל צוות האתר על כתבות נהדרות, פינות משעשעות ובכלל הפעלת האתר, כי אני לא יודע עד כמה הייתי מתעמק בקולנוע השנה אם לא היה לי את האתר הזה. תודה לכם!
מודה שאני לא בטוח למה שמתי את "אלאדין" בקטגוריית סרטי האנימציה, אבל זה מאוד משעשע אותי בכל מקרה
(ל"ת)
שים לב שספיידמרן 2 נקרא רחוק מהבית ולא השיבה הביתה
(ל"ת)
אוי, צודק לחלוטין. אופס.
ספיידמרן 2 בהחלט ראוי לכבוד גדול יותר (;
הרבה בחירות קשות
אבל די לדבר על הפוליטיקה בישראל (סטגדיש).
סליחה.
הממ, טוב. אם לא טעיתי בספירה, ראיתי 37 סרטים מתוך הרשימה (יש יותר סדרות טלוויזיה של 2019 שראיתי ב-2019 מאשר סרטים. אני עצוב) וזו החמישייה:
– ג'וקר.
– פרזיטים.
– היו זמנים בהוליווד.
– הזמיר
– המגדלור
(לא ראיתי עדיין עדיין את "רצח כתוב היטב", אבל תחושת הבטן שלי שהוא היה נכנס לחמישייה)
הופעות:
– אדם דרייבר ב-"סיפור נישואים" (בסצנה מסויימת הוא פשוט שבר לי את הלב).
– אשלינג פרנצ'וזי ב-"הזמיר.
– ווילם דפו ב-"המגדלור" (רוברט פטינסון נהדר גם, אבל ווילם דפו דופק פה חתיכת הופעה).
כמעט נכנסו אבל ראויים לאזכור:
אהרון פול (אל קמינו), חואקין פיניקס (ג'וקר), אוליביה קולמן (המועדפת), ג'ו פשי (האירי), ג'ונתן פרייס (האפיפיורים), בראד פיט (על 'הוליווד', לא 'אד אסטרה') ולוקאס הדג'ס (בן חזר הביתה).
היה כיף, תודה על עוד שנה נהדרת ב-"עין הדג"!
טוב, השלמתי גם את "רצח כתוב היטב"
בהחלט אחד הסרטים הטובים של השנה, אבל לא נראה לי אשנה מהחמישייה שלי.
שנה חלשה לדעתי
זו השנה הראשונה שבה לא הצלחתי להביא את עצמי להרכיב חמישייה. ה4 שכן נכנסו הם,
4. פרזיטים – מעט אוברייטד אבל עדיין מאוד מיוחד ומבויים מדהים.
3. המועדפת – תסריט שנון ושחקניות אדירות.
2. רצח כתוב היטב – בידור טהור, פתרון סופר מספק לתעלומה, סרט שהוא מלאכת מחשבת.
1. היו זמנים בהוליווד – באתי בראש פתוח וציפיות נמוכות אחרי שכבר שמעתי לא מעט קטילות, ואחרי שלא נהניתי מסרט של טרנטינו בערך מאז קיל ביל. ונהניתי בטירוף. אמנות.
עוד מישהו שם את יסטרדיי בחמישיה שלו או שזה רק אני?
קיבלתי תחושה שרוב העולם לא אהב את הסרט הזה, אבל אני חושב שהוא מושלם. גם שמתי את הימש פאטל באחד משלושת השחקנים.
האמת שהחמישיה שלי השנה זה רק ארבעה סרטים שבאמת הגיע להם להיות בטופ שבטופ מבחינתי – ג'וקר, אנדגיים, יסטרדיי, והקרב על מידווי. היה לי התלבטות לגבי כמה סרטים אחרים (פרזיטים למשל), אבל על אף שאהבתי סרטים אחרים, הם לא "עשו לי" את זה כמו הארבעה האלה.
שנה נפלאה.
ולמרות שהיו לא מעט סרטים טובים, היה לי מאד קל להחליט על חמישיית סרטים, ושלישיית הופעות.
סרטים:
המגדלור
ג'וקר
כאב ותהילה
רצח כתוב היטב
אמנות ההגנה העצמית
הופעות:
רוברט פטינסון, המגדלור
אנטוניו בנדרס, כאב ותהילה
אנה דה ארמס, רצח כתוב היטב
החמישייה שלי
5. סיפורו של רחוב ביל
4. גוקר
3. פרזיטים
2. האירי
1. סיפור נישואים
כמעט נכנס היו זמנים בהוליווד.
כמעט נכנסו אבל לא נכנסו לסקר, הפרידה והאיש השחור האחרון סן פרנסיסקו.
עוד סרטים שאהבתי הנוקמים סוף המשחק, אנחנו, צעצוע של סיפור 4, האפיפיורים.
לא הבנתי ממה כולם מתלהבים: חורשות את הלילה.
הופעות:
3. לופיטה ניונגו- אנחנו
2. סקרלט גוהנסון- סיפור נישואים
1. חואקין פיניקס- גוקר. היה צריך לזכות על המאסטר כנראה יזכה על זה.
עוד הופעות מעולות- בראד פיט וליאו בהיו זמנים, קנג הו סונג בפרזיטים, אל פאצינו, האירי, אקוופינה, הפרידה.
שנה לא משהו בכלל
מתוך 71 סרטים שראיתי ברשימה, רק 17 מסומנים בירוק. נקווה שהעשור החדש יתחיל ברגל יותר טובה.
עשרת סרטי השנה שלי:
10. "משחק ילדים" – הפרק הכי טוב של "מראה שחורה" שיצא השנה, וקומדיית אימה מוצלחת שכוללת גם את ציטוט השנה שלי ("זה בשביל טופאק").
9. "המקרה השערורייתי של פסטיבל פייר" – סיפור מדהים שהוא ההגדרה של "קלאסטרפאק".
8. "מה הסיכוי?" – קומדיה נהדרת שהזכירה לי כמה התגעגעתי לסת' רוגן.
7. "פריזיטים" – לא התלהבתי ממנו באותה רמה כמו כולם, אבל עדיין סרט טוב מאוד.
6. "הפרידה" – סרט שיגרום לכם לרצות להתקשר לסבתא ברגע שהוא יגמר. אגרוף ללב.
5. "הנוקמים: סוף המשחק" – אירוע קולנועי לכל דבר. למרות שה-MCU עוד ימשיך, ספק אם נראה עוד סאגה מאסיבית כזאת שבייסיקלי הייתה סדרת טלוויזיה סופר-יקרה שהוקרנה בקולנוע. ואיזה סיום היה לה.
4. "חורשות את הלילה" – הסרט הכי Wholesome של השנה ומסרטי התיכון הטובים לא רק של העשור, אלא אי פעם.
3. "הזמיר" – סרט קשה, ברוטלי ואלים שכאילו עושה דווקא שהוא מתרחש על רקע הנופים המדהימים של טנזניה. אשלינג פרנצ'וזי ובייקאלי גנאמבר מופלאים. ג'ניפר קנט הביאה בעשור הזה שני סרטים פנטסטיים ואם נעשה עכשיו עוד תמונה קבוצתית של "הבמאי שהכי מחכים לסרט הבא שלו" אני בוחר בה שוב בלי למצמץ.
2. "רצח כתוב היטב" – כמו שאומר הטריילר, A whodunnit like no one has ever dunnit. במאי ותסריטאי מבריק + אנסמבל מופתי + עבודת הצילום הטובה של השנה.
סרט השנה בקרוב בפוסט אחר + הרחבה. בינתיים בעמוד פייסבוק שלי חילקתי כל מיני פרסים ותארים.
18 סרטים השנה
שזה קצת יותר משנה שעברה, ואני מניח שאני אשלים חלק מהם בחודשיים הקרובים.
מבחינתי זו הייתה השנה שבה סוף סוף זכיתי לראות סרטים טובים מאוד (האירי, סיפור נישואים, קוראים לי דולומייט) במסך הביתי דרך נטפליקס, וזה היה חידוש מרענן מאוד.
החמישיה שלי:
5 – ג'ון וויק פראבלום – כן, לעתים (ובעיקר לקראת הסוף) הוא היה ממש מגוחך אבל וואו איזה כוריאוגרפיה מדהימה של קרבות עם אחד מקרבות הירי הטובים שראיתי בחיי ואחת הסצנות המצחיקות עם השימוש היותר יצירתי שראיתי בסכינים. אהבתי מאוד, קיוויתי שזו תהיה סופה של טרילוגיה אבל נראה שאנחנו בדרך לפחות לעוד סרט אחד, נקווה שישמור על הסטנדרט.
4 – ג'וקר – את הסרט ראיתי בארה"ב בקולנוע הכי טוב שהייתי בחיי, ובכל זאת לא יצאתי ממנו בהרגשה של יצירת מופת. עם זאת, משחק מעולה, ביקורת חברתית וההפיכה של הג'וקר לקראת הסוף למשהו שבאמת ובתמים מעורר אימה, ולא בהכרח בכלל מה שהוא עושה אלא הדרך שבה הוא הגיע לשם, הכניסה אותו לחמישייה מבחינתי
3 – סיפור נישואים – הסרט הזה הוא אחד הדברים הכי עצובים שראיתי מזה הרבה זמן, משחק מופלא, דמויות שכל כך קל להזדהות אתן וסיפור שבבסיס שלו באמת יכול לקרות לכל אחד, הלכתי כמה ימים אחרי הסרט עם לב שבור, כאילו הסיפור קרה לי. (נ.ב. לא זוכר שראיתי אי פעם סרט שבוכים בו כל כך הרבה)
2 – פרזיטים – לסרט הזה מגיעים כל השבחים שהוא קיבל. מפתיע, מותח, מעורר מחשבה, עם ביקורת חברתית נוקבת שנזרקת עלייך בכזו אמנותיות מופלאה , עם כמה סצנות פשוט מדהימות. סרט מעולה שגרם לי לחזור ולסקור את רוב הפילמוגרפיה של הבמאי ולהכריז שמדובר בהחלט בסרט הכי טוב שלו ואיזה כיף שהוא זכה להפצת מיינסטרים בארץ
1 – הנוקמים: סוף המשחק – כן, הסרט הזה הוא לא יצירת מופת אבל אני מאלה שאחד הדברים שהכי חשובים להם ביצירה, סרט ספר או אפילו מוזיקה זה הסוף, ובחיי שהאחים רוסו עשו כאן את הבלתי אפשרי. הסרט הזה היה כל מה שציפיתי ואז עוד ועוד ועוד, איזה שילוב מופלא בין סקירה של כל מה שהיה, הומור ועצב, קרבות אפיים ממש, ופרידה מדמויות ראשיות ומהסאגה בכלל. הסרט הזה הוא הוכחה שכשרוצים באמת אפשר לעשות דברים אפיים, אגדיים ממש, במדיום הזה שנקרא קולנוע, ועל זה הסרט זוכה מבחינתי בסרט השנה.
עוד סרטים שאהבתי האירי, קוראים לי דולומייט, מה הסיכוי, רצח כתוב היטב
הפתעות השנה מרדף קר, שהוא אחת הקומדיות השחורות הטובות שיצא לי לראות ומי שעומד מאחורי, קומדיית אימה מעולה .
הופעות:
אדם דרייבר – סיפור נישואין (קללל)
אל פאצ'ינו – האירי (הדמות היותר מעניינת מבין שלוש הראשיות)
חואקין פיניקס – ג'וקר
גם השנה צפיתי רק בשמונה
מתוך הטופס; חוץ מאלה אני מצליח להיזכר רק בסרטי האנימציה של DC (מדורגים מהרע לטוב: לגו באטמן משפחה זה משנה, באטמן האש, כוח הטיטאנים מול הטיטאנים הצעירים, וונדרוומן קשרי דם, באטמן נגד צבי הנינג'ה, שלטון הסופרמן):![!דיסני!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/studio_disney.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/studio_disney.gif" alt="" width="" height="" />)
מספר את אותה עלילה כמו הטריילר של "לשבור את הקסם: מלכת השלג", ועדיין הטריילר ההוא עושה את זה יותר טוב (את הסרט של מלכת השלג 4 לא ראיתי…). כל השאר דווקא טוב מאוד.
1) אליטה מלאקרב – אקשן טהור, אהבתי. והופעה מוצלחת של כריסטוף וולץ בתור ד"ר עידו.
2) ציפורים כועסות: שיר של אש וקרח – זה שהוא יותר טוב מהראשון לא הופך אותו לסרט טוב באמת, אבל הוא קרוב.
3) נוקמים סופסוף סוף – החלק הראשון מספר סיפור מעניין על אנשים שמתמודדים עם טראומה שאחרי אסון, החלק השני הוא קשקוש מקוואנטום הקשקושים, החלק השלישי הוא הסיבה לקיומו של הז'אנר: אנשים ויצורים אחרים שהולכים מכות במגוון דרכים יצירתיות ולא מציאותיות בעליל. והופעה גרועה במיוחד של רד"ג (אם אתה מחזיק את החפץ שפני הCGI של ג'וש ברולין ומארק רופאלו התייסרו וכאבו בשבילו, תראה טיפה של מאמץ ואל תעשה את הפרצוף הבכייני הזה!)
4) פרוזן 2 – זה מדאיג ומביך שסרט של לא פחות מ
5) מיסטר לינק – ירידה בדרגה מקובו אבל הוא עדיין הטוב ביותר מכל הרשימה פה. ויו ג'קמן בתור מה-שמו.
6) פיקצ'ו הבלש – הומור "דדפול לילדים" וטיפה אקשן, לא ציפיתי ליותר אבל קיבלתי גם עלילה בלשית חצי-אפויה, אז אני אמור להיות מבסוט, לא?
7) מפלצת של קסם – סין מעבר לדמיון הסרט; אם ראית את הטריילר ראית כל דבר ששווה צפיה בסרט הזה (חוץ מזה שגיליתי בקרדיטים ש"Whoomp! There It Is" זה שיר אמיתי ששילמו עליו תמלוגים בשביל חצי שניה של בדיחת קרש. אני נדהמתי.) וכל השאר מיותר לחלוטין.
8) קפטן מארוול אבל לא הזה של מארוול אע"פ שהוא מרגיש יותר מארוול מ(מה שראיתי בהנוקמים מ)קפטן מארוול של מארוול – פרדי (נו, מי שמשחק את פרדי) מוצלח, כל שאר הסרט גם. מחכה להמשך בשבילו, גם בשביל כל השאר.
ב"החמישיה שלי" סימנתי רק את מיסטר לינק, הודות למי שעיכב אותי מלראות את הדרקון השלישי שלי, The Second Pratt, כבשׁון, מלחמות הכוכב התשיעי ויונה בלתי אפשרית (האחרון, כך אני מבין, יחכה לי עד סוף 2020)…
טעות שלי; ספוילר לסופמשחק
אפשר יהיה להסתיר רק את החלק הבעייתי? או שאני אכתוב מחדש ואז למחוק את התגובה הקודמת?
ואחרי צפייה נוספת באליטה
כנראה שאם העלילה מטופשת והדמויות מטומטמות פשוט שוכחים אותם… זה לא גרם לי לשנות את דעתי על הסרט, אבל כן על מהרשלה עלי (איך יכולתי לחשוב שכריסטוף יותר טוב?!)
שנה מצויינת בקולנוע
דבר ראשון, שיא חדש בעבורי – ראיתי 59 סרטים מהרשימה, וזאת פעם ראשונה. אני מתכנן להשלים בשבוע שנשאר עד לסיום ההצבעה עוד שניים-שלושה סרטים ואפילו לעבור את קו השישים! יאי.
דבר שני, אני אתייחס כאן רק לסרטים ולא להופעות, כדי שיהיה לי מה לכתוב בפוסט על הופעות השנה. כך גם בנוגע לרגעי השנה (זאת המלצה לכולם כאן נראה לי – תשמרו אנרגיה ונושאים לפוסטי סיכום השנה שעוד יבואו).
דבר שלישי, הטרנד המעצבן של השנה היה לסכם את העשור שחלף חודשים ארוכים לפני שהוא נגמר. מה יש לכם, חסרי סבלנות שכמוכם? מה הלחץ? זה היה ממש מביך לראות מבקר קולנוע נכבד נאלץ לעדכן את רשימת הסרטים שלו, כי הוא פרסם אותה כבר ביולי ורק אחר כך ראה את 'פרזיטים'. מגיע לך. מה יקרה אם תתאפקו קצת, שהשם ישמור. זה מכעיס אותי ממש. שאפו גדול ל'עין הדג' שלא נכנע לשיגעון ושמר את סיכום העשור לזמן שראוי לו: בסיום-הפאקינג-עשור. בסיום. רואים? זה לא היה כל כך קשה.
אז היו השנה סרטים גרועים, והיו גם טובים, וגם די הרבה בינוניים. שנתחיל?
אז הסרטים הגרועים של השנה הם… רגע, אומרים לי באוזניה לפרט קצת פחות על הסרטים הגרועים של השנה. אוקיי, אני אמתין עם זה, ורק אזהיר ש"הולמס & ווטסון" גרוע בדיוק כפי שאמרו עליו, ואולי יותר.
הסרט שהכי שנאתי השנה אפילו שלא הגיע לו כל כך הוא, טרי טרי, "עלייתו של סקייווקר". יש לשנאה הזו גם טעמים רציונליים, אבל היא נובעת בעיקר מתסכול: זה יכל להיות כל כך, אבל כל כך הרבה יותר טוב. אוףףףףף.
שני הסרטים הפוליטיים-במובהק-ושאף-אחד-לא-יספר-לכם-אחרת ששנאתי היו "סגן הנשיא" ו"ימים נוראים". לפחות אל תעמידו פנים שאין לכם אג'נדה.
הסרט הגרוע שהתנהל עד היותו גרוע דווקא סבבה לגמרי – "המתים אינם מתים". מה לעזאזל. מצד שני, זה הוכיח לי שג'ים גרמוש קורא ביקורות בעין הדג, או לפחות את זאת (הקריאה של הלינק – בהקשר הזה – עלולה לכלול ספויילרים).
הזבלון התורן שאני לא יודע למה, בעצם, ראיתי, הוא "תוכנית בריחה 3". כאילו, להתייחס אל הדבר הזה כסרט זה מעליב. מה שמצחיק הוא של"רמבו 5" היתה אשכרה אותה עלילה – זה כאילו סטאלון קיבל תסריט והחליט להפיק אותו פעמיים. הרמבו יצא לו פחות גרוע, אם שאלתם.
הסרט הכי ככה-ככה של השנה: "לשבור את הקרח 2". כמה שירים טובים ואולף מוצלח אחד בתוך ים של כלום ושום דבר. זאת לא היתה ממש אכזבה כי התקשיתי מראש להאמין שהם יגיעו לרמה של הסרט הקודם, אבל הבינוניות של הדבר הזה הצליחה להפתיע אותי. אחרי הבלגן המקושקש שהיה "עלייתו של סקייווקר", דיסני פישלו מבחינתי ברצף עם שניים מהסרטים הכי גדולים שלהם, דווקא בסיום שנה מדהימה שהיתה להם בה הם הפגיזו עם להיט אחר להיט.
בהמשך לסעיף הקודם – הסרטים שאהבתי אבל היו בהם בעיות קשות שהורידו אותם לדרגת ככה-ככה: "מהיר ועצבני: הובס ושואו" (אחלה אקשן, אבל איזה תסריט מביך), "פורד נגד פרארי" (סרט מירוצים מרהיב עם האנטי-קליימקס של השנה), "אקוומן" (זה היה מטופש כמעט באותה מידה שהוא היה כיפי, רק קצת יותר), "ג'ון וויק 3" (אקשן מלהיב עד שהוא התחיל לחזור על עצמו. ושוב. ושוב. ושוב), "המוסד" (הוא לא הצחיק אותי כמו שנהניתי ממשחק הניחושים מה תהיה הקלישאה הבאה שהם יתייחסו אליה).
הסרט שהבנתי למה כולם מתלהבים ממנו, אבל מעליי הוא דילג – "נוכלות בלי חשבון". לא יודע להסביר מה לא תפס אותי שם.
הסרט שלא הבנתי למה כולם מתלהבים ממנו – "חורשות את הלילה". זה לא היה מצחיק, זה לא היה אמין, זה לא היה כלום. הוא לא הסרט הגרוע של השנה, אבל ממש לא רחוק משם.
הסרט שאהבתי אפילו שהייתי אמור לשנוא לפי כל היגיון פשוט – "אקס-מן: הפניקס האפלה". יש לו ים בעיות, אבל מה אני אעשה, נהניתי ממנו. הרחבה כאן, אם זה מעניין מישהו.
עוד סרט שאהבתי נגד הזרם הוא "שליחות קטלנית: גורל אפל". עליו אני מוכן להגן עם פחות נקיפות מצפון מהסעיף הקודם. מעניין שבחו"ל הוא נקטל פחות מאשר בארץ; אולי יש לי שורשים אמריקאיים?
הסרטים שאהבתי: "שהאזאם" היה הפעם הראשונה שDC הביאו סרט טוב באמת (לא עפתי על 'וונדר וומן' כמו כולם), "אלאדין" (אולי הסרט הכי כיפי של השנה, שגם ראיתי בצפיות חוזרות בבית לא יודע כמה פעמים), "תל אביב על האש" (פשוט תקראו את הביקורת של יהונתן. כל מילה בסלע), "קפטן מארוול" היה מארוול סבבה (אם כי לא התעלה לתחושת ה'וואו' שהיתה לי במארוולים האחרים של השנה), "מי שעומד מאחוריי" היה ממש נחמד, את "פוקימון: הבלש פיקאצ'ו" ראיתי לפני שריאן ריינולדס נמאס עליי לחלוטין אז הצלחתי להנות ממנו, "סרט לגו 2" היה הסרט הראשון שראיתי בהקרנת עין הדג וסרט טוב באופן כללי (כריס פראט עושה שם עבודת דיבוב פנטסטית), "ג'וקר" (מיד אחרי הצפיה אהבתי אותו, אבל זה ירד לי בזמן שעבר מאז כשחשבתי על עוד ועוד בעיות בסרט הזה. עדיין, סרט טוב מאד), והאמת שנהניתי גם מ"דורה והעיר האבודה" (בעיקר בזכות השחקנית הראשית) ומ"מז"ל טוב 2" (בעיקר בזכות השחקנית הראשית. הממ).
כמעט נכנסו לחמישייה: "סיפור נישואים" (סרט סוחט רגשית, שמערב תקווה וייאוש בצורה כל כך מציאותית ברמה שבא לבכות), "ספיידרמן רחוק מהבית" היה אפילוג נהדר לסאגת האינסוף (למרות כמה בעיות), "האירי" (סקורסזה, נו, מה לעשות, נהניתי כמעט בעל כורחי), "מיסטר לינק" (אולי הכי חלש של אולפני לייקה, ועדיין כמה רמות מעל רוב סרטי האנימציה שראיתי בעשור האחרון), "זומבילנד: יריה כפולה" (הסרט הכי מצחיק של השנה) ו"אמנות ההגנה העצמית" (פשוט סרט מהנה, לכו תראו).
ולחמישייה בכבודה ובעצמה –
5. "פרזיטים". עזבו אותכם מסרים חברתיים, זה סרט חזק ומטלטל בזכות עצמו. ואיזה בימוי, אלוקים. וואו.
4. "צעצוע של סיפור 4". פיקסאר עושים זאת שוב. היו לי דמעות, גם בצפיה השניה.
3. "רצח כתוב היטב". לראות את הסרט הפאקינג-מדהים הזה ולהתעצבן על כך שלא נתנו לגאון הזה לכתוב ולביים גם את פרק 9.
2. "הנוקמים: סוף המשחק". מבחינה אובייקטיבית לחלוטין זה כנראה סרט העשור. בצפיות חוזרות מפריע לי יותר ויותר הניטפיקינג בקרב הסופי שאני עושה באופן בלתי רצוני (תראו את זה, למשל. קצר וקולע), אבל איזו סגירת מעגל מרגשת זה היה. אני אוהב אתכם 3000.
1. ובכן, אם הייתם אומרים לי שיהיה השנה סרט שיתעלה על חווית הצפיה המטורפת שהיתה לי ב'סוף המשחק', הייתי צוחק עליכם. אבל זה קרה, ובקרוב אסביר באיזה סרט זה היה, ולמה הוא סרט השנה שלי.
בתור אחד שלא ראה הרבה סרטים יחסית לתותחים פה
שמח לראות שאני די קולע בטעם שלי: רצח כתוב היטב, צעצוע של סיפור והנוקמים נכנסו גם לרשימה שלי.
אני אישית הוספתי גם את הגוקר , אהבתי מאד.
וסוגר אצלי את החמישייה ומתחרה ראש בראש עם רצח כתוב היטב על סרט השנה שלי: *מחילה* , זה ישראלי, זה שלנו וזה היה ממש כיף לראות אותו (כמובן שיש עוד מה להרחיב עליו אבל כרגע מספיק לי) בכל אופן אני רואה שבאתר פה הוא לא קיבל הרבה קרדיט.
48 בסך הכל
יבול סביר, ולמען הדורות הבאים.
חמשת סרטי השנה שלי לפי הסדר
5. אנחנו
4. ג׳וקר
3. המועדפת
2. סיפור נישואים
1. פרזיטים, אלא מה.
למה כולם שומרים לעצמם את סרט השנה שלהם הפעם, מה זה הסודיות הזאת! אתם לא הוגנים.
(ל"ת)
הממ... לא יודע לגבי "כולם"
מתן בכר ואני פשוט נמנים על כותבי האתר, ונפרסם את סרט השנה שלנו בפוסט נפרד, כפי שמתן כתב.
אבל האמת, שאדרבה, מצדי כולם יכולים לשמור על הסרט שלהם בסוד עד שהפוסט יתפרסם, ולגלות לנו שם!
טוב, זה לא שהגיבו הרבה שהם *לא* כותבי האתר..!
אבל נקודה טובה.
בכל מקרה, לא ידעתי שהיה תכנון כזה, עכשיו כבר לא אוכל לשמור עת סרט השנה שלי בסוד! ( לא שהוא הפתעה גדולה במקרה שלי, אבל זה עניין של עיקרון!!)
טוב, משלים מחר את פרוזן 2, אולי אפתיע את כולכם בפוסט ההוא (;
(כנראה שלא)
95 סרטים
פחות משנה שעברה, שהייתה מטורפת עבורי מהבחינה הזאת, אבל גם זאת כמות שאני גאה בה.
לא אהבתי: 'אליטה מלאך קרב' היה מזעזע. 'שליחות קטלנית: גורל אפל' המשיך להרוס עוד יותר את הפרנצ'ייז (זאת לא הייתה שנה טובה לסרטים בהפקת ג'יימס קמרון, מסתבר). 'באומשלאגר' היה לא מצחיק בצורה קיצונית. 'טעם החיים' העליב אותי כאספרגר. 'אקס מן: הפיניקס האפלה' היה סרט שאף אחד לא ביקש ושכול דבר נראה בו באווירת סוף קורס ו'השקרן הטוב' היה משעמם כמו הגיהנום.
ככה ככה: 'הלבוי' ו'גברים בשחור: אינטרנשיונל' היו הרבה פחות גרועים ממה שעשו מהם אבל הם עדיין סרטים לא ממש טובים. 'עלייתו של סקייווקר' היה קצת כיף אבל ג'י ג'י אברהמס היה חייב להרוס הכול. 'גלוריה בל' הוא סרט חמוד שמוחזק בעיקר ע"י הופעה נהדרת של ג'וליאן מור. 'הספר הירוק' הוא זוכה אוסקר סביר ועוד ועוד.
אהבתי: 'ג'ון וויק 3' היה סרט האקשן הכי טוב של השנה. 'הנוקמים: סוף המשחק' היה חווייה. 'אלאדין' הפתיע אותי לטובה. 'חורשות את הלילה' היה מקסים. 'מיסטר לינק' היה תענוג של סרט (למה הסרטים של לייקה נכשלים כול הזמן? לא בסדר). 'צעצוע של סיפור 4' לא הרס לי את הילדות כמו שחששתי והיה אחלה סרט. 'בלי דם' היה מגניב ועוד ועוד.
ועכשיו לחמשת הסרטים שעשו לי את השנה:
פרזיטים: אחרי שלסרטים הקודמים של בונג ג'ון הו לא התחברתי עד כדי שסבלתי במהלכם, סוף סוף הצלחתי להבין את ההתלהבות סביבו. סרט שנון, מבריק, עם טוויסט שישנה את כול מה שחשבתם על מה שקורה בסרט, מרושע, ממזרי ופשוט כיף גדול.
ג'וקר: סרט שהכול בו עובד: התסריט, המשחק המושלם, הצילום, העריכה, הבימוי, הפרטים הקטנים. הכול. מצמרר, מעורר מחשבה ומוכיח שלסרטי קומיקס יש עתיד מעבר ליקום הקולנועי של מארוול.
היו זמנים בהוליווד: שאני, מעריץ טרנטינו מאז 2009, לא אבחר בסרט שלו כאחד מסרטי השנה?! כי הסרט הזה הוא יצירת מופת כמו רוב הסרטים שלו. תסריט שנון וכתוב היטב, משחק מדהים של דיקפריו ופיט והסרט אפילו קצת מרגש בנוסטלגיה שלו לקולנוע של פעם, כשהכול היה תמים יותר ומצולם על פילם שרוט.
האירי: אפוס הפשע החדש של סקורסזה הוא סרט שמצליח לשמור על עניין לאורך כול 209 דקותיו בזכות עריכה של קיסרית העריכה תלמה סקונמייקר, משחק מושלם של דה נירו, פאצ'ינו (הופעת השנה שלי) ופשי ותסריט נוגע ועצוב שעוסק בזקנה, מוות והרצון להספיק הכול לפני שהולכים מהעולם הזה.
סיפור נישואים: האמת, ממש מפתיע אותי שזה סרט השנה שלי. נואה באומבך הוא במאי טוב אבל לא זכור לי שעד כדי כך וההורים שלי ביחד (חמסה חמסה) כך שמאוד מעניין שדווקא הסרט הזה, דרמת גירושים, הוא הסרט שהכי נגע בי השנה. עם בימוי עוצמתי, תסריט חד ושנון, סצנות שממש בכיתי במהלכם ומשחק מדהים של סקרלט ג'והנסון, אדם דרייבר ולורה דרן, זה בלי ספק סרט השנה שלי ואני כבר לא יכול לחכות לפרוייקט הבא של באומבך.
2019 הייתה בסך הכול שנה טובה מבחינה קולנועית. נתראה ב-2020!
העשירייה שלי..
כן כן, העשירייה. עד שאני אצליח איכשהו לצמצם אותם לחמישייה. יש מצב שאיכשל בזה ובסוף אוותר על להצביע לחמישייה. אולי רק את הסרט האיטלקי אסמן ב״חמישייה״, פשוט כי זו יצירת מופת מושלמת לדעתי. ואולי גם את האוסטרלי, להגדיל לו סיכויים להיות מועמד.
עפ״י סדר הא״ב:
– אד אסטרה / ארה״ב
– אל תשכחי אותי / ישראל
– דוקטור סליפ / ארה״ב
– דיוקן של נערה עולה באש / צרפת
– הבחירה / בלגיה
– הזמיר / אוסטרליה
– האם אי פעם תסלחי לי? / ארה״ב
– כאב ותהילה / ספרד
– לזרו השמח / איטליה
– פנים רבות לאמת / ארה״ב
ציונים לשבח: ״הנערה״ הבלגי סרט מציאותי וכואב, ״פורד נגד פררי״ האמריקאי המלהיב ו״פרזיטים״ הדרום קוריאני המרתק.
האמת המרה
אין אף סרט שאהבתי השנה.
אולי משהו בי דפוק. לא יודע. אין הנחתום.
עברתי על הרשימה פעמיים.
היו כמה שהיו "ככה ככה". היו כמה שהיו בסדר. חביבים… אפילו חביבים פלוס.
זהו.
מצחיק להשוות אותם לסרטים שאני אוהב באמת.
מסכים - שנה דיי חלשה
לצערי, השנה באמת לא נתקלתי בסרט שממש התחברתי אליו.
אמנם באמת לא ראיתי כמות גדולה של סרטים – אבל גם מאלו שלא ראיתי – לא הבחנתי במשהו יוצא דופן באיכותו.
לא מצאתי אפילו "החמישיה שלי" אחד.
בכל מקרה – נראה שסרט השנה יהיה בוודאות "סוף המשחק", אעפ"י שבעיני הוא נופל לחלוטין ממלחמת האינסוף המופתי שהיה לפניו (ואני לא מחובבי הז'אנר בכלל). ועם זאת – הוא אכן סרט "חשוב" וראוי לתואר.
ביי ביי 2019!
החמישייה שלי:
5. תל אביב על האש. סרט מצחיק שגם משקף את ה"מצב" מנקודת מבט מעניינת במיוחד. יש בו כמות גבוהה של דברים שלא אהבתי יחסית לסרט בחמישייה, אבל הדברים הטובים היו כל כך ייחודיים שהוא השאיר עליי רושם חזק.
4. פרזיטים. היו הרבה סרטי עשירים נגד עניים השנה, ולאחד הזה כנראה היה את המסר הכי מורכב ומעניין. לא אהבתי את הסוף, אבל מאד אהבתי את כל השאר. שנה טובה לסרטים לא דוברי אנגלית.
3. כאב ותהילה. לא ראיתי אף סרט של אלמודובר קודם אז לא ממש ידעתי למה לצפות, ועכשיו אני מפחדת לצפות בעוד סרטים שלו כי אני לא רוצה לקלקל את הרושם. סרט יפיפה שבועט לך בבטן.
2. רצח כתוב היטב. ריאן ג'ונסון הוא לדעתי מהמאסטרים של הדור הזה וזה סרט כיפי לאללה ועשוי למופת, עם עומק מפתיע. ולחלוטין מצדיק צפייה חוזרת.
—כאן היה נכנס הפרידה אם הוא לא היה שייך לשנה הבאה—
1. חורשות את הלילה. קומדיית תיכון שמתרחשת בלילה אחד, פמיניסטית, להט"בית, שאומרת לנו לדמיין אחרים בצורה מורכבת יותר, ועם כל זה מצחיקה לאללה? תודה, עוד בבקשה.
חוץ מזה סימנתי עוד 16 סרטים ב"אהבתי", 14 "ככה ככה", ו-12 "לא אהבתי".
הופעות השנה:
1. אמה סטון – המועדפת. אני לא יודעת אם הוראות הבימוי הכילו הוראה להכניס כמה שיותר חומר ל-reaction gifs בהופעה הזו, אבל כל פרצוף שהיא עושה הוא זהב.
2. דובר קוסאשווילי – תל אביב על האש. הופעה מופלאה בסרט שמשחק זה לא הצד הכי חזק שלו. איך הוא לא שיחק קודם, פשוט חבל.
3. קייס נאשף – תל אביב על האש. זו דמות מורכבת, דווקא בגלל שהיא כל כך אדישה, ונאשף משחק אותה מושלם. שערורייה שלא היה מועמד לאופיר.
הופעות מוצלחות נוספות:
אידן דנקן סמית' – See You Yesterday. הסרט המקורי של נטפליקס לא נמצא בסקר, והאמת היא שאני לא בטוחה איך אני מרגישה לגביו, אבל אני כן יודעת שהבחורה הצעירה הזו הייתה מדהימה ואני רוצה לראות אותה שוב.
אוליביה קולמן – המועדפת. טוב, היא המלכה שלנו, כולנו יודעים את זה, נכון?
רוברט פטינסון – המגדלור. אני בדרך כלל מתרשמת יותר ממשחק טוב של דמות מאופקת מאשר טירוף מוחלט, אבל אני לא יכולה להכחיש שהוא היה טוב (וגם ווילם דפו, אבל מה חדש).
בילי לורד – חורשות את הלילה. אני אפילו לא יודעת באיזה מילים מתארים את התפקיד הזה, אבל וואו. פשוט וואו.
ושני שליש מהבחירות שלי להופעת השנה של 2020 כבר סגורות.
סקרנת לגבי המשפט האחרון
מי ובאיזה סרט?
הערת צד:
ציינת את דובר קוסאשווילי כאחת מהופעות השנה והדבקת לו את "תל אביב על האש". אני מניח שהתכוונת ל"קצפת ודובדבנים". לגבי זה שהוא לא שיחק קודם, זה קצת לא נכון, כי הוא שיחק דווקא פה ושם רק שלרוב זה היה בתפקידי משנה לא גדולים, והליהוק שלו לסרט הספציפי הגיע בעקבות הופעתו ב"מטומטמת". בהקרנת Q&A סיפר בנטביץ' שהוא שם עליו עין כשנתקל בו בצפייה בסדרה ובהתחלה הוא בכלל רצה אותו לתפקיד הראשי. עשה נכון כשויתר.
כן, התכוונתי כמובן לקצפת ודובדבנים.
(ל"ת)
הו 2019, היית פשוט....בסדר?
לאורך רוב השנה הזאת שחשבתי על הקולנוע הייתי מסכמת אותה כמאכזבת.
איכשהו בשנה שבה סיכמנו עשר שנים של הפרנצייז הכי מטורף שנעשה בהוליווד רוב הסרטים היו כמעט נשכחים.
כשאני מסכמת עכשיו את השנה הקולנועית שלי, נראה שאולי קצת הגזמתי, זה לא ש-2019 הייתה מדהימה אבל נראה שהיא הייתה פשוט בסדר גמור.
השנה ראיתי בדיוק 300 סרטים (כי כשסופרים באופן אובסיסיבי עם לטרבוקס אפשר גם לדאוג לציוני דרך כאלה), מתוכם 103 יצאו בשנת 2019 ו72 מהם בסקר של עין הדג.
לא אהבתי – 20 סרטים
ככה ככה – 21 סרטים
אהבתי – 31 סרטים
עדיין יותר סרטים שאהבתי מלא אהבתי אבל לא השנה הכי מאוזנת שיש, יש לאן להשתפר.
חמשת הסרטים שלי (שעוד לא החלטתי מי מהם סרט השנה שלי) הם: המועדפת, הנוקמים: סוף המשחק, חורשת את הלילה, כאב ותהילה ומה הסיכוי?
הופעות השנה שלי הן: בילי לורד (חורשת את הלילה), דובר קוסשווילי (קצפת ודובדבנים) ואוליביה קולמן (המועדפת).
להתראות 2019, שלום לך 2020 שתבוא עלינו עם קולנוע מוצלח יותר, במיוחד עם ינואר ושאריות 2019 המצופות.
סרט מצוין שלא מוזכר בשום מקום: official secrets
(ל"ת)
לא ראיתי כזה הרבה השנה
אבל היה אחלה.
הנה החמישייה שלי:
5 – "אליטה: מלאך קרב" – אני מניח שיהיו כאלו שירימו גבה, אבל אני מאוד ציפיתי לסרט – ולא התאכזבתי.
הסיבה העיקרית – רוזה סלזאר. כבר בסרטי הרץ במבוך שמתי לב שיש לה פוטנציאל ככוכבת אקשן, ובאמת היא עשתה את זה בצורה מעולה.
בניגוד להרבה סרטי מדע בדיוני (שנכשלו לגמרי), כל השיווק התמקד לא באקשן ובעלילה אלה בדבר אחד – אליטה עצמה. וזאת לדעתי הסיבה שהוא לא נכשל כמו האחרים, כי אנשים התעניינו בדמות.
רוזה סלזאר הפכה את הסרט למה שהוא, ובלעדיו לא היה הולך. מקווה מאוד שאולי איכשהו יעשו המשך…
4 – "שהאזאם!" – אחד מסרטי הקומיקס האהובים עלי בשנים האחרונות. מצליח לשלב סיפור אוריג'ין עם דרמת ילדים שאשכרה מתנהגים בדיוק כמו ילדים, ומכיל כמה מהופעות המשחק הטובות ביותר של ילדים שראיתי בשנים האחרונות. זכארי לוי מביא הופעה משובחת ביותר גם הוא.
אולי אחת הסיבות שכל כך אהבתי אותו הייתה כי הטריילרים בכלל לא הראו הרבה, כך שהופתעתי מאוד כשצפיתי בו.
3 – "ג'וקר" – אין לי מה לומר. הסרט הוא אחד הדברים הכי שונים שראיתי אי פעם. כל פעם כשאני רואה ממנו קטע עולה לי בראש אותה מחשבה: "איך הסרט הזה הכניס מיליארד דולר?"
ובאמת כשמסתכלים על "רשימת המיליארד", רואים שרובם – אם לא כולם – הם סרטי אנימציה, אקשן, אפקטים, חלק מפרנצ'ייזים גדולים וכו.
אבל זה? זהו סרט בלי אקשן, בלי פיצוצים, דירוג R, בלי "דברים שחובה לראות אך ורק בקולנוע". ולמרות זאת, יש בו משהו ממכר ומרתק.
וכמובן – אי אפשר להפסיק לשבח את חואקין פיניקס המדהים. תצוגת משחק מרשימה.
מקווה שהוא יפתח את הדרך לעוד מגוון פרוייקטים מעניינים.
2 – "רצח כתוב היטב" – אני מעריץ שרוף של ראיין ג'ונסון. "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" הוא הסרט האהוב עלי מכל הסאגה.
הסיבה היחידה שהלכתי לראות זה בגללו. היו לי ציפיות גבוהות מאוד, ולמרות זאת הסרט עלה עליהן.
שעתיים ישבתי מרותק כשכל רגע עוד התפתחות ועוד התפתחות.
ראיין לקח את הז'אנר וכל כמה דקות כאילו אומר "עכשיו אתם חושבים שזה מה שיקרה?" ובועט לנו בפרצוף עם משהו הפוך לגמרי.
כל צוות השחקנים עשה עבודה נהדרת, במיוחד כריס אוונס, שהביא כאן הופעה שונה לגמרי מקפטן אמריקה בהצלחה מרשימה.
יותר מכל, הוא היה עבורי חוויה מתקנת על "רצח באוריינט האקספרס" לפני שנתיים.
מצפה בקוצר רוח לסרט הבא שלו, ולא משנה מאיזה ז'אנר.
1 – "הנוקמים: סוף המשחק" – מה אפשר לומר על הסרט הזה שלא אמרו עליו? העובדה שהוא הצליח לעשות את הבלתי אפשרי – לסגור למעלה מ-10 שנים ולמעלה מ-20 סרטים בכזאת הצלחה היא פשוט מדהימה.
הוא גם סרט מתח, גם אקשן, גם קצת קומדיה… אפשר לומר שיש בו הכל.
ולמי שעקב באדיקות אחרי כל הסרטים, הסרט הזה בכלל הוא הגמול המושלם.
יותר מכל, הסרט הוכיח למה מארוול באמת מצליחים: דמויות. העובדה שלפני הכל, עובדים על הדמות.
גם בסרטים הפחות טובים שלהם, אנשים עדיין אוהבים את הדמות. וזה סוד ההצלחה.
נראה לאן הם ימשיכו…